תקריב

.

.

.

כבר לפני שעה היה אמצע הלילה. הגירוד בדלת היה רמז גדול, וגם הנביחה שהיא נובחת.

אני פותחת את הדלת ומריחה ריח חדש. צונן ומפתה מדי.

מושיטה יד למפתח ולרצועה שלה: בואי, טיול הפתעה.

היא מזהה את הרצועה, מסתובבת על ציר זנבה ונובחת כמו שרק היא יודעת,

שששש…

אנחנו יוצאות.

השכונה שלנו שקטה מאד גם באור יום ובכמעט-שתיים-אחר-חצות-ערב-שישי-חג אפשר לשמוע

אפילו את הקיפודים – אני לא זוכרת אם הם מצייצים או נוחרים קלות אבל שתי האופציות מאד מאד

נחמדות בעיני –

ולראות איך בתי השכונה הישנים, המרובעים ברובם כמו זה שלנו הפכו אחד אחרי השני, כמעט בלי

הפסקה, למפלצות ארבע קומות, בריכות, סבכות ברזל ועצי פרי מוארים מתחפשים לטוסקנה לעניי

נפש מגלומנים.

אין לי כלום נגד בתים גדולים, ככל שיהיו, אבל מה עם מעט מידתיות, שלא נגיד טעם טוב.

עוד מעט לקיפודים בכלל לא יהיה איפה להסתובב ולטרוף את הטרפים הקטנים שלהם או

להתחבא בשעות האור, ואז – אני חושבת לעצמי באנוכיות חסרת בושה – יש סיכוי שאז

הם יגיעו כ ו ל ם לחצר שלנו ואת, אני אומרת לכלבה הזקנה שלי בקול רם, בכל זאת

הרחוב ריק ואיש לא שומע, את, ממש, אבל ממש לא כדאי  לך לנסות להתעסק איתם.

פה ושם יש חלון מואר באור לילה וכשאנחנו מגיעות למגרש הריק בסוף השכונה,

זה שהרסו את הבית משנתון הבית שלנו אבל השאירו את עץ המנגו הצומח בפינה –

צר לי, אין מילה אחרת למרות ששנות השמונים כבר הרבה מאחורינו – אני מפלחת אחד

שניים לטובת העונג.

הירח יפה הלילה, הגופיה הדקה כבר לא מספיקה, הסתוו כאן

ואני כל כך רוצה לראות קיפוד.

.

.

רחובות ריקים, אוויר צונן, שקט, חושך והיין הטעים ששתיתי לפני אפשרו ללב שלי להתרחב,

לפוך הדק שלי להיפרש סוף סוף על המיטה, ולרוחב התחושות, להתרחב.

.