תקריב

.

.

זה התחיל כשהורדתי אותן לגלשנים, לגלים ולצריבת המדוזות,

הייתה לי שעה עד שיהיה לי מה לצלם והחלטתי לקחת קפה קר ולחפש לבבות לאוסף אבני הלב שלי.

אז התחלתי ללכת על חוף הרצליה הנקי באופן מפתיע ומזכיר ים של פעם הרבה יותר מחופי תל אביב –

.

וראיתי ערימה

.

אז התקרבתי

.

וראיתי שכמעט כולם פושטים. מי בכלל טורח להרים או לאסוף צדפים פשוטים כאלה?

.

ונזכרתי בטיולים האין סופיים שלנו איתה כשהייתה בת שנה, ושנתיים ושלוש, כשחול הים, ושעת

השקיעות, והחול בתוך הטוסיק, התערבבו עם קרטיבים ראשונים, פטפוטיםחדשים ומרגשים וחיפוש קפדני –

הנה צדף מתוקה, תראי – מצאנו אוצר. ליקוט זכרונות ואיסוף צדפים פושטים בדלי פלסטיק קטן או בקופסא

שכבר אין בה ענבים. וחול ודביקות במכונית ושטיפתם של ילדה דביקה וצדפים באמבטיה, ובואי נניח אותם על

המדף טוב? ובכל פעם שנסתכל עליהם נזכר כמה היה נעים לחפש אותם…ואני שוב בעכשיו, ממשיכה הלאה,

למצוא את "השווים" .

מתי –  חשבתי  –  מתי התחלנו להצביע על ה"מיוחדים", ה"שווים", "האחרים" כראויים יותר לאיסוף. כמו אלה,

נניח –

או זה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

או אלה שנחשבים מיוחדים ממש

.

ואבנים שחלקות באופן שקשה להסביר, חלקן מנוקבות בהזמנה לשרוך. וחלקן פשוט חייבות להיות שלי….

.

וגם שברי  זכוכית  שהמים, והמלח והזמן, כמו שרק הזמן יודע, רככו קצוות חדים לתחושה מנחמת.

.

והכי אני אוהבת את האבנים שהים חרט בן לבבות

.

ואת זאתי משמאל

.

א נ י א ו ה ב ת ק י ץ. אפילו שחם.

.