תקריב

.

הוא גבר אולדסקול אבא שלי, בכל זאת תכף בן תשעים וחמש.

הוא חזק כמו אבא, שקט כמו קאובוי, יציב כמו עוגן, בעל אוהב שאין כאלה,

יפה כמו שהוא בעיני, אחראי, הגיוני, מעשי, חרוץ, רחב רוח, חשדן במידה,

עם מודעות חברתית ופוליטית עמוקה ובעיקר מן גבר שכזה.

יש לי צילומים שלו בצבא, במדים, במילואים,

על אופנועים, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, טנקים.

מצלם, מפתח תמונות, מנגר, מתקו שעונים, מנועי מכוניות, חגורות, כסאות,

ארונות. כותב סיכומי משפטים, מנהל ארגון, מתווכח, רוקד עם אמא שלי,

שומע אופרות, בלדות איטלקיות, משחק שח, פוקר, אוכל מקרוני (לא פסטה),

ישן על הגב עם ידים משוכלות, לובש גופיות לבנות גם מתחת לכותנות,

מביט, חושב, מגיב לאט וברצינות, ותמיד תמיד דומה לעצמו.

אתמול צילמתי אותו בביתו, בביתם.

הוא וגורי בן השש, כלב מספר ארבע אני חושבת,

ענק טוב לב עם שם של גור כי-מי-חשב-שהוא-יצמח-להיות-ענק-כזה,

וחשבתי שמכל אלפי הצילומים שראיתי שלו,

הצילום הזה, גבר בן תשעים וחמש, כורסת הטלוויזיה הנוחה שלו בחדר המגורים בביתו,

מולו יושבת אשתו, כוס התה משמאלו, וידו מונחת בשקט, באהבה על ראש הכלב שלו,

מעניקה בטחון וסמכות ואהבה כמו תמיד, כמו שהוא נותן לכולם, אבא שלי,

הגבר הזה

וצילום שמראה הכל.

.