9 – כאן לא צריך תירוצים וחום גבוה

.

.

2008

בשבע ועשרה בבוקר השעון מצלצל.

קמה, מזדחלת לחדר ממול. בוקר טוב…ליטוף. נשיקה. דלת נפתחת לכלבה.

עיתון בוקר. כוס מים. מכונת קפה נדלקת, יד נשלחת לדלת המקרר.

צריך להכין ארוחת בוקר, שלא נדבר על כריך ופרי ארוזים יפה לארוחת עשר,

שלא נזכיר ארוחת צהרים חמה ושהיום כבר מתחיל, ממש בעוד רגע.

נעלי בית נגררות ואני מסתובבת מחייכת לפגוש את הפנים האלה ולהגיד בוקר טוב.

ילדה בפיג'מת פלנל מביטה בי במבט אומלל במיוחד. כואב לי הגרון היא אומרת ומשתעלת.

בבית הזה לא צריך תירוצים או להתחלות כדי לקבל יום חופש.

מותר לפעמים, לכולם, להזדקק, ממש להזדקק ליום חופש מהחיים, מבית הספר, מ ה כ ל,

ופשוט להיות בבית. סתם להיות בבית. לעשות כלום.

פשוט להיות ולאגור כוחות ושקט לפני הסערה הבאה שתגיע, בטח תגיע.

והיא עומדת מולי עם עיניים שלאמא שלי יש עבורן שם מיוחד ביידיש.

משהו על עיניים עם חום.

אני מושיטה יד בתנועה מיומנת ועתיקה שאין לי מושג איך ומתי האבולוציה הנשית העבירה

לי ואיך אני יודעת לבצע אותה בכזה שקט ובטחון שאף אחד, להפתעתי, לא מגלה שבעצם

אין – לי – מושג – מה – אני – עושה, ומניחה על מצחה.

המצח שלה חמים, לא יותר.

היא אומנם משתעלת שעול טורדני ומתלוננת על כאב גרון כבר כמה ימים, אבל אני בטוחה

שאם בחוץ היה יום שמשי וחמים היא הייתה מרגישה יותר טוב ואני בטח הייתי מדרבנת

אותה בקצת יותר נחישות לקום ולהתארגן לבית ספר.

אבל בשבוע שעבר? כשכל העיתונים, טלוויזיה, רדיו ואינטרנט מלאים בעוצמת הסערה,

גובה השלג ונומך הטמפרטורות, מה פתאום?

–          מיטה ופינוקים.

–          אדום לי בגרון?

–          זה נראה לי יותר ורוד כהה…

–          יש לי חום?

–          מספיק בשביל להשאר בבית ביום כזה…

–          היית פעם חולה באמת באמת אמא?

*                                   *                                *

אי שם בשנות השישים:

בלילה האחרון בבית הישן, מחר אני מתחילה כיתה אלף, בין ארגזים, כלים עטופים בעתונים,

אחות חדשה יחסית, אח גדול שמנסה בדרכים שונות לשכנע חתול להכנס לאוטו, דווקא אז,

באנדרלמוסיה של "המעבר" הייתי חולה באמת.

באוטו, בדרך לבית חולים אמא אפילו לא ישבה ליד אבא, היא ישבה איתי מאחור וחיבקה אותי.

הפנים שלה היו מודאגים והם דברו יידיש שזה סימן לדברים סודיים וחמורים, למרות שאחי,

אפילו אני לפעמים, מבינים על מה הם מדברים – בלי להבין ממש את המילים, חוץ מאינגלע

ומיידלע שזה הוא ואני.

אבא ביקש ממני להשאיר את העיניים פקוחות, אפילו בכוח ובאמת ניסיתי, אבל הן היו כבדות,

כאילו מישהו הניח עליהן שמיכה או יד כבדה. אחר כך כשהגענו אמא בכתה ואבא ניסה להתווכח

בשקט, כמו שהוא תמיד, להסביר שזה לא נשמע לו הגיוני להשאיר ילדה בת שש וחצי, קודחת

והוזה לבד בלילה בבית חולים. ומה אם אני אתעורר והם לא יהיו לידי, ובסדר, רק אחד מהם ישאר,

והוא מבין שיש חוקים בבית חולים, והם מבטיחים לא להפריע וישבו לידי, בשקט. ממש בשקט.

רק בבקשה, בבקשה שירשו להם להשאר עם הילדה.

ראיתי איך הם נעלמים. היה קשה לראות. האור הלבן מעל תחנת האחיות סנוור, הכאיב כמו היה

בתוך הראש שלי , קרוב לאישונים. ביקשתי מהאחות לכבות את האור אבל לא לגמרי, שלא יהיה

חושך מוחלט. גאולה אמרה שאי אפשר, שאני צריכה הלילה להיות קרובה לתחנת האחיות כי

הם חייבים להוריד לי את החום, אם לא,עוד מעט יהיה אפשר לטגן ביצת עין על הראש שלי.

ואז היא הגיעה עם גיגית גדולה, אמרה לי להוריד את הפיג'מה, טבלה סדין גדול בגיגית,

ובתנועה מהירה וחטופה, בלי מילה, הניחה אותו עלי.

קר. נורא קר. כך עבר הלילה. שוכבת מכורבלת בסדין רטוב, חמימות לחה מתחילה להזדחל

לעורי. עוצמת עיניים, מנסה להתעלם מאור לבן המתעקש להכנס לי לעינים ולהציק, ממש

להציק בתוך הראש. אני מתחילה, אולי, להרדם ובדיוק אז, ברגע הנעים, כשהסדין חמים

והרטיבות מרגיעה, היא מופיעה, מורידה בחטף את הסדין שהספיק לספוג את חם גופי

וכבמטה קסם, שולה מהגיגית הקפואה, סדין רענן, קפוא כפתיתי שלג אמריקאיים בכריסמס

ומניחה אותו עלי ללא מילה. מכף רגל עד ראש. לא מוותרת על אינץ'.

איפה הם הגיבורים כשצריך לוותר על אינצ'ים חשובים מגוף ילדה קודח בסדין.

*                                  *                                  *

2008

אני מכניסה אותה למיטה. שלי כמובן.

הכי כיף במיטה של אמא. הבית מחומם באופן כמעט  מושחת בימים האלה, רשות לראות

טלוויזיה כמעט כמה שרוצים – טוב, כמה שרוצים זה באמת יותר מדי –

היא מזמינה ממני את האוכל שהכי מתחשק לה, ומקבלת, לפעמים אפילו על מגש למיטה.

היא מסיימת סוף סוף את נשים קטנות ואפילו קוראת ספרון באנגלית, אנחנו רואות ביחד "האי"

ומחליטות שגיורא חמיצר גם גאון וגם אכזר להשאיר אותנו בכזה מתח עד יום ראשון.

היא מנצחת אותי ואני אותה במרתונים של ספיד וטאקי ודמקה סינית ועיר ארץ.

היא מנמנמת, קוראת, משתעלת, רואה טלוויזיה, מסכימה לנסות כל מיני תרופות סבתא לשיעול

וכאב גרון, אבא שלה בא ומפנק אותה, ובעיקר, היא נחה ומתפנקת. כמה מתפנקת.

הילדה שלי חולה במינון מצויין.

מספיק חולה כדי לא ללכת לבית הספר ומספיק בריאה כדי להנות מהפינוקים כמה שאפשר.

ככה צריך.

יש כל כך מעט שנים להיות ילד בחיים שלנו, וכל כך, כל כך הרבה שנים מלאות באחריות

ומטלות וסידורים ועבודה ומצפון וחובות ומה לא, שאם לא עכשיו, ולא ליד אמא שלך,

איפה תתפנקי מותק, ומתי?

.

.

.

.

.

הכי קשה זה להגיד…

ואחרכך אני הפכתי אמא ועברתי לילה בבית חולים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ימימה  On 14 בפברואר 2008 at 11:16

    גם אתם נפלתם קורבן לשפעת המשתוללת הזו בחוץ? זה נורא, כל מי שאני מדברת איתו חולה או היה חולה. מקווה שיעבור לה מהר.

    הסיפור שלך צמרר אותי. לא מזמן היתה כתבה בהארץ על אשפוז ילדים בעבר. בלי הורים בכלל. ברררררררר.

    אהבתי

  • המוסיקאית אור גל  On 14 בפברואר 2008 at 11:42

    אחרי שקראתי את הכל אני פשוט חייבת לומר לך- אני אוהבת אותך

    יש בך קסם שאני אוהבת אותו
    זה כל מה שצריך, ולא תו :)

    אהבתי

  • רוני  On 14 בפברואר 2008 at 11:49

    כבר יומיים מתפנקת עם הקטנה שלי..
    גם אצלה גרון אדום שיעול ואוזן.
    טלווזיה (פרקים חוזרים של האי ),וכשזה נמאס עוברים לסדרות אחרות.
    המון פינוקים ושוקו למיטה.
    מרק עוף על האש ( ולכן באתי לבדוק בבלוג שלך זכרתי מתכון שונה…)
    ת"אמת אני נהנית מהפינוק וגם הקטנה
    תרגישו טוב

    אהבתי

  • דוסידס  On 14 בפברואר 2008 at 12:45

    בימים הראשונים של ההריון,
    באחת מהחרדות ההן שמופיעות פתאום
    אמרתי לחברה שאני בכלל לא יכולה להיות אמא
    כי אפפעם אני לא מצליחה להרגיש כשיש חום-
    כמו שאמהות.
    (התאמנתי על ילדים אחרים…נאדה)

    שנה אחריזה,
    אני זוכרת את עצמי נוגעת לה בידיים
    ואומרת- יש לה חום ואז- התנועה הזאת
    בוטחת, ברורה, ישירה- אל המצח
    איי קן דו יט
    יש לי מסוגלות הורית!

    תרגישו טוב:)

    אהבתי

  • אורח מבית  On 14 בפברואר 2008 at 14:34

    אותך בעיתון ואחרכך שוב כאן. תענוג את.

    אהבתי

  • שרינק  On 14 בפברואר 2008 at 19:21

    להשאר עם הילדים בבית חולים זה פשוט מזעזע.
    אין פלא שאת עושה תיקון :-)

    אהבתי

  • בועז כהן  On 14 בפברואר 2008 at 21:18

    גם אצלכם מתפללים ל"האי" ?

    (-:

    סיפור בית החולים שלך הזכיר לי את עצמי, בגיל 5, ב"איכילוב", ביום ניתוח הפוליפים (שהיה ענין פופולרי מאוד בשנות השישים)

    אהבתי

  • ליאת  On 14 בפברואר 2008 at 22:51

    באמת, אין לחסוך פינוקים בתקופת הילדות.. זה לא יחזור ואח"כ יהיו חסכים
    ולעניין להגיד אני רוצה – זה קשה, כי ככה גידלו וחינכו אותנו, לא לרצות, לא לבקש יותר מדי, אולי ביחוד את הילדות
    שביננו

    הסיפור על בית החולים נשמע מזעזע , ממאה אחרת..

    אהבתי

  • שלומית  On 14 בפברואר 2008 at 23:36

    אמא נהדרת, זה מה שאת

    אהבתי

  • ליהיא  On 15 בפברואר 2008 at 00:33

    חלי,
    אני כותבת לך ממקלדת בלי אותיות בעברית, הרחק מארה"ב הקרה בה אני נמצאת בשליחות, כי אני פשוט חייבת חייבת חייבת להגיד לך כמה ריגשת אותי. מזל שפירסמת את הטור גם פה כי אחרת איך הייתי קוראת כזה קסם? האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד כמה ברת מזל הבת שלך שיש לה כזו אמא רגישה ומדהימה (המילה הזו משומשת על יתר המידה אבל את באמת במלוא מובן המילה מדהימה בעיניי). האינסטינקט השני היה צביטה בלב על האחות ההיא כי גם אני עברתי משהו דומה, אמנם אני בת 27 אבל גם לפני 20 שנה היחס היה לפעמים מזעזע…ילדה בת 8 שצריכה לעבור רחיצה עם ספוג בלי אזהרה, בקשיחות פיזית ומנטלית מצז האחות…אין פלא שלא את ולא אני שכחנו את ההרגשה עד לפרטי פרטיה.
    את כותבת פשוט נפלא. אין לי מילים.
    תודה,תודה תודה ואיחולי החלמה לאיה.

    אהבתי

  • א.  On 15 בפברואר 2008 at 08:09

    האם רק אמהות לילדים יודעות מהי התכנית הזו?
    על מה? איזה יום? איזו שעה? איזה ערוץ?
    והאם רק אמהות לילדים חולים מורשות צפיה? :-)

    אהבתי

  • ח ל י  On 15 בפברואר 2008 at 08:47

    כנראה שרק הורים שרואים עם הילדים שלהם טלוויזיה יודעים-

    הנה – http://e.kidstv.co.il/

    וצריך לחכות בסבלנות, העונה נגמרה…והשניה תחזור רק בקיץ….:(

    ואנה הכי מצחיקה, ודילן מקסים וחמיצר, כבר אמרנו גאון אכזר…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: