תקריב

תגובות

• דנה  ביום 21 במרץ 2011 בשעה 20:35

  קישור לתגובה

  מזכיר לי את אמא שלי שניסינו במשך שנים לגמול מעישון. היא ידעה, ברור שידעה, עד כדי מנגנוני התא שעוסקים בעניין, את מידת הסיכון והזוועות שקורות מזה. עזר לנו? גורנישט.
  יום אחד בבוקר היא קמה, וזהו. זרקה את הסיגריות. למה? כי זה בא ממנה. שום לחץ חיצוני, אמוציונלי או לוגי, לא עזר כאן. רק רצון עצמי.
  אז נכון שזה לא אותו דבר, אבל אין מה לעשות.
  קצת כמו להסתכל על תאונת דרכים בהתרחשותה.

  אהבתיאהבתי

• גיל  ביום 21 במרץ 2011 בשעה 21:01

  קישור לתגובה

  תובנות הבדיעבד הן לעולם טרגיות וחבל שכך. אני מלא זעם בכל פעם שאני רואה הורים חגורים במושב בקדמי כי הם מפחדים מהדוח שיחטפו ובמושב האחורי עומד ילד כאילו כלום.

  אהבתיאהבתי

• א  ביום 21 במרץ 2011 בשעה 22:09

  קישור לתגובה

  לי זה לא יקרה, כל כך ישראלי שזה נורא.

  אהבתיאהבתי

• bddaba  ביום 22 במרץ 2011 בשעה 09:12

  קישור לתגובה

  פשע. זה פשע מקובל. הרבה הורים לא אחראיים לוקים בעניין זה, במיוחד במשפחות עם יותר מילד או שניים. פשע חמור. גם לא להסתכל לכביש קדימה זה פשע.

  אהבתיאהבתי

• רוני  ביום 22 במרץ 2011 בשעה 14:07

  קישור לתגובה

  שרון, דווקא המשפחה שהכי לוקה בזה מבין מכרי הם הורים + שתי בנות, אחת עם מום קשה מלידה. לא לשפוט, גם הורים ליותר מילד או שניים יכולים להיות אחראיים.
  אני תוהה איזה סוג של הדחקה נדרש כדי לסכן חיי ילדים על בסיס יומיומי. מה הם אומרים לעצמם? הם בכלל מדברים עם עצמם?

  אהבתיאהבתי