אני כועסת עליה.
באמת כועסת, ובצדק כועסת.
ההתנהגות הזו שלה לא מקובלת עלי בשום מקרה, תרוץ או דרך.
אני כועסת עליה.
לא צועקת.
אני מרימה מעט את הקול. שוטפת אותה במילים רציניות וברורות ובעיקר אני חמורת סבר.
מאד חמורת סבר.
– אבל…
– הפעם אין אבל!
– אבל א מ א..
– הפעם אין אמא ואין אבל. את תתנצלי בפניה מחר וזהו.
– ….
– הבנת?
– …..
– הבנת..?!
– כ ן….
הפנים שלה משתנים.
הפה שלה נוטה כלפי מטה.
עיניה מביטות בי במבט כל כך תוהה ופגוע.
היא מביטה בי כאילו בגדתי. הפרתי ברית.
שפתיים רוטטות, עינים דומעות ונערונת אחת ניראת לרגע כמו פעם. תינוקת נעלבת ופגועה.
אני רוצה, כל כך רוצה להביט בה ולהגיד שבסדר, מה כבר קרה, העזת פנים למי שאסור,
מי מאיתנו לא עבר יום כזה או אחר,
של מותר ואסור, אסור ומותר.
בואי אהובה שלי, בואי, תני לי לנגב לך את הדמעות,
זה לא שווה את זה.
בואי לחיבוק. לנחמה.
מה כבר קרה שאני גורמת לך להתעצב ולדמוע ולהגיד בקול רועד שאמא, אל תכעסי עלי אמא.
המבט שלך, הפנים האלה, החמיצות והצביטות הכואבות בלב שוטפות אותי כמו גשם חומצתי.
הגוף שלי נוקשה. אני מותקפת על ידי בזמן אמת.
אני מתאפקת.
אני מצליחה לא להגזים, ולהפתעתי, גם לא לסגת.
להיות במידה המדוייקת.
הגבול השקוף והמתעתע והכל כך קשה של המידתיות, וההחלטיות וההורות הזו.
מה יהיה איתה עם ההורות הזו.
אני זוכרת שיש לרגע הזה סיבה. אמיתית וצודקת.
אני משננת לילדה שהייתי ולמבוגרת שאני מנסה להיות, שלמעשים יש תוצאות.
אני זוכרת שאני אמא שלך אהובה מכמירת לב שכמוך, שזה תפקידי,
שזה לא באמת כל כך נורא כמו שזה מרגיש לרגע.
לא עבורך ולא עבורי.
אני מחזיקה מעמד, מצליחה לשלוח אותה לישון עם שקט, נשיקה והרהורים
ורק אז,
אחרי שאני משוכנעת שהיא נרדמה אני נופלת על המיטה ופורצת בבכי.
תקריב 
תגובות
חלי יקרה (!) – אל תבכי. זה ככה.
במדויק ולפרטי פרטים – לא יאומן.
מ"הפנים שלה משתנות… – תינוקת נעלבת ופגועה"
ממש לפרטי פרטים.
ולמה אני אומרת לך לא לבכות? – כי אם את לא, אולי גם אני אצליח שלא.
כתוב נפלא
אהבתיאהבתי
הכתיבה שלך כלכך מדוייקת ומרגשת, כל פעם מחדש.
חיבוק גדול אמא נהדרת שכמותך.
אהבתיאהבתי
מוכר וקורע כל פעם מחדש.
אהבתיאהבתי
יש בכל העסק הזה.
הרבה שמחה אבל גם צער, על עצמנו ועליהם.
מותר גם לנו להתנצל בפניחם.
אהבתיאהבתי
.כתבת מדוייק וקרוב אצל כולנו כמו תמיד
אל תבכי :-)
אהבתיאהבתי
אני בתחילת הדרך
( בהורות)
וכל כך מזדהה איתך.
אנחנו אוהבים אותם אהבת אין קץ.
אך מצד שני צריך לשים להם גבולות,
להכין אותם לחיים "האמיתיים"
וזה כל כך קשה !!!
למה לא סיפרו לנו????
אהבתיאהבתי
כמה שזה כואב מה שכתבת.
אהבתיאהבתי
שגם כשאני כועסת על הילדים שלי, אני עדיין אוהבת אותם.
למדתי
להגיד להם את זה.
ולמדתי
שאנו הנשים-ועוד יותר האמהות, נושאות איתנו כמעט באופן מובנה
אשמה.
ובכי הילדים שלנו תמיד עובד עלינו.
לא מכירה אותך אבל אני שולחת לך חיבוק, ורוצה לומר לך שאני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך.
אהבתיאהבתי
ואני מאוד מזדהה. העניין הוא שאצלי כבר למדו לזהות איך לתמרן אותי גם כשאני כועסת בצדק, ובעצם, על זה כתבת. האם אשמה היא הנשק הטוב בעולם?
אהבתיאהבתי
יש שלושה דברים שמשתחררים החוצה עם השלייה:
1. חרדה
2. רגשי אשם
3.אהבה בלי תנאי
אהבתיאהבתי
הייתי שמחה להיות הילדה שלך כשאת כועסת ונחרצת כמו שתארת. לעיתים אנחנו מתמקדים יותר מדיי בעצמנו, בתגובות שלנו, בכעסים שאנו מפזרים לכל עבר, ושוכחים שהילדים שלנו שמחים לקבל מאתנו גם שיעורים "מכאיבים" כי איך הם יגדלו ויצמחו ויחכימו אם לא משיעורינו המכאיבים אך האוהבים?
אהבתיאהבתי
חלי קראתי את מה שכתבת
הרגשתי שהמילים הם שלי
יש ימים קשים עם הילדים
את אשה נפלאה !
את אמא נפלאה
סופי
אהבתיאהבתי
מה יהיה עם ההורות הזו, הא?
"באת" לי כאן בזמן לא טוב
בדיוק הערב גם לי היתה סצנה, שאני יצרתי במו ידיי
שוב הויכוח למקלחת ושוב כמעט איבדתי את זה, יש היאמרו שקצת איבדתי
הכי קשה זו שעת הערב וענייני מקלחות, במיוחד מול ילד רגיש, מעופף, לא קל לפעמים, ממש לא
אהבתיאהבתי
חשבתי שבאיזשהו גיל (של הילדים) זה עובר, או מתרכך.
אהבתיאהבתי
איו לי ילדים, אבל בזכות הכתיבה שלך אפשר להרגיש את הסיטואציה, לחוות אותה כאילו איתך. וזה מצוין.
אהבתיאהבתי