תקריב

הלב לפעמים לא מספיק.

גם הדעת לא.

החבל הדק והגבוה הזה מנדנד בין הנכון ללא נכון, בין המחזק למחליש.

בין הויתור – כי מה זה בסכ הכל –

לבין האיסור – כי איך תביני אם לא יסבירו לך. ממש יסבירו לך.

במעשים ומילים של סמכות יסבירו לך.

להבין מה נכון ומה ממש לא, לאפשר לה לגדול להיות האשה שפעם תהיה, האדם שהיא,

על כנפי חיפושיה הדקיקות, עומק מבטה וזוויות גופה ורגשותיה. היא מחפשת עכשיו,

ממש בסתיוו של היום, בבוקר שהיה, בנפנופי עזות לשון ונסיונות קריאת תגר על העולם,

בעיקר אם לעולם קוראים אמא, את המדרגה הבאה, את החוזק.

אני הולכת לאיבוד, מחפשת דרך ברורה בין אהבה, החיבור שלנו  לבין ההבנה הברורה שהיא

כבר המריאה,  ורק מוטת כנפיה ומשקלן אינם חזקים ויציבים דים כדי לרחף לאורך זמן.

רק לזמנים קצרים, לגבהים ומרחקים שבאופק עיניי.

בינתיים.

ותודה לאילה צרפתי המופלאה שיצרה רקמת אור חומרית וא־חומרית בו זמנית. נימי זכוכית דקיקים נטוו למבנים מרחביים ורוסס עליהם פולימר שייצר מעין שכבת עור, מעטפת קרומית. המיצב התחיל במחקר סיבי זכוכית ופולימרים, שערכה צרפתי מאז שנת 2002. במהלך שש שנים צמחו "נופי טבע" שהגיעו לקצה התהליך – למיצב הנוכחי – תוך יצירת טופוגרפיה של אור  שפגשנו במקרה בשבת מבקרת את היצירה שלה במוזיאון תל אביב, שהסבירה והראתה ולא ידעה כמה העבודה המרגשת, המרגיעה, האין סופית הזו שלה חיברה את התחושות שלי, הרגשות שלי ברגע המסויים הזה, בזמן הזה, שבו בדיוק נמצאים חיי כרגע למראֶה אחד. ככה, אני מרגישה את החיים עכשיו. החיים שלי. שלנו.
שקיפות וחוזק.