Tag Archives: תל אביב

מחפש את הדרך הבייתה #סיפור אמיתי

.

ערב יום חמישי

חפץ מעבר, צעצוע נבחר הם דברים שקשב לאמוד את חשיבותם אצל ילדים קטנים,

את עוצמת האהבה המורעפת עליהם, הנחמה שהם מעניקים, ועומק אובדנם.

פעם,

לפני הרבה הרבה שנים, באמת הרבה,

ממש כמו באגדות,

יצאה משפחה קטנה, אמא, אבא וילדונת בת שנתיים לחופשת עבודה קצרה באיטליה.

הכל התנהל כשורה עד הרגע שישבו שלושתם במקומותיהם,

ואז פנתה אמא לאבא ושאלה: איפה וכאן הגיע שם השמיכה הגדולה בעולם שהשתרכה

אחרי הילדונת הזאתי לאורך לא מעט ולא נפרט שנים ומפאת פרטיותה לא יחשף שמה

ונקרא לה כאן בשם הרגיל, שמיכי, איפה שמיכי?

מה זאת אומרת ענה האב המאורגן בדרך כלל, אצלך

לא ענתה האמא לא אצלי, אצלה, והיא הייתה איתך כשהלכתי לקנות מים

לא זוכר ענה האב ושניהם הביטו בבת אחת בקטנה.

זו, רגועה ומנומנמת הושיטה יד ואמרה: שמיכי…?

אבא הביט סביב וראה כמו במטה קסם או סרט מצוייר את פני אשתו הופכים לפני לביאה

ררר….רגע!

לקצר סיפור ארוך, צוות אלעל נדיב ומבין (ויכול), מטוס אל על ומנועיו העובדים,

גם כך עלינו אחרונים לטיסה, עמד עוד כעשר דקות עד שעובד שדה התעופה, אדם

מצטיין ומבורך מצא את שמיכי (שם בדוי), העביר אותו למישהו שהגיע מתנשף, ירדתי

בריצה את מדרגות המטוס והטיול לונציה התחיל, שמכי מאד נהנה, ראו עליו.

ובקיצור,

הנה מי שהלך לאיבוד היום' ה14 אפריל 2016

ברחוב לסקוב בתל אביב,

ובערב מצאתי על המדרכה, הרמתי, ולקחתי למשמורת זמנית.

אין לי ספק שילד אחד או ילדה מאד מאד (מאד) ישמחו להתאחד איתו,

האם קוראים לו נבי?

ארנבי?

האם יש לו שם אחר, פרטי ומיוחד?

unnamed

.

ערב יום ראשון עדכון :
קוראים לו יא-יא,
קוראים לה שירה,
היא בת שנתיים
וכולם מאד מאד שמחים

ה צ ל י ח

 

.

לא ידעתי, לא שערתי

.

האמת שלא ידעתי כמה לעומק אני אשמח כשאנשים (חלק שאני מכירה, חלק זרים לחלוטין) יגיעו

לתערוכה שלי, יעברו בין העבודות ובסוף יגשו אלי ויקנו עבודה, אפילו שתיים.

יקנו כרטיס לסרט, יפתחו את הערוץ לראות עוד פרק בסידרה שהתחברו אליה, יקנו ספר ילדים שהילד/ה

אוהבים ויכתבו לי אחרכך שגרונם ניחר כבר, אבל כמה הילד מבקש, יכנסו לבלוג שלי ויעשו בו מנוי,

יעצרו אותי ברחוב או יכתבו לי, יראו את ההרצאה ביו טיוב, את כל אלה אני מכירה, ושמחה איתם מאד.

אבל לקנות עבודת צילום,

ערטילאית וסמויה קצת מהעין, מהמובן מאליו כמו העבודות האלה שלי

ולבחור לתלות אותן על הקיר בבית,

או אפילו במשרד,

מתוך כוונה לעבור על פניהן יום יום

מתוך כוונה  – אני משערת שבשלב הנוכחי של מיקומי בעולם האומנות, לא קונים אותן (עדיין) כהשקעה

פיננסית :) – לשמוח ולהרגיש שוב את הניעה הפנימית כמו בפעם הראשונה שהתבוננו בה/בהן,

זה באמת, באמת, רגש עז,

שמחה עמוקה וסוג של הכרת תודה פנימית חדשה ומרגשת.

עוד שבוע מוקטן

.

אז למי שהגיע והרגיש, תודה.

למי שהגיע, והרגיש, וקנה, תודה גם,

ולמי שרוצה להגיע נשאר רק מחר, שישי, ה20 ליוני 2014

ביקור אחרון ופרידה, והורדת תמונות מהקיר בתחילת השבוע,

ומה שישאר הוא זכרון, ותמונות על קירות של אנשים זרים,

וגעגוע למה שעוד לא קרה. אז רק עוד מחר,

בין 11:30-14:00

ב"לובי" ארלוזורוב 6 תל אביב.

 

.

עכשיו הבייתה היא אמרה ולקחה צילום אחרון

.

זאתי.

ידעתי שכדי שהיא תסכים להיות בפתיחת התערוכה שעות כה ארוכות,

בלי קשר לכמה נהדרת היא הייתה במערבולת החודש וחצי האחרונים.

ולהגיד נעים מאד, לחייך למי מהמוזמנים שלא יוותרו וירצו סופסופ לראות את הפרצוף הזה,

או לאלה שאני אהיה חייבת להתגאות בה מולם,

לא תהיה משימה פשוטה.

היא לא אוהבת,

פרמיירות,

פתיחות,

מקומות עם צלמים או עיתונאים

או מקומות שאני מכירה לה יותר מדי אנשים

(למכירות בגדים מוקדמות היא דווקא מסכימה, לפעמים)

אז בקשתי ממנה

1. לצלם ולתעד כי בכל זאת היא תכף מסיימת תלמה ילין.

2. להביא עוד חברה עם עוד מצלמה

וזה רבותי, עבד נפלא.

.

היא הייתה עסוקה עם המצלמה, החברה, מי מחברי שהיא מכירה ומעט משפחה,

ועשתה עם עצמה כנראה הסכם.

אני אהיה סבלנית עם האמא שלי הערב, זה חשוב לה,

ועמדה בו כמו גדולה.

חייכה למי שהצגתי לה מרחוק, ועשתה היי,

לחצה ידים ואמרה נעים מאד למי שעשיתי לה עם היד, בואי שניה מותק,

ולא היה לה רגע אחד, ולו אחד, של נו-אמא-די-הבטחת. פשוט נהדרת.

ובסוף הערב הזה,

אחרי שכיביתי את הנרות על עוגת היומולדת.

כןכן זה קרה בדיוק ככה, עוגת יומולדת ונרות בהפתעה, אורית, חברה מקסימה,

ואחרי ש כ ו ל ם הלכו,

והחלל היפייפה הזה, "הלובי" בארלוזרוב 6

היה אפור וחזק וריק מאנשים וכוסות ריקות ובקבוקי יין (טוב),

ורק העבודות שלי על הקירות נשארו זקופות ועם כח אין סופי,

כי כל היתר, בעיקר אני, פשוט היו מוצפים ומרוקנים ושמחים שאין מילים,

היא צילמה אותי צילום אחרון ואמרה: עכשיו הבייתה, מחרתיים בגרות בתנ"כ.

צילמה: איה גלעד-גולדנברג

צילמה: איה גלעד-גולדנברג

 

אז נגמר לאותו ערב, כמו שזאתי אהובת הלב שלי אמרה,

אבל התערוכה רק התחילה את דרכה אל העולם,

חמישי 19:00 – 22:30

שישי וגם שבת 11:00 – 15:00

פגישות ותיאומים אפשריים בהחלט.

עד ה15 ליוני ואז נראה.

.

מייל בירורים: meshemabitbe@gmail.com

 

 

.

מי שמביט בי – ימים ושעות

.

אז איך היה?

אני לא באמת יכולה עדיין לספר איך היה,

היה גדול מדי ומשמח ומציף מכדי להבין ולהכיל (עדיין).

עכשיו מגיעים הימים הטובים האחרים, שבהם תגיעו אחד אחד, או בחבורות קטנות,

ויהיה לכם מרחב וזמן לעבור בין העבודות,

לא רק אלה שהתפרסמו, כאן ו כאן,

ולי יהיה זמן לדבר איתכם, ולהסביר מעט (כי אני לא מסבירה הרבה, מסרבת בעקרון),

ולשאול מה שלומכם.

אין חניה, אין קפה.

יש חלל יפייפה באמת, עבודות שמקבלות תגובות שפיזית מרחיבות לי את המקום בנפש, ואותי.

הנה ימים, שעות, מייל, טלפון לבירורים,

הכל לפניכם.

מי שמביט מייל נכון

.

בואו (אפילו פעם שניה) אני אשמח.

 

חלי גולדנברג, תערוכת צילומים (כי ככה מחפשים בגוגל, ראיתי :)

.

you've got mail

.

.

נקודה אדומה

.

זו תקופה שאפשר לרשום בה כל כך הרבה נקודות אדומות, לכל כך הרבה אנשים,

מוסדות, שרים, פוליטיקאים, מנהלי רדיו, ממשלה ערלת לב, ראש ממשלה ושר אוצר ואלי ישי

גם, אלה חומסי עתיד וחיים, שההתקלות שלי בנקודה אדומה, כזו שהפתיעה על חלון זכוכית ענק

בבניין ענק וחדש באמצע תל אביב הלוהטת ומהבילה בצהרי יוםבשכונה שהייתה שלי,

נקודה שהצחיקה אותי כשהתקרבתי וניסיתי לראות מה ואם רואים דרכה,

שווה אזכור למרות הצילום בבלקברי ולא במצלמה, אבל גם הוא יודע.

.

חם כאן, לוהט אש, איך שלא מסתכלים על זה. אדום..

.

כמעט כמו כובע טמבל, או סברס

.

פאפרצי

.

צהרים בכיכר העיר

 

הובילו לשיטוטים ולפאפרצי עצמי בשמש חורפית. אחר כך המשיך היום….

.

כמו שראיתי אותה

.

אני אוהבת את תל אביב.

למרות שהיא כזאת, למרות עצמה, לפעמים אני ממש מתגעגעת.

פעם כתבו עלינו כתבה, עליה ועלי, וגם הים שלה הוא שלנו, ככה אמרה לי אמא שלי תמיד.

אני אוהבת לצלם אותה ולבודד את הימים שאני משוטטת בה ואת הצילומים שלי מהממש.

להרגיש לרגעים, לפריימים מסויימים, שהיא עיר ככל עיר,

עכשווית, אסתטית, ,תרבותית, מתוכננת, מערבית ומלאת סקסאפיל,

ולא זו הלבנה, קשוחה, לבנטינית, חלטוריסטית, זרועת חוסר סבלנות וגזענות שהיא, בדיוק כמונו.

השבוע, אחרי לילה שהיה, זמנתי את התלאביבית הכי פריזאית שאני מכירה, אולי היא בעצם הפוכה,

הפריזאית הכי תלאביבית לצהרים מוקדם וספונטני, והחלטתי שנכון להיום, היא עיר כמו שאנחנו רוצות.

כזאת

וכזאת…

והגברים בה מתלבשים כמו שאנחנו אוהבות, אבל בדיוק, וקונים דיסקים. ג'אז, בטח ג'אז…

ואופניים כמובן,

או אלה

ואנשים מתהלכים בה, כן, מתהלכים, אולי לא לאיטם, אבל בנועם, יחסי, כמוה.

ובכלל היא ציירה עצמה העיר הזאת היום, בצבעי חורף ושמש כמו שרק היא יודעת …

ואז, אחרי שיחת בנות ראויה, שיחת אמהות ראויה אף היא, ובאופן כללי, נפרדנו. הפאריזאית הלכה לענייניה…

.

ואני הרגשתי שאני מתחילה לספור לאחור…

.

.

אסור לצלם במוזיאון. וידיד רובין גם…..

.

.

.

אסור לצלם במוזיאון. אסור לצלם במוזיאון. אסור לצלם במוזיאון.

אבל לא הצלחתי להתאפק.

היו שם אנשים שהסתובבו בשקט

שקועים איש איש במה שראו עיניו

וגם אני כמו תמיד ראיתי דברים מקרוב

וזזתי כמה צעדים והכל השתנה. במעט, אבל השתנה

ועמדתי בשקט וראיתי את הבת שלי מרוכזת אז התאפקתי והמשכתי לשוטט

והרמתי מבט

ועברתי שוב בחדרים המופלאים של אריכא הגעתי לאולמות עוצרי הנשימה של ידיד רובין והתמלאתי

שמחה ועומק נשימה ואז ראיתי איש אחד מרושל לבוש ופרוע שער שאיךשהו נראה לי מוכר ונעמדתי

תוהה מי הוא והשומרת הרוסיה תפסה את מבטי, חייכה ואמרה זה הצייר, את יודעת נכון? ונשמתי עמוק

ונגשתי אליו, אל ידיד, ואחרי שאמרתי לו את המילים החמות והאמיתיות שרציתי, שניסו להעביר לו את

עומק הרגש שהציורים שלו עוררו בי, בקשתי ממנו, נשבעת, להצטלם איתי. נעמדנו מתחת לציור החותם

את האולמות שלו, או אולי הפותח, תלוי מאיזה כיוון מתחילים…. וכמו גרופי אמיתית, עמדתי לידו וחייכתי.

.

ואחר כך הלכנו הבייתה.

.

והתחילה השבת האיטית הזו שנצבעה, ועדיין, בצבעיו של ידיד, עזים, פשוטים לכאורה ומלאים בהכל,

בדיוק כמו שצריך לפעמים כדי לזכור שאפשר גם פשוט חיים.

מילוט 28-200mm

//

/

אני כל כך מבועתת ומוצפת מהמציאות הפוליטית עד שהחלטתי לנסות להתרחק מעט, כדי להצליח

לנשום. היום כשיצאתי לענייני היום לקחתי גם מצלמה, לא רק את הבלקברי המשמש כעיני השלישית

בחודשים האחרונים. ניסיתי לא לשמוע רדיו כשנהגתי, לא לגלוש ברמזורים ובהמתנות ולהתרכז רק במה

שסביבי ממש. בסביבתי הפיזית. אלה תוצאות היום שלי: תל אביב, 10 ינואר 2011.

.

.

.

.

ואז חזרתי הבייתה.

אסקפיזם זה לא כאן. ואם כן, אז רק למספר קצוב מאד מאד של שעות. זה מה יש.

תל אביב ינואר 2011

.

שמונה דקות, ובכל זאת, געגוע תל אביבי

.

.

כשהאור הצהוב התחלף והאוויר אִבֵּד מעט, מעט, מחומו יצאתי להשקות  את הדשא.

הוא מצהיב בסופו של קיץ לוהט במיוחד וגם הצמחיה, התבלינים ועץ הלימון הצעיר ששתלנו באביב לא

עומדים בתפארתם.

אני ניגשת לקצה הגינה, מושכת את הצינור הארוך ופותחת את הברז.

הכלבה נמלטת  על נפשה והחתולה מהססת,  לזוז או להחמיץ לי פנים, שלא אעיז לחשוב על זה אפילו,

ומחליטה לתת  בי אמון.

כבר שבע וחצי ואני לא צריכה להכין ארוחת ערב, להזכיר להתאמן על התופים, אני לא צריכה לאסוף מיני

דברים ורודים, גומיות שער, בגדים במידה 12 וכוסות צבעוניות ממיני מדפים וחללים בבית . לא לבדוק

שיעורים, לבקש לערוך שולחן ולנשק ללילה טוב.

זה היום הזה שהיא ישנה ברבע ההוא של חייה.

וכאן שַקֵט.

מרגישים את השֶקֶט בשכונה שלי.

חוץ מהכלב המטורף של בני השכן ולפעמים סירנה מרחוק, הלילות שקטים כאן באופן יוצא דופן,

הפוכים לימים הלומי דחפורים ופועלי בנין ההופכים כל בית פרטי פשוט ונעים ליצירת בנין ארכיטקטונית

מנקרת עינים, חומסת קרקעות ואוויר.

אני מַשקה, טום פֶּטִי מנגן ושר דרך החלונות שלי כמו שרק הוא יודע ואני איתו, אוספת דליים צבעוניים

וקרעי בלונים, שאריות משחקי קיץ ומים, מתיישבת בחוסר מנוחה, קמה ושוב.

לפעמים אני ככה, חסרת שקט, מסתובבת, לא מוצאת מקום ומתגעגעת לתל אביב.

ככה פתאום תוקפים אותי כבר תקופה געגועים לתוך העיר.

ביום רגיל ובשעה לא מאותגרת תנועה אני באבן גבירול שמונה דקות אחרי שנעלתי את הבית –

אבל,

אני לא גרה בתל אביב ואני מתגעגעת.

לעלות במדרגות, לפתוח דלת, לנעול אותה ולהיות בבית. אין שער, שביל, שלכת.

לשמוע שכנים מלמעלה, מלמטה, מהבניין הסמוך. את החתולים מיללים, הגשם נשמע אחרת כשאין לו גג,

משאית הזבל חורקת בשש בבוקר, הקפדה על תריסים או לפחות וילונות מורדים, כביסה ניתלת מחלון

המטבח, נוטפת על זו של השכן המבוגר מלמטה במקרה הטוב או של אביבה מוועד הבית במקרה הרע,

קצנלסון, רחוב קסום ליד דובנוב, לקפוץ לשוק, לגשת לחנות במוזיאון, על הדרך להציץ, ללכת ברגל

ליומית, אולי שתיים. התנועה לא זזה, סדנאות כתיבה בבית אריאלה, קניוק ענק, אחר כך הוא כותב על

תל אביב שלו, ועלי, ניצה בן ארי, סינמטק, שוק הפשפשים, להוריד זבל, סרטים מהאוזן בלי לתכנן,

ללכת בשדרה, לצאת מהעיר :), לרדת לפיצה או המבורגר או סושי, לשבת לשתות קפה פעם פעמיים ביום

בלי להרגיש, לסנטר, לתולעת ספרים, לגרטווד, לרדת עם הכלב שלי לירקון, לסיפור קטן בנווה צדק,

איזו גלריה לרגע, לעבור בהפגנה, פעם אפשר היה לגנוב "העיר" בחמישי לפנות בוקר מהקיוסקים.

לשמוח. לחנות של דורין, לקפוץ לגלי לקפה, שגם הילדות יפגשו ואנחנו נצליח לדבר בלי תיכנונים

מראש, פאלאפל מבורך, להכנס להגיד ללביאה  ודנה בוקר טוב ביהודה המכבי, ללכת ברגל, להזיע,

להתלונן, להכנס לדואר או לאיזה חנות בגדים לנשום מזגן לרגע וזה כבר עולה באיזו חולצה, או עדיף זוג

נעלים, פרונטו, מוזס, פיצ'יפקס בשוק בצלאל, קניה קטנה בכרמל בלי לתכנן מראש, לצאת לדרינק קצר,

לגשת לנמל לשקיעה, החנות של כלי הבית ליד מה שהיה "זנזיבר", אוף הזכרונות, הדירה שלי באלכסנדר

ינאי, גלידריות, פתאום משב רוח, אושר, פעם גרתי בבר כוכבא, קומה מעל מנשק'ה.

לגשת לחוף שלנו, לפרישמן ולהתגעגע לפעם וללכת ללכת ללכת. להתרגז על חולדאי, להתלונן שאין חניה,

שהעיר מלוכלכת, לקנות על הדרך, לחנות בפינה ולהתפלל לטוב, להתבדות בבוקר. ללכת ברגל לים,

ללכת ברגל בכלל, אין חניה, מוניות כל הזמן, ללכת ברחוב ולהרגיש את האפשרויות קיימות.

לא הכל שם, כמובן, אבל הרבה –

ואני זוכרת שעשר דקות נהיגה הן כלום זמן –

והמיקוד שלי תל אביבי והקדומת מהסלולרי ומחו'ל היא 03 –

ואני מבינה ומעריכה ואוהבת את הבית הקטן והישן שלי על חדריו הרחבים, הצנרת הישנה, השער

החורק, תריסי העץ, הדשא, הכלבה המתרוצצת, החתולה שמחדדת ציפורניה על הספה החרדלית

של קסטיאל למרות שאני מסבירה לה כבר שבע שנים, שהעץ הגדול ההוא בחוץ? מחדד ציפורניים.

דבר לחתולה. כלום. והחיים שאני מעניקה לילדה שלי ולעצמי.

ואני אוהבת שהילדה שלי מנגנת תופים ואני משמיעה מוסיקה בלי לחשוב עליהם כמעט, על השכנים

שלי – ומעולם לא היו לי חיכוכים איתם, כי אין על מה, חוץ מבני והחברות הבלונדיניות שלו ששותות

יותר מדי וודקה בשתיים בלילה ליד החלון שלי ומביעות דעתן על המין הגברי – השכנים שלי רחוקים

מהחלון שלי.

ואני אוהבת שהבת שלי אספה שבלולים ואבנים בחצר, ויש לה קלאס מצוייר על השביל, ובריכה גדולה

בקיץ, מעשבת את הדשא לעיתים רחוקות, ואני מכירה את הדוור, ואת רמי שמחלק גז ושותלת צנוניות,

ואני נלחמת בה מלחמות מים אכזריות, ואני באמת שמחה עם הבית שלנו. הבית הטוב שלנו.

אבל

ככה אני עכשיו.

הבית, הסלון, הדשא והשקט לא מספקים לרגע.

משבר בזוגיות שלי עם השכונה. שכונה כרעיון, לא זו המסויימת.

התקפת געגועים.

אני

רוצה

לעלות על הג'ינס שלי,

הגופיה השחורה,

הסנדלים,

ולפתות.

לא את מנהטן,

שהייתה העיר שלי לכמה שנים –

ואני נזכרת שהיום 9/11

ומתגעגעת גם –

אבל עכשיו,

בימים האלה,

מתוך הבית המתוק שלי,

בשכונה התל אביבית שלי,

אני רוצה את תל אביב העיר עצמה.

.

על החיים ועל המוות של יורם קניוק

.

אוגוסט 2007 תל אביב, כשיצא הספר.

.

כבר קניתי, כמובן את הספר החדש של קניוק

והרבה לפני כבר כתבתי עליו ועלי ועל אדם ברוך ומוסף 7 ימים ועל קיץ 86'

מה שלא כתבתי אז, לפני ארבעה ימים ולפני הרבה הרבה תגובות מרגשות –

בעיקר במייל – הרבה מאד תגובות, הרבה מאד תגובות מרגשות ומפתיעות במייל –

ותודה לכל מי שקרא וטרח והגיב, באמת.

על סופה של תקופה, על הקיץ ובעיקר על הכתיבה שלו. של קניוק.

.

סיימתי עכשיו לקרוא את "על החיים ועל המוות" –

ואני לא באמת מסוגלת לנשום.

כלומר, אני נושמת אבל עם ערך מוסף, המילים שלו עדיין עוטפות אותי.

אני הולכת ונושמת וכותבת והמילים שלו לא מרפות.

תחושות מלוות אותי היום. נראה מה יהיה מחר.

זה לא ספר. בוודאי שלא במובן הרגיל של סיפור מסופר.

זה מסמך שכתוב בגוף ראשון, ברצף אחד, בנשימה אחת.

וכך הוא גם נקרא. בבת אחת. בנשימה. בעצירת נשימה.

מבולבל, סוער, מתעד, משלים, מצטער, שמח, בוחן, אוהב, מתנצל,

מתבייש, מושפל, מכירבערך עצמו, מתגעגע ליפי נעוריו, אסיר תודה לאשתו

היפה מירנדה, על נעוריה ואהבתה אותו ולנעמי בתו, וגם את איה שלהם.

והוא רדוף עברו, פוגש את נעוריו, זכרונותיו, הוריו, הים שלו, תל אביב שלו ואת

ילדותו בתל אביב, עוד פעם תל אביב, כל הזמן תל אביב – ואת וכל הפעלים

ושמות התואר שאוכל למצוא במוחי ובנפשי הסעורה מהמילים האלה שלו –

יורם קניוק עושה סדר בחייו, במחלתו ובמותו.

הוא עושה את כל זה בדרכו –

עם המון מילים יפות, סוערות, מתחברות, אורגות וצובעות תחושות ומראות ורגשות

וסיפורים וזכרונות והרגשות ואת חייו למסמך שאי אפשר לנשום בין מילותיו.

הוא נשאר הוא. מרוכז בעצמו, מעט ילדותי, עשיר כל כך בשפתו, מילותיו, תחושותיו,

תאוריו שמצליחים להעביר את המקום, התחושה, הריח, הרגש כאילו הייתי שם, כאילו

הרחתי את הריחות,שמעתי את הגניחות, כאילו הייתי הוא, שם שרוע –

אני איני רוצה להיות אינני, אני רוצה להיות ישני –

כתב אלכסנדר פן –

ואני קוראת את קניוק גם ברגעים שהרגיש איננו או הרגיש ש'הם' חשבו שהוא איננו

ובעצם הוא היה מאד ישנו – והוא מפוקח בהתבוננות שלו על העולם הקרוב לו,

על העולם השני, הרחוק, אסיר תודה לרופאיו, מפרט בחדות ובכל זאת בעדינות את

הסרטן, הניתוחים, הנחיתות וההשפלות, התקוות, האכזבות, הטלטלות, הפחדים,

ההשלמות ומה לא, שעברו הוא וגופו ונפשו –

והוא בעיקר, מטלטל את נשמתך בהתבוננות הישירה שלו על עצמו, על חייו, ועל מותו.

הוא כותב על אשתו, אהבתו, אהבתה, על גופו המתפרק, האנשים בבית חולים,

הכאב, האין, הריק, מה שנדמה לו שהיה לא היה מהעבר השני, הזכרון שלו שכנראה

זוכר, ואולי מדמיין, לך דע –

והמילים שלו, כמו תמיד, עושות בנפשך, בנפשי, כרצונן. כרצונו.

לכו קנו וקראו מיד.

מסמך חד פעמי. שווה כל רגע,

והחיים, אתם יודעים, קצרים, מלאי הפתעות,

ואם לא עכשיו,

מי יודע….

.

יוני 2013 עכשיו הודיעו שיורם איננו. כמה עצוב, כמה כמה עצוב. יורם.

.

כתבה ב"שבעה ימים" יורם קניוק קיץ 86'

.

.

זו הכתבה בשבעה ימים, קיץ 86'.

יורם קניוק ומיכל היימן אחראים על המילים והצילומים, ועל הרעיון, אדם ברוך.

העתקתי אותה לכאן מילה במילה.

עיתון הוא דבר מתכלה, האינטרנט בינתיים הוא מקום בטוח,

ואני רוצה אותה לתמיד. הטכסט ארוך. מאד ארוך.

.  .  .

בערב, או לפנות בוקר, כבר מריחים סתיו. הרוחות, המעבות עננים, מביאות לחוף תל אביב

את ריח הפריחה הקרובה. עוד מעט, יפרח החצב. קול התור ידמע בארצנו. אבל, שמחת בית

התועבה תגמר, כמאמרו של דני בן ישראל, הזמר של ישראל ההירואית שעבר לחצר

האחורית של הישראל הזאת. את חוף הים הארוך, מחוף תל ברוך ועד מסעדות הדגים על שפת הים,

דרומה ליפו, יארזו, אמהות פולניות, שכבר הספיקו להוולד להורים יוצאי מרוקו, יביטו בשעוניהן

ויגידו לילדיהן, הקיץ נגמר.

עם בוא הפריחה והעלוות הירוקות, עם הימים הצלולים של הסתיו, תגמר החגיגה של תל אביב.

* * *

היה בתל אביב אדם ולו שלושה כלבים. הוא קרא להם לבוא. אחד בא, אחד לא, ואחד בא או לא.

חלי גולדנברג היא פריחת קיץ בסתיו.

בינתיים, היא באה או לא.

בתחילת העשור הרביעי שלה, שום יופי שמצאו לה, לא הלך בדיוק לאיבוד. אבל, איזו תקווה למשהו

ענקי מתחילה אולי להימוג. חלי גיבורת סגנון, שבמקרה הטוב הוא סגנון ממוחזר של תרבות מגאזינית.

היא חצב של תחרות. טווס בשבילי, או בשבילך. מוסד מקומי עם הבהקי פזילה לחו'ל.

הצרה היא עם הראי האמיתי של חלי.

עמוק בתוכה, היא כמו הטווסה, הכביכול-מתפעלת מיפי הזכר, העוטה נוצות קשקשים לתפארה.

בראי הזה, הנפש, כמו הטווסה, היא עיוורת צבעים.

* * *

חלי, שגדלה סמוך לתל אביב וחיה בה, נשארת לרוב לבדה. אם באמת אנחנו האנשים,

שהורינו הזהירו אותנו מפניהם – חלי מוציאה, נותנת, יותר ממה שהיא מקבלת. כשהיא מקבלת,

היא חושבת שהיא נותנת.

אולי עמוק בלב היא יודעת, שאיתה, כמו עם ריטה הייוורת', אף אחד לא יתחתן מפני שהיא

יודעת לבשל. חייה, הניראים הדורים כלפי חוץ, מוחזקים בסיכות בטחון, אולי קצת דבק איפור.

אחרי הצלחה של חמש עשרה שנות דוגמנות, הייתה אולי זורקת את כל מה שיצא לה מזה,

בלי לוותר על מה שזה עשה בשבילה.

הנה המילכוד: הסף הכי גבוה שלנו, זה מה שכבר לא נהיה.

כדי לנסות לתפוס ענן, ולחבר אותו למרכבה שלנו, צריך להסתכן. כל דבר ממשי בחיים,

אמר מישהו, קורה על חודו של סכין גילוח. להסתכן, זה לחבר את העבר, שאולי לא היה

לו אף פעם עתיד המחובר לעבר שלעתיד הוא זר, כמוס, כמוה.

*  *  *

עניה, סוערה, לא נוחמה אומר ישעיהו ומוסיף, והנה אני מרביץ בפוך אבנייך. בדפ"רים

אקדמיים או דפוקים, כמו אצל רובינו, פירושו של דבר הוא, שאם את כבר עומדת כל

חייך מול פילם, את מקווה שבסוף תפותחי את, לא רק הפילם.

בפילם את תמיד צודקת כי את יפה בו ובטוחה.

בחיים, אין עדשות לשביבי השניה, בהן כולנו, לא רק את, הילדים היפים של אלוהים.

מזה האחים פרג' בנו אימפריה. בגלל זה עוד לא נולד צלם מחורבן, שלא תפס לו פראייריות.

*  *  *

וכך, הניאוף הקוסמי של תל אביב, עם השמש שלה, עומד להסתיים. ויש בזה מין עצב.

חלי היא גם כן עצב.

מוגן על ידי חיוך מתוק, מיידי, בשביל הכאב שמאחוריו.

חלי, אשה שהמיטה עצמה באוהלי חילוף החומרים הסינטטיים.

הקיץ חמדתי, מתחיל לזוז.

כל מה שלבשת, כדי להסתיר את עצמך בו, נשר עם עלי הסתיו של פאריס.

כאן דבר אינו נושר. אולי עלי עצים מיובאים. אפילו הזקפה הלאומית, כשהיא ניתקלת בקיר,

היא שוברת רק את האף. בסוף, הסכיזופרניה היא המצב היחידי כמעט בו אינך לבד.

*  *  *

הפינגווין עף כשפניו מופנים לאחור.

זה לא מפני שלא מעניין אותו לאן הוא עף. הוא רוצה לדעת איפה הוא היה.

חלי במחלצות, זה לעוף לאן שהיא הייתה. תל אביב של שלהי קייץ, זה לדעת מה נגמר,

זה לדעת אם הכלב ההוא באמת בא או לא, לא לאן הולכים.

הצילומים של שביבי השנייה, יודעים להחמיא לחלי. לצאת מן הדוגמנות, קשה. המכולת

אינה מקבלת צ'קים של כבוד בלבד.

בצילומים מבחינים גם במשהו אבוד.

אם גילה של אישה נמדד לפי איך שהיא ניראת לפני ארוחת בוקר, חלי משחקת אותה

בערמומיות תמימה.

ב'עד כלות', סרט סטודנטים ישראלי, שהוקרן בטלוויזיה, חלי יצאה עם ביקורת טובה ממנו,

היא ניראת כמי שהצליחה לרמות את הרגע, זה שלפני ארוחת הבוקר. ניראת כמעט מיוחסת

בתבוסה שלה, יש לה כמה רגעים נודעים אל הלב. היא ניראת כאילו הייתה יכולה, כמו הפינגווין,

לעוף אחורנית וללכוד לעצמה את מי שהצילומים שלה לרוב מסתירים.

יופי בצילום, הוא גם נקמה.

כמו סתיו בסוף הקיץ.

אם חלי תתפוס את העבר שלה כשקר, שהיא נאלצה להנות ממנו, היא תגלה שהיא אולי

לא כל כך יפה, אבל הקרינה שלה רימתה לא רק את האחרים, גם אותה.

מין שילוב של תום וחן, ללא חסדו האפל של ההדר הקפוא, המלא סוד.

ואז יתגלה לה, שהאגדה הייתה לא רק מוניטין, אלא גם כבלים.

ורק מכבלים עושים אהבה ויצירה.

מכל השערים שהיו לה במגזינים, מה שנשאר בסוף, אינו הבל החן, אלא הכבלים.

זו מתנה. אם מכבדים את הכבלים אפשר להצליח. כמו שאמר לסינג הגרמני,

לא כל מי שלועג לכבלים משתחרר מהם.

* * *

תל אביב של שלהי קיץ מאוזנת, צלויה. ענני סתיו או לא. הגופות, הניצלים בשמש או הסיכים שהם

צולים, הם מטאפורה ישראלית. מה שצלוי הוא נכון "לא מתוק לא כסף" צורח הרמקול של המשאית

מעזה, המוכרת אבטיחים.

לא צלוי לא עברי אנוכי, צועק הישראלי, הבטוח שהצעקה היא הדרך הבטוחה להונות את עצמו.

הוא צולה סיכים לאורך החוף, על כל אי תנועה בין שורות של מכוניות צופרות. נשותיו לובשות על

גופות מעובים מהולדה, את בגדי הים, שחלי וחברותיה מוכרות על כלונסאות גופן במגזינים.

מה שנוטים לשכוח, הוא מה שסוזן סונטאג, מסאית אמריקאית, מסבירה, שמקור הפנים המיוסרות

של הדוגמניות על גופותיהן הדקים, הוא 'שחפת'.

פעם זו הייתה מחלה רומנטית. היא הייתה מכוערת וקטלנית. כל מי שהיה 'אין', רצה להראות

שקוף. לא חלי. לזכותה. היא השאירה על עצמה מעט בשר, בשביל החיים. היא לא ניראת כמו

מתלה מפואר עם איפור ושיער. זה המזל של חלי.

ליד הסיכים, שהם איורים אמיתיים לגופות הצלויות בשמש, עומד הישראלי, תקות שנות אלפיים,

עם כרס משתפלת. נקבותיו נראות כמו קצפת מאבנים. הם צולים כל מה שזז, מתפללים לחלי

גולדנברג, שנתנה לנשים שלהן חלום לחלום.

על מה חולמת היא?

על מה חולמת היא, כשהזבח נמשך מקצה העיר עד קצה. הלא הכל עוקדים ומזבחים. כאן זהב

לא חסד חפצתי אלא זבח. ונונסטופ. פושט. החיים כמערבון ציוני זה צליה. הצומת החד פעמי הזה,

אינו רק שמחת בית התואבה, אלא הצומת של הסיוט והפיקניק.

חלי היא, איפוא, מיצרך נדרש, אבל גם מטאפורה פרטית של אכזבה אירונית. כי היא מכרה

אשליות, מתוק זה כסף, אבל את האבטיחים, בגרפץ שואג וצחוק פרוע, אוכלים האחרים.

*  *  *

כי תל אביב לא רק בחולות נוסדה. מן הקיץ נחצבה. היו בה אב, אלול. פעם דיברו פה עברית,

עטפו אותם שמלת ביטון ומלט. חרף הרעיון הגאוני של עיר ימתיכונית עם גב לים. בגלל הקזינו,

שאחר כך נהרס, כופפו את רחוב אלנבי כדי להגיע למה, שאחרכך התייתם ונהרס בככר הרברט

סמואל. כדי לעשות בייגל, היהודים עוטפים חור בבצק ואופים. הלכו עטפו את השיקמים והתאנות

ועצי החרוב ואקציות בביטון, אבל אחר כך בוכים על איזה חניון, מתחת לגן מאיר.

פעם נמל קטן בתל אביב, היה מאורע בין לאומי כמובנין שבונה היום ישראלי יורד בעל שם לועזי

באמריקה. עמדו שם שמשיות ובגדי לובן לחגוג נמל. שרו, גם למרחקים מפליגות הספינות.

כשרופאים מדופלמים מרוסיה הזעיקו אותנו בחרדה, בכמעט התאבלות, לבתי חולים מפני

ששתינו מים אחרי אכילת ענבים או עגבניות, שבגלל המורה ההוא בגליל דגשו את ה-ב' בעגבניה,

ואמרו בבתים דגושים זבובים – באו להתפעל מתל אביב אנשים כמו פול מוני, אינשטיין, טוסקניני,

שלא התבייש להקים פה תזמורת יחד עם הוברמן.

בימאים מגרמניה ורוסיה ראו עיר לבנה, משוש תבל, גלידה שניר, קפה עטרה, בן יהודה היה

שטראסה, שתו קפה עם שלאקזאנה, בתי הבאוהאוס היו מבריקים ויפים. בתי קפה פתוחים.

מרפסת בכל דירה. ואז הגיעה עונת התריזזים ונסגרו המרפסות. כשיושבים על מדרכה מגוכחת,

מרגישים רוח מין הים, וקוראים לזה 'אבטיחים' או 'קפה טיילת'.

הקיץ היה אז דחוק לשפת הים. אבל הבינו אותו. לא סתם ניצלו בשמשו.

תל אביב, היא ההוכחה הכי טובה, שאולי אם אין חיים לפני המוות, אחרי המוות בטח יש.

אפילו הכרכורים של כל מיני ירדנה ארזי בטלוויזיה, מכוונים כפעמוני יורה מפלסטיק, לערים

העבריות מעבר לים, שאנחנו כבר רק קצה, איזשהו מירווח בטחון להן. שנהיה פה, שלבנים

של גברוש מבית אלפא יהיה לאן לבוא לבקר.

*  *  *

במציאות כזאת, ביאליק זה רק רחוב. ארלוזורוב וז'בוטינסקי נפגשים לא בבית קברות מוסלמי

קטן והולך, הפגישה הבלתי אפשרית הזאת, הכרחית בקודקוד של מלום הילטון, התשובה

הישראלית למלון קטה-דן, של ימי התרבות הצנועה ההיא.

במציאות כזאת, מלכה אמיתית אינה עטרה שטורמן, ששכלה ארבעה גברים המלחמה

אחת וקרבות אחדים, אלא איזו רפליקה דהויה וצבועה של מרילין מונרו.

כל ילדה מלכה. כל מלכה כמו חלי נמצאת על סף האבדון של עצמה. טריטוריה, המתגאה

במכבי מפני שהיא בירה, אבל לשחק כדורגל אינה יודעת, גומרת כהתפרעות שלוחת רסן.

מתרגמת כוח לאלימות, ואינה תופסת מה שמבין כל איש חזק, שאלימות היא היפוכו של כוח.

כמו שהדר הוא היפוכו של יופי.

לכן הטריטוריה הזאת מתחילה להראות בסוף הקיץ, או בראשיתו, כמו העיר הכי הומיה

בצד הזה של ניו יורק. ערי אירופה הגדולות, מחווירות מול העוצמה והאנרגיה של תל אביב.

אבל בסופו של דבר קול שדי כקול המון. העיר נעשית גועשת ומלאת חיות, אבל לא בדיוק חיים.

כל הרעש הגדול, הפאבים, האקשן, הטיילת אינם יוצרים משהו, תרבות או סגנון, יותר

מעשרים אלף יהודי שוודיה, בלי הסטוץ התל אביבי.

אם חגיגה בלבד זו עיר, אז תל אביב היא פריס. אבל, חגיגה אינה אלא מראה לקפיצה

מפרימיטיביות לברבריזם, אם מותר לעשות פאראפראזה לדברי פרנק לויד רייט, הצרה

היא שכאן בניגוד לאמריקה שהייתה לה תרבות, החגיגה היא גם על מות אלול, וגם על

מות התרבות, שהייתה לאלול ההוא.

*  *  *

אין תפקידים קטנים אמר סטניסלבסקי, יש שחקנים קטנים. בהעדר קנה מידה נכון

כל מלך הוא בסך הכל ממזר. בהעדר החלומות הגדולים עך כרך, בעיר שהייתה אז

כפר קטן, כשעוד חלמו, אז תל אביב היא באמת עוגה משפריצה עם בתים נבולים,

כמות שחוזה אותה צ'יץ, שאינו משולל חזון או אומץ. מאפקה, בה הוא מוגן מפני

סנדלי דנוור, הוא גם אינו יכול אולי להבחין, מה היה יכול נהר מת לחולל בעיר של קיץ,

לוא הכסף היה הולך לירקון, ולא לעוגות מסבון סינטטי.

אז חלי שלנו היא רק עצב על חוף ים, שבגלל החלום האמריקאי נראה יותר כמו ג'אקוזי

עם סלעים, מאשר חוף ים תיכוני.

וחלי, שאינה יכולה להתאים את עצמה לעיר, שלובשת בגמגום גופני מעורר חמלה את

הבגדים שהיא מוכרת על גופה, הערמומי והגמיש, מתחבאת בביתה, ורואה סרטי קולנוע

בוידאו.

אולי יש לה את התפקיד להציע, אבל אין לה את השחקנית, שתקח אותו בכח.

עוד מעט יכבו האורות של הקיץ.

חלי צריכה לקחת את השחקנית שבה אל התפקיד. על פי הקלנדר, חם או לא חם,

הקיץ יגיע אל סופו. העיר תארוז את הפיקניק, ושוב תחכה לאסון חדש כדי לחגוג.

בסוף יגיע חורף ממוזג, חמים במושגים של חורף. נשים יוציאו מהארון את הפרוות, שציידים

אוחזי מזוודות ג'ימס בונד, קנו להן בתוקף היותם בעליהן, או מאהביהן. בחמימות החורף,

הן תעטינה על גופן המשמין את הפרוות שחלי וחברותיה דיגמנו עבורן. וכמו זאזא גאבור,

גיבורת קרטון הונגריהאמריקאית, שרק עתה נישאה בפעם השמינית, אמרה פעם, אני עושה

מה שמינקים עושים כדי לקבל מינק. מי שמכיר את חיי האהבה הפרועים של המינקים, יבין

למה הכוונה.

*  *  *

ואחרי האריזה, יבואו הפאראנויות הרגילות שלנו. הדיפרסיה הטבעית תחזור למוטב. חופים

הם לא תמיד געגועים לנחל. נחלים אין פה מזמן. הרגו אותם.

חופים הם לפעמים געגועים לחוף הזה, עליו אמר פעם ברוך נאדל, שאליו יגיע הישראלי

האחרון, יצעק 'צדקתי' ויקפוץ לים.

לחלי יש ואין מזל.

היא פיקחית, נאה, נבונה, אפילו כשרונית.

יש לה מזל שהיא יפה לפני ארוחת הבוקר, יותר משהיא יפה באמת.

מישהו אמר פעם, שהמוסיקה של ווגנר טובה יותר משהיא נשמעת.

חלי יפה יותר משהיא ניראת.

היא יכולה תמיד לרתק גברים, המחפשים נשים כעדיים מפוארים. או, לעבוד על עצמה,

להיות מי שהיא באמת חייבת להיות, ואולי לא תמיד יודעת איך.

לאהוב את מי שהיא תצליח לעשות מהפחדים שלה, מעצמה,

כמו מה שסופר טוב עושה מהסיוטים שלו, הוא אורג אותם לספורי בדים.

כשתל אביב מתחילה לחשוב שהיא איננה סלון וורשאי מפריס, או עיר של רחובות שהם

שטארסה, אלא ניו יורק, שהמציאו יורדים, לצורכי ניקור עיני פתאים, היא מתגמדת.

חלי תהיה מי שהיא יכולה להיות, רק אם תקח את מה שעשה אותה, לטוב או לרע,

כולל הדוגמנות כממשות מתבטלת לאטה, כשהיא מבושלת לתוך משהו חדש –

ותאבק עד כלות, כשם הסרט ששיחקה בו.

היא שיחקה בעוד סרטים. לא רציתי לקחת את זה ממנה. היא חיה בעיר שנראית

כבית תמחוי לחלומות. אם אין חלומות גדולים אין גם מעידות גדולות. כך שהכל עוד בר תיקון.

כמו כולנו, גם תל אביב, וגם חלי, תשמע את האיש צועק לכלבים ההם,

ותהיה ענווה, סוערה, במציאות של קרטון, ותאמר לאיש, אני באה, לא אני באה או לא.

.

סוף.

%d בלוגרים אהבו את זה: