Tag Archives: תיאטרון

קמע. סיפור מהחיים

.

ביום הראשון, לפני ההצגה הראשונה הילדים ספרו שגילי מרגיש לא טוב.

מקיא, וחלש ומרגיש ממש רע. חולה?

התחלנו לדאוג, גם לו כמובן, גם מה-יהיה-עם-ההצגה, גם שלא ידביק ילדים אחרים וכמו שאמהות,

מיד צלצלנו לאמא שלו…..ואז מישהו אמר / הציע, בשקט, ממש בשקט,  שאולי זו תסמונת תכף-

חזרה-גנרלית / חרדת במה / התרגשות טרום הופעה וכו'. בכל זאת, עוד שעתיים הצגה ראשונה

אחרי חודש הכנות אינטנסיבי ביותר. נחכה קצת, ואמא שלו וכו'….

ואז באמת הגיעה אמא שלו.

רגועה לקחה נער לצד, דיברה והרגיעה ונשמה איתו בזמן שהחזרה הגנרלית התנהלה על הבמה.

ישבתי כמה שורות לפניהם ולא יכולתי להפסיק לחשוב על מה עובר עליו, על גילי.

כי אם מישהו יכול לספר על חרדת במה….

.

היד שלי מחטטת בקרקעית התיק. הכל יש שם, תמיד.

קמה ממקומי, ניגשת, אומרת סליחה שאני מפריעה, לוקחת את היד שלו, פותחת את כף היד,

מניחה מה-שתכף-תדעו ואומרת בקול שקט וחד משמעי: ת ש מ ע, אין מי שמכיר התרגשות,

ופרפרי בטן וחוסר נשימה יותר ממני. לפני אודישנים, צילומים, פגישות חשובות,

תקשיב.

פעם חבר טוב שלי, במאי קולנוע נתן לי את זה ואמר שזה יהיה המזל שלי, הקמע שלי להצלחה ובטחון.

תסתכל עלי – אני אומרת לנער מתוק שרק רוצים ללטף ולהרגיע אבל אסור עכשיו – אני אומרת לך

שזה עובד. זה עבד אז וגם היום…. זה קמע מופלא… ואני מלווה לך אותו עכשיו.

כשתסיים, תחזיר לי….ואני סוגרת כף יד שתעטוף ותחפון חזק חזק.

אמא שלו מחייכת אלי והוא מביט מהסס אם להאמין.

אני אומרת לך, עובד, אני מחייכת בבטחון כאילו-לא-המצאתי-ממש-הרגע- מיתולוגיה-מוצלחת-

ואני-מתפללת-להצלחתה, ואני הולכת ממנו ואימו בבטחון, מבלי להביט לאחור.

.

אחרי ההצגה הראשונה, המוצלחת מאד, גם מבחינתו, שום פאשלה, הוא ניגש אלי עם המטבע.

מה פתאום אמרתי לו – זה לכל השבוע, לכל ההצגות – תחזיר לי אחרי ההצגה האחרונה.

.

היום. חמש דקות אחרי שהסתיימה ההצגה האחרונה, נשבעת, ניגש אלי גילי, בן ארבע עשרה מקסים,

עדין ומנומס, זה שמילא את תפקידו בהצגה על הצד הטוב ביותר, בחיי, בלי הנחות, חייך הושיט לי

את הקמע שלי ואמר: תודה רבה.

.

אז חייכתי ואמרתי אין בעד מה אני נורא שמחה שזה עזר לך…

וידעתי שהנה, סוף סוף, בכלל בלי שהתכוונתי, לראשונה בחיי, מצאתי לי  מטבע מזל. קמע.

מה שדוד תום

.

.

.

כיתה גימל.  בית הספר רמת החי"ל. המורה שושנה. הצגת סוף שנה.

אחר כך אני אמצא את הצילום עם שמלת הסאטן הטורקיז שאמא תפרה, לי ולכל הבנות.

היה לי תפקיד גדול. היו כנראה הרבה חזרות וחזרות ושינונים והגיע הערב ההוא.

ההורים יושבים. אבא עם המצלמה ביד כמו תמיד. מי אמר גנטיקה.

אני בשמלה מבריקה ושער מסורק עולה למרכז הבמה לפתוח את ההצגה,

אני זוכרת רגע ריק ואז התחלתי לדקלם את מונולוג סיום ההצגה.

כמו שזה נשמע, ככה זה היה.

שקט. עוד שקט ועוד ואז המורה שושנה ניגשת, מחזיקה אותי ואומרת בשקט שעכשיו נתחיל שוב.

מהתחלה.

בסדר הנכון.

אחר כך אני לא זוכרת כלום.

.

.

.

.

.

.

.

הבית שלנו תוסס בשבועיים האחרונים. זו תקופת הצגת סוף שנה.

מיילים וסידורים מתעופפים בעשרות. דרישות לאקדחים, אלות, נעלים מספר ארבעים, חצאיות ארוכות,

מחוכים, פאות מקורזלות – מי שאמר אוהל הדוד תום והצליח לא להשתמש במילה כושים מקבל מדליה  –

ועל זה בדיוק הרי ההצגה – מגפונים עם שרוכים, תחתיות מתנפחות, איפור חום כהה, לבנים עשירים,

משרתים שחורים, אימוני שירה כמו שרק בבתי ספר אנטרופוסופים שרים – זה באמת, הם שרים

בהרמוניות שלא-הייתם-מאמינים-אם-הייתם-שומעים – ובעיקר עשרים וששה ילדים מבעבעים

מהתרגשות והכנות.

אין כמעט לימודים בשבועיים האלה. שעתיים אנגלית, שעתיים מתמטיקה וכל יתר הזמן לומדים על

תקופת העבדות, לומדים להקטין אגו מול תפקיד מרכזי ופחות מרכזי, לומדים לצבוע ולבנות תפאורה –

מי שראה בשבת הורים וילדים בבי'הס חייך לאיך-הם-נראו-בסוף-היום. הם לומדים ריכוז, הדדיות,

סבלנות, הרמוניה חברתית, השקעה ובעיקר הם מאושרים.

.

.

מעולם, עד היום, ממש היום,

אנחנו תכף בדרך לחזרה ראשונה על הבמה האמיתית שלהם.

היא בתפקידיה ואני ראש מחלקת איפור אם-לא-אכפת -לכם לא עשיתי קשר בין ההצגה ההיא וחיי.

מאז שאני זוכרת, מאז ומעולם, ידעתי שתיאטרון  אני לא רוצה.

ההסכם השקט בין צופי התיאטרון לשחקניו על הדרך שבה מוצגים הדברים על הבמה, בניגוד לנסיון

לשקף אותם "באמת" בסרטים עיצבן אותי, הרגיש מלאכותי. תיאטרלי. מוגזם. בניגוד גמור לקולנוע,

בו אתה יכול לראות ריס נופל, נשימה, נשמה בעוית פנים. לא שיש קלוזאפ בחים האמיתיים,

אבל אם אתה מתרכז ומקשיב באמת במי שמדבר איתך, או אליך, זה כמעט קלוזאפ, לא?

.

כשהגעתי לניו יורק ללימודי משחק הסברתי שאנטיגונה? זו לא אני ושאין בי רצון לעלות על במה,

ושאני כבר אחרי לא מעט סרטים ברזומה, ויודעת מה אני רוצה ושבבקשה שיתנו לי לברור את חומרי.

הם – כמובן, כמו תמיד – הסכימו ו"יחפים בפארק" הפך הקלאסיקה שלי. גם "חתולה על גג" ,

אבל שם נעצרתי.

הם ויתרו לי ועד לפני רגע אפילו לא התחרטתי.

רק אודליה – השותפה המקסימה שלי ב"חשופים" – מטלון הצליחה להעביר בי התרגשות או סקרנות

לגבי איך זה שם, על הבמה, ובמקום סודי וקטן קטן בתוכי, אני חושבת שאני אולי, אולי מחכה לאיזו הצעה

שאולי תצליח לפתות אותי להעיז, ואולי לא כמובן.

.

יתכן שהערב ההוא שיתק אותי.

יתכן שהקושי האמיתי שלי –  שרק הריטלין שיחרר – ללמוד בעל פה ואנרגיות שהצטרכתי להשקיע כדי

לשנן דיאלוגים, ללמוד בעל פה היו כל כך גבוהות שלא נשאר כלום למשהו אחר.

וגם העובדה שהבעל פה, ה"שידור החי" על הבמה אין בו אפשרות לטייק 2 – לתיקון, לבלבול, ללעשות

שוב יותר מדוייק ונכון משתק מפחד, ועל כל זה ישנם האנשים ששם באמת, הקהל היושב באולם, לא

במרחב ההוא מול המסך, הגדול או הקטן. כל אלה הם שהרחיקו אותי מהתיאטרון מרחק חיים אמיתי.

.

אבל בחיים, כמו בחיים,

הגיעה נערונת מוכשרת אחת, שאהבתה הגדולה היא הבמה – בינתיים, נכון להשנה –

שהיכולת שלה ללמוד בעל פה עולה אפילו על זו של אביה, וזה לא מעט,

שמתעלפת מאושר בימים של חזרות, תלבושות, גנרליות ועוד על במה א מ י ת י ת

ושבאופן כללי ש מ ח ה ועוברת חוויה דומה אך אחרת,

ובלי להיות "אחראית" כלל וכלל לתיקונים של אמה, מצליחה לעשות לי שהייתי, תיקון בלב.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ה ר מ ת מ ס ך. רביעי. שבע בערב.

.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: