ארכיון תג: שקט

אתמול, לרגע, בעשר בלילה

.

.

החלונות כבר פתוחים גם בערב. צונן, אבל ממש במידה.

בחלונות עץ המנגו הגדול במיוחד של השכנים והגפן השופעת שלי.

בYes יש מוסיקת ג'אז מצויינת למי שאין כח לבחור ולהחליף מוסיקה.

הסלון הכמעט ריק שלי – זרקתי, העברתי, נראה כמה זמן אני אצליח  לא לעשות עם זה כלום,

למרות שצריך, מנוקד בשאריות אחר צהרים של ארבע טרום נערות בנות 11 שהתחפשו לאנשים

מתקופת שמואל. א' או ב' – מי יודע.

נחשו מי תהיה שמואל.

אני רוחצת כלים. לפעמים זה מרגיש פשוט יותר מלהעביר הכל למדיח וגם ירוק יותר.

כפפות גומי צהובות על הידיים. חושבת מה אני יכולה להכין לה לצהרים לבית הספר מחר.

אמא שלי מצלצלת לשאול משהו, אני נזכרת שלגיס שלי יש היום יומולדת ותכננתי ושכחתי

לצלצל, אני מחפשת שורה שברחה לי, הדס מצלצלת להזכיר שאולי נצא מוקדם להליכה בים,

מישהו שולח לי אסאםאס במקום לצלצל, אבל זה עדיין מתוק מצידו והכלים מסתבנים.

הילדה שלי קוראת בקול רם את שתי המילים הקבועות שמצהירות על סגירת הספר ורצון לחושך.

מסויים. חושך מסויים. אני עונה את הקבועות שלי, מסירה את הכפפות בתנועה שמדגימה,

כך אני מרגישה, גנטיקה ותנועות נשיות שנראות שעתוק אמיתי. ניכנסת  לחדר,

מנורת הקריאה מאירה את מערכת התופים שלה, את החלק העליון של המיטה ואת הילדה הזאת,

שלוגמת לגימת סוף יום מכוס המים הטריים, בטח טריים – כן אאובל'ה, החלפתי לך מים.

היא מסדרת דבר או שניים שחייבים סידור לפני המוכנות שלה לשינה, מניחה את ראשה ומביטה

בי במבט שמזכיר את גילה האמיתי. יש שעות שאחת עשרה מרגיש ומזכיר, ובצדק, שהם, שהיא,

עדיין ילדה קטנה. או לפחות לא מאד גדולה.

אני – לפעמים זה מרגיש כמו תנועות מבויימות, כמו משהו שראית באין סוף צילומים, סצנות –

אני מתיישבת על המיטה, לידה, לוחשת לה מעט מילים, כי את רובן כבר אמרנו במשך היום,

וכי אני  זוכרת שמילים מלבבות ומפנקות מרגישות לה תינוקיות בימים האלה.

אז אני אומרת אותן בלב ומתאפקת. ברב הפעמים.

מכבה את מנורת הקריאה, נוגעת, מנשקת ויוצאת מהחדר.

מנורת לילה מבעבעת צובעת באדום לוהט את חדר ילדותה. אני הולכת בצעדים  של בית, פשוטים,

לא מודעים לעצמם את אורך הפרוזדור, מושיטה יד לאוזו שחיכה לי על הדלפק.

הקרח כבר נמס מעט.

אני מביטה על קירהצילומים הגדול שלי, מחייכת לצילום מפעם, החתולה הבלונדינית שלי  מייללת

למשהו והכלבה הרעשנית שלי נובחת כמו מטורפת על השביל, יכול להיות שהיא שוב נתקלה

באילנית שקופצת שם לפעמים. אני יוצאת  לחצר וגוערת בה ששקט כבר.

כמעט עשר בלילה. השכונה שקטה באמת. האור מהמטבח נוגע בשביל, המוסיקה מגיעה אלי.

אם אני אתאמץ, אני אצליח לשמוע את הנשימות  של הילדה שלי.

יש הרבה דברים שצריך, שחייבים, שחסרים באמת. שכבר אי אפשר בלי,

שאני חייבת להתחיל לעשות, שאני רוצה.

יש כל כך הרבה דברים שפשוט חייבים להשתנות ולזוז קדימה, זה נכון,

אבל אתמול, לרגע, בעשר בלילה, החיים שלי היו שלמים.

.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: