תקריב

.

.

אחרי שנה בדיוק – בטלתי את המנוי האחרון  בראש השנה הקודם – אני מתגעגעת לעיתון בוקר.

מתגעגעת להתעורר, לפתוח דלת לכלבה, לדשדש יחפה על השביל המחוספס, לחשוב שאני מקווה

שאיש לא מציץ מהחרכים בגדר ורואה איך-אני-באמת-ניראת-על-הבוקר, להתכופף להרים אותו

ולפעמים לרטון על המחלק למה-הוא-ח י י ב-לזרוק את העיתון למעמקי השיחים ואז להתחרט.

להכנס הבייתה, להוריד את הגומיה במקרה הטוב, השרוול ניילון-לא-ממוחזר-עד-מתי במקרה הרע

והכה לא אקולוגי, לשתות כוס מים.

לגשת לחדר שבשעות הלילה מרגיש כמו חדר-של-ילדה עד שהמתגוררת בו מתעוררת ומבינים שכאן

גרה נציגת מין הנעורים ללא ספק ואין להתבלבל או לטעות – בוקר טוב אני אומרת, מלטפת כתף חשופה

ולחי חמימת לילה, בוקר טוב אני מוסיפה כינויי חיבה למיניהם, זמן לקום – ואני יוצאת מהחדר,

מציצה לכותרת ולדף האחורי – לא חשוב איזה עיתון, כותרת ודף אחורי תחילה –

ומתחילה שיגרת בוקר די נמרצת.

אחרי כמעט שעה, כשזאתי יושבת לארוחת הבוקר ואני מולה עם ביס קטנטן ועוד כוס מים מדפדפות

ביחד בעיתון, היא מראה לי מה לכד את עינה, אני מקריאה לה משהו מעניין ממחלקת הדברים המעניינים

שיש: מחקר, חיות, אקלים, אקולוגיה……בלי אקטואליה קשה או מפחידה על הבוקר, אין סיבה.

מכינה קפה,

מאיצה בה,

מכונית,,

נסיעה לבית הספר,

שיחה רגילה, לפעמים יותר מרגילה

היא הולכת,

נהיגה הבייתה עם רזי  ברדיו,

בית, עוד קפה, כסא מחשב, מיילים, עי ת ו ן.

.

אני יודעת שיש הכל ברשת.

אני זוכרת שזה ירוק ואקולוגי וחסכוני הרבה יותר, גם באנרגיה, גם במזומנים,

ובכל זאת מתגעגעת.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

נפלה החלטה, אין ספק, עכשיו צריך לבצע בלי שנציגי מכירות יבלבלו לי במח ויעצבנו אותי עד טירוף.

.