תקריב

.

.

לעולם אבוז למי שעסק ברכילות. כתב רכילות. היה רכילאי/ת. לעולם.

אפילו אם סלחתי ושכחתי כלא היה, כמעט כלא היה,

לעולם לא שוכחים ב א מ ת מילה רעה, בקורת מעליבה, רכילות אכזרית

שקרית, לא נכונה.

לכל מי שעסק/ה בחייו/ה המקצועיים ברכילות.

שום תירוץ של נעורים, רצון להתבלט, רצון להצליח, זה היה מאד משעשע, לא היה

בזה רוע אמיתי, לא יצדיק בעיני את העיסוק העלוב, המשפיל את העוסק בו והחסר

רגישות, גדוש באטימות וזדוניות ולגלגנות ופולשנות בלתי נסבלת.

זה לא עיסוק מצחיק, משעשע, חפיפניקי כפי שרבים מאנשים שעסקו וכתבו רכילות

לפני שהפכו לעיתונאים מן השורה, סופרים ומה לא המנסים לתאר אותו.

להאליל את ימי "ציפורה" ב"חדשות",

להפוך למיתולוגית את תקופת גיל ריבה בידיעות.

זה מקצוע שיכול לעשות, ככל שזה נשמע מופרך, נזק אמיתי לאנשים.

דיני נפשות של ממש לפעמים.

זה מקצוע מ כ ו ע ר ושום מילים יפות לא יצליחו לשנות את זה.

לא בעבר, לא בהווה ולא בעתיד.

ועל מה מתי ונזכרתי היום? כל זה למה?

בגלל זה – גיל ריבה מקדם תוכנית אישית ומתראיין למעריב –

ומכל הראיון הזה. שהוא ראיון ארוך וחושפני היה קטע אחד שהקפיץ אותי:

שרית פוקס וריבה מדברים על השנים שלו כרכלן של המדינה ב'שליחות קטלנית":

ש: אתה אוהב אדם באופן כללי?

ת: מאד, מאד. אני אוהב אנשים

ש: איך זה מתחבר עם התקופה של הרכילות?

ת: כל מה שעשיתי היה מאהבה, תמיד הייתה הערכה בכל מה שעשיתי

ש: מי שכתב רכילויות עוד קיים?

ת: לא. זה באסה. כי הוא היה מלא הומור.

ש: מי שכתב לא היה כל כך ער לכאב

ת:  הוא היה ער לכאב. הוא עשה את זה מתוך זה שהוא היה ער לכאב.

הוא כל הזמן סבל מהסצנה הזאת.

אני הייתי שם, כאובייקט רכילותי  בשנים שגיל ריבה היה הרכלן של המדינה.

פעם הוא צלצל אלי ופתחתי איתו חשבון על איזה אייטם שכתב עלי, על הבת שלי

ועל גירושי.  אמרתי לו דברים לא פשוטים והוא הקשיב. בסופה של השיחה אמרתי

לו שכמה שזה בנאלי להגי, והנה אני שוב חוזרת אל ההורות שלי, שכמה שזה בנאלי

להגיד, כשיהיו לו ילדים, אני מקווה שהוא יבין ואז, אני מצפה שיצלצל ויתנצל.

עברו השנים.

והנה,

לפני לא הרבה מאד זמן אני נתקלת

באבא גיל ריבה יוצא למלחמה משפטית נגד צלמי הפפרצי שצילמו את בנו הקטן ותובע

את צלם הפאפרצי, בסכום של רבע מליון ש'ח, ואני חושבת לעצמי שאכן, הימים הגיעו,

ואולי גם ההבנה, החרטה, ההפנמה על מה העזת לעשות פעם בזחיחות דעת,

בעמדת כוח נניח, ואיך הרגישו לפעמים אלה שעשית להם.

לא אלה שרצו אותך, והתחנפו והדליפו וצלצלו אלא אלה שלא רצו ב א מ ת.

אלה שידעת שלא משחקים משחק, שהם באמת לא רוצים אותך בחיים הפרטיים שלהם,

איך הם הרגישו.

כמה פולשנות ועלבון וכמעט תחושת אלימות, שלא נדבר על חוסר אונים הרגיש כשראה

צילום של הילד שלו בעיתון, בלי רשותו, בניגוד לרצונו, מה חשב אז על המקצוע שלו?

אהבת אדם?

מלא הומור?

ערות לכאב?

לא הרגשתי אז את אהבת האדם שלו, או של כל רכילאי/ת אחר/ת למען האמת,

לא את הסבל שהוא סבל מהסצנה.

איזה חוסר רגישות מצידי.

להעלב, להרגיש מושפלת, חשופה, שפולשים לחיי הפרטיים.

ולא השכלתי להבין שזה לא אישי.

שבעצם החיטוט וכתיבת דברים עלי ועל חיי הפרטיים, ולא חשוב אגב אם טובים או רעים,

למרות שהיי, בטח עדיף טובים, מי שסובל מהסצנה הוא עתונאי הרכילות.

אין כאן ציניות. באמת.

רק נסיון להבין למה הם, כל אלה שעסקו במלאכה המשעשעת הזו, הלא מזיקה,

ה ס ת א א ם הזאת, מאמינים שזמן, קסם אישי, ואפילו סוג של כשרון או הצלחה יכולים

להשכיח או להעלים את מה שהיה.

אז זהו שלא, כלום לא נעלם ונשכח. לא מה שנכתב ולא מי שכתב.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כל תגובה שתשמיץ ותהיה בעלת גוון ירוד ומכוער באופן אישי תמחק מיד,

לא זו כוונתי כתיבת הפוסט הזה.

.

לא אישי כמובן.

.