ארכיון תג: ריקוד

דווקא חשבתי שאני רוקדת יפה

.

.

בבלט רקדתי לא רע.

היום אני יודעת שהשיתוק הפנימי שהצלחתי להסתיר כל כך טוב, הנוקשות בתנועה, בשרירי הפנים,

נבעו מבהלת זכרון. לזכור את סדר הצעדים. סיבובים. יד על המותן.

כשהגיעו זמני האבחונים והריטלין – לא כל כך מזמן – הבנתי איך ולמה חייתי והרגשתי כמו שהרגשתי.

בבעתה, מתח פנימי תמידי, בהלה. לזכור. לזכור.

אבל בצילומים בכל זאת רואים ילדה צהובה וחייכנית למחצה מול ההורים והפסנתר.

.

אחכ' עזבתי את הבלט של שרה אורן, ואחרכך עוד יותר, עזבתי –  טוב העזיבו אותי, את התנועה,

את מחנות עולים – על זה בפעם אחרת רק ארמוז שזה כלל זוג סנדלים לבנים עם ע ק ב אלוהים ישמור

בגובה סנטימטר וחצי שסתר את ערכי התנועה – והגעתי לעירוני ד'.

תל אביב, מסיבות, שמינסטים וריקודים סלונים.

המוסיקה דווקא עשתה בי, ועדיין עושה, בליבי ובגופי הערטילאי הרבה קצב, תמיד. מאז ומעולם.

יש היגידו שגם הביטוי הדבנגרית יכול להצמד אלי לפעמים, או לפחות לאופיי.

אבל, לא העזתי.

פחדתי פחד מוות מלהראות מגוחכת. מגושמת. ילדותית. לא יודעת מה לעשות עם הידיים והרגלים

ולמה-כולם-ניראים-כאילו-הם-יודעים-בדיוק-איך-לזוז.

הייתי פרח קיר מבוקש, זה נכון. אבל הבהלה, חוסר הבטחון והעקשנות ניצחו, ונשארתי סרבנית.

הרבה שנים. הרבה "לא תודה" – "לא מתחשק לי" – "אולי אחרכך" – ומה לא…..

רק שלא ירגישו, שלא ידעו ת'אמת.

אני לא יודעת איך רוקדים את הריקודים אלה.

.

אחכ כבר התחלתי להצטלם, וההזמנות לכל מיני מסיבות התחילו להגיע, וגם הבנים, והבחורים,

ואני עדיין מבועתת ממה עושים עם הידים והרגלים ולמה אין ספר הדרכה לתנועות המוזרות

האלה שכולם עושים ואיפה שרה אורן עכשיו כשאני צריכה הוראת ריקוד.

ועדיין עמדתי בסרובי: לא תודה, אחר כך, אני עייפה מדי, שיכורה מדי, פשוט לא.

.

אבל בחיים, כמו בחיים, זה לפעמים קורה בלי שום הכנה מוקדמת, התכוננות או התכוונות,

וזה קרה. אני אפילו לא זוכרת איך, עם מי או איפה, אבל זה קרה ומעין החופש והתנועה התעורר.

פרץ. נולד. גדל. מה שתרצו.

אני רוקדת. בטח רוקדת.

הכל פשוט ושמח ואיך-לא-העזתי-קודם-איזה-בזבוז-וכמה-כיף-עכשיו.

יש מוסיקה שעושה לי את זה ואני רוקדת. שמחה, חופשיה באמת ברוב הפעמים

והגוף שלי יודע ובעיקר מרגיש מה ואיך הוא רוצה לעשות.

שמחה גדולה לרקוד עם מוסיקה שעושה לך את זה.

ותל אביב, וניו יורק, ועולם וארועים ומסיבות גדולות, קטנות, מפוארות, בבתים, בירה, יין,

שמפניה, פה ושם סמים – כלום דרמטי – אהבות, גברים, הרפתקאות, מועדונים, וריקודים.

הכל בסדר במחלקת החיים הטובים,

עד החתונה של יעלי לפני יומיים,

כן, זו של אדוות הפייסבוק.

.

רחבת יער ביערות עין הוד. שולחנות כסאות אורות קטנים וגדולים. אלכוהול. רחבת ריקודים

טובה וגדולה. די ג'י הורסת ואנשים. אני מתקדמת עם זאתי ודניאל – חבר ילדות שלה – לכיוון

רחבת הריקודים בתחילת הערב לראות את השקיעה מהצד ההוא ומה קורה והמוסיקה ממש

מתגנבת לי ללב ולגוף. אנחנו על הרחבה ואני מתחילה לזוז כנראה. לא אני – אני עדיין לעולם

לא אהיה הראשונה להתחיל לרקוד – אבל הגוף העצמאי שלי מתחיל להזיז רגל, מותן, יד ימין,

רגל, ירך, יד שמאל, צוואר, ראש….ככה בעדינות, בלי כוונות לצאת במופע יחיד סוער מול

האורחים והשקיעה ביערות הכרמל.

א מ א  ד י!!!!

זה מה שעצר אותי. אמא די. אל תרקדי. זה מגוחך.

האמת? רק האמת? לגמרי האמת?

אימת האני-רוקדת-מגוחך חזרה ברגע, בשניה. כאילו לא עברו עשורים. ממש עשורים.

והילדה הכי מקובלת בכיתה – שלי – הסתכלה עלי במבט המתנשא שלה והצליחה לשתק אותי

שוב, כאילו לא עברו לא-חשוב-כמה-שנים. אמא די זה מגוחך.

מה מגוחך? אמא רוקדת באופן עקרוני? האמא הזו רוקדת? זה בכלל קשור לאמא?

.

בטח שזה קשור לאמהות באופן כללי.

בטח שזה קשור לגילה.

בטח שאני מבינה הכל, ומחייכת בלב על הבנאליות של תגובתה ועל העלבון הפנימי שלי,

ובכל זאת,

למרות שבבית על השטיח, הכל סבבה לגמרי, המסיבות ממשיכות כרגיל,

נראה מה היה בפעם הבאה שנהיה במקום ציבורי ותהיה מוסיקה וריקודים והיא תביט עלי

במבט הזה שאומר: אמא די, זה מגוחך והשיתוק ההוא יחליט אם לחזור לחיים או להעלם

ל ת מ י ד.

%d בלוגרים אהבו את זה: