Tag Archives: ריטלין

הפרעת קשב, עדות אישית. ADD

.

אזהרה לאנשי הפרעת הקשב הקוראים כאן לראשונה:
זה מסמך א ר ו ך. מאד ארוך. יתכן שיהיה קשה לקריאה אחת.

הטריגר לכתיבת המכתב / עדות / מסמך הזה בשנת 2007 היה  אישי.
עיתונאית שיצאה למלחמה נגד הריטלין וגם אנשי הסיינטולוגיה הצליחו להושיב אותי במשך שלושה ימים –
וזו לא משימה פשוטה כפי שיתברר בהמשך- מול המחשב ולכתוב בסערה רגשית גדולה איך זה מרגיש
להיות, לחיות כילדה וגם, אז זו הייתה עדות פומבית ראשונה, כאדם מבוגר עם הפרעת קשב.
איך אפשר להסביר ולתאר משהו שהוא את עצמך, טבעי ופשוט ומסובך כמו החיים עצמם.
ערטילאי כמו הנפש, ממשי כמו נוסחא עלומה על לוח שחור.
רגע של חסד וזרם תודעה מתפזר למילים ממשיות.

וזה מה שכתבתי אז. העדות שלי.

אני לא באמת מצליחה להחליט (מה עוד חדש…) איך להתחיל להסביר לכם.
להסביר איך "זה" מרגיש.
להסביר איך אני מרגישה כשאתם חושבים שאתם יודעים ומבינים.
אני יודעת שאני כל כך כועסת על הקלות הבלתי נסבלת של המילים הנאמרות נגד בכזו קלות.
נגד הגדרת ההפרעת קשב בכלל ונגד תרופות מועילות כמו הריטלין  ודומיה בפרט.
גם על העיקרון וההתנגדות העיוורת אני כותבת וגם על הפסקנות והיהירות, למרות.
למרות הסיכון שהמעשה הזה לא יפעל לטובתי –
למה אני צריכה את להפנות אלי זרקור לא מובן כזה? למה זה טוב? מועיל?
כנראה לכלום.
ואני אומרת שfuck.
לפעמים אי אפשר לשתוק יותר –
גם אם מדובר במשהו שהוא "על החיים ועל המוות" רק למגזר מצומצם. לא לכ ו ל ם.
למי כן?
אז ככה:
לילדים, להורים, לילדים שנהיו הורים, למורים שלהם, לחברים שלהם, לבני הזוג, לעצמם.
לעצמנו, אנשים מבוגרים.
לכולנו, בעלי הפרעת הקשב הזו – היא על החיים ועל המוות.
החיפוש הבלתי נפסק מה לעשות איתה.
איך להסתדר איתה.
מה לעשות עם הילדים.
איך להתמודד עם עצמנו, עם החיים שלנו, של הילדים שלנו ושל הילדים שהיינו –
ואתם באים. עיתונאית, סיינטולוגים במסווה רוקחות, אנשי פתרונות אלטרנטיביים מוזרים,
וככה, בהרף אצבע על מקלדת, בטוקבק היסטרי ומפחיד,
במיילים שמגיעים משום מקום למייל הפרטי שלנו,
נוקבים בשם הנורא מכל – האויב – הסם – הריטלין!

"מדובר בסמים קשים לילדים"-
"אל תתנו להם ריטלין" –
"שיפסיקו לרמות אתכם" –
אתם כותבים וכותבים גם הסיינטולוגים הבורים ובהרף מילה שטחית מפילים אימה.
הפסקנות הזאת. היהירות הזאת. האנחנו יודעים!
מי שָׂמך? מי שמכם?
"אל תסממו אותם!" אתם אומרים להורים –
מבצירים בהם. מזהירים אותם. אל תתנו להם ריטלין.
אתם מזיקים להם –
כלומר? מה אתם אומרים להורים האלה?
אתם הורים רעים במקרה הרע, או הורים לא אחראים, הולכים אחרי העֶדר במקרה הָּטוב –
ואתם יוצאים לקרב.
תגידו על נפש הילדים, ואני אגיד על נפש ההורים יחד עם נפש ועתיד הילדים.
הורים מודאגים, מבועתים וחרדים לילד שלהם –
אותך הם צריכים עכשיו, אתכם??!!
מה את חושבת? שהורים נותנים ככה בקלות ריטלין? כאילו אקמולי –
הרי על אנטיביוטיקה לדלקת אוזניים מדברים עם הרופא, חושבים אולי לא צריך,
אולי זה יעבור לבד….. הגוף ילחם ויתגבר?
אז ריטלין??!!
את חושבת שככה, בקלות.
בלי היסוסים? בלי חרדות? בלי בדיקה? בלי ייסורי מצפון?
בלי פחד שאולי זה לא הדבר הנכון לעשות?
שמורים, פסיכולוגים ומאבחנים שמים זין על נפש הילדים שמגיעים לאבחונים וכל מה שהם רוצים
זה לעשות  V  על עוד ילד –
יאללה נסמם אותו שיהיה שקט בכיתה ונמשיך הלאה –

זה האמון שלך באנשי חינוך? אנשי רפואה? אנשים בכלל?

ואז אתם, ממרומי הרייטינג שלוהפסקנות ובאותו טון נעים. יודע. אימהי.
חורצים גורלות וקובעים – אל תעשו!!! אל תאמינו!!!
לי תאמינו. לי ולאילן הרוקח ולחברים הסיינטולוגים שלנו.
מי שָׂמךְ?
יש לך הפרעת קשב?
למדת פסיכיאטריה, פסיכולוגיה, ניורולוגיה, חינוך, חינוך מיוחד, משהו –

תארו לעצמכם– וזה מפחיד אותי לחשוב על זה –
תארו לעצמכם שיש הורים שמקשיבים לכם ברצינות – או לעוד דברני טלוויזיה –
יודעי דבר. שליטי המצלמות. אלה שגילו משהו. עריצי ההמון.  תארי לעצמך שיש הורים שלא יודעים
איפה לחפש ולמצוא מידע – שלא מספיק מודעים, מקושרים, משכילים לחפש ולברר לבד –
שיודעים לשאול שאלות מהבטן, לא מהראש.
כאלה שחושבים שאם את בטלוויזיה, את בטח יודעת,
והם הקשיבו למורה וכעסו על הילד שלא לומד מספיק טוב – והענישו,
והיו סבלניים, ודברו שוב עם המורה ועם היועצת ושוב עם הילד, והבטיחו פרסים ואיימו בעונשים,
ושמעו פתאום מילים חדשות ומפחידות –
הפרעת קשב וריכוז.
והם נבהלו. שאלו בחשש, חיפשו באינטרנט ובכו בלילה מתִסכול ופחד וחוסר אונים –
אין הרגשה איומה יותר להורה מחוסר אונים.
הורים שידעו והרגישו את המיוחדות, החוכמה, הקסם והעומק של הילד
ולא הבינו איך זה שרק הם יודעים.
שראו את הילד שלהם כלוא בתוך עצמו. את החוסר אונים והתסכול וחוסר ההבנה.
ראו אותו לא מצליח להשתלב בחוקים החברתיים בכיתה ומתחיל, לפעמים,
לא תמיד, להדחות לשוליים –
ולא ידעו את נפשם מרוב דאגה ובהלה ואהבה ושוב….חוסר אונים.
והתחילו מסלול חדש.
וכשסוף סוף עברו את הדרך הארוכה והמייסרת של אבחון ושל הכחשה.
של כעס, סוג של אבל קטן על הילד שלא יהיה להם והקבלה המלאה של הילד שיש להם.
המקסים, היצירתי, החכם, היוצא דופן, הרחב בנפשו והבאמת מיוחד.
עד שהם עברו את כל הדרך הארוכה הזו –
והגיעו למקום קצת יותר קל –
מקום של הבנה יחסית ושל פתרון שעובד – פתרון תרופתי שעובד  –
מי עומד מולם עכשיו?
את.
מי שָׂמךְ.
הנה אני שואלת שוב – ככה זה איתי. חוזרת על אותו ספור, אותו זכרון,
אותה שאלה אין ספור פעמים –
מה לעשות? ADD
הנה אמרתי שיש לי ADD –
לא לאחותי. לא לילד של השכנה שלי. לא לחבר של בִּתי. לי.
ולשורה ארוכה של בני משפחה שלי. גנטיקה you know…. ולעוד חמישה ילדים לפחות שאני
מכירה ולעוד ארבעה בני נוער ולאישה מדהימה אחת בת כמעט שמונים, שאין לה מושג על מה
אני מדברת, ולבן דוד שלי באמריקה ולאבא שלו
ובטח לעוד כמה שההורים שלהם מתביישים ולעוד כמה שפשוט לא יודעים –
שיש ל"זה" שם.

ולי.
קוראת ספרים אובססיבית. כותבת בהתקפות. חסרת משמעת עצמית ברמה הגובלת בחוסר אחריות.
דחיינית – ידעת שזו תכונה אמיתית??? דחיינות.
ממשית….לא "פינוק"….לא חוסר אחריות. תכונה. דוחה הכל. את החיים בעיקר.
מטלות שנראות ומרגישות לאנשים אחרים יומיומיות ובאמת שטותיות מכדי להתייחס,
נִידְחות ונִידְחות עד שהדפיקה בדלת מגיעה, והמחיר משולם.
אני אימפולסיבית. פזורת נפש. שקועה בעולם פנימי. לעולם לא משועממת. זריזת גוף ומוח.
רגישה מאד. פגיעה אפילו יותר. אמפטית. פטפטנית. מבינה הרבה ובדיוק מפתיע.
מתחברת לילדים בקלות ושמחה ופשטות. הפכפכית מצבי רוח. יצירתית.
אובססיבית מעט, בדברים מסוימים, קטנים, שוליים – לא ברמה שמפריעה, סקרנית –
ובעיקר –
אני אומרת לך באחריות מלאה –
שהלִיבָּה שלי, של חיי, של אישיותי
כילדה וכאדם בוגר היא ההפרעת קשב שלי.
היא הסיבה העיקרית.
הגורם העיקרי להתנהלות שלי בתוך חיי.

גיליתי אותה לפני כשבע שנים.
קראתי מאמר, צללתי לאינטרנט, וככל שקראתי יותר התצלצלו הפעמונים.
עברתי אבחון פסיכו דידקטי ועברתי אבחון נאורולוגי –
עברתי אבחון אצל פסיכולוג שמתמחה בהפרעת קשב במבוגרים
וכדי להיות ממש ממש בטוחה עברתי מבחן "טובה" –
וכן. יש לי הפרעת קשב וריכוז – ללא היפראקטיביות –
את ההיפר שלי אי אפשר לראות. הגוף שלי רגוע. אבל המוח my dear
המוח –
ואת יודעת כמו מה זה היה?? הגילוי הזה? האבחון הזה?
כאילו מישהו לקח זרקור ע נ ק  –
סובב אותו לאחור והאיר לי את חיי –
האיר את המנהרה החשוכה ההיא, שבה העברתי את ילדותי,
את נעורי והרבה הרבה שנים בבגרותי.
הגילוי הזה הסביר לי שיש סיבה.
הבהיר לי שאני לא ממציאה את עצמי לעצמי.
לא מתרֶצֶת.
שאני באמת.
וזה מרגיע מרגיע מרגיע להבין.

היום אני יודעת, גם מנסיון – וגם מהרבה גדולים כקטנים שאני מכירה,
יודעת ושמחה שיש ל"זה" שם ויש לזה פתרון. יש תרופה.
לא חשוב איך קוראים לזה. פתרון. חלקי. לא מושלם.
אבל יש. הוא לא ישָנֶה אותי. הוא לא יקח "את זה" ממני – אותי ממני –
אבל כשאני צריכה, כשאני רוצה, אני יכולה להיות בלי ה – ב א זזזזזזזזז.

אפשר… איך אמרת? אפשר בלי ריטלין…זה רק תלוי במורה….
"זו בעיה חינוכית" – את כותבת – "לא רפואית"
עכשיו גם המורים אשמים, לא רק ההורים –
רוצה לעצור רגע ולחשוב???
על ילדותו של אדם – על הזמן והמקום הבאמת הכי קריטיים לנפשו, לביטחונו  וגדילתו –
על דמוי עצמי. הערכה עצמית. מי אני ומה אני שווה. איזה ילד אני.
כמה אני חכם. כמה אני מוצלח. כמה אני מצליח. כמה אני יכול. כמה מקבלים אותי.
כמה מבינים אותי. איך אני
לומד לקרוא. מבין מספרים. מבין הכל.
וזה לא קשור לאהבה ולא לחיזוקים ולא להשקעה ולא לסבלנות ואפילו לא לָתוצאות –
ולא להוריךָ ולא למוריךָ – אוהבים ומשקיעים ומנסים בכל כוחם.
זה קשור לְידיעה פנימית שלך כילד.
שם זה רק אתה עם עצמך. לא חשוב בן כמה.
והידיעה הפנימית הזו, התחושה העמוקה הזו חזקה מכל המילים הטובות שתשמע.
מכל ציונים הטובים שתצליח לקבל. מכל ההוכחות שיתנו לך.
רק אתה יודע. ילד. נער. ילדה. נערה.
יודע את האמת. את הבהלה הפנימית. השיתוק. המשהו שעוצר אותך.
המשהו שחזק ממך.
שאי אפשר עליו. שגם אם תנסה בכל הכוח שלך זה לא יעזור.

ומה את חושבת "זה" עושה לנפשו של ילד בן שבע, עשר, ארבע עשרה –
ילדה –
איך תגדלי להיות אדם מאמין בעצמך, בכישוריך, ביכולות שלך אחרי ילדות נבוכה כזו –
ואני מדברת בינתיים על אלה בלי ההיפראקטיביות –
אלה שהמוח שלהם מתרוצץ –
בניגוד לאחרים שאצלם, גם הרגליים, הידיים והטוסיק מתעופפים בלי הפסקה.
יש לך מושג איך זה לחיות בחוסר שקט פנימי אין סופי מהיום שאת מכירה את עצמך.
יש לך מושג איך זה לדעת שהאיקיו שלך גבוה מ 130 –
מה לעשות מדדו אותו המון פעמים –
ולא להיות מסוגלת להבין משמעות של עמוד טכסט בספר היסטוריה –
כי למוח העצמאי שלי אין יכולת להפנים ולהבין רצף של תאריכים –
היסטוריה מבחינתי – ממש – אבל ממש בור שחור-
ולא חשוב כמה אני אקרא וכמה אני אסמן לי סימנים וכמה אני אשתדל –
אני, יקירתי, כנראה לעולם לא אזכור מתי נכתבה הצהרת בלפור – ולמה.
ולא חשוב כמה פעמים ידעתי וכתבתי וסימנתי –
וכתבתי וקראתי ולמדתי ושוב קראתי ושוב קראתי.
מתחילה פיסקה, ובתוך משפט או שניים, שוכחת את הרעיון הראשוני שהיה להרף עין
כל כך צלול ונהיר וברור ואופס…….נעלם למעמקים.
ואין לי שום דרך לשלוף אותו משם.
על הדחיינות שלי, הפסיביות שלי, האימפולסיביות שלי –
ספרתי לך כבר, נכון?
אמרתי לך שאני מספרת דברים שוב ושוב. מבחינתי כל פעם, פעם ראשונה.
ןהאימפולסיביות—-מה איתה, תגידי –
לעשות את הכל, לנהל את חיי באופן כל כך דרמטי תמיד. שאין דרך חזרה –
לדחות תפקידים ברגע – לקחת אחרים בשניה –
לסיים מערכת יחסים בלי משים – לעבור בית, לזרוק רהיטים, לעשות שיפוץ,
לדבר בלי סוף, לסיים שיחות טלפון בפתאומיות , כי אי אפשר להכיל עוד מילה –
ויש אנשים שחושבים שזה פינוק –
מה זאת אומרת לא יכולה להתאפק?
כשצריך מתאפקים.
כשצריך להצביע בכיתה – מצביעים וזהו. לא מתפרצים!
אז זהו שלא.
שכשאי אפשר להתאפק – ב א מ ת אי אפשר להתאפק.
מה תגידי?? נעים??
לא נעים. אפילו מייאש לעיתים. ומעציב. ומ ע י י ף. בעיקר מ ע י י ף.
אותי ואת הסובבים אותי.

ומה עם המקצוע שלי?
חוסר יכולת כמעט מוחלטת ללמוד בעל פה – וכאן הריטלין ממש הציל אותי.
נכון שעברתי הרבה סרטים ותפקידים לפני שבא לעזרי –
אבל רק אני יודעת בכמה מתח פנימי ובהלה עלו לי התפקידים ההם –
ולא חרדת התפקיד או הכשרון או הבצוע ה'משחקי' –
סתם. הקטע הטכני, הפשוט, שכל ילד בחוג דרמה עושה – ללמוד בע"פ.
תפקיד בתיאטרון? נראה לך?
ותודה למי שהמציא את הטלפרומפטר.
ותודה למי שהחליט שסרט מצלמים ב"חתיכות קטנות" – סצנה סצנה –
מחולקות ל"שוטים" – ואפשר עוד פעם אם שוכחים.
אם הטכסט שלמדת, וניתחת ושיננת, פתאם ברגע האמת,רגע ה"אקשן" נעלם.
נמוג. יש take 2.
יש לך מושג איך זה לקרוא אין ספור ספרים, טובים כרעים –באמת אין סְפור….כי מה לעשות –
לקרוא ולראות סרטים הם באמת שני הדברים שלי. שמחת חיי –
אז תחשבי איך זה מרגיש לקרוא ספר מופלא, או לראות סרט מצוין, לחוות את עוצמת הסיפור,
הכישרון וכל מה שספר/ סרט יכולים לעשות לך. במלוא העוצמה, לחשוב על מילים,
חוויות, תובנות שאפשר לקחת הלאה.
לחשוב הרבה, ולדעת שבתוך ימים, יש אפשרות די סבירה…לא תמיד…אבל הרבה…..
לשכוח על מה הספר. לשכוח את הסיפור והמילים –
להשאר רק עם החוויה הרגשית.
מה תגידי?? שתשאלי אותי איך הספר?
ואני יודעת שקראתי, זוכרת שנהנתי, או שלא. זוכרת רסיסים ולא יכולה לספר לך.
זכרון לטווח קצר. זכרון לטווח ארוך. יכולת הפנמה. זיכרון חזותי. המון מילים ואותה תחושה.

יודעת איך זה להיות ילדה יפיפייה, נבונה, מנומסת – כמו שאמא שלי טורחת להזכיר, חרוצה,
קוראת בלי סוף, סקרנית וחריפה –
ובִּפְנים, בלב, בנפש וּבמקום הזה שקוראים לו – אני –
יש חוסר הבנה ענק לאיך הכל מתנהל.
ואיך אף אחד לא רואה אותי?
את הרעש, בלבול, הבדידות והחוסר של משהו.
איך אף אחד לא רואה?
ואיך אפשר לעשות קצת סדר ב ב ק ש ה,
וקצת שקט בכל האינפורמציה שמקיפה אותי ומתקיפה אותי כל הזמן….
נראה אותך מתרכזת, עזבי מתרכזת, נראה אותך מתפקדת עם כל כך,
כל כך הרבה דברים שהמוח שלך קולט, מבין, מנסה למיין,
שומר לאחר כך, מנסה לנפות, מנסה ולא מצליח לשלוח החוצה….
מנסה ולא מצליח לשמור. עצמאי. עושה כרצונו. כבתוך שלו, בתוכי.
כובש. נראה אותך מצליחה. גיבורה.
מי יודע איפה לחפש בתוך הרעש הגדול ו"טְרִיליָרדי" עובדות, פרטים, מחשבות, רסיסי מחשבות,
זיכרונות, אינפורמציה, אסוציאציות, רעיונות, רעיונות מבריקים יותר, מצבי רוח, זכרונות ורעשים
שרוקדים סמבה ורוק אנ' רול עם כל יחידת IQ שלי בנפרד…..וגם עם כולן ביחד???

וגם את כל הדברים הטובים שאני מאמינה ויודעת שיש בי, אלה שאני מרגישה שבורכתי בהם,
שעושים אותי מי שאני – וס�
�יחה על הבנאליות –
גם אותם אני מייחסת לאותו מקור –
אבל אותם, את הטובים אני לא מעיזה לכתוב –
כי גם ממעמקי ה"התקפה" הזו שאני חווה עכשיו, מולך אני זוכרת שיש לי כוונה לפרסם את זה –
ואני לא רוצה שזה יזיק לי. אני מפחדת.
ואני מתביישת שאני מפחדת.
ואני מתביישת שאין בי את האומץ האמיתי להגיד fuck –
או שאין בי את האמון האמיתי באנשים שקוראים –
כי לא עלי אני מספרת לך –
על כולנו אני מספרת לך –
על כל הילדים והילדות והגברים והנשים –
שכל אחד מהם מרגיש וחי ומתפקד אחרת עם הנוסחא המוחית שלו –
וכל אחד עם הרעש והרגישות והמקומות המצומצמים והמקומות הרחבים שלו –
עם הכשרונות, התבונה, המגבלות, והחסרונות והסך הכל שלו –
עלי אני מספרת לך, ודרכי עליהם –

ומה זה בכלל הADD הזה – הדבר הזה. תסבירי לי ….
ביקשה אימי לא מזמן –
ומה שיש לי זה המון המון מילים – אני אוהבת מילים –
המון מילים וכמעט כלום –
מה זה? מה זה עושה? זה מסוכן? זה כמו מה? מה זה? איך זה מרגיש?
ואני לא יודעת להסביר איך זה מרגיש כי אף פעם, מעולם לא הרגשתי אחרת.
אבל אני מנסה. עכשיו.
איך אפשר להיות גם כל כך חכם וגם לא להבין משהו כל כך פשוט?
אפשר.
כי האמת – אין לי מושג. הכל מילים –
היא באמת מסתורית – ה ADD הזה –
ואולי פחות רומנטית ממה שאני רוצה לחשוב -.
ואם אני אצטט את מיכל לברטוב במאמרה מ"הארץ" מה-23 לפב 2006

http://www.haaretz.co.il/hasite/objects/pages/PrintArticle.jhtml?itemNo=686473

ADD הוא מנגנון התמודדות יצירתי – תחילתו במחסור, גנטי כנראה –
בחומרים כימיים המאפשרים קליטת מידע אופטימלית בתאי המוח  –
והתוצאה היא –
תחשבי כמה זה מעייף –
עמידה ת מ י ד י ת במתקפת יתר של מידע –

כלומר משהו, חוסר במשהו לא מאפשר למוח שלנו לעבד את המידע שהוא
מקבל – כי הוא מקבל יותר מדי מידע – כמו מסננת עם חורים גדולים מדי –
יותר מדי נשפך פנימה – והריטלין?
הוא מעכב את ספיגתו של מוליך עצבי ספציפי בתאי המוח ומאפשר
לתאים המתאימים להתמודד עם מה שקודם היווה כמות מידע גדולה מדי –
התוצאה –

ההתקפה על המוח נפסקת. הריכוז והקשב מופיעים.
פשוט, לא??
לא ממש מובן – אבל גם אפילפסיה, אלצהיימר, גאונות וכשרון, או כל דבר הקשור למוח –
לא ממש מובן לנו – בשביל זה, כמו שלימדה אותי אמא שלי –
בשביל זה יש רופאים!

ואת יודעת מה הכי חשוב לזכור ?
שהפרעת הקשב והריכוז הזאת לא קשורה רק לילדים וללימודים –
א ב ל
וזה אבל גדול –
קל לגלות אותה במקומות דורשי לימוד –
שם היא ברורה. קיימת באופן "מעשי", קל לזהות אותה –
אבל היא לא נעלמת בגיל 18 –
אחרי שבדרך נס ומאמצים אין סופיים עברת את בחינות הבגרות –
היא לא נעלמת באוניברסיטה או בעבודה שלך כי אתה כבר בן 30, ולא בתפקוד שלך כבת זוג,
הורה או פשוט אדם מבוגר –
ואת לומדת ללהט להטוטים ולמצוא פתרונות מייצבים וללמד את הילדה שלך מגיל מאד צעיר
ש"אמא מבולבלת רק בדברים הלא חשובים" –
ומגלה להפתעתך שזה נכון.
שאת הויטמינים שלך כמובן תשכחי לקחת בזמן אבל את שלה, היא תקבל יום יום בדייקנות.
ואת לומדת לצחוק. כי יש הרבה חן ורגעים מקסימים בפיזור הנפש הגרנדיוזי הזה.
קמה מהכסא בהחלטיות, פוסעת מספר צעדים, נעצרת. רִיק. לָמָה קמתי.
לאן אני הולכת.
השלט מונח בתיק כטלפון נייד לכל דבר.
הטלפון בתוך במקפיא.
המפתחות משוכפלים לאין ספור ומונחים במקומות שונים לשעת חירום, שתמיד מגיעה.
קבעתי תור, לא פתחתי יומן. פתחתי יומן, כתבתי בתאריך הלא נכון.
אין ספור רגעים שמתאספים לזכרונות משפחתיים עם הרבה חום וחיוכים.
וחוץ מזה, יש ברירה? היא לא הולכת לשום מקום.
היא כאן, אני חושבת שהיא אישה, הADD הזאת.
והיא קשורה לאנשים – אנשים בוגרים –
וזו יכולה להיות אשתו של העורך, הגננת של הילד שלך, נהגת האוטובוס או הבחור המקסים
שמחייך אליך במעלית כל בוקר או העיתונאית המסקרת את הבחירות –
או השליח, העורכת דין, עורך בעיתון, הזמר הגבוה או הגנן…..לך תדע –
ומה זה בכלל חשוב.

מה זה יעשה לי, לחיי, המכתב הארוך הזה?
האם הסערה שאני חווה עכשיו,
האימפולסיביות או האובססיביות שלא מזיזה אותי מהכסא כבר ימים ארוכים –
תעזור לאנשים אחרים? לילדים אחרים?
תעצור אותך לרגע??
תעצור פעם מישהו לרגע מלהשתמש בכוחו באופן יהיר ופזיז וזחוח כל כך –
לא יודעת. נראה.
נ. ב. – אני אפילו לא יודעת איך לכתוב את מה שאני רוצה, אחרי  שטף  המילים הלא נגמר הזה.
ובכל זאת – לא באתי להלל את הריטלין ונגזרותיו –
אני צרכנית ריטלין צנועה. ימים ספורים בחודש, למטרות מאד מסויימות –
צילומים. כתיבה שמצריכה ריכוז. תשלום רפורטים בזמן…
חיי טובים ושמחים ומספקים עם עצמי, עם משפחתי ועם ה ADD שלי.
הריטלין הוא כמו….. קובית שוקולד בירידת סוכר.
ואני בהחלט לא חושבת שכל סימן להסחת דעת וחוסר הבנת החשבון בכיתה גימל,
או כל ילדון שמקפץ ומנתר ויש לו קוצים בתחת צריך מיד איבחון ומירשם.
מה פתאום?
אני פשוט לא יכולה להיות נגד באופן כל כך גורף וכוחני והחלטי –
כי לפעמים – אין ברירה. ואל תגידי, תמיד יש ברירה. זה לא נכון.
לפעמים,באמת אין ברירה.

את יודעת – לדור ההמשך שלי אין כנראה. אולי הגנטיקה קפצה דור ואני כל כך שמחה –
בטח שמחה נו מה, אבל אם פתאום בגיל 12, בחטיבה, כמו שהיא עושה לעיתים קרובות,
היא תופיע… ההפרעה הזאת. אני יודעת בוודאות שאני אעבור תהליך רגשי קשה מנשוא.
אני יודעת.
ימים קשים, מייסרים, מלאי תהיות – ולילות חסרי שינה לשנינו. להוריה. ולבטים. ורגשות אשם.
גנטיקה. ויסורי מצפון. וימים של אינטרנט וחיפוש אלטרנטיבות.
ומה עם אומגה 3
ואצה ירוקה כחולה
ואולי אלבויים
ודר' מירי כץ שאני כל כך סומכת עליה אומרת שֶככה
ואולי הומאופתיה ויש את התוכנה הזאת שאומרים שעוזרת….
ומכונים מקצועיים עם פסיכיאטר / ים אמיתיים, הוגנים ולא מניפולטיביים המטפלים גם
בהפרעת קשב …..ויש קואוצ'ינג לילדים, היית מאמין.
כי זה מבאס וגם כי הפתרון מבאס, זה נכון.
לקחת תרופה זה מבאס. אבל גם אינסולין מבאס שמעתי……
וחוץ זה, זה מה יש!!

וכתבה לי נועה המתוקה מילים שמעבירות את התסכול ומה שאתם לא מבינים:

לו רק ידעו את התיסכול ביו יכול למסוגל,

וגם, שבין זה ובין רצון אין ולא כלום.

נ.ב.ב. הצהרת בלפור נכתבה וניתנה על ידי שר החוץ הבריטי, מר ארתור
בלפור שלהי שנת 1917 – ההצהרה הכריזה על עמדתה החיובית של ממשלת
בריטניה כלפי השאיפות הציוניות להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
ה ל ל ו י ה !!!!!

נכתב במרץ  2006 במשך 5 ימים, 3 כדורי ריטלין LA  20 מ'ג, 2 ריטלין SR 20 –
שוכתב מ ע ט עכשיו – ספטמבר 2006 – ומעולם לא נשלח ליעדו.

אני שותקת. מי היה מאמין

תוספת: שאלון – מאה השאלות לבדיקה ר א ש ו נ י ת

/

תוספת מאוחרת, הרצאה במסגרת 12 דקות שנתתי לא מזמן, קיץ 1012.

זה כמובן מעין תקציר הרצאה שאני  נותנת בסדנאות, בתי ספר, מכונים וכו'.

.https://www.youtube.com/watch?v=zaoPbzGUJ_o

.

.

מי מכם שרואה פרסומת נגד ריטלין בתחתית הבלוג שלי, יש הרואים, אני דווקא לא,

כאילו דווקא הם שילמו שיופיע כאן. הבלות רוח, שקר ושטיפת מוח # אל תאמינו לזה.

.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: