ארכיון תג: ריח

אבטיח, דובדבן וכל היתר

.

.

בבוקר, אחרי לילה מלא בצחקוקים ולחישות עם שתי חברות חדשות, אחרי פרנץ טוסט ומלון לארוחת

בוקר, התלבטויות מה-ללבוש-לכאילו-צילומים הורדתי את שלושתן בעבודה-של-אבא וחזרתי הבייתה.

קפה שני ביד עזר לי להעיז להכנס לחדר שלה.

שלושה מזרונים על הרצפה, מגבות לחות, הרבה יותר בגדים על הרצפה, שידה, מיטה מכפי שזכרתי

מהלילה – כשעמדתי  במלבן החצי מואר ששרטטה דלת החדר החשוך מבעבע מנעורים ועייפות המנסים

בכל הכוח לא להכנע לה, לעייפות – ה-לו כבר מאוחר, באמת, אמרתי, כמעט-לא-מאמינה שאני האמא

המרעידה רגעים מופלאים שכאלה, ולא זו המכוסה בסדין כותנה קריר, מצוייר שפריות, מוגנת, לוחשת,

אולי, סודות הכרחיים בחושך.

ועכשיו,  בבוקר, האמא שאני פסעה באומץ לב ונחישות לחדר, מתוך החלטה פנימית מדוייקת שחופש,

ובאלאגן, ומותר לה ככה לנשום חופשי, כמעט ללא מטלות וסדר. אמרנו חופש.

מערמת בגדים בערימה על מיטתה וממיינת. נקי, לביש. לכביסה. נקי. נקי. נקי. לביש.

מקפלת ערימת גופיות. נקיות, בטח נקיות, הוצאו מהמגירה למטרת האם  ללבוש את זאת? לא. פוףףף,

נזרקה על המיטה. אני מקלפת ערימה נאה, ניגשת לשידה, פותחת מגירה די-מבולגנת-סמכו-עלי,

מושיטה יד לפנות מקום לדחויות של היום ורואה בזווית העין את זה

.

כמו בסרטים שלחתי יד והרחתי. בחיי.

הריח של הבית שלנו, הריח שלי, ושלה – הטבוע בי עדיין, למרות שלפעמים היא עומדת לידי ומריחה

פתאום כמו אדם זר או מבוגר ואני נבהלת לרגע – ארוג בסיבי המאה אחוז כותנה הצבעוניים האלה.

אי אפשר לטעות.

– מה זה?

– אבטיא

– נ כ ו ן

.

.

.

.

.

.

.

– ומה זה?

– דודבן

– נ כ ו ן מאד ילדה חכמה של אמא

.

.

.

.

.

.

.

.

אני זוכרת איפה קניתי אותו, את בגד הגוף הצבעוני, המצוייר, האביבי,הראשון שלה.

לא ידעתי  שאני זוכרת, אבל אני זוכרת. הוא ארוג ועטוף בכל כך הרבה זכרונות.

די אין איי ענוג ומזוקק ומורכב מרגעי פלא, פליאה על כמה אפשר מי היה מאמין

ואין סוף שמחה. אם אפתח עכשיו את אלבום התמונות ההוא, החופן קיץ ראשון,

משפחה ראשונה וחיים, הוא יככב באין ספור צילומים. הוא היה פשוט, כייפי,

שמיש. עליז. כביס. משעשע ומתאים לילדה ההיא, לאופיה ולחייה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז

המשכתי

לקפל

ולקפל

ולקפל,

גופיה

ועוד

אחת

ועוד

אחת

ועוד,

ואז

קפלתי

עוד

משהו,

וזה

מה

שקרה

.

עשור ועוד שנתים בין הראשון שנקנה אז, והאחרון –  לבינתים, בטח שלבינתיים – שנקנה לפני כחודש.

מי צריך מילים :)

.

%d בלוגרים אהבו את זה: