Tag Archives: קניוק

קניוק, אבישג השונמית והבלונים על הגג שלי

.

.נכתב פעם, לפני שלש שנים שלמות, וקצת.

.

הרבה שנים אני מכירה אותו.

היה הקיץ ההוא ואדם ברוך וקניוק

וכתבה ל7 ימים שהוא כתב עלי, ועל תל אביב, בעצם ההיפך.

וכתבתי פעם על אחד הספרים הכי כנים וחזקים שלו בעיני  –

על החיים ועל המוות

והוא הנחה סדנת כתיבה בבית אריאלה שהשתתפתי בה,

ובכלל,

אני אוהבת אותו.

.

אבל הדבר הכי אישי ומרגש שקשור בי ובו קרה מזמן לפני שנים, והרבה.

האהבה הגדולה של חיי, המיתולוגי שללי, ארוך השנים קראו לו רוני.

שש שנים מקסימות . גרנו ברח' אלכסנדר ינאי, מעל המכולת של דויד, והחיים היו חיוך.

יום הולדת אחד חזר הרוני הבייתה ורצה שנעלה לגג.

לא רציתי, התעקש. לא רציתי. כן רציתי, התווכחתי, התפנקתי ובסוף כמובן עלינו אל הגג.

גגות תל אביב, סוף מאי,  דודי שמש, חוטי כביסה, רמז לשקיעה, ים, ורוני ואני עם יין על הגג.

אני מסתכלת עליו – מה הוא זומם יקיר לבי?

כלום…הוא מביט בי במבטו הזך, כלום.

מה..? אני שואלת

רגע

סבלנות הוא מחייך, ואז מסתכל עלי ואומר, תראי…..

פ  ת  א  ם…

באמת פתאם, התמלאו השמיים מעל הגג בלונים. מאות בלונים,

אולי עשרות רבות מאד, למי הייתה נשימה כדי לספור –

עלו מהרחוב ומלאו לי את השמים, את החיים ובעיקר את הלב. בלונים.

את רוני הם מילאו באסירות תודה לנצח לחבריו מהחוג לקולנע בבית צבי שחיכו למטה, ברחוב,

אוחזים בלונים אפופי הליום לסימן ממנו, וסובבו אותי בשמחה, אהבה וזכרון מופלא לתמיד.

.

זה הכל קרה בזמן ההוא,  בשבועות שיורם "הסתובב" בחיים שלי ובבית ההוא באופן אינטנסיבי למדי,

בגלל כתבת השער לשבעה ימים,  שמיכל צילמה והוא כתב על תל אביב ועלי, או על ההיפך.

אחר כך עברו שנים של זמן.

הכתבה ההיא פורסמה ומוזכרת באוזני עדיין למרבית הפליאה פה ושם,

הרוני ואני כבר נפרדנו, תל אביב המשיכה להיות כמו שהיא יודעת,

סדנת הכתיבה בבית אריאלה הייתה מצויינת,

ואז הוא כתב ופירסם את "אהבת דוד".

קבלתי, קראתי כמו תמיד

ואז, כמו מתנה ארוזה בשכבות נייר משי מתפורר, בתוך משפטיו המפותלים שאני אוהבת כלכך

נתקלתי במשפט הזה: "איש מעולם לא הפריח לה על הגג מאות בלונים ליום הולדתה".

אבישג שלא ידעה בחייה אהבה ופלאות,

שאיש מעולם לא הפריח לה על הגג מאות בלונים ליום הולדתה.

.

סופר מקשיב וזוכר ואוסף ואורג סיפורי אנשים לחומר שלו. כמה יפה.

כמה החמצה מועברת במשפט אחד על אבישג, שלא זכתה.

כמה שמחתי (ועדיין אני שמחה) במשפט ההחמצה של אבישג שהנציח והסביר לי קניוק במה זכיתי אני.

לתמיד.

איזה עונג לראות אדם אוסף פיסות וסיפורים ומילים, חתיכות חיים ואורג למסכ אמיתית אחרת.

שמחה ועונג.

.

יומולדת שמח יורם יקר הרבה בריאות, אהבה ושיגיע אליך השקט. מגיע לך.

..

על החיים ועל המוות של יורם קניוק

.

אוגוסט 2007 תל אביב, כשיצא הספר.

.

כבר קניתי, כמובן את הספר החדש של קניוק

והרבה לפני כבר כתבתי עליו ועלי ועל אדם ברוך ומוסף 7 ימים ועל קיץ 86'

מה שלא כתבתי אז, לפני ארבעה ימים ולפני הרבה הרבה תגובות מרגשות –

בעיקר במייל – הרבה מאד תגובות, הרבה מאד תגובות מרגשות ומפתיעות במייל –

ותודה לכל מי שקרא וטרח והגיב, באמת.

על סופה של תקופה, על הקיץ ובעיקר על הכתיבה שלו. של קניוק.

.

סיימתי עכשיו לקרוא את "על החיים ועל המוות" –

ואני לא באמת מסוגלת לנשום.

כלומר, אני נושמת אבל עם ערך מוסף, המילים שלו עדיין עוטפות אותי.

אני הולכת ונושמת וכותבת והמילים שלו לא מרפות.

תחושות מלוות אותי היום. נראה מה יהיה מחר.

זה לא ספר. בוודאי שלא במובן הרגיל של סיפור מסופר.

זה מסמך שכתוב בגוף ראשון, ברצף אחד, בנשימה אחת.

וכך הוא גם נקרא. בבת אחת. בנשימה. בעצירת נשימה.

מבולבל, סוער, מתעד, משלים, מצטער, שמח, בוחן, אוהב, מתנצל,

מתבייש, מושפל, מכירבערך עצמו, מתגעגע ליפי נעוריו, אסיר תודה לאשתו

היפה מירנדה, על נעוריה ואהבתה אותו ולנעמי בתו, וגם את איה שלהם.

והוא רדוף עברו, פוגש את נעוריו, זכרונותיו, הוריו, הים שלו, תל אביב שלו ואת

ילדותו בתל אביב, עוד פעם תל אביב, כל הזמן תל אביב – ואת וכל הפעלים

ושמות התואר שאוכל למצוא במוחי ובנפשי הסעורה מהמילים האלה שלו –

יורם קניוק עושה סדר בחייו, במחלתו ובמותו.

הוא עושה את כל זה בדרכו –

עם המון מילים יפות, סוערות, מתחברות, אורגות וצובעות תחושות ומראות ורגשות

וסיפורים וזכרונות והרגשות ואת חייו למסמך שאי אפשר לנשום בין מילותיו.

הוא נשאר הוא. מרוכז בעצמו, מעט ילדותי, עשיר כל כך בשפתו, מילותיו, תחושותיו,

תאוריו שמצליחים להעביר את המקום, התחושה, הריח, הרגש כאילו הייתי שם, כאילו

הרחתי את הריחות,שמעתי את הגניחות, כאילו הייתי הוא, שם שרוע –

אני איני רוצה להיות אינני, אני רוצה להיות ישני –

כתב אלכסנדר פן –

ואני קוראת את קניוק גם ברגעים שהרגיש איננו או הרגיש ש'הם' חשבו שהוא איננו

ובעצם הוא היה מאד ישנו – והוא מפוקח בהתבוננות שלו על העולם הקרוב לו,

על העולם השני, הרחוק, אסיר תודה לרופאיו, מפרט בחדות ובכל זאת בעדינות את

הסרטן, הניתוחים, הנחיתות וההשפלות, התקוות, האכזבות, הטלטלות, הפחדים,

ההשלמות ומה לא, שעברו הוא וגופו ונפשו –

והוא בעיקר, מטלטל את נשמתך בהתבוננות הישירה שלו על עצמו, על חייו, ועל מותו.

הוא כותב על אשתו, אהבתו, אהבתה, על גופו המתפרק, האנשים בבית חולים,

הכאב, האין, הריק, מה שנדמה לו שהיה לא היה מהעבר השני, הזכרון שלו שכנראה

זוכר, ואולי מדמיין, לך דע –

והמילים שלו, כמו תמיד, עושות בנפשך, בנפשי, כרצונן. כרצונו.

לכו קנו וקראו מיד.

מסמך חד פעמי. שווה כל רגע,

והחיים, אתם יודעים, קצרים, מלאי הפתעות,

ואם לא עכשיו,

מי יודע….

.

יוני 2013 עכשיו הודיעו שיורם איננו. כמה עצוב, כמה כמה עצוב. יורם.

.

בעניין יורם קניוק, אדם ברוך, קיץ 86 ואני

.

קניתי, כמובן, את הספר החדש של יורם קניוק.

גם קראתי את הכתבה שהייתה איתו בסוף השבוע שעבר.

ונראה שיורם החליט.

על החיים ועל המוות נקרא הספר החדש שלו:

ציטוט מהספר: שנים שאני חולם להזדקן ולמות מול הים, עם הריח החזק וטעם המלח בפה,

כי זה מה שהיה כאן תמיד, העתיד הכי בטוח היה הים. חשבתי שאם אחלה, ואז הרי לא

חליתי באמת, ואם אשכב גוסס מול הים ואקשיב לזמרת הרוח, אוהב את המוות שלי.

ואני, שיש לאיש הזה מקום סודי וחשוב בחיי,

ואני אפילו לא בטוחה שהוא יודע עד כמה,

רוצה להגיד לו תודה עכשיו.

*         *         *          *           *

קיץ…איזה קיץ זה היה?

עוד מעט אני אקום ואמצא את הראיון הזה ואדע בדיוק מתי זה היה.

אדם ברוך צלצל והציע לי להתראיין ל 7 ימים.

למה? לא יודעת, לא זוכרת.

פעם, מזמן, בעיתונות, לא היו חייבים סיבה מיוחצנת כדי לראיין אנשים.

עורך, עיתונאי, מערכת, היו חושבים על אדם שלדעתם כדאי לשמוע מה העניינים איתו,

היו מצלצלים, שואלים אותו – כן כן ככה פשוט. לא סוכן. לא עניינים. לא קובעים מראש

על מה לא מדברים וזהו. פגישה שתיים שלוש, צילום בלי המון מלבישים, מאפרים,

החלטות מה יראו ומה לא, מצלמים ונגמר. קל ופשוט.

אז אדם צלצל והציע ראיון + שער 7 ימים ושיורם קניוק יכתוב ומיכלי תצלם.

מה?

יורם קניוק

הוא הסכים?

כן גולדנברג, הוא הסכים ורוצה

למה?

תשאלי אותו כשתפגשו. רוצה?

רוצה. בטח רוצה.

תחילת קיץ 1986 – השבועיים שלושה הבאים, היו כולם קניוק.

רוני האהוב שלי, החבר שלי, וויני, הכלב שלי, הדירה שלנו באלכסנדר ינאי 24, יורם ואני.

ככה זה היה.

נפגשנו הרבה. דיברנו המון, שנינו, הוא גם דברן לא קטן, מר קניוק :).

הוא דבר איתי ואני איתו כמובן על מה לעשות ועל אהבה וקשיים. הוא דבר עם רוני עלי. אני

דברתי עלי ועל חיי ועל איך אני מרגישה ואיך עצוב ואיך מבלבל הפער ועל רוני ועל אהבה ועל

מה לא….והוא קרא דברים שכתבתי וראה סרטים ששחקתי וצילומים ופרסומות וצילומי ילדות.

הוא אמר שאני חייבת לכתוב על דברים קרובים לי. הוא אמר לי שאני כותבת יפה, שאני

מוכשרת  ושאני צריכה לכתוב, זה ברור ואין ברירה. שהכי יפה וטוב ואמיתי אני כותבת בקרוב.

שאני צריכה לכתוב את סבתא שלי וחייה. הוא סיפר עליו ועל ניו יורק ועל ברנדו הצעיר והיפה

והפרוע ושכח לספר לי כמה הוא עצמו היה יפה תואר, אולי אפילו יותר מברנדו –

ועל פריז ועל כל מיני אנשים שעשו והיו והכירו וחיו חיים סוערים ומלאי עניין –

הוא היה מבוגר, וסופר מפורסם, וגבר רך ועדין ואבא של איה  – מי ידע שפעם גם לי תהיה

איה קסומה משלי – שהוא דבר עליה מעט אבל עם הרבה הרבה רגש, ומה אני בכלל הבנתי

בילדים ורגש ומילים עצורות אז –

ואני שמחתי שפגשתי אותו. אדם שמורכב מצבעים מוכרים לי. איש צבעי מים, כמוני, לא איש

שמרגיש וחושב בצבעי גואש חזקים וברורים. אדם שמבין ומקשיב ומדבר איתי בשפתי, במילים

שאני גם מבינה וגם מרגישה מובנת. להרגיש מובנת, שם מסתיימת הבדידות שלי ואולי, אולי

מתחילה השמחה, מתחיל השקט. והוא הרגיש קצת כמו מראה דרך, 'טוטר' כתיבתי.

הימים עברו והוא הלך לדרכו לכתוב. דד ליין. רוני ואני המשכנו את הקיץ.

עברו הימים וצלצלתי לאדם, לראשונה בחיי בקשתי לראות משהו לפני שהגיע לדוכנים –

אבל הרגשתי שהפעם קורה כאן משהו אחר. היה משהו באוויר. ואדם 'הסכים'.

כשבאתי למערכת ביום רביעי אחר הצהרים, אני חושבת רביעי, אולי שלישי?

הדבר הראשון שראיתי היה המוסף עם הצילום היפה שמיכל, היימן היפה, המרגיעה

צילמה אותי בבית שלה ושל ראובן עם בגד של דורין, שאת הבגדים שלה אני הכי, אבל הכי

אוהבת ללבוש, עד היום, כי הם, ברובם, מכירים אותי ואת הגוף שלי, ויודעים איך הוא רוצה

להרגיש ולזוז, לפעמים,יותר ממני.

אבל הצילום והשער עניינו אותי פחות הפעם.

וישבתי במשרד של אדם, ברוך, עם המוסף של יום שישי וקראתי מהר ופרצתי בבכי.

ככה. שום פאסון. בחורה בת שלושים ושתיים, שחקניה, דוגמניה, מפורסמה לא קטנה בארץ

הקטנה הזו כבר לא מעט שנים. אחרי הרבה סרטים, לימודים בניו יורק, תהילה מקומית –

מה לא, פורצת בבכי כבד ושקט, אמיתי, עינים אדומות ואף נמשך מול עינים חכמות של

עורך המוסף הכי בארץ – ואדם שאל למה ואמרתי לו, אני זוכרת את מה שאמרתי.

יש רגעים ומילים שנחתמים אצלך לתמיד.

ואמרתי את האמת, אמרתי שיורם ראה באמת וזה עצוב. נורא עצוב.

וזה היה נכון אז. וזה נכון היום. ככה אני מרגישה. הוא ראה אותי באמת, אולי הראשון בחיי.

התבונן וראה. והתוצאה, נכון לאז, לפני כל כך הרבה שנים הייתה לי עצובה.

בודדה ומאד עצובה.

ההשתקפות שלי, האמיתית כפי שקניוק בתבונתו ורגישותו ראה וכמובן הדרך בה כתב אותה

הייתה מבחינתי כל כך אכזרית בדיוקה, למרות שלא היה בה כלום מהרע, מהאכזר, מהמעביר

בקורת, בודאי שלא מהשלילי. להיפך הייתה במילים שלו הרבה חמלה. הרבה טוב ומחמיא.

אבל הוא, הזר, הבין וזיהה את המלכוד הגדול שלי, הכפילות הבלתי אפשרית בין אני הפרטית

לבין החלי ההיא. הוא שמע את המילים שלי לפני שאני הבנתי את משמעותן והדרך שבה

כתב את שראה והבין, שברה לי את הלב.

ואז התחלתי לבנות אותו מחדש. את הלב :)

*         *         *          *          *

סוף הקיץ – הנה הכתבה. יורם קניוק. שבעה ימים. 1986 –

מודפסת מחדש. אני מקווה שבאינטרנט המילים לא מצהיבות כמו באלבומים

*        *           *           *          *

ואז, כמו אחרי טירונות או צילומי סרט נמוגנו זה מחיי זו וההיפך.

לא לגמרי, ככה בהבהובים. היינו נפגשים, באקראי ולפעמים שלא, לקפה קצר ברחובות של

השכונה התל אביבית שלי, בשכונה של דובנוב ואבן גבירול, ותמיד בין שלום ליהודית הנדל,

שכנה מקסימה ללקחת עיתונים אצל מישל בקפה, חייכנו אחד לשניה, וההיפך.

ובחיים כמו בחיים, עברו עוד שנים.

נפגשנו בסדנת כתיבה בבית אריאלה, סוף שנות השמונים, בערך.

ניצה בן ארי הייתה המנחה הראשונה, הוא השני. היה מעניין. הוא היה מנחה שרמנטי,

פטפטן, שדבורו האסוציאטיבי הוליך אותנו למקומות הזויים ומקסימים. הוא ביקש שנלך

למקומות אישיים, שנספר באמת, לא במילים שנראות לנו מילים של כתיבה.

הוא, תבורך נפשו, אהב עדיין את מה שכתבתי ובאמת הצליח לצבוע את הספקות שלי

בבטחון, את האינטואיציה שלי בתחושת האפשרי ובאופן כללי, אפשר לי להקשיב לתאבון

הפנימי שלי למילים כתובות שהרשה לעצמו, סוף סוף להתעורר ולקרוא לעצמו בשם.

וזהו. תמה השנה. התפזרה הקבוצה. אפילו הפגישות קפה אחרי הפגישות השבועיות

התמסמסו וחזרנו איש איש למחשבו האיטי והמלא רמזי ונסיונות לספר סיפורים.

*        *         *          *           *

ובשנת 1990 יצא עוד ספר שלו "אהבת דוד" וקניתי מיד, כמו את כל ספריו מאז ומתמיד,

בלי קשר להכרות שלי איתו, ואני זוכרת את הדירה שלי. הדירה האחרונה שלי בתל אביב

לפני שנהפכו חיי, לפני נקודת המפנה, המפץ הגדול וההורי שלי, אני זוכרת את החדר

שינה ברחוב קצנלסון בתל אביב, את המיטה שלי ועיתוני השישי, אני זוכרת את האור

מהחלון הגדול שנפל והגיע מאחור, בדיוק במידה הנכונה, על הדפים ואני זוכרת שקראתי

בספר הזה החדש, את המילים:

"איש מעולם לא הפריח לה מאות בלונים על הגג ליום הולדתה" –

וכמו במכונת זמן, כמו בסרטים ובחלומות, ששם הכל אפשרי חזרתי לאותו קיץ, 86'.

החיים היו חיוך בקיץ ההוא. באביב. ביום ההולדת שלי, בסוף חודש מאי, חזר הרוני שלי

הבייתה ורצה שנעלה לגג. לא רציתי, מה פתאם לגג. התעקש. לא רציתי. התעקש וניצח.

עלינו לגג. גגות תל אביב, בשקיעה אביבית ואני מסתכלת עליו – מה הוא זומם יקיר לבי?

מה?….כלום. הוא מביט בי במבטו הזך. כלום.

פ ת א ם…באמת פתאם, התמלאו לי השמיים בלונים. מאות בלונים, אולי עשרות רבות מאד.

אפילו אדומים :) עלו מהרחוב ומלאו לי את השמים, את החיים ובעיקר את הלב.

יורם שמע את הסיפור המקסים הזה, תודו שמקסים, ממני במסגרת פטפוטי האין סופיים לקראת

הכתבה ההיא, ועשה מה שעושה סופר. מקשיב וזוכר ואוסף ואורג סיפורי אנשים לחומר שלו.

כמה יפה. ארבע שנים מאוחר יותר צץ הזכרון האישי הזה שלי, מדוייק ומתומצת למשפט בספר.

משפט שמעביר כל כך הרבה בכל כך מעט מילים. החמצה. אבישג, שלא זכתה למחוות אהבה

מתוקה כל כך בחייה.

*         *          *          *          *
זהו. אני כותבת עכשיו את סופו של מעשה, כבר ימים ארוכים שאני מדפיסה ומעתיקה את

הכתבה ההיא – הנה שוב הקישור – שהרטיטה כל כך את העיר הזאת אז, שלאורך ימים

ארוכים תססה, בדיוק כמו שאדם ברוך רצה אני משערת.

הרבה רעש, כל כך הרבה רעש –

ותוך כדי כתיבה, נזכרתי בפעם נוספת שהצטלבנו והפעם לא פנים מול פנים – אלא דרך

המילים שלו ושפול שרדר אמר עליו מילים יפות תוך כדי פגישה ודיבורים על אדם בן כלב.

ואני קוראת אותה עכשיו, את הכתבה ההיא, תוך כדי הדפסת אלפי המילים, ואני מרגישה

בה שקט. כמעט מדיטצית הדפסה. מונוטוניות. אצבע על מקש, עין נודדת מדף עיתון

מצהיב על שורות דבק בתוך אלבום, אל מסך לבן המהבהב בקוצר רוח לעוד מילה

מהמילים האלה שקניוק יודע לכתוב כל כל יפה. בעיקר כל כך מדוייק.

פחד אלוהים כמה מדוייק.

והזמן והמילים שלו מרגישות קרובות גם עכשיו. עשרים שנה אחרי.

הן עלי, הן אני ולא אני.

הן אינטימיות, כאילו הסופר כתב לי אותן והן רחוקות, מנוכרות לי. הן שלו.

הן יצירה וריחוק מסופר שאני תמיד כל כך אוהבת את הכתיבה שלו, את הסיפורים שהוא

מספר, המילים והשפה המצטיירת, המציירת לי, זו שמספרת ומתארת ומתגמשת ומצליחה

להעביר לי, תמיד, כל כך הרבה תחושות שאני מבינה כל כך טוב –

ואני חושבת פתאם, שגם עכשיו שלהי קיץ, בדיוק כמו אז, בזמן ההוא, וכבר אפשר

להרגיש משבי סתיו מתגנבים לעורף מצטמרר, ואני חושבת איזה סתיו וחורף מחכים לנו

ומאחלת ליורם, קניוק –

שבנקודות ההשקה הבודדות שלי איתו בחיי חיזק בי דברים כל כך חשובים,

אולי הכי חשובים בעיני. הבטחון שלי, ביכולת שלי, בכשרון שלי לכתוב.

ואני רוצה להגיד לך שאני חושבת, באיחור גדול אומנם, אבל ככה אני, תמיד באיחור,

שנים אחרי שראית, והבנת וניסית להגיד ואפילו לכתוב במילים כל כך ברורות בעיתון

ההוא של המדינה שהגיע הזמן שאדע, ואגיד, שאני באה, לא שאני באה או לא,

אני מביטה לך ובעיקר לעצמי בעינים ואומרת שאני באה.

אני מאחלת לך, יורם יקר, סתיו רך ואיטי וחורף ארוך ושקט.

כתבה ב"שבעה ימים" יורם קניוק קיץ 86'

.

.

זו הכתבה בשבעה ימים, קיץ 86'.

יורם קניוק ומיכל היימן אחראים על המילים והצילומים, ועל הרעיון, אדם ברוך.

העתקתי אותה לכאן מילה במילה.

עיתון הוא דבר מתכלה, האינטרנט בינתיים הוא מקום בטוח,

ואני רוצה אותה לתמיד. הטכסט ארוך. מאד ארוך.

.  .  .

בערב, או לפנות בוקר, כבר מריחים סתיו. הרוחות, המעבות עננים, מביאות לחוף תל אביב

את ריח הפריחה הקרובה. עוד מעט, יפרח החצב. קול התור ידמע בארצנו. אבל, שמחת בית

התועבה תגמר, כמאמרו של דני בן ישראל, הזמר של ישראל ההירואית שעבר לחצר

האחורית של הישראל הזאת. את חוף הים הארוך, מחוף תל ברוך ועד מסעדות הדגים על שפת הים,

דרומה ליפו, יארזו, אמהות פולניות, שכבר הספיקו להוולד להורים יוצאי מרוקו, יביטו בשעוניהן

ויגידו לילדיהן, הקיץ נגמר.

עם בוא הפריחה והעלוות הירוקות, עם הימים הצלולים של הסתיו, תגמר החגיגה של תל אביב.

* * *

היה בתל אביב אדם ולו שלושה כלבים. הוא קרא להם לבוא. אחד בא, אחד לא, ואחד בא או לא.

חלי גולדנברג היא פריחת קיץ בסתיו.

בינתיים, היא באה או לא.

בתחילת העשור הרביעי שלה, שום יופי שמצאו לה, לא הלך בדיוק לאיבוד. אבל, איזו תקווה למשהו

ענקי מתחילה אולי להימוג. חלי גיבורת סגנון, שבמקרה הטוב הוא סגנון ממוחזר של תרבות מגאזינית.

היא חצב של תחרות. טווס בשבילי, או בשבילך. מוסד מקומי עם הבהקי פזילה לחו'ל.

הצרה היא עם הראי האמיתי של חלי.

עמוק בתוכה, היא כמו הטווסה, הכביכול-מתפעלת מיפי הזכר, העוטה נוצות קשקשים לתפארה.

בראי הזה, הנפש, כמו הטווסה, היא עיוורת צבעים.

* * *

חלי, שגדלה סמוך לתל אביב וחיה בה, נשארת לרוב לבדה. אם באמת אנחנו האנשים,

שהורינו הזהירו אותנו מפניהם – חלי מוציאה, נותנת, יותר ממה שהיא מקבלת. כשהיא מקבלת,

היא חושבת שהיא נותנת.

אולי עמוק בלב היא יודעת, שאיתה, כמו עם ריטה הייוורת', אף אחד לא יתחתן מפני שהיא

יודעת לבשל. חייה, הניראים הדורים כלפי חוץ, מוחזקים בסיכות בטחון, אולי קצת דבק איפור.

אחרי הצלחה של חמש עשרה שנות דוגמנות, הייתה אולי זורקת את כל מה שיצא לה מזה,

בלי לוותר על מה שזה עשה בשבילה.

הנה המילכוד: הסף הכי גבוה שלנו, זה מה שכבר לא נהיה.

כדי לנסות לתפוס ענן, ולחבר אותו למרכבה שלנו, צריך להסתכן. כל דבר ממשי בחיים,

אמר מישהו, קורה על חודו של סכין גילוח. להסתכן, זה לחבר את העבר, שאולי לא היה

לו אף פעם עתיד המחובר לעבר שלעתיד הוא זר, כמוס, כמוה.

*  *  *

עניה, סוערה, לא נוחמה אומר ישעיהו ומוסיף, והנה אני מרביץ בפוך אבנייך. בדפ"רים

אקדמיים או דפוקים, כמו אצל רובינו, פירושו של דבר הוא, שאם את כבר עומדת כל

חייך מול פילם, את מקווה שבסוף תפותחי את, לא רק הפילם.

בפילם את תמיד צודקת כי את יפה בו ובטוחה.

בחיים, אין עדשות לשביבי השניה, בהן כולנו, לא רק את, הילדים היפים של אלוהים.

מזה האחים פרג' בנו אימפריה. בגלל זה עוד לא נולד צלם מחורבן, שלא תפס לו פראייריות.

*  *  *

וכך, הניאוף הקוסמי של תל אביב, עם השמש שלה, עומד להסתיים. ויש בזה מין עצב.

חלי היא גם כן עצב.

מוגן על ידי חיוך מתוק, מיידי, בשביל הכאב שמאחוריו.

חלי, אשה שהמיטה עצמה באוהלי חילוף החומרים הסינטטיים.

הקיץ חמדתי, מתחיל לזוז.

כל מה שלבשת, כדי להסתיר את עצמך בו, נשר עם עלי הסתיו של פאריס.

כאן דבר אינו נושר. אולי עלי עצים מיובאים. אפילו הזקפה הלאומית, כשהיא ניתקלת בקיר,

היא שוברת רק את האף. בסוף, הסכיזופרניה היא המצב היחידי כמעט בו אינך לבד.

*  *  *

הפינגווין עף כשפניו מופנים לאחור.

זה לא מפני שלא מעניין אותו לאן הוא עף. הוא רוצה לדעת איפה הוא היה.

חלי במחלצות, זה לעוף לאן שהיא הייתה. תל אביב של שלהי קייץ, זה לדעת מה נגמר,

זה לדעת אם הכלב ההוא באמת בא או לא, לא לאן הולכים.

הצילומים של שביבי השנייה, יודעים להחמיא לחלי. לצאת מן הדוגמנות, קשה. המכולת

אינה מקבלת צ'קים של כבוד בלבד.

בצילומים מבחינים גם במשהו אבוד.

אם גילה של אישה נמדד לפי איך שהיא ניראת לפני ארוחת בוקר, חלי משחקת אותה

בערמומיות תמימה.

ב'עד כלות', סרט סטודנטים ישראלי, שהוקרן בטלוויזיה, חלי יצאה עם ביקורת טובה ממנו,

היא ניראת כמי שהצליחה לרמות את הרגע, זה שלפני ארוחת הבוקר. ניראת כמעט מיוחסת

בתבוסה שלה, יש לה כמה רגעים נודעים אל הלב. היא ניראת כאילו הייתה יכולה, כמו הפינגווין,

לעוף אחורנית וללכוד לעצמה את מי שהצילומים שלה לרוב מסתירים.

יופי בצילום, הוא גם נקמה.

כמו סתיו בסוף הקיץ.

אם חלי תתפוס את העבר שלה כשקר, שהיא נאלצה להנות ממנו, היא תגלה שהיא אולי

לא כל כך יפה, אבל הקרינה שלה רימתה לא רק את האחרים, גם אותה.

מין שילוב של תום וחן, ללא חסדו האפל של ההדר הקפוא, המלא סוד.

ואז יתגלה לה, שהאגדה הייתה לא רק מוניטין, אלא גם כבלים.

ורק מכבלים עושים אהבה ויצירה.

מכל השערים שהיו לה במגזינים, מה שנשאר בסוף, אינו הבל החן, אלא הכבלים.

זו מתנה. אם מכבדים את הכבלים אפשר להצליח. כמו שאמר לסינג הגרמני,

לא כל מי שלועג לכבלים משתחרר מהם.

* * *

תל אביב של שלהי קיץ מאוזנת, צלויה. ענני סתיו או לא. הגופות, הניצלים בשמש או הסיכים שהם

צולים, הם מטאפורה ישראלית. מה שצלוי הוא נכון "לא מתוק לא כסף" צורח הרמקול של המשאית

מעזה, המוכרת אבטיחים.

לא צלוי לא עברי אנוכי, צועק הישראלי, הבטוח שהצעקה היא הדרך הבטוחה להונות את עצמו.

הוא צולה סיכים לאורך החוף, על כל אי תנועה בין שורות של מכוניות צופרות. נשותיו לובשות על

גופות מעובים מהולדה, את בגדי הים, שחלי וחברותיה מוכרות על כלונסאות גופן במגזינים.

מה שנוטים לשכוח, הוא מה שסוזן סונטאג, מסאית אמריקאית, מסבירה, שמקור הפנים המיוסרות

של הדוגמניות על גופותיהן הדקים, הוא 'שחפת'.

פעם זו הייתה מחלה רומנטית. היא הייתה מכוערת וקטלנית. כל מי שהיה 'אין', רצה להראות

שקוף. לא חלי. לזכותה. היא השאירה על עצמה מעט בשר, בשביל החיים. היא לא ניראת כמו

מתלה מפואר עם איפור ושיער. זה המזל של חלי.

ליד הסיכים, שהם איורים אמיתיים לגופות הצלויות בשמש, עומד הישראלי, תקות שנות אלפיים,

עם כרס משתפלת. נקבותיו נראות כמו קצפת מאבנים. הם צולים כל מה שזז, מתפללים לחלי

גולדנברג, שנתנה לנשים שלהן חלום לחלום.

על מה חולמת היא?

על מה חולמת היא, כשהזבח נמשך מקצה העיר עד קצה. הלא הכל עוקדים ומזבחים. כאן זהב

לא חסד חפצתי אלא זבח. ונונסטופ. פושט. החיים כמערבון ציוני זה צליה. הצומת החד פעמי הזה,

אינו רק שמחת בית התואבה, אלא הצומת של הסיוט והפיקניק.

חלי היא, איפוא, מיצרך נדרש, אבל גם מטאפורה פרטית של אכזבה אירונית. כי היא מכרה

אשליות, מתוק זה כסף, אבל את האבטיחים, בגרפץ שואג וצחוק פרוע, אוכלים האחרים.

*  *  *

כי תל אביב לא רק בחולות נוסדה. מן הקיץ נחצבה. היו בה אב, אלול. פעם דיברו פה עברית,

עטפו אותם שמלת ביטון ומלט. חרף הרעיון הגאוני של עיר ימתיכונית עם גב לים. בגלל הקזינו,

שאחר כך נהרס, כופפו את רחוב אלנבי כדי להגיע למה, שאחרכך התייתם ונהרס בככר הרברט

סמואל. כדי לעשות בייגל, היהודים עוטפים חור בבצק ואופים. הלכו עטפו את השיקמים והתאנות

ועצי החרוב ואקציות בביטון, אבל אחר כך בוכים על איזה חניון, מתחת לגן מאיר.

פעם נמל קטן בתל אביב, היה מאורע בין לאומי כמובנין שבונה היום ישראלי יורד בעל שם לועזי

באמריקה. עמדו שם שמשיות ובגדי לובן לחגוג נמל. שרו, גם למרחקים מפליגות הספינות.

כשרופאים מדופלמים מרוסיה הזעיקו אותנו בחרדה, בכמעט התאבלות, לבתי חולים מפני

ששתינו מים אחרי אכילת ענבים או עגבניות, שבגלל המורה ההוא בגליל דגשו את ה-ב' בעגבניה,

ואמרו בבתים דגושים זבובים – באו להתפעל מתל אביב אנשים כמו פול מוני, אינשטיין, טוסקניני,

שלא התבייש להקים פה תזמורת יחד עם הוברמן.

בימאים מגרמניה ורוסיה ראו עיר לבנה, משוש תבל, גלידה שניר, קפה עטרה, בן יהודה היה

שטראסה, שתו קפה עם שלאקזאנה, בתי הבאוהאוס היו מבריקים ויפים. בתי קפה פתוחים.

מרפסת בכל דירה. ואז הגיעה עונת התריזזים ונסגרו המרפסות. כשיושבים על מדרכה מגוכחת,

מרגישים רוח מין הים, וקוראים לזה 'אבטיחים' או 'קפה טיילת'.

הקיץ היה אז דחוק לשפת הים. אבל הבינו אותו. לא סתם ניצלו בשמשו.

תל אביב, היא ההוכחה הכי טובה, שאולי אם אין חיים לפני המוות, אחרי המוות בטח יש.

אפילו הכרכורים של כל מיני ירדנה ארזי בטלוויזיה, מכוונים כפעמוני יורה מפלסטיק, לערים

העבריות מעבר לים, שאנחנו כבר רק קצה, איזשהו מירווח בטחון להן. שנהיה פה, שלבנים

של גברוש מבית אלפא יהיה לאן לבוא לבקר.

*  *  *

במציאות כזאת, ביאליק זה רק רחוב. ארלוזורוב וז'בוטינסקי נפגשים לא בבית קברות מוסלמי

קטן והולך, הפגישה הבלתי אפשרית הזאת, הכרחית בקודקוד של מלום הילטון, התשובה

הישראלית למלון קטה-דן, של ימי התרבות הצנועה ההיא.

במציאות כזאת, מלכה אמיתית אינה עטרה שטורמן, ששכלה ארבעה גברים המלחמה

אחת וקרבות אחדים, אלא איזו רפליקה דהויה וצבועה של מרילין מונרו.

כל ילדה מלכה. כל מלכה כמו חלי נמצאת על סף האבדון של עצמה. טריטוריה, המתגאה

במכבי מפני שהיא בירה, אבל לשחק כדורגל אינה יודעת, גומרת כהתפרעות שלוחת רסן.

מתרגמת כוח לאלימות, ואינה תופסת מה שמבין כל איש חזק, שאלימות היא היפוכו של כוח.

כמו שהדר הוא היפוכו של יופי.

לכן הטריטוריה הזאת מתחילה להראות בסוף הקיץ, או בראשיתו, כמו העיר הכי הומיה

בצד הזה של ניו יורק. ערי אירופה הגדולות, מחווירות מול העוצמה והאנרגיה של תל אביב.

אבל בסופו של דבר קול שדי כקול המון. העיר נעשית גועשת ומלאת חיות, אבל לא בדיוק חיים.

כל הרעש הגדול, הפאבים, האקשן, הטיילת אינם יוצרים משהו, תרבות או סגנון, יותר

מעשרים אלף יהודי שוודיה, בלי הסטוץ התל אביבי.

אם חגיגה בלבד זו עיר, אז תל אביב היא פריס. אבל, חגיגה אינה אלא מראה לקפיצה

מפרימיטיביות לברבריזם, אם מותר לעשות פאראפראזה לדברי פרנק לויד רייט, הצרה

היא שכאן בניגוד לאמריקה שהייתה לה תרבות, החגיגה היא גם על מות אלול, וגם על

מות התרבות, שהייתה לאלול ההוא.

*  *  *

אין תפקידים קטנים אמר סטניסלבסקי, יש שחקנים קטנים. בהעדר קנה מידה נכון

כל מלך הוא בסך הכל ממזר. בהעדר החלומות הגדולים עך כרך, בעיר שהייתה אז

כפר קטן, כשעוד חלמו, אז תל אביב היא באמת עוגה משפריצה עם בתים נבולים,

כמות שחוזה אותה צ'יץ, שאינו משולל חזון או אומץ. מאפקה, בה הוא מוגן מפני

סנדלי דנוור, הוא גם אינו יכול אולי להבחין, מה היה יכול נהר מת לחולל בעיר של קיץ,

לוא הכסף היה הולך לירקון, ולא לעוגות מסבון סינטטי.

אז חלי שלנו היא רק עצב על חוף ים, שבגלל החלום האמריקאי נראה יותר כמו ג'אקוזי

עם סלעים, מאשר חוף ים תיכוני.

וחלי, שאינה יכולה להתאים את עצמה לעיר, שלובשת בגמגום גופני מעורר חמלה את

הבגדים שהיא מוכרת על גופה, הערמומי והגמיש, מתחבאת בביתה, ורואה סרטי קולנוע

בוידאו.

אולי יש לה את התפקיד להציע, אבל אין לה את השחקנית, שתקח אותו בכח.

עוד מעט יכבו האורות של הקיץ.

חלי צריכה לקחת את השחקנית שבה אל התפקיד. על פי הקלנדר, חם או לא חם,

הקיץ יגיע אל סופו. העיר תארוז את הפיקניק, ושוב תחכה לאסון חדש כדי לחגוג.

בסוף יגיע חורף ממוזג, חמים במושגים של חורף. נשים יוציאו מהארון את הפרוות, שציידים

אוחזי מזוודות ג'ימס בונד, קנו להן בתוקף היותם בעליהן, או מאהביהן. בחמימות החורף,

הן תעטינה על גופן המשמין את הפרוות שחלי וחברותיה דיגמנו עבורן. וכמו זאזא גאבור,

גיבורת קרטון הונגריהאמריקאית, שרק עתה נישאה בפעם השמינית, אמרה פעם, אני עושה

מה שמינקים עושים כדי לקבל מינק. מי שמכיר את חיי האהבה הפרועים של המינקים, יבין

למה הכוונה.

*  *  *

ואחרי האריזה, יבואו הפאראנויות הרגילות שלנו. הדיפרסיה הטבעית תחזור למוטב. חופים

הם לא תמיד געגועים לנחל. נחלים אין פה מזמן. הרגו אותם.

חופים הם לפעמים געגועים לחוף הזה, עליו אמר פעם ברוך נאדל, שאליו יגיע הישראלי

האחרון, יצעק 'צדקתי' ויקפוץ לים.

לחלי יש ואין מזל.

היא פיקחית, נאה, נבונה, אפילו כשרונית.

יש לה מזל שהיא יפה לפני ארוחת הבוקר, יותר משהיא יפה באמת.

מישהו אמר פעם, שהמוסיקה של ווגנר טובה יותר משהיא נשמעת.

חלי יפה יותר משהיא ניראת.

היא יכולה תמיד לרתק גברים, המחפשים נשים כעדיים מפוארים. או, לעבוד על עצמה,

להיות מי שהיא באמת חייבת להיות, ואולי לא תמיד יודעת איך.

לאהוב את מי שהיא תצליח לעשות מהפחדים שלה, מעצמה,

כמו מה שסופר טוב עושה מהסיוטים שלו, הוא אורג אותם לספורי בדים.

כשתל אביב מתחילה לחשוב שהיא איננה סלון וורשאי מפריס, או עיר של רחובות שהם

שטארסה, אלא ניו יורק, שהמציאו יורדים, לצורכי ניקור עיני פתאים, היא מתגמדת.

חלי תהיה מי שהיא יכולה להיות, רק אם תקח את מה שעשה אותה, לטוב או לרע,

כולל הדוגמנות כממשות מתבטלת לאטה, כשהיא מבושלת לתוך משהו חדש –

ותאבק עד כלות, כשם הסרט ששיחקה בו.

היא שיחקה בעוד סרטים. לא רציתי לקחת את זה ממנה. היא חיה בעיר שנראית

כבית תמחוי לחלומות. אם אין חלומות גדולים אין גם מעידות גדולות. כך שהכל עוד בר תיקון.

כמו כולנו, גם תל אביב, וגם חלי, תשמע את האיש צועק לכלבים ההם,

ותהיה ענווה, סוערה, במציאות של קרטון, ותאמר לאיש, אני באה, לא אני באה או לא.

.

סוף.

%d בלוגרים אהבו את זה: