Tag Archives: קיץ

להט

.

.

ימים ולילות ולהט של סוף קיץ. חסרת מנוחה, מתגעגעת לְמה שעדיין לא היה ונמסה.

.

הלו "אגד" זוז הצידה

.

.

.

לחכות  לאוטובוס בשבע וחצי בפינת הרחוב.

חולצה וכובע.

חוף הרצליה. סככות מסומנות. טריטוריות

בוקר טוב ילדי קייטנת "דן". ב ו ק ר ט ו ב אנחנו צועקים כמו שרק ילדים.

שורות שורות, התעמלות, המנונים, תחרויות.

ים. מדריכים מחזיקים חבלים בתוך המים לסמן גבולות שכשוך.

לסככה שלנו.

משחקים. מלאכת יד. מחזיקי מפתחות משרוכי פלסטיק. אלכסון, אלכסון, משיכה.

מבני על ממקלות קרטיבים מודבקים בדבק פלסטי ונצבעים. לעפרונות של שנה הבאה.

בניה בחול. תחרויות. ספורים.

מדריך ומדריכה גדולים ממש, אולי בני חמש עשרה.

אסור לצאת לשמש עכשיו.

עכשיו למים.

כולם להתנגב ולחזור לצל.

לחמניה. שוקו.

אחר כך, מאוחר יותר יהיו קרטיבים.

אני אוהבת קרטיב מנטה הכי הרבה.

עוד פעם למים.

חם. החול לוהט בכפות הרגלים, על העור, ובכלל.

להתראות מחר קבוצת מיקי מאוס או ארטיק מנטה או איך שלא בחרו לקרוא לנו השנה.

חולצה נלבשת על גוף דביק. מגבת לחה וכבדה נדחפת לתיק.

לא לשכוח את הכובעים. להתראות מחר.

נסיעה הבייתה.

אוטובוס ילדי "אגד" נעצר לידינו ברמזור: הלו אגד זוז הצידה, הנננננהההההה דן בא…

עצירה בפינת הרחוב. הליכה איטית ומשרכת רגלים לאורך עשרה בתים קטנים עד השער.

אפלולית ואמא ומקלחת והרבה גרגירי חול על קרקעית האמבטיה הלבנה.

שער רטוב, עור חם, לחיים סמוקות. כתפיים גם.

ארוחת צהרים טעימה כמו שרק ארוחת צהרים כזאת יכולה להיות.

תריסי עץ סגורים. אני שוכבת על הספה בסלון.

שמיכת פיקה ופסי השמש מפספסים את הבית ואת הרצפות.

אני מחכה בקוצר רוח שהרצפה תתייבש קצת, שתהיה לחה וקרירה ונשכבת על הרצפה,

מצמידה לחי וירכיים וזרועות. מנסה להגדיל את שטח הפנים של העור שלי, של הגוף שלי.

הקרירות, האפלולית, הפסים הצהובים של השמש והלחי שלי על הרצפה.

אחרכך נמנום, ספר, אבטיח, מים לא תכף אחרי ולספר לאמא ואבא ולקטנה מה היה שם,

ואיזה כיף שרשמו אותי לשני מחזורים.

הלואי, הלואי שכשאני אהיה בת חמש עשרה יסכימו לקבל אותי,

הלואי, הלואי ואני אהיה מדריכה.

.

.

.

פּוּשְטִים

.

.

זה התחיל כשהורדתי אותן לגלשנים, לגלים ולצריבת המדוזות,

הייתה לי שעה עד שיהיה לי מה לצלם והחלטתי לקחת קפה קר ולחפש לבבות לאוסף אבני הלב שלי.

אז התחלתי ללכת על חוף הרצליה הנקי באופן מפתיע ומזכיר ים של פעם הרבה יותר מחופי תל אביב –

.

וראיתי ערימה

.

אז התקרבתי

.

וראיתי שכמעט כולם פושטים. מי בכלל טורח להרים או לאסוף צדפים פשוטים כאלה?

.

ונזכרתי בטיולים האין סופיים שלנו איתה כשהייתה בת שנה, ושנתיים ושלוש, כשחול הים, ושעת

השקיעות, והחול בתוך הטוסיק, התערבבו עם קרטיבים ראשונים, פטפוטיםחדשים ומרגשים וחיפוש קפדני –

הנה צדף מתוקה, תראי – מצאנו אוצר. ליקוט זכרונות ואיסוף צדפים פושטים בדלי פלסטיק קטן או בקופסא

שכבר אין בה ענבים. וחול ודביקות במכונית ושטיפתם של ילדה דביקה וצדפים באמבטיה, ובואי נניח אותם על

המדף טוב? ובכל פעם שנסתכל עליהם נזכר כמה היה נעים לחפש אותם…ואני שוב בעכשיו, ממשיכה הלאה,

למצוא את "השווים" .

מתי –  חשבתי  –  מתי התחלנו להצביע על ה"מיוחדים", ה"שווים", "האחרים" כראויים יותר לאיסוף. כמו אלה,

נניח –

או זה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

או אלה שנחשבים מיוחדים ממש

.

ואבנים שחלקות באופן שקשה להסביר, חלקן מנוקבות בהזמנה לשרוך. וחלקן פשוט חייבות להיות שלי….

.

וגם שברי  זכוכית  שהמים, והמלח והזמן, כמו שרק הזמן יודע, רככו קצוות חדים לתחושה מנחמת.

.

והכי אני אוהבת את האבנים שהים חרט בן לבבות

.

ואת זאתי משמאל

.

א נ י א ו ה ב ת ק י ץ. אפילו שחם.

.

piano man לאם ולבת

.

.

היום הראשון לחופש.

היא מול הטלוויזיה כ מ ו ב ן. אני נותנת לה צלחת-ארוחת-בוקר-אפילו-שכאן-לא-אוכלים-אפ'ם- חוץ-מימי

-מחלות-מול-הטלוויזיה כי חופש ואין טוב מלשבור חוקים בחופש. אני ממהרת ועושה את עניני הבוקר

במהירות כדי להגיע בזמן לזו שמקבלת-כסף-ובכל-זאת-אני-מאמינה-שאיכפת-לה-באמת ומוצאת את עצמי

מנענעת ושרה די בקול רם למען האמת:

Now John at the bar is a friend of mine
He gets me my drinks for free
And he's quick with a joke or to light up your smoke
But there's someplace that he'd rather be
He says, "Bill, I believe this is killing me."
As the smile ran away from his face
"Well I'm sure that I could be a movie star
If I could get out of this place"

.

.

.

Oh, la la la, de de da
La la, de de da da da

ואני מחייכת ומנסה להבין למה השיר האהוב הזה, המזכיר לי חודשים סוערים במדינה רחוקה, עץ

אשוח מקושט וביקיני בעולם של שעון הפוך וכריסמס בקיץ ופיטר אחד גבוה ומקסים- רומנטיקה,

בטח רומנטיקה, מתנגן בתוכי עכשיו בין שאריות רוח הסערה השרבית של אתמול וסידורי בית רגילים,

ואני צועדת בלי משים בעקבות הצלילים…… לכל אורך נעוריה היא שרועה שם, על הספה הבהירה,

מכרסמת פלפל אדום כן-יש-כאם-דיקטטורת-אוכל-מסויימת, מקושקשת וחתיכת לחם ומחייכת בעונג

מול שחקניglee

– אני לא מאמינה

– מה הפעם?

– השיר הזה

– מה איתו?

– זה פיאנו מן

– נו?

– זה בילי ג'ואל

– מי זה בילי ג'ואל?

– איה?!

– זה גליי אמא…..

אני מצהירה כאן:  Glee , תוכנית גאונית.

הדרך האולטימטיבית לעשות להם הכרה עם מוסיקות כל הזמנים בדרך כל כך מתוחכמת ומבינה עניין,

שרק כבוד. רק. תוכנית נוער עם תכנים "שלהם" וקאברים של כל השירים "שלנו" "של ההורים שלנו".

מוסיקה מימים ושנים שהורי רקדו לצליליה, דרך המוסיקה שלי ועד שנות התשעים שנשמעות להם

ר ח ו ק ו ת כלכך, ממש היסטוריה….ודרך סיפור מסגרת, שחקנים, דמויות ובעיקר מוסיקה, המון

המון מוסיקה הם מתיידדים איתה. ואיזה עונג שזה קורה בשמחה ולא רק דרך אמא/אבא המנסים

די בניג'וסים להכיר לך את השירים הענתיקיים-כמעט-כמוה שהיא/הם מ ש ו כ נ ע י ם שתאהבי.

תראו, תראו מה היא אוהבת בזכות גליי –

גאונים, כבר אמרתי

ריבועים ריבועים

.

.

פעם. קיץ וכבר אחרי הצהרים, השמש ערמומית כתמיד בשעה הזו ומצליחה להתגנב דרך חרכי התריס,

והמרצפות מסומנות בפסים צהובים. אני מנסה להתעורר, לפקוח עינים משינה כבדה.

קייטנה בים, מלח,לחמניה ושוקו בשקית ומלחמת הלו-אגד-זוז-הצידה-הנה-דן-באאאא מצליחים להפוך

אותי לרכת גוף, שחומה והיפיפיה הנרדמת של שנת הצהרים כמו שסבתא קוראת לי בחופש הגדול

המשתרע הזה. הכל חם ואיטי.

אני מושיטה יד להסיט שער צהוב וצרוב שמש מהלחי ונעצרת. הריבועים שלי חזרו.

בדייקנות, בדיוק כמו השמש, הם מגיעים בכל יום בסוף השינה. אולי בסוף החלומות.

ריבועים ריבועים חצובים בעורי.

אני עוצמת עינים, מעבירה אצבע, בעדינות, לאט לאט ומרגישה שקע ופס גבוה, שקע ופס גבוה, אני

מרגישה לעצמי כמו חומר…ממשיכה לרפרף עד שאני מגיעה לזוית העין ושם הם נעלמים. אני כבר

יודעת שבמראה אוכל לראות את עצמי כמו ופל, טבלת שוקולד חלומות ענקית, לא רק להרגיש.

גם אם אני מתרכזת אני לא מצליחה להרגיש כשהם נמוגים אל תוך עורי ומתיישרים לעצמי הרגילה.

אבל, אם מחכים מספיק זמן – כמו בסרט טבע – ומביטים, אפשר לראות אותם נעלמים.

אפילו שלא מבינים לאן.

פעם קרוב יותר.

הבת שלי נולדה ממש אל תוך החורף. פלנל, פוך, חימום – זה שהיא לא הפכה לתבשיל, זה עדיין בגדר נס

לדעת מקורבים. הילדה באמת – ואני סוף סוף מודה, כאן, לראשונה – בושלה בחודשים הראשונים לחייה,

אבל אחר כך,

כמו שאחר כך יודע, החודשים התמשכו באהבה ותגליות אין סופיות והגיעה השמש והנועם שלה גם.

מאי 1996. אני עומדת בחנות ומתלבטת.

יש רגעים חשובים בחיי אמא-פעם-ראשונה. ורודה, תכלת או לבנה. לבנה.

כבסתי אותה במשך שלושה ימים כמעט עשר פעמים. שתתבלה ותתרכך ותרגיש מהחיים.

רציתי שתהיה לה שמיכת פיקה משומשת, רכה, עשויה, כבר מההתחלה.

למי יש סבלנות לחכות שהחיים יישנו את החומרים של עצמם במציאות המהירה של היום.

שמיכת פיקה רכה רכה. כמעט זכרון קולקטיבי.

.

עכשיו. רק השבוע עברנו מהפוך קיץ הדקיק לפיקה.

והיה חיוך כשההבנה נפלה שחם מדי לשמיכת מעבר, וזמן הפיקה הגיע.

מה יש בבד הזה שמרגיש לכל כך הרבה – אפשר להגיד לכולם? – מוכר וביתי ומרגיע?

הוא מוזר. כולו גומות  מגודרות . ריבועים. מי המציא את אותם, ולמה?

ומה יש בה שמחייך בשמיכה הזאת?

זה לא השם שלה, למרות שהוא מוזר ומצחיק בפני עצמו.

פיקה. פ י ק ה.

קיץ. תירס. אבטיח. קרטיבים. שמיכת פיקה. כולנו.

לכולנו התרבעו הלחיים בסימני שינה מתוקה של קיץ. סחבנו אותה בבלותה לשפת הים, לשקיעות

ותירסים. לטיולי בית הספר, פיקניקים שכונתיים, אוהלים בבית על השטיח, חיבוקים, כרבולים,

אהבות וחלומות – בעיקר קייציים – מתארגים לזכרונות.

אם רק היה אפשר לכלוא זכרון בכל רבוע.

.

מה עושה בחורה כועסת?

.

.

התעצבנתי ממש.

ה ו א כמובן לא יודע, אין לו מושג. ובצדק.

אין לו שום אפשרות בעולם לדעת, שלא נדבר על להבין. שום אפשרות.

אבל אני פשוט עליתי באש עם טיעוני הלא הגיונים, ילדותיים ובעיקר לא מציאותיים.

עכשיו כמה אפשרויות עומדות בפני בחורה בוערת, עולה באש ממש, בצדק או שלא?

1. לעלות על נעלי התעמלות ולקרוע את חוף הים בהליכה מהירה.

2. לעלות על הכרטיס אשראי ולקרוע את החנויות.

3. לעלות על הטלפון ולעלות על העצבים של החברה הכי טובה שלך.

4. לעלות על רגליים יחפות, סמרטוטי בגדים, דלי, סבון, חומץ, סמרטוטי אבק, כפפות לידיים –

כי עם כל הכבוד לעצבים, יש גבול, ולקרוע את גופך ואת הבית.

בחרתי בארבע. גם מפעיל את השרירים, גם קרוב לבית וגם חסכוני.

עוברת במהירות  בבית, מרימה את כל הכסאות, כריות שינה של חיות,

מתקני  אחסון מכל סוג, תיקים, בגדים, על השולחנות –

מגב גדול הוא הפטנט הבא.

עוברת על כל הרצפות בבית, כולל פרקט עם המגב. המגב אוסף חול, אבק, תלתלי אבק, שער חיות, גומיות, פתקים,

סיכות ראש וכל היתר לערמה נאה. יעה מברשת קטנה, לפח.

שתי קופסאות אחסון ריקות מפלסטיק ארבעיםXארבעיםX ארבעים שזו מטרתן מונחות על שולחן האוכל.

הלבנה שלי, הכחולה שלה. איסוף קוראים לזה כשהיא נקראת למלאכה.

מתבוננים סביב. כל מה ששייך לבעלת הקופסא ולא שייך לחדר שבו מתבצע האיסוף, מוכנס לקופסא.

ספרים, גומיות שער, גרביים לא נקיות שנשכחו, עפרונות (איה), מצלמה(אמא של איה), חשבונות –

נחשו מי, פתקאות, צילומים, אייפוד, הזמנות לכל מיני, קבלות, קלפי משחק, סווטשירט, פיג'מה,

מגבת לחה מהמקלחת אתמול – כמה פעמים אפשר להגיד את אותו הדבר וכמה אני לא מאמינה על עצמי

שזה מה שאני אומרת – כדורגל – לא יודעת  איך הוא הגיע לכאן….עיתוני השבת, משקפי שמש,

צרור מפתחות מנופח ממפתחות חסרי שמוש אך בעלי עבר, ספר בישול שנתן אשליה שיתכן ויבשלו

כאן משהו יותר מתוחכם מפתיתים וצלי וסלט ירקות חתוך קטן קטן ובכלל.

כל מה ש ל א במקומו המדוייק, או לפחות בחדר היעד שלו, מוכנס לארגז.

עוברים למטבח, חדר מחשב, דלפק מעבר, חדרי אמבטיה,

הכל בארגזי השינוע המופלאים המונחים אחר כבוד, כל אחד בחדר שלו לטיפול במועד מאוחר יותר.

מברשת אבק ארוכה וצבעונית. בדיוק כמו של סבתא שלי רק בצבעים.

עוברת על: הספרים בכל הספריות, מדפים, כונניות, בין הספרים לכונניות, מעל הדלתות, משקופים,

שולחן כתיבה, שולחן מחשב, מקלדת, חוטים היוצאים מהמחשב, חומרי יצירה, תמונות ממוסגרות

ואף הצלחתי להגיע, על קצות האצבעות אומנם, לרשת קורים עכבישיים בפינת התקרה.

נייר עיתון, מוסף כלכלה + קערה עם חומץ וקצת, ממש מעט סבון כלים.

מראה באמבטיה שלי, שלה, החדר שלי, שלה, במסדרון ואפילו חלון אחד גדול, משני צדדיו, כ

די שיראו את הרקפות ששתלתי רק עכשיו.

סל הכביסה ממויין.

ממי הילדה הזאת למדה שלובשים כל בגד רק פעם אחת וזורקים לכביסה?

ממי? מכונת כביסה גדושה בהרבה בגדי ילדה וכמה בגדי אמא.

אבקת כביסה + חומץ במקום מרכך. כןכן. גם מרכך, גם זול וגם שומר על הצבעים –

ועל הכדור הזה, כדור הארץ – עשרה דברים קלים שאפשר לעשות עבורו, בקלות.

שואב אבק. חדר איה. גם את התופים. חדר אמא. חצי חדר מגורים. טיק טק, נגמר.

דלי. מים חמים + כוס חומץ + מעט סבון כלים + סמרטוט רצפה + מגב גדול עם מקל גבוה במיוחד.

אין לי סבלנות, שופכת את הדלי במרכז הבית ומעבירה עם המגב לכל הכיוונים,

לכל החדרים שיכולים לשאת מים.

עדיין חסרת שקט. צריכה מהירות.

מפזרת עם המגב, עוברת בכל זאת עם הסמרטוט.

גורפת גורפת גורפת מים וסבון החוצה.

מתנשמת.

בודקת את מצב עודפי התזיזות בגופי ובנפשי.

לגופי הספיק, לנפשי לא ממש.

פותחת את הצינור, סוחבת אל תוך הבית, נותנת לו לרבוץ ולמלא את הרצפות במים,

פושרים נו מה, ושוב תופשת מגב וגורפת מים.

יש בהם משהו שמאפשר לנשום.

מתחילה, מתחילה להרגיש הקלה.

נעמדת,

נשענת על מקל המגב ולא מאמינה לתנועת הגוף שלי.

כל הנשים בעולם, כנראה, מאז ומתמיד, כך אני מרגישה,

נשענות באותה צורה על המגב כשהן שוטפות רצפה.

סיסטרהוד היא הרגשה שממלאה את ליבך שמחה גם כשהיא מגיעה עטופה בתלתלי אבק.

לפעמים כשאני מבשלת, אני מנגבת ידיים במגבת ומניחה אותה במין חצי זריקה על הכתף.

לפעמים כשאני תופסת את עצמי באמצע התנועה,

אני מחייכת לסבתא שלי בצילום הגדול שמוצמד על הלוח במטבח.

אני יודעת, בודאות גנטית איך וממי הגיעה אלי התנועה הזו. אני זוכרת.

אני מביטה בחתולה שקופצת על השולחן ומביטה בי בתמהון.

אני נושמת.

מתחילה להנות. גם מהמים. גם מהעייפות.

לוקח זמן אבל זה מצליח.

נושמת לאט יותר. עמוק.

גם האוויר בחוץ הצטנן מעט. כמוני.

מזג האוויר ואני עברנו מלהט הקיץ לצנינות סתווית ביחד. בסינק. ממש עכשיו.

אני סוגרת את הברז ונשארת בלי עצבים, בלי כח ועם בית שחייבים לייבש.

.

גגלתי את עצמי ומצאתי אוצר

.

.

האמת שגגלתי עצמי למוות….

עד עמודים נידחים ממש, שבהם הוזכר שמי כבוגרת בית ספר תמונת מחזור.

זה לא הרגל יומיומי שלי, you know, אפילו לא תלת שבועי,

אבל קורה,ואפילו נעים לפעמים לגגל את עצמך.

היו הרבה דברים שאני מכירה. הלהקה, אקס או שניים, בלוג, חשופים, עד החתונה

מעט מאד רכילות לשמחתי כי רבה, וכמה הפתעות.

לא מעט איזכורים שלא הכרתי, צילומים שלא זכרתי, ובכלל…

אבל בעמוד שמונה הופיע השם שלי עם הפניה ולינק לאתר אמהות.

באתרי אימהות אני כבר לא משוטטת כמעט בכלל.

אז הסקרנות החתולית .שלחה אותי מיד ללינק

והלינק הובילאותי להפתעה מקסימה ממש.

הספר שלי, ספר הילדים השני שלי, הוצאת "ידיעות אחרונות".

מהדורה שלישית תכף יוצאת מיינד יו,

ספר הנמכר בשלווה ויציבות כבר באמת הרבה זמן,

שהפך להצגה, ומככב בשעות סיפור רבות מספור קפץ מולי,

הגיע בהפתעה. ככה פתאום.

כסרט קטן, הפקה בייתית, פרטית ושובת לב. 

אמא אחת מקסימה.

שלוש משפחות, אני חושבת, אם ספרתי נכון, והרבה מאד שמחה, יצירתיות,

משפחתיות, ילדים קטנים, מתיקות, פרוייקט קיץ, הפקת סרט על פי הספר,

ואהבה. כמה אהבה.

תראו מה הם עשו מהמילים שלי :)


והמקור:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הפתעה מ ק ס י מ ה. תודה רבה.

.

יסורי מצפון רטובים

.

.

המזגן הגדול מקולקל כבר יומיים והנטיפות משבשת את החיים.

כבר חמש אחר הצהרים.

החום הגדול, המהביל, נעלם לאגור כח למחר או לאמצע הלילה.

ערמומי.

הילדה מסתובבת חסרת שקט.

עשי טובה, אני אומרת לה, מאריכה את המילים, מחזיקה את השמחה העתידית שלה

מאחורי המילים שלי –

עשי טובה….. תשקי את הגינה.

עינים נדלקות.

אני שומרת על ארשת פנים קפואה וטון ישר –

וגם את העציצים הגדולים ואת הדשא, טוב?

עינים.

גם אותי, בבקשה אמא, בבקשה, גם אותי.

מי לא מכיר אותך גיברת, אני חושבת ומכרכמת פנים בחשיבות אמהית –

אמממ…בסדר, אבל רק בסוף.

לא תמיד אפשר לשמור על החוקים. אפילו אם אמצת אותם בעצמך.

הדבר הכי נעים בחוקים הוא לשבור אותם לפעמים.

מתיקות האסור.

היום בזבזנו מים. הרבה מים.

אחרי שהיא השקתה את הדשא והעציצים והאדניות של החדר שלה ושלי,

ואת השביל והכלבה ואפילו את הכלב של בני השכן, רק על החתולה נפלו רחמיה,

היא קוראת לי.

ילדה נוטפת מים.

לבושה וצוחקת כמו שרק ילדה רטובה יכולה.

אני לוקחת את הצינור מידה ומתחילה להתיז אותה.

היא עומדת נערית, ארוכת אברים, ילדותית ומתוקה וצוחקת, כמה צוחקת.

עומדת על הדשא, פניה קורנים, היא מסתובבת על צירה, ידיה באוויר ובצדדים

והיא צועקת וצוחקת וצועקת עוד עוד, אמא עוד –

ואני מנסה ומוצאת זרמים וצורות וניצוצי מים ויובלים באוויר ומפלים ונהרות,

מלמעלה, מהצד, מלמטה –

טפטוף, מטר, ממטר, טיפות, שטפון, הוריקן, מה לא…

אני אלוהי הגשם הקייצי. ממטירת המים הטובים על הילדה שלי.

ורציתי להמשיך.

ואמרתי לה לחכות רגע.

בבית, במהירות, ערמתי, הזזתי, פיניתי את כל מה שצריך –

וקראתי לה להגיע עם הצינור אל תוך הבית.

צינור ארוך מהגינה,

שני מגבים,

מטאטא רטוב,

ריצפז – כי יש לו ריח של "בת אורן", שתי סחבות רצפה ויאללה.

מים, כמה מים שטפו את הרצפות שלנו אתמול.

זהירות ליד המחשב חמודה.

מגב גדול לה, הקטן לי, בשביל הפינות.

תלתלי שער בהירים וכלבתיים נאספים בפינות ובשולי השולחנות –

למה האבק מתאגד דווקא בפינות אמא?

למה באמת?

לאסוף מים עם מגב וללמד אותם, לנתב להם את הדרך החוצה.

איה לומדת לסחוט סמרטוט רצפה בשתי ידים.

כל יד נדרכת לכיוון הנגדי.

לא לדרוך במקום שכבר שטפת, חבל, ישארו סימנים.

יש סימנים מהמגב אמא –

אני מביטה בה ועפה בזמן.

נכון.

סמרטוט נסחט, נעטף על המגב הכחול ומוחק את סימני המים. המים הטובים.

רק הכלבה הבלונדינית מתעקשת להשאיר עקבות.

קיץ 2007 – עוד ארבעה ימים נגמר. ואל תגערו בנו, פעם בשנה מותר, גם לאנשים ירוקים כמונו :)

חסרת מנוחה

.

.

חסרת מנוחה.

מסתובבת בבית והנטיפוּת של עורי מעוררת בי חוסר שקט.

החצר צהובה. השביל לוהט.

הבריכה של הילדה הנעדרת מביתה הזה –

איזה מנהג מגונה, רובצת כהיפופוטם כחול, לא. כלוויתן, על מרצפות גנובות.

העינים שלי משוטטות, כמו פוקוס אוטומטי במצלמה משוכללת, אולי הקנון האחרונה,

מחדדת את השאון הפנימי. אני מחפשת את מרכז הפריים.

האובייקט שיעשה את התמונה.

גדול כקטן. לא משנה.

העיקר שיהיה מדוייק.

פְריז פריים.

סערה באמצע הקיץ, מי היה מאמין.

שקט, קצב איטי, שנים של קפאון. פנימי כחיצוני.

אני הופכת סערה. סערה מתגברת.

החום הרטוב של היום המיס בי משהו.

ההתחממות הגלובלית הגיעה אלי ראשונה, לפני הקרחונים.

אני מומסת.

נשענת לאחור על כסא העץ הישן מנסה למצוא מקום אחיזה,

לא ברור אם לנפשי או לגופי.

שניהם עייפים, ובכלל לא. שניהם חסרי מנוחה.

מרגישה אליזבט טיילור למרות שאת ג'סיקה אני הכי אוהבת,

ושפארד, הוא הגבר בעיני ואין כאן פח או גג לוהט.

פול ניומן הודיע על פרישתו ממשחק בסרטים.

אבל כאן חם, ואני חסרה מענה.

.

פסים של שמש צהובה

.

.

חם בחוץ. צהוב. קשה לנשום.

התעוררנו שתינו לוהטות. פוך של חורף, חלונות חצי סגורים, חצי פיג'מה.

אמרו שיהיה חם, אבל כמה חם כבר יכול להיות בסוף אפריל, חושבת לעצמה אשה, או אמא,

כמה כבר יכול להשתנות בלילה אחד.

בוקר עצל. נסיעה לבית הספר. שיחה קטנה על תורת הנאום, תקופת יוון בבית הספר, ההפגנה וביבי,

ואני חושבת לעצמי איך הכל מתחבר.

היא יוצאת מהאוטו ואומרת: קשה לנשום אמא, האוויר סמיך, ומתרחקת.

פוני. קוקו. מכנסי ג'ינס חתוכים. חולצה ורודה עם ציור ונעלי ספורט ורודות.

שלושה שקלים למכונת הממתקים האסורה ליד הבית של התיכוניסטים.

סנופי מחייך אלי מגב ילקוטה חיוך פרידה.

נוהגת הבייתה. התנועה כבדה. הקפה בכוס כבר הספיק להתקרר, החלון מנוקד בכתמי אבק צהבהבים

וגדולים והמים בוישר התאדו ואינם –

אני מנסה לעורר את זכרון החושים שלי.

להזכר ולהזכיר לעצמי איך מרגישים כשמאד חם. כשיבש. כשקשה לנשום.

האוויר באמת סמיך. היא צודקת.

כשנזכרים ב'פעם', ה'עכשיו' מפחיד פחות.

בצהרים לקחתי את סל הכביסה האדום ועליתי לגג להוריד כביסה. היה חם.
האוויר עמד. דום שתיקה צעק ילד למטה ברחוב. לפעמים, בהפתעה, מגיע רגע של חסד.
ילד צהוב אחד צעק דום שתיקה וגבעתיים משותקת. האוויר לא זז. קשה לנשום. קשה לזוז.
הגג בוער מתחת לסנדלי אילת הכחולים שלי. האור מכאיב בעיניים ויבש –
צ פ ר ד ע י ם

ופתאם, עכשיו, כאן בבית שלי, באמצע הצהוב והיובש והאובך מתגלגלים רעמים חזקים ומוזרים,

ומזכירים את ההפך – החורף לא נגמר, לא חגגנו עדיין את המלקוש בריקוד פראי על הדשא,

עם טיפות אחרונות, צינור מים, בתחתונים, גופיות ומצלמה.

כאן בבית מעדיפים תמיד את החום על הקור ואת המואר על האפל,

ובכל זאת,

הרעמים הנוהמים, גל החום המעיק והמוזר,

מעוררים געגועים לַחורף עוד לפני שזה הספיק להתרחק מעט ולאפשר געגועים.

תחושה עמומה של טרום. משהו עומד להתרחש.

תחושה כבדה ומעיקה. יובש בפה ובעור, העינים שלי כבדות.

אני מנסה לפלס דרך מתחושת הכמעט סכנה שנופלת עלי ונזכרת בפסים.

בפסים של השמש.

כשחם. כשמאד חם ויבש אמא סוגרת את התריסים. התריסים שלנו מעץ שאבא צבע לחום.

את החצי התחתון אפשר לדחוף החוצה ועם התפס בצד, והלולאה שמולו, להשאיר אותם פתוחים מעט.

משולש אור. דודי קורא להם החלונות של החלונות ואני תמיד מחייכת כשהוא אומר,

אני חושבת שהוא אומר כדי שאני אחייך.

לפעמים, כשממש, ממש חם, אמא סוגרת אותם, אפילו שאמצע היום, ושוטפת את הרצפה.

אמא לא מרשה להגיד ספונג'ה. היא אומרת שזו מילה זרה ולא יפה, ואפשר להגיד לשטוף רצפה,

ושבעצם אם כבר מדברים על עברית נכונה עדיף להגיד לשטוף רצפות.

אמא שלי גם אומרת אטבים ואדרות דגים.

אמא שוטפת את הרצפות בהרבה, הרבה מים. בלי סבון. דוחפת אותם החוצה עם המגב ולפעמים לא

עוברת עם סמרטוט סחוט, כי ככה, היא אומרת, המים מתאדים ומצננים את האוויר.

אני שוכבת על הספה הירקרקה בסלון, מביטה באמא שלי.

פסי השמש מאירים את הבית ואת הרצפות המסומנות עכשיו בפסים צהבהבים.

אני מחכה בקוצר רוח שהרצפה תתייבש קצת, שתהיה לחה וקרירה ונשכבת על הרצפה,

מצמידה לחי וירכיים וזרועות, מנסה להגדיל את שטח הפנים של העור שלי, של הגוף.

הקרירות, האפלולית, הפסים הצהובים של השמש והלחי שלי על הרצפה.

קיץ ואני ילדה.

רשת

.

%d בלוגרים אהבו את זה: