Tag Archives: קולנוע

איזה מזל ש

.

הצצתי ונפלתי על סצנת הסיום של "כשהארי פגש את סאלי"

והוא ב ד י ו ק הבין ש"it had to be her" והתחיל לרוץ.

והוא רץ ומנסה לעצור מונית צהובה, ולא מצליח כמובן,

וממשיך לרוץ ולרוץ

ואז מגיע קאט לסאלי שמחליטה ללכת הבייתה דקה לפני חצות,

 

לפני שהשעון יצלצל חצות ולא יהיה לה את מי לנשק בערב השנה החדשה,

ושוב קאט להארי רץ ורץ ורץ,

והקאטים מתחלפים ביניהם

וחשבתי ש

איזה מזל, איזה מזל שהסרט נכתב וצולם לפני שהיו סלולרים.

אחרת הוא היה בטח שולח לה ווטסאפ ש

"wait for me, I have something important to tell you…

 והכל היה אחרת.

בִּים. סֶרֶטגְמַר

.

סרט גמר שכתבה וביימה זאתי.

צילמו, הפיקו, ערכו, האכילו, דאגו, הקליטו ובכלל, חבריה למגמת קולנוע בתלמה ילין.

אין סוף שמחה ואהבה.

.

10 סיבות למה פס הקול של "הלהקה" כל כך נפלא

.

1. היום יום העצמאות.  באחת בצהרים יוקרן הסרט "הלהקה"

2. חשבתי שהגיע זמן אחרי כלכך הרבה שנים להסביר משהו (מסתורי)

3. פס הקול הנפלא של "הלהקה" הוא כזה בגלל:

4. השירים הנפלאים

5. העיבודים של יאיר רוזנבלום

6. הזמרים והשחקנים המופלאים ששרו אותם במשך חודשי חזרות ולילות הקלטה ממושכים

7. ההחלטה הכה מוצדקת של רוזנבלום ומר נשר לתת לי פטור מ ל א מהחלק הזה של הסרט

8. אם תקשיבו לשורה היחידה שנאלצתי לשיר ולהקליט (!) , תבינו שטוב עשו

9. יאיר רוזנבלום אמר וזה ציטוט:"אני יודע שזה לא נשמע ככה, אבל אני נשבע, היא לא מזייפת"

10. כל הסיבות נכונות. כאן לא יועילו, וחג שמח גם.

lehaka54

 

 

גאוות יחידה. עלטה.

.

ליהוא, רוטר, מפיק צעיר עם אש ותשוקה ושכל ישר, הוא משפחה. סוגשל משפחה.

אין ביננו דם גנטי אבל מחברת ביננו אהבה גדולה לנער אחד ואנחנו משפחה לתמיד.

כשהוא צלצל ואמר אני מפיק סרט ראשון למיכאל מאיר, הוא במאי שבא עכשיו מארה"ב אחרי

שנים ויש לי תפקיד קטנטן ממש שהייתי שמח שתעשי. אמרתי שבטח, תשלח תסריט, רק ליתר

בטחון. והוא אכן שלח תסריט, שהיה כמעט מהסצנה הראשונה פשוט חזק ומצויין שנשארה רק

התעלומה הנצחית, האם הבמאי, צלם, מפיק, מלהקת (הילה יובל) ,שחקנים ועשרות האנשים

השותפים לעשיה יצליחו לספר את הסיפור בדרך שתעיף את הסיפור הזה אפילו יותר גבוה,

כמו שקולנוע וכשרון יכולים.

.

עברו כמעט שנתיים אני חושבת, אוסף הפרסים, פסטיבלים, בקורות מופלאות על שני שחקניו

המופלאים, מיכאל אלוני וניקולאס יעקוב, ועל הבאמי והסרט כבר קשה לספור, באמת.

מקבץ קטן:

https://www.facebook.com/hashtag/outinthedark

היום הוא פותח בבתי קולנוע בבריטניה והנה, קבלתי במייל קישור לטריילר הבריטי שלו,

https://www.facebook.com/photo.php?v=10151771652281060&set=vb.137290016449867&type=2&theater

כולי גאווה באמת.

הדבר הנפלא בקולנוע הוא שגם אם אני מאמינה באמונה שלמה ואמיתית שסרט הוא יצירה,

ויז'ן של אדם אחד, של הבמאי, תחושת כשרון, מאמץ, נתינה, התגייסות וגאוות יחידה היא

של כל הצוות. ככה זה בקולנוע מאז ומתמיד, טירונות, נצחון וגאוות יחידה.

זה סרט אמיץ שאומר דברים חשובים ולא פשוטים על מדינת ישראל, על הפתיחות, על

יחס החברה לאחר כאן ושם ועל אהבה כמובן, המון אהבה.

חושך ים

שיהיה בהצלחה, מגיע לו, לסרט.

.

10 הערות הוביטיות # ההוביט

.

1. חנונים לרוב בקהל

2. עוצר נשימה. אולי בגלל סעיף 8

3. חצי ראשון ארוך ומייגע משהו

4. חצי שני שווה שכדאי לעבור את הראשון בשבילו

5. 3d זו המצאה לא רעה, כמעט נגעתי בציפור

6. לא יצאתי בשקט, עם לב שהתרחב כמו שסרטים יודעים לעשות

7. ובכל זאת כן. למרות הסיפור המבולבל, גאפים בהגיון הפנימי, בכל זאת כן.

8. וידוי: לא ראיתי אף סרט מטרילוגיית שר הטבעות

9. כמה כמה כמה חבל שאין מקומות כאלה בעולמינו היפה אף הוא.

10. חדש ונפלא: יס קלאסיק, בשבת, מוקרן כל שבוע סרט קלאסי אחר, היום "קזבלנקה" .

.

הקרן החדשה לקולנוע נותנת יד לאפליה על רקע מגזרי

.

ועכשיו אחרי שקראנו שיוצרי סרטים מהמגזר החרדי מוזמנים להגיש הצעות לפיתוח תסריט בתוכנית

מיוחדת להם, למה לא נשאל – בעצם בואו נשאל – את מנהלי הקרן החדשה, או אולי את המשרד שהיא

כפופה לו, מתי הם מתכננים להכריז על תוכנית מיוחדת ליוצרי סרטים מהמגזרים הבאים:

נשי, ערבי, אתיופי, רוסי ובטח יש עוד מגזרים היכולים להיות יחודיים,

או שבעצם, ש ו ב, מתארגנות קומבינות לטובת החרדים: למד תורה ועשה סרטים אחי,

אנחנו נאכל חול במילואים, נקרע ת'תחת בלימודים, ובגיל עשרים ושמונה ננסה להרים סרט,

אחרי הכל, אנחנו לא מגזר, אנחנו סתם המוני אזרחי מדינת ישראל.

.

.

אני רוצה להוסיף, זה ב א מ ת נכתב ומקומם ברמת העקרון והשיוויון ולא מתגובת נגד אוטומטית.

.

זה התחיל אתמול…

.

.

.

אתם יכולים לעזור במקרה הזה, זה ברור ואפילו קל, זול ומהנה. כל מה שאתם צריכים לעשות זה ככה:

1. לזכור שאתם מאמינים ביצירה ישראלית.

2. לזכור שבמציאות של היום היא חשובה מתמיד.

3. שבמציאות הפוליטית, כלכלית ובכלל, מצבה וסכוייה להתקיים קשים מתמיד.

4. לזכור כמה אתם אוהבים קולנוע וסרטים לא רק בבית מול הדיוידי והמחשב.

5. להרגיש ולהאמין שאם במאי קולנוע מוכח, מוכשר ורציני מחליט לצאת נגד טייקוני ההפצה ולהפיץ בעצמו

את הסרט החדש שלו, אם מה שהוא מבקש מאיתנו הוא פשוט ללכת לראות את הסרט בשבועיים הראשונים

להקרנתו, ולספר לאחרים עליו כדי שילכו גם, כי הוא החליט לא לתת את הסרט ש ל ו במתנה למפיצים, וזו

זכותו להחליט כך, אלה חייו, כשרונו וכספו, אם זה כל מה שהוא מבקש, איך אפשר לא לקום מהספה ופשוט

ללכת לראות סרט, איך אפשר שלא?

דני וולמן הפיץ ברשימת מייל נרחבת מ א ד את הטכסט הזה:

שלום חברים,

הסרט שלי "גיא אוני" (על פי הרומן הידוע של שולמית לפיד) יוצא להפצה מסחרית

החל ב- 13 בינואר 2011. הוא יוקרן ביס פלאנט חיפה,בסינמטקים של תל אביב

וירושלים, ברב חן ראשון לציון וברב חן פתח תקווה, סינמטק ראש פינה ועוד.

החלטתי, לאחר התחבטויות רבות, להפיץ את הסרט באופן עצמאי.

(האלטרנטיבה היא לאבד שליטה על הסרט בכל הפרמטרים לתקופה של לפחות

עשר שנים). לצערי אין בידי הממון לצאת בשיווק מאסיבי ואני זקוק לעזרה שלכם .

כדי לשווק אותו בסגנון "גרילה", אנא הפיצו בין המכותבים שלכם את מועד יציאת

הסרט ובתי הקולנוע.

אתר הסרט:

http://www.geioni.com

אתר "יס פלאנט"

והכי חשוב – לבקש מאנשים להשתדל וללכת לבתי הקולנוע ולצפות בסרט כבר

בשבועיים הראשונים כדי שלא ירד מלוח ההקרנות.

בברכת "הלאה הטייקונים".

דן הפרש הבודד

.

.

גיא אוני – תקציר

גיא אוני מתרחש בפלסטינה העותמנית של המאה ה-19. פאניה, צעירה כבת 17, פליטת פוגרום, מגיעה ליפו
עם דודה המבוגר, אחיה המשוגע ובתה התינוקת. באכסניה בעיר מתאהב בה יחיאל, אלמן ואב לשנים, שמבקש את
ידה. פאניה, חסרת האמצעים, מסכימה להינשא לאיש הזר ויחד הם עוברים לביתו בג'עוני, היא גיא-אוני.
בישוב גרים בכפיפה אחת עובדי אדמה יהודים וערבים.
פאניה נושאת עימה סוד המעיב על חיי הנישואין שלה. תוך הסתגלות לתנאי החיים הקשים בגיא-אוני, לרעב,
לבצורת ולעבודה בשדה, היא עוברת שינוי, מתחזקת ונקשרת למקום.

בסרט פתח אתמול. יום חמישי, ה13 לינואר 2011

בסינימטק בתל אביב, בדקתי, יש לא מעט הקרנות בשבועיים הקרובים,

הנה, תראו לבד.

תהיו נחמדים, נדיבים, לבשו מעיל, בייביסיטר, פופקורן ומטריה ובואו לראות סרט. שבת שלום.

המתנה שקבלתי מGoogle

.

.

.

אפילו לא עשיתי גוגל על עצמי.

יש לי התרעה ששולחת לי מייל כשיש גוגלון כלשהו ברשת.

ככה זה נוח ואני לא צריכה לתהות מה העניינים ומה שולים הדייגים בלי ידיעתי. ככה אני יודעת הכל :)

בכל מקרה היום הגיעה הידיעה המרעישה הזו.

זו שהעיפה את הבת שלי – שדווקא כן שומעת אותי באמבטיה או סתם בהתקפי מצב רוח פתאטיים,

טוב אחי, מנסה לשיר כמו ברוס או מה שיותר נורא,כמו ארת'ה או מי שלא יהיה, ומתחננת על חייה:

א מ א. די! אל תשירי!

ואני בשלי, ממשיכה במלוא הרגש והיא על הרצפה בהתקפת צחוק כה חריפה עד שאיימתי  בנישול

מזכויות המבצעים שלי ו/או המצאת אומבוצמן להורים של בני נוער, שעל זה, תודו, איש עדיין לא

חשב למרות שזה תפקיד חיוני ומתבקש.

בכל מקרה גוגל הביא ידיעה מרעננת ומפילה, יש לי אלבומים.

כן כן, כתוב בגוגל.

זה באינטרנט הזאתי. י ש ל י א ל ב ו מ י ם

ונראה אתכם אומרים אחרת. הנה ה ה ו כ ח ה:

אינטרנט 1 תוצאה חדשה של חלי גולדנברג
חלי גולדנברג
האזנה לאלבומים של חלי גולדנברגורכישה מקוונת של מוזיקה, דיסקים, סרטי DVD ומולטימדיהבהשתתפות חלי גולדנברג. he.israel-music.com/chelli_goldenberg/ 

.

.

.

.

.

העובדה שאני שרה כשהמצלמה עובדת לא מוליכה שולל איש נכון?

זה ברור שהייתי שם כשצילמו ושרתי במלוא הרגש למרות גלי האומללה – יומולדת שמח מותק,

אני אוהבת אותך המון, וגידי שהשמיעה המוזיקאלית שלהם פשוט חטפה שיתוק כשפתחתי את הפה.

זה ברור שבזמן שהם התענו בחזרות והקלטות במשך חודשים ארוכים,

אני הבטתי במבטים מסתוריים ישר אל תוך עדשת ההאסלבלט של איזה צלם אופנה בכיר,

ואחכ יצאתי לבלות, נכון?

כאן לא יועילו…………כלום חוץ מכשרון, או גוגל :)

.

.

.

בית הקולנוע מת, הסרטים לא

.

.

במפתיע התפנה זמן,

שלא במפתיע היו לי סידורים ודיזינגוף סנטר היה הפתרון המושלם.

שני מחזות בצומת בקומה העליונה כי לא מצאתי אותם בעשר חנויות אחרות, נעלי בובה לזאתי ונעלי משבצות

מדליקות במיוחד לי והחלפה קטנטונת בזארה, וזמן.

בדרך מצד לצד עברתי וראיתי את זה

יש אמרתי לעצמי, קניתי כרטיס והלכתי למסמס שעה עד שיתחיל הסרט.

אין הרבה דברים שאני אוהבת כמו הצגות יומיות.

אין הרבה דברים שאני אוהבת כמו ללכת להצגות יומיות לבד.

אולמות ריקים.

אין רשרושים, דיבורים, צפיפות ושאר מסיחי  דעת הגורמים לי לעיתים להתנהג כמו אחרונת המצקצקות.

פעם, בימים של פעם,

גם כאן וגם כמובן בשנותי בניו יורק הייתי מחברת שניים שלושה גב לבטן, וההיפך.

בימים טרום אולמות צמודים הייתי ממהרת, ריצה/אוטובוס/מונית/טרמפים מקולנוע צפון לקולנוע

גת, מפאר לאסתר, העיקר להגיע שניה לפני הפריים הראשון.

אסור, אסור להגיע אחרי שהחושך.

החושך לפני תחילת הסרט הוא רגע הקסם,

הרגע בו הכל, אבל ממש הכל אפשרי.

כל סיפור יכול להיות מסופר, כל אגדה, סיפור אהבה.

כל רגש, מחשבה והלך רוח עשויים ליפול עלי ועל נפשי מעוד רגע, מהשניה שהחושך מגיע'

וממש עוד הרף, הרף זמן,

יעלה האור על המסך מולי ומשהו יתחיל.

אושר.

.

יושבת קרוב, שורה שש, שבע, שמונה באמצע,

המסך צריך להיות ברוחב שדה הראיה שלי,

למלא את כל הטווח במה שקורה מולי.

באולמות של היום זה כמעט בלתי אפשרי. קולנוע "גת", "תל אביב" נרמס בטרקטרוני הנדלן לפני כחודש.

יושבת באולם. שורה שבע באמצע.

סופרת עשרה אנשים באולם.

המסך קטן, מעליב בגודלו את אהבת התמונה שיש לי,

איך שצריך לראות סרט. ב ג ד ו ל. על מסך ענק שיקיף ויחבוק ויעטוף ויתקיף את כל חושיך.

והמסכים היום קטנים,

גדולים במעט מהמסכים הפלאזמתיים בבתים שאני מכירה,

תואמים את גדלי האולמות החדשים.

הקטיפה מהוהה, הכסאות ישנים, המזנון סגור.

אין לי טענה על העובדה שההקרנה התבטלה בגלל תקלה וקבלנו התנצלות ואת הכסף בחזרה,

ואין לי טענה על יושן הכסאות או עליבות הקטיפה,

זה לא בית הקולנוע הזה שהייתי בו השבוע, באמת שלא.

אלה המסכים הקטנים, האולמות הקטנים.

כבר אפשר לראות בבית, אפילו הפופקורן יותר טעים, ויש זירו במקרר אם מתעקשים.

אין בי טענות, אני מבינה את ההגיון הכלכלי שבהתנהלות הכלל עולמית הזו

אבל,

אבליש בי עצב גדול על מוסד גוסס שירד מגדולתו.

.

ה"בוא נלך לסרט" מת.

החוויה ההיא, על גודלה, יומיומיותה ומיימדיה כמעט ולא קיימת יותר.

מה שמשמח, שהקולנוע לא,

ואולי הרטרו, כמו שהרטרו יודע, כמו שבסופו של דבר הדברים הטובים נשארים,

אולי פעם, גם בית הקולנוע וההליכה לסרט יחזרו להיות מה שהם יכולים.

אושר גדול.

.

מפיקה בפועל, שר בטחון ואסי דיין לא ישן בבית

.

"העולם הזה" 1968, ככה כתוב על זה,

לי אסור היה עדיין לקרוא העולם הזה, בטח קראתי דבר לילדים או משהו דומה,

אבל אני מכירה אותה.

היא אחד האנשים האהובים עלי בעולם.

היא אדם חסר מורא, ואין לי ספק שכשמשה דיין שמע את הקול הנחרץ שלה בטלפון,

הוא עשה בדיוק מה שהיא אמרה, בדיוק כמו כל כולנו.

לביאה הון. אין עליה.

.

אמת או חובה, המקור

.

.

אני אוהבת מחסנים. יש לי אחד כזה משלי. עמוס ומאובק ומוזנח שכבר ממש מרתיע להגיע אליו.

בשבת היה מבצע מחסן. זרקתי ספרי חשבונות של מי שהבית הזה היה גם שלו. זרקתי עגלת

תינוק.

תינוקת,

שכמעט נעצרה נשמתי כשראיתי אותה מונחת שם עדיין. זרקתי פוסטרים שמי מבין איך היו

שלנו פעם, ותנור ישן, ומאוורר, וכריות מעופשות, ומתנות חתונה שנזרקו לשם ולא לפח

מטעמי חוסר נעימות ונשכחו שם, ושקיות עם כבלים חשמלים ובננות

או-איך-שלא-קוראים-לדברים-

האלה ואיפה הקורקינט החשמלי?

וכל מיני חפצים ודברים חסרי משמעות שלכי תביני למה טרחת.

ואז מצאתי ארגז קרטון סגור

מלא ניירות וקלסרים.

כבר היה חם ולוהט, והייתי עייפה וקצרת רוח ומה לא.

פתחתי, דפדפתי, חייכתי והעפתי לפח.

המחסן טואטא, נשטף ומחכה לזכרונות שיתגבבו בו עד לסערת הנקיון הבאה.

אבל הבוקר, ראיתי שמשאית הזבל לא רוקנה את הפח,

רק את ערימת הג'אנק העצומה שהייתה

לידו. זה היה מוזר. זה לא קרה מעולם.

הכלבה רחרחה ומצאה משהו ליד השער, ואני עמדתי לידה

מעט חסרת סבלנות, מחכה שתגמור לרחרח

ורק מתוך סקרנות סתמית, נשבעת, הרמתי את מכסה הפח

לראות מה כבר זרקתי אתמול, ומסתבר ש…

.

.

.

.

טוב, התחרטתי כמו שאפשר להבין. תסריטים מודפסים במכונת כתיבה ומשוכפלים של הלהקה, דיזינגוף 99, הפחדנים והשגריר. קולשיטים, דפי עבודה, הסברים, אישורי כניסה למחנות צהל, תחקירים ופתקאות. הכל ארוז אבל כנראה עוד לא הגיע הזמן להזרק…….

.

כתמי חלודה ועינים כחולות

.

.

.

קיץ 77'

לביאה מתקשרת להגיד שמנחם גולן רוצה לפגוש אותי.

הוא מפיק ומביים סרט על מבצע אנטבה ויש תפקיד בשבילי ונא להתייצב ב… אני לא ממש זוכרת, אבל הגיוני

שבמשרדים של "סרטי נח" – אלנבי פוגש את בן יהודה, קומה שלישית, מדרגות מפחידות ומשרדים.

קולנוע?

משחק בקולנוע?

לא ממש.

דוגמנית צילום מאד מאד עסוקה כבר הייתי,

לדבר "בטבעיות" יכולתי תמיד, להיות צעירה ויפה, הייתי, ויותר מזה כנראה לא הצטרכו.

וכך, בלי משים, כבר היו מאחורי כמה תפקידים קטנטנים, כאלה שהיום כל שחקנית צעירה ומתחילה

תהיה מאושרת לקבל אבל אז, לא הייתה לזה בעיני משמעות מיוחדת. מצלמה זו מצלמה :)

*                    *                  *                   *                       *

אתגר לקורא יאיר רווה:

מנה ארבעה סרטים ישראלים שבהם השתתפתי בסצנה עד שלוש עד שנת 1977 – עד מבצע יונתן.

*                   *                   *                   *                       *

מנחם גולן מביט בי.

משרבט לשון החוצה כמו שהוא עושה תמיד כשהוא מתרכז ואומר לי להגיד לו שני משפטים.

אני אומרת, התפקיד שלי. מצלמים את  מבצע יונתן, הוא אומר, כך יקראו לסרט. מתחילים בעוד שבועיים.

חייבים מהר כי גם האמריקאים מתחילים לצלם את המבצע אנטבה שלהם וצריך להיות ראשונים.

מה התפקיד שלך? אה, כן הוא אומר, זה סיפור אמיתי, מהחיים.

כן, בטח שיהיה תסריט עד תחילת הצילומים.

גבר אחד סיפר לאשתו שיש לו עשרה ימים מילואים ולקח את אהובתו הצעירה עד מאד לפריז.

גבר ביש מזל, המטוס נחטף והגיע לאנטבה. עכשיו לא רק אשתו גילתה את האמת.

כל העולם גילה את האמת. אַת הבחורונת, שייקה אופיר, הגבר.

עברו שבועיים, בערך.

המלבישה מדברת איתי בטלפון, מבקשת ממני להביא ביום הראשון כמה אפשרויות ביגוד.

כמה חבל שלא חשבתי שאת מה שיבחר אצטרך ללבוש כמעט חודשיים, יום יום, יום יום.

ג'ינס, חולצה לבנה עם ריקמה אדומה, וסט.

מגיע התסריט.

מסמנת שורות, חושבת על הדיאלוג, לומדת בעל פה כמה שאני מסוגלת ודי מתרגשת האמת.

רשימת השמות הכתובה על דף ההסעות מעוררת הרבה יראת כבוד במטבח הקטן ברמת החייל:

יהורם גאון

אסי דיין

גילה אלמגור

אריק לביא

שושיק לביא

שייקה אופיר

יוסי גרבר

רחל מרכוס שהסבירה שירים של אלתרמן לקראת בחינת הבגרות בספרות שהייתה באמצע הצילומים.

מונה זילברשטיין

בר יותם

שמעון לב ארי

גבי עמרני

והרשימה ממשיכה.

.

ביום הראשון של הצילומים, אני בבית, מחכה למונית שתאסוף אותי. המונית מאחרת

ואני מחליטה שיש לי זמן למרוח לק אדום על הצפורניים. טעות. ביג טעות.

סוגריים –  מילת המפתח בקולנוע continuity – המשכיות.

אם עלית לטיסה או לכל סיטואציה / סצנה  עם צפורניים אדומות, כל זמן שאת על הטיסה, או בסיטואציה

ועד שלא ראו אותך מחזיקה בקבוק אצטון, או שעבר מספיק זמן בעלילה, מה שלא קורה במטוס חטוף,

הצפורניים שלך ישארו אדומות. גם הויכוחים שלך עם נערת התסריט שמי רואה, למי איכפת ונמאס לי

להתעסק עם זה כל הזמן, ג'נט בבקשה…, למרות ההבנה שאיש לעולם לא ישים לב, למרות כל ההגיון

שאומר שאין לזה שום משמעות וחשיבות, ומי שישים לזה לב, מגיע לו – משפט רווח על סטים,

ג'נט נערת התסריט, ערכה לי מסדרי לק אדום מדי פעם ולא העזתי להמרות את פיה –  סוגריים.

בוקר ברמת החייל.

אני מחכה. נרגשת ומתוחה. צפצוף. תסריט ביד אני נכנסת למונית.

הרבה אנשים מבוגרים, כך הם נראו לי, מצופפים בתוכה, בדיעבד אני מבינה, מהנסיון שלי,

שהם כבר עצבנים אש וחסרי סבלנות מהנסיעה הזו. הסיבוב הארוך במונית, דבר ששחקנים

בדרך כלל ממש לא מחבבים, בעיקר בגלל ענייני אגו – את מי אספו ראשון וכו' – וכאן,

מטעמי גיאוגרפיה פשוטה אוספים אחרונה איזו דוגמניה  בלונדה צעירונת שהם לא מכירים

מהתיאטרון.

אני נכנסת למונית ושושיק, שני, שאחרכך הפכה לסוג של אמא אווזה שלי, ונעה ויעלי שלה ושל אריק גנבו

לי חתיכות לב לתמיד, מביטה בי במבט זך ואומרת בקולה התמים:

אוי, זה מצויין שמרחת לק, ה'שוט' הראשון שמצלמים זה קלוזאפ על הידיים שלך.

טרח. בום. כולם צוחקים ואני, נשמתי צונחת. אני רוצה למות. מתיישבת במקום הפנוי, נושמת מהר, קופאת

ומרגישה נורא. הגבר שישב לידי, הביט בי במבט כחול, הושיט יד בדרך מצחיקה ואמר בקול חלוד:

שלום אני שייקה, אני המאהב המבוגר שלך, חייך וקרץ.

קנה אותי ברגע. הרגיע אותי בשניה.

מצאתי מלאך שומר.

.

.

.

.

.

.

.

מה אני יכולה לספר היום ביום שנערך טכס פרס אופיר כזכרון אישי, קטן על האיש הזה?

ביליתי איתו כמעט חודשיים על הסט. יום יום. שעה שעה. צמד חמד. אין אחד בלי השניה, ולהיפך.

הוא הצחיק אותי כמו שאף סטנדאפיסט לא עשה מעולם.

הוא דבר אלי בפנטומימה חצי מהזמן. ובחצי השני במבטאים.

הוא היה….מילה מוזרה משהו….אלגנטי. כן. הוא היה אלגנטי.

בחודשיים הארוכים החמים והצפופים, בשעות הבלתי הגיוניות שהיינו סגורים בתוך ההאנגר הענק, דמוי

ההאנגר באנטבה, או יותר גרוע, בתוך המטוס שבו צילמנו שבועות ארוכים. בחום, בזיעה, בלחץ,

במהירות, בין 200 ניצבים, עשרים ומשהו שחקנים שלכל אחד אגו גדול מחברו, או חברתו, במאי

מלחיץ וצעקן, צלם שקט ועיקש – אדם גרינברג – הפקה ענקית בקנה מידה מקומי, שחקנים זרים,

עיתונאים, נערות תסריט היסטריות לשמור על המשכיות של כמעט 300 איש,

חם שאי אפשר להאמין ומר אופיר?

מר אופיר לא מזיע, לא מתרגז, לא מתעייף.

אי של אנושיות, סבלנות ומקצוענות חסרת תקדים.

התוצאה הסופית זה מה שחשוב חזר ואמר והכריח אותי ללמוד בעל פה ולעשות חזרה, ועוד אחת ועוד

אחת אחרונה ממש. הוא לימד אותי, והיו לי ויכוחים גדולים איתו על זה, איך לגנוב למצלמה :)

איך ומה צריך לעשות כדי להיות בפריים כמה שיותר.

אני לא הסכמתי איתו. לא המרתי את פיו כמובן אבל ניהלתי איתו ויכוחים ארוכים סביב הנושא.

כבר אז טענתי שהבמאי יודע הכי טוב מה טוב לפריים ולסרט ולנו אסור להפריע, רק לעזור.

ועדיין אני בדעתי. אבל הוא התעקש. הוא היה מרוכז כל הזמן.

עבד ובדק. בדק מה ה'שוט', איפה המצלמה, מי במרכז הסצנה, איך אפשר לתרום לסצנה גם מרחוק.

הוא הסביר לי איך ה'דולי', המצלמה על המסילה, כמו קרון רכבת שדוחפים,  חוצה את החדר ואיך אנחנו נרוץ

החוצה יחד עם התנועה של הדולי. הוא הסביר לי הרבה על עדשות ומינוחי צילום:

הוא לימד לשמר אנרגית משחק לקלוזאפ ולמדיום שוט של שנינו ולא לבזבז הכל long shots.

הוא סיפר סיפורי חיים מרתקים.

הוא הזהיר אותי מאסי וניסה, בצדק, להרחיק את אסי ממני.

הוא הסביר לי שהכתמים הצהובים/חומים בתוך העינים הכחולות שלי הם כתמי חלודה, שגם לו יש, מה שהיה

נכון,  ובבקשה כל בוקר לפני הצילומים לשפשף טוב טוב בנפט. נפט זה הפתרון הכי טוב להסיר חלודה.

וכל בוקר, הוא היה מברך אותי בבוקר טוב ואומר: לפתוח עינים לבדיקת בוקר.

והייתי פוערת עינים, שיבדוק.

הוא היה ג'נטלמן מהסוג הישן.

היו לו עינים טובות.

לפעמים, לפעמים כשאני מתאפרת, מקרבת פנים למראה כדי לדייק במלאכה,

אני מזהה את הנקודות הצהבהבות שלי עדיין מחלידות את הכחול שבעיני,  נזכרת בו,

ואומרת בלב: sorry שייקה …

ומחייכת.

כל שנה בסתוו. פרס אופיר וזכרון קטן, אישי. מזל טוב לזוכים.

זכרון חושים –

.

.

שש בבוקר. אבי, נשר אמר את ה cut האחרון בצילומי ה'פחדנים' –
שדרות רוטשילד, סוויסה הולך מולי עם אליזבט הארנבת בידיו,   אני לובשת שמלת כלה הזויה.
משאית זבל (אמיתית) נכנסת לפריים,  אבי צועק –  לא לעצור. להמשיך לצלם.
ידעתי שאני רוצה ללמוד משחק. וידעתי שאני רוצה אמריקה.

בשלוש שנים שקדמו לקחתי חלק ב – 'הלהקה', 'דיזנגוף99 ' וב'הפחדנים'.
המהומה סביב הסרטים וסביבנו – יוצרים כשחקנים, הייתה גדולה.  בקורות מופלאות. פרסי משחק.
פרסי חביבי נוער. פרסים והילולות. היה מצויין, אבל כמו תמיד, אצלי, משהו פנימי ידע אחרת.
ידע שלא יכול להיות ש'זה' כל כך קל. הדבר הזה שקוראים לו משחק.
היה לי מורה דרך ראשון מצויין. לטוב ולרע – מכל הדברים שאמרו ויאמרו על מר נשר,
הוא במאי שחקנים נפלא.
דרכו ללכת, להתלוות, להורות דרך לשחקן עד הפגישה המוגמרת בין השחקן, הדמות, הטכסט,
הסאב טכסט  וה'אקשן' היא דרך נכונה, נושאת פרות ומאד מרגשת.
אבל אני רציתי 'ללמוד' – לא ידעתי איך ומה לומדים משחק. אבל הרגשתי  שאני צריכה סוג של דרך.
שאני ארגיש נכון. הרגשתי שיש סוד, שכרגיל,  רק אני לא יודעת אותו.
שמי שב א מ ת יודע אותו יכול להיות שחקן.
ידעתי שאני לא רוצה לשחק בתיאטרון. שהקוד והחוזה הלא – מדובר בין  שחקני התיאטרון וצופיו
על הדרך והשפה שבה מספרים סיפור על הבמה,  היא לא דרכי.  אני רוצה 'כמו בחיים'.
משחק שרואים בו את העבודה.  את ההחלטות שעשה השחקן. את טון הדיבור ה'משחקי',
לא נכון לי.

http://www.stellaadler-la.com/AboutStella/StellaBio/StellaBio.html
מכל האפשרויות נבחר בית הספר של סטלה אדלר – ניו יורק.
יושב באמצע מנהטן. מוסד. נחשב. עובד על פי שיטת סטניסלבסקי עליה קראתי ובררתי מעט, והעיקר,
למרות שהגעתי באיחור של שבוע לפתיחת שנת הלימודים, ובעיקר לדעתי, בגלל מכתב ששלחתי לגב'
אדלר חודשים קודם, ועקב מוצאי האוקראיני/פולני/ ארץ ישראלי –
חולשה ל'סברס' ולאידישקייט –
זומנתי לפגישה עם סטלה. כבוד שמועטים התכבדו בו, ובודאי לא תלמידי שנה א'.
אשה בסוף שנות השבעים לפחות עם שני כלבים קטנטנים ווורדרדים כמוה ישובים בחיקה.
סטלה לבושה בגדים מפוארים, רעמת שער בלונד/אפור/ורוד מתגבהת מעל מצחה, שפתיה אדום
דובדבני החורג משרטוטי פיה, והיא ושני כלביה, מוציאים את לשונם הקטנטנה ומלקלקים את
שפתותיהם בסינק מדוייק להפליא. שיחה נעימה מהולה בזכרונות מבית אבא וזכרונות משרותי
בצבא הגנה לישראל, התקבלתי לבית הספר.

ימים ראשונים. הכרות עם מורים, תלמידים שיהפכו לחברים –
חלקם נהיו מ'שו בקולנע האמריקאי –
ומגיע שעור ראשון עם סטלה עצמה. אחד מהבודדים שקיבלנו. היא כבר הייתה ממש מבוגרת,
אגדה בחייה ורק האצילה מעצמה על בית הספר. היא נכנסת. במלוא תפארתה, שני כלבלביה בחיקה
ומתחילה לדבר. כל כמה מילים — ליק. שלושתם מלקלקים בתאום מדהים.
חלי די! לא על זה הפוסט.
והיא מסבירה את דרכה. תפיסתה, הבנתה את ה'טכניקה' שלה. הטכניקה של סטלה אדלר.
סיפרה שבתחילת המאה היא למדה משחק אצל המאסטרו. ס ט נ י ס ל ב ס ק י עצמו. בפריז.

סטניסלבסקי – http://www.bartelby.com/65/st/Stnslvsk.html
שהיה שחקן, במאי רוסי פיתח שיטת עבודה של ועם שחקנים שהתבססה על הרבה עבודה פיזית.
עם הגוף. עם הקול. כלים של שחקן. זכרון הגוף. זכרון אפקטיבי.
רצונו העיקרי היה להגיע למה שמתקבל היום כמובן מאליו במשחק. בתיאטרון לעיתים, בקולנע,
כמעט, כמעט תמיד. אפשר להשתמש במילה אמינות. כמו בחיים אני קוראת לזה.
האובר דרמטיות, המשחק הכל כך מוגזם, מוחצן, היה חייב להעלם.
השחקן היה חייב להתחיל 'להעתיק' את החיים. את גופו, קולו, תחושותיו, את החיים ממש.
החיים שלו או של הדמות שהוא מגלם.
אמרו סטניסלבסקי, סטלה אדלר והרבה מורים אחריהם. הגוף זוכר. הלב זוכר.
אתה, השחקן, זוכר דרך הגוף. אם 'תפעיל" את הגוף בדרך הנכונה לטכסט, לדמות, לסיטואציה,
ותעשה, פ י ז י ת את מה שצריך להעשות, הזכרון האחר – הרגשי,החושי, יתעורר, יציף אותך ואז
"זה" יהיה אמיתי. אתה תהיה בסיטואציה, במצב עצמו המשחק שלך יהיה אמיתי. כלומר –
אתה השחקן תהיה/תרגיש/תחווה ב א מ ת  את מה שהדמות שלך צריכה לחוות/להרגיש ב
סיטואציה המוכתבת.
בשתי מילים: מהחוץ – פנימה. מהפיזי – לרגשי.

דוגמא טיפשית – אם צריך להיות לך מאד קר. התבונן…זוכרים? מהשעורים הראשונים….
התבוננות וירידה לפרטים – התבונן איך גוף מתנהג כשמאד מאד קר. עשה מה שהגוף עושה במצב כזה.
שב כפוף. נסה לכווץ ןלהקטין את עצמך, את נפח גופך כמה שיותר. עוד קצת. נשוף לכפות ידיך.
התנועע הלוך חזור. נשום נשימות קצרות ורדודות.
אם תהיה דייקן ומיומן, תוך זמן קצר – קר לך. יהיה לך קר ב א מ ת. הבטחה.

חזרה סטלה אדלר מלימודיה ומיהרה אל לי סטרסברג – חבר לתיאטרון של ס.
http://en.wikipedia.org/wiki/Lee_Strasberg
סטרסברג גם הוא היה חבר בתאטרון שהקים סטניסלבסקי. אבל הדרך שהוא פרש ופיתח את 'הסיסטם'
של סטניסלבסקי הייתה שונה. הוא התרחק מהפרוש הפיזי והזכרון האפקטיבי ופיתח מתודה חדשה.
אדלר לעומתו הייתה ונשארה נאמנה למקור. היא חזרה ורצתה איחוד כוחות. אבל קיבלה כתף קרה.
סטרסברג סרב. סרוב אידיאולוגי, אבל סירוב.
שם התחילה מחלוקת גדולה שמחלקת עד היום בין אוהדי ה'טכניקה' של אדלר ובין אוהדיה המושבעים,
ואני בינהם, של 'השיטה' –  method –  ע"ע לי סטרסברג.

אמר סטרסברג  –  מי שזוכר הוא הזכרון החושי – sence memory –
כל דבר שחווית בחייך שמור אצלך. כל רגש. תחושה. הרגשה. וכולם אגורים במאגר החושי שלך.
הם לא שמורים ואצורים רק כזכרונות מודעים, כמו זכרונות ילדות או מסע,
הם אצורים גם כזכרונות חושיים. ריגשיים –
ועליך כשחקן ללמוד איך לזהות אותם, ובעיקר איך 'לשלוף' אותם ברגע הנכון. בסצנה הנכונה.
בדמות הנכונה.
אתה כשחקן לומד, דרך המקצרת את 'יכולת השליפה' של זכרון חושי.
היא פשוטה. דומה מעט למדיטציה. וכשאתה במצב ההוא, הנינוח – אתה יכול, כמעט פשוטו כמשמעו,
לאתר, למצוא ולהאחז בכמעט כל סוג רגש שחווית בחייך.
החכמה…לבחור טוב. לבחור נכון לדמות. למניעיה. למעשיה, גם הפיזיים.
אם תבחר נכון, תרגיש נכון. אם תרגיש נכון, תתנהג נכון – לדמות. לסיטואציה.
כלומר אם ב'טכניקה' של סטלה אדלר עליך ל'הנהיג' את גופך לפיזיות של הקור כדי להרגיש קור –
ב'שיטה', תמצא ותאתר 'זכרון קור' שלך, וכשתצליח להחיות אותו בזכרונך החושי, יהיה לך קר.
מאד קר. הבטחה.
מהפנים – החוצה. מהרגשי/חושי – לפיזי.

סיימתי את השנה אצל סטלה אדלר. משהו לא היה מספיק מדוייק.
הם היו מצויינים ומבינים ומתחשבים. הסברתי שאין לי עניין בתיאטרון והם הסכימו ש'יחפים בפארק'
יהיה ה'אנטיגונה' שלי – עשיתי חברים, היה טוב ומשהו לא הספיק.
שותפתי לדירה. אמריקאית סינית בשם איוו צ'ן , שבשנים מסויימות יכולתי לראות אותה מופיעה לרגע
בסרטי אימה אמריקאים — אחרי הכל אמזונה סינית, 184 סמ של עינים מלוכסנות, ניב מנדריני
ואנגלית מבית – הוא שילוב מצויין לסרטי קראטה, למדה אצל סטרסברג –

עברתי למנהטן תחתית. ה'שיטה' הרגישה נכון מהרגע הראשון.
מר סטרסברג העביר לנו כמה שיעורים בודדים – בעיקר התבונן, העיר ופה ושם החמיא (כן. כן ) –
ובשנת הלימודים השניה שלי נפטר. הלימודים בבית ספרו היו מעניינים –
וגם הלימודים בניו-יורק כמובן. את לומדת על החיים, לא פחות ממה שאת לומדת על עצמך,
על כוחותיך ועל חולשותיך כמובן –
אבל קרה דבר מוזר, ככל שלמדתי יותר, הבנתי שככה עשיתי לפני שידעתי שככה צריך לעשות –
מנגנון ה'משחק' הטבעי שלי ככה עושה בדרך כלל. קל לו ל'דמיין'.
קל לו לעשות נדמה לי ברגש. אני רק צריכה לנתב אותו. לבחור לו איפה לעצור ומה להוציא מארגז
התחושות, הזכרונות הרגשיים והחושיים, העלבונות, הפחדים, השמחות, הזכרונות הממשיים  –
כל אלה המרכיבים אותי ואת זכרון החושים שלי. ארגז הזכרון העצום והגדוש והמורכב שגר אצלי…
איפההוא גר? בלב? בראש? בכשרון? בדמיון? באגו?
לא יודעת איפה. יודעת שאצלי. וזה מספיק.

אז אם שואלים אותי אם למדתי משחק, אני כמובן עונה שכן –
ולפעמים מתענגת על השמות שאני יכולה לצרף לרזומה שלי :-) –
אבל אם תשאלו אותי באמת – אני כמעט בטוחה שמה שעשיתי לפני הלימודים דומה מ א ד למה שאני,
עדיין, עושה בין ה'אקשן' ל'קאט' –

.

אם תבקש ילד להיות עצוב ותשאל אותו איך הוא חושב שהוא יצליח להיות באמת עצוב לרגע,
רוב הילדים, יגידו שהם יחשבו על משהו עצוב. שקרה להם או שיכול לקרות להם.

והאמת? האמת האמת? זה דומה.ממש דומה.

c u t

.

%d בלוגרים אהבו את זה: