ארכיון תג: צילומים

שמלת כלה, נצנצים וג'קט ג'ינס

.

 – אני רוצה להצטלם עם שמלת כלה ולרוץ על שפת הים
 – לצילום השער?
 – כן
 – את צוחקת, נכון?
 – לא ולא
 – ברצינות?
 – לגמרי
 – איזה שמלה?
 – הכי, אבל הכי קיטשית, נצנצים, טול, שכבות, ה כ ל
 – למה?
 – כי אף פעם לא הייתה לי ולא תהיה לי כזו
 – לא התחתנת?
 – התחתנתי
 – נו?
 – לא לבשתי שמלה לבנה
 – ואם תתחתני שוב?
 – כש… זה בטח לא יהיה עם שמלה מהסוג הזה ולא ככה בים
 – למה?
 – כי אני מבוגרת מדי בשביל ככה
 – טוב, נראה מה אפשר לעשות
 – מבטיח?
 – מבטיח לנסות
   .
   בהתחלה רצתי כמו שדמיינתי שזה יהיה,
   אבל היה כל כך קר,
   ואני כבר לא מצטלמת בלי שרוולים,
   אז לבשתי את הג'קט ג'ינס
   ונזכרתי בג'וליה היפה נמלטת מכל חתונותיה,
   וחשבתי לעצמי שאני נמלטת מתוחכמת יותר,
   נמלטת עוד לפני שלב השמלה,
   אבל לא הפעם,
   והמשכנו במלאכת השמלה.

הוא דאג להאיר אותי יפה

ולמצוא תנוחה שאראה בה טוב

אולי ככה

או בעצם אולי ככה

 

ובסוף אכן הייתי על השער עם שמלת כלה קיטשית, עם נצנצים ושכבות טול, ושיער

מסודר ואיפור, והרוח העיפה לי גרגירי חול לעינים, וגם לתוך הפה, ותייר אחד שאל אם

אפשר להתחתן איתי באמת וחייכתי ואמרתי שאולי בפעם הבאה ואחרי כל הריצות האלה

איתן ( טל ) ביקש שאשב שניה, כמה אני יכולה להתרוצץ אלוהים, וישבתי, וככה זה נגמר

מזל טוב, בקרוב אצלכם.

בין פילטרים והחיים האמיתיים

.

נכתב כפוסט באינסטגראם, מעבירה לכאן שלא יעלם בפיד, חשוב מדי לדעתי.

.

בבוקר התחילו להגיע הודעות נהדרות.

על הכתבה בזמנים מודרניים, על הצילומים, על הראיון, על בכלל, כיף גדול.

מתישהו מורן, הסוכנת השווה שלי כתבה לי כמה זה, כלומר אני, וואוו.

ישבתי ליד המחשב,

עם קפה, פיג׳מה, מג׳וייפת כראוי לבוקר שתוכנן להיות בוקר בבית

ומיד צילמתי את עצמי,

ושלחתי לה תזכורת מה זו פוטוגניות, ואיך נראים החיים האמיתיים.

אחרכך חשבתי שלבת שלי אני כבר לא צריכה להסביר את ההבדל, זה טבוע בה,

היא יודעת את האמת אפילו יותר טוב ממני כנראה,

היא הרי רואה אותי בבוקר, ואני, עם כל הכבוד, לא ממש  אובייקטיבית בעניין הזה.

אבל מה עם כל הילדות, והנערות והנשים,

או הילדים, נערים, גברים,

שאין להן בבית אמא (או אבא) שמצטלמים ומופיעים בעיתונים לפעמים מאז ומתמיד,

מה עם להזכיר לכולם,

דווקא היום,

שצילומים זה כיף, ופוטושופ במינונים זהירים גם,

אל תתבלבלו בין איפור מצטיין ותאורה שהם הדברים הכי הכי ה כ י חשובים בצילומים,

שבאמת מרככים ומשפרים ועושים אפ גרייד לאיך שהתעוררתם בבוקר,

ואין סיבה לא לרצות להראות בשיא מייטבך בצילומים,

וגם בגדים חדשים ונהדרים שנבחרו בכשרון, ושיער עשוי לתפארת,

והכל סבבה,  זה כיף גדול ובוסט לאגו,

במסגרת יום צילומים, יחסי ציבור, קמפיין, קידום משהו או מישהו,

הכל סבבה ונהדר, באמת,

כל זמן,

כל זמן שאתם ( ואני כמובן ) זוכרים שאלה לא באמת החיים,

אלה רק, רק צילומים ממש ממש ממש מוצלחים,

ואין האחד עדיף על השני,

לא זה ולא ההוא, רק לשמור בתודעה את שניהם, לא רק את האחד.

משמאל, צילום מוצלח, מימין, בוקר טוב עולם.

בבלוג: #גילובגדים, המלצותבאמצע, החיים

.

אייקון ובלוגרית, נדמה לי שאני יכולה לפרוש בשיא

.

זה פוסט שעולה לצרכי ארכיון פרטי שלי,

נדמה לי, מנסיון, מעשרות אלבומים מעלי אבק,

שהבלוג יחזיק יותר שנים מכל נייר עתון מצהיב באלבומים,

את שומעת שם? אל תשכחי לשלם כסף לדומיין פעם בחמש שנים.

"זמנים מודרנים" היום, מצאתי לינק, הנה

ראיין: איתי סגל /  צלם: איתן טל  /   יצוג: יצוג 1

 

.

 

.

.

.

צילי וגילי

.

אני לא נוהגת להעלות הרבה תמונות שלי לבלוג,

הפייסבוק והאינסטגראם הם פלטפורמות מדוייקות יותר לזה לטעמי,

אבל כשתי התמונות האלה שלי הגיעו אלי באותו יום,

משתי עבודות שצולמו באותו שבוע, והן כל כך שונות,

הראשונה כבר הודפסה והופצה,

להפקה השניה יקח חודשים ארוכים של עריכה ושאר ענייני סרטים,

אבל ההבדל ביניהן,

כמו ההבדל בין סוגי העיסוקים שלי,

משמח אותי וגורם לי לרצות לשמור אותן כאן,

בבלוג דברים נשמרים לאורך זמן, בקטגוריות, עם גישה קרובה יחסית,

בלי פיד שרץ מהר ומעלים הכל תוך דקות.

.

הצילום הראשון הוא פורטרט פלוס תכשיטים להפקת חג של מגזין סטייל/לאשה,

אפילו לעצמי אני צריכה להזכיר שאני לא באמת באמת ניראת ככה, בטח לא כשאני

מתעוררת ובטח לא סתם ביום יום. אבל בעבודה מסוג כזה, ממש ההפך ממשחק,

כשבצילומי סטילס קסם תפיסת הרגע הוא העניין, עם איפור מצויין, שיער עשוי,

צלם נחמד אש ומוכשר אש, תאורה מושלמת, הפקה מפנקת, סוכנות מפרגנת וגם

פוטושופ עדין במינון הגיוני,

אני מזהה אותי, גם החיצונית, וגם הפנימית ושמחה שזה הרגע שנתפש בעדשה.

צילום: איתן טל

 

התמונה השניה לקוחה מצילומי סרט קצר שצולם גם הוא בשבוע ההוא באוגוסט,

איפור מינימלי, תאורה טבעית, תסרוקת ובגדים משקפיים שאין כלום שמזכיר אותם

בחיים ובארון ומול המראה שלי, אפילו לעצמי אני צריכה להזכיר שאני לא באמת

באמת ניראת ככה עדיין, גם לא כשאני מתעוררת, ובכל זאת, למרות שגם זו לא

ניראת ממש כמוני,

אני מזהה אותי, גם החיצונית, וגם הפנימית ושמחה שזה הרגע שנתפש בעדשה.

 

 

 

 

ארבע המלצות, פעם בשבוע #19

.

שפעת קיץ היא ארוע לא נעים, אז היינו חולות, שתינו,

אבל עכשיו אנחנו בסדר, מתכוננות כל אחת בדרכה למעבר הזאתי לירושלים.

האם דירת סטודנטים הופכת לבית או נשארת דירת סטודנטים, ימים יגידו,

ובינתיים ההתנהלות כאן שגרתית ככל שיכולה להיות בבית ומשפחה,

שמי שאין לו או לה, גם בלי אבחון, הפרעת קשב נחשב היוצא דופן.

ארבע המלצות, אחת לפחות כבר קשורה ישירות להתכוננות הזו.

וחוץ מזה נ.ב. אני כל הזמן בודקת את כיווני ההמלצות כאן,

האם הן צריכות להיות יותר מכווננות אופנה, טיפוח, לייף סטייל במובן המקובל,

האם המיש מש כמו שסבתא שלי הייתה אומרת, של כל מיני, אין לדעת מאיפה

תדיע ההמלצה הבאה או מה יהיה אופי הפוסט השבועי השבוע נעים לכן, לכם?

יש דברים שיש לכן לבקש, להעיר, להגיד גם כאן,

לא רק בפרטי ( למרות שמילים טובות בפרטי זה עונג אמיתי ),

אם יש, תגידו, תגיבו, ספרו לי, אני מסוקרנת ומתעניינת באמת.

הנה הן, משמאל לימין, בכיוון השעון המלצות השבוע,

בלי אופנה, טיפוח, איפור, אוכל, ספר, סרט, אבל כל אחת מאלה ממלאה אותי רגש טוב.

.

1. אופניים –  כבר שבועות שאני רואה אופניים כתומים בכל מיני מקומות בתל

אביב ושכונותיה. הייתי גם חשדנית וגם סקרנית. חשבתי שמצלמה נסתרת אז לא

נגשתי כמובן, חשבתי פרסומת אז נרתעתי גם ( סולדת מפרסום גס ), אבל השבוע בדרך

לקופת חולים ע"ע שפעת עצרתי וניסיתי להבין, וזה ג א ו נ י, באמת לא פחות.

אופניים להשכרה דרך אפליקציה, קוראים לה mobike וזה לא פחות מגאוני.

 

2. במקום גוגל משפחתי – התכוננות. גם אני לפני שנסעתי ללמוד בניו יורק בקשתי

מאמא שלי, מסבתא שלי, מדודה אתי מתכונים של אוכל בית שהכי אהבתי והייתי

משוכנעת שאתגעגע אליו, ועדיין זוכרת שצלצלתי באיזה יום ראשון בוכה מגעגועים

וחייבת, חייבת לדעת איך מכינים קיגלה ( קוגל בשבילכם ) מאטריות רחבות, קינמון

וצימוקים. אז הוריה של זאתי מכינים לה מחברת אוכל בית, סוג של גוגל משפחתי,

אפשר להכין למפרע, לבקש עכשיו מהוריכם, גם אם אתם בני ארבעים, מסבתא

שלכם, דודה, זה אוצר שאין גוגל שישווה לו.

 

3. מתנה מושלמת לעצמך או לאחר/ת – זו הייתה מתנת יום ההולדת שלי לאחותי והיא

הייתה מושלמת, באמת, לא פחות. אחותי אופה, מבשלת, מצלמת לפעמים ומעלה

לרשת, אבל היה משהו בצילומים שהיה פשוט מדי, לא העביר באמת את מה שנראה

בחיים, שלא נזכיר ת'טעם, כראוי. את אסנת ( בן דב )אני מכירה שנים רבות, סוג של

משפחה מורחבת במיוחד, דברתי איתה וביחד יצרנו על פי הרעיון שלי מתנת יומולדת

לקטנה. אחרי הצלחתה אסנת ממשיכה עם הרעיון ומדווחת שאלה שעות מקסימות, אז

ככה: אסנת מגיעה לבית שלך, של אחותך, של מקבלת המתנה. אתן מכינות מאכל אחד,

מאפה, עוגה אחת שתהיה מוכנה מראש ואז במשך שלוש, ארבע שעות, אסנת עוברת

ויחד איתך מתעדת, מלמדת אותך ואת הבת, אמא, חברה שתיים נוספות איך לצלם את

התהליך, איך להשתמש באור שיש לך בבית, בכלים, מפות, תאורה שלך כדי להגיע

לתוצאות מצויינות. ואז אתן מצלמות גם את התוצר המוכן למפרע, איך לצלם, להציג,

למקסם את התוצר המוגמר. הן דיווחו שהיו שעות מקסימות ומהנות, אני מעידה שמעבר

לחוויה הנהדרת עצמה, גםהתוצאות המצולמות השתפרו ממש ( הטעם היה ונשאר

מצטיין ). מחיר, פרטים, אצלה.

 

4. אחינועם וג'אז – אין ספק שתהיה הופעה נפלאה, חובה. נתראה שם.

 

.

לסיום, מניחה ציטוט שלי מאיזו כתבה עם תמונות יפות שאעלה השבוע גם

לכאן, כדי שישמרו, בפייסבוק הכל נעלם מהר מדי. ביקשו  משהו שיפנה לנשים,

קיבלו, ואני עומדת מאחוריו לגמרי:

 

ץ #ארבעפעםבשבוע @onceaweek ותכף סתיו, תשמעו.

 

בלי הקדשה, בלי תאריך

.

שמונה שקלים שלמתי על ארבע תמונות אחוזות בגומיה.

בדרך כלל הוא מוכר כל תמונה מהקופסא הגדושה תצלומים, אין מילה מתאימה ממנה,

באמת, שעל הדוכן שלו ( שלישי ושישי ברחבה ליד הסינמטק ) בשלושה שקלים,

אבל לכאלה שברור שצולמו ברצף, ושייכות לאותם אנשים, בדרך כלל לאותה משפחה,

יש מחיר אחר.

לא הצלחתי להסיר מהם את העינים,

תראו אותם:

.

הם נראים אחוזים זה בזו וזו בזה כאילו אין מחר,

מי הם?

מי הצעירים האלה שלקחתי הבייתה ביום שישי טיול אחד מחייהם, מההיסטוריה שלהם?

מי הם? היו נשואים? האם החזיקו מעמד? מה עלה בגורלם?

הם נראים כל כך מאוהבים.

הוא לא מצליח להוריד את מבטו או ידיו ממנה,

והיא נענית ומפלרטטת כאשה היודעת שהיא אהובה ורצויה.

גם הזוג השני על המדרגות, יש צילום נוסף שהגבר הזה יושב על

המדרגות יחד עם השניים האחרים מתנשקים ברקע.

דאבל דייט? יצאו לטיול?

זמן מלחמה?

יש דרמה או סיפורי אהבה רגילים ( למרות שאין כאלה )?

זה מעשה פולשני לקנות בשמונה שקלים את סיפורם, את עברם?

זה מציל את היום ההוא ממערת השיכחה?

איזה סיפור אני מצילה? איזה סיפור אני ממציאה?

ואתם?

מה אתם מדמיינים כשאתם מביטים בתמונות חסרות תאריכים, שמות, פרטים?

סיפורים דומים לשלכם, והפוכים, מה שתרצו, מה שתחליטו עליהם,

עד שיתגלו, הם וסיפורם, אם יתגלו.

.

.

במסגרת מצב הרוח שאומר עשי משהו שלא עשית מעולם

 

היא הסכימה.

במצב רוח הרפתקני משהו,

אולי כהכנה למסע שלה,

אולי מסקרנות, בכל זאת הבת שלי, שלו.

אולי במסגרת תרגילי העשי משהו שלא עשית מעולם, שלא תתחרטי.

אולי כמתנת פרידה לפני נסיעתה,

או מתנת יומולדת שכזו ( הצטלמנו ממש ביום הולדתי )

נאותה זאתי שלי,

אהובת נפשי,

להצטלם איתי פעם ראשונה ( וכנראה אחרונה ) למשהו שאינו צילומים משפחתיים.

 

.

 

.

ותודה לשלי גרוס שהציעה ולשותפיה למדור "בית ספר לאופנה" ב"לאשה"

שגרמו להרפתקאה להיות נעימה ממש, ותודה על הבלונים והדובדבנים גם.

.

 

בית של מישהו

.

בתים מפעם. נטושים בשכונה. למכירה, עם מרצפות השומשום, החצר הגדולה והפשוטה, עץ פרי, שניים מאחורי הבית, גג שטוח, שער עץ עבודת ידיים, שביל מרוצף ואזוב בין חריציו. הבית ריק, מחכה למכירה, עוד מעט יגיעו הבולדוזרים וימחקו קירות וזכרונות לטובת  שלוש קומות, מרפסת אנגלית, קצת שטח גינה מעוצבת, אולי בריכה, אולי לא, הרבה עיצוב כנהוג בימינו וגם חיים וזכרונות חדשים

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a9-%d7%aa%d7%9c-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%9a

/%d7%a9%d7%a2%d7%a8.

.

ובכל זאת….

גם אני נמצאת שם

.

וזה ממש משמח אותי.

טקסט וצילומים בגליון השלישי והאחרון בפרוייקט המקסים הזה.

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=21197

אין אפשרות להשיג אותו בדרך אחרת, רק דרך ההאדסטארט.

IMG_0002

.

נ.ב. אוצו רוצו

.

ואני רק אוסיף שאני מתגעגעת באמת לכתיבה כאן, ותכף חוזרת.

הזמנות: תערוכת עם ערך מוסף, פרוייקט הדסטארט תל אביבי

.

.

שתי הזמנות לפרוייקטים שיש לי חלק קטן בהם:

תערוכת מכירה למימון פרוייקט ניצולי מחנות העינויים בסיני תתקיים מחר בערב, מוצ"ש

 :מאי 16 (בלבד), ב"הלובי", ארלוזורוב 6. רשימת אמנים חלקית:

דגנית ברסט, אורי גרשוני, אורלי מייברג, אלכס ליבק, אנג'ליקה שר, אניסה אשקר, אסנת

אוסטרליץ, אסף עברון, אסף רהט, דוד עדיקא, ליאור גריידי, דפנה שלום, נלי אגסי, זויה

רקסקי, יאירברק, חלי גולדנברג עינת שריג–רייך, מיכל היימן, מוש קאשי, ציבי גבע,

.רותי אגסי, רענן חרל’פ ואחרים.

אפשר לקנות, לתרום, ואפשר להגיע לתמוך ולראות אמנות. אתם מוזמנים.
.
הנה חלק מהעבודות, כ א ן
memories lane 2
.
וגם,
.
איזו שמחה,
.
פרוייקט הדסטארט מקסים שיש לי חלק אחד מעשרים בו.
.
אסופת סיפורי זכרונות תל אביבים שתצא לאור כספר בכריכה רכה,
.
בהיקף של כמאה עמודים. באיכות הדפסה מצויינת ועל נייר איכותי,
.
מבטיחות שתי יוזמות הממתק הזה. הנה, זה כ א ן

.

.

חוץ מזה, בריאות זה הכי חשוב, ואמאבא גם.

לא ידעתי, לא שערתי

.

האמת שלא ידעתי כמה לעומק אני אשמח כשאנשים (חלק שאני מכירה, חלק זרים לחלוטין) יגיעו

לתערוכה שלי, יעברו בין העבודות ובסוף יגשו אלי ויקנו עבודה, אפילו שתיים.

יקנו כרטיס לסרט, יפתחו את הערוץ לראות עוד פרק בסידרה שהתחברו אליה, יקנו ספר ילדים שהילד/ה

אוהבים ויכתבו לי אחרכך שגרונם ניחר כבר, אבל כמה הילד מבקש, יכנסו לבלוג שלי ויעשו בו מנוי,

יעצרו אותי ברחוב או יכתבו לי, יראו את ההרצאה ביו טיוב, את כל אלה אני מכירה, ושמחה איתם מאד.

אבל לקנות עבודת צילום,

ערטילאית וסמויה קצת מהעין, מהמובן מאליו כמו העבודות האלה שלי

ולבחור לתלות אותן על הקיר בבית,

או אפילו במשרד,

מתוך כוונה לעבור על פניהן יום יום

מתוך כוונה  – אני משערת שבשלב הנוכחי של מיקומי בעולם האומנות, לא קונים אותן (עדיין) כהשקעה

פיננסית :) – לשמוח ולהרגיש שוב את הניעה הפנימית כמו בפעם הראשונה שהתבוננו בה/בהן,

זה באמת, באמת, רגש עז,

שמחה עמוקה וסוג של הכרת תודה פנימית חדשה ומרגשת.

עוד שבוע מוקטן

.

אז למי שהגיע והרגיש, תודה.

למי שהגיע, והרגיש, וקנה, תודה גם,

ולמי שרוצה להגיע נשאר רק מחר, שישי, ה20 ליוני 2014

ביקור אחרון ופרידה, והורדת תמונות מהקיר בתחילת השבוע,

ומה שישאר הוא זכרון, ותמונות על קירות של אנשים זרים,

וגעגוע למה שעוד לא קרה. אז רק עוד מחר,

בין 11:30-14:00

ב"לובי" ארלוזורוב 6 תל אביב.

 

.

מי שמביט בי – ימים ושעות

.

אז איך היה?

אני לא באמת יכולה עדיין לספר איך היה,

היה גדול מדי ומשמח ומציף מכדי להבין ולהכיל (עדיין).

עכשיו מגיעים הימים הטובים האחרים, שבהם תגיעו אחד אחד, או בחבורות קטנות,

ויהיה לכם מרחב וזמן לעבור בין העבודות,

לא רק אלה שהתפרסמו, כאן ו כאן,

ולי יהיה זמן לדבר איתכם, ולהסביר מעט (כי אני לא מסבירה הרבה, מסרבת בעקרון),

ולשאול מה שלומכם.

אין חניה, אין קפה.

יש חלל יפייפה באמת, עבודות שמקבלות תגובות שפיזית מרחיבות לי את המקום בנפש, ואותי.

הנה ימים, שעות, מייל, טלפון לבירורים,

הכל לפניכם.

מי שמביט מייל נכון

.

בואו (אפילו פעם שניה) אני אשמח.

 

חלי גולדנברג, תערוכת צילומים (כי ככה מחפשים בגוגל, ראיתי :)

.

It's time / מי שמביט בי / הזמנה

.

הזמנה לאיוונט

. אני אהיה שם ואשמח כלכך שתגיעו

באינסטגראם שלי

.

לפעמים הדימויים פשוט עפים, לרוב למען האמת.

אין זמן כמעט לצלם הם פשוט מציפים,

בטלפון, במצלמה הגדולה המונחת לידי, לא בנהיגה, טוב אני עוצרת, טוב כמה זמן אפשר לעמוד,

לא בנהיגה אבל-השמים-בעונה-הזאת-פשוט-מופלאים כל הזמן מוצפת עוד ועוד,

לפעמים מצלמה, לפעמים אייפון, לרוב כולם,

עצים, שמים, אנשים, גשרים, שדות, כבישים, מסמרים, ים, רוח, שדות, מים, דימויים, הכל.

כל היום, כל הזמן, הכל. אלפי, אלפי קבצים, אין סוף. כיף. כיף ואהבה. זה אייפון, גם אייפון,

היום.

ציפורים

.

. My instagram :CHELLIGOLDENBERG

12/12 המשימה לא הושלמה עדיין מטעמים טכניים

.

.

זה הראשון בספטמבר האחרון.

זה הראשון בספטמבר האחרון והיא לא כאן. היא באוושוויץ of all places.

זה הראשון בספטמבר האחרון שתכננתי לצלם אותה עומדת ליד הדלת הכחולה עם הילקוט.

הבעות הפנים שלה לאורך השנים השתנו כמעט כמוה, מהתרגשות ושמחה של ילדה בת שש

כ ל הדרך לבת עשרה הנכנעת לאמה אבל לא מוותרת על אישיותה ולא מחייכת מול השטות והדבקות

בטכסים ומסורות של אמה, נו, אמאאאא.

זה הראשון בספטמבר האחרון ועדיין לא נבחר ונקנה הילקוט שיקח את זאתי לשנת לימודיה האחרונה.

זה הראשון בספטמבר האחרון שתכננתי לצלם בו אותה על הבוקר, עם הילקוט על הגב למרות ששנת

הלימודים התחילה כבר לפני כמה ימים, כי אין משרד חינוך או שר חינוך שיצליח להדחף לי לטכסים

והמסורות המשפחתיים שלי, ואנחנו (אני) נזכור את השנים האלה, מאחת עד שתים עשרה כרצף

אחיד של הראשון. האחד, ה1 בספטמבר, איך שלא תקראו לו.

זאתי יוצאת לעולם

זאתי יוצאת לעולם

.

ובינתיים, עד שאתפוס אותה ואת הילקוט שלה ביום ראשון הבא, שתהיה לילדים שלכם שנת לימודים טובה,

ומכל האיחולים שאפשר לאחל להם, אני מאחלת להם, לכל ילדי הגנים ובתי הספר, שבתוך המולת הלימודים,

והחיים שבהם, שמישהו יראה אותם באמת. שירגישו עמוק, במקום הפנימי המחזק או מחליש את מי

שאתה, שיזכרו וישאו את המבט האמיתי, הספציפי, המתעניין בהם באמת. זה כל מה שצריך (כמעט).

שנה טובה.

A is A

/

עקבות

.

בכלל לא הייתי בכיוון ים,

הורדתי את זאתי בבית הספר, בגרות אחרונה לשנה שנגמרה וחשבתי לשבת באיזה מקום ולגמור את

הספר הזה סופסופ. שני עמודים אחרונים, קלוז'ר. כמה קשה זה כבר יכול להיות? ספר המשך לפיתי,

תכנסו ללינק יש שם רעיון נפלא לחופש. אז אמרתי והגעתי לים.

אני עוקב אחריך באינסטגראם ובטוויטר אמר לי גבר כסוף שבחיים לא הייתי מאמינה עליו שהוא "כזה",

עקבן אינסטגראם וטוויטר, ואת הבלוג שלי אתה מכיר שאלתי, צדה לעצמי עוד קורא. או גבר, תשתקו.

אחרכך הלכתי הרבה, ממש הרבה לכיוון ההפוך מהרגיל, לכיוון דרום, החוף ריק כמעט לגמרי, מצליח

לשמר במעט, ממש במעט איך ים צריך להיות, וחשבתי איך המילה הזו, שהייתה מחוברת לבלשים

פרטיים וסטוקרים שינתה יעד והפכה להיות מילת המפתח של הרשתות החברתיות, Follow by.

אבל אז אחרי המקלחת והסלט ובכלל אחרי כל מה שהיום דורש ממני פתחתי את המצלמה וראיתי

שהיי, עקבות הן עקבות ושום פייסבוק, בלוג, טוויטר או אינסטגראם לא ישנו את מה שיש,

כמו למשל העקבות של המים

תחרת ים מוקטן

וגם של מי שאוהבים את הים

דורה נטושה ומוקטנת

ובכעס ראיתי גם עקבות של מי שחושב שהוא אוהב את הים ובעצם…

רכב מוקטן

והבטתי לכיוון שממנו הגעתי וראיתי את אלה שלי

עקבות שלי מוקטן

וחשבתי שגם בלי המאגר הביומטרי המסוכן עד מאד הזה, ואפילו בלי העקבות הוירטואליים הרבים (מדי)

שלי, המוחבאים באינטרנט הזאת לנצח, הנה, יש לי (גם) עקבות אדם ממשיים. זו הייתה מחשבה

משמחת, גם כשזו שאחריה הזכירה שתכף, ממש מיד מגיע הגל הבא ומעלים אותן לנצח,

את עקבות הבוקר הזה.

.

קלוז'ר: ואז חשבתי שבזכרוני והנה, כאן, עכשיו בבלוג שלי, עקבות היום הזה שמורות לתמיד בכל זאת…

.

קיץ

.

פרחים צללית מוקטן

.

לילה סוער ואייפון

.

לילה סוער13

לילה סוער21

לילה סוער רבועים11

.

 

הצעירים האלה

.

אתמול בבוקר, בית קטן, שער כחול, ממש ליד שוק הכרמל

– אני יכול לעזור לך?

– אני יכולה לצלם את תיבת הדואר שלך בבקשה?

– את זאת? היא ישנה

– אני יודעת, אולי בגלל זה היא כלכך יפה

– יפה? זה ממזמן, אולי בשנות החמישים כשבאנו לגור פה…

– אתה צבעת?

– בטח, אלא מי? תראי הוא קורא לאשתו שתולה כביסה בפאטיו הפנימי

– תראי את הצעירים האלה, משוגעים.

תיבתדוארכחולה

הצעירים האלה, היה שווה.

.

אם נתעייף

.

 

.

כורסא שדה  של מוקטן1

.

סידרה חדשה

.

משימה צהובה, רבע שעה, ואייפון

.

מספר 2.

המשימה: תוך רבע שעה יש לצלם גלריה שתמלא את מסך האייפון 5×4.

הצבע הראשון היה אדום. הנה השני:

צהובה גלריה

תהיה שלישית, בטח שתהיה,

מחר.

הצעות לצבע?

.

מוזמנים גם. קליק אחד, עשרים ברצף על המסך, ולמען האמת,כמעט חצי שעה. ספרו לי.

.

 

משימה אדומה ואייפון

.

המשימה: תוך רבע שעה יש לצלם גלריה שתמלא את מסך האייפון 6×4.

הצבע הראשון לפניכם.

אדומה

יהיה המשך, בטח יהיה.

תנסו גם,

זה FUN

.

כמה שאני אוהבת

.

אני אוהבת לצלם.

כל המילים שלי -ויש לי לא מעט מילים באמתחתי – לא יספיקו להסביר.

מה אני מרגישה כשאני מצליחה ללכוד את המשהו הזה בפריים, שוב אין לי מילים מדוייקות שיצליחו.

אני תוהה כבר זמן איך להתחיל לספר לעולם שזה מה שאני הכי, אבל הכי אוהבת לעשות,

לחבר את המילים שלי לדימויים או אולי את הדימויים למילים,

אני כבר לא יודעת מה מקדים את מה,

ולמען האמת זה לא באמת משנה.

.

היום נפתח ארוע שאוהב ומכבד דימויים וצילומים,

יש בו גם שתי עבודות שלי,

ואני מאד שמחה שההתחלה שלי היא כזאת, אחת בין רבים, חדשה בין חדשים.

פוטו תל אביב2013

.

תבואו. גם לאינסטגראם # אני עם מקף תחתון באמצע :)

.

מרילין מונרו, לייק?

.

נתקלתי היום בצילום הזה של מרילין מונרו.

1954, מבקרת, מבליטה ומעודדת את חיילי המארינס בקוריאה.

צילום נפלא, הורד מכאן.

Annex - Monroe, Marilyn_124

היא עומדת מולם, יש צילומים אחרים מהביקור הזה שהיא עומדת זקופה מולם, ידיה פרושות לצדדים

וכולה זוהרת מהאנרגיה שנמצאת שם, מול מאות, אלפי גברים במדים.

בצילום הזה היא שקועה מעט בעצמה, בדף שהיא מחזיקה, שכתבה ונקריאה להם, לגיבורי אמריקה.

עקביה דקים וגבוהים, שמלתה – הו, הוינטאג' המופלא הזה – חושפת זרועות, מפתח צוואר, חזה

(כמובן). שערה הבלונדיני עד מכסימום עשוי בתסרוקת דורשת הספריי וניפוח שלה, עגיליה מודגשים,

הליפסטיק – שום שפתון בשנות החמישים, ליפסטיק – שלה אדום דם זוהר והיא כולה מרילין מונרו.

מאות ואלפי גברים מביטים בה,

כמה עיתונאים שנילוו לסיור מצלמים,

חשבתי איך התמונה הייתה ניראת היום.

במקום גברים מרימים עינים מעריצות היינו רואים אלפי ידים גבריות מונפות באוויר בהתרגשות,

אוחזות סמארטפונים מסוגים שונים, ומצלמות דיגיטליות קטנות – כאלה שאפשר לקחת למילואים –

והצילומים שלה היו מופצים כאן, בבלוגספירה, בתוך שניות.

אלפי, עשרות אלפי תיעודים של הבלונדה המופלאה מכולן היו נשלחים לחלל הוירטואלי בנו טיים,

והגברים ההם, אלה שרואים אותם עומדים נרגשים ועיניהן כלות מערגה וערצה וכיסופים היו חווים

חוויה שונה לחלוטין.

חוויה שנחוותה בחוץ, דרך פילטר.

המצלמות, סמארטפונים, אינסטגרם ושאר פלטפורמות היו מרוויחות את מלחמת התיעוד ומי צילם

מקרוב, ומי הצליח לראות משהו שאיש לא הצליח לצלם, והלייקים, שרים ושאר לחיצות היו שם ללא

ספק,

והלב שלהם,

הלב שלהם היה מרגיש פחות, או בודאי שאחרת.

ידיים

.

כי ככה זה היום, פחות, או לפחות אחרת..

סוֹפיוֹם

.

ירד האיפור1

.

 

.

אלפי אלפים

.

די. נמאס לה.

זרוקה בתיק כאילו הייתה זיפו, קשוחה וסקסית that is.

בימים טובים עטפתי אותה בגרב מתוך הרגשה שאולי אנסה להגן עליה מעט מחבטות ומכות שהתיק שלי

חוטף במשך היום, אבל ברוב הימים פשוט זרקתי אותה לתיק, היא והנייד, צמד שבלעדיו אין דרך להביט

אל העולם, כלומר בטח יש, אני כבר לא זוכרת מהי.

אלפי אלפים, עשרות אלפים פריימים היא שמרה לי,

מחברת בקסם בלתי נתפס בין מה שאני רואה, איך שאני רואה והדבר הנוסף הזה שאין לו מילים

וכמה, כמה טוב שהוא כאן, הרווח שבין רוח האדם והעין, והנפש. אושר.

ימי הולדת, בקרים, בית ספר, עצב, טיולים, שיטוטים, משימות, תהיות, בניינים, ההורים שלי,

הבת שלי, אני, לבושה, פחות לבושה, צילומים לבלוג, לפייסבוק, לשמור, לתערוכות עתידיות,

למזכרת, למשמרת, לתמיד. כי אין אפשרות לא לרצות לתפוס את הדבר הזה שאני רואה דרכה.

קסם, ועוד אחד, ועוד. מסע אין סופי.

ויש את האחרות כמובן. היפות, מתוחכמות, יקרות. על כל היכולות המופלאות שלהן, והעדשות

העושות פלאים, והפיקסלים האין סופיים, והיופי שהן תופסות לפעמים כמעט בלי עזרה, וכל זה

משמח ומרגש מאד,

אבל זאת,

זאת הייתה החברה הטובה, היומיומית, זו שלא זזים בלעדיה,

הג'יפ שבמצלמותי, רכב שטח קשוחה ויעילה.

היום התעייפה סופית, ומה שנשאר לי הוא להודות לה, ולמזלי הטוב,

לא הרבה היו נשארים/ות נאמנים כל כך מול יחס כזה.

ק ל י ק.

יש לי בלוג, פייסבוק, טוויטר ואֶפֶס אסרטיביות. ותכף דצמבר

.

.

טוב,

יש לי בלוג שנקרא על ידי המון אנשים כבר שש שנים,

יש לי פייסבוק פעיל הנקרא בחלקו על ידי כולם ובחלקו על ידי כמה מאות אנשים שאני מכירה ממש.

יש לי טוויטר סתמי, פינטרס סטטי, ג'י פלוס וכל היתר רק כדי לתת לינקים לפוסטים בבלוג.

יש לי סוכן מצויין, והרבה מאד

מכרים,

חברים,

קולגות,

קשרים ובכלל.

ויש את הרגע הזה שבו אני מבינה שככה זה שהחיים מפנקים אותך מאז שאת זוכרת, מתמיד.

מפנקים בהצעות, עבודה, הצלחה – לא שלא עבדת קשה וברצינות – יחס מיוחד, אגו מלוטף מגיל מאד

צעיר, כסף, פיתויים ומה לא, ואז את מגיעה לחיים האמיתיים ומגלה שיש כלים החסרים לך.

לי חסרה אסרטיביות, חוץ מזה הכל בסדר,

אסרטיביות וקצת פינוק עוצרים אותי מלהזיז דברים שאני רוצה שיקרו.

נ.ב. זה פוסט מאד גלוי לב, אתם שמים לב, נכון?

.

הרשימה א ר ו כ ה יעידו המסמכים, כתבי יד, תיקיות הצילומים ושאר הרשימות ביד ובמחשב,

אבל אותי מעניינת כרגע משימה אחת בלבד.

לא הרומן בכתובים, לא ספר הילדים, לא האיורים של ליאור, לא הסרט הדוקומנטרי. כרגע לא.

עכשיו זה זה: יש לי תערוכת צילומים מוכנה (כמעט) שאין לי מושג מה ואיך לעשות שהיא תקרה.

קטנה, אינטימית, מחברת צילומים ומילים, ויז'ואל וטכסט, ולא דומה לכלום.

קוראים לה דצמבר, והיא חייבת חייבת חייבת להיות מוצגת בדצמבר, גג ינואר, אין ברירה.

אני,

דחיינית, מפונקת משהו על ידי החיים, כבר אמרתי, לא באמת יודעת איך לגרום לה להיות.

אני מבינה שזה עשוי להראות, להשמע מוזר, ה ל ו…..

חלי, גולדנברג, השם שלך בכל זאת יפתח לך איזה דלת של איזו גלריה לפגישה, לא?

אז התשובה היא שבטח כן,

אבל,

והנה המלכודת, האבל הגדול, גילוי הלב הזה שבטח אמחק עוד מעט,

א נ י  ל א.

אני לא יודעת לצלצל,

מכירה בעלי גלריות, מכירה אספני אמנות, מכירה אוצרות, ואוצרים, טוב אחד, מכירה ומכירה.

לא יודעת לפנות, כלומר יודעת מצויין אם תבקשו ממני לעזור לכם, לארגן לכם,

כשזה מגיע לכאן,

כשזה צריך להתחיל מפעולה שלי – לא כמו נניח תפקיד, אודישן או הרצאה שהיוזמה לרוב לא

שלך או אצלך – אני הרי יודעת מה כדאי ועדיף ואיך צריך לפנות ולהציג,

אבל העובדה שזה לא קורה. לא יוזמת פניה, טלפון, מייל, חיוך, משהו, כלום,

חוץ מרמזים דקים ושקופים שאין איש מלבדי שיבין,

ויעידו אלה המנסים לדרבן, להזיז, להניע את הטורבו העקשן שבי,

לא מצליחה: שלום, זו אני, יש לי תערוכת צילומים עדינה ומיוחדת ואני מחפשת חלל ומקום,

רוצים לראות?

.

אבל עכשיו אני כאן משתמשת בהפוך, בכח שלי, במה שאני חזקה וטובה בו,

במילים, בכנות, בבלוג שלי וברשת.

שלום, אני  מצלמת וכותבת, כבר המון זמן, ומאד מאד רוצה שהתערוכה הזו תקרה, ובמועדה,

ומאד, מאד אשמח אם תושיטו יד/מייל/טלפון ותגידו: תַרְאִי.

.

אז אני כאן. סוגרת את הפוסט לתגובות.

אתם יותר ממוזמנים, למעשה אני מבקשת מכם לחשוב למי כדאי, עדיף, נכון, להעביר, ולשלוח,

את הפוסט הזה – בלי קשר לפייסבוק, למרות שגם כמובן – כדי שיסתקרן.

אני משאירה מייל, ומחכה לראות אם או איך משהו יקרה,

ואני אתחיל לזוז,

כי תכף דצמבר.

.

chelli.goldenberg@gmail.com

.

אם מדברים על אוספים, או על יום כיפור

.

.

קניוק ופשיטת הרגל המשפחתית שלי

.

.

אתמול הלכתי לפתיחת התערוכה של יורם קניוק שאני מכירה ואוהבת שנים רבות,

ושל איריס נשר, שגם אותה אני מכירה ואוהבת שנים רבות אפילו יותר, היה נפלא. זו תערוכה נפלאה,

השילוב בין הטכסט שלו והצילומים שלה מרתק ומעורר מחשבה ורגש,

אבל אני תמיד, תמיד מרגישה בחללים כאן את הזמן והריח של פעם.

בשבילי החלל הזה הוא פרטי, הוא שלי.

בכל פעם שאני מגיעה, לפעמים רק נוהגת, ליד מוזיאון רמת גן זכרון החושים שלי מתעורר, מוכיח לי

שסטניסלבסקי שוב צדק והלב שלי מתעורר, הזכרונות מנסים גם, אבל איתם, כמו שקורה עם זכרונות,

זה קצת יותר מורכב. רובם טובים ומנחמים וחלקם, בעיקר אלה הקשורים לזמן ההוא, מטושטשים

ואטומים מדי, עדיין, בלי יכולת שליפה וריפוי.

פעם, מזמן, הבניין הזה, ממש זה, ממש במקום שאני מחבקת את יורם היושב על כסאו נבוך וגם שמח

משפע תשומת הלב ואהבה שהורעפו עליו אתמול, ובצדק, היה בית החרושת של אבא שלי.

שם, ממש שם, על ריצפת בטון אחרת (אני חושבת)

עמדו הנולים בבית החרושת של אבא שלי.

נכנסת דרך הדלת שנפתחה בדיוק במקום שדלת המוזיאון נפתחה אתמול לבקר את אבא בעבודה.

עומדת ילדה קטנה וצהובה, חסרת נשימה, מול מה שנראה והרגיש כח טבע גדול פי כמה.

רעש נולים מונוטוני וחזק כל כך, בקושי שומעים, צריך לצעוק חזק כדי שאבא ישמע אותך,

אבק הבדים הניטווים ללא הפסקה כמעט. משמרת בוקר, משמרת אחר הצהרים, משמרת לילה.

זמן סזיפי ולא נפסק, ידים עובדות, מחליפות קונוסים עליהם מגולגלים חוטי כותנה ומשי הניטווים לגלילי

בד כבדים ומרתקים בצבעוניותם, בדוגמאות ההולכות וניראות לעין לאט לאט ואבא אחד שמח.

.

אחרכך הגיעה המלחמה המפוארת והמקוללת ההיא וחמסה והרסה ביד כיבוש מפואר וחודשי מילואים

ארוכים ומיתון ממושך אף יותר – כי ככה זה במלחמות, חיי אדם נהרסים לא רק כשמישהו נהרג –

את הבטחון והשקט של המשפחה שלי,  ובדיעבד הביאה גם את עתיד המדינה שלי לפשיטת רגל.

אבא שלי, ואמא שלי, הורים, גיבורים, בני דור שיודע השרדות מהי התעשתו והצילו את משפחתם,

המדינה, לא ממש הצליחה,

ואיך הגעתי מתערוכת צילומים וטכסט מופלאה לקללת הכיבוש, אין לי מושג.

.

ככה היא צילמה אותו, כמו החיים וכמו הקסם, והעצב.בץ

תלכו, מוזיאון רמת גן, עכשיו שַקט שם.

.

מָה שֶפֶּרַח

.

 

.

you've got mail

.

.

חלל

.

.

.

.

 

.

.

רגע

.

.

חטא

.

.

אפשר לקרוא לזה אסקפיזם

.

כשהעלתי את הליקוט הראשון לא חשבתי שיהיו עוד, למרות שכתבתי.

אבל המציאות במקום הבוער, החומצתי, הזועם הזה מביאה אותי לאסקפיזם צילומי.

אני מביטה בעולם כמעט רק דרך העדשה כרגע. עדיף ברזולוציות ממש, אבל ממש גבוהות.

נסיון לחסום –  ברור לי שזו הפוגה קצרה ממש, לצורך נשימה – את המציאות המטורפת שבחוץ.

.

לקט ראשון

.

בלי קשר לחג השבועות המסתמן באופק הלא רחוק,

רק מי שיש לו ילדים בגיל בית הספר יודע על קיום החג הזה,

החלטתי להתחיל לצלם את ליקוטי מההליכות ברחובות השכונה באביב הזה.

בין איסוף פיטגו, הסמקות מול אנשים העוברים ורואים אותי מקפצת, מתופפת, פורטת על גיטרת

ידיים דמיונית בגלל רוקאנ'רול ישן שהאייפוד משמיע לי ובהיה בשמיים כתומים ורדרדים כמו

שיש בימי העכשיו, ובין המחשבות, אוקיינוסים של מחשבות, ורגשות, וטייפונים מסוגים שונים,

אני מלקטת. ענפים, פרחים, אבנים, תבלינים, מה שאני רואה, וחומדת.

זה הראשון, מהיום.

.

יהיו עוד, אין ספק.

.

שניים, אחד שכמעט ואלה שלא

.

.

מטאפורה? בטח שמטאפורה.

.

ביום שאחרי התהילה

.

בבנין מנופץ ונטוש, אני מטפסת בזהירות בין מים נוטפים מתיקרה סדוקה, מתגלה חלל גדול בקומה שניה.

.

אני לא מצליחה להבין מה הכתמים המושכים אותי כלכך אל הקירות, בעיקר אל המרוחק, ומתקרבת

.

הקירות, מרצפה עד תקרה, מכוסים בדפי עיתונים וירחונים. אני מנסה לזהות פנים חרוכי זמן ושנים.

אודרי הפבורן…? אולי טיפי הדרן…

.

ולא מצליחה.

.

פעם זה היה גורלה של תהילת עולם, של עיתונים ביום שאחרי…

.

אדום סופני

..

.

באפריל

.

.

.

.

פוטנציאל

.

.עוד צילומים

.

בתים שבורים

.

.

. אני מכירה אותם למעלה מעשור, משיטוטי אחר הצהרים עם זאתי בשכונה.

שני בתים שבורים ומנותצים, כמעט בלי שריד למי ומה היו פעם כשפעמו בהם חיים.

היה שלב שהשתלטו עליהם צעירים סוערים וחסרי בית, רואים בשברי הרהיטים והגרפיטי.

אחרכך הגיעה הגדר שהעלימה אותם מעיני.

היום כשנהגתי ברחוב ההוא, לפעמים אני חוזרת הבייתה בדרך עקלקלה בתוך השכונה,

לראות מניינים, הגדר הייתה מקומטת ומונחת בחלקה על החרציות והחובזות המכסות את החצר,

הניילון שכיסה חלונות חשופים רשרש, הקירות חשופים ומגלים שכבות חומר וצבע רבות,

ולא היה זכר וסימן לכלום, חוץ מכורסא, כמה ציורי גרפיטי על הקירות, בית בובות מחליד, וקירות. קירות מקולפים ומרוסקים בכל כך הרבה יופי, וחיים. וחשבתי מי היה חבר של הילד בחלון שממול, אם. וטפסתי במדרגות מתעקלות בחן וסגנון שלא ראיתי הרבה זמן בבתי העכשיו. . וידעתי שהילד שיגור בבית החדש שיבנה כאן אחרי שהקירות הקלופים והיפים האלה ימחקו יחייך לחבר בחלון הסמוך בדיוק כמו הילד ההוא, מהבית הזה שאני מתעדת כרגע את קץ חומריו, כי חיים. אפקה. מרץ 2012 .

גריז

.

דבר ראשון המקיף את החושים הוא הריח.

כמו במרתף של אבא שלי, בהבדל קטן שאצלו, הברגים עומדים מצוחצחים בשורות חסרות רבב, ובמוסך

המוסתר הזה שפלשתי אליו כי דלתו הייתה חצי פתוחה ולי הייתה חצי שעה, היה רק רבב, ואבק, וגריז

וברגים ומחרטות ורסיסי מתכות ורהיטים ישנים וחלקי מנועים ושני גברים מבוגרים, בעל המוסך

והעובד איתו, שנשענו על "פורד" ישנה עם מכסה מנוע פתוח כמובן,

ודיברו על ארטישוקים.

אחרכך, כשהוא הרשה לי לצלם, הוא הצביע על הגג המתפרק וכשאמרתי לו: אה, הבנת מה מוצא

חן בעיני כאן, הוא חייך, וחשבתי איך בין המגדלים המקיפים אותו, ומול כל ההצעות העסקיות/נדל'ניות

שבטח מציעים לו כל הזמן, הוא בוחר לפתוח את דלת הברזל החלודה שלו כל בוקר, לעבוד עם הברזלים

המגורזים האלה והעמית הותיק שלו, ולחייך ככה.

.

.

סופעונה

.

.

.

זכות בחירה, תמיד.

.

בחוץ, ברוח שעוצמתה פשוט העלימה הכל חוץ מהצורך לנשום ולצחוק בקול רם גם את לבד על שפת הים

.

או בבית שלך. עם הסערות הפנימיות, או בשקט, איך שתבחרי. תמיד איך שתבחרי.

וזה בקטן כי אין לי סבלנות עד לבחירות או למשהו אקטואלי אחר כדי להעלות את הצילום הנפלא הזה

כתזכורת בעיקר לנשים שביננו, שתמיד, אבל תמיד, יש לנו זכות לבחור, ולהגיד לא.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

..

.

.

או כן כמובן :)

.

.

דוגמנית, מצלמה והמון נעלים

.

.

הכי קשה זה לזכור שפעם זה היה המקצוע שלי.

חלק מהמקצוע שלי.

דוגמנות מסלול לא היה חלק משמעותי בשנותי הרבות – עשרים שנה בדיוק -בעבודה ההיא שלי.

דוגמנית צילום כן, בטח. להצטלם היה המקצוע שלי ומה שאהבתי, מאד.

פעם אולי נברר מה היה שם כל כך מרגיע בשיקוף העצמי, במה שמתקבע לתמיד.

אבל כשצלצלו ובקשו שאשתתף בתערוכה עם הצילומים שצילמתי אז – כי אני מספרת עליהם,

וכשפתחתי את קופסאות הקרטון השחורות והתחלתי להסתכל בקונטקטים זה חזר והיה שלי.

זכרון חושים זו לא המצאה …שלושה ארבעה דפים עמוסי זכרונות, שמות, פנים,

והכל היה כאן, על השולחן הרגשי שלי, כאילו אתמול.

מתמיד הייתה לי התנגדות גדולה להשתתף בתצוגות אופנה –

למרות שנשלחתי לא פעם לסיבובי תצוגות של אופנה ישראלית בחו'ל אין-לי-מושג-למה –

למרות שהיה בעבודה הרבה מאד כסף.

זה היה הלחם, החמאה הייתה הפרסומות, הקולקציות, המודעות או בקיצור הצילומים.

אז כולן נסעו והתאפרו וסחבו תיקים עמוסי אביזרים וכובעים ונעלים וחזרו בלילה מאוחר מאד

הבייתה ואני התעוררתי בארבע בבוקר לצילומים על שפת הים או אי שם בנגב

הייתי בבית בשש.

בכל מקרה, בשנתים שלוש האחרונות שלי במקצוע ההוא, הברכה והקללה של חיי,

מטעמי התבגרות, התרככות ופרנסה, התחלתי להשתתף גם בתצוגות אופנה.

הייתי שם, בעולם העמלני של תצוגות אופנה קטנות, מחלטרות, עלובות משהו

וגם בעולם המנוגד לו, של תצוגות אופנה

יוקרתיות, מעצבי אופנה נפלאים, חזרות

ארוכות ואלגנטיות ושפע לרוב.

אבל הייתי חייבת להרגיש שיש בזה צידוק

נוסף מעבר לדבר עצמו. הייתי חייבת, אפילו

בלי לדעת, משהו שיאפשר לי לנשום,

שיאפשר לי להאחז ולמצוא הצדקה – אישית,

פנימית – ללמה אני עדיין שם והפרוייקט הזה –

כיוונתי אז לתערוכה וספר – אפשר לי את הכל. לעבוד, להרגיש שיש שם מטרה, ועניין ויצירה,

ובעיקר, כך אני מרגישה היום איפשר לי פרידה רכה וארוכה.

לא צלמתי את נמובן מאליו, מה שהכרתי מצויין,

את מאחורי הקלעים בצילומים. לא בסטודיו, לא בלוקיישנים, בצילומי אופנה, פרסומות או סרטים,

רק בתצוגות אופנה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

במקום שהיה לי, גם, זר, והייתי שם. רצוף, הרבה, כל הזמן.

הניקון המצויינת שלי – דיגיטלי? מה זה דיגיטלי? – הוכנסה לתיק הגדול עם עוד סרט שניים 36 תמונות,

נעליים, חגורות, כובעים, תיק איפור ומצאתי דרך לשרוד. להסביר לעצמי שלשעות האלה, המקומות

המוזרים – מי שלא התלבשה במקרר של חדר האוכל בקיבוץ, או במחסן הקטנטן שבחורשה כי שם מתקיים

"יום האשה" לא תבין –  הנסיעות האין סופיות, ההמולה הנשית, ובעיקר לריק שבִּפְנים יש סיבה ומטרה.

עבדתי קשה. נסעתי שעות, חיכיתי בפזנון להסעה, חיכיתי לפני תחילת התצוגה, חיכיתי בחזרות,

בין יציאות למסלול. התאפרתי, רכלתי, דברתי, עשיתי שתיים שלוש חברות טובות ממש, השוותי רגלים,

איפור ובחורים בלי סוף, נסעתי בחזרה לפזנון ובעיקר, בעיקר צלמתי..

אני חושבת שהן כל כך התרגלו אלי ולמצלמה שלי שזה כבר ממש לא שינה להן אם שלפתי מהתיק מצלמה,

מסקרה או גרב ניילון כי הקודמת נקרעה. הייתי חלק בפאזל ההוא, היינו, אני והניקון.

וכמו תמיד, כמו שאני, גם הייתי וגם ראיתי מהצד, כאילו אני שם, על המסלול.

כי בעוד שלוש דקות אני אהיה בדיוק שם, בדיוק כמו זו שאני מצלמת ברגע זה ממש,

זוקפת גו, מקפיאה פנים. העינים שלי מחפשות משהו להתמקד עליו.

סנטר זקוף ומחשבות שמהלכות פרא כרצונן, בלי קשר וחיבור למקום שעכשיו,

ובגדים יפים כמובן.

.

התערוכה "צילומי אופנה" . הצגתי בה עשרה צילומים, לא אלו שכאן, אחרים.

.

מה שהיה

.

בדרך ראיתי את העבר, ההווה והעתיד בפריים אחד.

מה שהיה,

מה שהורס,

ובאופק, מה שכנראה יהיה.


אז צלמתי קצת, ממש קצת


כי בעוד כמה ימים,גם זה לא יהיה…

.

.

רוח

.

.

איך יש בה עוצמה, תמיד. בעיקר כשהיא מנסה את כוחה עלינו.

כל המילים, תחכום שאנחנו בטוחים שיש בנו, אלה שעושים אותנו, בעיננו, חזקים, בלתי מנוצחים

הכל נעמד דום, מצטמצם ומגיע לגודל הראוי מול נחשול, הדף, משב רוח עוצמתי אחד.

איך היא מרחיבה נפש ולב גם כשהיא קרה ומקפיאה וצובטת, בעיקר אז,

רחובות רוחב במנהטן, וההדסון והרוח הסוערת במלוא עוצמתה ביניהם מלמדים אותך ענווה.

מכנסת את גופך אל תוך עצמו, אל תוך עצמך.

שיגמר, את מחפשת מחסה ומנסה לנשום דרך חרכים ועינים דומעות,

נשימתך מהירה, שטוחה, הדופק עולה, אדרנלין מפעים ומזנק,

ואת מרגישה איך כוח הטבע הטמון בה, מהפנט ומעצים.

 

.

דוגמנית צילום, יומן עבודה #3 רִוְיוֹן

.

.

הפייסבוק ארגן מסיבת מחזור בדף שלי היום.

אמנון שלח לי תמונה של מודעה עם צילום שלי ושאל: יש לך?

העלתי אותה לפייסבוק בלי לחשוב הרבה, התגובות וכמות האנשים שזכרו אותה

הפתיעה אותי באמת, בכל זאת רק מודעת פרינט ופוסטר מדיה.

בלי שלטי חוצות, בלי טלוויזיה מסחרית, בטח בלי רשתות חברתיות וחשיפה בכולן

ובכל זאת חרוטה בזכרון הקולקטיבי של בני גיל מסויים, דור ספציפי.

ונזכרתי בנסיון שהתחלתי לפני שנה בערך, לייצר כאן פוסטים של יומן עבודות מפעם,

כמו זו למשל, של חוברות הסריגה  אז הנה עוד אחת:

.

המוצר: רויון של "תנובה"

השנה: כנראה 1987 יבדק סופית

משרד פרסום: אריאלי

ארט דיירקטור: שוני ריבנאי

צלם: יקי הלפרין

שיער: עברתי במספרה לפני שהגעתי לסטודיו

איפור: לא זוכרת. בטח עדה לזורגן

בגדים: הייתה סקיצה, הבאתי כמה דברים לבנים, ורדרדים מהבית, אבל את החלוק לקחנו,

אני חושבת, מהבריכה של המלון….

לוקיישן: מלון "דניאל" בהרצליה. שוני רצה מודעה לבנה, בהירה עם אור מאחור.

.

אני זוכרת את העבודה הזו. לא הרבה עבודות וצילומים אני זוכרת ממש, את  זו אני זוכרת מכמה

סיבות. היא הייתה קל'ב, לא הצטרכנו לנהוג שעות לאיזה לוקיישן,להתלבש מאחורי שיח, להתאפר

במכונית ושאר עניינים. נסענו להרצליה, היה מיזוג, קפה, שירותים עם מראה גדולה וחלוק רחצה לבן

מי צריך יותר?…אבל בעיקר אני זוכרת אותי יושבת ומסתכלת במבט ההוא שיש לנו, הבנות שיודעות

להתבונן ככה, זו מין תכונה מולדת כזו, סוד מולד חסר מילים, מביטה עמוק לתוך העדשה של יקי

ומרגישה במקום העמוק, המפחיד ההוא, אולי בפעם הראשונה שיתכן שהלונה פארק הזה שהתחיל

בגיל שש עשרהכל כך במקרה ובלי כוונת תחילה, זה שלקח אותי ואת חיי לכיוונים כל כך מפתיעים ולא

צפויים עומד לפני סופו. ישבתי שם, בלונדינית, מאופרת, יפה כמו שאני, וכן, תמיד ידעתי,

האגרוף מאוגרף ברכות  כדי שלא יעשה סימן על הלחי, זמנים חסרי פוטושופ, כן? נתמכת בלחי בתנועה

טבעית ונוחה לי כשאני מול המצלמה (עד היום),

בתחילת שנות השלושים שלי, אמורה להיות ולהרגיש בשיא יכולותי, ובכלל,

והנה, עקצוץ תודעת הגיל, מקצוע מקולל בהקשר הזה, מעקצץ.

בהלה קטנה שהציצה ונעלמה אז, ביום ההוא, בפעם הראשונה, עד הפעם הבאה,

הפעמים הרבות הבאות.

רוויון 2

.

אז הנה, כלכך הרבה עבר, וכל כך הרבה צילומים, עבודות, חוויות, רגעים עברו מאז

ואני זוכרת  במדוייק, בקלוזאפ –  את השעתיים ההן,

שטופות האור ששוני רצה, הפריים שיקי בחר, והמבט לתוך העדשה שלו, אליכם,

וגם אל עצמי.

.

..

שומרות הסף

.

.

מיכאל שאל אותי בדרך אם אני חושבת שזה משנה אם נגיע או לא

ואמרתי לו שחשוב שהתחושה תהיה שהגיעו הרבה אנשים ושחשוב שיבינו שהגיעו הרבה אנשים.

ודווקא אנשים שהדבר הזה לא נוגע – עדיין? – ביוםיום שלהם, כאלה כמונו,

שנשמו עמוק היום ועזבו את חייהם לכמה שעות בערב צונן כדי להגיד שאכפת להם ושלא נסכים.

וכאלה אנשים שיגידו עוד פעם ועוד פעם שלא נסכים, ולר רק בכיכר רבין לא נסכים.

לא נסכים בכל מקום שנחשוב שחשוב להגיד שאנחנו לא מסכימים.

בערב שאל אותי מישהו אחר למה אני שומרת על העולם כל הזמן –

הוא גם שאל אותי לא מזמן מי שומר עלי, אבל זו הייתה שאלה מסוג אחר –

וכתבתי לו שזה בכלל לא בגללי,

It is not about me

כי עלי הם לא יכולים, אין סיכוי.

אני כבר יודעת להבדיל בין נכון ללא נכון,

בין צודק ללא צודק,

בין מה מותר ומה אסור,

ומה אני יכולה ומה לא, ומה קשה לי ומה לא,

ולהחליט להכנס לאוטו ולעלות על כביש 6 ולחזור הבייתה אחרי חמש שעות, זה קל,

זה רק לקחת החלטה לא באמת דרמטית ולעשות.

אבל הילדות שלנו,

אפילו שכבר יש עשרה בגיל שלהן, לחלקן, ובטח הקטנות יותר עשויות לחשוב שככה זה.

שככה מתנהלים חיים. שככה זה גברים וככה זה נשים.

רק המחשבה שיש ילדה קטנה שתראה שוט בטלוויזיה של נשים חרדיות הולכות רק איפה ש"מרשים",

ולא תשאל מי בכלל מחליט מי מרשה או אוסר,

או ילדה קטנה שתגיד בעינים גדולות שאסור לה ללבוש את החצאית הזאת,

או שתחשוב שאיזה ילד או גבר יכול עליה במשהו רק בגלל שהוא גבר,

יכול או רשאי להכתיב לה איך להרגיש – זה בכלל שיעור, השפעת המילים הגבריות עלינו –

או מה לעשות. אז בגללן, בגלל ובעד חייהן ועתידן.

כי אנחנו מהבחינה הזו, והכוח הפנימי, ותבונת הגיל ולב – ברוב המקרים – מסודרות,

אנחנו הנשים, אהובות, חברות, אמהות, אחיות,

כל מה שאנחנו,

האמהות של העולם,

אנחנו בסדר. עלינו הם לא יכולים, זה סופי וסגור.

אבל הן?

חובה חובה חובה עלינו לשמור עליהן.

להיות שומרות הסף,

ולעשות עבורן.

להסביר, ולהגיד, ולחזק, ולצעוק ולהפגין גם,

ולא לתת לאפלת ימי הביניים לגרור אותנו לאחור ולקלקל את הטוב שנבנה,

לבינתיים, עד שילמדו, ויפנימו.

לתמיד.

.

.

כל שנה

.

.

פעם, לכי תזכרי מתי אני ממלמלת לעצמי, קראתי באיזה עיתון, זה שזה היה עיתון ולא

אתר, את זה אני זוכרת, על תערוכת צילום אי שם בעולם שעניינה היה צלם, הולנדי

נדמה לי, שצלם ילדה קטנה, שכנה, בכל שנה ביום הולדתה ליד דלת הכניסה של ביתה,

גם אחרי שהוא עבר שכונה.

אחרי שנים רבות רבות כמו שנהוג לכתוב הוא גילה באיזה ארגז את הצילומים, תהה איפה

היא, מה קרה בחייה והאם היא המשיכה להצטלם ליד דלת הכניסה גם אחרי שדרכיהם,

הוא לא זכר למה נותק הקשר, נפרדו, ויצא למסע חיפושים במטרה להוסיף צילום שלה

עומדת על יד דלת הכניסה לביתה הנוכחי, בבגרותה.

את הצילום המבוקש הוא לא הצליח לצלם, הוא לא הצליח לאתר אותה, יתכן שהיום כבר

כן, אינטרנט, פייסבוק וכו, אבל נכון לאז, התערוכה הייתה צילומיה ומסעו אחרי סימני חייה

המעטים היה מרתק.

בגללו, בזכותו למען האמת, התחלתי לצלם את זאתי  בכל ראשון בספטמבר.

מהיום הראשון, של הגן הראשון, ספטמבר 1999.

עם התיק, עם ההתרגשות הגדולה. ליד דלת הכניסה, על השביל עם הגב והילקוט, ליד

השער. ובפורים כשאני לוקחת אותה לבית הספר אני מאלתרת על הבוקר, זה התנאי,

אסור לי לתכנן מראש, תחפושת קלילה אבל שברור שתחפושת, ע'ע שפם ובנדנה

ועגול בריסטול לעין – ואנחנו מבקשות ממישהו שיעשה חמישה קליקים, לא יותר.

.

.

היו שנים שלא התחשק לה, אבל לא ויתרתי. ת'חננתי כמו שאומר סנדרסון כי ידעתי שזה יעבור ובמבחן התוצאה והזכרונות, יהיה שווה.

.

האפשרויות הן אין סופיות שתדעו, ונפלאות, רק צריך לקחת החלטה מה מתעדים.

את עצמך. את הילדים. את עצמכם כזוג. את הכלב.

את הבית, את הסלון, אתכם ליד המכונית, את מטבח, שזה הכי כיף.

עומדים ועושים קרניים בשורה. מוציאים לשון. לובשים חולצה אדומה. רוחצים כלים,

ליד הפסל המגוחך של סבתא. ישר, בפנים רציניים לתוך העדשה. אחד אחד, כולם ביחד.

מה שתרצו, איך שתבחרו. אבל תעשו, אל תגידו רעיון נפלא והזמו יעבור וכלום.

.

זה לא באמת משנה מה, רק משהו שהוא בחיים שלכם, אינטימי וקרוב וקבוע,

ובתיעוד שלו אתם מרוויחים פרוייקט משותף, אינטימיות, המשכיות וזכרונות.

אז מה צריך?

צריכות להתקיים שתיים, לא, שלוש, לא ארבע פעולות וזהו:

החלטה שרוצים.

החלטה על נושא, פעולה.

הצילום הראשון. קליק.

והכי חשוב, התמדה.

מה שתחליטו. רק תזכרו שזה קשה לפעמים לראות בפעולה הראשונה את רוחב הדבר

וגודלו. כמו נניח כשמתחילים אוסף, הוא לא מרגיש כמו א ו ס ף, איזו מילה חגיגית,

בחמישה בולים, מטבעות, פיות הראשונים, זה לוקח זמן.

גם כאן, ההעמדה הראשונה מרגשת אבל רק בשניה, בשלישית תחושת ההמשכיות

מתעוררת. וכשעוברות השנים, והן עוברות you know, למסורת החזקה הזו, ולתוצאות

שלה יש הרבה כח, ושימור ושמחה.

יאללה. חורף, זה זמן מצויין לעניינים משפחתיים. או אישיים.

.

החליטו, ועשו:

פרוייקט האחיות בראון – בשנת 1975 ניקולס ניקסון החל לצלם אשתו ביבי ואת שלוש

אחיותיה מדי שנה, פעם בשנה. תמיד באותו סדר, הת'ר, מימי, ביבי, לורי.

חץ הזמן – בשבעה עשר ביולי , כל שנה נעמדים בני המשפחה לטכס פרטי.

ויש את הפרוייקט הכי מדליק, וקצת שונה באיזה אתר שתכף מישהו מכם ישלח לי לינק

אליו, זה האתר שבו גולשים בוחרים תמונת ילדות שלהם, לבד או משפחתית ומשחזרים

אותה אחד לאחד היום.

התוצאות hilarious  אין-מילה-בעברית ונוגעות ללב ומרתקות. שווה ביותר ולגמרי.

ומיכאל שלח לי את זה.

.

ולא, אין סיבה להגזים ולהגיע לזה :)

.

ותהיו נחמדים, בעוד כמה שנים כשתשבו יום אחד ותסתכלו בצילומים שלכם, במחשב,

באלבום, יש עוד כאלה, זה דוקא כיף, או אולי בבלוג או באתר שתפתחו, תהיו נחמדים,

תזכרו מי נתן לכם ככה במקרה, בחורף 2011 דחיפה קטנה להתחיל, ותשלחו לינק…

.

.

תווים מסוג אחר

.

.

זה מה שראיתי היום

.

וחשבתי מה שאני חושבת כמעט בכל פעם שאני רואה אותן מתכנסות שהגיע הזמן שמישהו ילחין

את סדר התכנסותן.תו, ציפור, ומוסיקה.

.

ושלא יגמר ככה, או אולי כן…?

ץ

ועברו שעתיים והאינטרנט המופלא הזה וענת שאני לא מכירה, שלחו לי את זה. אני לא מצליחה משום מה

להעלות את הוידאו לבלוג עכשיו. תכנסו, לא תאמינו, בדיוק, אבל בדיוק כמו שחשבתי שצריך….עונג.

 

.

 

.

מדבקה אדומה וסרט אדום גם

.

.

הגעתי בעשר וחצי, לקחתי קטלוג, ובררתי. קומה שלישית.

עליתי במדרגות, אמרתי שלום זריז לכמה אנשים מתוך המאות שאמרתי להם שלום, וחיבקתי וסיפרתי

ששלומי טוב מאוחר יותר ומהרתי לקומה שלוש. היא הייתה שם, הראשונה, שהתחילה את הסידרה

המחפשת בית/ גלריה/אוצר. מוארת וברורה, מימין למעליות ובעיקר, שעה וחצי לאחר הפתיחה

מיינד יו, הייתה עליה מדבקה אדומה.

..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כל כך שמחתי שצילמתי והעלתי לפייסבוק למרות שאני בגמילה

אחרכך הסתובבתי לידה וקבלתי שפע מחמאות והסברתי מעט מה ולמה, ומה הרעיון שמאחוריה, ומאחורי

הסידרה, ושמחתי שגם אחרי שלא ראיתי אותה חודש, מאז שסיימתי ומסרתי אותה, עדיין – וזה לא קורה

הרבה כאן, היא מצאה חן בעיני.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז הסתובבתי עוד כמה שעות נפלאות, כמו בכל שנה – הנה הפוסט של שנה שעברה – בין עבודות

שחלקן נפלאות וכולן כולן נתרמו על ידי יוצריהן למטרה חשובה וגדולה מכל אגו, כשרון או מחיר.

המלחמה באיידס.

ואז, אחרי סיבוב בשדירה, קפה קצר עם א, חיבוק עם נ. ועוד קצת, גיליתי בדרך לאוטו חנות ספרים

ודברים מופלאה בשם "המגדלור" ברחוב הרכבת 4 – דחוף להגיע.  שני עותקים של בפברואר אפשר

לקנות פילים של הופמן חיכו לי על המדף כאילו כלום, כאילו זו מציאות רגילה בחנויות ספרים בארץ,

ולא כאילו עברתי השבוע ל פ ח ו ת עשר חנויות ולא מצאתי אותו. טוב, מיד נקנה עותק למי שיש לה

יומולדת תכף, בפברואר- וגם קבלתי אסאםאס מקסים. עונג שישי, אין עליו….

.

.

.

.

.

.

הקטלוג של 2011 כבר באתר – שווה להסתובב וללקט.

.

שמפניה באמצע הכרם

.

.

אפרת הג'ינג'ית צלצלה ושאלה אם אני רוצה להצטרף לטיול הכרות עם אנשי מגמה – כאלה שמוציאים

טיולי שטח /טיולי נשים / טיולי למקומות בעולם, בטח שאני רוצה. אני אוהבת טיולים, סיורים,

הרפתקאות, נסיעות, תחקירים ובאופן כללי. אחכ יפעת, מיוזמות העניין סיפרה לי שהיא חושבת על

דוקטורט שעניינו יהיה, מנסיונה, מהפכי חיים אמיתיים שנשים חוות בהרפתקאה / חוויה הזו.

לא כולן, לא תמיד כמובן, אבל אלה שעוברות חוויה משנה חיים באמת, למה זה קורה אז.

מה בעשרה ימי מסע עם ארבעים חמישים נשים במקומות מלאי טבע וראשוניות ואתגרים והרבה

חדוות נשים גורם לאלה ש"זה" קורה להן ש"זה" יקרה. זה נשמע מעניין. זה נשמע פאן, והג'ינג'ית תמיד

משמחת אז שמתי שעון לרבע לשבע בבוקר שישי אפור לפני שבועיים והתייצבתי על עצמי ומצלמתי.

היה סבבה, אין ספק. אנשים תקתקו הפקה לתפארת, חברה נשית, נוף אפור, ירוק, פראי וחורפי, מישהו

שמארגן הכל, לא צריך הרבה יותר לפעמים.

כשהגעתי הבייתה והעברתי את התמונות למחשב זה שוב קרה.

כמעט לא מצאתי "עדויות" ממשיות לאיפה הייתי ומה עשיתי, רק רמזים, חלקי מציאוּת.

ככה זה תמיד. כמעט לא משנה איפה אני, ומה אני עושה, כשאני רואה דרך העדשה, אני רואה אחרת.

לא מסגירה כמעט – לא מהחלטה כמובן – את המקום, המציאוּת, האנשים כמו שהם.

שומרת חלקים בלבד. מציאות סלקטיבית, אישית.

הגעתי לנקודת היציאה וראיתי יום אפור

.

ואת הג'ינג'ית מוקפת נשים. כמה לחיצות ידים, רכבי שטח ומפה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ונסענו בנוף שהחליף צבעיו עד שהגענו למבנה באמצע שום מקום

.

ורוני קראה פירוש קטן ומעניין על עמק האלה שאפילו אני לא הצלחתי להתנגד לו

.

וכשיצאנו ראיתי את זה. עברו שבועיים ואני עדיין לא מצליחה להבין מה זה, ולמה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואחרכך הגענו לכרמים רבים. זה תמיד מוזר לראות כרמים בחורף. הגפנים גרמיות וחסרות רמז לאיך הן

בשיאן ומה הן מניבות בחדווה וחיות באביב ובקיץ

.

אבל אז הפתיעו אותנו

.

ושוב נסענו באמצע שום מקום הגענו לאיזו מערה מפתיעה. בגודל פתחה לעומת גודלה הפנימי, הענק.

.

ופגשתי באמת כמה נשים שאני לא חושבת שהיה יוצא לי לפגוש בדרך אחרת אלא אם הייתי מצליחה

להרים את תוכנית הראיונות הנשית שאני זוממת עליה, כי איך אני אפגוש עוד דליה שאני מתעקשת

לקרוא לה סמדר שמנהלת את הקנטינות בכל בתי הסוהר בארץ למשל ואגלה אישה חכמה, קולית

ונהגת שודים כאחד? כנראה שרק שם. אחר כך חזרנו הבייתה. לתל אביב.

.

בלי תמונת נוף אחת כמובן, אבל במצב רוח נפלא ועם הבטחה שבפעם הבאה, כאן או באוגנדה,

יהיו גם צילומי נוף , הבטחה.

קופסא אחת וזכרונות

.

.

חיפשתי משהו בשביל זאתי והיד שלי נתקלה ונרתעה בגלל האבק,

בחיי שעשיתי פו כזה ארוך כמו שעושים בסרטים ובפרסומות, אבל כבר למדנו שהסרטים

מחקים את החיים, ורק לעיתים רחוקות הסדר מתבלבל,והעפתי, מטאפורית וגם לא את האבק ממנה.

אני מאד אוהבת קופסאות-  כבר סיפרתי – וארגזים ותיבות ומסגרות של תמונות. בכולם טמונה הבטחה

למשהו מרגש, חדש, מופלא. אתמול בבוקר פתחתי קופסא שלא פתחתי שנים, ממש שנים, בסקרנות,

בצפיה בדיוק כמו לפני דף ראשון של ספר, כמו הרגע שהאורות באולם הקולנוע יורדים והכל מיד יתחיל.

מה מסתתר בתוכה,על שריטותיה, סימניה שהזמן חרט כמו שרק הוא יודע, וסודות שהיא לא מספרת ….

.

קבלתי אותה ממי שיתכן יכולה לשאת בתואר הבחורה-הכי -יפה-שהכרתי -בחיי, לי ריצ'ראדס שמה. דוגמנית ניויורקית, חרוכת קול, חרוכת אף וחיים ונשמה טובה ונדיבה שבשלב מסויים נתנה לי בית בבדידות החורפית ההיא. 56 בין השדרה השניה לשלישית היה הבית שלי לתקופה מסויימת, בזכותה. גם בפייסבוק, גוגל ושאר אמצעים לא הצלחתי לאתר אותה בשנים האחרונות, אבל כשפתחתי את הקופסא הבוקר וווווווום, כמה זכרונות וריחות ואנשים התעוררו והתחילו לרקוד סמבת זכרונות – או אולי כדי לדייק נקרא לרקוד בשמו, רוקאנרול סוער ומסעיר – בתוך הראש שלי, ובלב. אז החלטתי שלצאת למסע ממוקד בתוך קופסאת העץ שLeigh ריצ'ארדס הביאה איתה מלואיזיאנה או מדינה דרומית אחרת כשהגיעה לכבוש, ואכן כבשה לזמן מה, את ניו יורק סיטי אלף תשע מאות שמונים אחת שתיים שלש והלאה.

.

.

.

.

.

.

.

.

הדבר הראשון שראיתי ומיד הזכיר לי שעם כל הכבוד למוצא הקופסא, המוצא שלי הוא מכאן, הייתה סיכת הבסיס שלי, גאוותי הגדולה, הכמעט שנתיים – פחות שלושה חודשים מזעזעים בתל נוף, אל תשאלו – מהטובות בחיי עברו עלי בחצרים.

.

וניקיתי ממנה אבק והרמתי את השעון של סבתא שלי, אני חושבת, יתכן ששל אמא שלי שנקרעה הרצועה שלו ואני תוהה כמה הוינטאג' צריך להטמע בתוכנו כדי להעיז לענוד אחד כזה היום

.

ואז ראיתי את הסיכה והסמלים שקניתי במוסקבה אני חושבת, בחודשים הראשונים ממש של הפרסטרוייקה, כשהאופטימיות לגבי העתיד והחיבור עם המערב, ותחושת החופש מתקרב הייתה ממש בשיאה, אפשר היה להרגיש אופוריה ממשית באוויר ובחיוכי המוסקבאים שתרגלו עלינו את האנגלית בחודשים שהיינו שם, יון כושל להרים קופרודוקציה אמריקאית-רוסית-ישראלית, ומצד שני השווקים היו אותנטיים כמו הזמן הישן. גן עדן לציידי זכ

.

ומשם הוקפצתי על ידי צ'יפ פאונד אחד כמו גם בעזרת יכולת הזכרון האנושי והזכרון הרגשי אל הקזינו הכי הכי מפנק בלונדון נכון לאז, ולימים מלאי כל טוב ושמחה ואהבה, ויינות טובים ולובסטרים משובחים ובכלל…

.

ועוד ספור אהבה קרץ לי מצעצוע ששכחתי שקבלתי פעם. מזמן, ממש ממש מזמן. אם מחזיקים את החתן

כלה האלה בין שתי אצבעות, ומזיזים את כף היד הם מתנשקים, אז התנשקנו. והתחתנו. הזכרונות שלנו

נמצאים בקופסא מטאפורית אחרת והמזכרת הממשית והיומיומית שלנו תכף חוגגת יומולדת.

.

.

.

ומצאתי את הסרט האדום. אני חושבת שזה היה הראשון שקבלתי, והמשמעות של ההתגייסות העולמית האמיתית למען המלחמה באיידס כל כך שימחה וריגשה אותי שהנה, שנים אחרכך, ושבוע בדיוק לפני התערוכה הבאה של הועד למען המלחמה באידס, והעבודה שנתתי בשמחה גם השנה, אני מוצאת את הסרט האדום המקומט ומאובק ועדיין מסמל משהו חשוב כל כך

.

וראיתי עכביש שמצאתי מי זוכר באיזה שוק פשפשים ואיפה ולמה שמישהו יסביר לי קניתי אותו

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז ראיתי שני מצתים ולא הבנתי, אני עדיין לא מבינה איפה הזיפו הזהובה שלי וכאן אני מפסיקה לדבר עליה בגלל הגעגועים לכל העניין הזה. שש, וחצי, שנים, לא צחוק

וכל מיני חתיכות פיצ'פקס שאין לי מושג או זכרון איפה ליקטתי ואיך ומתי ננעלו בקופסא, ולמה.

.

והיו שם גם שקופיות, ושתי קופסות גפרורים ששמרתי לא-זוכרת למה, ואסימון, וטוקן לסאבווי, וכרטיס אוטובוס,ועוד כמה סיכות די הזויות, וקסמי שיניים, ואבנים ששמרתי בבטחון שאזכור מאיפה הן ולמה הן נשמרו או מי נתן לי אותן, ומברק ששלח לי אהוב אחד שבכתיב עברית באותיות לועזיות ולא הצלחתי לפענח וזכרונות שהתעוררו הבוקר בגלל החפצים שהיוו טריג, אבל מצד שני הבנתי שהזכרונות חפונים בי כמו בכף יד סגורה, עד שלא ארצה לא יפתחו, זה תלוי רק בי. אז נשמתי, הורדתי אבק מהכל, שטפתי ונגבתי יפה יפה את הקופסא של לי היפה והנדיבה, החזרתי את הכל, טוב, כמעט הכל, השארתי לי את השעון הקטנטן לבדיקה, לתוך הקופסא ושמתי אותה במקום.

.

עד הפעם הבאה כמובן…

.

בדרך הבייתה ראיתי בית של מישהו אחר

.

.

כבר היה כמעט שתיים והייתי עייפה באמת, ברמזור ראיתי מישהו שגר שם. פשוק רגליים, שרוע ומביט

במסך השטוח שלפניו. היו מעט רהיטים והרבה אור מסביב ובתוך הבניין למרות השעה, אז הרמתי את

המצלמה שהייתה מונחת במקרה על המושב לידי והתקרבתי קצת, ממש קצת עם הטלה.

האח הגדול חשבתי לעצמי, אם אני מתמקמת כאן בצומת עם מצלמה וטלה אמיתי, חייו של הגבר הזה

נחשפים. צלמתי שלושה פריימים, שמחתי מהאור הכחול שגיליתי  בקומה מתחתיו, עד שהמכונית מאחור

– לאן הם נוסעים בשעות כאלה – צפרה לי שהלו גיברת אור ירוק. בבית, מול מסך המחשב שעליו רואים

היום תמונות באופן מיידי כל כך –  בניגוד לקסם של אז – מה שעניין אותי היו העצים. האחד שמהזווית

שהתקדמתי אליה חסם והגן על הגבר המפושק מול הטלוויזיה הלילית שלו, ובעיקר העץ בחזית הבנין,

זה שחולק על ידי האור לארבעה מרובעים שהרכיבו עבורי  עץ שלכתי אחד, ובית של מישהו אחר.

.

העולם הזכיר לי היום

.

.

.

כבר עשרים וארבע שעות הלב שלי עולה באש. בוער מזעם, וכעס וחרון אמיתי.

החלטת הכנסת לתמוך בוועדת חקירה נגד ארגוני זכויות האדם הפכה עלי את עולמי,

ומאז אני סוערת, חסרת שקט, קוראת, כותבת, מגיבה, שולחת, נואמת ומחפשת מקום לפרוק את

תסכולי מול, ואהבתי את, המדינה שלי. זו ההולכת ומשתנה מול עיני בשנים, בימים האלה.

והתנהלתי בשיגרת יומי וחיי ומהרגע שיצאתי עם הקפה ביד, הבלקברי בכיס והבת שלי לצידי

לנסיעת הבוקר לבית הספר ראיתי את השמיים.

הם היו כחולים באופן יוצא דופן, משתנים מרגע לרגע באופן חריג ובעיקר, מאד קיימים.

אי אפשר היה להתעלם מהשמיים היום. אני לא הצלחתי.

רק בשעת ערב, כשהחושך עטף אותם, ואותי, הבנתי את כל הרגעים האלה היום.

אלה היו רגעי שיכחה. כאלה שסוחפים אותך פנימה אל עוצמתם ועומקם ואין הסופיות שבם,

ואת שוכחת. את שוכחת שאת חלק ממדינה ומרגישה שאת חלק מעולם.

זה מה שהייתי צריכה לזכור היום. להרגיש לזמן קצר, לפני שהאש תתלבה שוב,

לזכור, ובעיקר להרגיש חלק מֵעולם, לאו דווקא ממדינה.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז ירדה החשכה, ואחותי הקטנה נהגה, והאחיינית שלי שהתחילה את שרותה הצבאי התומך לחימה לפני

חודשיים ישבה במושב האחורי חצי מנמנמת חצי מנסה להשאר ערה, בכל זאת רק יומיים וחצי

בבית חבל לבזבז-על-שינה, וחשבתי על יוני שחזרנו מהאזכרה שלה, ונזכרתי בזמנים שהרגשתי

שהמקום הזה שאני כל כך אוהבת, הבית שלי, המדינה שלי, איך פעם הרגשתי טוב להיות חלק

ממנו, עד שהגיעו האנשים שמנסים לחמוס ממני את דעתי, אמונתי ונאמנותי ליהדות ולישראליות

שבי, אלה שמנסים להטיל ספק בטוב ובמוסרי שאני מאמינה שיש כאן וגם שם, ממול.

ונזכרתי איך לאורך כל היום הזה איזו עוצמה אמיתית לא נתנה לי להתרחק ממנה מדי, ואני באמת לא אדם

המחפש סימנים בשמיים, ממש ובאמת לא, מעולם לא, עד שהבנתי, מול האור והאש והכח והעוצמה

האמיתית שפרצו ועטפו אותי, שכוחות הרשע לא יצליחו. אין סיכוי.

.

צלמתי פריים אחד, אבל שווה

.

.

.

07:07

הבוקר כבר יודע להתנהל בכוחות עצמו אם אני מצייתת, והיום צייתתי.

בדרך לאוטו, יד אחת הקפה, בשניה הבלקברי והמפתחות החלטתי לקחת מצלמה. את הגדולה.

חשבתי שאחרי שאוריד אותה, אולי אעשה סיבוב בתוך הכפר- הירוק. שם בית ספר – לראות מה הרוח והבוץ

הצליחו לחרוט ביומיים האחרונים ואולי אפילו ארד לים. אז חשבתי.

תחזיקי לי ת'מצלמה מותק בקשתי כשניסיתי לפתוח את הדלת וזו הייתה הפעם האחרונה שנגעתי בה

בחמישים דקות שלקח לנו להגיע לבית הספר עם הפקק המטורף שהיה שם.

היא צילמה כמעט ארבעים פריימים, כמו הפילם שסבא שלה מתעקש להמשיך לצלם.

זה פוסט צילומי הנוער, להוציא האחרון כמובן. גאווה, כבר אמרתי?

רוצה שאני אבוא בצהרים עם שתי מצלמות ונרד לים לצלם ברוח כמו של שנה?

נראה. ביי.

והיא מניחה את המצלמה על הברכיים שלי, לוקחת ילקוט ונעלמת לחייה.

אני מרימה ת'מצלמה,

ובבית, כשאני מורידה את התמונות למחשב ורואה את הצילום הזה שצלמתי על אוטומט, בהסח דעת

אני מבינה במקום עמוק ממש, כמה היא כבר לא ילדה קטנה…

מתנת יומולדת וירטואלית

.

.

מאז ומתמיד אני זוכרת אותו עם מצלמה.

אחרכך באו שנים שהפכו את אהבתו לחבל הצלה פיננסי ועממו מעט אני חושבת את העונג שבצילום.

אחר כך כשהכל הסתדר הוא המשיך לצלם אבל אבד, אני חושבת – מעולם לא דברתי איתו על זה –

את התשוקה הראשונית והשמחה הגדולה שהייתה לו למצלמה והצילום הפך פשוט לדבר שעושים.

אני  זוכרת , לא תמיד, שהאהבה הגדולה שלי  לצילום  ודרך הביטוי המועדפת עלי הגיעה אלי גנטית

יחד עם צבע העינים וגם דרך השעות היפות  בחיי  לידו  בחדר החושך במרתף, בשנים ההן.

והיום, בקופסאות, מונחות זו על גבי זו, בסדר מופתי כמובן, שורות שורות של נגטיבים, בשחור לבן,

בצבע, גזורים ומונחים בשרוולי ניילון, אוצרים את חייו וחיינו בפריימים מרובעים, לתמיד.

ככה זה צילום. לתמיד.

אבל היום יש לו יום יומולדת לאבא שלי. לאבי האהוב באבות,

ואני מעלה לכאן כמה צילומים ממבחר עצום שצילם פעם, מזמן מזמן –

שעדיין לא העברתי לפורמט דיגיטלי נגיש –   למין מחוות יומולדת-שנה-לפני-תשעים.

לשנה הבאה, ננסה להרים תערוכה. מגיע לו.

.

ראשונה אהובתו

וכשחזר ממלחמת ששת הימים עם מראות מסיני

ודיונות שהרגישו מעולם חיצון

ומראות ממקומות זרים

וכל השנים הוא המשיך לצלם אותה כמובן. פעם אחר פעם. ואין איש המצלם אותה יפה כמוהו.

אבל פעם,  בדשא הגדול ליד הבית, הצלחתי לצלם אותו בלי שהרגיש:

.

.

.

.

.

.

והערב, כשיגיע אלי הבייתה לחגוג יומולדת עם אשתו,

ילדיו, נכדיו, ניניו ושפע משפחה, הוא יוציא באיזה שלב

את הניקון שלו עם סרט הצילום בתוכה, וככל שנכרכר

סביבו יותר עם כל הקנונים התותחיות שלנו, הוא יחייך

את החיוך השקט שלו, בלי ויכוחים מיותרים, כמו תמיד,

וימשיך בשלו. אחת אחת, בקפידה. קליק.

.

איש אהוב כל כך, ובצדק.

.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: