Tag Archives: צילומים

במסגרת מצב הרוח שאומר עשי משהו שלא עשית מעולם

 

היא הסכימה.

במצב רוח הרפתקני משהו,

אולי כהכנה למסע שלה,

אולי מסקרנות, בכל זאת הבת שלי, שלו.

אולי במסגרת תרגילי העשי משהו שלא עשית מעולם, שלא תתחרטי.

אולי כמתנת פרידה לפני נסיעתה,

או מתנת יומולדת שכזו ( הצטלמנו ממש ביום הולדתי )

נאותה זאתי שלי,

אהובת נפשי,

להצטלם איתי פעם ראשונה ( וכנראה אחרונה ) למשהו שאינו צילומים משפחתיים.

 

.

 

.

ותודה לשלי גרוס שהציעה ולשותפיה למדור "בית ספר לאופנה" ב"לאשה"

שגרמו להרפתקאה להיות נעימה ממש, ותודה על הבלונים והדובדבנים גם.

.

 

בית של מישהו

.

בתים מפעם. נטושים בשכונה. למכירה, עם מרצפות השומשום, החצר הגדולה והפשוטה, עץ פרי, שניים מאחורי הבית, גג שטוח, שער עץ עבודת ידיים, שביל מרוצף ואזוב בין חריציו. הבית ריק, מחכה למכירה, עוד מעט יגיעו הבולדוזרים וימחקו קירות וזכרונות לטובת  שלוש קומות, מרפסת אנגלית, קצת שטח גינה מעוצבת, אולי בריכה, אולי לא, הרבה עיצוב כנהוג בימינו וגם חיים וזכרונות חדשים

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a9-%d7%aa%d7%9c-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%9a

/%d7%a9%d7%a2%d7%a8.

.

ובכל זאת….

גם אני נמצאת שם

.

וזה ממש משמח אותי.

טקסט וצילומים בגליון השלישי והאחרון בפרוייקט המקסים הזה.

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=21197

אין אפשרות להשיג אותו בדרך אחרת, רק דרך ההאדסטארט.

IMG_0002

.

נ.ב. אוצו רוצו

.

ואני רק אוסיף שאני מתגעגעת באמת לכתיבה כאן, ותכף חוזרת.

הזמנות: תערוכת עם ערך מוסף, פרוייקט הדסטארט תל אביבי

.

.

שתי הזמנות לפרוייקטים שיש לי חלק קטן בהם:

תערוכת מכירה למימון פרוייקט ניצולי מחנות העינויים בסיני תתקיים מחר בערב, מוצ"ש

 :מאי 16 (בלבד), ב"הלובי", ארלוזורוב 6. רשימת אמנים חלקית:

דגנית ברסט, אורי גרשוני, אורלי מייברג, אלכס ליבק, אנג'ליקה שר, אניסה אשקר, אסנת

אוסטרליץ, אסף עברון, אסף רהט, דוד עדיקא, ליאור גריידי, דפנה שלום, נלי אגסי, זויה

רקסקי, יאירברק, חלי גולדנברג עינת שריג–רייך, מיכל היימן, מוש קאשי, ציבי גבע,

.רותי אגסי, רענן חרל’פ ואחרים.

אפשר לקנות, לתרום, ואפשר להגיע לתמוך ולראות אמנות. אתם מוזמנים.
.
הנה חלק מהעבודות, כ א ן
memories lane 2
.
וגם,
.
איזו שמחה,
.
פרוייקט הדסטארט מקסים שיש לי חלק אחד מעשרים בו.
.
אסופת סיפורי זכרונות תל אביבים שתצא לאור כספר בכריכה רכה,
.
בהיקף של כמאה עמודים. באיכות הדפסה מצויינת ועל נייר איכותי,
.
מבטיחות שתי יוזמות הממתק הזה. הנה, זה כ א ן

.

.

חוץ מזה, בריאות זה הכי חשוב, ואמאבא גם.

לא ידעתי, לא שערתי

.

האמת שלא ידעתי כמה לעומק אני אשמח כשאנשים (חלק שאני מכירה, חלק זרים לחלוטין) יגיעו

לתערוכה שלי, יעברו בין העבודות ובסוף יגשו אלי ויקנו עבודה, אפילו שתיים.

יקנו כרטיס לסרט, יפתחו את הערוץ לראות עוד פרק בסידרה שהתחברו אליה, יקנו ספר ילדים שהילד/ה

אוהבים ויכתבו לי אחרכך שגרונם ניחר כבר, אבל כמה הילד מבקש, יכנסו לבלוג שלי ויעשו בו מנוי,

יעצרו אותי ברחוב או יכתבו לי, יראו את ההרצאה ביו טיוב, את כל אלה אני מכירה, ושמחה איתם מאד.

אבל לקנות עבודת צילום,

ערטילאית וסמויה קצת מהעין, מהמובן מאליו כמו העבודות האלה שלי

ולבחור לתלות אותן על הקיר בבית,

או אפילו במשרד,

מתוך כוונה לעבור על פניהן יום יום

מתוך כוונה  – אני משערת שבשלב הנוכחי של מיקומי בעולם האומנות, לא קונים אותן (עדיין) כהשקעה

פיננסית :) – לשמוח ולהרגיש שוב את הניעה הפנימית כמו בפעם הראשונה שהתבוננו בה/בהן,

זה באמת, באמת, רגש עז,

שמחה עמוקה וסוג של הכרת תודה פנימית חדשה ומרגשת.

עוד שבוע מוקטן

.

אז למי שהגיע והרגיש, תודה.

למי שהגיע, והרגיש, וקנה, תודה גם,

ולמי שרוצה להגיע נשאר רק מחר, שישי, ה20 ליוני 2014

ביקור אחרון ופרידה, והורדת תמונות מהקיר בתחילת השבוע,

ומה שישאר הוא זכרון, ותמונות על קירות של אנשים זרים,

וגעגוע למה שעוד לא קרה. אז רק עוד מחר,

בין 11:30-14:00

ב"לובי" ארלוזורוב 6 תל אביב.

 

.

מי שמביט בי – ימים ושעות

.

אז איך היה?

אני לא באמת יכולה עדיין לספר איך היה,

היה גדול מדי ומשמח ומציף מכדי להבין ולהכיל (עדיין).

עכשיו מגיעים הימים הטובים האחרים, שבהם תגיעו אחד אחד, או בחבורות קטנות,

ויהיה לכם מרחב וזמן לעבור בין העבודות,

לא רק אלה שהתפרסמו, כאן ו כאן,

ולי יהיה זמן לדבר איתכם, ולהסביר מעט (כי אני לא מסבירה הרבה, מסרבת בעקרון),

ולשאול מה שלומכם.

אין חניה, אין קפה.

יש חלל יפייפה באמת, עבודות שמקבלות תגובות שפיזית מרחיבות לי את המקום בנפש, ואותי.

הנה ימים, שעות, מייל, טלפון לבירורים,

הכל לפניכם.

מי שמביט מייל נכון

.

בואו (אפילו פעם שניה) אני אשמח.

 

חלי גולדנברג, תערוכת צילומים (כי ככה מחפשים בגוגל, ראיתי :)

.

It's time / מי שמביט בי / הזמנה

.

הזמנה לאיוונט

. אני אהיה שם ואשמח כלכך שתגיעו

באינסטגראם שלי

.

לפעמים הדימויים פשוט עפים, לרוב למען האמת.

אין זמן כמעט לצלם הם פשוט מציפים,

בטלפון, במצלמה הגדולה המונחת לידי, לא בנהיגה, טוב אני עוצרת, טוב כמה זמן אפשר לעמוד,

לא בנהיגה אבל-השמים-בעונה-הזאת-פשוט-מופלאים כל הזמן מוצפת עוד ועוד,

לפעמים מצלמה, לפעמים אייפון, לרוב כולם,

עצים, שמים, אנשים, גשרים, שדות, כבישים, מסמרים, ים, רוח, שדות, מים, דימויים, הכל.

כל היום, כל הזמן, הכל. אלפי, אלפי קבצים, אין סוף. כיף. כיף ואהבה. זה אייפון, גם אייפון,

היום.

ציפורים

.

. My instagram :CHELLIGOLDENBERG

12/12 המשימה לא הושלמה עדיין מטעמים טכניים

.

.

זה הראשון בספטמבר האחרון.

זה הראשון בספטמבר האחרון והיא לא כאן. היא באוושוויץ of all places.

זה הראשון בספטמבר האחרון שתכננתי לצלם אותה עומדת ליד הדלת הכחולה עם הילקוט.

הבעות הפנים שלה לאורך השנים השתנו כמעט כמוה, מהתרגשות ושמחה של ילדה בת שש

כ ל הדרך לבת עשרה הנכנעת לאמה אבל לא מוותרת על אישיותה ולא מחייכת מול השטות והדבקות

בטכסים ומסורות של אמה, נו, אמאאאא.

זה הראשון בספטמבר האחרון ועדיין לא נבחר ונקנה הילקוט שיקח את זאתי לשנת לימודיה האחרונה.

זה הראשון בספטמבר האחרון שתכננתי לצלם בו אותה על הבוקר, עם הילקוט על הגב למרות ששנת

הלימודים התחילה כבר לפני כמה ימים, כי אין משרד חינוך או שר חינוך שיצליח להדחף לי לטכסים

והמסורות המשפחתיים שלי, ואנחנו (אני) נזכור את השנים האלה, מאחת עד שתים עשרה כרצף

אחיד של הראשון. האחד, ה1 בספטמבר, איך שלא תקראו לו.

זאתי יוצאת לעולם

זאתי יוצאת לעולם

.

ובינתיים, עד שאתפוס אותה ואת הילקוט שלה ביום ראשון הבא, שתהיה לילדים שלכם שנת לימודים טובה,

ומכל האיחולים שאפשר לאחל להם, אני מאחלת להם, לכל ילדי הגנים ובתי הספר, שבתוך המולת הלימודים,

והחיים שבהם, שמישהו יראה אותם באמת. שירגישו עמוק, במקום הפנימי המחזק או מחליש את מי

שאתה, שיזכרו וישאו את המבט האמיתי, הספציפי, המתעניין בהם באמת. זה כל מה שצריך (כמעט).

שנה טובה.

A is A

/

עקבות

.

בכלל לא הייתי בכיוון ים,

הורדתי את זאתי בבית הספר, בגרות אחרונה לשנה שנגמרה וחשבתי לשבת באיזה מקום ולגמור את

הספר הזה סופסופ. שני עמודים אחרונים, קלוז'ר. כמה קשה זה כבר יכול להיות? ספר המשך לפיתי,

תכנסו ללינק יש שם רעיון נפלא לחופש. אז אמרתי והגעתי לים.

אני עוקב אחריך באינסטגראם ובטוויטר אמר לי גבר כסוף שבחיים לא הייתי מאמינה עליו שהוא "כזה",

עקבן אינסטגראם וטוויטר, ואת הבלוג שלי אתה מכיר שאלתי, צדה לעצמי עוד קורא. או גבר, תשתקו.

אחרכך הלכתי הרבה, ממש הרבה לכיוון ההפוך מהרגיל, לכיוון דרום, החוף ריק כמעט לגמרי, מצליח

לשמר במעט, ממש במעט איך ים צריך להיות, וחשבתי איך המילה הזו, שהייתה מחוברת לבלשים

פרטיים וסטוקרים שינתה יעד והפכה להיות מילת המפתח של הרשתות החברתיות, Follow by.

אבל אז אחרי המקלחת והסלט ובכלל אחרי כל מה שהיום דורש ממני פתחתי את המצלמה וראיתי

שהיי, עקבות הן עקבות ושום פייסבוק, בלוג, טוויטר או אינסטגראם לא ישנו את מה שיש,

כמו למשל העקבות של המים

תחרת ים מוקטן

וגם של מי שאוהבים את הים

דורה נטושה ומוקטנת

ובכעס ראיתי גם עקבות של מי שחושב שהוא אוהב את הים ובעצם…

רכב מוקטן

והבטתי לכיוון שממנו הגעתי וראיתי את אלה שלי

עקבות שלי מוקטן

וחשבתי שגם בלי המאגר הביומטרי המסוכן עד מאד הזה, ואפילו בלי העקבות הוירטואליים הרבים (מדי)

שלי, המוחבאים באינטרנט הזאת לנצח, הנה, יש לי (גם) עקבות אדם ממשיים. זו הייתה מחשבה

משמחת, גם כשזו שאחריה הזכירה שתכף, ממש מיד מגיע הגל הבא ומעלים אותן לנצח,

את עקבות הבוקר הזה.

.

קלוז'ר: ואז חשבתי שבזכרוני והנה, כאן, עכשיו בבלוג שלי, עקבות היום הזה שמורות לתמיד בכל זאת…

.

קיץ

.

פרחים צללית מוקטן

.

לילה סוער ואייפון

.

לילה סוער13

לילה סוער21

לילה סוער רבועים11

.

 

הצעירים האלה

.

אתמול בבוקר, בית קטן, שער כחול, ממש ליד שוק הכרמל

– אני יכול לעזור לך?

– אני יכולה לצלם את תיבת הדואר שלך בבקשה?

– את זאת? היא ישנה

– אני יודעת, אולי בגלל זה היא כלכך יפה

– יפה? זה ממזמן, אולי בשנות החמישים כשבאנו לגור פה…

– אתה צבעת?

– בטח, אלא מי? תראי הוא קורא לאשתו שתולה כביסה בפאטיו הפנימי

– תראי את הצעירים האלה, משוגעים.

תיבתדוארכחולה

הצעירים האלה, היה שווה.

.

אם נתעייף

.

 

.

כורסא שדה  של מוקטן1

.

סידרה חדשה

.

משימה צהובה, רבע שעה, ואייפון

.

מספר 2.

המשימה: תוך רבע שעה יש לצלם גלריה שתמלא את מסך האייפון 5×4.

הצבע הראשון היה אדום. הנה השני:

צהובה גלריה

תהיה שלישית, בטח שתהיה,

מחר.

הצעות לצבע?

.

מוזמנים גם. קליק אחד, עשרים ברצף על המסך, ולמען האמת,כמעט חצי שעה. ספרו לי.

.

 

משימה אדומה ואייפון

.

המשימה: תוך רבע שעה יש לצלם גלריה שתמלא את מסך האייפון 6×4.

הצבע הראשון לפניכם.

אדומה

יהיה המשך, בטח יהיה.

תנסו גם,

זה FUN

.

כמה שאני אוהבת

.

אני אוהבת לצלם.

כל המילים שלי -ויש לי לא מעט מילים באמתחתי – לא יספיקו להסביר.

מה אני מרגישה כשאני מצליחה ללכוד את המשהו הזה בפריים, שוב אין לי מילים מדוייקות שיצליחו.

אני תוהה כבר זמן איך להתחיל לספר לעולם שזה מה שאני הכי, אבל הכי אוהבת לעשות,

לחבר את המילים שלי לדימויים או אולי את הדימויים למילים,

אני כבר לא יודעת מה מקדים את מה,

ולמען האמת זה לא באמת משנה.

.

היום נפתח ארוע שאוהב ומכבד דימויים וצילומים,

יש בו גם שתי עבודות שלי,

ואני מאד שמחה שההתחלה שלי היא כזאת, אחת בין רבים, חדשה בין חדשים.

פוטו תל אביב2013

.

תבואו. גם לאינסטגראם # אני עם מקף תחתון באמצע :)

.

מרילין מונרו, לייק?

.

נתקלתי היום בצילום הזה של מרילין מונרו.

1954, מבקרת, מבליטה ומעודדת את חיילי המארינס בקוריאה.

צילום נפלא, הורד מכאן.

Annex - Monroe, Marilyn_124

היא עומדת מולם, יש צילומים אחרים מהביקור הזה שהיא עומדת זקופה מולם, ידיה פרושות לצדדים

וכולה זוהרת מהאנרגיה שנמצאת שם, מול מאות, אלפי גברים במדים.

בצילום הזה היא שקועה מעט בעצמה, בדף שהיא מחזיקה, שכתבה ונקריאה להם, לגיבורי אמריקה.

עקביה דקים וגבוהים, שמלתה – הו, הוינטאג' המופלא הזה – חושפת זרועות, מפתח צוואר, חזה

(כמובן). שערה הבלונדיני עד מכסימום עשוי בתסרוקת דורשת הספריי וניפוח שלה, עגיליה מודגשים,

הליפסטיק – שום שפתון בשנות החמישים, ליפסטיק – שלה אדום דם זוהר והיא כולה מרילין מונרו.

מאות ואלפי גברים מביטים בה,

כמה עיתונאים שנילוו לסיור מצלמים,

חשבתי איך התמונה הייתה ניראת היום.

במקום גברים מרימים עינים מעריצות היינו רואים אלפי ידים גבריות מונפות באוויר בהתרגשות,

אוחזות סמארטפונים מסוגים שונים, ומצלמות דיגיטליות קטנות – כאלה שאפשר לקחת למילואים –

והצילומים שלה היו מופצים כאן, בבלוגספירה, בתוך שניות.

אלפי, עשרות אלפי תיעודים של הבלונדה המופלאה מכולן היו נשלחים לחלל הוירטואלי בנו טיים,

והגברים ההם, אלה שרואים אותם עומדים נרגשים ועיניהן כלות מערגה וערצה וכיסופים היו חווים

חוויה שונה לחלוטין.

חוויה שנחוותה בחוץ, דרך פילטר.

המצלמות, סמארטפונים, אינסטגרם ושאר פלטפורמות היו מרוויחות את מלחמת התיעוד ומי צילם

מקרוב, ומי הצליח לראות משהו שאיש לא הצליח לצלם, והלייקים, שרים ושאר לחיצות היו שם ללא

ספק,

והלב שלהם,

הלב שלהם היה מרגיש פחות, או בודאי שאחרת.

ידיים

.

כי ככה זה היום, פחות, או לפחות אחרת..

סוֹפיוֹם

.

ירד האיפור1

.

 

.

אלפי אלפים

.

די. נמאס לה.

זרוקה בתיק כאילו הייתה זיפו, קשוחה וסקסית that is.

בימים טובים עטפתי אותה בגרב מתוך הרגשה שאולי אנסה להגן עליה מעט מחבטות ומכות שהתיק שלי

חוטף במשך היום, אבל ברוב הימים פשוט זרקתי אותה לתיק, היא והנייד, צמד שבלעדיו אין דרך להביט

אל העולם, כלומר בטח יש, אני כבר לא זוכרת מהי.

אלפי אלפים, עשרות אלפים פריימים היא שמרה לי,

מחברת בקסם בלתי נתפס בין מה שאני רואה, איך שאני רואה והדבר הנוסף הזה שאין לו מילים

וכמה, כמה טוב שהוא כאן, הרווח שבין רוח האדם והעין, והנפש. אושר.

ימי הולדת, בקרים, בית ספר, עצב, טיולים, שיטוטים, משימות, תהיות, בניינים, ההורים שלי,

הבת שלי, אני, לבושה, פחות לבושה, צילומים לבלוג, לפייסבוק, לשמור, לתערוכות עתידיות,

למזכרת, למשמרת, לתמיד. כי אין אפשרות לא לרצות לתפוס את הדבר הזה שאני רואה דרכה.

קסם, ועוד אחד, ועוד. מסע אין סופי.

ויש את האחרות כמובן. היפות, מתוחכמות, יקרות. על כל היכולות המופלאות שלהן, והעדשות

העושות פלאים, והפיקסלים האין סופיים, והיופי שהן תופסות לפעמים כמעט בלי עזרה, וכל זה

משמח ומרגש מאד,

אבל זאת,

זאת הייתה החברה הטובה, היומיומית, זו שלא זזים בלעדיה,

הג'יפ שבמצלמותי, רכב שטח קשוחה ויעילה.

היום התעייפה סופית, ומה שנשאר לי הוא להודות לה, ולמזלי הטוב,

לא הרבה היו נשארים/ות נאמנים כל כך מול יחס כזה.

ק ל י ק.

יש לי בלוג, פייסבוק, טוויטר ואֶפֶס אסרטיביות. ותכף דצמבר

.

.

טוב,

יש לי בלוג שנקרא על ידי המון אנשים כבר שש שנים,

יש לי פייסבוק פעיל הנקרא בחלקו על ידי כולם ובחלקו על ידי כמה מאות אנשים שאני מכירה ממש.

יש לי טוויטר סתמי, פינטרס סטטי, ג'י פלוס וכל היתר רק כדי לתת לינקים לפוסטים בבלוג.

יש לי סוכן מצויין, והרבה מאד

מכרים,

חברים,

קולגות,

קשרים ובכלל.

ויש את הרגע הזה שבו אני מבינה שככה זה שהחיים מפנקים אותך מאז שאת זוכרת, מתמיד.

מפנקים בהצעות, עבודה, הצלחה – לא שלא עבדת קשה וברצינות – יחס מיוחד, אגו מלוטף מגיל מאד

צעיר, כסף, פיתויים ומה לא, ואז את מגיעה לחיים האמיתיים ומגלה שיש כלים החסרים לך.

לי חסרה אסרטיביות, חוץ מזה הכל בסדר,

אסרטיביות וקצת פינוק עוצרים אותי מלהזיז דברים שאני רוצה שיקרו.

נ.ב. זה פוסט מאד גלוי לב, אתם שמים לב, נכון?

.

הרשימה א ר ו כ ה יעידו המסמכים, כתבי יד, תיקיות הצילומים ושאר הרשימות ביד ובמחשב,

אבל אותי מעניינת כרגע משימה אחת בלבד.

לא הרומן בכתובים, לא ספר הילדים, לא האיורים של ליאור, לא הסרט הדוקומנטרי. כרגע לא.

עכשיו זה זה: יש לי תערוכת צילומים מוכנה (כמעט) שאין לי מושג מה ואיך לעשות שהיא תקרה.

קטנה, אינטימית, מחברת צילומים ומילים, ויז'ואל וטכסט, ולא דומה לכלום.

קוראים לה דצמבר, והיא חייבת חייבת חייבת להיות מוצגת בדצמבר, גג ינואר, אין ברירה.

אני,

דחיינית, מפונקת משהו על ידי החיים, כבר אמרתי, לא באמת יודעת איך לגרום לה להיות.

אני מבינה שזה עשוי להראות, להשמע מוזר, ה ל ו…..

חלי, גולדנברג, השם שלך בכל זאת יפתח לך איזה דלת של איזו גלריה לפגישה, לא?

אז התשובה היא שבטח כן,

אבל,

והנה המלכודת, האבל הגדול, גילוי הלב הזה שבטח אמחק עוד מעט,

א נ י  ל א.

אני לא יודעת לצלצל,

מכירה בעלי גלריות, מכירה אספני אמנות, מכירה אוצרות, ואוצרים, טוב אחד, מכירה ומכירה.

לא יודעת לפנות, כלומר יודעת מצויין אם תבקשו ממני לעזור לכם, לארגן לכם,

כשזה מגיע לכאן,

כשזה צריך להתחיל מפעולה שלי – לא כמו נניח תפקיד, אודישן או הרצאה שהיוזמה לרוב לא

שלך או אצלך – אני הרי יודעת מה כדאי ועדיף ואיך צריך לפנות ולהציג,

אבל העובדה שזה לא קורה. לא יוזמת פניה, טלפון, מייל, חיוך, משהו, כלום,

חוץ מרמזים דקים ושקופים שאין איש מלבדי שיבין,

ויעידו אלה המנסים לדרבן, להזיז, להניע את הטורבו העקשן שבי,

לא מצליחה: שלום, זו אני, יש לי תערוכת צילומים עדינה ומיוחדת ואני מחפשת חלל ומקום,

רוצים לראות?

.

אבל עכשיו אני כאן משתמשת בהפוך, בכח שלי, במה שאני חזקה וטובה בו,

במילים, בכנות, בבלוג שלי וברשת.

שלום, אני  מצלמת וכותבת, כבר המון זמן, ומאד מאד רוצה שהתערוכה הזו תקרה, ובמועדה,

ומאד, מאד אשמח אם תושיטו יד/מייל/טלפון ותגידו: תַרְאִי.

.

אז אני כאן. סוגרת את הפוסט לתגובות.

אתם יותר ממוזמנים, למעשה אני מבקשת מכם לחשוב למי כדאי, עדיף, נכון, להעביר, ולשלוח,

את הפוסט הזה – בלי קשר לפייסבוק, למרות שגם כמובן – כדי שיסתקרן.

אני משאירה מייל, ומחכה לראות אם או איך משהו יקרה,

ואני אתחיל לזוז,

כי תכף דצמבר.

.

chelli.goldenberg@gmail.com

.

אם מדברים על אוספים, או על יום כיפור

.

.

קניוק ופשיטת הרגל המשפחתית שלי

.

.

אתמול הלכתי לפתיחת התערוכה של יורם קניוק שאני מכירה ואוהבת שנים רבות,

ושל איריס נשר, שגם אותה אני מכירה ואוהבת שנים רבות אפילו יותר, היה נפלא. זו תערוכה נפלאה,

השילוב בין הטכסט שלו והצילומים שלה מרתק ומעורר מחשבה ורגש,

אבל אני תמיד, תמיד מרגישה בחללים כאן את הזמן והריח של פעם.

בשבילי החלל הזה הוא פרטי, הוא שלי.

בכל פעם שאני מגיעה, לפעמים רק נוהגת, ליד מוזיאון רמת גן זכרון החושים שלי מתעורר, מוכיח לי

שסטניסלבסקי שוב צדק והלב שלי מתעורר, הזכרונות מנסים גם, אבל איתם, כמו שקורה עם זכרונות,

זה קצת יותר מורכב. רובם טובים ומנחמים וחלקם, בעיקר אלה הקשורים לזמן ההוא, מטושטשים

ואטומים מדי, עדיין, בלי יכולת שליפה וריפוי.

פעם, מזמן, הבניין הזה, ממש זה, ממש במקום שאני מחבקת את יורם היושב על כסאו נבוך וגם שמח

משפע תשומת הלב ואהבה שהורעפו עליו אתמול, ובצדק, היה בית החרושת של אבא שלי.

שם, ממש שם, על ריצפת בטון אחרת (אני חושבת)

עמדו הנולים בבית החרושת של אבא שלי.

נכנסת דרך הדלת שנפתחה בדיוק במקום שדלת המוזיאון נפתחה אתמול לבקר את אבא בעבודה.

עומדת ילדה קטנה וצהובה, חסרת נשימה, מול מה שנראה והרגיש כח טבע גדול פי כמה.

רעש נולים מונוטוני וחזק כל כך, בקושי שומעים, צריך לצעוק חזק כדי שאבא ישמע אותך,

אבק הבדים הניטווים ללא הפסקה כמעט. משמרת בוקר, משמרת אחר הצהרים, משמרת לילה.

זמן סזיפי ולא נפסק, ידים עובדות, מחליפות קונוסים עליהם מגולגלים חוטי כותנה ומשי הניטווים לגלילי

בד כבדים ומרתקים בצבעוניותם, בדוגמאות ההולכות וניראות לעין לאט לאט ואבא אחד שמח.

.

אחרכך הגיעה המלחמה המפוארת והמקוללת ההיא וחמסה והרסה ביד כיבוש מפואר וחודשי מילואים

ארוכים ומיתון ממושך אף יותר – כי ככה זה במלחמות, חיי אדם נהרסים לא רק כשמישהו נהרג –

את הבטחון והשקט של המשפחה שלי,  ובדיעבד הביאה גם את עתיד המדינה שלי לפשיטת רגל.

אבא שלי, ואמא שלי, הורים, גיבורים, בני דור שיודע השרדות מהי התעשתו והצילו את משפחתם,

המדינה, לא ממש הצליחה,

ואיך הגעתי מתערוכת צילומים וטכסט מופלאה לקללת הכיבוש, אין לי מושג.

.

ככה היא צילמה אותו, כמו החיים וכמו הקסם, והעצב.בץ

תלכו, מוזיאון רמת גן, עכשיו שַקט שם.

.

מָה שֶפֶּרַח

.

 

.

you've got mail

.

.

חלל

.

.

.

.

 

.

.

רגע

.

.

חטא

.

.

אפשר לקרוא לזה אסקפיזם

.

כשהעלתי את הליקוט הראשון לא חשבתי שיהיו עוד, למרות שכתבתי.

אבל המציאות במקום הבוער, החומצתי, הזועם הזה מביאה אותי לאסקפיזם צילומי.

אני מביטה בעולם כמעט רק דרך העדשה כרגע. עדיף ברזולוציות ממש, אבל ממש גבוהות.

נסיון לחסום –  ברור לי שזו הפוגה קצרה ממש, לצורך נשימה – את המציאות המטורפת שבחוץ.

.

לקט ראשון

.

בלי קשר לחג השבועות המסתמן באופק הלא רחוק,

רק מי שיש לו ילדים בגיל בית הספר יודע על קיום החג הזה,

החלטתי להתחיל לצלם את ליקוטי מההליכות ברחובות השכונה באביב הזה.

בין איסוף פיטגו, הסמקות מול אנשים העוברים ורואים אותי מקפצת, מתופפת, פורטת על גיטרת

ידיים דמיונית בגלל רוקאנ'רול ישן שהאייפוד משמיע לי ובהיה בשמיים כתומים ורדרדים כמו

שיש בימי העכשיו, ובין המחשבות, אוקיינוסים של מחשבות, ורגשות, וטייפונים מסוגים שונים,

אני מלקטת. ענפים, פרחים, אבנים, תבלינים, מה שאני רואה, וחומדת.

זה הראשון, מהיום.

.

יהיו עוד, אין ספק.

.

שניים, אחד שכמעט ואלה שלא

.

.

מטאפורה? בטח שמטאפורה.

.

ביום שאחרי התהילה

.

בבנין מנופץ ונטוש, אני מטפסת בזהירות בין מים נוטפים מתיקרה סדוקה, מתגלה חלל גדול בקומה שניה.

.

אני לא מצליחה להבין מה הכתמים המושכים אותי כלכך אל הקירות, בעיקר אל המרוחק, ומתקרבת

.

הקירות, מרצפה עד תקרה, מכוסים בדפי עיתונים וירחונים. אני מנסה לזהות פנים חרוכי זמן ושנים.

אודרי הפבורן…? אולי טיפי הדרן…

.

ולא מצליחה.

.

פעם זה היה גורלה של תהילת עולם, של עיתונים ביום שאחרי…

.

אדום סופני

..

.

באפריל

.

.

.

.

פוטנציאל

.

.עוד צילומים

.

בתים שבורים

.

.

. אני מכירה אותם למעלה מעשור, משיטוטי אחר הצהרים עם זאתי בשכונה.

שני בתים שבורים ומנותצים, כמעט בלי שריד למי ומה היו פעם כשפעמו בהם חיים.

היה שלב שהשתלטו עליהם צעירים סוערים וחסרי בית, רואים בשברי הרהיטים והגרפיטי.

אחרכך הגיעה הגדר שהעלימה אותם מעיני.

היום כשנהגתי ברחוב ההוא, לפעמים אני חוזרת הבייתה בדרך עקלקלה בתוך השכונה,

לראות מניינים, הגדר הייתה מקומטת ומונחת בחלקה על החרציות והחובזות המכסות את החצר,

הניילון שכיסה חלונות חשופים רשרש, הקירות חשופים ומגלים שכבות חומר וצבע רבות,

ולא היה זכר וסימן לכלום, חוץ מכורסא, כמה ציורי גרפיטי על הקירות, בית בובות מחליד, וקירות. קירות מקולפים ומרוסקים בכל כך הרבה יופי, וחיים. וחשבתי מי היה חבר של הילד בחלון שממול, אם. וטפסתי במדרגות מתעקלות בחן וסגנון שלא ראיתי הרבה זמן בבתי העכשיו. . וידעתי שהילד שיגור בבית החדש שיבנה כאן אחרי שהקירות הקלופים והיפים האלה ימחקו יחייך לחבר בחלון הסמוך בדיוק כמו הילד ההוא, מהבית הזה שאני מתעדת כרגע את קץ חומריו, כי חיים. אפקה. מרץ 2012 .

גריז

.

דבר ראשון המקיף את החושים הוא הריח.

כמו במרתף של אבא שלי, בהבדל קטן שאצלו, הברגים עומדים מצוחצחים בשורות חסרות רבב, ובמוסך

המוסתר הזה שפלשתי אליו כי דלתו הייתה חצי פתוחה ולי הייתה חצי שעה, היה רק רבב, ואבק, וגריז

וברגים ומחרטות ורסיסי מתכות ורהיטים ישנים וחלקי מנועים ושני גברים מבוגרים, בעל המוסך

והעובד איתו, שנשענו על "פורד" ישנה עם מכסה מנוע פתוח כמובן,

ודיברו על ארטישוקים.

אחרכך, כשהוא הרשה לי לצלם, הוא הצביע על הגג המתפרק וכשאמרתי לו: אה, הבנת מה מוצא

חן בעיני כאן, הוא חייך, וחשבתי איך בין המגדלים המקיפים אותו, ומול כל ההצעות העסקיות/נדל'ניות

שבטח מציעים לו כל הזמן, הוא בוחר לפתוח את דלת הברזל החלודה שלו כל בוקר, לעבוד עם הברזלים

המגורזים האלה והעמית הותיק שלו, ולחייך ככה.

.

.

סופעונה

.

.

.

זכות בחירה, תמיד.

.

בחוץ, ברוח שעוצמתה פשוט העלימה הכל חוץ מהצורך לנשום ולצחוק בקול רם גם את לבד על שפת הים

.

או בבית שלך. עם הסערות הפנימיות, או בשקט, איך שתבחרי. תמיד איך שתבחרי.

וזה בקטן כי אין לי סבלנות עד לבחירות או למשהו אקטואלי אחר כדי להעלות את הצילום הנפלא הזה

כתזכורת בעיקר לנשים שביננו, שתמיד, אבל תמיד, יש לנו זכות לבחור, ולהגיד לא.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

..

.

.

או כן כמובן :)

.

.

דוגמנית, מצלמה והמון נעלים

.

.

הכי קשה זה לזכור שפעם זה היה המקצוע שלי.

חלק מהמקצוע שלי.

דוגמנות מסלול לא היה חלק משמעותי בשנותי הרבות – עשרים שנה בדיוק -בעבודה ההיא שלי.

דוגמנית צילום כן, בטח. להצטלם היה המקצוע שלי ומה שאהבתי, מאד.

פעם אולי נברר מה היה שם כל כך מרגיע בשיקוף העצמי, במה שמתקבע לתמיד.

אבל כשצלצלו ובקשו שאשתתף בתערוכה עם הצילומים שצילמתי אז – כי אני מספרת עליהם,

וכשפתחתי את קופסאות הקרטון השחורות והתחלתי להסתכל בקונטקטים זה חזר והיה שלי.

זכרון חושים זו לא המצאה …שלושה ארבעה דפים עמוסי זכרונות, שמות, פנים,

והכל היה כאן, על השולחן הרגשי שלי, כאילו אתמול.

מתמיד הייתה לי התנגדות גדולה להשתתף בתצוגות אופנה –

למרות שנשלחתי לא פעם לסיבובי תצוגות של אופנה ישראלית בחו'ל אין-לי-מושג-למה –

למרות שהיה בעבודה הרבה מאד כסף.

זה היה הלחם, החמאה הייתה הפרסומות, הקולקציות, המודעות או בקיצור הצילומים.

אז כולן נסעו והתאפרו וסחבו תיקים עמוסי אביזרים וכובעים ונעלים וחזרו בלילה מאוחר מאד

הבייתה ואני התעוררתי בארבע בבוקר לצילומים על שפת הים או אי שם בנגב

הייתי בבית בשש.

בכל מקרה, בשנתים שלוש האחרונות שלי במקצוע ההוא, הברכה והקללה של חיי,

מטעמי התבגרות, התרככות ופרנסה, התחלתי להשתתף גם בתצוגות אופנה.

הייתי שם, בעולם העמלני של תצוגות אופנה קטנות, מחלטרות, עלובות משהו

וגם בעולם המנוגד לו, של תצוגות אופנה

יוקרתיות, מעצבי אופנה נפלאים, חזרות

ארוכות ואלגנטיות ושפע לרוב.

אבל הייתי חייבת להרגיש שיש בזה צידוק

נוסף מעבר לדבר עצמו. הייתי חייבת, אפילו

בלי לדעת, משהו שיאפשר לי לנשום,

שיאפשר לי להאחז ולמצוא הצדקה – אישית,

פנימית – ללמה אני עדיין שם והפרוייקט הזה –

כיוונתי אז לתערוכה וספר – אפשר לי את הכל. לעבוד, להרגיש שיש שם מטרה, ועניין ויצירה,

ובעיקר, כך אני מרגישה היום איפשר לי פרידה רכה וארוכה.

לא צלמתי את נמובן מאליו, מה שהכרתי מצויין,

את מאחורי הקלעים בצילומים. לא בסטודיו, לא בלוקיישנים, בצילומי אופנה, פרסומות או סרטים,

רק בתצוגות אופנה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

במקום שהיה לי, גם, זר, והייתי שם. רצוף, הרבה, כל הזמן.

הניקון המצויינת שלי – דיגיטלי? מה זה דיגיטלי? – הוכנסה לתיק הגדול עם עוד סרט שניים 36 תמונות,

נעליים, חגורות, כובעים, תיק איפור ומצאתי דרך לשרוד. להסביר לעצמי שלשעות האלה, המקומות

המוזרים – מי שלא התלבשה במקרר של חדר האוכל בקיבוץ, או במחסן הקטנטן שבחורשה כי שם מתקיים

"יום האשה" לא תבין –  הנסיעות האין סופיות, ההמולה הנשית, ובעיקר לריק שבִּפְנים יש סיבה ומטרה.

עבדתי קשה. נסעתי שעות, חיכיתי בפזנון להסעה, חיכיתי לפני תחילת התצוגה, חיכיתי בחזרות,

בין יציאות למסלול. התאפרתי, רכלתי, דברתי, עשיתי שתיים שלוש חברות טובות ממש, השוותי רגלים,

איפור ובחורים בלי סוף, נסעתי בחזרה לפזנון ובעיקר, בעיקר צלמתי..

אני חושבת שהן כל כך התרגלו אלי ולמצלמה שלי שזה כבר ממש לא שינה להן אם שלפתי מהתיק מצלמה,

מסקרה או גרב ניילון כי הקודמת נקרעה. הייתי חלק בפאזל ההוא, היינו, אני והניקון.

וכמו תמיד, כמו שאני, גם הייתי וגם ראיתי מהצד, כאילו אני שם, על המסלול.

כי בעוד שלוש דקות אני אהיה בדיוק שם, בדיוק כמו זו שאני מצלמת ברגע זה ממש,

זוקפת גו, מקפיאה פנים. העינים שלי מחפשות משהו להתמקד עליו.

סנטר זקוף ומחשבות שמהלכות פרא כרצונן, בלי קשר וחיבור למקום שעכשיו,

ובגדים יפים כמובן.

.

התערוכה "צילומי אופנה" . הצגתי בה עשרה צילומים, לא אלו שכאן, אחרים.

.

מה שהיה

.

בדרך ראיתי את העבר, ההווה והעתיד בפריים אחד.

מה שהיה,

מה שהורס,

ובאופק, מה שכנראה יהיה.


אז צלמתי קצת, ממש קצת


כי בעוד כמה ימים,גם זה לא יהיה…

.

.

רוח

.

.

איך יש בה עוצמה, תמיד. בעיקר כשהיא מנסה את כוחה עלינו.

כל המילים, תחכום שאנחנו בטוחים שיש בנו, אלה שעושים אותנו, בעיננו, חזקים, בלתי מנוצחים

הכל נעמד דום, מצטמצם ומגיע לגודל הראוי מול נחשול, הדף, משב רוח עוצמתי אחד.

איך היא מרחיבה נפש ולב גם כשהיא קרה ומקפיאה וצובטת, בעיקר אז,

רחובות רוחב במנהטן, וההדסון והרוח הסוערת במלוא עוצמתה ביניהם מלמדים אותך ענווה.

מכנסת את גופך אל תוך עצמו, אל תוך עצמך.

שיגמר, את מחפשת מחסה ומנסה לנשום דרך חרכים ועינים דומעות,

נשימתך מהירה, שטוחה, הדופק עולה, אדרנלין מפעים ומזנק,

ואת מרגישה איך כוח הטבע הטמון בה, מהפנט ומעצים.

 

.

רִוְיוֹן ורגע פרטי מול המצלמה

.

.

הפייסבוק ארגן מסיבת מחזור בדף שלי היום.

אמנון גרוף שלח לי תמונה של מודעה ישנה שלי ושאל: יש לך?

העלתי אותה לפייסבוק בלי לחשוב הרבה, התגובות וכמות האנשים שזכרו אותה הפתיעה אותי באמת.

מודעת פרינט ופוסטר מדיה. בלי שלטי חוצות, בלי טלוויזיה,

ובכל זאת חרוטה עמוק בזכרון הקולקטיבי של בני גיל מסויים, דור ספציפי.

ונזכרתי בנסיון שהתחלתי לפני שנה בערך, לייצר כאן פוסטים של יומן עבודות מפעם, כמו זו למשל,

של חוברות הסריגה  אז הנה עוד אחת:

.

המוצר: רויון של "תנובה"

השנה: כנראה 1987 יבדק סופית

משרד פרסום: אריאלי

ארט דיירקטור: שוני ריבנאי ן

צלם: יקי הלפרין

שיער: עברתי במספרה לפני שהגעתי לסטודיו

איפור: לא זוכרת. בטח עדה לזורגן

בגדים: הייתה סקיצה, הבאתי כמה דברים לבנים, ורדרדים מהבית, אבל את החלוק לקחנו,

אני חושבת, מהבריכה של המלון….

לוקיישן: מלון "דניאל" בהרצליה. שוני רצה מודעה לבנה, בהירה עם אור מאחור.

.

אני זוכרת את העבודה הזו. לא הרבה עבודות וצילומים אני זוכרת ממש, את  זו אני זוכרת מכמה

סיבות. היא הייתה קל'ב, לא הצטרכנו לנהוג שעות לאיזה לוקיישן,להתלבש מאחורי שיח, להתאפר

במכונית ושאר עניינים. נסענו להרצליה, היה מיזוג, קפה, שירותים עם מראה גדולה וחלוק רחצה לבן

מי צריך יותר?…אבל בעיקר אני זוכרת אותי יושבת ומסתכלת במבט ההוא שיש לנו, הבנות שיודעות

להתבונן ככה, זו מין תכונה מולדת כזו, סוד מולד חסר מילים, מביטה עמוק לתוך העדשה של יקי

ומרגישה במקום העמוק, המפחיד ההוא, אולי בפעם הראשונה שיתכן שהלונה פארק הזה שהתחיל

בגיל שש עשרהכל כך במקרה ובלי כוונת תחילה, זה שלקח אותי ואת חיי לכיוונים כל כך מפתיעים ולא

צפויים עומד לפני סופו. ישבתי שם, בלונדינית, מאופרת, יפה כמו שאני, וכן, תמיד ידעתי,

האגרוף מאוגרף ברכות  כדי שלא יעשה סימן על הלחי, זמנים חסרי פוטושופ, כן? נתמכת בלחי בתנועה

טבעית ונוחה לי כשאני מול המצלמה (עד היום),

בתחילת שנות השלושים שלי, אמורה להיות ולהרגיש בשיא יכולותי, ובכלל,

והנה, עקצוץ תודעת הגיל, מקצוע מקולל בהקשר הזה, מעקצץ.

בהלה קטנה שהציצה ונעלמה אז, ביום ההוא, בפעם הראשונה, עד הפעם הבאה,

הפעמים הרבות הבאות.

 

.

אז הנה, כלכך הרבה עבר, וכל כך הרבה צילומים, עבודות, חוויות, רגעים עברו מאז ואני זוכרת ככה,

במדוייק, בקלוזאפ – מי שאל למה קוראים לבלוג שלי תקריב? –  את השעתיים ההן, שטופות האור

ששוני רצה, הפריים שיקי בחר והמבט שהתבוננתי אליכם עמוק אל תוך העדשה ואל עצמי…

.

..

שומרות הסף

.

.

מיכאל שאל אותי בדרך אם אני חושבת שזה משנה אם נגיע או לא

ואמרתי לו שחשוב שהתחושה תהיה שהגיעו הרבה אנשים ושחשוב שיבינו שהגיעו הרבה אנשים.

ודווקא אנשים שהדבר הזה לא נוגע – עדיין? – ביוםיום שלהם, כאלה כמונו,

שנשמו עמוק היום ועזבו את חייהם לכמה שעות בערב צונן כדי להגיד שאכפת להם ושלא נסכים.

וכאלה אנשים שיגידו עוד פעם ועוד פעם שלא נסכים, ולר רק בכיכר רבין לא נסכים.

לא נסכים בכל מקום שנחשוב שחשוב להגיד שאנחנו לא מסכימים.

בערב שאל אותי מישהו אחר למה אני שומרת על העולם כל הזמן –

הוא גם שאל אותי לא מזמן מי שומר עלי, אבל זו הייתה שאלה מסוג אחר –

וכתבתי לו שזה בכלל לא בגללי,

It is not about me

כי עלי הם לא יכולים, אין סיכוי.

אני כבר יודעת להבדיל בין נכון ללא נכון,

בין צודק ללא צודק,

בין מה מותר ומה אסור,

ומה אני יכולה ומה לא, ומה קשה לי ומה לא,

ולהחליט להכנס לאוטו ולעלות על כביש 6 ולחזור הבייתה אחרי חמש שעות, זה קל,

זה רק לקחת החלטה לא באמת דרמטית ולעשות.

אבל הילדות שלנו,

אפילו שכבר יש עשרה בגיל שלהן, לחלקן, ובטח הקטנות יותר עשויות לחשוב שככה זה.

שככה מתנהלים חיים. שככה זה גברים וככה זה נשים.

רק המחשבה שיש ילדה קטנה שתראה שוט בטלוויזיה של נשים חרדיות הולכות רק איפה ש"מרשים",

ולא תשאל מי בכלל מחליט מי מרשה או אוסר,

או ילדה קטנה שתגיד בעינים גדולות שאסור לה ללבוש את החצאית הזאת,

או שתחשוב שאיזה ילד או גבר יכול עליה במשהו רק בגלל שהוא גבר,

יכול או רשאי להכתיב לה איך להרגיש – זה בכלל שיעור, השפעת המילים הגבריות עלינו –

או מה לעשות. אז בגללן, בגלל ובעד חייהן ועתידן.

כי אנחנו מהבחינה הזו, והכוח הפנימי, ותבונת הגיל ולב – ברוב המקרים – מסודרות,

אנחנו הנשים, אהובות, חברות, אמהות, אחיות,

כל מה שאנחנו,

האמהות של העולם,

אנחנו בסדר. עלינו הם לא יכולים, זה סופי וסגור.

אבל הן?

חובה חובה חובה עלינו לשמור עליהן.

להיות שומרות הסף,

ולעשות עבורן.

להסביר, ולהגיד, ולחזק, ולצעוק ולהפגין גם,

ולא לתת לאפלת ימי הביניים לגרור אותנו לאחור ולקלקל את הטוב שנבנה,

לבינתיים, עד שילמדו, ויפנימו.

לתמיד.

.

.

כל שנה צילום. באותו מקום או פוזה או עניין

.

.

פעם, לכי תזכרי מתי אני ממלמלת לעצמי, קראתי באיזה עיתון – זה שזה היה עיתון ולא אתר, את זה אני

זוכרת – על תערוכת צילום אי שם בעולם שעניינה היה צלם, הולנדי נדמה לי, שצלם ילדה קטנה, שכנה,

בכל שנה ביום הולדתה ליד דלת הכניסה של ביתה, גם אחרי שהוא עבר שכונה. אחרי שנים רבות רבות

כמו שנהוג לכתוב הוא גילה באיזה ארגז את הצילומים, תהה איפה היא, מה קרה בחייה והאם היא

המשיכה להצטלם ליד דלת הכניסה גם אחרי שדרכיהם – הוא לא זכר למה נותק הקשר – נפרדו, ויצא

למסע חיפושים במטרה להוסיף צילום שלה עומדת על יד דלתהכניסה לביתה הנוכחי, בבגרותה.

את הצילום המבוקש הוא לא הצליח לצלם, הוא לא הצליח לאתר אותה, יתכן שהיום כבר כן,

אינטרנט, פייסבוק וכו, אבל נכון לאז, התערוכה הייתה צילומיה ומסעו אחרי סימני חייה המעטים.

היה מרתק.

בגללו, בזכותו למען האמת, התחלתי לצלם את זאתי  בכל ראשון בספטמבר.

מהיום הראשון, של הגן הראשון, ספטמבר 1999.

עם התיק, עם ההתרגשות הגדולה. ליד דלת הכניסה, על השביל עם הגב והילקוט, ליד השער.

ובפורים כשאני לוקחת אותה לבית הספר אני מאלתרת על הבוקר – זה התנאי, אסור לי לתכנן

מראש – תחפושת קלילה אבל שברור שתחפושת, ע'ע שפם ובנדנה ועגול בריסטול לעין – ואנחנו

מבקשות ממישהו שיעשה חמישה קליקים, לא יותר.

.

.

היו שנים שלא התחשק לה, אבל לא ויתרתי. ת'חננתי כמו שאומר סנדרסון

כי ידעתי שזה יעבור ובמבחן התוצאה והזכרונות, יהיה שווה.

.

האפשרויות הן אין סופיות שתדעו, ונפלאות, רק צריך לקחת החלטה מה מתעדים.

את עצמך. את הילדים. את עצמכם כזוג. את הכלב.

את הבית, את הסלון, אתכם ליד המכונית, את מטבח, שזה הכי כיף.

עומדים ועושים קרניים בשורה. מוציאים לשון. לובשים חולצה אדומה. רוחצים כלים,

ליד הפסל המגוחך של סבתא. ישר, בפנים רציניים לתוך העדשה. אחד אחד, כולם ביחד.

מה שתרצו, איך שתבחרו. אבל תעשו, אל תגידו רעיון נפלא והזמו יעבור וכלום.

.

זה לא באמת משנה מה, רק משהו שהוא בחיים שלכם, אינטימי וקרוב וקבוע,

ובתיעוד שלו אתם מרוויחים פרוייקט משותף, אינטימיות, המשכיות וזכרונות.

אז מה צריך?

צריכות להתקיים שתיים, לא, שלוש, לא ארבע פעולות וזהו:

החלטה שרוצים.

החלטה על נושא, פעולה.

הצילום הראשון. קליק.

והכי חשוב, התמדה.

מה שתחליטו. רק תזכרו שזה קשה לפעמים לראות בפעולה הראשונה את רוחב הדבר וגודלו.

כמו נניח כשמתחילים אוסף, הוא לא מרגיש כמו א ו ס ף – איזו מילה חגיגית – בחמישה בולים,

מטבעות, פיות הראשונים, זה לוקח זמן.

גם כאן, ההעמדה הראשונה מרגשת אבל רק בשניה, בשלישית תחושת ההמשכיות מתעוררת.

וכשעוברות השנים, והן עוברות you know,

למסורת החזקה הזו, ולתוצאות שלה יש הרבה כח, ושימור ושמחה.

יאללה. חורף, זה זמן מצויין לעניינים משפחתיים. או אישיים.

.

החליטו, ועשו:

פרוייקט האחיות בראון – בשנת 1975 ניקולס ניקסון החל לצלם אשתו ביבי ואת שלוש אחיותיה

מדי שנה, פעם בשנה. תמיד באותו סדר, הת'ר, מימי, ביבי, לורי.

חץ הזמן – בשבעה עשר ביולי , כל שנה נעמדים בני המשפחה לטכס פרטי.

ויש את הפרוייקט הכי מדליק, וקצת שונה באיזה אתר שתכף מישהו מכם ישלח לי לינק אליו,

זה האתר שבו גולשים בוחרים תמונת ילדות שלהם, לבד או משפחתית ומשחזרים אותה אחד לאחד

היום. התוצאות hilarious  אין-מילה-בעברית ונוגעות ללב ומרתקות. שווה ביותר ולגמרי.

ומיכאל שלח לי את זה.

.

ולא, אין סיבה להגזים ולהגיע לזה :)

.

ותהיו נחמדים, בעוד כמה שנים כשתשבו יום אחד ותסתכלו בצילומים שלכם, במחשב, באלבום –

יש עוד כאלה, זה דוקא כיף, או אולי בבלוג או באתר שתפתחו, תהיו נחמדים, תזכרו מי נתן לכם

ככה במקרה, בחורף 2011 דחיפה קטנה להתחיל, ותשלחו לינק…

.

.

תווים מסוג אחר

.

.

זה מה שראיתי היום

.

וחשבתי מה שאני חושבת כמעט בכל פעם שאני רואה אותן מתכנסות שהגיע הזמן שמישהו ילחין

את סדר התכנסותן.תו, ציפור, ומוסיקה.

.

ושלא יגמר ככה, או אולי כן…?

ץ

ועברו שעתיים והאינטרנט המופלא הזה וענת שאני לא מכירה, שלחו לי את זה. אני לא מצליחה משום מה

להעלות את הוידאו לבלוג עכשיו. תכנסו, לא תאמינו, בדיוק, אבל בדיוק כמו שחשבתי שצריך….עונג.

 

.

 

.

מדבקה אדומה וסרט אדום גם

.

.

הגעתי בעשר וחצי, לקחתי קטלוג, ובררתי. קומה שלישית.

עליתי במדרגות, אמרתי שלום זריז לכמה אנשים מתוך המאות שאמרתי להם שלום, וחיבקתי וסיפרתי

ששלומי טוב מאוחר יותר ומהרתי לקומה שלוש. היא הייתה שם, הראשונה, שהתחילה את הסידרה

המחפשת בית/ גלריה/אוצר. מוארת וברורה, מימין למעליות ובעיקר, שעה וחצי לאחר הפתיחה

מיינד יו, הייתה עליה מדבקה אדומה.

..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כל כך שמחתי שצילמתי והעלתי לפייסבוק למרות שאני בגמילה

אחרכך הסתובבתי לידה וקבלתי שפע מחמאות והסברתי מעט מה ולמה, ומה הרעיון שמאחוריה, ומאחורי

הסידרה, ושמחתי שגם אחרי שלא ראיתי אותה חודש, מאז שסיימתי ומסרתי אותה, עדיין – וזה לא קורה

הרבה כאן, היא מצאה חן בעיני.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז הסתובבתי עוד כמה שעות נפלאות, כמו בכל שנה – הנה הפוסט של שנה שעברה – בין עבודות

שחלקן נפלאות וכולן כולן נתרמו על ידי יוצריהן למטרה חשובה וגדולה מכל אגו, כשרון או מחיר.

המלחמה באיידס.

ואז, אחרי סיבוב בשדירה, קפה קצר עם א, חיבוק עם נ. ועוד קצת, גיליתי בדרך לאוטו חנות ספרים

ודברים מופלאה בשם "המגדלור" ברחוב הרכבת 4 – דחוף להגיע.  שני עותקים של בפברואר אפשר

לקנות פילים של הופמן חיכו לי על המדף כאילו כלום, כאילו זו מציאות רגילה בחנויות ספרים בארץ,

ולא כאילו עברתי השבוע ל פ ח ו ת עשר חנויות ולא מצאתי אותו. טוב, מיד נקנה עותק למי שיש לה

יומולדת תכף, בפברואר- וגם קבלתי אסאםאס מקסים. עונג שישי, אין עליו….

.

.

.

.

.

.

הקטלוג של 2011 כבר באתר – שווה להסתובב וללקט.

.

שמפניה באמצע הכרם

.

.

אפרת הג'ינג'ית צלצלה ושאלה אם אני רוצה להצטרף לטיול הכרות עם אנשי מגמה – כאלה שמוציאים

טיולי שטח /טיולי נשים / טיולי למקומות בעולם, בטח שאני רוצה. אני אוהבת טיולים, סיורים,

הרפתקאות, נסיעות, תחקירים ובאופן כללי. אחכ יפעת, מיוזמות העניין סיפרה לי שהיא חושבת על

דוקטורט שעניינו יהיה, מנסיונה, מהפכי חיים אמיתיים שנשים חוות בהרפתקאה / חוויה הזו.

לא כולן, לא תמיד כמובן, אבל אלה שעוברות חוויה משנה חיים באמת, למה זה קורה אז.

מה בעשרה ימי מסע עם ארבעים חמישים נשים במקומות מלאי טבע וראשוניות ואתגרים והרבה

חדוות נשים גורם לאלה ש"זה" קורה להן ש"זה" יקרה. זה נשמע מעניין. זה נשמע פאן, והג'ינג'ית תמיד

משמחת אז שמתי שעון לרבע לשבע בבוקר שישי אפור לפני שבועיים והתייצבתי על עצמי ומצלמתי.

היה סבבה, אין ספק. אנשים תקתקו הפקה לתפארת, חברה נשית, נוף אפור, ירוק, פראי וחורפי, מישהו

שמארגן הכל, לא צריך הרבה יותר לפעמים.

כשהגעתי הבייתה והעברתי את התמונות למחשב זה שוב קרה.

כמעט לא מצאתי "עדויות" ממשיות לאיפה הייתי ומה עשיתי, רק רמזים, חלקי מציאוּת.

ככה זה תמיד. כמעט לא משנה איפה אני, ומה אני עושה, כשאני רואה דרך העדשה, אני רואה אחרת.

לא מסגירה כמעט – לא מהחלטה כמובן – את המקום, המציאוּת, האנשים כמו שהם.

שומרת חלקים בלבד. מציאות סלקטיבית, אישית.

הגעתי לנקודת היציאה וראיתי יום אפור

.

ואת הג'ינג'ית מוקפת נשים. כמה לחיצות ידים, רכבי שטח ומפה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ונסענו בנוף שהחליף צבעיו עד שהגענו למבנה באמצע שום מקום

.

ורוני קראה פירוש קטן ומעניין על עמק האלה שאפילו אני לא הצלחתי להתנגד לו

.

וכשיצאנו ראיתי את זה. עברו שבועיים ואני עדיין לא מצליחה להבין מה זה, ולמה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואחרכך הגענו לכרמים רבים. זה תמיד מוזר לראות כרמים בחורף. הגפנים גרמיות וחסרות רמז לאיך הן

בשיאן ומה הן מניבות בחדווה וחיות באביב ובקיץ

.

אבל אז הפתיעו אותנו

.

ושוב נסענו באמצע שום מקום הגענו לאיזו מערה מפתיעה. בגודל פתחה לעומת גודלה הפנימי, הענק.

.

ופגשתי באמת כמה נשים שאני לא חושבת שהיה יוצא לי לפגוש בדרך אחרת אלא אם הייתי מצליחה

להרים את תוכנית הראיונות הנשית שאני זוממת עליה, כי איך אני אפגוש עוד דליה שאני מתעקשת

לקרוא לה סמדר שמנהלת את הקנטינות בכל בתי הסוהר בארץ למשל ואגלה אישה חכמה, קולית

ונהגת שודים כאחד? כנראה שרק שם. אחר כך חזרנו הבייתה. לתל אביב.

.

בלי תמונת נוף אחת כמובן, אבל במצב רוח נפלא ועם הבטחה שבפעם הבאה, כאן או באוגנדה,

יהיו גם צילומי נוף , הבטחה.

קופסא אחת וזכרונות

.

.

חיפשתי משהו בשביל זאתי והיד שלי נתקלה ונרתעה בגלל האבק,

בחיי שעשיתי פו כזה ארוך כמו שעושים בסרטים ובפרסומות, אבל כבר למדנו שהסרטים והפרסומות

מחקים את החיים, ורק לעיתים רחוקות הסדר מתבלבל – והעפתי, מטאפורית וגם לא את האבק ממנה.

אני מאד אוהבת קופסאות-  כבר סיפרתי – וארגזים ותיבות ומסגרות של תמונות. בכולם טמונה הבטחה

למשהו מרגש, חדש, מופלא. אתמול בבוקר פתחתי קופסא שלא פתחתי שנים, ממש שנים, בסקרנות,

בצפיה בדיוק כמו לפני דף ראשון של ספר, כמו הרגע שהאורות באולם הקולנוע יורדים והכל מיד יתחיל.

מה מסתתר בתוכה,על שריטותיה, סימניה שהזמן חרט כמו שרק הוא יודע, וסודות שהיא לא מספרת ….

.

קבלתי אותה ממי שיתכן יכולה לשאת בתואר הבחורה-הכי -יפה-שהכרתי -בחיי, לי ריצ'ראדס שמה. דוגמנית ניויורקית, חרוכת קול, חרוכת אף וחיים ונשמה טובה ונדיבה שבשלב מסויים נתנה לי בית בבדידות החורפית ההיא. 56 בין השדרה השניה לשלישית היה הבית שלי לתקופה מסויימת, בזכותה. גם בפייסבוק, גוגל ושאר אמצעים לא הצלחתי לאתר אותה בשנים האחרונות, אבל כשפתחתי את הקופסא הבוקר וווווווום, כמה זכרונות וריחות ואנשים התעוררו והתחילו לרקוד סמבת זכרונות – או אולי כדי לדייק נקרא לרקוד בשמו, רוקאנרול סוער ומסעיר – בתוך הראש שלי, ובלב. אז החלטתי שלצאת למסע ממוקד בתוך קופסאת העץ שLeigh ריצ'ארדס הביאה איתה מלואיזיאנה או מדינה דרומית אחרת כשהגיעה לכבוש, ואכן כבשה לזמן מה, את ניו יורק סיטי אלף תשע מאות שמונים אחת שתיים שלש והלאה.

.

.

.

.

.

.

.

.

הדבר הראשון שראיתי ומיד הזכיר לי שעם כל הכבוד למוצא הקופסא, המוצא שלי הוא מכאן, הייתה סיכת הבסיס שלי, גאוותי הגדולה, הכמעט שנתיים – פחות שלושה חודשים מזעזעים בתל נוף, אל תשאלו – מהטובות בחיי עברו עלי בחצרים.

.

וניקיתי ממנה אבק והרמתי את השעון של סבתא שלי, אני חושבת, יתכן ששל אמא שלי שנקרעה הרצועה שלו ואני תוהה כמה הוינטאג' צריך להטמע בתוכנו כדי להעיז לענוד אחד כזה היום

.

ואז ראיתי את הסיכה והסמלים שקניתי במוסקבה אני חושבת, בחודשים הראשונים ממש של הפרסטרוייקה, כשהאופטימיות לגבי העתיד והחיבור עם המערב, ותחושת החופש מתקרב הייתה ממש בשיאה, אפשר היה להרגיש אופוריה ממשית באוויר ובחיוכי המוסקבאים שתרגלו עלינו את האנגלית בחודשים שהיינו שם, נסיון כושל להרים קופרודוקציה אמריקאית-רוסית-ישראלית, ומצד שני השווקים היו אותנטיים כמו הזמן הישן. גן עדן לציידי זכרונות כמוני

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ומשם הוקפצתי על ידי צ'יפ פאונד אחד כמו גם בעזרת יכולת הזכרון האנושי והזכרון הרגשי אל הקזינו הכי הכי מפנק בלונדון נכון לאז, ולימים מלאי כל טוב ושמחה ואהבה, ויינות טובים ולובסטרים משובחים ובכלל…

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועוד ספור אהבה קרץ לי מצעצוע ששכחתי שקבלתי פעם. מזמן, ממש ממש מזמן. אם מחזיקים את החתן

כלה האלה בין שתי אצבעות, ומזיזים את כף היד הם מתנשקים, אז התנשקנו. והתחתנו. הזכרונות שלנו

נמצאים בקופסא מטאפורית אחרת והמזכרת הממשית והיומיומית שלנו תכף חוגגת יומולדת.

.

.

.

.

.

.

.

ומצאתי את הסרט האדום. אני חושבת שזה היה הראשון שקבלתי, והמשמעות של ההתגייסות העולמית האמיתית למען המלחמה באיידס כל כך שימחה וריגשה אותי שהנה, שנים אחרכך, ושבוע בדיוק לפני התערוכה הבאה של הועד למען המלחמה באידס, והעבודה שנתתי בשמחה גם השנה, אני מוצאת את הסרט האדום המקומט ומאובק ועדיין מסמל משהו חשוב כל כך

.

וראיתי עכביש שמצאתי מי זוכר באיזה שוק פשפשים ואיפה ולמה שמישהו יסביר לי קניתי אותו

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז ראיתי שני מצתים ולא הבנתי, אני עדיין לא מבינה איפה הזיפו הזהובה שלי וכאן אני מפסיקה לדבר עליה בגלל הגעגועים לכל העניין הזה. שש, וחצי, שנים, לא צחוק

וכל מיני חתיכות פיצ'פקס שאין לי מושג או זכרון איפה ליקטתי ואיך ומתי ננעלו בקופסא, ולמה.

.

והיו שם גם שקופיות, ושתי קופסות גפרורים ששמרתי לא-זוכרת למה, ואסימון, וטוקן לסאבווי, וכרטיס אוטובוס,ועוד כמה סיכות די הזויות, וקסמי שיניים, ואבנים ששמרתי בבטחון שאזכור מאיפה הן ולמה הן נשמרו או מי נתן לי אותן, ומברק ששלח לי אהוב אחד שבכתיב עברית באותיות לועזיות ולא הצלחתי לפענח וזכרונות שהתעוררו הבוקר בגלל החפצים שהיוו טריג, אבל מצד שני הבנתי שהזכרונות חפונים בי כמו בכף יד סגורה, עד שלא ארצה לא יפתחו, זה תלוי רק בי. אז נשמתי, הורדתי אבק מהכל, שטפתי ונגבתי יפה יפה את הקופסא של לי היפה והנדיבה, החזרתי את הכל, טוב, כמעט הכל, השארתי לי את השעון הקטנטן לבדיקה, לתוך הקופסא ושמתי אותה במקום.

.

עד הפעם הבאה כמובן…

.

בדרך הבייתה ראיתי בית של מישהו אחר

.

.

כבר היה כמעט שתיים והייתי עייפה באמת, ברמזור ראיתי מישהו שגר שם. פשוק רגליים, שרוע ומביט

במסך השטוח שלפניו. היו מעט רהיטים והרבה אור מסביב ובתוך הבניין למרות השעה, אז הרמתי את

המצלמה שהייתה מונחת במקרה על המושב לידי והתקרבתי קצת, ממש קצת עם הטלה.

האח הגדול חשבתי לעצמי, אם אני מתמקמת כאן בצומת עם מצלמה וטלה אמיתי, חייו של הגבר הזה

נחשפים. צלמתי שלושה פריימים, שמחתי מהאור הכחול שגיליתי  בקומה מתחתיו, עד שהמכונית מאחור

– לאן הם נוסעים בשעות כאלה – צפרה לי שהלו גיברת אור ירוק. בבית, מול מסך המחשב שעליו רואים

היום תמונות באופן מיידי כל כך –  בניגוד לקסם של אז – מה שעניין אותי היו העצים. האחד שמהזווית

שהתקדמתי אליה חסם והגן על הגבר המפושק מול הטלוויזיה הלילית שלו, ובעיקר העץ בחזית הבנין,

זה שחולק על ידי האור לארבעה מרובעים שהרכיבו עבורי  עץ שלכתי אחד, ובית של מישהו אחר.

.

העולם הזכיר לי היום

.

.

.

כבר עשרים וארבע שעות הלב שלי עולה באש. בוער מזעם, וכעס וחרון אמיתי.

החלטת הכנסת לתמוך בוועדת חקירה נגד ארגוני זכויות האדם הפכה עלי את עולמי,

ומאז אני סוערת, חסרת שקט, קוראת, כותבת, מגיבה, שולחת, נואמת ומחפשת מקום לפרוק את

תסכולי מול, ואהבתי את, המדינה שלי. זו ההולכת ומשתנה מול עיני בשנים, בימים האלה.

והתנהלתי בשיגרת יומי וחיי ומהרגע שיצאתי עם הקפה ביד, הבלקברי בכיס והבת שלי לצידי

לנסיעת הבוקר לבית הספר ראיתי את השמיים.

הם היו כחולים באופן יוצא דופן, משתנים מרגע לרגע באופן חריג ובעיקר, מאד קיימים.

אי אפשר היה להתעלם מהשמיים היום. אני לא הצלחתי.

רק בשעת ערב, כשהחושך עטף אותם, ואותי, הבנתי את כל הרגעים האלה היום.

אלה היו רגעי שיכחה. כאלה שסוחפים אותך פנימה אל עוצמתם ועומקם ואין הסופיות שבם,

ואת שוכחת. את שוכחת שאת חלק ממדינה ומרגישה שאת חלק מעולם.

זה מה שהייתי צריכה לזכור היום. להרגיש לזמן קצר, לפני שהאש תתלבה שוב,

לזכור, ובעיקר להרגיש חלק מֵעולם, לאו דווקא ממדינה.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז ירדה החשכה, ואחותי הקטנה נהגה, והאחיינית שלי שהתחילה את שרותה הצבאי התומך לחימה לפני

חודשיים ישבה במושב האחורי חצי מנמנמת חצי מנסה להשאר ערה, בכל זאת רק יומיים וחצי

בבית חבל לבזבז-על-שינה, וחשבתי על יוני שחזרנו מהאזכרה שלה, ונזכרתי בזמנים שהרגשתי

שהמקום הזה שאני כל כך אוהבת, הבית שלי, המדינה שלי, איך פעם הרגשתי טוב להיות חלק

ממנו, עד שהגיעו האנשים שמנסים לחמוס ממני את דעתי, אמונתי ונאמנותי ליהדות ולישראליות

שבי, אלה שמנסים להטיל ספק בטוב ובמוסרי שאני מאמינה שיש כאן וגם שם, ממול.

ונזכרתי איך לאורך כל היום הזה איזו עוצמה אמיתית לא נתנה לי להתרחק ממנה מדי, ואני באמת לא אדם

המחפש סימנים בשמיים, ממש ובאמת לא, מעולם לא, עד שהבנתי, מול האור והאש והכח והעוצמה

האמיתית שפרצו ועטפו אותי, שכוחות הרשע לא יצליחו. אין סיכוי.

.

צלמתי פריים אחד, אבל שווה

.

.

.

07:07

הבוקר כבר יודע להתנהל בכוחות עצמו אם אני מצייתת, והיום צייתתי.

בדרך לאוטו, יד אחת הקפה, בשניה הבלקברי והמפתחות החלטתי לקחת מצלמה. את הגדולה.

חשבתי שאחרי שאוריד אותה, אולי אעשה סיבוב בתוך הכפר- הירוק. שם בית ספר – לראות מה הרוח והבוץ

הצליחו לחרוט ביומיים האחרונים ואולי אפילו ארד לים. אז חשבתי.

תחזיקי לי ת'מצלמה מותק בקשתי כשניסיתי לפתוח את הדלת וזו הייתה הפעם האחרונה שנגעתי בה

בחמישים דקות שלקח לנו להגיע לבית הספר עם הפקק המטורף שהיה שם.

היא צילמה כמעט ארבעים פריימים, כמו הפילם שסבא שלה מתעקש להמשיך לצלם.

זה פוסט צילומי הנוער, להוציא האחרון כמובן. גאווה, כבר אמרתי?

רוצה שאני אבוא בצהרים עם שתי מצלמות ונרד לים לצלם ברוח כמו של שנה?

נראה. ביי.

והיא מניחה את המצלמה על הברכיים שלי, לוקחת ילקוט ונעלמת לחייה.

אני מרימה ת'מצלמה,

ובבית, כשאני מורידה את התמונות למחשב ורואה את הצילום הזה שצלמתי על אוטומט, בהסח דעת

אני מבינה במקום עמוק ממש, כמה היא כבר לא ילדה קטנה…

מתנת יומולדת וירטואלית

.

.

מאז ומתמיד אני זוכרת אותו עם מצלמה.

אחרכך באו שנים שהפכו את אהבתו לחבל הצלה פיננסי ועממו מעט אני חושבת את העונג שבצילום.

אחר כך כשהכל הסתדר הוא המשיך לצלם אבל אבד, אני חושבת – מעולם לא דברתי איתו על זה –

את התשוקה הראשונית והשמחה הגדולה שהייתה לו למצלמה והצילום הפך פשוט לדבר שעושים.

אני  זוכרת , לא תמיד, שהאהבה הגדולה שלי  לצילום  ודרך הביטוי המועדפת עלי הגיעה אלי גנטית

יחד עם צבע העינים וגם דרך השעות היפות  בחיי  לידו  בחדר החושך במרתף, בשנים ההן.

והיום, בקופסאות, מונחות זו על גבי זו, בסדר מופתי כמובן, שורות שורות של נגטיבים, בשחור לבן,

בצבע, גזורים ומונחים בשרוולי ניילון, אוצרים את חייו וחיינו בפריימים מרובעים, לתמיד.

ככה זה צילום. לתמיד.

אבל היום יש לו יום יומולדת לאבא שלי. לאבי האהוב באבות,

ואני מעלה לכאן כמה צילומים ממבחר עצום שצילם פעם, מזמן מזמן –

שעדיין לא העברתי לפורמט דיגיטלי נגיש –   למין מחוות יומולדת-שנה-לפני-תשעים.

לשנה הבאה, ננסה להרים תערוכה. מגיע לו.

.

ראשונה אהובתו

וכשחזר ממלחמת ששת הימים עם מראות מסיני

ודיונות שהרגישו מעולם חיצון

ומראות ממקומות זרים

וכל השנים הוא המשיך לצלם אותה כמובן. פעם אחר פעם. ואין איש המצלם אותה יפה כמוהו.

אבל פעם,  בדשא הגדול ליד הבית, הצלחתי לצלם אותו בלי שהרגיש:

.

.

.

.

.

.

והערב, כשיגיע אלי הבייתה לחגוג יומולדת עם אשתו,

ילדיו, נכדיו, ניניו ושפע משפחה, הוא יוציא באיזה שלב

את הניקון שלו עם סרט הצילום בתוכה, וככל שנכרכר

סביבו יותר עם כל הקנונים התותחיות שלנו, הוא יחייך

את החיוך השקט שלו, בלי ויכוחים מיותרים, כמו תמיד,

וימשיך בשלו. אחת אחת, בקפידה. קליק.

.

איש אהוב כל כך, ובצדק.

.

.

עדיין אפורה ורכה

.

לפני כמעט שנתיים כתבתי וצילמתי אותה כי הייתי משוכנעת שתכף היא לא תהיה.

בינתיים עברו עוד ימים מסמורטטים בבית, לילות צוננים שדרשו בדיוק את הדקיקות שלה,

מכסה ולא מורגשת. עוטפת בנועם הכלום. חסרת משקל ובכל זאת.

צילומי ענק שלה נמכרו בתערוכה ואין הרבה דברים ששימחו אותי ככה.

היום חזרתי אליה עם המצלמה לראות כמה עוד יכול החומר להתפורר, ועדיין להיות.

רציתי לראות אותה דרך העדשה,

כי בחיים אני יודעת.

.

.

.

ועדיין אין עיטוף נעים ממנה, שקופה משהייתה, כמעט איננה כחומר ממשי,

תכף היא הופכת לאבק. אפורה ועדיין רכה. אפילו יותר.

תכף חמש עשרה שנה.

.

כתמים על הרגליים וקריירה

.

.

כתבתי. פורסם בגליון "את" יולי 2010

.

אי שם בשנות השבעים הטלפון מצלצל בבית קטן ברמת החייל.

נערה – את רזה מדי אומרים לה תמיד, אבל היא יודעת שהיא אוכלת את מה שאמא מניחה על השולחן

בדיוק כמו אחיה ואחותה – מזנקת אסירת תודה על התירוץ להפסיק לבהות במעמקי ספר ההיסטוריה .

–  חלי…?

–  בנלם….?

–  מה נשמע? שואל בן לם שהיה אומנם צלם מאד מצליח אבל עדיין לא מיתולוגי

–  שיעורים בהיסטוריה

–  מצויין, כל מה שגורם לך לא לזוז הרבה זה מצויין….את לא עייפה?

–  השעה חמש אחה'צ בן……אומרת הנערה הלא-היא-אני בתמהון

–  אולי תכנסי למיטה ותקראי קצת….?

–  בן, אתה חולה?

– לא. הייתי שמח אם את היית קצת….יש צילומים לקטלוג של "דיוה" בשבוע הבא

– נו…

– הסתכלת על הרגליים שלך בזמן האחרון??!!

הוא צדק. חמישה ימי צילומים של קטלוג בגדי ים לפנינו וכמות הסימנים הכחולים על הרגליים שלי

הייתה ידועה לו, צרה צרורה וידועה. לפני צילומי קולקציות קיץ, הווה אומר, מכנסונים, בגדי ים,

שמלות מיני, הייתי נדרשת לזוז לאט, לשבת הרבה ולנסות לא להתקל בדברים. ובמקרה שלי, זו

הייתה באמת משימה קשה. הייתי, אני עדיין, יצור מהיר. אנרגיה גבוהה, נעורים והפרעת קשב

שכמה-חבל-לא-אובחנה-אז, ע'ע שיעורים בהיסטוריה, הביאו לכך שהכתמים הכחולים שלי הפכו

לאימת הצלמים.

ניסינו לכסות אותם במייק אפ. עזר חלקית ביותר, כחול כהה הוא צבע שמייקאפ לא מצליח להסתיר

ביעילות. ניסינו להעמיד אותי בפוזות אקרובטיות במיוחד כדי להצליח לראות את בגד הים – בכל זאת,

המטרה הראשונה הייתה למכור מוצר – וגם לנסות להסתיר מהמצלמה את הכחולים/סגולים/ארגמניים

ההם ובן, כמו גם מולה, סמי בן גד, ויקי הלפרין בשנים מאוחרות יותר נדרשו לשעות מעבדה / חדר חושך

רבות כדי לנסות ולטשטש בכל מיני טריקים ידניים את הסימן לעובדה שאני אדם חי, נחבל ולא מושלם.

אם מביטים היטב בלא מעט קטלוגים, צילומי אופנה קייציים של שנות השבעים והשמונים מצליחים לאתר

לא מעט מהם בקלות רבה. אפשר לראות בהם, בצילומים של "אז" – טרום הריטוש המהוקצע והפופולרי –

לא מעט דברים שהיום, בעידן הפוטושופ אין סיכוי שתראו.

אבוי לצלם, פרסומאי ארט דיירקטור שיתגלו פאשלות כאלה בעבודת הפוטושופ שלו. כלימה ובושת פנים.

*פוטושופ על פי ויקיפדיה: תוכנה לעיבוד תמונות המכילה מגוון רחב של כלי גרפיקה מתקדמים
לכל תחומי עיבוד ובניית תמונה. בשל כך פוטושופ הינה התוכנה הפופולרית ביותר בקרב אנשי
מקצוע וחובבים. צלמים רבים משתמשים בפוטושופ כ"חדר חושך דיגיטלי" לצורך ליטושי
תמונה שנעשים בחדרי חושך בזמן פיתוחי הפילמים. התוכנה מאפשרת לצלמים לבצע עיבודים
שונים כמו הבהרה/הכהייה של תמונה, חידודים, טשטושים, חיתוכים, ותיקוני צבע שונים.
טכניקות אלו מאפשרים לתקן בעיות שונות וסטיות גוונים שנוצרו בעת הצילום.

הצעת חוק הפוטושופ הישראלית. -אני לא מצליחה להחליט האם מטרתה היא כמעט רק להאדיר את שמות

חברי הכנסת המציעים אותה או שיש בה קמצוץ תועלת אמיתית – אומרת כך: לא יוכלו סוכנויות הדוגמניות

להעסיק דוגמנים ודוגמניות בתת משקל ואלה לא יוכלו לככב בפרסומות בישראל.כמו כן ההצעה קובעת כי

משרדי הפרסום לא יוכלו להשתמש בתוכנות מחשב כלשהן, ובהן תוכנת פוטושופ הפופולרית, כדי להצר

היקפים של דוגמנים לצורך פעילות מסחרית כלשהי.

.

אני  מנסה לברר עם עצמי בשנים האחרונות את דעתי ה א מ י ת י ת על השימוש בפוטושופ.

מה שכתבתי כאן, בבלוג –  "תקריב" כמה-סמלי-השם-שלו-אני-שמה-לב לפני כשנתיים:

"חשופים" עלתה אז לאוויר ואני, כמו כל שחקן אחר נדרשתי למנת יחסי ציבור כדי לקדם את הסידרה..

אנשי יחסי הציבור של "הוט" – חבורה ממוקדת, סימפטית ומתוקתקת כמו מכונית משוכללת במיוחד

התחילו לחלק משימות יח"צ. בחלקי נפלה (גם) כתבה ל"סוף שבוע"-  "מעריב".

אין בי מתח או דאגה כשזה מגיע לראיונות. ידעתי שאליען היא עיתונאית מסקרנת ומאתגרת אבל אני

יודעת להתראיין, לא ליפול למלכודות דבש ומילים מחניפות ואני זוכרת – הנה חוק מספר אחד לכל מי

שאי פעם יתראיין לא-משנה-באיזה-נושא – לזכור כל הזמן שמולי יושב/ת עיתונאי. כל הזמן.

אז על עצמי בענייני דיבור אני סומכת, אבל על הפנים שלי, האמת, אני סומכת כבר קצת פחות.

ככה זה. זה מה יש.

וחשיבות צילום מוצלח שווה בערכה – יש יגידו אף יותר – לראיון מוצלח.

וצילום רע יכול להשאיר רושם להרבה זמן בלי קשר למה אמרת, וגם ההפך כמובן.

פעם שאל אותי מישהו איך אפשר לדעת מי שמאלן ב א מ ת ומי משלה את עצמו שהוא כזה ועניתי לו

שירושלים היא המדד האמיתי. כשרגע האמת יגיע ועל הפרק תעמוד חלוקת ירושלים יעמוד השמאלן

הלוחמני, המפגין, עם ידו על ליבו ועיניו במצפונו וידע האם הוא אכן עומד מאחורי המילים, ההפגנות

והאמונות שלו ויסכים לחלק אותה בלב שלם תמורת שלום או שברגע האמת יקרה משהו לאמונתו ודעתו,

והוא לא יהיה מסוגל לבצע את מה שחשב ויסוג מעמדתו….

להבדיל אלפי הבדלות, כמו שלימדו אותי להגיד, רגע האמת הפרטי שלי – הגיע אלי בצעדי ענק:

אופי או יופי? זו אני או מי שאתם חושבים שאני? או בקיצור: אמת או פוטושופ?

יכולתי לבחור לעשות כמעשה ג'יימי לי קרטיס האמיצה, הישרה, ש'שברה את הכלים', בטח האמריקאיים,

ובגיל 42 נכנסה לה לסטודיו של "More " וביקשה שני סטים של צילומים: באחד תופיע "ג'יימי הזוהרת",

לאחר איפור, עיצוב שיער, מלבישה וכל שינוי ועיבוד דיגיטלי שיכול לעזור להפוך אותה ל"גיימי לי קרטיס",

ובאחר תופיע "ג'יימי או- נטורל: תחתוני וחזיית ספורט שחושפים כרס קטנטנה וישבן פחות קטנטן.

יכולתי לעשות כמעשה ג'יימי האמיצה עד להערצה בעיני או להודות בבושת פנים שאני כנראה לא כל כך

אמיצה ונכונה להקריב באופן אישי את פרצופי למען חינוך ועתיד בנותינו שידעו את האמת מאחורי

הדמויות הזוהרות בעיתונים והמודעות, יכולתי…אבל למען האמת, עמוק עמוק, במעמקי ליבי לא היה ספק.

יהיה, בטח שיהיה שימוש בפוטושופ בצילום ל"מעריב".

לא עיבוד מסיבי. לא כזה שינסה להחזיר את דמותי לימים ההם, הרחוקים.

אני שמחה להיות אני היום, מבינה שאין לי הרבה סיבות להתלונן ולא מביטה לאחור בגעגוע.

אבל היי, יש גבול, ויהיה שימוש משכיל ורגוע בתוכנה הזו.

כאן קמט סביב הפה, שם קו לסת מוצק יותר מבחיים האמיתיים.

זו הייתה אכזבה מעצמי ברגע האמת, זה נכון,

אבל גם פתח סדק לחשיבה מציאותית, כנה לא פחות אני מאמינה.

.

הפוטושופ הוא לא רק יכולת מניפולציה המעוותת גופות בלי פרופורציה, משנה סדרי עולם, ומשחיתה את

עתיד ילדינו בדימויי גוף בלתי ראליים או חולניים. זה נכון שבשמוש מוגזם וטפשי בתוכנה התוצאות יכולות

להגיע לדרגות מוגזמות ויתכן שאף מזיקות לדימויי גוף של נערות צעירות וכו,

ובודאי שצריך להשגיח על השימוש והמניפולציות האפשריות בה,

אבל היא בעיקר,

בעיקר כלי עבודה של גרפיקאים, צלמים ואנשי מקצוע אחרים בדיוק כמו מכחולים דקיקים, סכין יפנית וצבעים.

.

אני יכולה להעיד על עצמי היום שהשמוש בפוטושופ בצילומים שלי הוא קצת כמו….כמו איפור בפגישה.

כלי עזר. פגישת עבודה, פגישה עם גבר, בכלל לא משנה. כשאני יוצאת אל החיים האמיתיים, כלומר אלה

הכוללים עבודה, פגישות, ראיונות אני רוצה להיות במיטבי, עירנית, מרוכזת, מקסימה וניראת מצויין.

אני מתאפרת מעט.  – מעולם לא הייתי מהמתאפרות היומיומיות, הכבדות – אבל בכל זאת מתאפרת.

אני מנסה להסתיר מה שלא נראה לי, להבליט מה שאני מחבבת ולהרגיש טוב עם עצמי ומול העולם.

זה בחיים. אבל בעבודה, כמו בעבודה:

כשזה מגיע למצלמה- בעיקר למצלמת הסטילס –

בקולנוע הדמות קובעת איך תראי, כי זו הרי לא "את" שם, זו "היא" – אני משתנה.

אני מבינה במצלמות, אני מבינה בעצמי ואני מבינה בתוצאה הסופית.

אני יודעת שהמצלמה אכזרית וחדה ומדוייקת יותר מהעין האנושית. ומצלמת הסטילס הדיגיטלית אפילו יותר.

היא רואה ומנציחה הכל, אפילו מעבר להכל. כל נים, פצעון וקמט.

לכן, כשאני מצטלמת לקידום לא חשוב מה ספר ילדים חדש, סידרה שאני גאה בה כמו נניח "עד החתונה"

או אפילו את עצמי, אני עומדת על זכותי להראות הכי טוב שאני יכולה. לא בת שמונה עשרה, אפילו לא

שלושים, ואפילו מי-היה מאמין-לא-בת-ארבעים.

אני רוצה להראות אני. בגילי. והפוטושופ, כחלק ממערך האיפור, תאורה,

בגדים, מצב רוח ובטחון עצמי הוא כלי לגיטימי בעיני.

לא ברמה המחליקה את עור פני לעור תינוק ורדרד וחלק, לא בקשתי שחריצי הצחוק ליד עיני יעלמו כלא

היו, מה פתאום, אותם אני דווקא מחבבת, גם לא בקשתי שקו הלסת שלי יהיה מהודק וחטוב כבת עשרים,

ולא ירכיים מפוסלים וזרועות משופרות שתראו ותגידו וואוו איך היא ניראת בגילה.  לא.

לא זה מה שאני רוצה. אני רוצה  להראות כמו עצמי ביום מצויין.

.

מצד שני, אני אמא של איה.

איה בת ארבע עשרה וחצי, ובכל פעם שהיא נעמדת מול המראה ובוחנת את עצמה, כמו כל חברותיה, בנות

גילה, הלב שלי נעצר. אין לי סיבה מסויימת, ספציפית – תודה למי שמודים – אבל אני קוראת עיתונים,

אינטרנט, סרטי תעודה ויודעת ומודעת ומודאגת מההשפעה המצטברת שיש להשתקפות המציאות הסכרינית

והמושלמות על האנשים הצעירים האלה –  ועל דימויים ודימוי הגוף שלהם.

כי במציאות הוירטואלית שלהם, והיא תופשת לא מעט שעות בחייהם, בין הטלוויזה, פייסבוק, סדרות

באינטרנט ומה לא, לדוגמניות ושחקני סדרות הטלוויזיות אין לעולם פצעי בגרות, ברזלים על השיניים,

סימנים כחולים – אפשר לדעת אם לבר, רפאלי, הייתה, או לא הייתה, "מכה כחולה" על הירך כשצילמה

את השער ההוא? ולמה בעצם זה משנה  – צלקות מרכיבה על אופניים, צפורניים כסוסות או אף גדול

והם כולם רזים, יפים, בעלי עור פנים חלק, ציפורניים מטופחות ובמילה אחת, מ ו ש ל מ י ם.

בכאילו, אבל מושלמים. מצלמה. איפור. שער. בגדים. פילטרים. תאורה. כל זה ובכל זאת.

אז מה יהיה הצעד הבא?

לאסור על מפיקים, במאים להשתמש בשחקנים רזים מאד?

לאסור על איפור מקצועי ומיומן, תאורה מפילת קסם ובגדים שאין כמעט מישהו שיכול להרשות אותם לעצמו?

לאסור שימוש בבוטוקס, מילויים למיניהם וניתוחים פלסטיים?

כי אז גם נשים בנות ארבעים וחמש וחמישים ירצו להראות כמו סנדדה שדה שלא מחביאה את ניתוחיה

או אחרות שכן מסתירות או פשוט עובדו קשות בפוטושופ?

איפה יעבור הגבול? איך בכלל אפשר לסמן אותו, והאם צריך?

הצעת החוק הנוכחית מיותרת לדעתי. אי אפשר לכפות היום חוקים, צנזורה, גבולות על העולם.

העולם שלנו פתוח, חופשי ויצירתי ואין סיבה לסגת ולנסות לסגור אותו. זה מיותר ולא יצליח.

הנה דוגמא לצילום שצולם פ ע ם ופורסם as is ושני עיבודים עכשוויים. רגיל ומוגזם –

.

בהצעה הצרפתית  הקוראת לצרף לכל תמונה ומודעה כיתוב המבהיר כי התמונה עברה עיבוד יש הגיון –

בכל פעם שיתפעלו מכמה הדוגמנית הזו יפה או רזה יהיה תמרור שיהבהב: זה לא אמיתי, זה לא מהחיים.

הבהובי הכרה שיצטברו למודעות אמיתית, כמו הזהרה על קופסאות סיגריות.  כמו פעלולים בפרסומות

המלווים בכיתוב: נעשה על ידי ספורטאי או המציג אינו רופא או חייל, זה לא אמיתי, זה לא מהחיים,

זה פוטושופ.

גם ההצעה שנערים ונערות בתת משקל – אמיתי, לא אנשים רזים מאד מטבעם, לא נערות שמטבען,

כמו שאני הייתי, ב א מ ת מאד רזות – לא יועסקו בסוכנויות או צלמים או משרדי פרסום, גם בה יש הגיון

ונסין לשליטה מסויימת על גבולות שאסור לחצות.

אבל להצעה הדרקונית של חוק הפוטושופ אני מתנגדת בתוקף.

היא הצעה מסוכנת, היכולה לפלוש בלי משים, לחופש הפרט.

לתחום היצירה, הצנזורה, האח הגדול, וזה, אסור שיקרה.

רוצים למנוע נזק? מניפולציות? הגזמה?

נסו להקים ועדה פשוטה, יעילה, חסרת בירוקרטיה ואינטרסים, לא קשורה לפוליטיקה כלל וכלל.

הקימו גוף המורכב ממשרדי הפרסום, צלמים, מעצבי אופנה, אנשים המבינים ובעלי נסיון –

הנה, אני מתנדבת – שיחליט ויפרסם קוד אתי אחראי לגבי המידתיות של הדברים, במודעות,

סרטי פרסומת, צילומי אופנה ואחריות הגופים המפרסמים על חינוכם וההשפעות על הנוער ותנו לו

להחליט במקרים שיוגשו תלונות נגד צילום זה או אחר. הם לא באמת שונים מאיתנו בני הנוער,

אלה שהחוק הדרקוני הזה מנסה להחיל עליהם את הסיבה לחוק.

הם רוצים ג'ינס כזה מהפרסומת שדיברה אליהם והחבר'ה לובשים, ואנחנו רוצים מכונית כזאת מהפרסומת

שדברה אלינו ולחבר'ה יש….אז אנחנו כבר אבודים כנראה ועליהם אפשר עדיין להשפיע.

השאלה היא איך.

בצנזורה וחגורות צניעות ואיסורים או בדרכים נאורות יותר,נכונות יותר כמו נניח….. חינוך.

חינוך? רעיון מהפכני אבל ראוי למחשבה.

אולי להשקיע במורים המרוויחים את לחמם בכבוד, אלה יגיעו לבתי הספר מתוך רצון לחנך ולהשפיע באמת

על תלמידיהם, ומתוך מערכת החינוך עצמה, מתוך מעורבות ואכפתיות ינחילו לסערות הנקראות נוער ערכים

נכונים המחוברים לחיים עצמם, לא מתוך התייחסות למודעה לנעלי התעמלות כדבר אמיתי?

ילמדו אותם מה חשוב ומה לא, ילמדו אותם לא להיות עדר, קורבנות אופנה.

ילמדו אותם להיות צרכנים נבונים, ילמדו אותם לקרוא בין השורות, להבין איך עולם הפרסום, האשליות,

המכירות עובד…ברגע שהם יהיו מודעים לו, השפעתו תפחת. לא מתוך הכתבה נוקשה ומיותרת אלא מתוך

הבנה אמיתית של זה לא באמת ככה.

עור גוף של אדם לא נראה כמו שהוא נראה בפרסומות, חלק כבד סאטן ומבריק כמוהו גם.

גוף של אשה לא בנוי כך בחיים האמיתיים וצריך לזכור, תמיד, שהחיים הם החיים וכולנו, תמיד, נמשכים

ורוצים, אפילו אם לרגעים קטנים – גם את מה  שהקולנוע, והסיפורים הקטנים שמוכרים לנו בפרסומות

וגרייס קליות  בדרך זו או אחרת מספקים לנו. אין טעם להלחם. זה הטבע האנושי. רוצה יותר.

.

שנות השבעים המוקדמות אף יותר.

אני נכנסת לסטודיו במרתף בית בצפון תל אביב, את הדלת פותח גבר צנום, גבוה, וביישן מי היה מאמין,

בן לם. צלם אופנה מצליח ואסתי, אשתו. אנחנו לוחצים ידיים ואחרי כמה דקות הוא מרים מצלמה מרובעת

שכזאת ומביט בי דרכה. אני יכולה להגיד בודאות ששם התחיל סיפור אהבה גדול – מקצועי, בטח מקצועי –

בין הצלם למה שראתה המצלמה שלו ועוד סיפור אחד, גדול אפילו יותר, התחיל שם בין המצלמה לביני.

קליק ועוד אחד ועוד אחד. אם יש קול המלווה אותי לאורך חיי, אם הייתי צריכה לבחור צליל המפעיל אותי מיד,

עד היום, זה היה, קרוב לודאי, ק ל י ק.

אחרי סידרת קליקים הוא מגלגל את סרט הצילום – ילדים תשאלו את ההורים מה זה פילם – לאחור

ונכנס לחדר החושך לפתח אותו. אחרי שעה הוא יוצא עם דף שעליו מודפסות תמונות קטנות, קונטקטים,

לוקח זכוכית מגדלת עגולה, רוכן על התמונות, מרים אלי ראש ומחייך חיוך גדול. ממש גדול.

כך קבלתי את העבודה הראשונה. צילומים לחברת איפור בין לאומית "מרי קאונט" –

–          אז נצלם בשבוע הבא

–          טוב….

–          את יודעת להתאפר?

–          לא

–          יש לך איפור?

–          יש לי עפרון כחול ורימל (מסקרה)

–          את צריכה עוד דברים

–          כמו מה?

–          מייק אפ, פודרה, קונסילר, שניים שלושה ליפסטיקים, ריסים

–          ריסים??!!

–          וחלי…

–          מה?

–          תנסי לא לאכול שוקולד בימים הקרובים

–          למה?

–          בגלל זה… הוא מצביע בעדינות על שלושה פצעי אני-בת-שש-עשרה-וחצי שפרחו לי על לחי ימין.

.

.

אז זה נכון שאני-לא-יודעת-איך-קוראים-לבת-העשרה-הלוהטת-האחרונה-בעולם-האופנה-בארץ,

אבל אני משוכנעת שאותה, פצעון קטן על לחי ימין, לא באמת מטריד. פוטושופ, אתם יודעים….

.

.

נ.ב. פעם קראו לזה ריטוש, וזה נראה ככה:

הבלקברי, ספר הזכרונות החדש

.

.

כשאני  משוטטת בזכרון המצולם בלקברי אני מופתעת, בכל פעם ממה שהזמינות מביאה אל הפריים.

יש משהו בעובדה שהוא כל הזמן ביד, תיק, על המושב לידי שהפך את הקליק, ויש לו קליק, לחלק מסדר יומי.

.

מאי 2010 – מחכה לסיום מפגש כיתתי

.

אפריל 2010 בדרך לMRI איכילוב

.

יעלי ומוטי מתחתנים בעין הוד

.

אחרי הסעה לקורס גלישה בחוף הרצליה

.

מה שלבשתי בבוקר

.

הבית החדש שלה. סופי.

.

הבית הישן של זאתי

.

הארגז ליד הראש

.

הקרנת אקדמיה. מוזיאון                                                                                                                                                                 

בצילומים עם יעל אנגלהארט ל"גלריה" מצלמת את עצמי.

.

החיים מתועדים מבלי להתכוון באופן כמעט רציף.

מעניין מה יהיה עם זה, עם התיעוד האנושי הכמעט אובססיבי הזה,

וכל זה לפני שנגעו במה שזוכרים האסאמסים…

.

בנלם :)

.

.

שנות השבעים המוקדמות.

אני נכנסת לסטודיו במרתף בית ברחוב שמעון התרסי, צפון תל אביב.

את הדלת פותח גבר גבוה, רזה, עדין וקצת נבוך, קצת מסורבל קצת ביישן.

בן לם, צלם אופנה צעיר ומצליח, ואסתי אסיסטנטית / אשתו / בהריון.

אנחנו לוחצים ידיים, מפטפטים מעט ואחרי כמה דקות הוא מוביל אותי לחדר עם קירות כהים ונייר גדול

מגולגל על הקיר המרוחק. אני נעמדת בלי שיש לי מושג מה לעשות, הוא מרים מצלמה מרובעת,

מביט עלי דרכה, ואני יודעת. אני יודעת בדיוק מה לעשות.

פעם אני אנסה להסביר. או להבין.

אני יכולה להגיד בודאות ששם, ברגע ההוא התחיל סיפור אהבה גדול – מקצועי, בטח מקצועי – בין

הצלם למי או מה שראתה העין שלו, שראתה המצלמה שלו באותם רגעים,

ועוד סיפור התחיל שם, גדול אפילו יותר, ביני  לבינה.

המצלמה שלו, והמצלמה בכלל.

קליק ועוד אחד ועוד, צליל מלווה אותי לאורך חיי,

אם זה לא היה כל כל בנאלי, הייתי כותבת פסקול חיי ללא הסוס.

צליל שמפעיל אותי מיד. הגב מזדקף, דריכות, אהבה.

הוא מגלגל את סרט צילום לאחור, נכנס לחדר החושך שאני מכירה כמוהו מאבא שלי, מפתח אותו ואחרי

איזה זמן יוצא עם דף קונטקטים. הוא לוקח זכוכית מגדלת עגולה, רוכן על תמונות, מזיז אותה כמו על לוח

סיאנס, מחפש משהו. מבט, אנרגיה, קסם שיהיה.

באותו יום הוא הרים, לאט, את ראשו וחייך חיוך גדול.

הנה, הצילום הראשון שלי. הראשון שהוא צלם אותי.

ככה,  בפשטות כזו – אם לא נקח בחשבון את

הדרמטיות שבה אמא שלי קבלה את החדשות.

זה התחיל ב:על גופתי תהיי דוגמנית ולא נגמר

עד היום: זה בגלל אבא, שנכנע לך, כמו תמיד…

אם רק היית שומעת  בקולי….

אבל ביום ההוא התחילו החיים האלה שלי. אלה שאני

מכירה. שם הייתה נקודת האל חזור.

האיש הזה שהבאתי אל הורי שיראו מי מצלם אותי,

שהילדה לא מסתובבת עם לך תדע עם מי.

זה שהצליח אלוהים-יודע-איך לשמוע את שטף החיים

והמילים שלי בגיל שש עשרה שבע עשרה ושמונה עשרה –

מגיעה לסטודיו כדרך קבע אחרי  בית ספר, במקום בית ספר, ששמע על האהבות שלי, אכזבות, עניינים יותר

מהחברה הכי טובה שלי. שהטעם שלי, האסטטיקה, הפריימים שאני רואה ומזהה לפעמים במצלמה שלי,

מושפעים ממנו יותר מכל אדם אחר בחיי, כולל אמאבא.

האיש הזה,

הבן לם הזה.

צלם מופלא, איש עדין ומקסים וצנוע ומתוק מציג עוד תערוכה.

בעוד יומיים היא נפתחת. בתחנה.

תבואו. אין עליו.

.

פּוּשְטִים

.

.

זה התחיל כשהורדתי אותן לגלשנים, לגלים ולצריבת המדוזות,

הייתה לי שעה עד שיהיה לי מה לצלם והחלטתי לקחת קפה קר ולחפש לבבות לאוסף אבני הלב שלי.

אז התחלתי ללכת על חוף הרצליה הנקי באופן מפתיע ומזכיר ים של פעם הרבה יותר מחופי תל אביב –

.

וראיתי ערימה

.

אז התקרבתי

.

וראיתי שכמעט כולם פושטים. מי בכלל טורח להרים או לאסוף צדפים פשוטים כאלה?

.

ונזכרתי בטיולים האין סופיים שלנו איתה כשהייתה בת שנה, ושנתיים ושלוש, כשחול הים, ושעת

השקיעות, והחול בתוך הטוסיק, התערבבו עם קרטיבים ראשונים, פטפוטיםחדשים ומרגשים וחיפוש קפדני –

הנה צדף מתוקה, תראי – מצאנו אוצר. ליקוט זכרונות ואיסוף צדפים פושטים בדלי פלסטיק קטן או בקופסא

שכבר אין בה ענבים. וחול ודביקות במכונית ושטיפתם של ילדה דביקה וצדפים באמבטיה, ובואי נניח אותם על

המדף טוב? ובכל פעם שנסתכל עליהם נזכר כמה היה נעים לחפש אותם…ואני שוב בעכשיו, ממשיכה הלאה,

למצוא את "השווים" .

מתי –  חשבתי  –  מתי התחלנו להצביע על ה"מיוחדים", ה"שווים", "האחרים" כראויים יותר לאיסוף. כמו אלה,

נניח –

או זה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

או אלה שנחשבים מיוחדים ממש

.

ואבנים שחלקות באופן שקשה להסביר, חלקן מנוקבות בהזמנה לשרוך. וחלקן פשוט חייבות להיות שלי….

.

וגם שברי  זכוכית  שהמים, והמלח והזמן, כמו שרק הזמן יודע, רככו קצוות חדים לתחושה מנחמת.

.

והכי אני אוהבת את האבנים שהים חרט בן לבבות

.

ואת זאתי משמאל

.

א נ י א ו ה ב ת ק י ץ. אפילו שחם.

.

חוברת סריגה. הוראות ומסרגות מספר…..

.

ציטוט: לאישה בעלת הכרה אופנתית וטעם מקורי / אופנת "פולגת" / סריגת יד / 1973

.

צלמנו בקיץ שלפני  הגיוס – הייתי עדיין בבית ספר

לקראת סתוו / חורף 73.

קטלוג "פולגת" אחד מיני רבים מאד מאד:

בנאליות וקיטורי דוגמניות המבוססים על מציאות: ביולי אוגוסט מצלמים קולקצית חורף.

את חוברות הסריגה צילמו משום מה בחוץ. למה? אין לי מושג. מה רע  בלצלם צילומי סטודיו?

עדיין אין לי מושג, אבל זה כמעט לא קרה. מעמיסים בארבע  בבוקר שתים שלש דוגמניות, דוגמן

או שניים, צלם, עוזר צלם ו/או אשתו, במכונית אחרת מעמיסים ערמות בגדים, נעלים, כובעים

וכל מה שרק אספו כולם מהבית –

מי שמע חנויות, השאלות, השכרות, סטייליסטים, ויאללה, נסיעות ברחבי המדינה. כמה שיותר

רחוק, כמה שיותר חם. שנה אחר שנה אחר שנה.

צלם: מולה עשת

איפור ושער: נו מי? אני עם קצת עזרה של דליה אשתו

אביזרים: דליה, אני ואנשי פולגת בראשם רבקה שתכננה, עיצבה, סרגה וכל היתר.

הפקה: לא שקראו לזה ככה אבל בכל זאת.

לוקיישן: החוברת של "פולגת" 73 צולמה בראש הניקרה. גם בראש הנקרה. גם בנמל עכו.

גם בדרך, אם פתאום היה איזה נוף. חם מאד מאד. בגדי חורף, גרבי ניילון, מגפיים ועל הכל

הדגמים המצולמים. ח ם.

אני זוכרת את מולה צעקן עם לב חמאה צועק עלי שאני מטורפת, מי  מצלם דגמי חורף במים ואני

משכנעת אותו אחרי כמה קליקים יבשים שמה-אכפת-לך-מכסימום-לא-ישתמשו-בצילום-הזה.

נהיה שער :)

אני מדפדפת ורואה צילומים שלי עם איריס. איריס היפה. דווידסקו. איריס שכבר הייתה חברה של אורי, גלר, היפה והמבוגר שהיה מגיע לבקר אותה בצילומים או שהייתי פוגשת כשהיה מגיע אליה ואני הייתי שם במקום בבית הספר. איריס שניסתה לשדך לי את אחיה. איריס שהייתה בת גילי אבל התנהגה והתנהלה בבטחון ונונשלאנטיות שידעתי שלא יהיו לי לעולם. איריס שתכף תשחק בסרט, ותוציא ספר שירים, ותצייר ותהיה מוכשרת ויפה ועצובה ותמיד מעט מסתורית, תתרחק מתל אביב ותצליח להבריא ממלכודת לבנה ואכזרית ולחיות חיים פשוטים ובכל זאת תמות כל כך צעירה, מוות כל כך מיותר. אבל אז בימי הקיץ הלוהטים הצלחתי להצחיק אותה הרבה, את איריס היפה.

וכמה חודשים אחרי, הולכת ברחוב, בסופר, באוטובוס ורואה נשים, גברים וטף לבושים בדגמים שלבשתי  בצהרי יום קיץ, נוטפת זעה, מחייכת בשרידי אנרגיה אחרונים. האיפור נוזל, הצמר מגרד. חם. כמה חם, אבל החיוך הזה מוצא את מקומו עם כל קליק וקליק. ככה זה. כוחו של הקליק.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ולקוראי הבלוג המתמידים מוגשת מתנה בצורת הוראות הסריגה לדגם שבשער.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: