Tag Archives: פרסום

במסגרת מצב הרוח שאומר עשי משהו שלא עשית מעולם

 

היא הסכימה.

במצב רוח הרפתקני משהו,

אולי כהכנה למסע שלה,

אולי מסקרנות, בכל זאת הבת שלי, שלו.

אולי במסגרת תרגילי העשי משהו שלא עשית מעולם, שלא תתחרטי.

אולי כמתנת פרידה לפני נסיעתה,

או מתנת יומולדת שכזו ( הצטלמנו ממש ביום הולדתי )

נאותה זאתי שלי,

אהובת נפשי,

להצטלם איתי פעם ראשונה ( וכנראה אחרונה ) למשהו שאינו צילומים משפחתיים.

 

.

 

.

ותודה לשלי גרוס שהציעה ולשותפיה למדור "בית ספר לאופנה" ב"לאשה"

שגרמו להרפתקאה להיות נעימה ממש, ותודה על הבלונים והדובדבנים גם.

.

 

נניח בליינדייט (נניח) # זה פוסט על בגדים, שתדעו, וחברות

.
.
.
נעה (בר לב דוידור) אומרת שהיא עושה בגדים, לא אופנה, וככה היא רוצה את הצילומים.

היא חברה שלי כבר עשור שניים שלושה מי בכלל סופר/ת, אז הסכמתי.

באתי מהבית,

חפפתי וסדרתי ת'שער כאילו אני יוצאת לארוחת ערב,

התאפרתי בעצמי כאילו אני יוצאת ל…נניח בליינדייט

( טיפ טיפה יותר חגיגי מהרגיל שלי שהוא כמעט כלום יו נואו),

לבשתי את הבגדים שתלויים בסטודיו לכבוד כל מי שרוצה אותם והשתרעתי כמו תמיד

על הספה הלבנה עד שנועה אמרה טוב, תעמדי שניה, אז נעמדתי ועשיתי פרצוף רציני.


למען האמת,

התפללתי לטוב,

זו לא הדרך המקובלת להתארגן על צילומים באזורי הזמן הנוכחי,

ואני יו נואו,

בת ששים ואחת,

לא מתלוננת אבל-יודעת-מה-העניינים וזה כבר לא פשוט כמו פעם…

.
אלה התמונות שנועה בחרה,

פעם אני אצליח לחלץ ממנה את אלה שאנחנו צוחקות כמו שתי כאלה מול המראה,

בינתיים, ברוח הסתו הנה רמזים מהבגדים של נעה,

אצל הגברת הבלוגרית שלי גרוס יש פירוט הרבה יותר רחב ומקצועי…

בבילונגינגס יש דברים מופלאים וקצת בגדים שמתאימים לדברים בדיוק רב ורחב.
.
.
.

שעור קטנטן ברכילות, ובמשהו אחר גם

.

אתמול היה בוקר כזה,

של לחשוב קצת מה ללבוש (הכינותי מראש למען האמת)

ולהתאפר ככה שזה יראה אה-סתם-מרחתי-קצת-משהו-על-פני-הבוקר-שלי

ונסעתי (בשמחה יש לאמר בלי להצטדק) לראות צוגת אופנה

(מי-שהשתתפו-בהמון-צוגות רשאיות-לכתוב-צוגה) של "גולף",

הילה רהב על היח"צ.

הגעתי, צטלמתי (קרדיט צילום: שוקה כהן ),

אמרתי היי, ומה קורה. חייכתי, שתיתי קפה,

פגשתי כמה נשים ששמחתי (אפילו מאד) לפגוש

וקצת לפני שהתחיל יצא שעמדתי ליד רני רהב, שאני מכירה מתמיד לדעתי:

– היי

– היי מה נשמע חלי?

– סבבה, חוץ מזה שאני מבינה כמה אני מבוגרת

למה?

– אני לא מכירה חצי מהאנשים האלה – אני מצביעה על אנשים שנעמדים מול המצלמות

   והקיר-של-גולף כאילו הוא המראה בבית שלהם – אין לי מושג מי הם 

– הוא מחייך

– נשבעת לך רני, אין-לי-מושג, הפרצופים שלהם אפילו לא נראים לי מוכרים…

– תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב. זה ממש לא משנה שאת לא יודעת מי הם,

  מה שחשוב,  שהם יודעים מי את, והם יודעים, תאמיני לי! ה ב נ ת?! ז

  זה מה שחשוב וזה מה שאת צריכה לזכור.

 ככה אני קמה בבוקר # זהו שלא

.

.

.

זה היה שעורונצ'יק קטן, טריגר שעורר מחשבות, אני מודה,

לא רק בענייני רכילות ושטויות.
וכיוון שזה הבלוג שלי, אז אין כאן רשות להגיב ברשעות על רן רהב.

.

.

היא

.

 מיון, איכילוב, דוקטור אחד:

– שם החולה?

– גולדנברג, עליזה

– אה, חשבתי שאת דומה

– למי?

– לחלי גולדנברג

– כן….

– יש קשר?

– למי?

– לחלי גולדנברג

– ככה

– כי את ממש, אבל ממש דומה לה

– אני יודעת

– אמרו לך?

– כן, כל הזמן

– דמיון מדהים

– כן, רק שהיא נשארה צעירה הזונה

הדוקטור פוער עינים,

דווקא הייתי לבבית ושקטה וסבלנית יחסית לקהל הספארי במיון הערב ומנסה להסתיר את תדהמתו

– אני לא יודע, לא מכיר אותה, אבל לא נראה לי, את מכירה אותה?

– ככה, שלום שלום…

 

.

 

.

גדעון, גדעון, מחמל נפשי. סער, כן?

.

הצילום הזה, של מחמל נפשי גדעון סער,

442626701000100408589no

שר החינוך הימני, קיצוני, מסוכן ביותר לטעמי שהיה אי פעם במדינת ישראל בלי קשר ל"אייטם"

הזה, רק צריך לבדוק כמה מהצעותיו או החלטותיו, גוגל קצרצר ולהבין כמה הזוי וקיצוני הוא.

מטיולים שנתיים לחברון עד זימון לצורך בירור/הפחדה/סתימת פיות לרם כהן, עד הכנסת ציטוט

משל עצמו לספר היסטוריה והרשימה ארוכה, מתהלך חבוק ויומיומי עם גאולה אבן, גברת החדשות

הראשונה של הערוץ הראשון, משעשעת אותי.

לא בגלל האסאםאס שהוא קורא והיא מציצה בו, למרות שיתכן שיאיר מסמס משהו בענייני קואליציה,

ויתכן שביבי מוריד הוראות, מי אמר אולי ניגוד אינטרסים או עדיפות לא ראויה לערוץ 1.

גם לא בגלל שהלב שלי  נצבט על הילדים שרואים אותכם ככה מחובקים עם אנשים שהם לא אביהם,

או אמם בכל העיתונים, אתרים וכו, לא הרבה זמן אחרי, והיי, את המשפט הזה כותבת מי שזכותה

המלאה, מנסיונה האישי, להגיב על סיטואציה כזו, כי הריבאונד שלי, כלומר שלו, היה כמו בספרים.

.

הצילום פאפרצי הזה משעשע אותי כי גדעון וגאולה, גאולה וגדעון, כאחרוני הסלבס רודפי אזכורי

רכילות מעמידים פנים שלא מצלמים אותם. שאין צלם, גבוה במיוחד במקרה הזה, העומד מאחוריהם,

לפניהם ומצידם ומתקתק עשרות דיגיטאליות,

לא ולא,

גדעון וגאולה, גאולה וגדעון – שכמעט לא נראתה בטורי הרכילות עד כה – הם קולים, אנשי בראנז'ה

המתקתקת פאפארצי כאילו כלום. לא מרגישים במצלמות פאפרצ'י, לא מתייחסים. נאדה. אוויר.

האנשים שמאחוריהם דווקא מודעים למצלמה, מביטים במתרחש בעניין כזה או אחר,

זו התגובה הטבעית של אנשים כשהם רואים מצלמה,

הם מביטים או על הצלם, או אל העדשה או אל האנשים שמצלמים אותם,

אבל גדעון וגאולה שלנו לא מעיפים מבט.

הם ובר רפאלי לא יודעים שיש מולם מצלמה, וכמובן מעדיפים שהתמונות לא יתפרסמו.

משעשע..

.

צילם והתפרסם בynet: מוטי לבטון

.

ביום שאחרי התהילה

.

בבנין מנופץ ונטוש, אני מטפסת בזהירות בין מים נוטפים מתיקרה סדוקה, מתגלה חלל גדול בקומה שניה.

.

אני לא מצליחה להבין מה הכתמים המושכים אותי כלכך אל הקירות, בעיקר אל המרוחק, ומתקרבת

.

הקירות, מרצפה עד תקרה, מכוסים בדפי עיתונים וירחונים. אני מנסה לזהות פנים חרוכי זמן ושנים.

אודרי הפבורן…? אולי טיפי הדרן…

.

ולא מצליחה.

.

פעם זה היה גורלה של תהילת עולם, של עיתונים ביום שאחרי…

.

נוכחת

.

.

ביום שישי, אחרי ההקרנה החגיגית, של "עד החתונה 2"

בין פגישות עם אנשים שאת רובם לא ראיתי מסוף הצילומים, לצלמים – לרובם חייכתי ברצון ושמחה –

זה היה ארוע שהחלק שלי בו, ומקומי היו ברורים ומוצדקים.

בין תותים בקצפת, קאווה, גיא פינס, הוט ויס, צלמים המצלמים שוט ארוך מכף רגל עד ראש למטרות

מי לבש מה ומה דעתך על מוסד הנישואין ניגשת אלי בלונדה בפוני וקוקו גבוה, אמרתי לה.

בין מינגלינג, אליען שרצתה לחזור למצפה, אנשי "רשת", עמי עמיר מ"מטר" והרבה אנשי צוות, הפקה,

תעשיה שאת מכירה היטב, היו שעות הצהרים בשישי האחרון מקסימות ממש.

בדרך הבייתה,

בין טלפון לאסאםאס חשבתי על כמה היה נעים, על שבחרתי לעצמי משהו מדוייק ללבוש, על שכדאי

שאעצור לקנות חלב אחרת מה יהיה עם הקפה וחשבתי  הרבה על המפגש שלי ותוצאותיו , כלומר

פגישת לצורך ראיון לצורך יחסי ציבור לסידרה עם העיתונאית ההיא, אפרופו המקום שהייתי בו עכשיו

והנוכחות שלו באתרי ועיתוני הרכילות בימים הקרובים.

כשנפגשנו לצורכי הראיון היא התחילה בשאלה הבנאלית, המוכרת-לי-אם-להיות-כנה, לאן נעלמת.

לאן נעלמתן? הפעם הנעלמות הן מיקי קם, האשה העסוקה בתבל ואני.

–  למה את מתעקשת שנעלמנו?

–  כי נעלמתן קצת לא?

–  בואי נבדוק…. לי היו בשנה וחצי האחרונות, שתי עונות של "חשופים", שתי עונות של "עד החתונה",

מהדורה שלישית לספר ילדים, מאות אלפי כניסות לבלוג שלי וחיים… ולמיקי, מסתובב לי הראש רק

כמה היא עובדת כל הזמן….זה נעלמתן?

–   אני לא יודעת…..אז למה את לא נוכחת יותר?

–   מה זה נוכחת יותר?

–   ……..

–  אני אנסה לבדוק מה זה אומר נוכחת מבחינתך, טוב?

–  או.קיי

–  אם היית רואה אותי בחצי שנה מאז שחשופים ירדה מהאוויר נניח…… ארבע פעמים בוואלה סלב ועוד

..ץארבע פעמים שלש פעמים ברייטינג או פנאי פלוס, הייתי נוכחת?

–  אולי

–  או.קיי. אם היית רואה אותי עוד פעמיים בטייםאאוט, פעמיים ברכילות יום שישי בידיעות?

–  ………

–  ושכחתי, פרסומת לקורנפלקס בתפקיד האמא בערוץ שתיים, הייתי נוכחת?

–  כנראה שכן

–  אז הנוכחת שכל כך בוער לך לברר עליה כמעט לא קשורה ממש לעבודה שלי…….

–  אולי לא….

–  או. אז תגידי. עכשיו זה מתחיל להיות באמת.

–  מה האמת?

–  שאני לא רוצה.

–  מה זאת אומרת….זאת העבודה שלך, את עובדת בזה!

–  במה?

–  בלהיות, בלהיות נוכחת.

–  מי אומר?

– החיים

– אז זהו, שלא.

.

.
.
.
ואז עצרתי לחלב, חזרתי הבייתה וזאתי אמרה איך-היה-אמא-אני-רעבה-יש-מרק? זה נוכחת.
.
.
.

אשה מבוגרת, שער עיתון שישי, בלי חמלה

.

.

את ההתלבטויות שלי מול יכולות הפוטושופ כבר כתבתי, ואכן התלבטות,

וכל זה למה אני כותבת עכשיו?

אני מלינה ומתלוננת וכועסת על צלם רע, או לא מקצוען או סתם אדיוט חסר לב ונפש שצלם

את רבקהלה מיכאלי לשער של המוסף בשישי האחרון את הצילום הכי אכזרי, בוטה, מעליב,

לא מכבד ומזלזל באשה שראיתי מזה שנים ארוכות.

אין לי מושג מי העורך שאישר את פרסום התמונה הזו, ולמה,אבל אין לי ספק ששחקנית בת

שלושים וארבעים וחמישים לא הייתה מקבלת שער כזה לעולם ואם הצילום שהעורך היה מקבל

לבחירה היה זה או דומה לו, היו מצלמים שוב.

אין סיכוי שימצאו בארכיון צילום זהה ברמת הבוטות, החוסר מקצוענות, תאורה מכערת, איפור לא

מקצועי, בחירת פריים נורא שפורסם ככה. אקסטרים קלוז, שער יום שישי, אישה בת 70,

בלי רחמים.

הצילום של רבקהלה אכזרי לא כי היא לא יפה שם.

לא על יופיה באתי להגן היום, היא לא צריכה אותי בשביל להגן עליה בכלום.

הלוואי והייתי מצליחה להצליח לממש את עצמי, את יכולותי, הצלחתי בקצת ממה שהיא עושה.

ובכלל לא באתי להגן, באתי לכעוס. למחות. להגיד את מה שאני מרגישה מול הצילום הזה,

שיכול היה הרי להיות אני, אם לא היום אז בעתיד…

צילום הוא לא שיקוף של החיים.

בחיים הרגילים אין איש הרואה ככה אנשים.

באקסטרים קלוזאפ, נימי העינים ברורים,כל נקבובית, עורק ותא עור מובלטים בתאורה כמו שרק

במצלמה אפשר לראות.

למה להתקרב כל כך? קלוזאפ כזה?

אפשר היה לצלם אותה עם עדשה אחרת, להתרחק ממנה מעט, חצי גוף, גוף מלא

ואם כבר התעקשת על תקריב….אז….

הצילום הזה אכזרי כי הוא מראה אשה בת שבעים השמחה ושלמה עם עצמה כפי שמספרות

המילים שלה והצילום שלה מראה לא במייטבה. ואפילו ההיפך. למה? למה זה טוב?

התאורה, במקום לעשות איתה חסד, כפי שתאורה יודעת לעשות – לפעמים טוב מכל מאפרת –

משאירה ומבליטה את האיפור הרע, הרשלני כשכבה ברורה וניראת על עורה –

איפור שם כדי לשפר ולתקן ולהבליט את הטוב, עדיף מבלי שיורגש, כמו תאורה ופילטר ופוטושופ,

הקלוזאפ הזה הוא כל כך קרוב ואקסטרימי שאני מבטיחה לכם, מבטיחה,

שגם צעירות ממנה בחמישים שנה לא היו יוצאות ממנו בשלום.

כל נקבובית, כל קמט, מצולמים כבזכוכית מגדלת אכזרית והתוצאה, מדי.

הרבה יותר מדי. מהכל.

תגידו, השחקנית חשופה, אמיתית, בלי פילטרים. כמו שהיא באמת.

בתיאוריה נכון, יש כאלה צילומים. המפעימים וחושפים עד כדי התפעמות את האדם המצולם,

אבל בצילום הזה אין ולא רמז, קמצוץ של הדבר שיכול להיות.

אין את הנפש, הקרביים, האמת של המצולם.

הרגע שהמצלמה תפסה המשאיר אותך נפעם מול אמת אנושית, רגע מכמיר לב, המנצח הכל.

לא לא, בשביל זה צריך כשרון, ובשביל כשרון, כבר רמזנו, צריך לב ונשמה ואת זה אין,

פשוט אין לצלם הזה שבשלב זה אפילו אין לי חשק לזכור מה שמו.

אני יודעת שקרוב לודאי אין לה עילה ממשית לרבקהלה לתבוע אותו.

היא הרי עמדה שם, מאפרת מקצועית (?) איפרה אותה, צלם צילם אותה,

אני מוכנה להתערב שהוא אמר מילים יפות ומרגיעות, ועמד וראה במסך הדיגיטלי שלו את התוצאה.

את הקמטים הברורים המכוסים במייקאפ גס, הפס השחור המרושל מעל העינים, המסקרה עם הגושים,

השפתון הלא מדוייק ולא טרח לרכך מעט, פילטר קטן, תאורה מוזהבת מרככת, או אפילו מאוחר יותר,

לרכך מעט את פניה של האשה המוכשרת, המצחיקה הזו באיזה נגיעת פוטושופ עדינה ומיומנת,

לא להפוך אותה לבובת פלסטיק – את זה טורחים לעשות לדוגמניות או פליטות ראליטי או שחקניות

בנות עשרים ושלושים – על המבוגרות לא טורחים כנראה –

לא ולא. הוא, הוא יראה לעולם את רבקהלה מיכאלי האמיתית.

בושה.

.

.

.

עדכון: ושלוש שנים מאוחר יותר, אותו סיפור, אבל הפעם הוא גם באינטרנט כמובן,

יעל דיין, על שער מוסף הארץ בצילום שלא רק שלא מתייחס בעדינות לגילה אלא עושה את ההיפך,

מדגיש את גילה ועקבותיו באקסטרים קלוזאפ חסר פילטר, תאורה מגוננת מעט או חמלה,

לא יפֶה.

.

.

/

# אין כאן פי.סיאמהוֹת הריאליטי. אל תבכו על המסך שלי שאתן מתגעגעות, פשוט תהיו שם, עם הילדים שלכן.

,

.

סוף מאי 2015, צילומי אמהות יפייפיות מתפרסמים היום, הן יוצאות לחודש צילומי ריאליטי אי שם

תינוקות בני חודשיים שלושה, פעוטות בני שנה שנתיים נשארים בבית עם אבא, סבתא מי שלא יהיה.

.בעבור נזיד פרסום, אפילו לא נזיד שקלים. כמה נורא, אבוי לטמטום

זה פוסט כלכך לא P.C .

.

5 ספטמבר 2008

כשראיתי,

כן ראיתי, את תוכנית הפתיחה של "האח הגדול"

ראיתי שתי נשים וגבר אחד שהמחשבה הראשונה שלי עליהם הייתה:

איזה — –  כשאני כועסת, הנימוסים שלי, והשפה היפה נעלמים – איזה אמהות,

איזה אבא ובעל. אי אפשר להאמין.

גם על האמא השאפתנית מ"השרדות", כן זו שניצחה בסוף חשבתי כך, בעיקר אחרי שקראתי

ראיון שניים איתה ועל איך ועל מה- זה- כבר- משנה- הוא- קטן -ולא -יזכור- ואיזה- דוגמא -אני –

נותנת -לו- כשיגדל- יבין- איך -לא- וויתרתי- על- החלומות -שלי- בגללו wow.

ורציתי לכתוב פוסט זועם והתאפקתי.

זכותו של כל אדם לחיות את חייו כרצונו/ה כל זמן שאינו פוגע באחר או עובר על החוק –

וזכרתי שזו חוכמה קטנה מאד להפוך לאמא לא – רעבה – לעולם בגיל ארבעים כפי שהפכתי אני

והרבה יותר קשה לההפך לכזו בגיל עשרים וחמש/שש כשעדיין אין לך את התחושה שחיית ומיצית

והסתובבת ואין שם כלום בחוץ יותר חשוב מזה שיש בבית וכו', אז התאפקתי.

אבל עברה חצי שנה

וביום רביעי שעבר ראיתי עוד אשה/אמא בלונדינית מחזיקה ברגשנות את הדובי הלבן שמייצג כנראה

את הילדה שלה – או סתם נסיון למניפולציה רגשית עלינו – מנופפת לנו לשלום ודומעת מגעגועים

עתידיים לבתה, וראיתי את בתה, ילדה קטנטנה ממש, בת שנתיים/שלוש יושבת עם מוצץ בפה

ועינים פעורות ולא מבינה בכלל מה הולך להיות בחודשים הקרובים – בהנחה שאמא שלה תצליח

במשימה שלה, להיות שם מאה ימים, יותר משלושה חודשים ולחזור הבייתה מפורסמת –

מה שזה לא אומר – ועם חשבון בנק גדול יותר.

אין לי מושג מה אני חושבת על בעלה / אביה של הילדת קלוזאפ המתוקה ההיא שנתן את ברכתו

למהלך ההזוי הזה, והתגאה שכמה אשתו תאכל את כולם. נתן את ברכתו למהלך שעשוי כמעט

ללא ספק על פי מחקרים פסיכולוגיים ארוכי טווח ורציניים לגרום נזק רגשי לא פשוט לילדה בגיל

של הבת שלו שאמה נעלמת לה לשלושה חודשים. נעלמת לחלוטין. בלי טלפון. בלי קשר בכלל.

לא שטלפון יכול לעזור או לנחם פעוטה בגיל הזה, אבל בכל זאת…

ראיתי גבר מאמין, עם כיפה על ראשו, שמאמין ככל הנראה בערכי משפחה ומוסר כפי שמלמדת

תורת ישראל, שבחר, על דעת אשתו כנראה, לעזוב שני ילדים קטנים ואשה בחודשי הריונה

האחרונים. היא תלד בלעדיו ותעבור את השבועות הראשונים עם התינוק/ת שלהם ושני ילדים

קטנים ל ב ד. רק מי שהביא תינוק הבייתה יכול להבין את רעידת האדמה, תשישות מוחלטת,

הורמונים משתוללים וצורך קיומי בכל עזרה אפשרית, אמיתית ורגשית כאחת, שלא נזכיר את

שני הילדים הקטנטנים שזכינו לראות מתחבקים ומתלטפים עם אבא לפני המצלמות, לפני

שהוא נעלם למאה ימים, ולא למילואים מיינד יו. אבא התנדב לשבת ליד הבריכה, להתעטף

בטלית, להגיד שיש משהו נעים בלא להיות בבית עם מטלות האמבטיה בערב אחרי העבודה

ולהתפלל לבורא עולם שישמור על טוהר נפשו או משהו.

ראיתי אשה אינטליגנטית ומדליקה, אשת חינוך המצהירה איזו אמא מטורפת היא, חייבת, ממש

חייבת נשיקות וליטופים כל בוקר משני הבנים התאומים שלה אחרת היא לא יכולה לעבור את היום,

ראיתי אותה מנופפת לשלום ונעלמת לשלושה חודשים.

מהראשון לספטמבר כמעט עד חנוכה.

יום ראשון בבית ספר, מורה חדשה?, שיעורים, חוגים, נשיקת לילה טוב, כדורגל, דרמות שרק ילדים

יכולים לעבור וליטופים וניחומים שאתה תמיד, אבל תמיד רוצה שאמא שלך תהיה שם לשמוע, לנחם,

להרגיז, להצחיק, להיות אמא שלך. לעשות את מה שאמא שלך יודעת לעשות עבורך –

האמא המדליקה הזאת, זאת שחייבת, ממש חייבת סש'ן חיבורים וליטופים כל בוקר, חייבת

עכשיו לשבת בתוך הוילה המפוברקת בנווה אילן ובטח עוד שבועיים לבכות, באמת לבכות, מגעגועים.

זה נכון שאם מסתכלים סביב על החודש המטורף האחרון בעניני אמהות וילדים,

כל הורות ניראת הורות נורמטיבית פשוטה ומה לא,

אבל ראבאק –

ילדים קטנים בבית. שלושה חודשים.

אין איש מקצוע שלא יגיד בודאות שהעדרות של אמא שלושה חודשים בגילאים רכים היא

חוויה קשה במיוחד, ארוע רגשי מכביד ומזיק כמעט בודאות לילד/ה שלך, גם אם אבא נפלא,

סבתא נהדרת ומה לא נשארו שם. ראבאק, תתאפקי. תתאפקו.

הילדים יגדלו, יוכלו להכיל ולהבין יותר את מימד הזמן, את הצורך של אמא / אבא לעשות

דברים הדורשים הרבה זמן מחוץ למערכת ההורית, הביתית.

אבל תינוקות בני חודשיים שלושה? בני שנה? שנתיים ושלוש ושש ?

אין גבול לאין-לי-אפילו-מילה..

ת ת א פ ק ו.

.

.

.

.

.

אז זה לא P.C. לכתוב ככה את הדברים ולא להתחשב בזכותו הבסיסית של כל אדם, גם אם

הוא הורה להגשים את חלומו, או רצונותיו, וזה קצת צדקני ומטיף משהו, ומי אני שאכתוב פוסט

ואקרא לאנשים האלה הורים לא טובים, מי אני ומה אני, ומי שמני בכלל, אני יודעת –

אבל ככה אני מאמינה שצריך: אם טרחת ועשית ילדים, קח עליהם אחריות. אמיתית.

לא רק זו שקשורה באוכל ואמבטיה ותיק מתוק לגן – מתי התהפך העולם

ואל תספרו לי בטלוויזיה שאתם מתגעגעים. אל תתגעגעו. פשוט תהיו שם.

.

בעניין יורם קניוק, אדם ברוך, קיץ 86 ואני

.

קניתי, כמובן, את הספר החדש של יורם קניוק.

גם קראתי את הכתבה שהייתה איתו בסוף השבוע שעבר.

ונראה שיורם החליט.

על החיים ועל המוות נקרא הספר החדש שלו:

ציטוט מהספר: שנים שאני חולם להזדקן ולמות מול הים, עם הריח החזק וטעם המלח בפה,

כי זה מה שהיה כאן תמיד, העתיד הכי בטוח היה הים. חשבתי שאם אחלה, ואז הרי לא

חליתי באמת, ואם אשכב גוסס מול הים ואקשיב לזמרת הרוח, אוהב את המוות שלי.

ואני, שיש לאיש הזה מקום סודי וחשוב בחיי,

ואני אפילו לא בטוחה שהוא יודע עד כמה,

רוצה להגיד לו תודה עכשיו.

*         *         *          *           *

קיץ…איזה קיץ זה היה?

עוד מעט אני אקום ואמצא את הראיון הזה ואדע בדיוק מתי זה היה.

אדם ברוך צלצל והציע לי להתראיין ל 7 ימים.

למה? לא יודעת, לא זוכרת.

פעם, מזמן, בעיתונות, לא היו חייבים סיבה מיוחצנת כדי לראיין אנשים.

עורך, עיתונאי, מערכת, היו חושבים על אדם שלדעתם כדאי לשמוע מה העניינים איתו,

היו מצלצלים, שואלים אותו – כן כן ככה פשוט. לא סוכן. לא עניינים. לא קובעים מראש

על מה לא מדברים וזהו. פגישה שתיים שלוש, צילום בלי המון מלבישים, מאפרים,

החלטות מה יראו ומה לא, מצלמים ונגמר. קל ופשוט.

אז אדם צלצל והציע ראיון + שער 7 ימים ושיורם קניוק יכתוב ומיכלי תצלם.

מה?

יורם קניוק

הוא הסכים?

כן גולדנברג, הוא הסכים ורוצה

למה?

תשאלי אותו כשתפגשו. רוצה?

רוצה. בטח רוצה.

תחילת קיץ 1986 – השבועיים שלושה הבאים, היו כולם קניוק.

רוני האהוב שלי, החבר שלי, וויני, הכלב שלי, הדירה שלנו באלכסנדר ינאי 24, יורם ואני.

ככה זה היה.

נפגשנו הרבה. דיברנו המון, שנינו, הוא גם דברן לא קטן, מר קניוק :).

הוא דבר איתי ואני איתו כמובן על מה לעשות ועל אהבה וקשיים. הוא דבר עם רוני עלי. אני

דברתי עלי ועל חיי ועל איך אני מרגישה ואיך עצוב ואיך מבלבל הפער ועל רוני ועל אהבה ועל

מה לא….והוא קרא דברים שכתבתי וראה סרטים ששחקתי וצילומים ופרסומות וצילומי ילדות.

הוא אמר שאני חייבת לכתוב על דברים קרובים לי. הוא אמר לי שאני כותבת יפה, שאני

מוכשרת  ושאני צריכה לכתוב, זה ברור ואין ברירה. שהכי יפה וטוב ואמיתי אני כותבת בקרוב.

שאני צריכה לכתוב את סבתא שלי וחייה. הוא סיפר עליו ועל ניו יורק ועל ברנדו הצעיר והיפה

והפרוע ושכח לספר לי כמה הוא עצמו היה יפה תואר, אולי אפילו יותר מברנדו –

ועל פריז ועל כל מיני אנשים שעשו והיו והכירו וחיו חיים סוערים ומלאי עניין –

הוא היה מבוגר, וסופר מפורסם, וגבר רך ועדין ואבא של איה  – מי ידע שפעם גם לי תהיה

איה קסומה משלי – שהוא דבר עליה מעט אבל עם הרבה הרבה רגש, ומה אני בכלל הבנתי

בילדים ורגש ומילים עצורות אז –

ואני שמחתי שפגשתי אותו. אדם שמורכב מצבעים מוכרים לי. איש צבעי מים, כמוני, לא איש

שמרגיש וחושב בצבעי גואש חזקים וברורים. אדם שמבין ומקשיב ומדבר איתי בשפתי, במילים

שאני גם מבינה וגם מרגישה מובנת. להרגיש מובנת, שם מסתיימת הבדידות שלי ואולי, אולי

מתחילה השמחה, מתחיל השקט. והוא הרגיש קצת כמו מראה דרך, 'טוטר' כתיבתי.

הימים עברו והוא הלך לדרכו לכתוב. דד ליין. רוני ואני המשכנו את הקיץ.

עברו הימים וצלצלתי לאדם, לראשונה בחיי בקשתי לראות משהו לפני שהגיע לדוכנים –

אבל הרגשתי שהפעם קורה כאן משהו אחר. היה משהו באוויר. ואדם 'הסכים'.

כשבאתי למערכת ביום רביעי אחר הצהרים, אני חושבת רביעי, אולי שלישי?

הדבר הראשון שראיתי היה המוסף עם הצילום היפה שמיכל, היימן היפה, המרגיעה

צילמה אותי בבית שלה ושל ראובן עם בגד של דורין, שאת הבגדים שלה אני הכי, אבל הכי

אוהבת ללבוש, עד היום, כי הם, ברובם, מכירים אותי ואת הגוף שלי, ויודעים איך הוא רוצה

להרגיש ולזוז, לפעמים,יותר ממני.

אבל הצילום והשער עניינו אותי פחות הפעם.

וישבתי במשרד של אדם, ברוך, עם המוסף של יום שישי וקראתי מהר ופרצתי בבכי.

ככה. שום פאסון. בחורה בת שלושים ושתיים, שחקניה, דוגמניה, מפורסמה לא קטנה בארץ

הקטנה הזו כבר לא מעט שנים. אחרי הרבה סרטים, לימודים בניו יורק, תהילה מקומית –

מה לא, פורצת בבכי כבד ושקט, אמיתי, עינים אדומות ואף נמשך מול עינים חכמות של

עורך המוסף הכי בארץ – ואדם שאל למה ואמרתי לו, אני זוכרת את מה שאמרתי.

יש רגעים ומילים שנחתמים אצלך לתמיד.

ואמרתי את האמת, אמרתי שיורם ראה באמת וזה עצוב. נורא עצוב.

וזה היה נכון אז. וזה נכון היום. ככה אני מרגישה. הוא ראה אותי באמת, אולי הראשון בחיי.

התבונן וראה. והתוצאה, נכון לאז, לפני כל כך הרבה שנים הייתה לי עצובה.

בודדה ומאד עצובה.

ההשתקפות שלי, האמיתית כפי שקניוק בתבונתו ורגישותו ראה וכמובן הדרך בה כתב אותה

הייתה מבחינתי כל כך אכזרית בדיוקה, למרות שלא היה בה כלום מהרע, מהאכזר, מהמעביר

בקורת, בודאי שלא מהשלילי. להיפך הייתה במילים שלו הרבה חמלה. הרבה טוב ומחמיא.

אבל הוא, הזר, הבין וזיהה את המלכוד הגדול שלי, הכפילות הבלתי אפשרית בין אני הפרטית

לבין החלי ההיא. הוא שמע את המילים שלי לפני שאני הבנתי את משמעותן והדרך שבה

כתב את שראה והבין, שברה לי את הלב.

ואז התחלתי לבנות אותו מחדש. את הלב :)

*         *         *          *          *

סוף הקיץ – הנה הכתבה. יורם קניוק. שבעה ימים. 1986 –

מודפסת מחדש. אני מקווה שבאינטרנט המילים לא מצהיבות כמו באלבומים

*        *           *           *          *

ואז, כמו אחרי טירונות או צילומי סרט נמוגנו זה מחיי זו וההיפך.

לא לגמרי, ככה בהבהובים. היינו נפגשים, באקראי ולפעמים שלא, לקפה קצר ברחובות של

השכונה התל אביבית שלי, בשכונה של דובנוב ואבן גבירול, ותמיד בין שלום ליהודית הנדל,

שכנה מקסימה ללקחת עיתונים אצל מישל בקפה, חייכנו אחד לשניה, וההיפך.

ובחיים כמו בחיים, עברו עוד שנים.

נפגשנו בסדנת כתיבה בבית אריאלה, סוף שנות השמונים, בערך.

ניצה בן ארי הייתה המנחה הראשונה, הוא השני. היה מעניין. הוא היה מנחה שרמנטי,

פטפטן, שדבורו האסוציאטיבי הוליך אותנו למקומות הזויים ומקסימים. הוא ביקש שנלך

למקומות אישיים, שנספר באמת, לא במילים שנראות לנו מילים של כתיבה.

הוא, תבורך נפשו, אהב עדיין את מה שכתבתי ובאמת הצליח לצבוע את הספקות שלי

בבטחון, את האינטואיציה שלי בתחושת האפשרי ובאופן כללי, אפשר לי להקשיב לתאבון

הפנימי שלי למילים כתובות שהרשה לעצמו, סוף סוף להתעורר ולקרוא לעצמו בשם.

וזהו. תמה השנה. התפזרה הקבוצה. אפילו הפגישות קפה אחרי הפגישות השבועיות

התמסמסו וחזרנו איש איש למחשבו האיטי והמלא רמזי ונסיונות לספר סיפורים.

*        *         *          *           *

ובשנת 1990 יצא עוד ספר שלו "אהבת דוד" וקניתי מיד, כמו את כל ספריו מאז ומתמיד,

בלי קשר להכרות שלי איתו, ואני זוכרת את הדירה שלי. הדירה האחרונה שלי בתל אביב

לפני שנהפכו חיי, לפני נקודת המפנה, המפץ הגדול וההורי שלי, אני זוכרת את החדר

שינה ברחוב קצנלסון בתל אביב, את המיטה שלי ועיתוני השישי, אני זוכרת את האור

מהחלון הגדול שנפל והגיע מאחור, בדיוק במידה הנכונה, על הדפים ואני זוכרת שקראתי

בספר הזה החדש, את המילים:

"איש מעולם לא הפריח לה מאות בלונים על הגג ליום הולדתה" –

וכמו במכונת זמן, כמו בסרטים ובחלומות, ששם הכל אפשרי חזרתי לאותו קיץ, 86'.

החיים היו חיוך בקיץ ההוא. באביב. ביום ההולדת שלי, בסוף חודש מאי, חזר הרוני שלי

הבייתה ורצה שנעלה לגג. לא רציתי, מה פתאם לגג. התעקש. לא רציתי. התעקש וניצח.

עלינו לגג. גגות תל אביב, בשקיעה אביבית ואני מסתכלת עליו – מה הוא זומם יקיר לבי?

מה?….כלום. הוא מביט בי במבטו הזך. כלום.

פ ת א ם…באמת פתאם, התמלאו לי השמיים בלונים. מאות בלונים, אולי עשרות רבות מאד.

אפילו אדומים :) עלו מהרחוב ומלאו לי את השמים, את החיים ובעיקר את הלב.

יורם שמע את הסיפור המקסים הזה, תודו שמקסים, ממני במסגרת פטפוטי האין סופיים לקראת

הכתבה ההיא, ועשה מה שעושה סופר. מקשיב וזוכר ואוסף ואורג סיפורי אנשים לחומר שלו.

כמה יפה. ארבע שנים מאוחר יותר צץ הזכרון האישי הזה שלי, מדוייק ומתומצת למשפט בספר.

משפט שמעביר כל כך הרבה בכל כך מעט מילים. החמצה. אבישג, שלא זכתה למחוות אהבה

מתוקה כל כך בחייה.

*         *          *          *          *
זהו. אני כותבת עכשיו את סופו של מעשה, כבר ימים ארוכים שאני מדפיסה ומעתיקה את

הכתבה ההיא – הנה שוב הקישור – שהרטיטה כל כך את העיר הזאת אז, שלאורך ימים

ארוכים תססה, בדיוק כמו שאדם ברוך רצה אני משערת.

הרבה רעש, כל כך הרבה רעש –

ותוך כדי כתיבה, נזכרתי בפעם נוספת שהצטלבנו והפעם לא פנים מול פנים – אלא דרך

המילים שלו ושפול שרדר אמר עליו מילים יפות תוך כדי פגישה ודיבורים על אדם בן כלב.

ואני קוראת אותה עכשיו, את הכתבה ההיא, תוך כדי הדפסת אלפי המילים, ואני מרגישה

בה שקט. כמעט מדיטצית הדפסה. מונוטוניות. אצבע על מקש, עין נודדת מדף עיתון

מצהיב על שורות דבק בתוך אלבום, אל מסך לבן המהבהב בקוצר רוח לעוד מילה

מהמילים האלה שקניוק יודע לכתוב כל כל יפה. בעיקר כל כך מדוייק.

פחד אלוהים כמה מדוייק.

והזמן והמילים שלו מרגישות קרובות גם עכשיו. עשרים שנה אחרי.

הן עלי, הן אני ולא אני.

הן אינטימיות, כאילו הסופר כתב לי אותן והן רחוקות, מנוכרות לי. הן שלו.

הן יצירה וריחוק מסופר שאני תמיד כל כך אוהבת את הכתיבה שלו, את הסיפורים שהוא

מספר, המילים והשפה המצטיירת, המציירת לי, זו שמספרת ומתארת ומתגמשת ומצליחה

להעביר לי, תמיד, כל כך הרבה תחושות שאני מבינה כל כך טוב –

ואני חושבת פתאם, שגם עכשיו שלהי קיץ, בדיוק כמו אז, בזמן ההוא, וכבר אפשר

להרגיש משבי סתיו מתגנבים לעורף מצטמרר, ואני חושבת איזה סתיו וחורף מחכים לנו

ומאחלת ליורם, קניוק –

שבנקודות ההשקה הבודדות שלי איתו בחיי חיזק בי דברים כל כך חשובים,

אולי הכי חשובים בעיני. הבטחון שלי, ביכולת שלי, בכשרון שלי לכתוב.

ואני רוצה להגיד לך שאני חושבת, באיחור גדול אומנם, אבל ככה אני, תמיד באיחור,

שנים אחרי שראית, והבנת וניסית להגיד ואפילו לכתוב במילים כל כך ברורות בעיתון

ההוא של המדינה שהגיע הזמן שאדע, ואגיד, שאני באה, לא שאני באה או לא,

אני מביטה לך ובעיקר לעצמי בעינים ואומרת שאני באה.

אני מאחלת לך, יורם יקר, סתיו רך ואיטי וחורף ארוך ושקט.

כתבה ב"שבעה ימים" יורם קניוק קיץ 86'

.

.

זו הכתבה בשבעה ימים, קיץ 86'.

יורם קניוק ומיכל היימן אחראים על המילים והצילומים, ועל הרעיון, אדם ברוך.

העתקתי אותה לכאן מילה במילה.

עיתון הוא דבר מתכלה, האינטרנט בינתיים הוא מקום בטוח,

ואני רוצה אותה לתמיד. הטכסט ארוך. מאד ארוך.

.  .  .

בערב, או לפנות בוקר, כבר מריחים סתיו. הרוחות, המעבות עננים, מביאות לחוף תל אביב

את ריח הפריחה הקרובה. עוד מעט, יפרח החצב. קול התור ידמע בארצנו. אבל, שמחת בית

התועבה תגמר, כמאמרו של דני בן ישראל, הזמר של ישראל ההירואית שעבר לחצר

האחורית של הישראל הזאת. את חוף הים הארוך, מחוף תל ברוך ועד מסעדות הדגים על שפת הים,

דרומה ליפו, יארזו, אמהות פולניות, שכבר הספיקו להוולד להורים יוצאי מרוקו, יביטו בשעוניהן

ויגידו לילדיהן, הקיץ נגמר.

עם בוא הפריחה והעלוות הירוקות, עם הימים הצלולים של הסתיו, תגמר החגיגה של תל אביב.

* * *

היה בתל אביב אדם ולו שלושה כלבים. הוא קרא להם לבוא. אחד בא, אחד לא, ואחד בא או לא.

חלי גולדנברג היא פריחת קיץ בסתיו.

בינתיים, היא באה או לא.

בתחילת העשור הרביעי שלה, שום יופי שמצאו לה, לא הלך בדיוק לאיבוד. אבל, איזו תקווה למשהו

ענקי מתחילה אולי להימוג. חלי גיבורת סגנון, שבמקרה הטוב הוא סגנון ממוחזר של תרבות מגאזינית.

היא חצב של תחרות. טווס בשבילי, או בשבילך. מוסד מקומי עם הבהקי פזילה לחו'ל.

הצרה היא עם הראי האמיתי של חלי.

עמוק בתוכה, היא כמו הטווסה, הכביכול-מתפעלת מיפי הזכר, העוטה נוצות קשקשים לתפארה.

בראי הזה, הנפש, כמו הטווסה, היא עיוורת צבעים.

* * *

חלי, שגדלה סמוך לתל אביב וחיה בה, נשארת לרוב לבדה. אם באמת אנחנו האנשים,

שהורינו הזהירו אותנו מפניהם – חלי מוציאה, נותנת, יותר ממה שהיא מקבלת. כשהיא מקבלת,

היא חושבת שהיא נותנת.

אולי עמוק בלב היא יודעת, שאיתה, כמו עם ריטה הייוורת', אף אחד לא יתחתן מפני שהיא

יודעת לבשל. חייה, הניראים הדורים כלפי חוץ, מוחזקים בסיכות בטחון, אולי קצת דבק איפור.

אחרי הצלחה של חמש עשרה שנות דוגמנות, הייתה אולי זורקת את כל מה שיצא לה מזה,

בלי לוותר על מה שזה עשה בשבילה.

הנה המילכוד: הסף הכי גבוה שלנו, זה מה שכבר לא נהיה.

כדי לנסות לתפוס ענן, ולחבר אותו למרכבה שלנו, צריך להסתכן. כל דבר ממשי בחיים,

אמר מישהו, קורה על חודו של סכין גילוח. להסתכן, זה לחבר את העבר, שאולי לא היה

לו אף פעם עתיד המחובר לעבר שלעתיד הוא זר, כמוס, כמוה.

*  *  *

עניה, סוערה, לא נוחמה אומר ישעיהו ומוסיף, והנה אני מרביץ בפוך אבנייך. בדפ"רים

אקדמיים או דפוקים, כמו אצל רובינו, פירושו של דבר הוא, שאם את כבר עומדת כל

חייך מול פילם, את מקווה שבסוף תפותחי את, לא רק הפילם.

בפילם את תמיד צודקת כי את יפה בו ובטוחה.

בחיים, אין עדשות לשביבי השניה, בהן כולנו, לא רק את, הילדים היפים של אלוהים.

מזה האחים פרג' בנו אימפריה. בגלל זה עוד לא נולד צלם מחורבן, שלא תפס לו פראייריות.

*  *  *

וכך, הניאוף הקוסמי של תל אביב, עם השמש שלה, עומד להסתיים. ויש בזה מין עצב.

חלי היא גם כן עצב.

מוגן על ידי חיוך מתוק, מיידי, בשביל הכאב שמאחוריו.

חלי, אשה שהמיטה עצמה באוהלי חילוף החומרים הסינטטיים.

הקיץ חמדתי, מתחיל לזוז.

כל מה שלבשת, כדי להסתיר את עצמך בו, נשר עם עלי הסתיו של פאריס.

כאן דבר אינו נושר. אולי עלי עצים מיובאים. אפילו הזקפה הלאומית, כשהיא ניתקלת בקיר,

היא שוברת רק את האף. בסוף, הסכיזופרניה היא המצב היחידי כמעט בו אינך לבד.

*  *  *

הפינגווין עף כשפניו מופנים לאחור.

זה לא מפני שלא מעניין אותו לאן הוא עף. הוא רוצה לדעת איפה הוא היה.

חלי במחלצות, זה לעוף לאן שהיא הייתה. תל אביב של שלהי קייץ, זה לדעת מה נגמר,

זה לדעת אם הכלב ההוא באמת בא או לא, לא לאן הולכים.

הצילומים של שביבי השנייה, יודעים להחמיא לחלי. לצאת מן הדוגמנות, קשה. המכולת

אינה מקבלת צ'קים של כבוד בלבד.

בצילומים מבחינים גם במשהו אבוד.

אם גילה של אישה נמדד לפי איך שהיא ניראת לפני ארוחת בוקר, חלי משחקת אותה

בערמומיות תמימה.

ב'עד כלות', סרט סטודנטים ישראלי, שהוקרן בטלוויזיה, חלי יצאה עם ביקורת טובה ממנו,

היא ניראת כמי שהצליחה לרמות את הרגע, זה שלפני ארוחת הבוקר. ניראת כמעט מיוחסת

בתבוסה שלה, יש לה כמה רגעים נודעים אל הלב. היא ניראת כאילו הייתה יכולה, כמו הפינגווין,

לעוף אחורנית וללכוד לעצמה את מי שהצילומים שלה לרוב מסתירים.

יופי בצילום, הוא גם נקמה.

כמו סתיו בסוף הקיץ.

אם חלי תתפוס את העבר שלה כשקר, שהיא נאלצה להנות ממנו, היא תגלה שהיא אולי

לא כל כך יפה, אבל הקרינה שלה רימתה לא רק את האחרים, גם אותה.

מין שילוב של תום וחן, ללא חסדו האפל של ההדר הקפוא, המלא סוד.

ואז יתגלה לה, שהאגדה הייתה לא רק מוניטין, אלא גם כבלים.

ורק מכבלים עושים אהבה ויצירה.

מכל השערים שהיו לה במגזינים, מה שנשאר בסוף, אינו הבל החן, אלא הכבלים.

זו מתנה. אם מכבדים את הכבלים אפשר להצליח. כמו שאמר לסינג הגרמני,

לא כל מי שלועג לכבלים משתחרר מהם.

* * *

תל אביב של שלהי קיץ מאוזנת, צלויה. ענני סתיו או לא. הגופות, הניצלים בשמש או הסיכים שהם

צולים, הם מטאפורה ישראלית. מה שצלוי הוא נכון "לא מתוק לא כסף" צורח הרמקול של המשאית

מעזה, המוכרת אבטיחים.

לא צלוי לא עברי אנוכי, צועק הישראלי, הבטוח שהצעקה היא הדרך הבטוחה להונות את עצמו.

הוא צולה סיכים לאורך החוף, על כל אי תנועה בין שורות של מכוניות צופרות. נשותיו לובשות על

גופות מעובים מהולדה, את בגדי הים, שחלי וחברותיה מוכרות על כלונסאות גופן במגזינים.

מה שנוטים לשכוח, הוא מה שסוזן סונטאג, מסאית אמריקאית, מסבירה, שמקור הפנים המיוסרות

של הדוגמניות על גופותיהן הדקים, הוא 'שחפת'.

פעם זו הייתה מחלה רומנטית. היא הייתה מכוערת וקטלנית. כל מי שהיה 'אין', רצה להראות

שקוף. לא חלי. לזכותה. היא השאירה על עצמה מעט בשר, בשביל החיים. היא לא ניראת כמו

מתלה מפואר עם איפור ושיער. זה המזל של חלי.

ליד הסיכים, שהם איורים אמיתיים לגופות הצלויות בשמש, עומד הישראלי, תקות שנות אלפיים,

עם כרס משתפלת. נקבותיו נראות כמו קצפת מאבנים. הם צולים כל מה שזז, מתפללים לחלי

גולדנברג, שנתנה לנשים שלהן חלום לחלום.

על מה חולמת היא?

על מה חולמת היא, כשהזבח נמשך מקצה העיר עד קצה. הלא הכל עוקדים ומזבחים. כאן זהב

לא חסד חפצתי אלא זבח. ונונסטופ. פושט. החיים כמערבון ציוני זה צליה. הצומת החד פעמי הזה,

אינו רק שמחת בית התואבה, אלא הצומת של הסיוט והפיקניק.

חלי היא, איפוא, מיצרך נדרש, אבל גם מטאפורה פרטית של אכזבה אירונית. כי היא מכרה

אשליות, מתוק זה כסף, אבל את האבטיחים, בגרפץ שואג וצחוק פרוע, אוכלים האחרים.

*  *  *

כי תל אביב לא רק בחולות נוסדה. מן הקיץ נחצבה. היו בה אב, אלול. פעם דיברו פה עברית,

עטפו אותם שמלת ביטון ומלט. חרף הרעיון הגאוני של עיר ימתיכונית עם גב לים. בגלל הקזינו,

שאחר כך נהרס, כופפו את רחוב אלנבי כדי להגיע למה, שאחרכך התייתם ונהרס בככר הרברט

סמואל. כדי לעשות בייגל, היהודים עוטפים חור בבצק ואופים. הלכו עטפו את השיקמים והתאנות

ועצי החרוב ואקציות בביטון, אבל אחר כך בוכים על איזה חניון, מתחת לגן מאיר.

פעם נמל קטן בתל אביב, היה מאורע בין לאומי כמובנין שבונה היום ישראלי יורד בעל שם לועזי

באמריקה. עמדו שם שמשיות ובגדי לובן לחגוג נמל. שרו, גם למרחקים מפליגות הספינות.

כשרופאים מדופלמים מרוסיה הזעיקו אותנו בחרדה, בכמעט התאבלות, לבתי חולים מפני

ששתינו מים אחרי אכילת ענבים או עגבניות, שבגלל המורה ההוא בגליל דגשו את ה-ב' בעגבניה,

ואמרו בבתים דגושים זבובים – באו להתפעל מתל אביב אנשים כמו פול מוני, אינשטיין, טוסקניני,

שלא התבייש להקים פה תזמורת יחד עם הוברמן.

בימאים מגרמניה ורוסיה ראו עיר לבנה, משוש תבל, גלידה שניר, קפה עטרה, בן יהודה היה

שטראסה, שתו קפה עם שלאקזאנה, בתי הבאוהאוס היו מבריקים ויפים. בתי קפה פתוחים.

מרפסת בכל דירה. ואז הגיעה עונת התריזזים ונסגרו המרפסות. כשיושבים על מדרכה מגוכחת,

מרגישים רוח מין הים, וקוראים לזה 'אבטיחים' או 'קפה טיילת'.

הקיץ היה אז דחוק לשפת הים. אבל הבינו אותו. לא סתם ניצלו בשמשו.

תל אביב, היא ההוכחה הכי טובה, שאולי אם אין חיים לפני המוות, אחרי המוות בטח יש.

אפילו הכרכורים של כל מיני ירדנה ארזי בטלוויזיה, מכוונים כפעמוני יורה מפלסטיק, לערים

העבריות מעבר לים, שאנחנו כבר רק קצה, איזשהו מירווח בטחון להן. שנהיה פה, שלבנים

של גברוש מבית אלפא יהיה לאן לבוא לבקר.

*  *  *

במציאות כזאת, ביאליק זה רק רחוב. ארלוזורוב וז'בוטינסקי נפגשים לא בבית קברות מוסלמי

קטן והולך, הפגישה הבלתי אפשרית הזאת, הכרחית בקודקוד של מלום הילטון, התשובה

הישראלית למלון קטה-דן, של ימי התרבות הצנועה ההיא.

במציאות כזאת, מלכה אמיתית אינה עטרה שטורמן, ששכלה ארבעה גברים המלחמה

אחת וקרבות אחדים, אלא איזו רפליקה דהויה וצבועה של מרילין מונרו.

כל ילדה מלכה. כל מלכה כמו חלי נמצאת על סף האבדון של עצמה. טריטוריה, המתגאה

במכבי מפני שהיא בירה, אבל לשחק כדורגל אינה יודעת, גומרת כהתפרעות שלוחת רסן.

מתרגמת כוח לאלימות, ואינה תופסת מה שמבין כל איש חזק, שאלימות היא היפוכו של כוח.

כמו שהדר הוא היפוכו של יופי.

לכן הטריטוריה הזאת מתחילה להראות בסוף הקיץ, או בראשיתו, כמו העיר הכי הומיה

בצד הזה של ניו יורק. ערי אירופה הגדולות, מחווירות מול העוצמה והאנרגיה של תל אביב.

אבל בסופו של דבר קול שדי כקול המון. העיר נעשית גועשת ומלאת חיות, אבל לא בדיוק חיים.

כל הרעש הגדול, הפאבים, האקשן, הטיילת אינם יוצרים משהו, תרבות או סגנון, יותר

מעשרים אלף יהודי שוודיה, בלי הסטוץ התל אביבי.

אם חגיגה בלבד זו עיר, אז תל אביב היא פריס. אבל, חגיגה אינה אלא מראה לקפיצה

מפרימיטיביות לברבריזם, אם מותר לעשות פאראפראזה לדברי פרנק לויד רייט, הצרה

היא שכאן בניגוד לאמריקה שהייתה לה תרבות, החגיגה היא גם על מות אלול, וגם על

מות התרבות, שהייתה לאלול ההוא.

*  *  *

אין תפקידים קטנים אמר סטניסלבסקי, יש שחקנים קטנים. בהעדר קנה מידה נכון

כל מלך הוא בסך הכל ממזר. בהעדר החלומות הגדולים עך כרך, בעיר שהייתה אז

כפר קטן, כשעוד חלמו, אז תל אביב היא באמת עוגה משפריצה עם בתים נבולים,

כמות שחוזה אותה צ'יץ, שאינו משולל חזון או אומץ. מאפקה, בה הוא מוגן מפני

סנדלי דנוור, הוא גם אינו יכול אולי להבחין, מה היה יכול נהר מת לחולל בעיר של קיץ,

לוא הכסף היה הולך לירקון, ולא לעוגות מסבון סינטטי.

אז חלי שלנו היא רק עצב על חוף ים, שבגלל החלום האמריקאי נראה יותר כמו ג'אקוזי

עם סלעים, מאשר חוף ים תיכוני.

וחלי, שאינה יכולה להתאים את עצמה לעיר, שלובשת בגמגום גופני מעורר חמלה את

הבגדים שהיא מוכרת על גופה, הערמומי והגמיש, מתחבאת בביתה, ורואה סרטי קולנוע

בוידאו.

אולי יש לה את התפקיד להציע, אבל אין לה את השחקנית, שתקח אותו בכח.

עוד מעט יכבו האורות של הקיץ.

חלי צריכה לקחת את השחקנית שבה אל התפקיד. על פי הקלנדר, חם או לא חם,

הקיץ יגיע אל סופו. העיר תארוז את הפיקניק, ושוב תחכה לאסון חדש כדי לחגוג.

בסוף יגיע חורף ממוזג, חמים במושגים של חורף. נשים יוציאו מהארון את הפרוות, שציידים

אוחזי מזוודות ג'ימס בונד, קנו להן בתוקף היותם בעליהן, או מאהביהן. בחמימות החורף,

הן תעטינה על גופן המשמין את הפרוות שחלי וחברותיה דיגמנו עבורן. וכמו זאזא גאבור,

גיבורת קרטון הונגריהאמריקאית, שרק עתה נישאה בפעם השמינית, אמרה פעם, אני עושה

מה שמינקים עושים כדי לקבל מינק. מי שמכיר את חיי האהבה הפרועים של המינקים, יבין

למה הכוונה.

*  *  *

ואחרי האריזה, יבואו הפאראנויות הרגילות שלנו. הדיפרסיה הטבעית תחזור למוטב. חופים

הם לא תמיד געגועים לנחל. נחלים אין פה מזמן. הרגו אותם.

חופים הם לפעמים געגועים לחוף הזה, עליו אמר פעם ברוך נאדל, שאליו יגיע הישראלי

האחרון, יצעק 'צדקתי' ויקפוץ לים.

לחלי יש ואין מזל.

היא פיקחית, נאה, נבונה, אפילו כשרונית.

יש לה מזל שהיא יפה לפני ארוחת הבוקר, יותר משהיא יפה באמת.

מישהו אמר פעם, שהמוסיקה של ווגנר טובה יותר משהיא נשמעת.

חלי יפה יותר משהיא ניראת.

היא יכולה תמיד לרתק גברים, המחפשים נשים כעדיים מפוארים. או, לעבוד על עצמה,

להיות מי שהיא באמת חייבת להיות, ואולי לא תמיד יודעת איך.

לאהוב את מי שהיא תצליח לעשות מהפחדים שלה, מעצמה,

כמו מה שסופר טוב עושה מהסיוטים שלו, הוא אורג אותם לספורי בדים.

כשתל אביב מתחילה לחשוב שהיא איננה סלון וורשאי מפריס, או עיר של רחובות שהם

שטארסה, אלא ניו יורק, שהמציאו יורדים, לצורכי ניקור עיני פתאים, היא מתגמדת.

חלי תהיה מי שהיא יכולה להיות, רק אם תקח את מה שעשה אותה, לטוב או לרע,

כולל הדוגמנות כממשות מתבטלת לאטה, כשהיא מבושלת לתוך משהו חדש –

ותאבק עד כלות, כשם הסרט ששיחקה בו.

היא שיחקה בעוד סרטים. לא רציתי לקחת את זה ממנה. היא חיה בעיר שנראית

כבית תמחוי לחלומות. אם אין חלומות גדולים אין גם מעידות גדולות. כך שהכל עוד בר תיקון.

כמו כולנו, גם תל אביב, וגם חלי, תשמע את האיש צועק לכלבים ההם,

ותהיה ענווה, סוערה, במציאות של קרטון, ותאמר לאיש, אני באה, לא אני באה או לא.

.

סוף.

%d בלוגרים אהבו את זה: