ארכיון תג: פייסבוק

אדוות הפייסבוק

.

.

יעלי התחתנה היום אז התלבשנו יפה, עטפנו את כל ספרי הבשול שקנינו לה – בכל זאת, מתחתנת –

ונסענו לעין הוד, לרחבת יער מקסימה ומוארת לחתונה מלאת אהבה ושמחה ומשפחה וחברים.

תגידו,

כמה אנשים לא צפויים כבר תפגשי בחתונה של יעלי אחת אהובה שאת מכירה עשרים וכמה שנים?

היא הילדה הראשונה של חבר הילדות הכי הכי שלך, זה שהתחתן תכף, ראשון, אז בטח תפגשי את

המשפחה שאת מכירה כמובן, כמה חברי ילדות ועוד חברים של יעלי שפגשת עם השנים, לא ככה?

אז זהו שלא.

מסתבר שהבלוג הזה, והפייסבוק ההוא, הם אבן מייצרת אדוות במרחב האמיתי של החיים, לא רק

במרחב הוירטואלי כמו שחשבת, אם בכלל חשבת. מעגלים מתעגלים וסובבים.

.

פגישות מוזרות, מפתיעות אך הגיוניות יש תמיד, בטח במקרה שלי, מוכרות, יו קנואו:

ניגשה אלי האחות של החתן ואמרה: זוכרת שבבר ההוא ברחוב הארבעה, כשאת ואברי הייתם יושבים

בו הרבה כשרק הכרתם? אני הייתי הברמנית. מפתיע, אבל חמוד. חייכנו והתחבקנו.

ואז אתי ניגשה אלי ואמרה: הפוסט של אתמול על התגובות? אתי שכתבה שתמיד תמיד היא קוראת

ולעולם לא מגיבה חוץ מהפעם הזו? זו אני. תמיד ידעתי שניפגש ותודה על הבלוג שלך.חייכתי ממש,

והתחבקנו גם. זה  קורה לי דווקא לא מעט שניגשים אלי אנשים , כאלה הקוראים באופן די קבוע את

הבלוג שלי ומדברים או מציגים את עצמם, וזה ת מ י ד משמח אותי + טיפ טיפה מבוכה – מה שאין לי

בכלל כשנגשים אלי בעניני טלוויזיה ומשחק וצילומים- אבל כנראה שבכתיבה – למרות שתגובות בחיים,

רמזורים ובתי קפה כשהטור ההוא שלי היה ב"ידיעות" שמחו אותי עד מאד – ההשתבללות שלי אחרת.

.

אחכ פגשתי את רון שאני מכירה שנים שאמר אחרי הנשיקה: אני עוקב אותך באדיקות בפייסבוק,

טוב, כאן כבר הרגשתי אי נוחות קלה – לא בגללו, מה פתאום, הוא מקסים לגמרי – בגלל שאני שוכחת

שיש שם יותר, הרבה יותר, אנשים מאלה הבודדים שאיתם אני מנהלת סוג של פינגפונג בפייסבוק,

בסטטוסים, בתגובוטת על הסטטוסים. מצד שני, אני מכירה את רובם הגדול של חברי בפייסבוק באופן

אישי, מהחיים עצמם.להוציא אנשי "רשימות" שנחשבים מהחיים בלי קשר לכלום. בודדים ממש,

ממש, אני לא מכירה באמת, וגם אז ת מ י ד יש לי סיבה מוצקה ממש.

אז אני לא באמת מודעת לכמה זה הרבה שבע מאות אנשים . תיכון, שכונה, חיים, עבודה וככה….

אבל כשאני פוגשת אותם בחיים, אני מרגישה כאילו הם יודעים עלי ….ואני במבוכה גדולה ממש.

ואז x. שבלי קשר לנחמדותו וכוונותיו-הטובות-ביותר-אין-לי-ספק, שלא היה לי מושג שהוא קשור

לחתונה הזו מאיזה כיוון ושאם הייתי יכולה הייתי שולחת אותו לעבודה מחר בבוקר עם דיסליק גדול

על החולצה ניגש לבת הארבע עשרה שלי שלא מכירה אותו כלל וכלל,  אדם זר לחלוטין מבחינתה

ואומר בחיוך ופמילייריות: אה, את איה? אני יודע עליך המון!!!

ואני עושה לו פרצוף קצת בצחוק וקצת לא שישתוק, וזאתי דווקא, או בגלל שלא הבינה, מגיבה לו

בקוליות מרשימה, אבל אני? אני מבינה באותה שניה ממש – ובגלל זה אני חושבת שהגבתי ככה

בתקיפות חייכנית משהו – אני הבנתי שמבחינתי, נסגר לי משהו בפייסבוק באותו רגע ממש.

כי אם הוא לא מבין שלא עליה אני כותבת, אלא עלי…שאין שם ב א מ ת פרטים ודברים עליה –

אין צילומים שלה אצלי בפייסבוק להוציא כמה בודדים ממש מוחבאים באיזה אלבום –

אלבום המשפחה מוגדר בפרטיות רק לקבוצת "המשפחה".

והסטטוסים? עד היום חשבתי שהם בסדר, לא פרטיים/ מסגירים מדי.

אני באמת כל הזמן מחפשת ועומדת על המשמר -כמו שכתבתי ואמרתי כל כך הרבה – לבדוק כל הזמן

את הגבול הדק הזה, בין האישי לפרטי.

את האישי חייבים לחשוף לצורכי כתיבה והתבטאות , ועל הפרטי חייבים לשמור. בלי פשרות.

.

סטטוס: כמה חודשים עד גיל חמש עשרה…..מתי "זה" עובר הנעורים האלה……

אני לא נוגעת בחדר שלה…נראה כמה זמן זה יקח….

גם השנה אני רוצה קפה כרצוני לאורך כל השנה כמתנת יומולדת ממנה….

מילים שהן שיקוף שלי ושל הורותי מבחינתי, לא סיפורים על הבת שלי, מה-פתאום.

אבל אולי הדברים לא מובנים ככאלה, ואם זה המצב, נסגר לי הערוץ ההוא.

.

בדיוק על זה מדברים כשמדברים על מה אנחנו ל א מבינים על האינטרנט או הפייסבוק.

.

אדוות, תלויות בגודל האבן שזורקים? לא בטוח.

%d בלוגרים אהבו את זה: