Tag Archives: סערה

צלמתי פריים אחד, אבל שווה

.

.

.

07:07

הבוקר כבר יודע להתנהל בכוחות עצמו אם אני מצייתת, והיום צייתתי.

בדרך לאוטו, יד אחת הקפה, בשניה הבלקברי והמפתחות החלטתי לקחת מצלמה. את הגדולה.

חשבתי שאחרי שאוריד אותה, אולי אעשה סיבוב בתוך הכפר- הירוק. שם בית ספר – לראות מה הרוח והבוץ

הצליחו לחרוט ביומיים האחרונים ואולי אפילו ארד לים. אז חשבתי.

תחזיקי לי ת'מצלמה מותק בקשתי כשניסיתי לפתוח את הדלת וזו הייתה הפעם האחרונה שנגעתי בה

בחמישים דקות שלקח לנו להגיע לבית הספר עם הפקק המטורף שהיה שם.

היא צילמה כמעט ארבעים פריימים, כמו הפילם שסבא שלה מתעקש להמשיך לצלם.

זה פוסט צילומי הנוער, להוציא האחרון כמובן. גאווה, כבר אמרתי?

רוצה שאני אבוא בצהרים עם שתי מצלמות ונרד לים לצלם ברוח כמו של שנה?

נראה. ביי.

והיא מניחה את המצלמה על הברכיים שלי, לוקחת ילקוט ונעלמת לחייה.

אני מרימה ת'מצלמה,

ובבית, כשאני מורידה את התמונות למחשב ורואה את הצילום הזה שצלמתי על אוטומט, בהסח דעת

אני מבינה במקום עמוק ממש, כמה היא כבר לא ילדה קטנה…

הוריקן הסבבה וגעגועים

.

אני מתגעגעת אליה.

היא כאן. בטח שהיא כאן. זה הבית שלה.

לכאן היא מגיעה אחרי בית הספר, חולצת נעלים ומעיפה מתחת לשולחן האוכל –

א י ה. אחרכך אימי.

זורקת ילקוט, נזרקת בכל דקותה ורישולה הבלתי אפשרי על הכורסא החרדלית, מעיפה רגלים

ארוכות-אפילו-יותר-משלי כך מסתמן ומכריזה: אני עייפה. ושותקת. או אם נדייק, מצמצמת.

– איך היה בבית ספר ?

– אחלה

– באמת?

– כן

– מה היה?

– כלום. סתם אחלה.

– נשמע מעניין. רוצה לאכול?

– סבבה.

– מה?

– מה יש?

– בולונז!

– סבבה

– בולונז בדרך. עשרים דקות.

– אפשר טלוויזיה בינתיים, מחכה לי פרק של גליי?

– כן.

– סבבה.

.

– האוכל תכף מוכן אאובי

– לערוך?

– כן.

– סבבה.

.

– אז מה שלומך?

– בס'דר

– מה קורה בכיתה?

– באלאגן. כרגיל.

– כלום חדש?

– קצת.

– כמו מה?

– לא עניינך אימי, זה דברים של חברות!

– טוב, לא ידעתי. על דברים שלך את מספרת לי?

– לפעמים

– כמו עכשיו?

– לא.

.

– אפשר מחשב?

– עשית שיעורים?

– אין.

– סידרת ת'בגדים שהבטחת אתמול?

– אחרכך.

– תוציאי את לולו קודם

– אני ע י י פ ה !!!

– ולולו ז ק נ ה ועל סטרואידים, נו…

– בס'דר

.

אני מתגעגעת אליה. אל הילדה שלי שלא יכלה לחכות כדי לספר מה היה. לחלק איך זה מרגיש.

עכשיו היא כאן בבית. מתרוצצת. שרועה. ע י י פ ה נורא. כל הזמן עייפה.

מסתגרת לעולמה כמו שכתוב בספרים, כמו שאני שמחה שהיא עושה. ככה צריך.

מחפשת ומוצאת את עצמה, את עולמה.

מגדירה טריטוריות מול אמא יפה וחזקה. מגדירה את עצמה בבית של שתי נשים שלשתיהן אין

כאן הרבה אופציות לפריקת מתחים או תלונות. היא ואני, אני והיא.

והיא גדלה מהר, ויפה.

היא מתארגנת ומוגדרת מיום ליום, הופכת לאט לאט למי שתהיה אשה מדהימה, אני אומרת לכם,

היא תהיה אדם מלא עוצמה וכשרון ומתיקות הילדה הזאת.

ובינתיים היא מסתחררת כאן, מולי ומול העולם בכל עוצמות נעוריה והורמוניה, מצליחה למשוך אותי

לפעמים אל לב הסערות והמערבולות, קטנות וגדולות שאנחנו מייצרות שתיים בשעה. לפעמים אני

מצליחה לזכור שאלה "רק" נעוריה ושום-דבר-אישי, נושמת עמוק ומתאפקת. ולפעמים,

אמא-היא-גם-אדם-סוער-לכשעצמו אני תופסת תאוצה על הגל שלה ומעצימה אותו להוריקן,

ואז מתחרטת כמובן, כי זה לא פייר על קטנים ממך ובטח על כאלה שלך יש מושג מה קורה איתם ולמה,

ולהם לא כל כך, ומבקשת סליחה. וגם היא.

ואז אנחנו שוכחות לרגע את ספרי  ההדרכה של כיצד להיות בני נעורים ןלשגע את עצמך ואת אמא שלך

בו בזמנית, ונזכרות שאנחנו אמא ואיה ומתבוננות בעינים, ומדברות לרגע, ואני קולעת לה צמה,

ולפעמים יש אפילו התקפת אהבה מצידי והיא נכנעת לחיבוק ואולי אפילו מתרפקת להרף עין, ואני שוב

מוזהרת ומוטפת לא להעיז ללכת בלי חזיה. ואנחנו מטיילות לגנוב פיטנגו בכל השכונה כמו בכל אביב,

או רוחצות את לולו, או קונות פלאפל ומקפיצות לסבאסבתא רק-חצי-מנה-זה-לא-כל-כך-בריא-להם..

ואני מביטה בה וגם מתגעגעת, וגם מחכה בהמון סבלנות. ואהבה. כמה אהבה.

מי היה מאמין שאפשר ככה אהבה..               

.

.

.

.

.

.

.

.

מה עושה בחורה כועסת?

.

.

התעצבנתי ממש.

ה ו א כמובן לא יודע, אין לו מושג. ובצדק.

אין לו שום אפשרות בעולם לדעת, שלא נדבר על להבין. שום אפשרות.

אבל אני פשוט עליתי באש עם טיעוני הלא הגיונים, ילדותיים ובעיקר לא מציאותיים.

עכשיו כמה אפשרויות עומדות בפני בחורה בוערת, עולה באש ממש, בצדק או שלא?

1. לעלות על נעלי התעמלות ולקרוע את חוף הים בהליכה מהירה.

2. לעלות על הכרטיס אשראי ולקרוע את החנויות.

3. לעלות על הטלפון ולעלות על העצבים של החברה הכי טובה שלך.

4. לעלות על רגליים יחפות, סמרטוטי בגדים, דלי, סבון, חומץ, סמרטוטי אבק, כפפות לידיים –

כי עם כל הכבוד לעצבים, יש גבול, ולקרוע את גופך ואת הבית.

בחרתי בארבע. גם מפעיל את השרירים, גם קרוב לבית וגם חסכוני.

עוברת במהירות  בבית, מרימה את כל הכסאות, כריות שינה של חיות,

מתקני  אחסון מכל סוג, תיקים, בגדים, על השולחנות –

מגב גדול הוא הפטנט הבא.

עוברת על כל הרצפות בבית, כולל פרקט עם המגב. המגב אוסף חול, אבק, תלתלי אבק, שער חיות, גומיות, פתקים,

סיכות ראש וכל היתר לערמה נאה. יעה מברשת קטנה, לפח.

שתי קופסאות אחסון ריקות מפלסטיק ארבעיםXארבעיםX ארבעים שזו מטרתן מונחות על שולחן האוכל.

הלבנה שלי, הכחולה שלה. איסוף קוראים לזה כשהיא נקראת למלאכה.

מתבוננים סביב. כל מה ששייך לבעלת הקופסא ולא שייך לחדר שבו מתבצע האיסוף, מוכנס לקופסא.

ספרים, גומיות שער, גרביים לא נקיות שנשכחו, עפרונות (איה), מצלמה(אמא של איה), חשבונות –

נחשו מי, פתקאות, צילומים, אייפוד, הזמנות לכל מיני, קבלות, קלפי משחק, סווטשירט, פיג'מה,

מגבת לחה מהמקלחת אתמול – כמה פעמים אפשר להגיד את אותו הדבר וכמה אני לא מאמינה על עצמי

שזה מה שאני אומרת – כדורגל – לא יודעת  איך הוא הגיע לכאן….עיתוני השבת, משקפי שמש,

צרור מפתחות מנופח ממפתחות חסרי שמוש אך בעלי עבר, ספר בישול שנתן אשליה שיתכן ויבשלו

כאן משהו יותר מתוחכם מפתיתים וצלי וסלט ירקות חתוך קטן קטן ובכלל.

כל מה ש ל א במקומו המדוייק, או לפחות בחדר היעד שלו, מוכנס לארגז.

עוברים למטבח, חדר מחשב, דלפק מעבר, חדרי אמבטיה,

הכל בארגזי השינוע המופלאים המונחים אחר כבוד, כל אחד בחדר שלו לטיפול במועד מאוחר יותר.

מברשת אבק ארוכה וצבעונית. בדיוק כמו של סבתא שלי רק בצבעים.

עוברת על: הספרים בכל הספריות, מדפים, כונניות, בין הספרים לכונניות, מעל הדלתות, משקופים,

שולחן כתיבה, שולחן מחשב, מקלדת, חוטים היוצאים מהמחשב, חומרי יצירה, תמונות ממוסגרות

ואף הצלחתי להגיע, על קצות האצבעות אומנם, לרשת קורים עכבישיים בפינת התקרה.

נייר עיתון, מוסף כלכלה + קערה עם חומץ וקצת, ממש מעט סבון כלים.

מראה באמבטיה שלי, שלה, החדר שלי, שלה, במסדרון ואפילו חלון אחד גדול, משני צדדיו, כ

די שיראו את הרקפות ששתלתי רק עכשיו.

סל הכביסה ממויין.

ממי הילדה הזאת למדה שלובשים כל בגד רק פעם אחת וזורקים לכביסה?

ממי? מכונת כביסה גדושה בהרבה בגדי ילדה וכמה בגדי אמא.

אבקת כביסה + חומץ במקום מרכך. כןכן. גם מרכך, גם זול וגם שומר על הצבעים –

ועל הכדור הזה, כדור הארץ – עשרה דברים קלים שאפשר לעשות עבורו, בקלות.

שואב אבק. חדר איה. גם את התופים. חדר אמא. חצי חדר מגורים. טיק טק, נגמר.

דלי. מים חמים + כוס חומץ + מעט סבון כלים + סמרטוט רצפה + מגב גדול עם מקל גבוה במיוחד.

אין לי סבלנות, שופכת את הדלי במרכז הבית ומעבירה עם המגב לכל הכיוונים,

לכל החדרים שיכולים לשאת מים.

עדיין חסרת שקט. צריכה מהירות.

מפזרת עם המגב, עוברת בכל זאת עם הסמרטוט.

גורפת גורפת גורפת מים וסבון החוצה.

מתנשמת.

בודקת את מצב עודפי התזיזות בגופי ובנפשי.

לגופי הספיק, לנפשי לא ממש.

פותחת את הצינור, סוחבת אל תוך הבית, נותנת לו לרבוץ ולמלא את הרצפות במים,

פושרים נו מה, ושוב תופשת מגב וגורפת מים.

יש בהם משהו שמאפשר לנשום.

מתחילה, מתחילה להרגיש הקלה.

נעמדת,

נשענת על מקל המגב ולא מאמינה לתנועת הגוף שלי.

כל הנשים בעולם, כנראה, מאז ומתמיד, כך אני מרגישה,

נשענות באותה צורה על המגב כשהן שוטפות רצפה.

סיסטרהוד היא הרגשה שממלאה את ליבך שמחה גם כשהיא מגיעה עטופה בתלתלי אבק.

לפעמים כשאני מבשלת, אני מנגבת ידיים במגבת ומניחה אותה במין חצי זריקה על הכתף.

לפעמים כשאני תופסת את עצמי באמצע התנועה,

אני מחייכת לסבתא שלי בצילום הגדול שמוצמד על הלוח במטבח.

אני יודעת, בודאות גנטית איך וממי הגיעה אלי התנועה הזו. אני זוכרת.

אני מביטה בחתולה שקופצת על השולחן ומביטה בי בתמהון.

אני נושמת.

מתחילה להנות. גם מהמים. גם מהעייפות.

לוקח זמן אבל זה מצליח.

נושמת לאט יותר. עמוק.

גם האוויר בחוץ הצטנן מעט. כמוני.

מזג האוויר ואני עברנו מלהט הקיץ לצנינות סתווית ביחד. בסינק. ממש עכשיו.

אני סוגרת את הברז ונשארת בלי עצבים, בלי כח ועם בית שחייבים לייבש.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: