Tag Archives: ניו יורק

כריסמס בין מנהטן לנצרת

.

.

זכרון מדצמבר 2006 –

אמרתי אז שניו יורק בטח כל כך חגיגית עכשיו, יום לפני כריסמס.

אדום וירוק מציפים אותה, מצנפות אדומות וזקנים מלאכותיים ולבנים נמצאים בכל מבט

וכיוון,פתיתי שלג אמיתיים וכאלה שנגזרו בדיוק לייזרי נדבקים על החלונות, מליוני אורות

לבנים וקטנים מרפדים ומחגגים כל דבר. גזעי עצים, צמרותיהם, חלונות בבתים שנוגעים

בשמים, פעמוני סנטה מבויימים מצלצלים צילצולים אמיתיים, הכל גועש ורוגש ומתחגג

ואני מתגעגעת.

.

.

.

.

.

?

.

.

עברתי כריסמסים קסומים בשנותי בניו יורק. עם כל הטארארם. החלקתי על הקרח ברוקפלר סנטר,

מתנות מתחת לעץ, שתיתי אגנוג, אפילו השאילו לי גרב לבוקר שאחרי, אבל אני התגעגעתי

הבייתה וצלצלתי לאמאבא מיבבת ורוצה סופגניה וחנוכיה.

היה חגיגי וקסום ודומה לכל הספרים והסרטים שמהם ידעתי איך זה יהיה, ובכיתי מגעגועים, לא

מאכזבה חיים מול סרטים. ידעתי שאלה לא חיי, שאני מתארחת בחיים של אחרים לזמן קצר וקצוב

מראש והתענגתי על כל רגע, כל טכס, כל מסורת זרה. אבל רציתי הבייתה.

בדצמבר 2006 התגעגעתי שוב לתקופה המתרגשת הזו, טרום כריסמס,

רציתי להיות בה עם הילדה שלי, להראות לה את החגיגיות הבלתי נתפסת למי שעדיין לא חווה,

את האופטימיות הפוטוגנית של העולם. לשחק בנדמה לי, להרגיש כאילו אנחנו חלק בעולם ההוא.

לא העולם הנוצרי, מה פתאום, העולם המערבי, זה שאנחנו, כולנו חלק ממנו.

רציתי לתת לה חוויה חזקה, שונה, זרה.

להראות לה שלפעמים החיים האמיתיים הם כאלה באמת גם אם היא מכירה אותם רק מהסרטים.

אבל החיים, כמו החיים, השאירו אותנו בפרבר בורגני בצפון תל אביב עד שהדס אמרה שאפשר

נצרת. אופססס…

מדיניות הבית היא שיש המון דברים מעניינים, מרתקים ושווים שאפשר ללמוד גם לא בבית ספר,

גם בימים שיש בית ספר כמובן… קמנו שלושה בתי אב מסוגים שונים ומורכבים ונסענו לנצרת

טרום כריסמס לארבעה ימים.

שלוש אמהות, גבר אחד שהגיע בלילות, אחד בן 12, שניים ועוד אחת בני 11 ואחת בת 8.

יצאנו בבוקר, נסענו בשמחה עם משחקי מילים מטופשים ושירים עוד יותר מטופשים.

עצרנו לקפה ואוכל ופיפי –

הם רצו קצת בשדות שליד כי כמה אפשר לשבת באוטו…

.

.

.

.

.

.

.

ואחרכך המשכנו.

הגענו וטיפסנו והגענו לנצרת הערבית.

חנינו למרגלות העיר העתיקה. אי אפשר להכנס לסמטאותיה עם רכב.

וככה עם התיקים הכבדים (מאד), הילדים הרעבים (מאד), ספרים, מצלמות ושאר עניינים

התחלנו לטפס. בסופו של טיפוס תלול ומיגע, שם, בקצה הסמטאות הקרירות, וחנויות עם

ריח של פעם, ומקצועות של פעם, ספר, גלב, חנויות סידקית משעשעות,

נמצא ה….איך נקרא לו למקום הזה, לנס הזה..? הפונדק של פאוזי

בית ערבי גדול במיוחד שהיה שייך לאחד מעשירי נצרת, פאוזי עאזר שמו –

הבית הושכר ושופץ על ידי מעוז ינון, גבר צעיר שמגשים עם אשתו חלום והפך לאכסניה מקסימה,

מחירים סבירים לגמרי, אירוח פשוט וחם, וחוויה יוצאת דופן באמת.

בסמטא אחת קבוע פשפש ברזל, אין אפשרות לקרוא לו בשם אחר –

.

מתכופפים ונכנסים לעולם אחר.

חצר פנימית, מין זולה מרופדת במזרונים וכריות.

גרם מדרגות תלול מוביל לבית עצמו.

הבית בנוי כמבנה משפחתי המאפשר פרטיות וביחדנ'ס.

חדר מרכזי גדול מאד, תקרותיו גבוהות במיוחד, שולחן אוכל גדול המשמש את כל אורחי המקום,

מטבח קטן ובו מבשלים האורחים את ארוחותיהם אם זה רצונם. המקום, כלומר מארחיו מגישים

ארוחת בוקר בלבד. מהחדר המרכזי שתקרתו מעוטרת בקישוטים מתפוררים שהלב נכמר על שאין

מי שישקיע כסף וישמר אותם, ודלתות עץ כבדות ורחבות המובילות לארבעה חדרים

ענקיים שבהם מיטות פשוטות, ארונות עץ אלמנטריים ומקלחות בסיסיות ממש –

זהו.

פונדק פאוזי.

מהחצר יש מבוכים ומדרגות שמובילים לעוד שבעה שמונה חדרי אירוח קטנים יותר, פשוטים יותר.

אין טלוויזיה. יש אינטרנט. ספריה מקסימה ומוזרה של ספרים שהשאירו במשך הזמן אורחים

ממקומות שונים, ארצות אחרות. מספרי פילוסופיה עד ספרוני ילדים, מספרי טיסה עד ספרי הגות

ותפילה. ומים רותחים, עשבי תיבול. קפה. ושקט יוצא דופן.

מתמקמים.

אישה אישה וילדיה.

מתקבצים ברוב שעות היום או בחדר ההסבה המרכזי היכול להכיל חמש שש משפחות בקלות,

מבלי להרגיש צפוף, פולשני או רעשני מדי או ברחבה הגדולה בכניסה, סוג של פאטיו מרוצף

ומגודר בשיחי יסמין וגרניום. הזמן עובר בנועם ושלווה וסתאלבט…כמה סתאלבט.

.

.

.

.

.

.

בכל בוקר יורדים לשוק, אני אוהבת שוק. תמיד. עניין של ארבע חמש סמטאות, הילדים מרגישים

בבית תוך שעה ורצים, מקדימים אותנו ומאתרים דרכי קיצור. פיתות חמות ובייגלה מחלון המאפיה,

ירקות, באלאדי לחלוטין היישר מידי הכפריות היושבות בשמלותיהן הרחבות ופניהן חרושות החיים.

בדוכנים אחרים זיתים, לבנה, דבש, ביצים, מה שרוצים.

מטפסים 'הבייתה' ארוחת בוקר על השולחן המרכזי, מחכים שהמשפחה לפנינו תסיים ותפנה את

השולחן והכיור. אני מוצאת את עצמי עומדת ומכינה סלט עם אשה מקסימה וילדיה.

היא נותנת לי בצל ירוק ואני מורחת שוקולד למריחה על קצה הפיתה של בנה בן השש.

אוכל. הילדים מפנים. כלים והחוצה, לראות, ללמוד, לחוות כריסמס.

העיר הנוצרית מרגישה חגיגית.

כמו אשה דלת אמצעים המנסה בכל כוחה להעניק חג ראוי למשפחתה.

העיר עניה נצרת. עליבות וימים קשים מתערבבים במעט תיירים ורצון להפיח בה חיים.

איך היא לא נהפכת למנוף תיירות ענק אני לא מבינה.

יש בה ובסביבתה את כל הנתונים והאפשרויות, שלא נדבר על היסטוריה ותיאולוגיה לההפך

לעירמרכזית בעולם הנצרות העולמי, איך זה לא קורה, לאופי הישראלי פתרונות.

תאורת חג, בובות סבא נואל מפלסטיק מתנפח, חלונות הראווה מקושטים במיוחד, עם אורות

מנצנצים והרבה, הרבה אדום ירוק. עיגולי פרחים לדלתות בכל מקום.

דוכני מתנות זולות וזולות פחות. גם תיירים מסתובבים בה, מחרתיים התהלוכה הגדולה.

אננחנו מתנהלים לשתי כנסיות הבשורה –

זו של הקתולים, שבה התבשרה מרים את ה'בשורה' –

וזו של היוונים אורתודוקסים שעל פי אמונתם, בה התקבלה ה'בשורה'.

הדס שיודעת הרבה והיטב מסבירה והם, חמשת המוסקטרים מקשיבים הקשבה אמיתית.

נסה להציב שם מורה ונראה מה הם יזכרו…

ומשם למסע קניית שטויות כריסמס ובכלל בשוק.

בבוקר שלמחרת המואזין וקריאותיו מעירות את כולנו.

מסע רגלי ברחובות העיר העתיקה והעיר הערבית עצמה ואחר כך בית התבלינים הגדול.

הילדים המומים ממסת הריחות, טעמים, צבעים שמתקיפים את כל החושים בביקור הזה.

אנחנו ממלאות סלינו בשפע רב של טעמים מוכרים בחלקם וזרים ומרגשים באחר.

זה לא מרגיש לגמרי ישראל.

השפה מסביב היא ערבית, אנגלית ואיטלקית משום מה. האיטלקים כבשו את העיר ביום ההוא.

נצרת הייתה חגיגית ונוצרית ביום ההוא. ישראלים יהודים מועטים יחסית לחיינו בשפלה.

ריחות אחרים, אסתטיקה אחרת, האוויר מרגיש שונה.

merry christmas.

היום האחרון עבר בבטלה קסומה.

רביצה בחצר הפנימית. רדיפות ברחבי המתחם, גרמי מדרגות וכוכים אין סופיים.

הם בגיל של קינטורים אין סופיים. טאקי. מונופול. צחוקים.

גם כשהיינו איתם בכליל הם היו חבורה מקסימה של ילדים –

פשוט מצויינים. שרועים על מזרונים צבעוניים, כורסאות קש, צנינות חורפית. פשוט שמחים.

מה רע? צחוקים, פירות טריים, משחקים, דברים חדשים שמעוררים חושים ומחשבה,

תה שאמהות עצלות מביאות בהילוך איטי, קדאיף ומתוקים אחרים מזדחלים לשולחנם.

הכל טוב.

בדצמבר 2006 היה לנו, לשתינו כריסמס אחר, כריסמס בטעם מקומי,

אבל הצלחנו להרגיש את חגיגיות התחלפות השנה.

זו שאנחנו, יהודים או לא, מנהלים את חיינו על פיה.

היה אחלה וכיף ומצויין –

נצרת בכלל והפונדק הזה בפרט שווים ביקור והתארחות לכמה ימים שקטים

ואנחנו כמובן נחזור לשם.

אבל עכשיו?

עכשיו הכוונה היא שבשנה הבאה,

אינשאללה,

אני אזכר מוקדם יותר,

וב 31 בדצמ' נהיה בניו יורק,

ונצעק בכל כוחנו את ה –  10 9 8 7 6 5 4 3 2 1

Heppy new year

ונתגעגע הבייתה.

Happy new year

.

.

זכרון חושים –

.

.

שש בבוקר. אבי, נשר אמר את ה cut האחרון בצילומי ה'פחדנים' –
שדרות רוטשילד, סוויסה הולך מולי עם אליזבט הארנבת בידיו,   אני לובשת שמלת כלה הזויה.
משאית זבל (אמיתית) נכנסת לפריים,  אבי צועק –  לא לעצור. להמשיך לצלם.
ידעתי שאני רוצה ללמוד משחק. וידעתי שאני רוצה אמריקה.

בשלוש שנים שקדמו לקחתי חלק ב – 'הלהקה', 'דיזנגוף99 ' וב'הפחדנים'.
המהומה סביב הסרטים וסביבנו – יוצרים כשחקנים, הייתה גדולה.  בקורות מופלאות. פרסי משחק.
פרסי חביבי נוער. פרסים והילולות. היה מצויין, אבל כמו תמיד, אצלי, משהו פנימי ידע אחרת.
ידע שלא יכול להיות ש'זה' כל כך קל. הדבר הזה שקוראים לו משחק.
היה לי מורה דרך ראשון מצויין. לטוב ולרע – מכל הדברים שאמרו ויאמרו על מר נשר,
הוא במאי שחקנים נפלא.
דרכו ללכת, להתלוות, להורות דרך לשחקן עד הפגישה המוגמרת בין השחקן, הדמות, הטכסט,
הסאב טכסט  וה'אקשן' היא דרך נכונה, נושאת פרות ומאד מרגשת.
אבל אני רציתי 'ללמוד' – לא ידעתי איך ומה לומדים משחק. אבל הרגשתי  שאני צריכה סוג של דרך.
שאני ארגיש נכון. הרגשתי שיש סוד, שכרגיל,  רק אני לא יודעת אותו.
שמי שב א מ ת יודע אותו יכול להיות שחקן.
ידעתי שאני לא רוצה לשחק בתיאטרון. שהקוד והחוזה הלא – מדובר בין  שחקני התיאטרון וצופיו
על הדרך והשפה שבה מספרים סיפור על הבמה,  היא לא דרכי.  אני רוצה 'כמו בחיים'.
משחק שרואים בו את העבודה.  את ההחלטות שעשה השחקן. את טון הדיבור ה'משחקי',
לא נכון לי.

http://www.stellaadler-la.com/AboutStella/StellaBio/StellaBio.html
מכל האפשרויות נבחר בית הספר של סטלה אדלר – ניו יורק.
יושב באמצע מנהטן. מוסד. נחשב. עובד על פי שיטת סטניסלבסקי עליה קראתי ובררתי מעט, והעיקר,
למרות שהגעתי באיחור של שבוע לפתיחת שנת הלימודים, ובעיקר לדעתי, בגלל מכתב ששלחתי לגב'
אדלר חודשים קודם, ועקב מוצאי האוקראיני/פולני/ ארץ ישראלי –
חולשה ל'סברס' ולאידישקייט –
זומנתי לפגישה עם סטלה. כבוד שמועטים התכבדו בו, ובודאי לא תלמידי שנה א'.
אשה בסוף שנות השבעים לפחות עם שני כלבים קטנטנים ווורדרדים כמוה ישובים בחיקה.
סטלה לבושה בגדים מפוארים, רעמת שער בלונד/אפור/ורוד מתגבהת מעל מצחה, שפתיה אדום
דובדבני החורג משרטוטי פיה, והיא ושני כלביה, מוציאים את לשונם הקטנטנה ומלקלקים את
שפתותיהם בסינק מדוייק להפליא. שיחה נעימה מהולה בזכרונות מבית אבא וזכרונות משרותי
בצבא הגנה לישראל, התקבלתי לבית הספר.

ימים ראשונים. הכרות עם מורים, תלמידים שיהפכו לחברים –
חלקם נהיו מ'שו בקולנע האמריקאי –
ומגיע שעור ראשון עם סטלה עצמה. אחד מהבודדים שקיבלנו. היא כבר הייתה ממש מבוגרת,
אגדה בחייה ורק האצילה מעצמה על בית הספר. היא נכנסת. במלוא תפארתה, שני כלבלביה בחיקה
ומתחילה לדבר. כל כמה מילים — ליק. שלושתם מלקלקים בתאום מדהים.
חלי די! לא על זה הפוסט.
והיא מסבירה את דרכה. תפיסתה, הבנתה את ה'טכניקה' שלה. הטכניקה של סטלה אדלר.
סיפרה שבתחילת המאה היא למדה משחק אצל המאסטרו. ס ט נ י ס ל ב ס ק י עצמו. בפריז.

סטניסלבסקי – http://www.bartelby.com/65/st/Stnslvsk.html
שהיה שחקן, במאי רוסי פיתח שיטת עבודה של ועם שחקנים שהתבססה על הרבה עבודה פיזית.
עם הגוף. עם הקול. כלים של שחקן. זכרון הגוף. זכרון אפקטיבי.
רצונו העיקרי היה להגיע למה שמתקבל היום כמובן מאליו במשחק. בתיאטרון לעיתים, בקולנע,
כמעט, כמעט תמיד. אפשר להשתמש במילה אמינות. כמו בחיים אני קוראת לזה.
האובר דרמטיות, המשחק הכל כך מוגזם, מוחצן, היה חייב להעלם.
השחקן היה חייב להתחיל 'להעתיק' את החיים. את גופו, קולו, תחושותיו, את החיים ממש.
החיים שלו או של הדמות שהוא מגלם.
אמרו סטניסלבסקי, סטלה אדלר והרבה מורים אחריהם. הגוף זוכר. הלב זוכר.
אתה, השחקן, זוכר דרך הגוף. אם 'תפעיל" את הגוף בדרך הנכונה לטכסט, לדמות, לסיטואציה,
ותעשה, פ י ז י ת את מה שצריך להעשות, הזכרון האחר – הרגשי,החושי, יתעורר, יציף אותך ואז
"זה" יהיה אמיתי. אתה תהיה בסיטואציה, במצב עצמו המשחק שלך יהיה אמיתי. כלומר –
אתה השחקן תהיה/תרגיש/תחווה ב א מ ת  את מה שהדמות שלך צריכה לחוות/להרגיש ב
סיטואציה המוכתבת.
בשתי מילים: מהחוץ – פנימה. מהפיזי – לרגשי.

דוגמא טיפשית – אם צריך להיות לך מאד קר. התבונן…זוכרים? מהשעורים הראשונים….
התבוננות וירידה לפרטים – התבונן איך גוף מתנהג כשמאד מאד קר. עשה מה שהגוף עושה במצב כזה.
שב כפוף. נסה לכווץ ןלהקטין את עצמך, את נפח גופך כמה שיותר. עוד קצת. נשוף לכפות ידיך.
התנועע הלוך חזור. נשום נשימות קצרות ורדודות.
אם תהיה דייקן ומיומן, תוך זמן קצר – קר לך. יהיה לך קר ב א מ ת. הבטחה.

חזרה סטלה אדלר מלימודיה ומיהרה אל לי סטרסברג – חבר לתיאטרון של ס.
http://en.wikipedia.org/wiki/Lee_Strasberg
סטרסברג גם הוא היה חבר בתאטרון שהקים סטניסלבסקי. אבל הדרך שהוא פרש ופיתח את 'הסיסטם'
של סטניסלבסקי הייתה שונה. הוא התרחק מהפרוש הפיזי והזכרון האפקטיבי ופיתח מתודה חדשה.
אדלר לעומתו הייתה ונשארה נאמנה למקור. היא חזרה ורצתה איחוד כוחות. אבל קיבלה כתף קרה.
סטרסברג סרב. סרוב אידיאולוגי, אבל סירוב.
שם התחילה מחלוקת גדולה שמחלקת עד היום בין אוהדי ה'טכניקה' של אדלר ובין אוהדיה המושבעים,
ואני בינהם, של 'השיטה' –  method –  ע"ע לי סטרסברג.

אמר סטרסברג  –  מי שזוכר הוא הזכרון החושי – sence memory –
כל דבר שחווית בחייך שמור אצלך. כל רגש. תחושה. הרגשה. וכולם אגורים במאגר החושי שלך.
הם לא שמורים ואצורים רק כזכרונות מודעים, כמו זכרונות ילדות או מסע,
הם אצורים גם כזכרונות חושיים. ריגשיים –
ועליך כשחקן ללמוד איך לזהות אותם, ובעיקר איך 'לשלוף' אותם ברגע הנכון. בסצנה הנכונה.
בדמות הנכונה.
אתה כשחקן לומד, דרך המקצרת את 'יכולת השליפה' של זכרון חושי.
היא פשוטה. דומה מעט למדיטציה. וכשאתה במצב ההוא, הנינוח – אתה יכול, כמעט פשוטו כמשמעו,
לאתר, למצוא ולהאחז בכמעט כל סוג רגש שחווית בחייך.
החכמה…לבחור טוב. לבחור נכון לדמות. למניעיה. למעשיה, גם הפיזיים.
אם תבחר נכון, תרגיש נכון. אם תרגיש נכון, תתנהג נכון – לדמות. לסיטואציה.
כלומר אם ב'טכניקה' של סטלה אדלר עליך ל'הנהיג' את גופך לפיזיות של הקור כדי להרגיש קור –
ב'שיטה', תמצא ותאתר 'זכרון קור' שלך, וכשתצליח להחיות אותו בזכרונך החושי, יהיה לך קר.
מאד קר. הבטחה.
מהפנים – החוצה. מהרגשי/חושי – לפיזי.

סיימתי את השנה אצל סטלה אדלר. משהו לא היה מספיק מדוייק.
הם היו מצויינים ומבינים ומתחשבים. הסברתי שאין לי עניין בתיאטרון והם הסכימו ש'יחפים בפארק'
יהיה ה'אנטיגונה' שלי – עשיתי חברים, היה טוב ומשהו לא הספיק.
שותפתי לדירה. אמריקאית סינית בשם איוו צ'ן , שבשנים מסויימות יכולתי לראות אותה מופיעה לרגע
בסרטי אימה אמריקאים — אחרי הכל אמזונה סינית, 184 סמ של עינים מלוכסנות, ניב מנדריני
ואנגלית מבית – הוא שילוב מצויין לסרטי קראטה, למדה אצל סטרסברג –

עברתי למנהטן תחתית. ה'שיטה' הרגישה נכון מהרגע הראשון.
מר סטרסברג העביר לנו כמה שיעורים בודדים – בעיקר התבונן, העיר ופה ושם החמיא (כן. כן ) –
ובשנת הלימודים השניה שלי נפטר. הלימודים בבית ספרו היו מעניינים –
וגם הלימודים בניו-יורק כמובן. את לומדת על החיים, לא פחות ממה שאת לומדת על עצמך,
על כוחותיך ועל חולשותיך כמובן –
אבל קרה דבר מוזר, ככל שלמדתי יותר, הבנתי שככה עשיתי לפני שידעתי שככה צריך לעשות –
מנגנון ה'משחק' הטבעי שלי ככה עושה בדרך כלל. קל לו ל'דמיין'.
קל לו לעשות נדמה לי ברגש. אני רק צריכה לנתב אותו. לבחור לו איפה לעצור ומה להוציא מארגז
התחושות, הזכרונות הרגשיים והחושיים, העלבונות, הפחדים, השמחות, הזכרונות הממשיים  –
כל אלה המרכיבים אותי ואת זכרון החושים שלי. ארגז הזכרון העצום והגדוש והמורכב שגר אצלי…
איפההוא גר? בלב? בראש? בכשרון? בדמיון? באגו?
לא יודעת איפה. יודעת שאצלי. וזה מספיק.

אז אם שואלים אותי אם למדתי משחק, אני כמובן עונה שכן –
ולפעמים מתענגת על השמות שאני יכולה לצרף לרזומה שלי :-) –
אבל אם תשאלו אותי באמת – אני כמעט בטוחה שמה שעשיתי לפני הלימודים דומה מ א ד למה שאני,
עדיין, עושה בין ה'אקשן' ל'קאט' –

.

אם תבקש ילד להיות עצוב ותשאל אותו איך הוא חושב שהוא יצליח להיות באמת עצוב לרגע,
רוב הילדים, יגידו שהם יחשבו על משהו עצוב. שקרה להם או שיכול לקרות להם.

והאמת? האמת האמת? זה דומה.ממש דומה.

c u t

.

%d בלוגרים אהבו את זה: