תקריב

.

.

8 בדצמבר 1980

כבר הייתי כאן/שם כמעט חודשיים

כבר התחלתי ללמוד בבית הספר שכלכך רציתי, שבגללו הגעתי,

שבסופה של השנה הבנתי שלא זו הדרך שלי במשחק ועברתי ללי סטרסברג.

כבר מצאתי דירה בביקון הוטל – 75 וברודווי, סאבלט מבחור ירדני לחצי שנה,

הכרתי את איב, סינית אמריקאית שהגיעה מקליפורניה ללמוד משחק,

היא תהיה השותפה לדירה הראשונה שלי, האמריקאית הראשונה שתלמד

ותראה לי הרבה מהטוב ומהרע שמעורבבים בבני העם הזה.

כבר הזמינו אותי למסיבת פאר במדיסן אווניו ןרק אחרי שנים הבנתי שניסו לבדוק

אם אני חומר אנושי מתאים לסוכנות הליווי האכסלוסיבית ההיא. אני לא, לא אז לא היום.

קט'י ואני הכרנו ותכף נהפוך לחברה הכי טובה שלי בשנים הבאות,

היא גרה שני בניינים מהדקוטה, בדירת שני חדרי שינה שעברתי אליה מאוחר יותר.

כבר קניתי בגאפ בגדים, שמעתי בפליאה מוסיקה בwalkman הראשונים שהגיעו

לחנויות ולילדים המפונקים בסטלה אדלר בית הספר שלנו בwest side –

ילדי קליפורניה הסוערים שהראו וחיו בבירור את ההבדלים בינם לבין הניו יורקים.

חלקם הפכו לשחקנים מוכרים  עם השנים, ע"ע ג'אד נלסון ודומיו.

אכלתי בג'קסון הול. בראנצ' בוילאג'. הייתי בספריה. בגוגנהיים. ב Moma

כבר צעדתי שעות כל יום, הכרתי את הסאבווי, מערכת האוטובוסים והפארק בבוקר.

צלצלתי הבייתה, כתבתי מכתבים, יומן. קראתי עיתון, או לפחות כותרות, כל יום.

קצצתי שערי בסוף השבוע המטורף בלוס אנג'לס בניגוד להגיון

ולכל מה שאמרה לי הסוכנת ב'ווילמינה' שלושה ימים קודם.

כבר היה לי הכי הכי קר שהיה אי פעם וזה לפני החורף האמיתי.

כבר קניתי מחממי אוזניים. כובע.

כבר ירד עלי שלג ראשון בעודי הולכת על הברודווי בדרך הבייתה מבית הספר,

מושיטה ראש למעלה כמו בסרט הכי קיטשי, מלקקת שפתיים ו ש מ ח ה.

כבר היה לי דייט באנגלית.

שעור משחק באנגלית.

Fame בבתי הקולנע.

כבר ניסיתי לשלוח הבייתה מכתב ונתקעתי מול תיבת הדואר בלי להצליח לפענח

לאן לכל הרוחות נכנס המכתב עד שעובר אורח נדהם חייך אלי ומשך בידית הגדולה.

כבר אמרתיHave a nice day וכבר עניתי You too

ועדיין הרגשתי זרה.

ואז הגיע השמיני בדצמבר. היה קר.

הרדיאטור בחדר נסדק ואדי לחות הפכו את חדר השינה שלי לסאונה.

צלצלתי לאמא לאחל לה יומולדת שמח למרות שזה התאריך הלועזי

והיא חוגגת בחנוכה. כבר היה מאוחר וקצת בודד כמו שאפשר להרגיש בחגים

ואז קט'י שגרה קרוב אלי וגם לדקוטה צלצלה בוכה ונפגשנו למטה.

הגיעו עוד אנשים מהכיתה ומבית ספר והגענו הכי קרוב שאיפשרו לנו.

אחרכך הלכנו לקט'י הבייתה ונשארנו ערים, איתו במערכת כל הלילה,

שרים, מנגנים אותו ומספרים, כל אחד מארצו, מולדתו, מדינתו וגילו

על הביטלס הפרטי שלו.

.

ושם, ברגע ההוא, בלילה ההוא ובימים שבאו אחריו,

מאוחדים בעצב גדול על איש אנגלי אחד, קסום ומוכשר הרגשנו בדיוק מה שהיינו.

לא זרים בעיר זרה, אלא אנשים צעירים. אזרחי העולם.

שקיוו וידעו והאמינו שהמוסיקה, הכשרון, הרצון הטוב והאהבה ינצחו בסוף.

women – שיר האהבה המופלא ביותר בעיני. מאז ומתמיד.

אחרכך התבגרנו…

/

.