Tag Archives: משחק

מכתב התפטרות מהועד המנהל של שח"מ

.

חברי ועד מנהל יקרים,

 

הנני מגישה את התפטרותי מהועד המנהל של שח"מ.

זו התפטרות מחאה המצטרפת להתפטרותם של עוד ארבעה חברי ועד מנהל.

 

התפטרות מחאה של ארבעה מתוך שנים עשר חברי ועד שאחד מהם הוא היו"ר,

עשרה ימים לפני תום הקדנציה  אומרת הרבה, גם על התנהלות הועד והיו"ר, המוזכר בצורה

ברורה במכתבים האחרים וגם על הצורך הברור של כולם, חברי הועד הנוכחים, היו"ר, וחברי

שח"מ כולם להבין  שזהו תמרור הזהרה ברור ותקיף.

 

משהו בהתנהלות הועד המנהל והעומד בראשו אינו נכון.

 

בלב כבד אני מגישה את התפטרותי, אני חושבת ששח"מ צריך וחייב להיות קול תקיף ושפוי

במסגרת הדה ליגטימציה לתרבות בישראל שמובילה באגרסיביות פוליטית חסרת תקדים

שרת התרבות בימים האלה. צר ועצוב  שהדבר אינו קורה, ששח"מ משתרכת מאחור, שקולם

של אלפיים ויותר שחקנים בקושי נשמע, בודאי לא בצורה ברורה וחד משמעית בנוגע לחופש

הביטוי והיצירה.

 

הרעיון היחיד שיכול להביא לידי ביטוי את קולם האמיתי של חברי שח"מ בעניינים עקרונים

ממש כמו זה הנוכחי הוא משאל חברים. הייתי מציעה לעוסקים במלאכה, כולל אני אם אחזור

לועד המנהל מתישהו ( ואני בהחלט שומרת לעצמי את הזכות -הטובה – הזו) להשתדל להעביר

בתקנון אפשרות כזו.

 

היושר הפנימי שלי והסירוב להעמיד פנים מול העולם ויתר חברי שח"מ ש"הכל בסדר" לא

מאפשרים לי כרגע להשאר פסיבית ולא לנקוט עמדה גם מחוץ, שהרי רק אתם יודעים שמבית

אני ממש, אבל ממש לא יושבת שקטה ופסיבית, ועל כן אני מגישה בזאת את התפטרותי,

העצובה,-מהועד המנהל, כאקט של מחאה וחוסר רצון להיות מזוהה איתו ועם מהלכיו בימים

אלה.

 

אני שומרת לעצמי (כמובן) את הזכות הדמוקרטית לנסות להבחר שוב בעתיד.

 

חלי גולדנברג

גאוות יחידה. עלטה.

.

ליהוא, רוטר, מפיק צעיר עם אש ותשוקה ושכל ישר, הוא משפחה. סוגשל משפחה.

אין ביננו דם גנטי אבל מחברת ביננו אהבה גדולה לנער אחד ואנחנו משפחה לתמיד.

כשהוא צלצל ואמר אני מפיק סרט ראשון למיכאל מאיר, הוא במאי שבא עכשיו מארה"ב אחרי

שנים ויש לי תפקיד קטנטן ממש שהייתי שמח שתעשי. אמרתי שבטח, תשלח תסריט, רק ליתר

בטחון. והוא אכן שלח תסריט, שהיה כמעט מהסצנה הראשונה פשוט חזק ומצויין שנשארה רק

התעלומה הנצחית, האם הבמאי, צלם, מפיק, מלהקת (הילה יובל) ,שחקנים ועשרות האנשים

השותפים לעשיה יצליחו לספר את הסיפור בדרך שתעיף את הסיפור הזה אפילו יותר גבוה,

כמו שקולנוע וכשרון יכולים.

.

עברו כמעט שנתיים אני חושבת, אוסף הפרסים, פסטיבלים, בקורות מופלאות על שני שחקניו

המופלאים, מיכאל אלוני וניקולאס יעקוב, ועל הבאמי והסרט כבר קשה לספור, באמת.

מקבץ קטן:

https://www.facebook.com/hashtag/outinthedark

היום הוא פותח בבתי קולנוע בבריטניה והנה, קבלתי במייל קישור לטריילר הבריטי שלו,

https://www.facebook.com/photo.php?v=10151771652281060&set=vb.137290016449867&type=2&theater

כולי גאווה באמת.

הדבר הנפלא בקולנוע הוא שגם אם אני מאמינה באמונה שלמה ואמיתית שסרט הוא יצירה,

ויז'ן של אדם אחד, של הבמאי, תחושת כשרון, מאמץ, נתינה, התגייסות וגאוות יחידה היא

של כל הצוות. ככה זה בקולנוע מאז ומתמיד, טירונות, נצחון וגאוות יחידה.

זה סרט אמיץ שאומר דברים חשובים ולא פשוטים על מדינת ישראל, על הפתיחות, על

יחס החברה לאחר כאן ושם ועל אהבה כמובן, המון אהבה.

חושך ים

שיהיה בהצלחה, מגיע לו, לסרט.

.

משימה צהובה, רבע שעה, ואייפון

.

מספר 2.

המשימה: תוך רבע שעה יש לצלם גלריה שתמלא את מסך האייפון 5×4.

הצבע הראשון היה אדום. הנה השני:

צהובה גלריה

תהיה שלישית, בטח שתהיה,

מחר.

הצעות לצבע?

.

מוזמנים גם. קליק אחד, עשרים ברצף על המסך, ולמען האמת,כמעט חצי שעה. ספרו לי.

.

 

עמוד 52, שורה 5 # מם

.

.

בשבוע השלישי של ספטמבר, שזה ממש כרגע, מתקיים בעולם "שבוע הספר העולמי",

שבניגוד למצופה לא כולל דוכני מכירות ובלוני הליום אלא מנסה להביא לתודעה דרך שימוש משעשע

המדבר אל ליבם של הבלוגרים, הפייסבוקים, הטוויטרים ושאר גולשי העולם ספרים.

ו ל כ ן,

אתם מתבקשים, גם כאן, גם בפייסבוק ובכלל במם

לקחת – אבל באמת, בלי לבלף – את הספר הקרוב אליכם ביותר כרגע.

פתחו בעמוד 52

רדו לשורה החמישית והעתיקו אותה לסטטוס שלכם מבלי, זה חשוב, לציין את שם הספר.

מתחת לציטוט, העתיקו את ההוראות.

זהו.

שלי: "וְהִסְתַּתַּרְתִּי מֵאַחֲרֵי עֵץ, וּמבין הָעֲנָפִים הִתְבּוֹנַנְתִּי אַל הַנַּעֲשֶׂה"

אם אתם רוצים לחזור לכאן כדי להעתיק גם כאן את השורה החמישית, זה ישמח מאד.

http://en.wikipedia.org/wiki/International_Book_Week

/.

מה שדוד תום

.

.

.

כיתה גימל.  בית הספר רמת החי"ל. המורה שושנה. הצגת סוף שנה.

אחר כך אני אמצא את הצילום עם שמלת הסאטן הטורקיז שאמא תפרה, לי ולכל הבנות.

היה לי תפקיד גדול. היו כנראה הרבה חזרות וחזרות ושינונים והגיע הערב ההוא.

ההורים יושבים. אבא עם המצלמה ביד כמו תמיד. מי אמר גנטיקה.

אני בשמלה מבריקה ושער מסורק עולה למרכז הבמה לפתוח את ההצגה,

אני זוכרת רגע ריק ואז התחלתי לדקלם את מונולוג סיום ההצגה.

כמו שזה נשמע, ככה זה היה.

שקט. עוד שקט ועוד ואז המורה שושנה ניגשת, מחזיקה אותי ואומרת בשקט שעכשיו נתחיל שוב.

מהתחלה.

בסדר הנכון.

אחר כך אני לא זוכרת כלום.

.

.

.

.

.

.

.

הבית שלנו תוסס בשבועיים האחרונים. זו תקופת הצגת סוף שנה.

מיילים וסידורים מתעופפים בעשרות. דרישות לאקדחים, אלות, נעלים מספר ארבעים, חצאיות ארוכות,

מחוכים, פאות מקורזלות – מי שאמר אוהל הדוד תום והצליח לא להשתמש במילה כושים מקבל מדליה  –

ועל זה בדיוק הרי ההצגה – מגפונים עם שרוכים, תחתיות מתנפחות, איפור חום כהה, לבנים עשירים,

משרתים שחורים, אימוני שירה כמו שרק בבתי ספר אנטרופוסופים שרים – זה באמת, הם שרים

בהרמוניות שלא-הייתם-מאמינים-אם-הייתם-שומעים – ובעיקר עשרים וששה ילדים מבעבעים

מהתרגשות והכנות.

אין כמעט לימודים בשבועיים האלה. שעתיים אנגלית, שעתיים מתמטיקה וכל יתר הזמן לומדים על

תקופת העבדות, לומדים להקטין אגו מול תפקיד מרכזי ופחות מרכזי, לומדים לצבוע ולבנות תפאורה –

מי שראה בשבת הורים וילדים בבי'הס חייך לאיך-הם-נראו-בסוף-היום. הם לומדים ריכוז, הדדיות,

סבלנות, הרמוניה חברתית, השקעה ובעיקר הם מאושרים.

.

.

מעולם, עד היום, ממש היום,

אנחנו תכף בדרך לחזרה ראשונה על הבמה האמיתית שלהם.

היא בתפקידיה ואני ראש מחלקת איפור אם-לא-אכפת -לכם לא עשיתי קשר בין ההצגה ההיא וחיי.

מאז שאני זוכרת, מאז ומעולם, ידעתי שתיאטרון  אני לא רוצה.

ההסכם השקט בין צופי התיאטרון לשחקניו על הדרך שבה מוצגים הדברים על הבמה, בניגוד לנסיון

לשקף אותם "באמת" בסרטים עיצבן אותי, הרגיש מלאכותי. תיאטרלי. מוגזם. בניגוד גמור לקולנוע,

בו אתה יכול לראות ריס נופל, נשימה, נשמה בעוית פנים. לא שיש קלוזאפ בחים האמיתיים,

אבל אם אתה מתרכז ומקשיב באמת במי שמדבר איתך, או אליך, זה כמעט קלוזאפ, לא?

.

כשהגעתי לניו יורק ללימודי משחק הסברתי שאנטיגונה? זו לא אני ושאין בי רצון לעלות על במה,

ושאני כבר אחרי לא מעט סרטים ברזומה, ויודעת מה אני רוצה ושבבקשה שיתנו לי לברור את חומרי.

הם – כמובן, כמו תמיד – הסכימו ו"יחפים בפארק" הפך הקלאסיקה שלי. גם "חתולה על גג" ,

אבל שם נעצרתי.

הם ויתרו לי ועד לפני רגע אפילו לא התחרטתי.

רק אודליה – השותפה המקסימה שלי ב"חשופים" – מטלון הצליחה להעביר בי התרגשות או סקרנות

לגבי איך זה שם, על הבמה, ובמקום סודי וקטן קטן בתוכי, אני חושבת שאני אולי, אולי מחכה לאיזו הצעה

שאולי תצליח לפתות אותי להעיז, ואולי לא כמובן.

.

יתכן שהערב ההוא שיתק אותי.

יתכן שהקושי האמיתי שלי –  שרק הריטלין שיחרר – ללמוד בעל פה ואנרגיות שהצטרכתי להשקיע כדי

לשנן דיאלוגים, ללמוד בעל פה היו כל כך גבוהות שלא נשאר כלום למשהו אחר.

וגם העובדה שהבעל פה, ה"שידור החי" על הבמה אין בו אפשרות לטייק 2 – לתיקון, לבלבול, ללעשות

שוב יותר מדוייק ונכון משתק מפחד, ועל כל זה ישנם האנשים ששם באמת, הקהל היושב באולם, לא

במרחב ההוא מול המסך, הגדול או הקטן. כל אלה הם שהרחיקו אותי מהתיאטרון מרחק חיים אמיתי.

.

אבל בחיים, כמו בחיים,

הגיעה נערונת מוכשרת אחת, שאהבתה הגדולה היא הבמה – בינתיים, נכון להשנה –

שהיכולת שלה ללמוד בעל פה עולה אפילו על זו של אביה, וזה לא מעט,

שמתעלפת מאושר בימים של חזרות, תלבושות, גנרליות ועוד על במה א מ י ת י ת

ושבאופן כללי ש מ ח ה ועוברת חוויה דומה אך אחרת,

ובלי להיות "אחראית" כלל וכלל לתיקונים של אמה, מצליחה לעשות לי שהייתי, תיקון בלב.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ה ר מ ת מ ס ך. רביעי. שבע בערב.

.

.

עד החתונה. שלי.

הערב בתשע. העונה השניה של "עד החתונה".

מה שכתבתי בענייני עד-ה, ככה קוראים לה בהפקה, ובעניינים משיקים:

פרקים 5 – 12

זכרון חושים – איך זה עובד

שייקה אופיר מלמד אותי קולנוע

תשובה לטוקבקיסטית

הפקות מקור או לסגור

פוטושופ ג'יימי לי קרטיס ורגע האמת

איזה תחתונים היא לובשת

לא דומה לדידי! אמרתי לעיתונאית

אז מי מצלצל כשהטלוויזיה ניסגרת

פרמיירה א'

פרמיירה ב'

תראו. עבדנו ברצינות.

נוכחת

.

.

ביום שישי, אחרי ההקרנה החגיגית, של "עד החתונה 2"

בין פגישות עם אנשים שאת רובם לא ראיתי מסוף הצילומים, לצלמים – לרובם חייכתי ברצון ושמחה –

זה היה ארוע שהחלק שלי בו, ומקומי היו ברורים ומוצדקים.

בין תותים בקצפת, קאווה, גיא פינס, הוט ויס, צלמים המצלמים שוט ארוך מכף רגל עד ראש למטרות

מי לבש מה ומה דעתך על מוסד הנישואין ניגשת אלי בלונדה בפוני וקוקו גבוה, אמרתי לה.

בין מינגלינג, אליען שרצתה לחזור למצפה, אנשי "רשת", עמי עמיר מ"מטר" והרבה אנשי צוות, הפקה,

תעשיה שאת מכירה היטב, היו שעות הצהרים בשישי האחרון מקסימות ממש.

בדרך הבייתה,

בין טלפון לאסאםאס חשבתי על כמה היה נעים, על שבחרתי לעצמי משהו מדוייק ללבוש, על שכדאי

שאעצור לקנות חלב אחרת מה יהיה עם הקפה וחשבתי  הרבה על המפגש שלי ותוצאותיו , כלומר

פגישת לצורך ראיון לצורך יחסי ציבור לסידרה עם העיתונאית ההיא, אפרופו המקום שהייתי בו עכשיו

והנוכחות שלו באתרי ועיתוני הרכילות בימים הקרובים.

כשנפגשנו לצורכי הראיון היא התחילה בשאלה הבנאלית, המוכרת-לי-אם-להיות-כנה, לאן נעלמת.

לאן נעלמתן? הפעם הנעלמות הן מיקי קם, האשה העסוקה בתבל ואני.

–  למה את מתעקשת שנעלמנו?

–  כי נעלמתן קצת לא?

–  בואי נבדוק…. לי היו בשנה וחצי האחרונות, שתי עונות של "חשופים", שתי עונות של "עד החתונה",

מהדורה שלישית לספר ילדים, מאות אלפי כניסות לבלוג שלי וחיים… ולמיקי, מסתובב לי הראש רק

כמה היא עובדת כל הזמן….זה נעלמתן?

–   אני לא יודעת…..אז למה את לא נוכחת יותר?

–   מה זה נוכחת יותר?

–   ……..

–  אני אנסה לבדוק מה זה אומר נוכחת מבחינתך, טוב?

–  או.קיי

–  אם היית רואה אותי בחצי שנה מאז שחשופים ירדה מהאוויר נניח…… ארבע פעמים בוואלה סלב ועוד

..ץארבע פעמים שלש פעמים ברייטינג או פנאי פלוס, הייתי נוכחת?

–  אולי

–  או.קיי. אם היית רואה אותי עוד פעמיים בטייםאאוט, פעמיים ברכילות יום שישי בידיעות?

–  ………

–  ושכחתי, פרסומת לקורנפלקס בתפקיד האמא בערוץ שתיים, הייתי נוכחת?

–  כנראה שכן

–  אז הנוכחת שכל כך בוער לך לברר עליה כמעט לא קשורה ממש לעבודה שלי…….

–  אולי לא….

–  או. אז תגידי. עכשיו זה מתחיל להיות באמת.

–  מה האמת?

–  שאני לא רוצה.

–  מה זאת אומרת….זאת העבודה שלך, את עובדת בזה!

–  במה?

–  בלהיות, בלהיות נוכחת.

–  מי אומר?

– החיים

– אז זהו, שלא.

.

.
.
.
ואז עצרתי לחלב, חזרתי הבייתה וזאתי אמרה איך-היה-אמא-אני-רעבה-יש-מרק? זה נוכחת.
.
.
.

פרמיירה ובגדים גם

.

.

לפני כמה ימים הגיעה ההזמנה. בטלפון, במייל, באסאםאס ובדואר.

מירי מ"מטר הפקות" היא בחורה אחראית במיוחד.

גם הטלפונים מיחצ' "רשת" הגיעו והיה ברור שלמרבית ההפתעה, החודשים עברו כמתוכנן

ו"עד החתונה – עונה שניה" אכן מוכנה ועולה לאוויר בעוד שבועיים.

ימי שלישי. קודם אבא משעשע בשעשועון שלו אחרכך אמא עצובה נורא, תורנות משפחתית,

כמו שהבת שלי אומרת בטבעיות כאילו זו דרך העולם.

.

.

.

.

.

.

.

.

– רוצה לבוא איתי ביום שישי אחרי בית הספר?

– לאן?

– יש הקרנה חגיגית של עד החתונה

– יהיו הרבה אנשים?

– כן. אבל את מכירה הרבה מהם מהצילומים

– אני אצטרך להיות נחמדה?

– כן. או לפחות מנומסת

– מנומסת זה לחייך למי שאומר לי היי איה או שאת אומרת הנה, זאת איה שלי?

– כן.

– אז אני לא רוצה

– בטוח?

– ב ט ו ח!!

– טוב.

יפה. הגיע השישי. הילדה מתעוררת בבית ההוא, אני אחרי האנגאובר לא דרמטי במיטה עם

עיתונים וקפה עד אחת עשרה ואז מתקלחת ופותחת ארון להחליט מה ללבוש – לפעמים הבטחון

הבסיסי הטבוע בי אלוהים-יודע-למה-ככה-נולדתי-נשבעת שבתחום "הזה" הכל בסדר, אני ניראת

טוב, הגוף שלי יודע להחזיק בגד – אין סיבה לעשות מהתכונה הזו עניין, זה כמו להיות פוטוגני,

פשוט תכונה – לפעמים הבטחון הזה מתפוצץ לי בפנים כמו פצצת זמן ממש.

אני פותחת את הארון שלי ביום שישי ואין לי מה ללבוש.

אולי-זה-ילמד-אותך-סוף-סוף-שלפעמים-כדאי-ממש-כדאי-לתכנן-מראש-להתכונן-אפילו-תיאורטית.

אני מחפשת ללבוש משהו וצריך שזה יהיה יפה, נוח, קולי, מדליק.

שלא יהיה משתדל מדי, לא מהודר מדי, לא קורבן אופנה, ומצד שני שכן יראה נפלא.

שיזכיר למי שצריך שכן, בטח שאני יכולה לסחוב עלי קמפיין לנשים-לא-ילדות-ובכל-זאת-אוהבות-בגדים,

ובכלל, שאני אהיה לבושה נפלא ואראה מקסים.

או ההיפך.

מה שיצא.

Well

זה לקח שעה ו…המיטה שלי נראתה ככה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

חדר האמבטיה ככה:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והוחלט ללכת על בטוח: ג'ינס,

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

גופיה לבנה וג'קט. או העור החום או השחור

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והפנינים שקבלתי מסבתא

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והאמת שבקשר לנעלים היו מחשבות……

.

.

ואז, אחרי שעה, בערך, אורגן זה:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

שישי בצהרים. מזג אוויר נפלא ממש. קפה טו גו תוצרת בית, טלפון לוודא שזאתי בסדר, ברוס בסידי –

הוא תמיד עושה לי מצב רוח טוב וחזק, תנועה הגיונית ליום שישי והכל פשוט מקסים. אני חונה בחניון הגדול

מאחורי הסינימטק, מציצה במראה, השעה אחת וחצי כמעט ואני ממהרת צעדים. הרחבה לא עמוסה ואין בה

תחושה חגיגית. אני מזדרזת כי אולי יש איזה טכס קטן דווקא לפני ההקרנה במקום כרגיל בסופה,

ואני נכנסת כרוח סערה. סינימטק תל אביב מקבל את פני בשלווה ושיגרת יום שישי רגילה.

אני עומדת בכניסה לסינימטק ופשוט צוחקת בקול רם. בחיי.

זו לא פעם ראשונה, גם בטח לא אחרונה ובכל פעם זה מצחיק אותי מחדש.

בשבוע הבא. אותו מקום. אותה שעה. הקרנה חגיגית ל"עד החתונה – עונה שניה".

אני אהיה שם, בטח שאהיה,

השאלה היא כמובן, מה אני אלבש.

.

כתמי חלודה ועינים כחולות

.

.

.

קיץ 77'

לביאה מתקשרת להגיד שמנחם גולן רוצה לפגוש אותי.

הוא מפיק ומביים סרט על מבצע אנטבה ויש תפקיד בשבילי ונא להתייצב ב… אני לא ממש זוכרת, אבל הגיוני

שבמשרדים של "סרטי נח" – אלנבי פוגש את בן יהודה, קומה שלישית, מדרגות מפחידות ומשרדים.

קולנוע?

משחק בקולנוע?

לא ממש.

דוגמנית צילום מאד מאד עסוקה כבר הייתי,

לדבר "בטבעיות" יכולתי תמיד, להיות צעירה ויפה, הייתי, ויותר מזה כנראה לא הצטרכו.

וכך, בלי משים, כבר היו מאחורי כמה תפקידים קטנטנים, כאלה שהיום כל שחקנית צעירה ומתחילה

תהיה מאושרת לקבל אבל אז, לא הייתה לזה בעיני משמעות מיוחדת. מצלמה זו מצלמה :)

*                    *                  *                   *                       *

אתגר לקורא יאיר רווה:

מנה ארבעה סרטים ישראלים שבהם השתתפתי בסצנה עד שלוש עד שנת 1977 – עד מבצע יונתן.

*                   *                   *                   *                       *

מנחם גולן מביט בי.

משרבט לשון החוצה כמו שהוא עושה תמיד כשהוא מתרכז ואומר לי להגיד לו שני משפטים.

אני אומרת, התפקיד שלי. מצלמים את  מבצע יונתן, הוא אומר, כך יקראו לסרט. מתחילים בעוד שבועיים.

חייבים מהר כי גם האמריקאים מתחילים לצלם את המבצע אנטבה שלהם וצריך להיות ראשונים.

מה התפקיד שלך? אה, כן הוא אומר, זה סיפור אמיתי, מהחיים.

כן, בטח שיהיה תסריט עד תחילת הצילומים.

גבר אחד סיפר לאשתו שיש לו עשרה ימים מילואים ולקח את אהובתו הצעירה עד מאד לפריז.

גבר ביש מזל, המטוס נחטף והגיע לאנטבה. עכשיו לא רק אשתו גילתה את האמת.

כל העולם גילה את האמת. אַת הבחורונת, שייקה אופיר, הגבר.

עברו שבועיים, בערך.

המלבישה מדברת איתי בטלפון, מבקשת ממני להביא ביום הראשון כמה אפשרויות ביגוד.

כמה חבל שלא חשבתי שאת מה שיבחר אצטרך ללבוש כמעט חודשיים, יום יום, יום יום.

ג'ינס, חולצה לבנה עם ריקמה אדומה, וסט.

מגיע התסריט.

מסמנת שורות, חושבת על הדיאלוג, לומדת בעל פה כמה שאני מסוגלת ודי מתרגשת האמת.

רשימת השמות הכתובה על דף ההסעות מעוררת הרבה יראת כבוד במטבח הקטן ברמת החייל:

יהורם גאון

אסי דיין

גילה אלמגור

אריק לביא

שושיק לביא

שייקה אופיר

יוסי גרבר

רחל מרכוס שהסבירה שירים של אלתרמן לקראת בחינת הבגרות בספרות שהייתה באמצע הצילומים.

מונה זילברשטיין

בר יותם

שמעון לב ארי

גבי עמרני

והרשימה ממשיכה.

.

ביום הראשון של הצילומים, אני בבית, מחכה למונית שתאסוף אותי. המונית מאחרת

ואני מחליטה שיש לי זמן למרוח לק אדום על הצפורניים. טעות. ביג טעות.

סוגריים –  מילת המפתח בקולנוע continuity – המשכיות.

אם עלית לטיסה או לכל סיטואציה / סצנה  עם צפורניים אדומות, כל זמן שאת על הטיסה, או בסיטואציה

ועד שלא ראו אותך מחזיקה בקבוק אצטון, או שעבר מספיק זמן בעלילה, מה שלא קורה במטוס חטוף,

הצפורניים שלך ישארו אדומות. גם הויכוחים שלך עם נערת התסריט שמי רואה, למי איכפת ונמאס לי

להתעסק עם זה כל הזמן, ג'נט בבקשה…, למרות ההבנה שאיש לעולם לא ישים לב, למרות כל ההגיון

שאומר שאין לזה שום משמעות וחשיבות, ומי שישים לזה לב, מגיע לו – משפט רווח על סטים,

ג'נט נערת התסריט, ערכה לי מסדרי לק אדום מדי פעם ולא העזתי להמרות את פיה –  סוגריים.

בוקר ברמת החייל.

אני מחכה. נרגשת ומתוחה. צפצוף. תסריט ביד אני נכנסת למונית.

הרבה אנשים מבוגרים, כך הם נראו לי, מצופפים בתוכה, בדיעבד אני מבינה, מהנסיון שלי,

שהם כבר עצבנים אש וחסרי סבלנות מהנסיעה הזו. הסיבוב הארוך במונית, דבר ששחקנים

בדרך כלל ממש לא מחבבים, בעיקר בגלל ענייני אגו – את מי אספו ראשון וכו' – וכאן,

מטעמי גיאוגרפיה פשוטה אוספים אחרונה איזו דוגמניה  בלונדה צעירונת שהם לא מכירים

מהתיאטרון.

אני נכנסת למונית ושושיק, שני, שאחרכך הפכה לסוג של אמא אווזה שלי, ונעה ויעלי שלה ושל אריק גנבו

לי חתיכות לב לתמיד, מביטה בי במבט זך ואומרת בקולה התמים:

אוי, זה מצויין שמרחת לק, ה'שוט' הראשון שמצלמים זה קלוזאפ על הידיים שלך.

טרח. בום. כולם צוחקים ואני, נשמתי צונחת. אני רוצה למות. מתיישבת במקום הפנוי, נושמת מהר, קופאת

ומרגישה נורא. הגבר שישב לידי, הביט בי במבט כחול, הושיט יד בדרך מצחיקה ואמר בקול חלוד:

שלום אני שייקה, אני המאהב המבוגר שלך, חייך וקרץ.

קנה אותי ברגע. הרגיע אותי בשניה.

מצאתי מלאך שומר.

.

.

.

.

.

.

.

מה אני יכולה לספר היום ביום שנערך טכס פרס אופיר כזכרון אישי, קטן על האיש הזה?

ביליתי איתו כמעט חודשיים על הסט. יום יום. שעה שעה. צמד חמד. אין אחד בלי השניה, ולהיפך.

הוא הצחיק אותי כמו שאף סטנדאפיסט לא עשה מעולם.

הוא דבר אלי בפנטומימה חצי מהזמן. ובחצי השני במבטאים.

הוא היה….מילה מוזרה משהו….אלגנטי. כן. הוא היה אלגנטי.

בחודשיים הארוכים החמים והצפופים, בשעות הבלתי הגיוניות שהיינו סגורים בתוך ההאנגר הענק, דמוי

ההאנגר באנטבה, או יותר גרוע, בתוך המטוס שבו צילמנו שבועות ארוכים. בחום, בזיעה, בלחץ,

במהירות, בין 200 ניצבים, עשרים ומשהו שחקנים שלכל אחד אגו גדול מחברו, או חברתו, במאי

מלחיץ וצעקן, צלם שקט ועיקש – אדם גרינברג – הפקה ענקית בקנה מידה מקומי, שחקנים זרים,

עיתונאים, נערות תסריט היסטריות לשמור על המשכיות של כמעט 300 איש,

חם שאי אפשר להאמין ומר אופיר?

מר אופיר לא מזיע, לא מתרגז, לא מתעייף.

אי של אנושיות, סבלנות ומקצוענות חסרת תקדים.

התוצאה הסופית זה מה שחשוב חזר ואמר והכריח אותי ללמוד בעל פה ולעשות חזרה, ועוד אחת ועוד

אחת אחרונה ממש. הוא לימד אותי, והיו לי ויכוחים גדולים איתו על זה, איך לגנוב למצלמה :)

איך ומה צריך לעשות כדי להיות בפריים כמה שיותר.

אני לא הסכמתי איתו. לא המרתי את פיו כמובן אבל ניהלתי איתו ויכוחים ארוכים סביב הנושא.

כבר אז טענתי שהבמאי יודע הכי טוב מה טוב לפריים ולסרט ולנו אסור להפריע, רק לעזור.

ועדיין אני בדעתי. אבל הוא התעקש. הוא היה מרוכז כל הזמן.

עבד ובדק. בדק מה ה'שוט', איפה המצלמה, מי במרכז הסצנה, איך אפשר לתרום לסצנה גם מרחוק.

הוא הסביר לי איך ה'דולי', המצלמה על המסילה, כמו קרון רכבת שדוחפים,  חוצה את החדר ואיך אנחנו נרוץ

החוצה יחד עם התנועה של הדולי. הוא הסביר לי הרבה על עדשות ומינוחי צילום:

הוא לימד לשמר אנרגית משחק לקלוזאפ ולמדיום שוט של שנינו ולא לבזבז הכל long shots.

הוא סיפר סיפורי חיים מרתקים.

הוא הזהיר אותי מאסי וניסה, בצדק, להרחיק את אסי ממני.

הוא הסביר לי שהכתמים הצהובים/חומים בתוך העינים הכחולות שלי הם כתמי חלודה, שגם לו יש, מה שהיה

נכון,  ובבקשה כל בוקר לפני הצילומים לשפשף טוב טוב בנפט. נפט זה הפתרון הכי טוב להסיר חלודה.

וכל בוקר, הוא היה מברך אותי בבוקר טוב ואומר: לפתוח עינים לבדיקת בוקר.

והייתי פוערת עינים, שיבדוק.

הוא היה ג'נטלמן מהסוג הישן.

היו לו עינים טובות.

לפעמים, לפעמים כשאני מתאפרת, מקרבת פנים למראה כדי לדייק במלאכה,

אני מזהה את הנקודות הצהבהבות שלי עדיין מחלידות את הכחול שבעיני,  נזכרת בו,

ואומרת בלב: sorry שייקה …

ומחייכת.

כל שנה בסתוו. פרס אופיר וזכרון קטן, אישי. מזל טוב לזוכים.

זכרון חושים –

.

.

שש בבוקר. אבי, נשר אמר את ה cut האחרון בצילומי ה'פחדנים' –
שדרות רוטשילד, סוויסה הולך מולי עם אליזבט הארנבת בידיו,   אני לובשת שמלת כלה הזויה.
משאית זבל (אמיתית) נכנסת לפריים,  אבי צועק –  לא לעצור. להמשיך לצלם.
ידעתי שאני רוצה ללמוד משחק. וידעתי שאני רוצה אמריקה.

בשלוש שנים שקדמו לקחתי חלק ב – 'הלהקה', 'דיזנגוף99 ' וב'הפחדנים'.
המהומה סביב הסרטים וסביבנו – יוצרים כשחקנים, הייתה גדולה.  בקורות מופלאות. פרסי משחק.
פרסי חביבי נוער. פרסים והילולות. היה מצויין, אבל כמו תמיד, אצלי, משהו פנימי ידע אחרת.
ידע שלא יכול להיות ש'זה' כל כך קל. הדבר הזה שקוראים לו משחק.
היה לי מורה דרך ראשון מצויין. לטוב ולרע – מכל הדברים שאמרו ויאמרו על מר נשר,
הוא במאי שחקנים נפלא.
דרכו ללכת, להתלוות, להורות דרך לשחקן עד הפגישה המוגמרת בין השחקן, הדמות, הטכסט,
הסאב טכסט  וה'אקשן' היא דרך נכונה, נושאת פרות ומאד מרגשת.
אבל אני רציתי 'ללמוד' – לא ידעתי איך ומה לומדים משחק. אבל הרגשתי  שאני צריכה סוג של דרך.
שאני ארגיש נכון. הרגשתי שיש סוד, שכרגיל,  רק אני לא יודעת אותו.
שמי שב א מ ת יודע אותו יכול להיות שחקן.
ידעתי שאני לא רוצה לשחק בתיאטרון. שהקוד והחוזה הלא – מדובר בין  שחקני התיאטרון וצופיו
על הדרך והשפה שבה מספרים סיפור על הבמה,  היא לא דרכי.  אני רוצה 'כמו בחיים'.
משחק שרואים בו את העבודה.  את ההחלטות שעשה השחקן. את טון הדיבור ה'משחקי',
לא נכון לי.

http://www.stellaadler-la.com/AboutStella/StellaBio/StellaBio.html
מכל האפשרויות נבחר בית הספר של סטלה אדלר – ניו יורק.
יושב באמצע מנהטן. מוסד. נחשב. עובד על פי שיטת סטניסלבסקי עליה קראתי ובררתי מעט, והעיקר,
למרות שהגעתי באיחור של שבוע לפתיחת שנת הלימודים, ובעיקר לדעתי, בגלל מכתב ששלחתי לגב'
אדלר חודשים קודם, ועקב מוצאי האוקראיני/פולני/ ארץ ישראלי –
חולשה ל'סברס' ולאידישקייט –
זומנתי לפגישה עם סטלה. כבוד שמועטים התכבדו בו, ובודאי לא תלמידי שנה א'.
אשה בסוף שנות השבעים לפחות עם שני כלבים קטנטנים ווורדרדים כמוה ישובים בחיקה.
סטלה לבושה בגדים מפוארים, רעמת שער בלונד/אפור/ורוד מתגבהת מעל מצחה, שפתיה אדום
דובדבני החורג משרטוטי פיה, והיא ושני כלביה, מוציאים את לשונם הקטנטנה ומלקלקים את
שפתותיהם בסינק מדוייק להפליא. שיחה נעימה מהולה בזכרונות מבית אבא וזכרונות משרותי
בצבא הגנה לישראל, התקבלתי לבית הספר.

ימים ראשונים. הכרות עם מורים, תלמידים שיהפכו לחברים –
חלקם נהיו מ'שו בקולנע האמריקאי –
ומגיע שעור ראשון עם סטלה עצמה. אחד מהבודדים שקיבלנו. היא כבר הייתה ממש מבוגרת,
אגדה בחייה ורק האצילה מעצמה על בית הספר. היא נכנסת. במלוא תפארתה, שני כלבלביה בחיקה
ומתחילה לדבר. כל כמה מילים — ליק. שלושתם מלקלקים בתאום מדהים.
חלי די! לא על זה הפוסט.
והיא מסבירה את דרכה. תפיסתה, הבנתה את ה'טכניקה' שלה. הטכניקה של סטלה אדלר.
סיפרה שבתחילת המאה היא למדה משחק אצל המאסטרו. ס ט נ י ס ל ב ס ק י עצמו. בפריז.

סטניסלבסקי – http://www.bartelby.com/65/st/Stnslvsk.html
שהיה שחקן, במאי רוסי פיתח שיטת עבודה של ועם שחקנים שהתבססה על הרבה עבודה פיזית.
עם הגוף. עם הקול. כלים של שחקן. זכרון הגוף. זכרון אפקטיבי.
רצונו העיקרי היה להגיע למה שמתקבל היום כמובן מאליו במשחק. בתיאטרון לעיתים, בקולנע,
כמעט, כמעט תמיד. אפשר להשתמש במילה אמינות. כמו בחיים אני קוראת לזה.
האובר דרמטיות, המשחק הכל כך מוגזם, מוחצן, היה חייב להעלם.
השחקן היה חייב להתחיל 'להעתיק' את החיים. את גופו, קולו, תחושותיו, את החיים ממש.
החיים שלו או של הדמות שהוא מגלם.
אמרו סטניסלבסקי, סטלה אדלר והרבה מורים אחריהם. הגוף זוכר. הלב זוכר.
אתה, השחקן, זוכר דרך הגוף. אם 'תפעיל" את הגוף בדרך הנכונה לטכסט, לדמות, לסיטואציה,
ותעשה, פ י ז י ת את מה שצריך להעשות, הזכרון האחר – הרגשי,החושי, יתעורר, יציף אותך ואז
"זה" יהיה אמיתי. אתה תהיה בסיטואציה, במצב עצמו המשחק שלך יהיה אמיתי. כלומר –
אתה השחקן תהיה/תרגיש/תחווה ב א מ ת  את מה שהדמות שלך צריכה לחוות/להרגיש ב
סיטואציה המוכתבת.
בשתי מילים: מהחוץ – פנימה. מהפיזי – לרגשי.

דוגמא טיפשית – אם צריך להיות לך מאד קר. התבונן…זוכרים? מהשעורים הראשונים….
התבוננות וירידה לפרטים – התבונן איך גוף מתנהג כשמאד מאד קר. עשה מה שהגוף עושה במצב כזה.
שב כפוף. נסה לכווץ ןלהקטין את עצמך, את נפח גופך כמה שיותר. עוד קצת. נשוף לכפות ידיך.
התנועע הלוך חזור. נשום נשימות קצרות ורדודות.
אם תהיה דייקן ומיומן, תוך זמן קצר – קר לך. יהיה לך קר ב א מ ת. הבטחה.

חזרה סטלה אדלר מלימודיה ומיהרה אל לי סטרסברג – חבר לתיאטרון של ס.
http://en.wikipedia.org/wiki/Lee_Strasberg
סטרסברג גם הוא היה חבר בתאטרון שהקים סטניסלבסקי. אבל הדרך שהוא פרש ופיתח את 'הסיסטם'
של סטניסלבסקי הייתה שונה. הוא התרחק מהפרוש הפיזי והזכרון האפקטיבי ופיתח מתודה חדשה.
אדלר לעומתו הייתה ונשארה נאמנה למקור. היא חזרה ורצתה איחוד כוחות. אבל קיבלה כתף קרה.
סטרסברג סרב. סרוב אידיאולוגי, אבל סירוב.
שם התחילה מחלוקת גדולה שמחלקת עד היום בין אוהדי ה'טכניקה' של אדלר ובין אוהדיה המושבעים,
ואני בינהם, של 'השיטה' –  method –  ע"ע לי סטרסברג.

אמר סטרסברג  –  מי שזוכר הוא הזכרון החושי – sence memory –
כל דבר שחווית בחייך שמור אצלך. כל רגש. תחושה. הרגשה. וכולם אגורים במאגר החושי שלך.
הם לא שמורים ואצורים רק כזכרונות מודעים, כמו זכרונות ילדות או מסע,
הם אצורים גם כזכרונות חושיים. ריגשיים –
ועליך כשחקן ללמוד איך לזהות אותם, ובעיקר איך 'לשלוף' אותם ברגע הנכון. בסצנה הנכונה.
בדמות הנכונה.
אתה כשחקן לומד, דרך המקצרת את 'יכולת השליפה' של זכרון חושי.
היא פשוטה. דומה מעט למדיטציה. וכשאתה במצב ההוא, הנינוח – אתה יכול, כמעט פשוטו כמשמעו,
לאתר, למצוא ולהאחז בכמעט כל סוג רגש שחווית בחייך.
החכמה…לבחור טוב. לבחור נכון לדמות. למניעיה. למעשיה, גם הפיזיים.
אם תבחר נכון, תרגיש נכון. אם תרגיש נכון, תתנהג נכון – לדמות. לסיטואציה.
כלומר אם ב'טכניקה' של סטלה אדלר עליך ל'הנהיג' את גופך לפיזיות של הקור כדי להרגיש קור –
ב'שיטה', תמצא ותאתר 'זכרון קור' שלך, וכשתצליח להחיות אותו בזכרונך החושי, יהיה לך קר.
מאד קר. הבטחה.
מהפנים – החוצה. מהרגשי/חושי – לפיזי.

סיימתי את השנה אצל סטלה אדלר. משהו לא היה מספיק מדוייק.
הם היו מצויינים ומבינים ומתחשבים. הסברתי שאין לי עניין בתיאטרון והם הסכימו ש'יחפים בפארק'
יהיה ה'אנטיגונה' שלי – עשיתי חברים, היה טוב ומשהו לא הספיק.
שותפתי לדירה. אמריקאית סינית בשם איוו צ'ן , שבשנים מסויימות יכולתי לראות אותה מופיעה לרגע
בסרטי אימה אמריקאים — אחרי הכל אמזונה סינית, 184 סמ של עינים מלוכסנות, ניב מנדריני
ואנגלית מבית – הוא שילוב מצויין לסרטי קראטה, למדה אצל סטרסברג –

עברתי למנהטן תחתית. ה'שיטה' הרגישה נכון מהרגע הראשון.
מר סטרסברג העביר לנו כמה שיעורים בודדים – בעיקר התבונן, העיר ופה ושם החמיא (כן. כן ) –
ובשנת הלימודים השניה שלי נפטר. הלימודים בבית ספרו היו מעניינים –
וגם הלימודים בניו-יורק כמובן. את לומדת על החיים, לא פחות ממה שאת לומדת על עצמך,
על כוחותיך ועל חולשותיך כמובן –
אבל קרה דבר מוזר, ככל שלמדתי יותר, הבנתי שככה עשיתי לפני שידעתי שככה צריך לעשות –
מנגנון ה'משחק' הטבעי שלי ככה עושה בדרך כלל. קל לו ל'דמיין'.
קל לו לעשות נדמה לי ברגש. אני רק צריכה לנתב אותו. לבחור לו איפה לעצור ומה להוציא מארגז
התחושות, הזכרונות הרגשיים והחושיים, העלבונות, הפחדים, השמחות, הזכרונות הממשיים  –
כל אלה המרכיבים אותי ואת זכרון החושים שלי. ארגז הזכרון העצום והגדוש והמורכב שגר אצלי…
איפההוא גר? בלב? בראש? בכשרון? בדמיון? באגו?
לא יודעת איפה. יודעת שאצלי. וזה מספיק.

אז אם שואלים אותי אם למדתי משחק, אני כמובן עונה שכן –
ולפעמים מתענגת על השמות שאני יכולה לצרף לרזומה שלי :-) –
אבל אם תשאלו אותי באמת – אני כמעט בטוחה שמה שעשיתי לפני הלימודים דומה מ א ד למה שאני,
עדיין, עושה בין ה'אקשן' ל'קאט' –

.

אם תבקש ילד להיות עצוב ותשאל אותו איך הוא חושב שהוא יצליח להיות באמת עצוב לרגע,
רוב הילדים, יגידו שהם יחשבו על משהו עצוב. שקרה להם או שיכול לקרות להם.

והאמת? האמת האמת? זה דומה.ממש דומה.

c u t

.

פ ר ק י ם 5 – 12

.

.

אוקטובר 2006

קבלתי את פרקים 5 – 12 בסידרה החדשה שבה אני לוקחת חלק.

"עד החתונה"

ושוב ישבתי לקרוא ושוב מצאתי את עצמי קוראת בעיקר את השורות של איה –  'הבחורה' –

עד שנזכרתי.

וחזרתי לקרוא את השורות של דידי –  'האמא של הבחורה' –

.

מתי זה קרה ולמה אף אחד לא סִפר לי?!

.

.

.

אוגוסט 2010

עונה שניה מסתיימת היום. אני האמא. הכל בסדר. הכל טוב.

אני מאחלת לדידיות שבחיים לאזוראומץ ושמחה וחיים טובים באמת.

מגיע להן.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: