Tag Archives: מצפון

תרשום אותי מותק

.

.

"נתמודד עם הידיעה שבתוכנו חיים ופועלים אנשים שעברו היפוך תודעתי ועכשיו עושים הכל כדי

שנפסיד בקרב מול האיסלאם. נכבוש את הזעם, נקבל צרבת, נירק דם, ונזכור את כולם" –

כותב מי שאין טובה ממני להעיד שזה נכון, שיש אנשים העוברים "היפוך תודעתי" ומצפוני.

# תרשום אותישני שמאלנים בהריון

שני שמאלנים

.

מכתב התפטרות מהועד המנהל של שח"מ

.

חברי ועד מנהל יקרים,

 

הנני מגישה את התפטרותי מהועד המנהל של שח"מ.

זו התפטרות מחאה המצטרפת להתפטרותם של עוד ארבעה חברי ועד מנהל.

 

התפטרות מחאה של ארבעה מתוך שנים עשר חברי ועד שאחד מהם הוא היו"ר,

עשרה ימים לפני תום הקדנציה  אומרת הרבה, גם על התנהלות הועד והיו"ר, המוזכר בצורה

ברורה במכתבים האחרים וגם על הצורך הברור של כולם, חברי הועד הנוכחים, היו"ר, וחברי

שח"מ כולם להבין  שזהו תמרור הזהרה ברור ותקיף.

 

משהו בהתנהלות הועד המנהל והעומד בראשו אינו נכון.

 

בלב כבד אני מגישה את התפטרותי, אני חושבת ששח"מ צריך וחייב להיות קול תקיף ושפוי

במסגרת הדה ליגטימציה לתרבות בישראל שמובילה באגרסיביות פוליטית חסרת תקדים

שרת התרבות בימים האלה. צר ועצוב  שהדבר אינו קורה, ששח"מ משתרכת מאחור, שקולם

של אלפיים ויותר שחקנים בקושי נשמע, בודאי לא בצורה ברורה וחד משמעית בנוגע לחופש

הביטוי והיצירה.

 

הרעיון היחיד שיכול להביא לידי ביטוי את קולם האמיתי של חברי שח"מ בעניינים עקרונים

ממש כמו זה הנוכחי הוא משאל חברים. הייתי מציעה לעוסקים במלאכה, כולל אני אם אחזור

לועד המנהל מתישהו ( ואני בהחלט שומרת לעצמי את הזכות -הטובה – הזו) להשתדל להעביר

בתקנון אפשרות כזו.

 

היושר הפנימי שלי והסירוב להעמיד פנים מול העולם ויתר חברי שח"מ ש"הכל בסדר" לא

מאפשרים לי כרגע להשאר פסיבית ולא לנקוט עמדה גם מחוץ, שהרי רק אתם יודעים שמבית

אני ממש, אבל ממש לא יושבת שקטה ופסיבית, ועל כן אני מגישה בזאת את התפטרותי,

העצובה,-מהועד המנהל, כאקט של מחאה וחוסר רצון להיות מזוהה איתו ועם מהלכיו בימים

אלה.

 

אני שומרת לעצמי (כמובן) את הזכות הדמוקרטית לנסות להבחר שוב בעתיד.

 

חלי גולדנברג

לפרידה הזו היה תאריך מדוייק

.

 

צינת הבוקר העירה אותי עוד לפני השעון המעורר, פתחתי את דלת חדרה בשקט כאילו ישנה שם

תינוקת והצצתי. תמה, אין מילה טובה מזו לתאר שינה של ילד, גדול ככל שיהיה, בבית ילדותו,

בית הוריו. תום ושקט ומתיקות אין סוף.

החתולה יללה אז סגרתי במהירות, ששש…שלא תתעורר.

אור הבוקר בתחילת נובמבר רך, והשביל, הגינה כולה, עולה על גדותיה. עלי שלכת חומים וקמלים

נערמים כאילו ניו הייבן, קונטיקט, ולא פרבר תל אביבי, ישראל. בלי מחשבה התחלתי לגרוף

ולערום ערימות. אחת ועוד אחת, מרוויחה דקה ועוד דקה, ועוד אחת. שתישן עוד כמה דקות, אני

חושבת, נותנת לתנועות גוף אוטומטיות להרגיע אותי בקצבן, מתכופפת לבדוק אם הנרקיסים

באמת מתחילים לבקוע. בלי דמעות אני ממלמלת לעצמי, בלי דמעות, הבטחת,  וחוץ מזה בשבת

הראשונה הן יוצאות הביתה, ותכף יהיו נוריות, אני מבטיחה לעצמי באופטימיות. בלי דרמה גברת,

אני משננת ויודעת עמוק, במקום שיודעים בו, שהפרידה הזו לא דומה לאחרות, לא דומה לכלום

שקרה, ומבינה שזה לא קשור לפרידה הבוקר, אלא למשמעות שמאחוריה, למדרגת חיים

חדשה. ואז שמעתי את השעון המעורר שלה מצלצל, ונכנסתי הביתה.

.

התכוננתי לבוקר הזה, באמת שהתכוננתי. רשימות ציוד, תחקורים בטחוניים, שיחות, נעורים

מתפרצים, ימים ולילות מתהפכים, סדר יום שוצף כמו שרק חודשים לפני גיוס במדינה הזאת

מתנהלים. לילות שחיכיתי לה ובינתיים סימנתי וי על דברים-שאסור-לשכוח שהיא כתבה,

וניסיתי להגניב לרשימה דברים שחשבתי שהיא תצטרך. וגם כמובן, איך לא, שיחות

מעודדות (מנסות לפחות) על הטירונות שלי והשירות שלי בפרט, והצבא בכלל,

וחשבתי הרבה.

אני תמיד חושבת הרבה כשמגיע שלב חדש בחייה, בחיינו.

אני תמיד מרגישה הרבה כשהיא הולכת לחייה, ילדת הלב הזאת שלי, הבת שלי,

תמיד.

זה התחיל בצעד הראשון שעשתה על השטיח, כשחצתה את החדר מלא בני משפחה אל הידיים

הטובות של אבא שלי ביום הולדתה הראשון, וביום הראשון בגן כשצילמתי אותה ליד דלת הכניסה

של הבית שלנו עם התיק הקטנטן על הגב בידיעה והחלטה שהנה אני מתחילה טקס שילווה אותנו

שנים ארוכות (צדקתי), וביתספר, וטיולים, וטיסות, ומחנות קיץ, ומסיבות פיג'מות, ושני, חמישי, כל

שבת שנייה – שזה נושא פרידתי אחר מורכב – ובנסיעה לפולין שמקבלת כאן במשפחה משמעות

גדולה, ובכלל, בכל פעם כשהיא לוקחת צעד נוסף אל חייה שלה. והפעם, כמובן שגם הפעם.

בבוקר הזה, בנובמבר שמשי וסתווי, כשנעמדה נערתי שובת הלב בג'ינס, כפכפי אצבע וסוודר

אדום, על גבה תרמיל גדול ממנה, בטח גם שוקל יותר ממנה, ליד דלת הכניסה בבית שלנו כי-אין-

טעם-להתווכח עם אמא שלה בעניין הזה, של צילום ליד הדלת עם התיק כשיוצאים לדרך חדשה,

וחייכה, נו א מ א, מהר… ואז הגיע אביה, נכנסנו למכונית ונסענו ללשכת גיוס.

.

בכל פעם כשהיא נוסעת, מתרחקת  לזמן ארוך מהרגיל, כשאני חוזרת הביתה אני מסדרת ומנקה

את חדרה באופן קפדני ושונה מהרגיל. טקס פרטי. אני מקפלת בגדים למקומם האמיתי, מסדרת

מגירה או מדף – מה שלפעמים אני נמנעת לעשות מטעמי חינוך – מעבירה מטלית על מכונת

הכתיבה,על דובי ענק שחזר איתה פעם מניו יורק, מיישרת ספרי ילדות במדף אחורי ומחייכת

בשביעות רצון (המשימה הצליחה, אין בכלל ספק) מול אלה העכשוויים ליד מיטתה. אני מחליפה

מצעים, תוהה אם היא עוברת אותי במידת הנעליים ושאר הנעליים שלי יינצלו. מקפלת ג'ינסים,

תולה שמלות וינטאג' המזכירות לי את נעוריי הרחוקים, אוספת גומיות שיער, קבלות מסרטים,

מטעני טלפון כמובן ושאר דברים, וסוגרת את הדלת –לא רק מטאפורית – עד שהיא תחזור.

אבל הפעם זה אחרת, אני יודעת.

יותר מקבלת תעודת הזהות, שהיה יום מרגש באמת,

יותר מיומולדת שמונה עשרה,

הפעם זה הדבר האמיתי. והמהותי.

אני מביטה בתמונה שלה התלויה לי ליד מסך המחשב, על הפנים האלה שאני מכירה כל כך טוב,

שאין מצב רוח, ניעת רגש שעוברת עליהם שאני לא מזהה (או לפחות חושבת שכך), על העינים

האלה המשקפות את תמציתה באופן כלכך מדויק, ואני תוהה אם התיאוריה שלי תוכיח את עצמה

(שוב). שנות אמונה במה שאני (אנחנו) מאמינים מול אנשים הטוענים שאני מגדלת אותה בחממה

– בתי ספר מצוינים, סביבה מוגנת, פילטרים חזקים בילדותה מול חדשות נוראיות וטלוויזיה אלימה

ודבריםשלדעתנו לילדים אסור להחשף אליהם, לא צריכים לשמוע ולדעת.

.

ילדות היא זמן טוב, זמן של הגנה ואהבה.

איך היא תתמוד עם החיים האמיתיים, שואלים אותנו כבר שנים, ואני עונה שאין לי מושג מהם

או מי הם החיים האמיתיים, אבל גם אם החשיפה לחיים ה"אמיתיים", לאנשים גסי רוח ותרבות,

חסרי נימוס, כבוד בסיסי לאחר, שלא נגיד לאחרת, תגיע מאוחר. גם אם החשיפה לגזענות,

כיבוש, אפליה, שחיתות ואכזריות אישית או מדינית, פרטית או כללית, תגיע ממש מאוחר,

"המעבר", כמו שקראו לזה כל אלה שהזהירו אותנו, "המעבר" לא יהיה קשה. כלומר, הוא יהיה

קשה, אבל הילדים האלה יהיו בסדר, אפילו יותר מבסדר.

אם הבסיס הרגשי חזק ונכון ועמוק, הילד שלך יתמודד עם מה שלפניו.

עם כוחות נפש, יסודות הנכון/לא נכון, ובסיס ילדות מבוסס וחזק אפשר להתמודד עם הכל,

כמעט הכל, ובדרך  הנכונה. החינוך, הערכים, ההשכלה והאהבה שהילדים שלנו קיבלו – אבל

קיבלו באמת, לא במילים ריקות של משרד החינוך – יאפשרו לילדים האלה לעמוד מול החיים

האמיתיים חזקים, ערכיים, תורמים ומסוגלים להתמודד כמעט עם הכל.

.

בבוקר הזה אני מביטה בה ישנה. הריסים שלה לא השתנו מיום שנולדה,מתעגלים על לחיה

ויוצרים ניעת לב כמעט בלתי אפשרית ברכותה. אני מושיטה יד ללטף לחי סמוקה משינה טובה

ולהגיד שבוקר טוב מותק, זמן לקום, והיא מחייכת חיוך עטור לילה וחוסר מודעות ומיד נזכרת

ומתחספסת מעט, בסדר, קמתי. אני יוצאת מחדרה, עוזבת אותה לענייניה וניגשת להכין

סנדוויצים ופירות ליום הארוך שלפניה. בין אריזת לחמנייה עם דבש לשטיפת תפוח אדום אני

חושבת על הפערהעצום בין התמודדויות נעורים, בית ספר, חברויות, ענייני משפחה, ושאר

דרמות חיים רגילים של אנשים צעירים בני שמונה עשרה ובין מה שמחכה לה/להן/להם,

לילדים של כולנו במעבר הגדול, הכי גדול המשותף לילדים ישראלים, הגיוס לצבא,

והלב שלי.

איך שולחים בת שמונה עשרה, שמילת המפתח בחינוכה ובאישיותה היא אינדוידואליזם,

למקום שמעצם הגדרתו לא רואה את היחיד.

איך שולחים נערונת שמיום היוולדה יודעת שזכותה להביע את דעתה לא-משנה-מהי, ודעתה,

גם אם לא תתקבל, תישמע בכבוד הראוי. מה יהיה עכשיו, בתקופה שבה שכל מי שאומר,

כותב, מביע דעה אחרת מההמון, נשטף בגל תועבה וטינופת והתנפלות המונים וירטואלית

ולא וירטואלית.

איך שולחים לצבא בת שמונה עשרה שמעולם לא נתקלה בהטרדה מינית, באנשים שיכורים

ואלימים, בגברים גסי רוח, שולחי ידיים, רמיזות וניבולי פה, שלא נגיד אלימות אמיתית, הרמת

ידים,דחיפות, קללות. כלום מאלה לא הגיע אל סף חייה, מעולם.

איך שולחים לצבא ילדה טובה, כזו הנותנת אמון באחר בלי להיות תמימה מדי (אל תטעו),

כזו האומרת את שעל ליבה, מכבדת, מצפה לכבוד הדדי. לא גזענית, לא יהירה, דוברת

עברית נכונה, נפש חופשייה, טיפוס. איך שולחים אותה ולא מפחדים.

.

התכוננתי, באמת שהתכוננתי. עובדה, עד הרגע של האוטובוס הכל היה סבבה. חניה, הליכה

למקום ההתאספות, או, הנה השם שלך על הלוח, נורא מהר, טוב יאללה צריך למהר.

עד כאן, אמא יעילה, מעשית, מצטיינת.

אבל ליד האוטובוס, כשהעמיסה על דקותה את התרמיל שגודלו כגודלה, חיבקה את אביה

חיבוק שקט, את חברתה, ופנתה אליי במבט שאמר אמא די, כולה צבא, הבטחת, שם, מחבקת

אותה, הוצפתי. לא הרבה, לא זרם דמעות שיביך, אבל העינים כן, העינים התמלאו. ויותר.

זה היה חודש מאתגר.

הטלפונים הגיעו לפעמים. חלקם ריסקו לי את הלב, הבטן התהפכה, הרצון שלי להיכנס לאוטו

ולהגיע לבסיס הטירונות שלה ולעשות סדר חיימקה שלי היה עצום, הרצון שלי למצוא את

הטלפון של הרמטכ"ל (מצאתי), לצלצל לאשתו ולהסביר לה שאי אפשר ככה בלי סוודר בסוף

נובמבר והאחריות מבחינתי היא על בעלה – רק שידעו, אחריות אישית – אבל התאפקתי.

ואמרתי לילדה שלי את כל המילים והמשפטים שהיא הצטרכה לשמוע ושאני רציתי להגיד,

ושמעתי איך מפעם לפעם היא נשמעת מדויקת יותר.

מצליחה למצוא לעצמה דרך אישית, לנווט בין האני לאנחנו.

ובעיקר שמעתי את השינוי בזמן אמת, מיום ליום. בטונים ובעומק דיבורה, בהתמודדות עם דברים,

בוויתור על מה ששולי, שייעלם תכף, בהתעקשות על מה שהחליטה שחשוב להצליח בו,

וכמו תמיד התמלאתי שמחה עצומה על מי שהיא, ועצב קטנטן על מה שהיא כבר לא.

.

אני (שוב) מתבוננת בה ישנה. שנת בית עמוקה, כבר כמעט חמש עשרה שעות. תכף אעיר אותה,

בעוד שלוש שעות היא צריכה להיות בחזרה בבסיס. החודש הזה עבר במהירות בלתי נתפשת בין

מעט טלפונים וקבוצת ווטסאפ פעילה של משולש נצחי, ילדה, אמא אבא, למכונות כביסה וייבוש

וגיהוץ. בין ביטויים חדשים שלמדתי (מחר אומרים מחר) לדברים שלא משתנים בטירונות, לא

חשוב כמה שנים עברו (עדיין שומרים על כלום).

בעוד כמה ימים היא וחברותיה יעברו השבעה,

על-זה-שהטקס-יהיה-בלי-נוכחות-הורים-נדלג, ואחר כך יתחילו השנתיים האלה.

הן יהיו לא פשוטות בכל רמה אפשרית: מציות לפקודות, עמידה בזמנים, אתגרים, דרגות, פגישה

עם מגוון אנשים ונשים עד דילמות מוסריות לא פשוטות שהיא תיאלץ לעמוד מולן כמו רבים

ורבות מחיילי וחיילות הצבא הזה בשנים האלה.

תיאלץ להחליט בלא מעט צמתים מי היא, מה היא נושאת, מה במטען המוסרי שלה, האנושי. 

תמשיך לא לוותר על עצמה ולעצמה כמו רבים מבני גילה בארץ הבלתי אפשרית שבה היא חיה.

אני מתפללת תפילה חילונית ועמוקה

שהצבא הזה, שהיה טוב ומיטיב איתי, למרות המלחמה האיומה שעברנו בני דורי ואני,

למרות שהזמנים אחרים כלכך עכשיו, והמדינה הזו, אזרחיה, מנהיגיה וגם צבאה שונים כלכך,

וכל כך הרבה נחבל וקהה ודורש שכל רב, וזהירות ומוסר, ולב רחום ונדיב –

בעיקר לב רחום ונדיב מול אנשים, בלי קשר למינם, דתם, צבעם או מוצאם.

כמה אני מקווה ומייחלת שהצבא הזה יתרום לה רק טוב,

כמו שאני יודעת, אין לי ספק, אני מכירה את הסחורה שלי, שהיא תתרום לו.

אבל הכי חשוב, זה חשוב לי יותר מהכל, לכתה לשלום וחזרתה בשלום.

תחזרי שלמה, גוף ולב ונפש, את שומעת?

venic1

..

צלם בין היונים בונציה: אביה

.פורסם ב"לאשה" השבוע (עם צילומים אחרים)

.

 

עוד פעם ודי

.

/

זה לינק למאמר שכתב עמרי בן אדם ב"הארץ" היום

אני יושבת עם קפה ראשון מול המחשב וקוראת כמי שהשתתף בהפגנה האלימה ב"הבימה" לפני יומיים,

האינסטינקט שלי הוא: רוצה לשתף. מיד. בפייסבוק, טוויטר, גוגל + ואיפה שאני יכולה.

אני רוצה ולבקש מכם לקרוא.

לקרוא כל מילה,  יודעת שלבכם מתכווץ כמו שלי ואז קורה לי משהו שלא קרה לי מעולם,

אני חושבת שמה הטעם ועוצרת.

את רובכם כאן, במעגל הפייסבוק הקטן שלי אני מכירה.

מבית הספר, השנתיים בצבא, החיים, סטים של סרטים, סטודיו צילום, בגדים, ספרים, תל אביב, בתי

קפה, גנים ובתי ספר של זאתי, אהבות, וחיים, ובכלל. קרוב לודאי שאתם קוראים – או כבר קראתם –

את הטכסט הזה (בעיקר את הציטוט של ליבוביץ בתחילתו) בעצמכם בעיתון הבוקר או בסיבוב רשת

הקבוע שלכם, אז מה השיתוף שלי יתרום?

הרצון בשיתוף הוא סוגשל נחמה בעצם ההרגשה שיש מי שמרגיש כמוך, יש שותפים לתחושת העצב,

כעס, או מה שלא יהיה, אבל בעיקר נובע מרצון להשפיע על הדעה האחרת, זו שאנחנו מזדעזעים ממנה,

מישהו-על-צילום-של-ילד-פצוע-בן-שש-שכל-משפחתו-נהרגה-חבל-שהוא-לא-מת-גם-פחות-מחבל,

בעצם השיתוף,

כתיבת הסטטוס,

הטוויט אני מנסה לשכנע את האחר שהוא טועה, כמה הוא טועה,

ומקווה שאם ישמע עוד מילה, יקרא עוד הוכחה אחת על המסך מולו, יראה עוד צילום, ציטוט, הוא לא

יוכל להתכחש לאמת יותר, לכמה רע גורמת הדרך שבה הוא מאמין, שבה הוא פועל או מאפשר לאחרים

לפעול, ואז אולי יגיע רגע שמשהו יתחיל לחדור את תודעתו – אני נעצרת וחושבת (אללי) שגם מחזירים

בתשובה כנראה מרגישים אותו הדבר, מחפשים את הרגע שנוצרת אפשרות לפתיחות, להקשבה

אמיתית, להבנה –

ואולי, אולי אם אמשיך להפיץ ולכתוב עוד מילה ולהפציר שתקשיבו. תקראו ב א מ ת, אולי א/נצליח לגרום

למי שלדעתנו כלכך שוגה ומזיק, להבין את מה שלנו אין בכלל ספק  – ולא על אוטומט, לא מתוך יצרים

מתלהטים וזעם עיוור, אלא באמת מתוך בחירה עקרונית, מוסרית) שהוא נכון וצודק ואין בכלל דרך אחרת.

.

והמחשבה שאם א/נצליח לגרום לאדם אחד לשנות את עמדת המוצא שלו, לראות, להבין את מה שלנו

נראה כאמת המוחלטת, הדרך היחידה להמשיך לחיות כאן כמי שאנחנו ולא כמפלצת האלימה ומכוערת

שמראה סימני חיים מחודשים בככרות ובודאי בתגובות ובטוקבקים,

אם א/נצליח לגרום לאחד/אחת לפקוח את עיניו, לשנות את דעתו מתוך הבנה והכרה אמיתיות,

שזה דרך קשה מאין כמוה,

אין קשה ומייסר מלשנות דעה, מלהבין שמה שחשבת, שהאמנת שהוא האמיתי והצודק הוא לא,

תשאלו חוזרים בשאלה, חוזרים בתשובה, אלה יסורים קשים שבסופם אני מאמינה, שקט נפשי אמיתי.

אם נצליח עם הראשון, השני, נצליח עם רבים,

ואם נצליח עם רבים,

אולי באמת נצליח לגרום לשינוי, לתיקון ולהרוויח סופסופ חיים טובים, צודקים, שקטים.

הברווזון

.

ואז אני נזכרת שאנשי האגרוף הקמוץ, העינים הבוערות, היריקות והמוות לשמאלנים לא מגיעים לפייסבוק

שלי לעולם, גם לא לבלוג כנראה, ואני חושבת לעצמי שאין טעם, ואז אני אומרת שאני אכתוב לעצמי

ואשמור כמסמך, ואז אני כותבת ואומרת שטוב, אולי הפעם המילים שלי יצליחו,

בעצם המילים של עמרי בן אדם יצליחו, בלינק בתחילת הפוסט,

שם הכל התחיל הרי,

ברצון שלי שתקראו את העדות שלו, ברצון שלי לשתף עם הדומים לי, אבל בעיקר עם השונים.

 

.

.

אמביוולנטית ומכתב לראש הממשלה

.

מבוכה עצמית ובלבול רגשות מול מכתב הצעירים לראש הממשלה: לא נתגייס:

מצד אחד אני חד משמעית נגד סרבנות גיוס מכל טעם אפשרי להוציא סרבנות מטעמי פציפיזם (אמיתי

ועמוק) או אם מישהו היה קורא תגר נגד חוסר השיוויון בעניין שרות צבאי (עוד לא קרה אני חושבת).

מצד שני אני מתנגדת לכיבוש ולתוצאותיו הנוראיות עלינו ועל ילדינו ועל עתידנו ועתידם,

פועלת ומפגינה נגד הכיבוש ומייחלת שיגיע לסופו,

והנה,

נוער המסרב להתגייס מטעמי התנגדות לכיבוש ועושה צעד קיצוני כזה, אחד או שניים מהם חולקים

בית ספר עם הבת שלי, בדרך הקיצונית ביותר ואני מתנגדת לצעד הזה, לא מסכימה (עם הסרבנות),

משוכנעת שחובת הגיוס והשיוויון,

להגיד שיוויון ולהזכר ברבבות חרדים מפגינים בשבוע שעבר, כן?

חלה על כולם, כולן,

ובכל זאת מוצאת את עצמי לא כועסת עליהם, אלא לא מסכימה עם הדרך והמעשה שלהם,

ואפילו, בעמקי לבי, מעריכה על האומץ ללכת עד הסוף עם מה שאתה מאמין בו גם אם יש לו מחיר,

ויש כאן מחיר גבוה, ע"ע החברה הישראלית,

וגם, אני חייבת להוסיף,

בתוכי, אני מחייכת חיוך אמהי של כמה הנעורים הם זמן סוער וקיצוני, ומקנאה (קצת).

יש דרכים ראויות

. נ.ב. הכותבת שירתה בשמחה שנתיים נפלאות בצבא, לא הייתה מוותרת על יום מהן, הצביעה של"י בבחירות הראשונות שלה, בזמן שירותה הצבאי ומלווה במידה הניתנת לה תהליכי מיון מרגשים בימים אלה ממש טרום גיוס בתה

.

דוּ-עֶרכּי, בעל משמעות כְּפוּלָה, בעל רגשות חצוּיים, בעל מחשבות או רצונות מנוּגדים, בעל רגשות מְעוֹרָבִים..
<מלאטינית : ambi דו-צדדי valentia כֹּח>.

רגע האמת הגיע, הפעם בעזרת אייל גולן, אבל לא זו הנקודה

פסטיבל העצמה נשית עם הופעות רבות של מיטב ה מתקיים בקרוב באילת, ביניהם, אייל גולן.
כשגיא ואורלי, מרוז את וילנאי גילו שהם אמורים להופיע איתו באותו פסטיבל הם בטלו את הופעתם.
דבר ראוי בעיני,
אחרי הכל, פסטיבל נשים ראבעק, אין גבול לציניות, לחוסר טעם, אפילו סתם לטיפשות.
ההתנהלות של גולן על פי המשתמע גם אם לא חרגה מגבולות החוק,
קשה לא להסכים שהיא חרגה מגבולות הטעם הטוב או מגבולות של איך-הייתי-רוצה-שיתנהגו-עם-הבת-שלי-או-שלו.
.
עכשיו נראה מה יבחרו לעשות יתר האומנים:
מירי מסיקה, צופית גרנט,
ענת הראל, שלישית מה קשור,
קטורזה, ליאור נרקיס, נדב אבוקסיס ועוד.
.
יש רגעים שאמן עומד מול ה"עד איפה" שלו בלי יכולת המלטות. חד וחלק, אין דרך ביניים,
כן או לא?
מצפון או כסף?
מה שנכון מצפונית מול למה לעורר מהומות?
להכנס למתח עם גולן, עם רני רהב יחצנו?
מה עושים? מה בוחרים?
יש רגעים כאלה במקצוע הזה,
לא רבים מדי,
שצריך לקחת החלטה ברורה, לקחת צד.
אני זוכרת שהבנתי שאני צריכה לקחת החלטה בענייני תצוגות אופנה (פעם, מ ז מ ן)או הרצאות
או סתם נסיעה לירושלים וצורך לעבור את הקו הירוק, ולקחתי החלטה ועמדתי בה כמעט במאה אחוז
בכל השנים שעברו. לא עוברת את הקו הירוק לצורכי פרנסה, ביקורים, הנאה, טיולים, פשוט לא,
אם אני (לדוגמא) חושבת שהכיבוש הוא אם כל הרעות שבאו על המקום הזה
אין בי יכולת לחיות עם הגם וגם, גם לצעוק ולהפגין ולהתנגד לכיבוש
וגם להרוויח ממנו פרנסה בנסיעה לתוך השטח הכבוש ונתינת הרצאות, צילומים וכו",
לפעמים אי אפשר גם וגם.
כך גם הפעם,
אייל גולן וכבוד לנשים זה לא מרגיש כמו סלוגן מדוייק בימים האלה, ההיפך הוא הנכון
ואם נקרא בין השורות אפשר להזדעזע מיחסו של הגבר הזה לנשים צעירות, ממש להזדעזע.
וזה הרגע של האנשים האלה,
האם ישתתפו לצד (גם אם לא פיזית לצד)אייל גולן בפסטיבל נשים
וכן, ודאי שזה משנה שזה פסטיבל נשים ולא סתם פסטיבל מדברי/רוחני/חגיגי כלשהו
או יגידו ש"סליחה עד כאן. מצפוני אינו מאפשר לי" ….
.
מעניין.
.
.
#מעניין אותי באופן מיוחד הפעם 
אח"כ הגיע זה:איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות לנפגעי תקיפה מינית קרא לכל האומנים שאמורים להופיע ב"פסטיבל נשים" יחד עם אייל גולן לבטל את השתתפותם באירוע. "לא יעלה על הדעת כי זמר שהתנהג אל קטינות כאל חפץ ושעשוע לסיפוק צרכיו יופיע בפסטיבל להעצמת נשים",
.
.

Sorry

.

אני אכתוב שוב, ובקצרה.

הסליחה אינה דבר מקודש העומד בזכות עצמו בעיני.

יש מעשים, אנשים, וחטאים שלא מגיעה להם סליחה,

שלא נגיד מחילה,

על עוולות, כאבים וחטאים שחטאו.

ערלות לב, גרימת כאב, אכזריות, בוטות, לעג, גזענות, גרימת עוול במזיד, גבהות לב מול חלשים ממך,

במקרו ובמיקרו דינם להזכר ולהרשם בין אם בספרו ובין אם בספרים אישיים, פרטיים, וטוב שכך.

שידעו שזה דינם,

שיתהפכו בלילות, שיתחרטו, שיסורי המצפון וההכרה של מעשיהם לא יעזבו אותם לרגע, שיתייסרו.

בעיקר את מי שעשו לחלשים, לחלשות מהם, אבל לא רק.

סליחה

.

Sorry

ככה אני מרגישה, מאמינה וחיה.

 

כַּרְטִיס קְּדִימוּת # דרוש פוליטיקאי חכם ומהיר

.

מכירים את האמא שעומדת עם הילד שצועק ומטריד ולא מוכן לעמוד בתור כמו כולם?

את שאתם מנידים בראשכם (הפנימי) לפעמים על איך-הילד-מתנהג,

אז זהו, שלא תמיד אתם יודעים מה או מי נמצא מאחורי הילד המנופף בידים או האמא הנבוכה,

הנה פוסט פייסבוק של איריס בוקר, מועתק, מילה במילה, ברשותה כמובן:

שלום

קוראים לי איריס , ואני אמא לילד אוטיסט בן ארבע , וגרה בצרפת

רבים מכם מכירים היטב את הקושי שיש לעמוד עם ילד בתור, ולא משנה למה,

לעמוד עם ילד אוטיסט מפגר או נכה הופך את העמידה בתור לבלתי אפשרית.

ילדים מיוחדים לא מבינים את משמעות העמידה בתור ורובם לא ממלאים אחרי הוראות,

גם נזיפה ועונש לא מובנים להם.

מהטעם הזה נמנעתי לקחת את הילד למקדונלד לסופר מרקט או לדואר.

מעבר לקושי האובייקטיבי יש גם את האנשים מסביב, שלא מפסיקים להעיר לך על איכות החינוך שלך.
.
לפני שנה הוצע לי כרטיס קדמיות מהמרכז לילדים נכים.

הכרטיס בעיקרו נושא את שם הילד ותמונתו, הוא מונפק על ידי המדינה ומחייב כל נותן שירות לקדם

אותך לפנים התור, ואת האנשים מסביב לתת לך לעבור לפניהם.

הכרטיס שינה לנו את החיים.

אני מסוגלת היום ללכת עם הילד למקומות שונים , בלי שהעניין יגמר בבכי, (בעיקר שלי).
/
בארץ הכרטיס לא קיים, אין היום כרטיס שתפקידו לעזור לאנשים עם מוגבליות לדלג על תורים.

הנה רעיון,

למה שלא ננסה להציע למחוקק להוציא כרטיס כזה שעלותו אפס, שאינו דורש מהמדינה דבר לבד

מהנפקה ויחולק אוטמטית לאנשים עם מוגבלויות.
/
כבר שבועיים אילנה הראל ואני מנסות לקדם את המהלך ועד כה לא הצלחנו להגיע לאף חבר

כנסת או עיתונאי שיקדם את הרעיון . 

אנא עזרו לנו , שתפו , דברו סביבכם, 

אולי נצליח להוציא גם בארץ כרטיס שיקל על החיים של ההורים הילדים הנכים באשר הם

תודה

.

זה הפוסט של איריס,

ועכשיו דרוש פוליטיקאי נבון שיבין כמה דברים:

1. כמה כרטיס כזה הוא דבר מוצדק.

2. שבמדינה כשלנו במיוחד צריך כרטיס כזה, כי למען האמת אדיבות וקבלת האחר ובעיקר ויתור

     על תור אינן מתכונות היסוד של הגנום הישראלי.

3. הכרטיס הזה יעניק הרבה יחסי הציבור מופלאים למי שיצליח לישם אותו

.

אז מה צריך? צריך להפיץ, להציע, להפיץ, להציע, לשלוח במייל, להפיץ,

וגם, להוסיף את בני התשעים ומעלה, גם להם מגיע…

.

בובות וגיבורי על

.

.

זוכרים שכתבתי שעד שעד שלא תראו לא תבינו… ?

כי אי אפשר לדמיין ארבעים ילדים קטנים, חודשיים עד חמש מבלים את יומם בשני חדרים סגורים,

כי בצהרים מגיעים עוד כעשרמ, חמישה עשר ילדי גנים ובתי הספר לאכול, להכין שיעורים, ללכת

לצופים ולהיות בסוג של השגחה עד שמי מהוריהם יחזור למה שמהווה בית אחרי יום עבודה קשה,

מתגמל בקושי, משפיל – כי כאלה אנחנו לזרים שחורים – ומעייף ועם מעט מעות לאוכל, גג וסכום

סמלי לפלורנס ומי שעוזרות לה..

הביקורים בגן שלה מתחילים להיות חלק מהסידור השבועי שלי,

אני לא מתחייבת אבל מנסה ומצליחה,

הילדים האלה ממלאים את הלב חום.

הצורך שלהם במגע, יחס, צחוק או משחק בכדור – ששלבתי היום עם תרגילי חשבון, בכל זאת אתם

כבר בכיתה אלף אמרתי להם והם כלכך, אבל כלכך שמחים בכל מה שהוא יותר מיחס פרקטי של אוכל

והוראות וגערות.

הם התחננו לצאת לפארק הילדים הגדולים (כיתה גימל) ופחדתי לקחת אחריות, אם יקרה משהו?

אז הסברתי ומיד שיחקנו המלך אמר ונפסלתי ראשונה והייתה שמחה גדולה.

אחרכך ראיתי את מרים בת התכף בת שלוש, צמות קלועות ועינים מחבקת בובה,

שאלתי אותה איך קוראים לבובה והיא פתחה אלי עינים מלאות תמהון ואמרה: בובה.

היא לא ידעה שלבובות יש שם, היא רק ידעה לחבק אותה,

ואז הגיעה מי שאני לא מצליחה עדיין לבטא את שמה, בת תשע, מלכת המקום, הכיתה ובקצב הזה,

גם העולם יכרע לפניה ברך ועזרנו למרים למצוא לבובה שם. הכירו נא את הבובה שירה.

ואז הגיעה קטנה נוספת וממש תלשה למרים שחיבקה את הבובה שירה ואפשר היה לראות כמה חום

ורוגע ילדה קטנה אחת מפיקה מבובה אחת והן התחילו למשוך ולריב על שירה שסבלה בשקט,

וכששאלתי איפה יש עוד בובות, הסתבר שאין.

אז ככה.

במבצעים ממוקדים אני מצויינת.

המטרה ואין מקום (גדול מדי לדאבוני) לחינוך מגדרי במציאות ההיא שם, בתחנה המרכזית,

אני מנסה לאסוף:

בובות –  אבל אמיתיות, עם עינים וידים ושער. לא פרוותיות וחיות אלא בובות שהילדות האלה יוכלו

להקשר אליהן, לתת להן שם ואני אנסה לדבר עם המאמא הגדולה כל ילדה תקבל בובה אישית שלה.

אם אתם קונים, לא ממיינים מהבית, תנסו (סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש) לבחור בובות חומות

או שחורות שער.

גבורי על – למיניהם, עדיף מגודל כף יד ולמעלה לבנים המתפוצצים מעודפי אנרגיה בחדר הזה שישבו

וילכו מכות דרך סופרמנים, מפלצות ושאר גיבורים.

כדורים  –  גומי, לא קשים כמו כדורסל, למשחקים בחדר. מסירות, מעגלים וכו.

מסדרון, שני וחצי חדרים (אחד לתינוקות) מטבח, שירותים. שלוש ארבע נשים, ארבעים + ילדים קטנים ממש. חיתולים, מגבונים, מגבות, סבון כלים, טשיו, ושאר ענייני ילדים קטנים, בשמחה, תמיד. המייל למטה.

.

chelli.goldenberg@gmail.com

.

גזל

.

התביעה הבסיסית הזו, לשלוח למגורשים את רכושם ששמו כאן למשמרת ותרופות וכילות נגד יתושים

והידיעה שרשות ההגירה מתנערת מהאחריות להעביר להם את רכושם ראויה לתפוצה רחבה, ולמישהו

עם מספיק כח והשפעה כדי שהדבר הראוי (לפחות זה) יעשה מול האנשים האלה.

הטכסט ששלחה יעלי:

.
חברים, אני פונה אליכם בנושא דחוף וחשוב, אני מניחה שידוע לרובכם שהסתיים הגירוש הנתעב לדרום

סודן, מה שפחות ידוע היא העובדה שכרגע תקועות בישראל 14 טון של מזוודות של המגורשים שרשות

ההגירה החליטה פשוט לא להעלות למטוסים כי "זה יקר מדי".

לי עולה תמונה אחת בראש שאני מדמיינת ערימה ענקית של מזוודות נטושות.

המזוודות האלו הן כל רכושם של המגורשים, בתוכן נמצאות גם הכילות נגד יתושים ותרופות רבות

שחולקו על ידי אירגוני הסיוע על מנת להגן על בריאותם וחייהם של המגורשים, היום נפטר המגורש

החמישי, בין המתים גם תינוק בין חצי שנה מערד. רשות ההגירה מתנערת מאחריות, חייבים להפעיל

עליהם לחץ עצום, לא מתקבל על הדעת שאנשים האלו לא יקבלו את רכושם, זוהי גניבה.

מי מביניכם שיש לו קשרים עם אנשי תקשורת או עם כל אחד בעל השפעה,

בבקשה הפיצו את הסיפור הזה, אפשר לפנות אליי בטלפון 0523990762.

תודה, יעלי

.

חיסונים ומי שבוחר לא לחסן את ילדיו

יוני 2016.

.
יוני  2016לא עדכנתי המון זמן,
היום דיווח על עשרה תינוקות שנפטרו משעלת בקליפורניה. לא מחוסנים
.
 יוני 2012 – התפרצות החצבת בבתי ספר וגנים. לא רק בדרום העיר

פברואר 2011 נעמה כרמי מתלבטת בפוסט רציני ומעמיק כדרכה מול ההצעה לקצץ בקצבאות

הילדים של הורים לא מחסנים. מצד שני, היא מודה שיש בה סימפטיה להורים לא מחסנים.

…………………………………………………………….

.

הנה הפוסט. מנחם בן הביע שמחה שהורי נכדתו קבלו את עצתו ובחרו שלא לחסן את התינוקת

שלהם. הוא הוסיף שאת בתו בת החמש עשרה לא חיסן מעולם וטפוטפוטפו היא מעולם לא חלתה.

.ו ב כ ן הבת שלך לא חלתה קרוב לודאי בגלל שהילדים סביבה בגן ובבית הספר כ ן חוסנו ברובם

הגדול מר בן, ובכך תרמו לסביבה בטוחה לגדילתה הבריאה של הילדה שלך.

הילדה שלו אינה תורמת הרבה לסביבה בטוחה ובריאה של ילדים אחרים. גם נכדתו.

הן בריאות בגללי, בגלל הבת שלי ובגלל אזרחים אחראיים כמונו שלא ניזונים וגדלים "על חשבון"

אנשים אחרים ובודאי אינם מעמידים את האחר, את ילדי האחר בסכנה, תיאורטית ככל שתהיה.

אני מפרסמת שוב את הרשומה שכתבתי אז. מילה במילה.

ומצאתי גם אצל דבורית המוולווטת טכסט הזה:

מיילבק

….. אנשים כמונו, שבוחרים לחשוב פעמיים לפני שהם מחליטים מה הם נותנים לילדים שלהם

לאכול ואיזה כימיקלים הם דוחפים להם לגוף, שפויים ואחראים הרבה יותר מהרוב המוחלט

של ההורים שנותנים לילדיהם חטיפים תעשייתיים מגיל חודש ודוחפים להם אנטיביוטיקה

בכל פעם שהם בוכים יותר מדי בלילה.

הורה / מגיב יקר

אנשים כמונו? הבוחרים לחשוב פעמיים לפני שהם מחליטים איזה כימיקלים הם דוחפים לגוף

של הילדים שלהם" – כלומר…חיסונים. אני לא מזכירה את ההתנשאות ונקודת ההנחה הבסיסית

שאם אני מחסנת, משמע אני  גם נותנת בגיל חודש חטיף תעשייתי ו"דוחפת" אנטיביוטיקה בגלל

קצת בכי בלילה….

כלומר, אם בחרתי לחסן את הבת שלי, אני, אנחנו, "הלא מחסנים" פשוט הורים איומים.

"אנשים כמונו" לא בוחרים לגדל את הבת שלנו "על חשבון" סיכון ילדים אחרים.

כי גם אנשים כמונו, כמוני וכמו אביהשלזאתי בחרנו לגדל את בתנו באופן אחראי

ולא אוטומטי – או כך לפחות אנחנו מאמינים ומקווים –

בלי לציית לנורמות של גידול ילדים באופן עיוור,

מתוך כוונה אמיתית לקחת אחריות מלאה על גידולה וחינוכה בדרך הטובה ביותר שאנחנו

מאמינים בה ומסוגלים לה.

דוגמאות?

בבקשה:

היא ינקה עד גיל שנה וקצת. הייתה בבית, צמודה להוריה עד שהייתה כמעט בת שנתיים.

היא מקבלת ואוכלת אוכל בריא יחסית ומאוזן.

היא מקבלת אנטיביוטיקה רק אחרי ארבעה חמישה ימים של כאבי אוזניים

,אם הם לא עוברים מעצמם, מה שכמובן קורה ברוב הפעמים,

ורק אם מתגלה החיידק ההוא במשטח גרון.

היא לעולם, ל ע ו ל ם לא תחזור/תוחזר לבית הספר עד שהחום שלה יעלם לחלוטין ואני משוכנעת

שכל רסיס וירוס או חיידק נמוג ונעלם ממנה – לטובת חבריה הבריאים כמובן.

היא לומדת כבר כמה שנים בשמחה גדולה בבית ספר אנטרופוסופי –

ולא שזה אומר שהוא טוב יותר מאחרים, רק מציין עובדה שטרחנו וחיפשנו ובחרנו את בית ספרה,

אמא שלה אפילו תהתה, ןעדיין תוהה לעיתים מתי התהפך העולם,

ובעקרון היא ילדה שגדלה עם שני הורים מ א ד מודעים לאחריות העצומה ולשמחה הגדולה אפילו

יותר שיש בגידול ובחינוך ילד.

א ב ל

לא על חשבון האחר.

לעולם לא על חשבון האחר.

ההבדל

בין להאכיל את ילדיך באוכל בריא לבין ההחלטה לא לחסנם הוא בעיני הפער בין המותר לאסור.

בין המוסרי ללא מוסרי.

בין אדם שהוא חיה חברתית לבין היותו טורף חסר רחמים,

ואתה,

מתנהג כמו טורף חסר רחמים ותפישה ואחריות חברתית.

– אם העולם שבו אתה חי, הסביבה שלך הייתה לא מחוסנת והיו נותנים לך אפשרות הפוכה,

להיות הראשון שמתחסן, מה היית בוחר?

– אם ילדי הכיתה של הבן/בת שלך יצאו לסיבוב עזרה והתנדבות – אחריות חברתית –

במרתפים ובגטאות  של הפליטים הלא מחוסנים בחלקם, תאשר להם להשתתף?

– האם תשלח את הילדים שלך לגן שבו, אידיאולוגית הילדים לא מחוסנים?

– האם אתה יודע שבימים אלה נבדקת על ידי הורים שילדם נדבק מילד לא מחוסן אפשרות משפטית

לתבוע הורים הלא מחסנים?  תביעה מוצדקת לדעתי וטעמי.

האפשרות שלך לא לחסן את הילדים שלך ניתנת לך בגלל שאני חיסנתי את הבת שלי.

File0033

.

בהחלטה שלך לא לחסן את הילדים שלך,

אתה מעמיד בסכנה את הילדה שלי.

וזה, מכעיס, מקומם, ובעיקר זה לא בסדר.

חד וחלק לא בסדר.

.

אסי – הרופא עם הלב הכי גדול שאני מכירה כותב הרבה על חיסונים

.

ככה?

.

נכון שלקח לכם זמן להבין מה אתם רואים בתמונה?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

צולם היום בגן לווינסקי. ישראל. פברואר  2012

/

ככה צריכים לחיות בני אדם?

גם אם מסתננים, פליטים לא חוקיים, מהגרי עבודה שאלוהים ישמור, ככה?

מדינת היהודים.

רחמנים בני רחמנים.

.

.

אז באיזה מחנה נולדתי אמא?

.

.

.

אני תוהה איזה שם נעים לאוזן, מרכך, פוליטיקלי קורקט הם יצליחו למצוא למחנות האלה?

מחנה מעבר? מחנה הסגר? גוואנטנמו במבטא ישראלי? מחנה שלושת השנים? מחנה ר–ז?

לא רכוז הם לא יעיזו, זה לא יראה טוב בכרזות נגדם בזמן הבחירות.

ושאלה שניה: אלה הנותנים מחסה לפליטים בסכנה לא מוגדרים, ובצדק חד משמעי, בסופו של דבר, גם אם

זה לוקח עשורים, כחסידי אומות עולם?

זה נכון שההגדרה היא:

בהתאם לחוק ניתן התואר "חסיד אומות העולם" למי שאינו יהודי, ופעל למען הצלת היהודים

בתקופת השואה תוך סיכון חייו.

אבל אם נחליף "מי שאינו יהודי" ב…ישראלי נניח, ופעל למען הצלת "בני אדם", "פליטים"….

בתקופה "חשוכה במדינת ישראל" תוך הסתכנות במאסר של חמש שנים כמו שהם אשרו הלילה,

אז ההגדרה תתלבש בול, כמו כפפת עור שחורה על היד, לא?

מגלב? מה פתאום מגלב?

מה אנחנו…

אני שואלת אתם יודעים,

כי אני מנסה לשמור על שמה הטוב של מולדתי – אך, איזו מילה מלאה משמעות והוד והדר –

מול עיניה של הבת שלי, ולא מצליחה. תראו מציאות:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מתוך אתר הכרזות

וגם:By Yael Gvirtz

רשמתי בפני את שמות 8 הצדיקים בסדום שהצביעו נגד חוק ההתאכזרות לפליטים: זהבה גלאון,
ניצן הורוביץ, אילן גילאון, דב חנין, שלמה מולה, איתן כבל, נינו אבסדזה, בוז'י הרצוג.
רשמתי בפני את כל עלובי הנפש שלא התייצבו להצביע איתם.
ועוד מחשבה: איפה הח"כים הערבים כשפוגעים בחרותם של בני מיעוטים אחרים…..
נ.ב.
שלי יחימוביץ הצביעה נגד. הסטטוס של יעל גבירץ עושה לה שלא במזיד כמובן עוול, וחבל.

.

.

כתב ויתור #

.

.

ליאת רון – שאני מחבבת עד מאד כבר שנים ארוכות – כותבת היום בגלובס על חובת העיתונאי לחתור

לדווח, לכתוב, לצלם את גלעד שליט בחזרתו כי זה תפקידו:

"בדיוק כמו שכתבים נאלצים להגיע ראשונים לביתם של חללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה, לפעמים עוד

טרם הדבר נודע לבני המשפחה עצמם, ולהביא צילומים ופרטים אישיים על ההרוגים למערכות החדשות

ולסקר לוויות שבני משפחות הנקברים לא מעוניינים בנוכחות עיתונאים בקהל המנחמים.

כמי שהיתה נוכחת בלא מעט לוויות כאלה, תאמינו לי שהדבר שעיתונאי הכי רוצה לעשות במצבים כאלה

הוא ללכת הביתה, או לפחות להיות כמה שיותר רחוק משם"

.

אז זהו ליאת, שלא.

שלצלם ולסקר לוויות שבני המשפחה ל א מעוניינים בנוכחות עיתונאים זה לא דבר ש"נאלצים" לעשות,

זה דבר שבוחרים לעשות. לעמוד מול ביתה של רונה רמון – את נתת דוגמא דומה – עם עוד צלמים,

ועיתונאים ל פ נ י שהיא עצמה קיבלה את הבשורה הקשה בחייה על נפילתו של בנה אסף, מה שבודאי

כפי שהיא העידה הייתה דרך מזעזעת וחסרת אנושיות – אין מילה אחרת, חסרת אנושיות – להבין מה

קרה זה לא "הכרח" "אילוץ" או חובת הדיווח התקשורתי, זו בחירה, גם של השולחים וגם של העושים

במלאכה.

הטענה שלך שאין הבדל בין הפולשנות הרכילותית שאנחנו כקוראים "דורשים" מהתקשורת, לבין

הפולשנות הנדרשת במקרים שהם לא "רכילות" פשוטה מקוממת באמת. כן, זה נכון שגם מרגול

או יצחק תשובה לא רוצים – ממש לא רוצים – צלמים ועיתונאים מתרוצצים מולם בשעות

האיומות ו/או המשמחות בחייהם ואיש לא נזעק להגן על זכותו של יצחק תשובה לפרטיות ביום

שהוא מחתן את בנו או של מרגול ומשקפיה הכהים בבחית המשפא ברגעי השפל של חייה,

אבל ההשוואה מקוממת ממש.

.

ציטוט:

"תפקידם של אביבה ונועם שליט, של אחיו ומשפחתו, לשמור ולגונן עליו בכל כוחם.

והם יודעים ללכת עד הסוף כשצריך, בדיוק כפי שעשו כל מה שניתן כדי לגייס לטובתם את כלי

התקשורת במאבקם הצודק לשחרורו מכלא החמאס" – נכון, וטוב שכך,

ורק כדי לתמוך במה שכולם יודעים שנכון לעשות,

כולל אני מאמינה את,

אני מצהירה כאן ועכשיו שמבחינתי,

כצרכנית מדיה כבדה,

הנה, יש לכם כתב ויתור ממני על החוזה הלא כתוב ביננו שאתם מדווחים, מספרים לי הכל.

מבחינתי, קבלתם כתב ויתור על חובתכם לספר לי, לצלם לי, לדווח לי על גלעד שליט,

משפחתו, מי בא, מי לא בא, איזו חולצה הוא לבש, האם הוא יושב בחצר, האם נעלו את שער

המצפה מפניכם או מה קורה שם החל מיום רביעי בבוקר ל…

את יודעת מה, לא חצי שנה, חודש.

תנו לו חודש בלי צלמים בשבילי מצפה הילה, בסופר, בנסיעה לים, לפסיכולוג

או לאן שהוא ירצה ללכת.

תנו לו מה שלא היה לו כל כך הרבה זמן, חופש, והפעם מכם.

.

.

בשמלה אדומה ושתי צמות, לאו דווקא זכרון משעשע מ"הלהקה"

.

.

.

מוקדש בבושה ובקשת מחילה לאופק בת הארבע שהופרדה בערלות לב ואכזריות מאביה אתמול בלילה.

*

מכל הדברים הקשים בגירושים, בפירוק משפחה, בשברון לב, באכזבות, הסתגלות, התנפצות ושאר

עניינים, הדבר הקשה מכל הוא הגעגוע.

לא שלך, לא שלו, לא זה שקשור לזוגיות שהייתה, לא זו ששייכת לכם,

הכי הכי קשים הם הגעגועים של הילד, של הילדה שלך.

ילדים מתגעגעים מדוייק. כמו לא לצאת מהפסים בציור. לא אבסטרקטי.

הם מתגעגעים למי שאיננו יותר מִלְמה שאיננו.

בימי ראשון שלישי רביעי וכל שבת שניה מתגעגעים לאבא,

בימי שני וחמישי ושני ערבי שישי מתגעגעים לאמא,

או כל סידור משפחתי אחר,

כל הזמן געגוע.

געגוע זה חמוץ קראתי פעם משפט שכתבה ילדה, חמוץ ומר, איכס.

כל הזמן געגוע למי שלא לידך.

מכל הילדים שאני מכירה ועברו את הפרידה הגדולה מהמשפחה כמו שהכירו מתמיד,

זו הטענה הראשונה שלהם. התלונה הכי הכי משמעותית.

כל הזמן געגוע, כל הזמן.

כשאני משחקת ושמחה הגעגוע מחכה בצד, לא מפריע,

אבל אחרכך הוא חוזר בדיוק לאמצע, קראתי באיזה ספר, או מכתב, או איפהשהו.

.

הבת שלנו הייתה בת כמעט ארבע, בדיוק בגילה של אופק.

שערה שחור, עיניה חומות, פוני, שער חתוך בקו ישר,

בצילום רחוק שלה מאותו גיל הן נראות תאומות. ילדה בת ארבע מתרפקת על אבא, על אמא.

הבת שלי / שלנו חיה עם אבא יומיומי, מעורב וזמין ללא עוררין, תמיד, ובפשטות ואהבה,

כמה אהבה,

ובכל זאת,

למרות השנים שעברו, דרך החיים הכמעט יחידה שהיא זוכרת, וגילה,

יש לא מעט ימים, רגעים, סיטואציות שהיא מתגעגעת למי שלא לידה,

וגעגועים,

געגועים הם חמיצות.

מי שהפריד את אופק בת הארבע מאביה הגר כאן על פי חוק, עובד ומפרנס את משפחתו,

מי שלא השכיל לראות את אופק כילדה ספציפית בת ארבע שאוהבת אוהבת אוהבת את אמא ואבא

שלה ב ד י ו ק אותו הדבר,

מי שלא יזכור לעולם שאת הפצע הפעור, הענק שנפער בנפשה של אופק ל ת מ י ד פצענו אנחנו,

א נ ח נ ו, יהודים בני יהודים רחמנים,

אנחנו שברנו לילדה קטנה אחת את החיים,

את שלמות נפשה ותמונת עולם הבטוחה שילדה בת ארבע צריכה.

אנחנו שלחנו חיילים במדים ונשק באמצע הלילה והערנו אותה ואת אמה ושמנו אותן מאחורי גדר,

ולא היינו חייבים,

לא היינו חייבים לאלץ ילדה קטנה להחתך ככה מאביה,

לא היינו חייבים.

יכולנו לחמול, להרגיש,

לחשוב על ילדה אחת כעל אופק, בת ארבע, שער קצר, עינים גדולות, אמא ואבא וילקוט ורוד לגן.

מי שלא מבין מה עשינו,

מי שלא מצא מטעמי נוקשות, ערלות לב, יהירות דתית דרך, מקום או חמלה לא לנפץ לב של ילדה קטנה,

שלא יעיז לעולם לבוא בטענות,

לעולם,

על חמלה, או על גורל ילדים אחרים,

ישראלים, פלסטינים או חלילה פיליפינים.

.

כי ילד הוא ילד הוא ילד. או ילדה.

.

.

מדים, נשק וחופש גדול

.

.

ולמה צריך חייל במדים ונשק כשיודעים שמי שמחכה בדירה הן ילדה ישראלית בת ארבע ואמה

המבוהלת? למה החופש הגדול של אופק נקטע באופן ברוטלי כל כך? והחיבוק החזק של אמא

שמבוהלת לא פחות מאופק. למה?  למשמרת עולם. מדיניות ממשלת ישראל, אוגוסט 2011

ננסי ואופק נלקחות מביתן. צילום:Rami Gud

.

.החופש הגדול של אופק

.

ומי שחושב שנשכח, טועה. יום הבוחר נראה באופק….

.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו מר קצב?

.

.

יוני 2007 שלום מר קצב.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

הנשים שהשפלת וביזית והכרחת וחייכת ואיימת ושלחת שליחים וקראת למשרד ונעלת את הדלת ודיברת טוב,

ודיברת רע וכפית את עצמך וחייכת והיה חשד שאנסת והמשכת כלא כלום.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

המעטות שעזרו אומץ וכח ומצפון ותחושת אני חייבת, לצאת מולך, מול נשיא המדינה ומול המערכת הגדולה,

המיומנת, העשירה, יצאו לעשות צדק עם נפשן.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

אחרי השנה הקשה והדרמטית שעברו. אחרי השיחות, החקירות, התמיהות, החשדות, הפחד, ההשמצות,

האיומים, מוסווים או שלא, הנדודי שינה, הבכי, התקפי חרדה, צלמים, עיתונאים ומה לא.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשכל מה שלימדו אותן על מערכת הדין במדינה מתוקנת, על סופו של הצדק לנצח, על שיוויון מול החוק לכל

אזרחי המדינה מתנפץ מול עיניהן?

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשהן קוראות ומבינות שבעיני החוק במדינתן, אונס שווה לנשיקה.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשהן נזכרות בכח ידיך, כח שלטונך, האימה המצמיתה שהשאירה אותן לידך גם אחרי שהצלחת לאנוס

ולהשפיל את גופן ובזזת את נשמתן?

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשהן מתחילות להבין שכח ושררה וכסף ושלטון ומנגנונים ושחיתות ופחד, אלוהים יודע ממה, וקומבינות

מצליחים לנפץ את שארית שלטון החוק במדינה שלהן?

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשאין להן מה להגיד לנשים במדינת ישראל שמרגישות זנוחות, ופרוצות ומותרות לכל גבר שיעשה בהן

כרצונו כי הוא כבר מבין ומפנים את ההגנה שהחוק במדינתן מעניק להן?

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

כשהן מבינות שפשעת וחטאת ולא תשלם על עוונך ופשעך, והן, הקורבן, משלם גם משלם.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

מול הילדים שלהן, הבנות גם, בנסיון להסביר איך זה קורה שהרעים כן מנצחים,

והטובים, ליבם ממשיך להשבר וסוף הצדק לנצח? לא.

לא במדינת ישראל.

איך אתה חושב הן מרגישות עכשיו?

ואיך, תגיד לי, איך אתה לא מתבייש?

2006

2007

2008

2009

2010

2011

.

.

22 מרץ 2011

אתה יודע איך הן מרגישות היום מר קצב?

היום הן מרגישות אחרת. סוף דבר.


ח'כ עינת וילף:"המנדט שייך למפלגה, לא אישית לך" – תמליל הראיון

.

.

להקשיב למילים שלה ולא להאמין כמה פוליטיקה הוא עיסוק בזוי.

.

.

הנה, הראיון מ  2010מילה במילה במידה והסרטון יורד מהיוטיוב, אחרי הכל את התגובות שלי לא אשרו שם משום מה:

דואק: מה לכל הרוחות את עושה במפלגת העבודה? מה אין לך מה לעשות בחיים? מפלגה שמתפרקת? עם כלום מנדטים?
וילף:  אז קודם כל זה בדיוק מה שיש לי לעשות בחיים.אני בן אדם שמאד אוהב אתגרים.נכון שנחמד לבוא למפלגה גדולה שבה הכל בסדר
אבל יש לי יחס ארוך שנים למפלגת העבודה, אני שם, אני באה מבית של מפלגת העבודה ואני מאמינה שיש משהו לא תקין ולא בסדר
במערכת פוליטית שבה מפלגת העבודה היא חלשה.קודם כל המפלגה, את תהליך הפירוק, עצרה…המרד
דואק: מה עצרה, לא עצרה. הרי אופיר פינס הרים ידים, התייאש, הלך הבייתה אמר אני עם ראש מפלגה כזה לא רוצה להיות פה לא מעניין
אותי להיות פה
וילף: החלטה לגיטימית והוא גם עשה את זה בצורה אלגנטית. אבל מהרגע שהוא עזב ואני נכנסתי היה לי מאד חשוב להפסיק את העמימות
שהתקיימה בשנה האחרונה כן יהיה פילוג, לא יהיה פילוג, זה מאד פגע במפלגה ולא היה בריא, היה לי מאד חשוב להיות ברורה..את
היית הראשונה שראיינה אותי
דואק: בערוץ הכנסת נכון..
וילף: ושמעת, הייתי מאד ברורה לגבי כך שאנ לא מתכוונת לפלג את המפלגה, אני מאמינה שבמשטר פרלמנטרי המנדט שייך למפלגה ולא
אישית שלך.. את רואה שבעצם…כבר לא מדברים על פילוג…האופציה ירדה מהשולחן, אומנם אנחנו מתוף שפל פועלים, אבל התחלנו
כבר לעלות..
דואק: נו, באמת
וילף: זה מעט, מעט מאד אבל …אני לא מסתירה את זה
דואק:  אהוד ברק הוא נסיך חלומותיך?
וילף:   אף פוליטיקאי הוא אף פעם לא נסיך חלומותי
דואק: חוץ מבעלך שהוא נסיך חלומותיך..אוקיי
וילף:  בדיוק..נסיך חלומות במקומות אחרים
דואק:  לא, את יודעת..אומרים עליו שהוא הורס את המפלגה, אנחנו רואים את ההתנהלות שלו, אומנם הוא מקבל ציונים גבוהים יותר מכל פוליטיקאי
אחר על התפקוד שלו כשר בטחון …אז אולי שיעזוב אותנו במנוחה…איש מוכשר כל כך, מדהים כל כך..אבל הוא הרס את מפלגת העבודה,
לא יעזור כלום. שלושה עשר מנדטים ובסקרים היא ירדה לששה מנדטים
וילף:  אז קודם כל מאד חשוב לי שנחזיר את הדגש למפלגה. יש איזה נטיה בשנים האחרונות, היא גם נובעת מזה שאנחנו מאד אוהבים לעסוק באנשים,
קצת מהפריימריז, קצת מהטראומה של הבחירות הישירות ששכחנו שהפוליטיקה בישראל היא פוליטיקה מפלגתית ופוליטיקה קבוצתית.
הנטיה גם של חברי המפלגה, לא רק בעבודה להגיד הכל על היושב ראש. היושב ראש מרים, היושב ראש מוריד
דואק:  נכון
וילף: לא, אני חושבת ש
דואק:  היושב ראש הוא הקטר המוביל את המפלגנ הזאת גם בבחירות, גם בפריימריז, גם בהתנהלות בכנסת, בתוך הממשלה או באופוזיציה, כן.
וילף:   הוא לא לבד. הוא חד משמעית לא לבד וצריך להפסיק עם זה.יש לו אחריות עודפת, ואני גם תכף אתייחס אליו ישירות,יש לו אחריות עודפת,
אב בין זה לבין להעמיד הכל עליו לטוב או לרע זה לא נכון ולא בריא לפוליטיקה. האחריות היא גם של כל אחד מחברי המפלגה. לשקם אותה,
לפעול להצלה שלה. לא מפילים הכל על היושב ראש זה גם לא אחראי וגם לא נכון

עינת וילף, בעיני, לעולם לא תצליחי להרוויח את כבודך בחזרה,

לעולם תשארי פוליטיקאית, במובן הרע, הנצלני, האנוכי והמכוער של המילה.

.

עורכת דין שפיגל, כנסי כנסי, יש לי משהו להראות לך, גם להגיד

.

.

עדכון: יש המשך לא באמת יאומן לפוסט הזה, כ א ן אנא קראו אותו רק אחרי שתקראו את זה הנוכחי.

.

הקדמה: עורכת הדין גליל שפיגל שמייצגת את אחד החשודים מבין בני טובים בני 18 מיישוב בגליל

שנעצרו שלשום במשטרת קריית שמונה בחשד שקיימו יחסי מין בהסכמה עם ילדה בת 12 מאותו יישוב

שבו הם מתגוררים והפיצו תמונות אינטימיות שלה בטלפונים סלולריים וברשתות חברתיות באינטרנט

אמרה ל"ישראל היום" : "הכל נעשה בהסכמה. מרשי הבין שהילדה נותנת אז למה לא לקחת.

מדובר בבן טובים ותלמיד מצטיין שהיה אמור להתגייס בקרוב ליחידה מובחרת בצה"ל.

עוד הוסיפה הסנגורית: "לצערי מדובר בילדה שכל האזור ידע שהיא נותנת והיו כאלה שניצלו

זאת וקיימו עימה יחסי מין ללא כל מאמץ. אפשר להבין את המצב הנפשי הקשה שבו היא נתונה

אבל גם החשודים מצטערים על מה שקרה וההורים שלהם בהלם. הם לא מבינים איך

נקלעו למצב הנורא הזה. אחרי שהשמועה עשתה לה כנפיים הגיעו לילדה גברים עם מכוניות מכל

האזור שעשו בה כרצונם. מרשי מכחיש שמסר את שמה לאחרים. כולם ידעו ובאו. זה עצוב ואני מקווה

שבקרוב היא תזכה לטיפול מקצועי שיוציא אותה לדרך חדשה."

.

.

.

.

.

.

הבנתי. הוא בן טובים ותלמיד מצטיין ותכף מתגייס ליחידה מובחרת וגם מצטער וההורים שלו בהלם,

wow

והיא? היא ילדה קטנה ונותנת ש כ ו ל ם ידעו וזיינו לא רק הלקוח המתוק שלך

wow

כולם? מה את אומרת? כולם?

כולם זה כולם, אין מה להגיד. אם כולם אז זה בסדר,

נו מה, כולם זה כולם. וילדה נותנת זה ילדה נותנת.

.

תגידי עו'ד שפיגל,

מי זאת בצילום שתכף תראי, בעוד ארבע חמש שורות?

מצאתי את התמונה שלה באלבום הפייסבוק שלך- דוגמא ללמה כדאי לסגור לחברים בלבד אגב,

ותמונה מאד דומה מצאתי בתמונת הפרופיל של הפייסבוק שלה.

מי היא?  בתך? אחייניתך? אחותך הקטנה?

את בטח אוהבת אותה מאד, וגאה בה. היא יפייפיה בעיניך.

.

.

.

.

.

.

.

..

עכשיו בואי נעשה תרגיל .

דמייני את השם שלה במקום השם של הילדה שהשתלחת בה באופן כל כך מכוער ודורסני

כדי להגן על הלקוח שלך, זה שאת לא מכחישה כנראה שקיים יחסי מין עם ילדה קטנה,

אלא מתרצת את המעשה השפל, הנבזי הזה כי  כ ו ל ם. כולם.

בואי נלך רחוק יותר,

בואי.

בואי דמייני ילדה שאת מכירה "נותנת".

או יודעת מה? בואי נדמיין שאומרים עליה שהיא נותנת. א ו מ ר י ם עליה.

כמו שאת אומרת על ההיא שנתנה אז למה לא לקחת.

בואי נדמיין שזה מה שמישהו היה מעז להגיד על מישהי שאת מכירה, אוהבת,

רק אמר, לא כי זה קרה חלילה,

סתם כתרגיל מחשבתי.

בואי נדמיין את הצילומים שלה בטלפונים של החבר'ה או באינטרנט.

את כל האזור יודע.

בואי נדמיין, בואי…..

ועכשיו,

כשהגוף שלך מכווץ, הנשימה שטוחה ומבוהלת, והלב שלך משותק בבעתה,

עכשיו

אשה, עורכת דין חייכנית ומטופחת כפי שבחרת להראות את עצמך,

.

.

.

.

.

.

עכשיו תתביישי.

.

הנה העיתון והציטוטים

.

ולא שכחנו את עו'ד רובינשטיין שטען שהנאנסת בכתה משום שהמגע המיני היה מאכזב בלתי מספק, זוכרים?

.

אני מקווה שתביטי ותקשיבי ללינור אברג'יל האמיצה בנשים בסרטון המצורף,

אולי תביני את עומק המעשה שלא יעשה שעשית בילדה ההיא,

ואני מקווה שמי שמרגיש/ה כמוני יוסיף כאן רק מילה אחת. ת ת ב י י ש י.

.

.

.

סליחה נחפזתי. טעות. נמחק הפוסט.

.

.

.

 

סליחה. הקישור שם היה קטן ולא קראתי/ הבנתי שהמטרה הייתה בדיוק זו, לזעזע נגד סחר נשים בעולם.

 

אני מתנצלת.

.

.

.

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: