Tag Archives: מצלמה

מפלצת הַמִיידִיוּת

.

.

את כותבת נהדר אומרת לי חברה בשיחת טלפון ממשית,

זה קצת נדיר שיחות אמיתיות בזמנים האלה, הווטסאפ חמד חלק גדול מהתקשורת בין כולנו,

אני קוראת אותך בפייסבוק וממש אוהבת איך שאת כותבת,

תודה, כיף לשמוע ( מה שנכון ) זו לא כתיבה אני עונה בלי לחשוב, זה בפייסבוק.

.

אני כל כך אוהבת את האינסטגראם שלך כותבת לי חברה אחרת ( בווטסאפ),

תענוג איך את מצלמת

ואני עונה בלי לחשוב, וואוו איזה כיף לשמוע, תודה,

אבל זה לא נחשב, זה באינסטגראם ובפייסבוק.

.

ואני יושבת מול מסך ומנסה להבין למה אני לא מרוצה

מה מונע ממני רק לשמוח מהמחמאות שקיבלתי על הכתיבה והצילום שלי,

ואני מבינה שעברה שנה וחצי מתערוכת היחיד שלי,

שלא סיימתי שני ספרי ילדים שכתובים וצריכים ליטוש וסיום,

שהסיפור הקצר שנשבעתי לסיים עד סוף החודש מתייבש בספרית "קצרים",

שלא כתבתי כמעט כלום שלא במסגרת הפייסבוק, טוויטר, טיפטיפה בבלוג,

כמה תרגילי כתיבה שקבלתי וברכת יומולדת לאמא שלי וזהו.

שלא נגעתי באחת מהמצלמות ( האהובות, החזקות, המחזקות ) שלי כמעט חודש,

אבל עם הטלפון צילמתי למעלה משבע מאות תמונות והעלתי לאינסטגראם שלי

כמו תמיד אחת, שתיים ליום.

ואני תוהה מה מדרבן אותי להוציא את המילים האלה עכשיו אליכם, החוצה?

מה לא מאפשר לי להחליט לחכות? לשמור מה שכתבתי לאחרכך,

מה מכרסם ודוחק ולוחש וצועק ומנסה להכריח להראות לכם הכל עכשיו,

ע כ ש י ו

ואני מבינה פתאום, כמו שלפעמים מבינים פתאום

שזו הסכנה האמיתית ברשתות החברתיות,

בפייסבוק, טוויטר, אינסטגראם,

אפילו בבלוג, שיחסית ליתר כבר נחשב איטי ודורש השקעה מסויימת,

גם אם שמחים איתו מאד.

זו ההיא הערמומית שלא מתגלה מיד.

זו מפלצת המִיידיוּת.

שהתרגלה לכתוב ולפרסם, לצלם ולהעלות מיד,

לקבל תגובות, מחמאות, הערות, תשומת לב.

התרגלה ליותר ויותר.

ככל שהתרבו אפשרויות הרשת, התרבו הפידבקים,

המפלצת הואכלה והואכלה

ולמרבית הפלא לא שבעה, רק הפכה רעבה וחמדנית יותר.

מפלצת המיידיות שמכרסמת ודורשת: ע כ ש י ו.

פרסמי עכשיו.

רוצה פידבק עכשיו.

היא רעבה. היא מפונקת. היא התרגלה.

כאילו אין מילים בעולם שצריכות התמהמהות,

זמן להתארגן וחיפוש מדד מדוייק, מקום סופי להתמקם בו,

מקום שלא מאפשר שינויים מתמידים ועריכה מחודשת.

מקום לשעמום, חיפוש, נסיונות, כשלונות, עריכה, עבודה, השקעה,

זמן שבונה רעב ועומק ותוצאה שיש מאחוריה יותר מאימפולסיביות.

מפלצת המיידיות היא מפלצת אמיתית ומזיקה,

היא תובענית ומפונקת, עקשנית ומעיזת פנים,

אבל אני לא נכנעת

ומפרסמת הזהרה במקום:

הזהרו ממפלצת המִיידיוּת.

סליחה

.

היא מסוכנת.

.

It's time / מי שמביט בי / הזמנה

.

הזמנה לאיוונט

. אני אהיה שם ואשמח כלכך שתגיעו

בלוג הצילום של "הארץ" והבטחה

.

בלוג הצילום של "הארץ" הוא מקום דינמי ומעניין שעורך ומתפעל דניאל צ'צ'יק,

צלם העיתון וצלם בכלל, שתערוכה שלו מוצגת בימים אלה בגלריה בלילינבלום 2.

דניאל הוא אדם שעניינו בצילום עמוק ומשמח,

וההשקעה שלו בבחירה, עריכה, ותוצר סופי של הגלריה מעוררת תחושת טובה של התעניינות

אותנטית במה שהשקעת בו הרבה מחשבה, רגש ותשוקה, והערכה.

לא מזמן הועלתה בבלוג גלרית עבודות שלי.

התגובות הרבות שהגיעו שימחו והציפו אותי מעל ומעבר להתכוננות שלי, והתכוננתי :)

.

אני נותנת כאן לינק פעם נוספת לגלריה ב"הארץ" כי כך הבטחתי לגברת אחת נחמדה ומבוגרת

שהתעניינה בעבודה בתערוכה של הועד למען המלחמה באיידס, וביקשה דרך קלה להגיע אליו.

אז הנה

http://blogs.haaretz.co.il/hasifa/3798/ – 

ילדים משחקים צללית

.

כי זה מה שאני הכי אוהבת

.

.

ץ

http://blogs.haaretz.co.il/hasifa/3798/ – לינק

.

הבנין של דורית4

.

.

.

משימה אדומה ואייפון

.

המשימה: תוך רבע שעה יש לצלם גלריה שתמלא את מסך האייפון 6×4.

הצבע הראשון לפניכם.

אדומה

יהיה המשך, בטח יהיה.

תנסו גם,

זה FUN

.

אלפי אלפים

.

די. נמאס לה.

זרוקה בתיק כאילו הייתה זיפו, קשוחה וסקסית that is.

בימים טובים עטפתי אותה בגרב מתוך הרגשה שאולי אנסה להגן עליה מעט מחבטות ומכות שהתיק שלי

חוטף במשך היום, אבל ברוב הימים פשוט זרקתי אותה לתיק, היא והנייד, צמד שבלעדיו אין דרך להביט

אל העולם, כלומר בטח יש, אני כבר לא זוכרת מהי.

אלפי אלפים, עשרות אלפים פריימים היא שמרה לי,

מחברת בקסם בלתי נתפס בין מה שאני רואה, איך שאני רואה והדבר הנוסף הזה שאין לו מילים

וכמה, כמה טוב שהוא כאן, הרווח שבין רוח האדם והעין, והנפש. אושר.

ימי הולדת, בקרים, בית ספר, עצב, טיולים, שיטוטים, משימות, תהיות, בניינים, ההורים שלי,

הבת שלי, אני, לבושה, פחות לבושה, צילומים לבלוג, לפייסבוק, לשמור, לתערוכות עתידיות,

למזכרת, למשמרת, לתמיד. כי אין אפשרות לא לרצות לתפוס את הדבר הזה שאני רואה דרכה.

קסם, ועוד אחד, ועוד. מסע אין סופי.

ויש את האחרות כמובן. היפות, מתוחכמות, יקרות. על כל היכולות המופלאות שלהן, והעדשות

העושות פלאים, והפיקסלים האין סופיים, והיופי שהן תופסות לפעמים כמעט בלי עזרה, וכל זה

משמח ומרגש מאד,

אבל זאת,

זאת הייתה החברה הטובה, היומיומית, זו שלא זזים בלעדיה,

הג'יפ שבמצלמותי, רכב שטח קשוחה ויעילה.

היום התעייפה סופית, ומה שנשאר לי הוא להודות לה, ולמזלי הטוב,

לא הרבה היו נשארים/ות נאמנים כל כך מול יחס כזה.

ק ל י ק.

בתים שבורים

.

.

. אני מכירה אותם למעלה מעשור, משיטוטי אחר הצהרים עם זאתי בשכונה.

שני בתים שבורים ומנותצים, כמעט בלי שריד למי ומה היו פעם כשפעמו בהם חיים.

היה שלב שהשתלטו עליהם צעירים סוערים וחסרי בית, רואים בשברי הרהיטים והגרפיטי.

אחרכך הגיעה הגדר שהעלימה אותם מעיני.

היום כשנהגתי ברחוב ההוא, לפעמים אני חוזרת הבייתה בדרך עקלקלה בתוך השכונה,

לראות מניינים, הגדר הייתה מקומטת ומונחת בחלקה על החרציות והחובזות המכסות את החצר,

הניילון שכיסה חלונות חשופים רשרש, הקירות חשופים ומגלים שכבות חומר וצבע רבות,

ולא היה זכר וסימן לכלום, חוץ מכורסא, כמה ציורי גרפיטי על הקירות, בית בובות מחליד, וקירות. קירות מקולפים ומרוסקים בכל כך הרבה יופי, וחיים. וחשבתי מי היה חבר של הילד בחלון שממול, אם. וטפסתי במדרגות מתעקלות בחן וסגנון שלא ראיתי הרבה זמן בבתי העכשיו. . וידעתי שהילד שיגור בבית החדש שיבנה כאן אחרי שהקירות הקלופים והיפים האלה ימחקו יחייך לחבר בחלון הסמוך בדיוק כמו הילד ההוא, מהבית הזה שאני מתעדת כרגע את קץ חומריו, כי חיים. אפקה. מרץ 2012 .

שתיים בים, וחורף.

.

מתמיד אני אוהבת מזג אוויר קיצוני,

בעיקר בגלל תחושת החיות שקור קיצוני, רוחות או שרב מביאים עלי.

את זאתי אני מסיעה לים בימים הכי אפורים, גשומים וסוערים מתמיד, לפעמים יושבות במכונית, פותחות

לרגע להרגיש איך הרוח מנסה להציף את פנים האוטו בקור. לפעמים , עטופות במעילים ארוכים מאיתנו

ואף בן שש מציץ מתוך צעיפים טיילנו על החוף ושרנו שירי קיץ. ואתמול, אתמול התעטפנו כאילו סקי,

תפשנו כל אחת בדרכה – היא בנרתיק מגן ותשומת לב ודאגה, אני חופנת את העדשה, ויאללה – את

המצלמות ויצאנו לבדוק מה יביא הטבע לעינים שלנו. חשבתי שהרוח תצליח להעיף אותה, בכל זאת

דקה כגבעול זאתי, ושוקלת בהתאם, אבל היא עמדה שם יציבה ונחושה, נסערת וצוחקת, וצילמה.

לא היה שם איש מלבדנו

רק רוח, גלים גבוהים, שמים, וחוף מוצף.

האור ירד במהירות כך שצילמנו מאור כמעט מלא עד חושך כמעט מלא תוך חצי שעה מה שמרגש כי הכל

משתנה ממש תוך כדי תנועה. היה קר וסוער. הים הציף את החוף, רסיסי המלח צרבו בעינים, העור שלנו

היה מלוח, טעמנו והזמן היה מלא חיים וכוח וצהלות שמחה.

היא:

אני:

.

.

כשהחושך היה כמעט לגמרי, חזרנו הבייתה.

.

מומלץ. ולא חייבים מצלמות, הן רק התירוץ כמובן…

.

כיור עבודה

.

גם ביום הורים בנושא "נוער ואלכוהול"

אפשר למצוא נקודות אור, או עניין

אם זכרת להביא מצלמה וההרצאה מתקיימת בחדר של מגמת אמנות פלסטית…..

.                                                                                                                                                           .

במסדרון של ד.

.

.

.

במסדרון של ד. פעם בשבוע אני רואה דברים.

החדר שלה, שהופך שלי לחמישים וקצת דקות פעם בשבוע נמצא בבניין מוזר ומדליק בדרום העיר.

אני מקדימה תמיד. בחמש, שש, עשר דקות ומשוטטת בקומה ראשונה, שניה, שלישית ורוטנת מול עצמי

ומול הנודניקית add  הזאת איך שוב לא הבאתי מצלמה ממשית ואני מוציאה את הבלקברי. אני אוהבת

מה שהוא עושה לתמונות. האכות שלו לא נפלאה כמובן, ולכן הצילומים שלו, מעבר למה שהעין שלי רואה

ורוצה ומתכוונת, מקבלים סוג של סמירצ', מריחה, קסם. קצת כמו ההבדל בין פילם לדיגיטליות האלה.

ביום רביעי שעבר המדרגות המרוסקות וחהחבוטות

ואלה

והאור

.

או בעצם חסרונו היו כל כך, אבל באמת כל כך יפים בעיני

שצלצלתי בפעמון באיחור של הרף עין או אולי לא, אבל ככה הרגשתי כשהתיישבתי וניסיתי להבין,

או לראות את החיים כמו שהם, לא דרך עדשה, או פילטר…..

.

 

אסור לצלם במוזיאון. וידיד רובין גם…..

.

.

.

אסור לצלם במוזיאון. אסור לצלם במוזיאון. אסור לצלם במוזיאון.

אבל לא הצלחתי להתאפק.

היו שם אנשים שהסתובבו בשקט

שקועים איש איש במה שראו עיניו

וגם אני כמו תמיד ראיתי דברים מקרוב

וזזתי כמה צעדים והכל השתנה. במעט, אבל השתנה

ועמדתי בשקט וראיתי את הבת שלי מרוכזת אז התאפקתי והמשכתי לשוטט

והרמתי מבט

ועברתי שוב בחדרים המופלאים של אריכא הגעתי לאולמות עוצרי הנשימה של ידיד רובין והתמלאתי

שמחה ועומק נשימה ואז ראיתי איש אחד מרושל לבוש ופרוע שער שאיךשהו נראה לי מוכר ונעמדתי

תוהה מי הוא והשומרת הרוסיה תפסה את מבטי, חייכה ואמרה זה הצייר, את יודעת נכון? ונשמתי עמוק

ונגשתי אליו, אל ידיד, ואחרי שאמרתי לו את המילים החמות והאמיתיות שרציתי, שניסו להעביר לו את

עומק הרגש שהציורים שלו עוררו בי, בקשתי ממנו, נשבעת, להצטלם איתי. נעמדנו מתחת לציור החותם

את האולמות שלו, או אולי הפותח, תלוי מאיזה כיוון מתחילים…. וכמו גרופי אמיתית, עמדתי לידו וחייכתי.

.

ואחר כך הלכנו הבייתה.

.

והתחילה השבת האיטית הזו שנצבעה, ועדיין, בצבעיו של ידיד, עזים, פשוטים לכאורה ומלאים בהכל,

בדיוק כמו שצריך לפעמים כדי לזכור שאפשר גם פשוט חיים.

מילוט 28-200mm

//

/

אני כל כך מבועתת ומוצפת מהמציאות הפוליטית עד שהחלטתי לנסות להתרחק מעט, כדי להצליח

לנשום. היום כשיצאתי לענייני היום לקחתי גם מצלמה, לא רק את הבלקברי המשמש כעיני השלישית

בחודשים האחרונים. ניסיתי לא לשמוע רדיו כשנהגתי, לא לגלוש ברמזורים ובהמתנות ולהתרכז רק במה

שסביבי ממש. בסביבתי הפיזית. אלה תוצאות היום שלי: תל אביב, 10 ינואר 2011.

.

.

.

.

ואז חזרתי הבייתה.

אסקפיזם זה לא כאן. ואם כן, אז רק למספר קצוב מאד מאד של שעות. זה מה יש.

תל אביב ינואר 2011

.

תמונה:היום בחמש אחרי הצהרים

..

.

.

.

שולחן, בקבוקים ותרגיל בהתרחקות

.

בימים האלה הכל מתנקז אל העדשה.

אני מצלמת כל הזמן. פשוט ככה.

לפעמים גם הילדה שלי נלכדת בה,

אבל היא רגילה,

ואני,

הפנים האלה, העינים האלה איך אפשר לשבוע,

ובכל זאת מה שאני רוצה באמת בימים האלה זה להתקרב לDNA של העולם.

אני רוצה לראות את המולקולות של החומר,

לפרק את הרגיל למרכיביו.

ככה העין שלי רוצה עכשיו. כל הזמן. קרוב. יותר קרוב ויותר.

ומצד שני, הזמן של עכשיו הוא נקודת שינוי גדולה ולא ברורה.

כמו האאוט-אוף-פוקוס בעדשה המתחיל לאט, בדיסולב איטי להסתובב על צירו ולהתכוננן לַכֵּן.

לַכֵּן פוקוס. לַחדות המתחייבת. ולכן אני עושה לעצמי תרגילי לא-כל-כך-מקרוב-לפעמים.

ככה בבינוני. בַּרַגיל. בְּאיך-שרואים-באמת. בַּחיים ממש.

אי אפשר,

אני מסבירה לעצמי, לחיות או אפילו לצלם רק באקסטרים קרוב או אקסטרים רחוק,

חייבים ללמוד לראות, להרגיש, לחיות גם את האמצע לפעמים. את הרגיל.

First we'll take the camera, then we'll take life itself

תרגיל עצמי בהתבוננות:

כשמצאתי את השולחן המוזר הזה באיזה אתר בניה – שולחן, כמה קרשי בנין מחוספסים,

צבועים חלקית בסיד לבן, מחוברים במסמרי ענק – לא תארתי לעצמי כמה בדיוק, על הסמ'

הוא יתאים למקום הזה, ולבית שלי. נשטף במים וסבון ומאז הוא שם, כאילו מתמיד. כאילו

במיוחד. מה שמונח עליו מתחלף לפעמים, אבל איכשהו נשאר תמיד באותו כיוון ואופי.

אוסף בתחילת דרכו. אבני לב הנאספות בים, בשדות ובכלל

ענף שנאסף

שיח ענק עם פריחה לבנה יפייפיה ממש שאספתי מגיזום לפני חודש. הפריחה התייבשה ונשארה כך.

על מדרכה אחרת

חייבת להתקרב

בקבוקי sunbitter ששומרים לי ב"קפה איטליה"

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואני מגלה שאם אני מעיזה להתרחק מעט. לקחת כמה צעדים לאחור ולהסתכל, אני מגלה שמה שראיתי,

שאני מחפשת כל הזמן, שאני מפחדת שאולי לא קיים, בטח כשמתרחקים, לא נעלם.

הוא משתנה. הוא אחר, וחדש, אבל עדיין יפה בעיני.

תהליכים וחדרי חושך

.

.

2011  אתמול הייתה כאן צלמת אינטליגנטית לצלם אותי וכל מה שרציתי זה לצלם. לא להצטלם.

כל מה שמענין אותי עכשיו – חוץ מהשפעת בנות עשרה על מצב הרוח של אימן כמובן – הם צילומים.

ומילים. וההיפך גם. וסופי קאל גם. וכל מיני.

לפעמים אני מאד מאד איטית בחיבורים.

לרוב לא.

טכסט שכתבתי פעם מזכיר לי חיבורים, ואיך פתאום אני רק רוצה לצלם. כל הזמן לצלם.

כמו תמיד אבל בקול רם. אני מעלה את חלקו שוב לצרכים אישיים, רגשיים, משחררים.

.

אני אוהבת צילומים.

הרבה מזכרונותי הם תלויי צילומים.

לא רק בגלל הזכרון המוזר שלי והפרעת הקשב. לא רק צילומים מחיי המקצועיים – אֶלֶה לפחות

מודבקים באלבומים. מותכים לפסי דבק צהבהבים. שאריות נעורי הפוטוגניים נדונו להצתהב לנצח

באלבומים עבים ובויידמים מעלי אבק. נערה צהובה צוחקת אל עדשת מצלמה ממגנטת:

"מה ז א ת סבתא?" – הם נקרעים מצחוק, נכדי העתידיים.

פעם, לא כל כך מזמן – או שזה רק נדמה לי שלא מזמן – הדרך של הזכרונות והסיפורים להכנס

לפנתיאון האישי הייתה ארוכה יותר מקליק דיגיטלי ודאון לואוד למחשב – אפילו שאין קליק.

פעם הם קמו לחיים וזכו לחיי נצח מצתהבים רק כשהנגטיב פותח והתמונה הודפסה.

.

2010

רגעים יפים, קרובים עברו עלי עם אבי במרתף הבית שלנו. ברבוע הבטון שבנה לעצמו

בין פינת הכביסה, שלה, לפינת הנגרות, שלו. חדר משלו. כאילו קרא ספרי סופרות אנגליות.

חדר חושך. ממלכה.

שולחן ועליו מכונת ההגדלה הענקית. אסור. פשוט אסור לגעת בה –  צלוחיות פלסטיק מלבניות,

שחורות וגדולות, רדיו, אופססס, טרנסיסטור מנגן בשקט עם הפסקות לחדשות: כאן קול ישראל

מירושלים. מנורת קטנה מעל הדלת מאירה מעט באור כתום חלש, קלוש, את החלל ואבא אחד

עומד שעות ארוכות, לילות אין סופיים ומפתח תמונות.

מציל ומפרנס את משפחתו בעבודה צדדית, נוספת. סיזיפית, אחרי מלחמת התשה ארוכה ומיתון

אכזרי וממוטט. צילום אחר צילום, מלכת אסתר אחרי שוטר עברי מתממשים ובאים תחת ידיו הטובות

של אבי. הנגטיב מונח בתוך מכונת הפיתוח, ה'פריים' נבחר, נייר הצילום מונח במקומו.

מיד תזרק עליו להרף עין מדויק אלומת אור – שניה יותר מדי או שניה פחות מדי של אור והמציאות

שצולמה תעלם ללובן יתר או שחור מוחלט. האור מאיר.

הנייר מוכנס בתנועה מדוייקת לתוך צלחת ראשונה – המְּפַתֵח.

כמו מעשה קסמים של ממש, אם מביטים אל תוך הקערה – אפשר לראות.

האור הכתום מאפשר ראיה.

אם לא מורידים מבט רואים את  ז ה קורה.

בקווים איטיים של אַפוֹר הולך ומתחזק, מתהוַוה בתוך הקערה, על הנייר מציאות.

מתגלה עולם של רגע. שניה קפואה שמספרת הכל, אם רק יודעים או רוצים להתבונן.

ואז, ברגע מדוייק, כשהתמונה קיימת ואסור לה להמשיך להתפתח, כי כמו בכל דבר,

יגיד אבא, אסור להגזים, צריך לדעת את הגבול.

יש את הרגע האחד המסויים. מושיטה יד על פי סימן או מילה שלו, כבר גדלתי והוא סומך עלי,

אוחזת במלקחיים גדולים ובמהירות ובזהירות אין סופית –

מי שלא נתקל במבטו המוכיח של אבא שלי, לא יודע יסורי מצפון מהם –

לופתת את התמונה החדשה שמגלה לנו סוף סוף מה היה, שולפת אותה מקערת ה'מפתח', נותנת

לחומר לנטוף ומעבירה באיבחה לקערה השניה  עם החומץ.

העולם שנגלה קופא. פריז-פריים.

דקה בחומץ ומַשְהו מתקבע לנצח –

אבא מהנהן.

אני שולפת מהחומץ, מנענעת בזהירות – אבא מציץ, מאשר, וממשיך בשלו.

תמונה אחר תמונה הן גולשות למפתח, לחומץ ולפִיקְסֶר – החומר המקבֵּע.

שטיפה ארוכה במים. יבוש. מיון הצילומים לפי הזמנות. הכנסה למעטפות עם שמות.

ארבע מלכות אסתר במעטפה אחת, שני שוטרים בשניה, שלום כיתה אלף.

אבא ואני בקו יצור פרטי.

זמנים מודרנים של ממש במרתף בית ברמת החייל.

ועכשיו,

מי סופר כמה שנים אחרי,

חדר החושך של אבא, המצלמות שלי, המילים שלי, ואני, בונים לי סוף סוף, כנראה, חירות.

2012 רלוונטי מתמיד

.

עד שנגמרו לי המילים – הפרסומת שהוכיחה את עצמה

לפני שנים, די הרבה, השתתפתי בפרסומת ל…….למי זה היה……. כבר קשה להבין ולזכור

מרוב הסלולרים והפרסומות לא?…… עד שיגמרו המילים היה המוטו שלה….

פלאפון. זה היה לפלאפון.

ANY WAY – כפי שאומרים בשפות אחרות,

כיוון שהבטחתי והושבעתי להעלות היום פוסט, סמלי ככל שיהיה, עד הצהרים,

התיישבתי מול המסך, אבל נגמרו לי המילים.

מסתבר שזה נכון. זה קורה.

נבואות טיפשיות לצורכי פרסומות מתגשמות.

ואני הרי יודעת לא להאמין למה שמצולם ומובטח, בטח בפרסומות, מי כמוני יודעת.

כשהצטלמתי בגיל שבע עשרה בשמלת כלה

 

 

 

 

 

 

ואמא שלי עשתה לי פרצופים?

לא צחקתי לה מול הפנים באמא די נו עם האמונות האלה?

צחקתי.

והנה, עובדה.

גם כשכבר עשיתי לי חתן, לבשתי פיג'מה בצבע שמפניה.

ועכשיו,

עשור אחרי שהצטלמתי עד שיגמרו המילים, הנה עובדה.

הן נגמרו….:)

מזל שבלילות מעולפי חום, כשיש חושך, צללים וילדה שכזו אפשר גם בלעדיהן לזמן מה.

 

אשה מבוגרת, שער עיתון שישי, בלי חמלה

.

.

את ההתלבטויות שלי מול יכולות הפוטושופ כבר כתבתי, ואכן התלבטות,

וכל זה למה אני כותבת עכשיו?

אני מלינה ומתלוננת וכועסת על צלם רע, או לא מקצוען או סתם אדיוט חסר לב ונפש שצלם

את רבקהלה מיכאלי לשער של המוסף בשישי האחרון את הצילום הכי אכזרי, בוטה, מעליב,

לא מכבד ומזלזל באשה שראיתי מזה שנים ארוכות.

אין לי מושג מי העורך שאישר את פרסום התמונה הזו, ולמה,אבל אין לי ספק ששחקנית בת

שלושים וארבעים וחמישים לא הייתה מקבלת שער כזה לעולם ואם הצילום שהעורך היה מקבל

לבחירה היה זה או דומה לו, היו מצלמים שוב.

אין סיכוי שימצאו בארכיון צילום זהה ברמת הבוטות, החוסר מקצוענות, תאורה מכערת, איפור לא

מקצועי, בחירת פריים נורא שפורסם ככה. אקסטרים קלוז, שער יום שישי, אישה בת 70,

בלי רחמים.

הצילום של רבקהלה אכזרי לא כי היא לא יפה שם.

לא על יופיה באתי להגן היום, היא לא צריכה אותי בשביל להגן עליה בכלום.

הלוואי והייתי מצליחה להצליח לממש את עצמי, את יכולותי, הצלחתי בקצת ממה שהיא עושה.

ובכלל לא באתי להגן, באתי לכעוס. למחות. להגיד את מה שאני מרגישה מול הצילום הזה,

שיכול היה הרי להיות אני, אם לא היום אז בעתיד…

צילום הוא לא שיקוף של החיים.

בחיים הרגילים אין איש הרואה ככה אנשים.

באקסטרים קלוזאפ, נימי העינים ברורים,כל נקבובית, עורק ותא עור מובלטים בתאורה כמו שרק

במצלמה אפשר לראות.

למה להתקרב כל כך? קלוזאפ כזה?

אפשר היה לצלם אותה עם עדשה אחרת, להתרחק ממנה מעט, חצי גוף, גוף מלא

ואם כבר התעקשת על תקריב….אז….

הצילום הזה אכזרי כי הוא מראה אשה בת שבעים השמחה ושלמה עם עצמה כפי שמספרות

המילים שלה והצילום שלה מראה לא במייטבה. ואפילו ההיפך. למה? למה זה טוב?

התאורה, במקום לעשות איתה חסד, כפי שתאורה יודעת לעשות – לפעמים טוב מכל מאפרת –

משאירה ומבליטה את האיפור הרע, הרשלני כשכבה ברורה וניראת על עורה –

איפור שם כדי לשפר ולתקן ולהבליט את הטוב, עדיף מבלי שיורגש, כמו תאורה ופילטר ופוטושופ,

הקלוזאפ הזה הוא כל כך קרוב ואקסטרימי שאני מבטיחה לכם, מבטיחה,

שגם צעירות ממנה בחמישים שנה לא היו יוצאות ממנו בשלום.

כל נקבובית, כל קמט, מצולמים כבזכוכית מגדלת אכזרית והתוצאה, מדי.

הרבה יותר מדי. מהכל.

תגידו, השחקנית חשופה, אמיתית, בלי פילטרים. כמו שהיא באמת.

בתיאוריה נכון, יש כאלה צילומים. המפעימים וחושפים עד כדי התפעמות את האדם המצולם,

אבל בצילום הזה אין ולא רמז, קמצוץ של הדבר שיכול להיות.

אין את הנפש, הקרביים, האמת של המצולם.

הרגע שהמצלמה תפסה המשאיר אותך נפעם מול אמת אנושית, רגע מכמיר לב, המנצח הכל.

לא לא, בשביל זה צריך כשרון, ובשביל כשרון, כבר רמזנו, צריך לב ונשמה ואת זה אין,

פשוט אין לצלם הזה שבשלב זה אפילו אין לי חשק לזכור מה שמו.

אני יודעת שקרוב לודאי אין לה עילה ממשית לרבקהלה לתבוע אותו.

היא הרי עמדה שם, מאפרת מקצועית (?) איפרה אותה, צלם צילם אותה,

אני מוכנה להתערב שהוא אמר מילים יפות ומרגיעות, ועמד וראה במסך הדיגיטלי שלו את התוצאה.

את הקמטים הברורים המכוסים במייקאפ גס, הפס השחור המרושל מעל העינים, המסקרה עם הגושים,

השפתון הלא מדוייק ולא טרח לרכך מעט, פילטר קטן, תאורה מוזהבת מרככת, או אפילו מאוחר יותר,

לרכך מעט את פניה של האשה המוכשרת, המצחיקה הזו באיזה נגיעת פוטושופ עדינה ומיומנת,

לא להפוך אותה לבובת פלסטיק – את זה טורחים לעשות לדוגמניות או פליטות ראליטי או שחקניות

בנות עשרים ושלושים – על המבוגרות לא טורחים כנראה –

לא ולא. הוא, הוא יראה לעולם את רבקהלה מיכאלי האמיתית.

בושה.

.

.

.

עדכון: ושלוש שנים מאוחר יותר, אותו סיפור, אבל הפעם הוא גם באינטרנט כמובן,

יעל דיין, על שער מוסף הארץ בצילום שלא רק שלא מתייחס בעדינות לגילה אלא עושה את ההיפך,

מדגיש את גילה ועקבותיו באקסטרים קלוזאפ חסר פילטר, תאורה מגוננת מעט או חמלה,

לא יפֶה.

.

.

/

מה שעושה ממקום שכונה

.

.

ביום שישי, עצרנו אצל סבא סבתא לתת נשיקה כי לא נגיע בערב.

האוכל עדיין לא היה מוכן מי היה מאמין, אז החלטנו לקפוץ להדר יוסף לאכול פלאפל,

שלא נתרעב בblueman.

ישן. מעט מרופט.

ניצני עכשוויות מבצבצים מבית הקפה וכל היתר מרוט ונח כמו כורסא מוכרת.

.

הדר יוסף. המרכז הישן. כל מה שצריך בשכונה. כלום לא חסר.

 

סניף דואר

 

מה לא? ממחברות עד דליים

 

חנות ירקות

 

עוד הכל. צבעים, מפתחות, מברגים …ה כ ל

 

חנות מכולת. אפשר לרשום.

 

גרעינים, ארטיקים, סוכריה על מקל

 

בית קפה. שניצלים, פסטות WIFI שקט

 

ושיא השיאים.

.

.

שכונה. לא חסר כלום.

לא צולמו אך נוכחים: מספרה, חנות לציוד ואוכל לבעלי חיים, צל מופלא וספסלים.

אחרכך הלכנו לblue man.

ואחר כך אחר כך מסגרנו את הניירות הלבנים שנשרו עלינו. הייתה שבת טובה.

1 – אם מסתכלים לאט, רואים את זה קורה

 

 

היא כבר הייתה מוכנה. לגמרי מוכנה.
דרוכה ונירגשת. קצרת נשימה, מתרוצצת בבית כאיילה שלוחה.
דקה, נערית, צחקנית. עכשיו הוא זמן קצר בחייה.
ימים של תחילת נעוריה מתערבבים בסערה ומתיקות עם הילדה הקטנה שהיא עדיין –
אסור, אסור שהיא תקרא את זה –
עדיין ילדה קטנה, היא?…
הראשון בספטמבר והיא רוצה להגיע מוקדם. ראשונה. נבוכה להודות בגעגועים לבית הספר.
געגועים לחברות שלי אמא, לחברות.
דוחקת בי. מנסה שיטות שונות לזרוז. מלטפת, מתחנפת, מתעצבנת, בעיקר מתחנפת –
אימי…בואי כבר.
אבל אני? אני אדם, בעיקר אמא, של טכסים. טכסים ומסורת. ועכשיו אני מחפשת את המצלמה.
חכי בסבלנות.
סבלנות? היא?
פעם, מזמן, מצלמה הייתה מצלמה. חפץ שאי אפשר לא למצוא.
שחורה, גדולה, כבדה. מונחת בולטת בנרתיק העור שלה, זרבובית בולטת במעמקי המגירה,
בין קופסאות הפילם הגליליות, ממתינה לתעד שלושים ושישה פריימים של היסטוריה.
מה שלא מתועד מיטשטש עם הימים והשנים,
מה שנצרב בדרך זו או אחרת על נגטיב או דיסק נפתחת לו אפשרות תיאורטית לחיי נצח.
איפה המצלמה?
אנחנו יוצאות מהבית.
הכלבה נובחת בתקווה, החתולה מנסה להרוויח חיכוך אחרון ברגל מזדמנת.
שלי, שלה, לבלונדה החתולית זה ממש לא משנה.
הילדה שלי מתקדמת בשביל לכיוון השער.
– היי
– א מ א…..
– שום אמא, לדלת!
– א מ א
– רוצה להגיע מוקדם?
– טוב נו…..אבל רק תזכרי שזו השנה האחרונה שאני מסכימה…..
– ………
– נראה…..היא ממלמלת לעצמה….אני כבר אהיה אז אחרי הבת מצווה, בחטיבה…..

אבא מצלם את ורד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

.

אני אוהבת צילומים.
הרבה מזכרונותי הם תלויי צילומים.
לא רק בגלל הזכרון המוזר שלי והפרעת הקשב. לא רק צילומים מחיי המקצועיים – אֶלֶה לפחות
מודבקים באלבומים. מותכים לפסי דבק צהבהבים. נערה צהובה צוחקת צחוק פוטוגני אל תוך עדשת מצלמה ממגנטת –
"מה ז א ת סבתא?" –  הם נקרעים מצחוק, נכדי העתידיים.
שאריות נעורי הפוטוגניים נדונו להצתהב לנצח באלבומים עבים ובויידמים מעלי אבק.
פעם, לא כל כך מזמן – או שזה רק נדמה לי שלא מזמן – הדרך של הזכרונות והסיפורים להכנס לפנתיאון הייתה ארוכה יותר מקליק דיגיטלי ודאון לואוד למחשב – אפילו שאין קליק. הם קמו לחיים וזכו לחיי נצח מצתהבים רק כשהנגטיב פותח והתמונה הודפסה.

רגעים יפים, קרובים ומחברים עברו עלי עם אבי במרתף הבית שלנו, ברבוע הבטון שבנה לו
הכביסה לפינת הנגרות שלו. חדר חושך ש ל ו. ממלכה. שולחן ועליו מכונת ההגדלה הענקית –
אסור. פשוט אסור לגעת בה –  צלוחיות פלסטיק מלבניות, שחורות וגדולות,
רדיו, אופססס, טרנסיסטור מנגן בשקט עם הפסקות לחדשות: כאן קול ישראל מירושלים.
מנורת קטנה מעל הדלת מאירה מעט באור כתום חלש, קלוש, את החלל ואבא אחד עומד שעות ארוכות, לילות אין סופיים ומפתח תמונות. מציל ומפרנס את משפחתו בעבודה צדדית, נוספת. סיזיפית,
אחרי מלחמת התשה ארוכה ומיתון אכזרי וממוטט.
צילום אחר צילום, מלכת אסתר אחרי שוטר עברי מתממשים ובאים תחת ידיו הטובות של אבי.
חיים של אנשים אחרים נגלים לעיננו.
הנגטיב מונח בתוך מכונת הפיתוח, ה'פריים' נבחר, נייר הצילום מונח במקומו.
מיד תזרק עליו להרף עין מדויק אלומת אור – שניה יותר מדי או שניה פחות מדי של אור והמציאות
שצולמה תעלם ללובן יתר או שחור מוחלט. האור מאיר.
הנייר מוכנס בתנועה מדוייקת לתוך צלחת ראשונה – המְּפַתֵח.
כמו מעשה קסמים של ממש, אם מביטים אל תוך הקערה – אפשר לראות.
האור הכתום מאפשר ראיה.
אם לא מורידים מבט רואים את  ז ה קורה.
בקווים איטיים של אַפוֹר הולך ומתחזק, מתהוַוה בתוך הקערה, על הנייר מציאות.
מתגלה עולם של רגע.
שניה קפואה שמספרת הכל, אם רק יודעים או רוצים להתבונן.
ואז, ברגע מדוייק, כשהתמונה קיימת ואסור לה להמשיך להתפתח, כי כמו בכל דבר,
יגיד אבא, אסור להגזים, צריך לדעת את הגבול.
יש את הרגע האחד המסויים. מושיטה יד על פי סימן או מילה שלו, כבר גדלתי והוא סומך עלי,
אוחזת במלקחיים גדולים ובמהירות ובזהירות אין סופית –
מי שלא נתקל במבטו המוכיח של אבא שלי, לא יודע יסורי מצפון מהם –
לופתת את התמונה החדשה שמגלה לנו סוף סוף מה היה,
שולפת אותה מקערת ה'מפתח', נותנת לחומר לנטוף ומעבירה באיבחה אל הקערה השניה
המלאה בחומץ.
העולם שהתגלה קופא.
פריז-פריים.
דקה בחומץ ומַשְהו מתקבע לנצח –
אבא מהנהן. אני שולפת מהחומץ, מנענעת בזהירות – אבא מציץ, מאשר טממשיך בשלו.
תמונה אחר תמונה הן גולשות למפתח, לחומץ ולפִיקְסֶר – החומר המקבֵּע. שטיפה ארוכה במים.
יבוש. מיון הצילומים לפי הזמנות. הכנסה למעטפות עם שמות.
ארבע מלכות אסתר במעטפה אחת, שני שוטרים בשניה, שלום כיתה אלף.
אבא ואני בקו יצור פרטי. זמנים מודרנים של ממש במרתף בית ברמת החייל.

יומולדת ואקורדאון

…………………..

.

והיא נעמדת ליד הדלת  הכחולה, הבת שלי –
ילדיה יחשבו שגדלה ביוון – אני חושבת לעצמי ומחייכת – או בכפר דרוזי בגליל, על פי צילומי
ילדותה. הראשון בספטמבר, אותה דלת כחולה ועציץ גרניום פרחוני.
מי אנחנו?
ילקוטה בידה, צפיה ודריכות בפניה.
נו א מ א…
ילדות היא זמן חד פעמי, אני שוב חושבת, וקצר כל כך.
אני מקליקה במצלמה שקטה מדי, משוכללת מדי, חסרת קליק והיא עומדת שם, מולי, בפנים
שרק מתיקות ותום יש בהן כרגע: נו….בואי נגמור עם זה אמא…
ואז היא מתחילה ללכת את השביל לכיוון השער.
אני, כמו בכל שנה, בעקבותיה, צוחקת ומנציחה את צעדיה.
היא רוטנת –
אחת אחרונה ליד השער וזהו אני אומרת ומחייכת.
כל שנה. כל שנה ליד הדלת. בשביל. על הקלאס המצוייר. ליד השער.
היא, החגיגיות והילקוט. קליק.
פם זו תהיה הביוגרפיה שלה. ברצץ ויזואלי.
היא תוכל להביט בצילומים האלה מהיום הראשון בגן מונטוסורי, ספטמבר הרע ב1999,
ועוד ימים ראשונים ונרגשים של שנות לימודים. היא תוכל לעקוב אחרי בתיה –
בינתיים רק אחד – גדילתה, גובהה, החיות שסביבה, חיוכיה וחייה אז, כשאמה תיעדה
עבורה את חייה, את חייהן.
וכך, עם כל הצילומים שצברתי בימי חיי –
ועם אלה החדשים שאני צוברת בשנים האלה עבור הבת שלי,
יצאתי ונעלתי את השער.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: