תקריב

.

.

אני אוהבת מדורות. מאד.

תקראו לזה מדורה, קומזיץ, לא אכפת לי. ממש לא.

כל זמן שיש עצים שהתערמו לקונוס בוער אני מאושרת. ממש.

להבות אש מרגשות אותי, מרגיעות.

קצת קרטושקס ובצלים, יין, בירה, הכל הולך על החול שנכנס לאצבעות הרגלים, האוזניים ומעמקי

השיער, בהיה אל האש, התעצמותה מגזע עץ חדש שנזרק לחתוכה, נסיונות לחלץ גושי פחם מתוך

תקווה שנשאר אמז לתפוח אדמה שהיה, ושלא נדבר על הלשון הכוויה והאיח שנצמד לימים.

פעם קבלתי ממי-שהיה-והיום-לא-להאמין מתנת אהבה ויומולדת, קומזיץ ענק. מי שאוהב, יודע.

חברים טובים טובים, מוסיקה, אוכל משובח – של קומזיצים כמובן, אלכוהול בשפע וקרשים.

מי צריך יותר.אחרי הבלונים שהפריחו לי על הגג, והפינבול משין זו הייתה אחת ממתנות היומולדת

הטובות בחיי, ספוגה בעשן ואהבה.

.

ברחוב שלנו, רחוב ילדותי שאני מספרת עליו הרבה כי  שם אבא, אמא,  עץ המנגו וכל ילדותי כולה,

ברחוב שלנו, הבערנו מדורה אחת לכולם. ארבע עשר בתים דו משפחתיים. עשרים ושמונה משפחות.

בממוצע שנים וחצי ילדים. כמה סבים סבתות. בערך מאה, מאה וקצת אנשים, נשים, ילדים וטף היו

אוספים קרשים במשך כמה ימים לפני, מאחסנים איש איש חצרו, בערב לג בעומר – בלי קשר לכמה

שנים ההורים שלי חגגו למחרת – היינו צועדים למגרש הגדול – עשר דקות הליכה, אולי פחות –

היום יושבת עליו בחזקת עולם ישיבה מלאת אברכים – קרשים, סלי אוכל, תפוחי אדמה מושחלים על

חוט ברזל – בשול מוקדם? בוז – גם בצלים. פיתות מהמאפיה – היום הבנין של קשת יושב על המגרש

ההוא – חומוס, טחינה, חמוצים, בקבוקי שתיה כתומים, מיץ פטל בבקבוקים ו ה ת ר ג ש ו ת.

הרבה מהכל היה שם.

את היטלר/ נאצר/ אייכמן או מי שלא היה הצורר השנתי הכנו לפני הדלקת האש.

האבות על האש, הילדים על הצורר והאמהות אני לא צריכה לספר על הן היו ממונות. מאז ומתמיד.

ככה זה היה. והאש הוצתה על ידי אבות עם צווארונים כחולים, ואמהות בתסרוקות ספרי, הנוער

התגודד כמו שנוער מתגודד מאז ומתמיד ואנחנו, אני, פשוט הייתי מאושרת.

.

אני תמיד מאושרת, ושקטה בלב ובנפש בשעות שאני יושבת מהופנטת מול הלהבות. תמיד.

.

מאז  שזאתי-העונה-בשתי-מילים-מ כ ס י מ ו ם-לא-חשוב-מה-שאלתם נולדה, או בעצם מאז שהייתה

בת שנתיים אני שוב יושבת מול הלהבות באופן קבוע. שלושתינו במגרש ליד הבית, עם הגן שלה, על כל

ששת ילדיו, בגנים הגדולים ובבית הספר כמובן. רשימת תפוצה מחולקת עם משימות חומוס/מרשמלו,

הורים עם כסאות מתקפלים, בקבוקי יין ומחשבים ניידים – במו עיני ראיתי -מתקבצים מול המדורה

הכיתתית לארבע שעות של גאווה טווסית ושמחה על הענקת זכרון טוב לילד שלך ומינגלינג כפוי, לא

תמיד רע. לפעמים מרוויחים חברים ממש מתוך "ההורים בכיתה" בדיוק כמו הילדים עצמם.

בשנה שעברה כבר הנחנו אותם, את האוכל, השתיה – בלי אלכוהול מיינד יו – העצים, והנוער עצמו,

במגרש הרגיל, קבענו איתם שיצלצלו כשירצו הבייתה והתפזרנו.

והשנה?

השנה תהיה התלבטות בין מה שרוצים ומה שצריך.

בין העכשיו לאחרכך. בין היום לעתיד.

בין ל'ג בעומר זה החג הכי  ובין הבנה לכמה, כמה הבערת אלפי, עשרות אלפי מדורות בערב אחד

מזהמת את האוויר. ממש. חד משמעית.

.

לדרוש ממליון ילדים לוותר על מדורות ל'ג בעומר זה דבר בלתי אפשרי, זה ברור.

אבל אולי אפשר לחזור לימים המשותפים יותר.

כל כמה כיתות יתאחדו למדורה אחת, גדולה ככל שתהיה, פזרנית בעצים, אוכל וחומרי בעירה,

עדיין תהיה חסכונית באנרגיה, בזבוז וזיהום אוויר וגם, ככה מהצד, תחושת הקהילה תרוויח .

מה רע?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עכשיו אני צריכה למצוא לי קהילה.

למדורה המשותפת של החטיבה בבית ספר "אורים" כבר אין לי כניסה.

לא משנה כמה אני אוהבת קרטושקס, ואש.

.