תקריב

...

.

.

בלי להיות מושי מדי,

הבית ריק באופן מוחשי ואינטנסיבי, ואינסטינקטים בני ארבע עשרה שנים פועלים ואינם מרפים (עדיין)..

אני מתעוררת וקמה מהמיטה בזהירות לא לדרוך על השטיח הבהיר שישן למרגלותי ובגלל חרשותו (ה)לא שומע שאני מתעוררת.

אני פותחת את הדלת כדי להכניס את העיתון הזרוק על השביל ומחזיקה את הדלת פתוחה עד שהיא

תדדה החוצה.

אני סוגרת את הפתח למטבח אחרי בתנועה אוטומטית כדי שהיא לא תאכל לאחותה הקטנה והמיללת

חתולית את האוכל.

אני סוגרת ונעצרת כמובן, את הפתח לסלון כדי שהיא לא תקפוץ על הספות בלילה (אין לי מושג איך היא

הצליחה לאחרונה)

אני מעיפה מבט במקום של הקערות אוכל מים לראות שיש מספיק מים (כאן גם היה אוכל לאורך היום

בניגוד להמלצות)

אני מזיזה את כסא המחשב ל א ט לאחור, יש סיכוי לא רע שהיא מרוחה שם למטה כשאני כותבת.

אני לא סוגרת עד הסוף את דלת חדר השינה שלי כדי להיא תוכל לשוטט בלילה בין החדרים.

אני בודקת חזור ובדוק שהשער סגור היטב כדי שהיא לא תצליח להזיז אותו עם האף שלה ותשוטט

קצת בשכונה.

אני בודקת כמה אוכל נשאר בשקית במזווה, כמה ממתקיה יש בשקית ליד מכונת הקפה.

אני שוכבת בסלון, רואה סרט ושולחת יד שמאל למטה ללטף ליטוף חטוף ומהיר.

אני מביטה סביב בסביבות שש שבע לפנות ערב לחפש את הרצועה האדומה ושקית ניילון.

אני ניגשת לאחורי החצר ומביטה למטה למקום שבו האבן האפורה מכסה אותה.

לולו איננה והבית כאן נורא נורא עצוב.

.

.1999 – 2013

.

.

.

.

.

.

זה קרה לפני עשר שנים בדיוק.

החזקנו את האסופית/היתומה בת היומיים על כף היד, הושטתנו אותה בלב נרגש וחרד להוד כלביותה

וחיכינו לגזר דינה. הנ'ל הריחה את היתומה, הרהרה רגע' לקחה ת'זמן שלה וכן, ליקקה את ראשה.

ברגע ההוא הפכנו לשבט ארבע הנשים. שתי בלונדיניות, ג'ינג'ית אחת וחומת השער והעינים..

.

ככה הן נראו בחודש הראשון:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

וככה הן נראו לפני יומיים בדיוק באותו מקום

..

אחרי עשור של אחיות מופלאה, שינה כרבולית, הגדולה נובחת ורצה לחצר עם כל יללת חתול הנשמעת

כדי להגן על הטריטוריה של שתיהן, משחקי מחבואים ותופסת שרק מי שרואה יכול להבין כמה זה

באמת משחק מחבואים אמיתי, עם התחבאות, הצצה וקינטור של לא ראית אותי ולא ראית אותי.

בזמן האחרון,אחרי עשור קיפצוצים והרמוניה, המבוגרת, זו הרואה בעינה האחת

אחרי סאגה רגשית לא פשוטה, זו שאם הייתי אוהבת קצת פחות הייתי אומרת זקנה,

כבר מאבדת מסבלנותה אל הקטנה ולא מוכנה לישון לצידה, המיטה של הבת שלי נעימה לה יותר.

גם למשחקי תופסת אין לה כוח, או אולי סבלנות,

וכשהג'ינג'ית מנסה לשלוח כפה ולתפוס בפרוותה, סימן ישן לבואי נשתולל קצת אחותי,

לולו מביטה בה בעינה ונוהמת נהמה גרגורית כלבית ברורה: מותק, עם כל הכבוד,

תזכרי מי כאן המבוגרת ובעיקר, אם יש לך שכל, מי כאן הכלבה. עכשיו שקט.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועדיין יש עדיין רגעי ביחד, מלאי נהמות והשתולליות, וציפורניים, ואמא שצועקת תורידי אותן ממיטה שלי,

החלפנו מצעים היום! ושמחה וצהלולים ונביחות וצווחות והנוער, החומה היחידה עומדת לאורך

כל השנים על זכותה לבת ברית כהת שער בבית הזה, דרושים כלב או חתול חומים,

ואני מתרצת את סרובי המוחלט בהרצאות מניפולטיביות על כמה זה גזעני לשפוט על פי צבע,

פרווה או לא פרווה. והנוער שמבינה שמתעתעים בה, אבל בעלת מוסר פנימי גבוה, הגינות בסיסית

ומודעות פי.סי. נושכת שפתיים בתסכול נכנעת בכל פעם מחדש.

ואני?

אני מחייכת לעצמי כמו השמנת שהצליחה לשמור על עצמה הפעם, למרות החתולים:)

.