Tag Archives: כתיבה

גם אני נמצאת שם

.

וזה ממש משמח אותי.

טקסט וצילומים בגליון השלישי והאחרון בפרוייקט המקסים הזה.

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=21197

אין אפשרות להשיג אותו בדרך אחרת, רק דרך ההאדסטארט.

IMG_0002

.

נ.ב. אוצו רוצו

.

ואני רק אוסיף שאני מתגעגעת באמת לכתיבה כאן, ותכף חוזרת.

עשר שנים ובלוג אחד

.

חצי שנה התלבטתי,

חודשיים בלבלתי לאורי ברוכין ת'ראש

ואחרכך לרוני ואביבה גם

ואז כתבתי פוסט ראשון ואמרתי לאורי שיעלה את הבלוג בראשון בספטמבר.

היום הבלוג שלי חוגג עשור.

הוא פרח בתקופת פריחת הבלוגוספירה בארץ ובעולם,

הוא נבחר לאחד מחמשת הבלוגים הטובים בארץ,

הוא שינה את חיי בדרכים כה רבות שאין בכלל מילים להסביר,

מטור אישי בידיעות אחרונות ( ותודה לרענן שקד, עורך נדיב ואמיץ )

לכתיבה מוזמנת ללא מעט עיתונים ואתרים,

חידד את הכתיבה שלי ואין בכלל ספק שעזר לי להבין מה אני רוצה.

הוא זימן לחיי הרבה אנשים, שהגיעו ונשארו,

הוא יצר סוגשל קהילה וגאוות יחידה,

הביא לפתח המייל שלי אלפי אנשים, סיפורים, תודות, בקשות, הצעות,

עזר מאד אני מאמינה בסלילת הדרך להבנת הפרעת הקשב אצל מי שלא,

עזר מאד לאלה שכן שהתביישו, החביאו, לא הבינו מי ומה הם,

מלא את ליבי גאווה ושמחה גם בזכות סטטיסטיקת המבקרים בו

והיום, כמו בלוגים רבים הוא שורד את עידן הסטטוסים בפייסבוק וברשת.

זה לא פשוט להתעקש להחזיק בו,

כשמיידיות הסטטוסים מפתה כל כך,

ואני מסתובבת עם לא מעט רגעי הלקאה עצמית על הזנחתו,

על העובדה שאני מתפתה ונכנעת למפלצת המיידיות המזיקה הזו.

פעם כתבתי פוסט על מפלצת המיידיות של הבלוג שמזיקה לכתיבה,

היום אני רואה איך מיידיות הסטטוסים מזיקה לכתיבה בבלוג,

וזה למען האמת יותר מעציב ממשמח.

.

אני מדפדפת בו מעט לפי תאריכים ( יש בארכיון כמה אפשרויות חיפוש)

ורואה את זאתי שלי, איזה עשור עבר עליה, ועלינו,

מתיעוד אישי ( אך לא פרטי ) של החיים שלנו,

ודרך הפוסטים העוסקים במה שכואב ומכעיס ומקומם ושובר את הלב,

אני מצליחה לראות גם את העשור שמסביב,

מה מרגיז ומקומם ושובר את הלב,

מה מרחיב לב, מביא מחשבה, מרגש וממלא ניצנוצי שמחה.

ויותר משמחה איתו, עם שמו, שאכן מתאים לאופיו אני חושבת

הוא באמת שינה את חיי

יומולדת שמח, תקריב אהוב

004

.

שיהיה עשור שני מלא כל טוב

 

מפלצת הַמִיידִיוּת

.

.

את כותבת נהדר אומרת לי חברה בשיחת טלפון ממשית,

זה קצת נדיר שיחות אמיתיות בזמנים האלה, הווטסאפ חמד חלק גדול מהתקשורת בין כולנו,

אני קוראת אותך בפייסבוק וממש אוהבת איך שאת כותבת,

תודה, כיף לשמוע ( מה שנכון ) זו לא כתיבה אני עונה בלי לחשוב, זה בפייסבוק.

.

אני כל כך אוהבת את האינסטגראם שלך כותבת לי חברה אחרת ( בווטסאפ),

תענוג איך את מצלמת

ואני עונה בלי לחשוב, וואוו איזה כיף לשמוע, תודה,

אבל זה לא נחשב, זה באינסטגראם ובפייסבוק.

.

ואני יושבת מול מסך ומנסה להבין למה אני לא מרוצה

מה מונע ממני רק לשמוח מהמחמאות שקיבלתי על הכתיבה והצילום שלי,

ואני מבינה שעברה שנה וחצי מתערוכת היחיד שלי,

שלא סיימתי שני ספרי ילדים שכתובים וצריכים ליטוש וסיום,

שהסיפור הקצר שנשבעתי לסיים עד סוף החודש מתייבש בספרית "קצרים",

שלא כתבתי כמעט כלום שלא במסגרת הפייסבוק, טוויטר, טיפטיפה בבלוג,

כמה תרגילי כתיבה שקבלתי וברכת יומולדת לאמא שלי וזהו.

שלא נגעתי באחת מהמצלמות ( האהובות, החזקות, המחזקות ) שלי כמעט חודש,

אבל עם הטלפון צילמתי למעלה משבע מאות תמונות והעלתי לאינסטגראם שלי

כמו תמיד אחת, שתיים ליום.

ואני תוהה מה מדרבן אותי להוציא את המילים האלה עכשיו אליכם, החוצה?

מה לא מאפשר לי להחליט לחכות? לשמור מה שכתבתי לאחרכך,

מה מכרסם ודוחק ולוחש וצועק ומנסה להכריח להראות לכם הכל עכשיו,

ע כ ש י ו

ואני מבינה פתאום, כמו שלפעמים מבינים פתאום

שזו הסכנה האמיתית ברשתות החברתיות,

בפייסבוק, טוויטר, אינסטגראם,

אפילו בבלוג, שיחסית ליתר כבר נחשב איטי ודורש השקעה מסויימת,

גם אם שמחים איתו מאד.

זו ההיא הערמומית שלא מתגלה מיד.

זו מפלצת המִיידיוּת.

שהתרגלה לכתוב ולפרסם, לצלם ולהעלות מיד,

לקבל תגובות, מחמאות, הערות, תשומת לב.

התרגלה ליותר ויותר.

ככל שהתרבו אפשרויות הרשת, התרבו הפידבקים,

המפלצת הואכלה והואכלה

ולמרבית הפלא לא שבעה, רק הפכה רעבה וחמדנית יותר.

מפלצת המיידיות שמכרסמת ודורשת: ע כ ש י ו.

פרסמי עכשיו.

רוצה פידבק עכשיו.

היא רעבה. היא מפונקת. היא התרגלה.

כאילו אין מילים בעולם שצריכות התמהמהות,

זמן להתארגן וחיפוש מדד מדוייק, מקום סופי להתמקם בו,

מקום שלא מאפשר שינויים מתמידים ועריכה מחודשת.

מקום לשעמום, חיפוש, נסיונות, כשלונות, עריכה, עבודה, השקעה,

זמן שבונה רעב ועומק ותוצאה שיש מאחוריה יותר מאימפולסיביות.

מפלצת המיידיות היא מפלצת אמיתית ומזיקה,

היא תובענית ומפונקת, עקשנית ומעיזת פנים,

אבל אני לא נכנעת

ומפרסמת הזהרה במקום:

הזהרו ממפלצת המִיידיוּת.

סליחה

.

היא מסוכנת.

.

הזמנות: תערוכת עם ערך מוסף, פרוייקט הדסטארט תל אביבי

.

.

שתי הזמנות לפרוייקטים שיש לי חלק קטן בהם:

תערוכת מכירה למימון פרוייקט ניצולי מחנות העינויים בסיני תתקיים מחר בערב, מוצ"ש

 :מאי 16 (בלבד), ב"הלובי", ארלוזורוב 6. רשימת אמנים חלקית:

דגנית ברסט, אורי גרשוני, אורלי מייברג, אלכס ליבק, אנג'ליקה שר, אניסה אשקר, אסנת

אוסטרליץ, אסף עברון, אסף רהט, דוד עדיקא, ליאור גריידי, דפנה שלום, נלי אגסי, זויה

רקסקי, יאירברק, חלי גולדנברג עינת שריג–רייך, מיכל היימן, מוש קאשי, ציבי גבע,

.רותי אגסי, רענן חרל’פ ואחרים.

אפשר לקנות, לתרום, ואפשר להגיע לתמוך ולראות אמנות. אתם מוזמנים.
.
הנה חלק מהעבודות, כ א ן
memories lane 2
.
וגם,
.
איזו שמחה,
.
פרוייקט הדסטארט מקסים שיש לי חלק אחד מעשרים בו.
.
אסופת סיפורי זכרונות תל אביבים שתצא לאור כספר בכריכה רכה,
.
בהיקף של כמאה עמודים. באיכות הדפסה מצויינת ועל נייר איכותי,
.
מבטיחות שתי יוזמות הממתק הזה. הנה, זה כ א ן

.

.

חוץ מזה, בריאות זה הכי חשוב, ואמאבא גם.

ברוכים הבאים לעולמי #2

.

אז הלכתי לכתוב כמו שהטפתי בפייסבוק,

ולא מצאתי במחשב את הקובץ (אמא'לה!!),

אז חיפשתי קצת בכמה ספריות ותיקיות ומיד נכנסתי לסחרחורת מאיפה להתחיל ואיך לזכור איפה כבר

חפשתי והחלטתי להפסיק לחפש כי אין טעם,

תזכורת:

(זה לא יעזור לכלום כי יגיע הזמן ואני אאלץ לחפש אותו כי אני לא הולכת לכתוב מחדש את הספר הזה)

והחלטתי להכין לעצמי קפה כדי להירגע,

כשהדלקתי את המכונה שמעתי את מכונת הכביסה (שהכינותי בבוקר מיינדיו) מסתחררת לסיום

ואמרתי לעצמי, לא, לא עכשיו, עכשיו לכי לחפש את הקובץ הזה!!

א ב ל

נזכרתי שבשבוע שעבר ל א הוצאתי את הכביסה כששמעתי את הסימנים האלה בדיוק,

ואחרי שלושה ימים נעולים בתוך המכונה נאלצתי להרתיח את הכל מטעמי ריח נוראי,

אז אמרתי לעצמי שאני-הרי-לומדת-מנסיון-העבר

(בארור אני שומעת את זאתי מתפקעת מצחוק, בארור)

ושעכשיו אני רק אוציא הכל לסל כביסה האדום כי-ככה-אין-סיכוי-שאשכח-לתלות-אותה

(המייבש שובת ככל הניתן מטעמי אקולוגיה, אני מרגישה קדושה יש להוסיף)

והוצאתי והלכתי להכין קפה,

א ב ל

אז הסתכלתי על הארגז הגדוש ואמרתי לעצמי שיאללה,

אי אפשר להטיף לכולם להלחם בדחיינות ולהמשיך להביט על הארגז האדום הזה,

אז תליתי ת'תכביסה!

בדרך ראיתי שהרקפות במצב לא משהו והשקתי אותן,

ואספתי עלים שנושרים כאן בגינה כאילו סתוו, לא חורף,

ומלאתי את קערת המים של לולו בחצר למרות שלולו כבר איננה המון זמן בשביל החתולים

ואז חזרתי לי בשמחה לקפה

ש

כבר הספיק להתקרר כמובן.

ועכשיו אני כאן, מיואשת, איפה הקובץ של פיתי מתאמנת בלהיות אחות גדולה, שם זמני?!

MRI מוחי, נכון לעכשיו

MRI מוחי, נכון לעכשיו

 

.

נ.ב. ואז צלצלו בדלת המעקלים של חולדאי כי-מי-לא-שילמה-את-הדוח והקנסות מיולי 2012 מי?

.

.

ברוכים הבאים לעולמי #1

.

.

חמישה פוסטים+2 וחמישה בלוגים+2 # קיץ בבלוגספירה

.

כבר זמן שהרגשת הלבלוב והעניין המחודש בבלוגים נמצאת באויר.

דברנו לפני כמה ימים, ערבובית בלוגרים שהזדמנה על כך שכשהגיעו הרשתות החברתיות למיניהן,

על הסטטוסים המאפשרים לתמצת כל עניין ודבר לכמה משפטים, והטוויטר שבכלל הכריח להגיע

למיצוי מינימליסטי ממש, הבלוגים, המאפשרים הרחבה, העמקה (למי שרוצה ומתאים), פרסום של

חומרים מכל סוג, זן וגודל הפכו לסוג של הרבה-מדי-מילים ודרשו ריכוז ותשומת לב ולפעמים

רצון בכתיבת תגובה או אפילו כניסה לדיון שלא מעט קוראים מצאו מכבידים יחסית לקלות התנועה

והקריאה והקלדת ה"לייק" במקומות "ההם".

אבל הזמן עבר, והחידוש וקלות הקריאה והזפזוף הפכו לחלק מובן מאליו ויומיומי של כולם,

בודאי של אנשים שאוהבים לשוט ברשת ולקרוא ולמצוא בה דברים מרתקים ומעניינים,

והבלוגים, לשמחתי ולשמחת כל מי שאני מדברת איתו ומתחזק באהבה ועניין בלוג, הבלוגים

חזרו לעניין את הקוראים. אנחנו רואים את זה במספרי הכניסות, וזה משמח עד מאד, את כולנו.

.

אז לכבוד הקיץ, לכבוד אביב הבלוגים, לכבוד העובדה שהפייסבוק והטוויטר עוזרים לנו (בעצם)

להרחיב את מעגל הקוראים שלנו דרך נתינת לינקים בכל מקום אפשרי (אם מתחשק) החלטתי

להחיות לרגע את מה שפעם היה כל כך מקובל בממלכת הבלוגים והלינקים, משימת העברות.

אני כותבת פוסט ובו – על פי פירוט קטגורי שמיד יגיע – לינקים לחמישה פוסטים שלי כמו גם,

וזו המטרה העיקרית – מעבירה את ה"משימה" לחמישה בלוגרים שיתבקשו לעשות את אותו

הדבר: לכתוב פוסט, לתת לינקים לחמישה פוסטים שלהם, והעברת המשימה (עם לינקים

כמובן) לחמישה בלוגרים שלדעתם מדליקים, מעניינים, לא ידועים מספיק, חשובים אחרים.

.

ואז, כןכן,  נצליח כולנו כמו גם קוראים חדשים להחשף לתכנים חדשים, מעניינים, מסקרנים,

מדליקים, חשובים, משעשעים, אופנתיים, טעימים, אישיים, אינטימיים, עכשוויים ומה לא,

שהבלוגוספירה יכולה להכיר לנו, איזה כיף.

.

הבלוג שלי:

הפוסט הכי נקרא וממשיך להקרא והתפתח להרצאה: הפרעת קשב, עדות אישית

הפוסט שאני הכי שמחה שכתבתי: מתי התהפך העולם

וחמישה פוסטים שאשמח שתקראו אם לא קראתם:

הלילות האלה,

מותכות,

תל אביב ואני והמילים של יורם

יש לי בלוג ואפס אסרטיביות

והרכות, מתי תחזור הרכות

.

אני מעבירה את מקל מרוצי הפוסטים ל: (אין חשיבות לסדר כמו שאומרים לפעמים)

1. אסי סיקורל – הדוקטור עם הכי הרבה לב ומעורבות בנגב ובכלל

2. שלי גרוס  וכנרת ב"פריזאית"- כי טוב הטעם וחן הכתיבה

3. רוני גלבפיש, אביבית משמרי – חונכות (שלי), סופרות, בלוגריות על, אמהות ובכלל

4. עמליה ארגמן – בבלוג חדש ואישי ואינטימי עד קצות הלב ב"סלונה"

5. מיכאל זילברמן – שכל מה שצריך זה לנבור ולנבור באוצרות הבלוג שלו ולדרוש עוד

.

.ואלכסון – שנכנס/לא נכנס לקטגוריה אבל מי שלא מכיר שיזנק ראש מיד.

 ויעל אנגלהארט שפשוט חייבים כי היא כולה כשרון וטעם ובכלל…

.

נ.ב. ניסיתי לבחור בלוגים מפלטפורמות שונות, כדי להרחיב את שדה הבלוגים ולא להשאר

במסגרת האוטומטית אם-כי-המצויינת-ואהובה של "רשימות" הפלטפורמה שהיא בית,

אז הבחירה הצטמצמה עד כדי כאב ועם חברי/ותי הסליחה, אבל באמת :)

אנטר

נ.ב.ב.  לכבוד הקיץ…

            .

כמה שאני אוהבת

.

אני אוהבת לצלם.

כל המילים שלי -ויש לי לא מעט מילים באמתחתי – לא יספיקו להסביר.

מה אני מרגישה כשאני מצליחה ללכוד את המשהו הזה בפריים, שוב אין לי מילים מדוייקות שיצליחו.

אני תוהה כבר זמן איך להתחיל לספר לעולם שזה מה שאני הכי, אבל הכי אוהבת לעשות,

לחבר את המילים שלי לדימויים או אולי את הדימויים למילים,

אני כבר לא יודעת מה מקדים את מה,

ולמען האמת זה לא באמת משנה.

.

היום נפתח ארוע שאוהב ומכבד דימויים וצילומים,

יש בו גם שתי עבודות שלי,

ואני מאד שמחה שההתחלה שלי היא כזאת, אחת בין רבים, חדשה בין חדשים.

פוטו תל אביב2013

.

תבואו. גם לאינסטגראם # אני עם מקף תחתון באמצע :)

.

י. קניוק פתח היום בלוג

.

הגבר הזה, נפשו צעירה מתמיד נכנס היום להרפתקאה חדשה ופתח בלוג,

זו חדשה משמחת ל1. עצמו 2. קוראיו 3. אנחנו, הבלוגרים 4 לי. אני אוהבת אותו, את כתיבתו

ולא יכולה לשכוח את הבלונים שהפריחו לי על הגג והתגנבו לספר שלו.

אוצו רוצו לברכו

http://kaniuk.blogspot.co.il/2013/02/blog-post.html

ואם תמצאו דרך להרשם לעדכוני מייל, ככה אני אוהבת, ספרו לי איך.

לצילום הזה קוראים עכשיו, מתקרב.

הברווזון

טור שבועי?

.

פעם, לפני כמה שנים מי סופר התנהל במוסף עשרים וארבע של ידיעות אחרונות פרוייקט מקסים.

בכל יום, בעמוד האחורי של המוסף היומי התפרסם טור אישי קבוע של כותב/ת אחר + צילום/איור.

לכל אחת ואחד מאיתנו היה יום קבוע. שלי היה רביעי.

טור

אחרכך, הכל התפוגג,

וכותביו, בעיקר כותבותיו למען האמת, התפזרו למרחבי העיתונות והרשת.

אין הרבה דברים שאהבתי כמו לכתוב ולצלם את הטור ההוא.

הוא הפך ע'ע מקצוע הפוך משיגרה, הפרעת קשב הפוכה ממשמעת עצמית, לעוגן של השבוע שלי,

נקודת אחיזה במה שחייבים לעשות, כתיבה וצילום, צילום וכתיבה,

שליחה לרענן, פידבק, צילום שיתכתב או יעמיק את המילים וידיעה שאין אפשרות תיקון או עריכה,

ההיפך המוחלט מהבלוג שהביא ומביא כבוד ושמחה אל נשכח.

היו ימי עונג.

אחרכך המשיך הבלוג כמובן, כי בזכותו הגיעה ההצעה לטור, והמשיך לייצר עבורי כתיבה וצילום,

ואז הגיע הפייסבוק והחליש מעט את הצורך לכתוב בבלוג,

מפלצת המיידיות שהפריעה לכתיבת ספרים כשהגיע הבלוג,

התחילה להפריע לבלוג כשהגיע הפייסבוק,

והיום מיידיות האינסטגראם והטוויטיות מציקה לפייסבוק,

אבל מעגלים, כדרכם של מעגלים סופם להיסגר ולהגיע לצורתם הטובה,

כנרת החכמה, שהצליחה לכתוב ספר למרות כל הרשומים למעלה, ע'ע "סיפור אהבות"

התחילה לפני כחודש כמה-פשוט-איך-לא-חשבנו-על-זה-קודם לכתוב טור קבוע בבלוג שלה.

היא כותבת, ויזהר כהן מאייר לה, מסתבר שגם מאיירים מופלאים מתגעגעים ליום קבוע :)

.

אז גם אני רוצה,

וכנרת בטח רק תשמח שאני מאמצת את הרעיון שלה אם אני מכירה טוב את הנחמדה הזאת,

אז הנה, נפלה החלטה לכתוב כאן טור קבוע.

עם מחוייבות לקוראיך הנאמנים הטורחים להגיב לפעמים, אפילו שאפשר to like,

וכותבים גם למייל, וברחוב שזה תמיד תמיד מפתיע כלכך,

עם מחוייבות לעצמך, לכתיבה שלך, לצילום.

לעמוד בהחלטה, לייצר רצף כתיבה,

לא רק צורך מיידי בתגובה לשטויות פוליטיות, עוולות חברתיות ואימפולסיביות,

ובכלל, לנסות להחזיר לבלוג הזה, ולבלוגים בכלל את מה שמגיע :)

אז

הנה

אני

מתחייבת

בפני

עצמי,

ובפניכם,

על טור, צילום קבוע.

צהבהב

.

נשאר רק להחליט באיזה יום, ראשון?

.

.

בסטודיו

.

.

.

.

הכל אפשרי.

.

סרבתי לענות, גם לעצמי

/

המקום הכי אישי בבית בעכשיו הגלובלי, הוא זה, אני חושבת


.

היום מישהו שרק הכרתי שאל אותי, כמה שעות ביום את ליד המחשב? כולל ה כ ל שאלתי, צילומים,

כתיבה, מיילים, בלוג, רשת, פייסבוק, שיטוט, גלישה, סקרנות, סיבובי גלריות אוןליין וכל היתר….?

כן הוא אמר.

סרבתי לענות.  גם לעצמי…

.

.

למי שרוצה. נשארו בדיוק עוד חמישים ימים

.

 

פגשתי השבוע כמה אנשים, האמת שהופתעתי כמה, שכבר לא קוראים, כמעט, עיתונים יומיים,

ומצד שני, כותבים לא מעט. אז הנה, לטובת מי שלא קרא ובכל זאת….


<!–

–>

תחרות הסיפור הקצר של "הארץ"
תגיות: תחרות הסיפור הקצר
// <![CDATA[//
עשרים ושתיים שנה ימלאו לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ, וכמדי שנה בשנה מכריז מדור "תרבות וספרות", על פתיחתה בחודש ינואר. התחרות מיועדת לכותבים שלא פירסמו עדיין ספר פרוזה מפרי עטם. המעוניינים להשתתף בתחרות ישלחו סיפור אחד בלבד, שאורכו לא יעלה על 2,500 מלים, ושלא התפרסם עד כה בשום בימה אחרת. הסיפור יישלח בשלושה עותקים, לכתובת הבאה: 

תחרות הסיפור הקצר, "הארץ", רחוב זלמן שוקן 21, תל-אביב, 61001.

יש להכניס את שלושת העותקים למעטפה אחת. שם הכותב, כתובתו ומספר הטלפון שלו ייכתבו על המעטפה או על פתק נלווה בתוכה. אין לשלוח סיפורים בדואר האלקטרוני! התאריך האחרון למשלוח: 15 במארס 2011.

הסיפורים ייקראו בעילום שם על ידי ועדה של שלושה שופטים, המתחלפת בכל שנה. שלושת הסיפורים הטובים ביותר לדעתו של חבר השופטים יתפרסמו בגיליון ערב פסח של "תרבות וספרות" ויזכו את מחבריהם בפרסים כספיים.

.

ומי שרוצה לארגן סוגשל נאנו, מוזמן לארגן כזה…..:)

הרהורי בלוגינג

.

.

כשאתבקש, על ידי אחרים, או על ידי עצמי לציין נקודות מפנה, נקודות אל חזור, נקודות חשובות בחיי,

אין לי ספק שלא רחוק מזאתי נולדה, הקליק הראשון אל תוך עדשת ההאסלבלט, סבתא שלי עם הקטנה

החדשה על הידיים יוצאת מהמכונית השחורה של אבא יהיה הרגע שבו הבנתי, אחרי קריאה רצופה

במשך כמה שבועות של כל מילה שנכתבה על ידי מישהו ב"רשימות" שגם אני רוצה. בעצם חייבת.

והרגע שהוא תאומו הסיאמי של הקודם, הרגע שבו, אחרי כמעט חצי שנה של היסוסים גדולים –

הראשונה ה"סלבית" יו נואו -בעיקר מול אורי תבורך נפשו וסבלנותו האין סופית, לחצתי על "פרסם"

בפלטפורמת רשימות ההיא. השני בספטמבר 2006.

רציתי בראשון בספטמבר. סוגשל סימון, תחילת שנה, אבל אורי היה בוויקאנד, אז זה קרה בשני.

.

.

.

.

.

.

.

.

//

לא היה לי מושג מה יהיה, ממש לא,

הייתי מלאת חששות, אבל ידעתי, במקומות ש בהם הקול הפנימי מנצח בגדול כל דבר אחר,

שאני חייבת ל"השתמש" בדרך הזו. שברגע הדק והחד הזה שבו נופלת החלטה,

כמו השניה על המקפצה, הידים כבר מתוחות כלפי מעלה, הנשימה העמוקה ננשמה,

ויש עוד הרף רגע, שבריר שבו אפשר שלא. אחרכך אי אפשר שלא,

ואני ידעתי שאי אפשר שלא.

E N T E R

ארבע שנים אני כותבת, מצלמת, חיה את הבלוג שלי.

הוא עשה והביא לחיי כל כך הרבה טוב, כל כך הרבה תועלת פנים וחוץ שאין בי כמעט יכולת לבטא

את אסירות התודה שלי לאלוהי האינטרנט, באמת.

בעיקר, אני חושבת שבעיקר, הוא אפשר לי, ואני, תרשו לי רגע, מעניקה לעצמי מדלית אומץ קטנה,

כי בכל זאת מלכודת האגו והמה יגידו היא מלכודת לא פשוטה,

וזה מה שחסר לי שיהיו חצאי ציטוטים מכאן באיזה טור רכילות או משהו,

ואיך אני כותבת עלי ועל חיי בלי לחצות גבולות שסימנתי לעצמי.

לכתוב עלי בלי ולשמור על הבת שלי או של אביה,

לכתוב כפי שאני מאמינה שזכותי, עלי, על הורותי ולא עליה ועל חייה, ואביה הנוכח בחיינו בדרך

מסויימת, יומיומית כל כך ואינטימית, כמו שרק משפחה שנשארה בברית חיים לנצח יכולה להיות,

גם נכנס לצד שמעבר לחבל האדום. שם זה לא. שם זה פרטי.

על האישי שלי אכתוב, אשתמש בחומרי חיי האישיים ביותר כדי לכתוב אבל הפרטי הוא פרטי.

לא בכתיבה, לא בראיונות, לא בבלוג. מסומן בחבל אדום או אפילו בסרט משטרה צהוב.

אין כניסה אני מסמנת לעצמי.

הוא אפשר לי לקלף מעלי שנות תסכולי בלונד ודיסאוננס מתסכל ומענה בין מי שחשבתי שחושבים

ובין מי שידעתי שיודעים האחרים, הוא שייף את המילים שלי, חשף בפני אנשים ועולמות אחרים

ומרתקים, הוא הכניס לחיי וירטואלית וגם קצת לא אנשים שיתכן ולא הייתי פוגשת לעולם, הוא

טלטל את שגרת עולמי הקודם באופן שקשה להסביר, הוא החזיר לי משהו שדהה לכמה שנים,

הוא הבהיר לי מעל לכל ספק, לאט לאט בניגוד לדרכה של הרשת, הממהרת תמיד, מאיצה כל

הזמן להמשיך לשוטט, לקרוא, לגלוש, הבלוג שלי האט אותי מעט, הרגיע לרגעים רעב מכרסם,

ונתן לי יכולת לבדוק את עצמי מול הצורך לאט לאט, עד שהדברים התחילו להצתרף מעצמם.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועכשיו שוב קורה משהו. גם בכללי, גם בפרטי.

הפייסבוק הגיע, הטוויטר והמילים מיידיות אפילו יותר.

כל מה שתרצה להגיד, אתה יכול להגיד עכשיו, במיידי ולקבל פידבק.

אם פעם העיתון היומי היה מיידי לעומת הירחון, הבלוג לעומת המאמר או הספר,

היום הפייסבוק מצליח להשביע הרבה מהצורך להביע במילים ולקבל תגובות.

הכתיבה בבלוגים, ורק על אלה שאני קוראת אני יכולה להעיד כמובן, והם לא מעטים :) –

אבל בהם, הכתיבה התמעטה ממש. אנ'לא טובה בסטטיסטיקות אבל בתחושתי , כמעט בחצי,

אם לא יותר.

סטטוס בפייסבוק יביע במילים ספורות מה שתסכל או הכעיס או ריגש,

ובתןך שעה יצטברו עשרה/עשרים לייקים או תגובות, עוד כמה מאות יקראו מה שכתבת,

ומפלצת האני-רוצה-שאנשים-יקראו-מה-כתבתי-מה-אני-חושבת תרגע עד הפעם הבאה.

כתבתי פעם על מפלצת המיידיות,

כתבתי שהיא פוגעת בכתיבה "האמיתית", מנתבת את המילים לבלוג.

פעם הבלוג היה המיידי. עברו שנתיים והיום הוא האיטי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אבל אז קורה, כמו תמיד בתסריטים טובים, או פשוט כמו בחיים, טוויסט,

מפנה בעלילה.

הבלוג שלי קבל הצעה מפתה ברמות חסרות תקדים,

ובעיקר, לפני שבוע, שוב נעמדתי על המקפצה, רגע שצריך ללחוץ אנטר, ולחצתי.

נאנו הוא פרוייקט כתיבה אינטנסיבי, כלל עולמי.

סדנת כתיבה פרטית, אישית עם מסגרת אינטרנטית מדרבנת.

בלי חשבון לאיש, רק מול עצמך.

מפלצת המיידיות יושבת על צווארי ודורשת את שלה,

הסיפור הזה לא מאפשר לי, להפתעתי, לחשוב על כלום חוץ מעליו,

ועל הנשים שבו והפחדים וכל המילים שמחפשות אותו.

אני חווה תהליך שקשה לי לאמוד את עוצמתו בימים האלה,

והנה, שבת בבוקר, כל שבת שניה שם,

והבלוג שלי שחי בשקט יחסי כבר לא מעט שבועות עם עצמו והכל מה שחבוי בארכיון שלו רוצה

עוד פתאום. נעשה רעב. מרגיש איום על מעמדו, קיומו, מפתה אותי במיידיות שלו,

מיידיות יחסית כמובן,

אבל מול חמישים אלף מילים, המשימה שלי לחודש, טוב שלושת השבועות הבאים,

הוא שוב נראה מהיר, מיידי ומפתה עד חוסר נשימה.

עכשיו לכי תגידי לו,

לזה שעשה לך כל כך הרבה טוב,

עשה טובה, שתוק רגע, מנסים לכתוב כאן לאט הפעם, לאחרכך, לאו דווקא לעכשיו.

.

איחור של יום יומיים, עדיין אפשרי. לינק

.

.

.

אתמול גיליתי, עכשיו אני מגלה לכם.

.

What is NaNoWriMo?

National Novel Writing Month is a fun,

seat-of-your-pants approach to novel writing.

Participants begin writing November 1.

The goal is to write a 175-page (50,000-word)

novel by midnight, November 30.

.

התרגשות, בהלה, שמחה, פחד אלוהים, תגלית, מסע אישי,

מה שתרצו, מה שתחליטו.

בהצלחה למי שכן.

.

.

.

.

.

http://www.nanowrimo.org/eng/whatisnano

.

.

.

פוסט שהתחמק מהראדאר

.

אז מה הפוסט שאתם אוהבים,

מרגישים שמבטא את מה שאתם מנסים לכתוב.

הפוסט שאם היו מחייבים אתכם לשלוח אחד מייצג, הייתם שולחים אותו,

ובכל זאת, לתחושתכם נעלם מתחת לראדאר הקוראים שלכם איךשהו.

.

זה שלי :  חסרת מנוחה

בכל משפחה טמון גרעין לספר?

.

.

אני מחפשת סיפור. ממיינת לעצמי את סיפורי משפחתי ומשפחות אחרות.

אנחנו מכירים כל כך הרבה סיפורים אישיים. שלנו, של המשפחתה. של המשפחה של אבא,

ושל אמא, וקצת היסטוריה של הדורות הקודמים. משפחה מרוחקת. חברים. מכרים.

מפגשים אקראיים- את אלה אני הכי אוהבת,

לשבת ליד מישהו במטוס ובעשר שעות לדעת עליו ועל משפחתו יותר משתדעי אי פעם על אהובך.

סרטים, סרטים דקומנטריים, רסיסי מדע מחברים, ילדים, שכנים, רכילויות, הורים מהכיתה,

כתבות בעתונים, בלוגים ובספרים כמובן. כל כך הרבה  סיפורי משפחה מתגלים בין דפי ספרים.

בין סאגות רומנטיות ל"קול צעדינו" של רונית מטלון, בין "סוגרים את הים" ל"הלב"

"מיי פירסט סוני" של בני ברבש ל"ימי הנטישה" של אלנה פרנטה? – ולא התחלנו להזכר

.

איפה עובר הגבול בין סיפור הנובע מזכרון אישי ברור או כזה הבנוי מרסיסי תודעה מעורפלים

לבין דמיון וסיפור מומצא לחלוטין? איך יזהה הכותב, אם ירצה, את יסודות המילים שלו?

האם חותם הביוגרפיה המשפחתית המדוייק נמצא שם תמיד?

זה ברור שגם כשהסיפורים נשענים על ביוגרפיה אישית, הם לא סיפור שורשים מדוייק וכרונולוגי

אבל זה גם ברור שלכל משפחה יש סיפור, שניים, עשרה, מורכבים לא פחות מהרבה ספרים שנכתבו,

אז?

האם כל משפחה, כל סיפור משפחתי, בין אם של הדור הנוכחי, בין אם נלך דור שניים אחורנית,

כל אדם, חייו וסיפורו ותחושותיו ואשיותו מורכבים דיים כדי לספר סיפור ממשי, רומן?

.

.

סבתא רחל גולדנברג לבית גלרטר. מה אנחנו יודעים עליה?

שנולדה בצ'כסלובקיה. שהייתה יתומה. שהגיעה אין-לנו-מושג-איך-ולמה לרומניה בגיל צעיר מאד.

שבן דוד לקח אותה לביתו וגידל אותה. שנישאה לסבא יוסף והייתה אשתו השניה. שאשתו

הראשונה עמליה ושני בניו נסעו לאמריקה ונעלמו עקבותיהם. שאין לנו מושג על שאר וקרוב

מהצד שלה. מעולם לא היה. כאילו הגיעה לעולם לבדה.

שהוא היה איש קשה לב סבא יוסף, ושאיש מילדיו וביתו לא קרא למי מבניהם על שמו.

אנחנו יודעים / חצי יודעים שהוא מת מוות לא טבעי שכפי הנראה הגיע לו,

פעם אולי יסופר הסוד הכנראה נורא, הנלחש בחדרי חדרים על מותו כשצעיר בניו, אבא שלי,

היה בן שש ושאלמנתו שהשתחררה במותו כמו שאנחנו משערים, ילדיהם לא  מהזן המדבר,

מחיים קשים ומרים, עלתה לארץ עם שני ילדיה הקטנים, הצטרפה לשלושה הגדולים שכבר חיו

כאן ובנתה חיים פשוטים, לא קלים, אבל שלווים במידה מסויימת,

מוקפת באהבת אין קץ על ידי חמשת ילדיה עד יום מותה המיוסר ועד בכלל.

בת שבעים וארבע הייתה, בדיוק חודש לפני שנולדתי. רחלי, חלי, אני, בתו של צעיר בניה.

.

אז איך הוא מת הגבר ההוא? סבי שלא הוזכר מעולם, בח לא באהבה ושמחה על ידי הוריו?

זכרון? רכילות משפחתית?מיתולוגיה משפחתית שנלחשה? טרגדיה? סיפור אמיתי? ספר?

.

לכל משפחה יש מאגר זכרונות, סודות, רכילויות, השערות, צילומים,

השאלה האם כל סיפור משפחתי יכול להחזיק ספר, רומן?

האם זה תלוי בסיפור עצמו? ביכולת/ בכשרון של המספר?

.

 

.

.

עד שנגמרו לי המילים – הפרסומת שהוכיחה את עצמה

לפני שנים, די הרבה, השתתפתי בפרסומת ל…….למי זה היה……. כבר קשה להבין ולזכור

מרוב הסלולרים והפרסומות לא?…… עד שיגמרו המילים היה המוטו שלה….

פלאפון. זה היה לפלאפון.

ANY WAY – כפי שאומרים בשפות אחרות,

כיוון שהבטחתי והושבעתי להעלות היום פוסט, סמלי ככל שיהיה, עד הצהרים,

התיישבתי מול המסך, אבל נגמרו לי המילים.

מסתבר שזה נכון. זה קורה.

נבואות טיפשיות לצורכי פרסומות מתגשמות.

ואני הרי יודעת לא להאמין למה שמצולם ומובטח, בטח בפרסומות, מי כמוני יודעת.

כשהצטלמתי בגיל שבע עשרה בשמלת כלה

 

 

 

 

 

 

ואמא שלי עשתה לי פרצופים?

לא צחקתי לה מול הפנים באמא די נו עם האמונות האלה?

צחקתי.

והנה, עובדה.

גם כשכבר עשיתי לי חתן, לבשתי פיג'מה בצבע שמפניה.

ועכשיו,

עשור אחרי שהצטלמתי עד שיגמרו המילים, הנה עובדה.

הן נגמרו….:)

מזל שבלילות מעולפי חום, כשיש חושך, צללים וילדה שכזו אפשר גם בלעדיהן לזמן מה.

 

גגלתי את עצמי ומצאתי אוצר

.

.

האמת שגגלתי עצמי למוות….

עד עמודים נידחים ממש, שבהם הוזכר שמי כבוגרת בית ספר תמונת מחזור.

זה לא הרגל יומיומי שלי, you know, אפילו לא תלת שבועי,

אבל קורה,ואפילו נעים לפעמים לגגל את עצמך.

היו הרבה דברים שאני מכירה. הלהקה, אקס או שניים, בלוג, חשופים, עד החתונה

מעט מאד רכילות לשמחתי כי רבה, וכמה הפתעות.

לא מעט איזכורים שלא הכרתי, צילומים שלא זכרתי, ובכלל…

אבל בעמוד שמונה הופיע השם שלי עם הפניה ולינק לאתר אמהות.

באתרי אימהות אני כבר לא משוטטת כמעט בכלל.

אז הסקרנות החתולית .שלחה אותי מיד ללינק

והלינק הובילאותי להפתעה מקסימה ממש.

הספר שלי, ספר הילדים השני שלי, הוצאת "ידיעות אחרונות".

מהדורה שלישית תכף יוצאת מיינד יו,

ספר הנמכר בשלווה ויציבות כבר באמת הרבה זמן,

שהפך להצגה, ומככב בשעות סיפור רבות מספור קפץ מולי,

הגיע בהפתעה. ככה פתאום.

כסרט קטן, הפקה בייתית, פרטית ושובת לב. 

אמא אחת מקסימה.

שלוש משפחות, אני חושבת, אם ספרתי נכון, והרבה מאד שמחה, יצירתיות,

משפחתיות, ילדים קטנים, מתיקות, פרוייקט קיץ, הפקת סרט על פי הספר,

ואהבה. כמה אהבה.

תראו מה הם עשו מהמילים שלי :)


והמקור:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הפתעה מ ק ס י מ ה. תודה רבה.

.

בלוגינג וכתיבה. דווקא בשבוע הספר.

.

.

אני תוהה אם יש למילים שאנחנו קוראים ערך "אובייקטיבי", "נקי" מהמסגרת שבה הן מתפרסמות.

האם אנחנו מצליחים לקרוא כתיבה של אנשים בלי להתייחס ולתת משקל נסתר, בלתי מורגש,

למיקום שבו התפרסמו המילים?

אם לתגובה לבלוג יש את אותו משקל אצל הקורא כמו לפוסט עצמו?

האם התוכן והמילים בבלוג "מוערכות" פחות מאלה המופיעות כמאמר באינטרנט?

האם מאמר באינטרנט "שווה" פחות ממאמר בעיתון מודפס?

ובעיתון פחות מבמגזין ובמגזין פחות מבכתב עת חודשי.

ובמגזין האינטרנטי של מייברג – עדכום 2010 – פחות מבמגזין ניירתי?

.

וסיפור באסופת סיפורים פחות מאסופת סיפורים של סופר אחד?

או שיש קנה מידה אחר שקוראים לו יכולת כתיבה?

אני יודעת ומבינה ומסכימה כמובן,

שבאופן 'נקי' ואידיאלי התשובה תהיה שמילים הן מילים,

וכשרון כתיבה הוא מה שהוא,

ואם הצלחת לכתוב מילים שנגעו באנשים אחרים,והעבירו תחושה, וסיפרו סיפור,

והעניקו רגע חי למי שקרא אותן, זה מה שחשוב –

לא המסגרת, המקום, התארים.

אבל בת'כלס, מה אתם באמת חושבים…..

.

נכתב אחרי כמה וכמה שיחות / פגישות עם אנשי בלוגים, לא אלה החיים את האינטרנט כעיסוק מרכזי

ועניינם הוא בו עצמו, אלא אנשים שחיים וכותבים הרבה כתיבה יצירתית, סיפורית, עם כשרון כתיבה

ברור, צורך גדול לכתוב, ורעב גדול להכרה וכל זה נעשה, והרבה, בתחומי האינטרנט.

בלוגים, במה חדשה, פורומים, רשתות חברתיות, איפה שאפשר.

וגם, הרבה דיונים עם עצמי ועם המילים שלי שמנסות לחבור לעצמן ולספר סיפורים.

וכולם, טוב, רובם, כך נדמה לי מרגישים שהבלוג הוא בלוג ויש בו הרבה מהטוב והמאיר פנים

והאינטימי והבטוח, אבל, מה שבאמת צריך –

מה שבאמת נחשב הן מילים מודפסות על נייר.

והשאלה כמובן, למה?

.

והאם התחושה שלי שזה דבר שהולך ומשתנה ממש בזמן הזה, נכונה.

.

עברו שלוש שנים מאז שכתבתי את הפוסט הזה. ולא, זה לא מקרי שדווקא בשיאו של שבוע הספר אני

שואלת שוב את אותן שאלות בדיוק. כי למרות שמדברים וכותבים לא מעט על השינוי, ולמרות שאמנון

אברמוביץ מדבר שטויות, לא בטוח שמשהו השתנה, נכון?

.

%d בלוגרים אהבו את זה: