.

.

כשאתבקש, על ידי אחרים, או על ידי עצמי לציין נקודות מפנה, נקודות אל חזור, נקודות חשובות בחיי,

אין לי ספק שלא רחוק מזאתי נולדה, הקליק הראשון אל תוך עדשת ההאסלבלט, סבתא שלי עם הקטנה

החדשה על הידיים יוצאת מהמכונית השחורה של אבא יהיה הרגע שבו הבנתי, אחרי קריאה רצופה

במשך כמה שבועות של כל מילה שנכתבה על ידי מישהו ב"רשימות" שגם אני רוצה. בעצם חייבת.

והרגע שהוא תאומו הסיאמי של הקודם, הרגע שבו, אחרי כמעט חצי שנה של היסוסים גדולים –

הראשונה ה"סלבית" יו נואו -בעיקר מול אורי תבורך נפשו וסבלנותו האין סופית, לחצתי על "פרסם"

בפלטפורמת רשימות ההיא. השני בספטמבר 2006.

רציתי בראשון בספטמבר. סוגשל סימון, תחילת שנה, אבל אורי היה בוויקאנד, אז זה קרה בשני.

.

.

.

.

.

.

.

.

//

לא היה לי מושג מה יהיה, ממש לא,

הייתי מלאת חששות, אבל ידעתי, במקומות ש בהם הקול הפנימי מנצח בגדול כל דבר אחר,

שאני חייבת ל"השתמש" בדרך הזו. שברגע הדק והחד הזה שבו נופלת החלטה,

כמו השניה על המקפצה, הידים כבר מתוחות כלפי מעלה, הנשימה העמוקה ננשמה,

ויש עוד הרף רגע, שבריר שבו אפשר שלא. אחרכך אי אפשר שלא,

ואני ידעתי שאי אפשר שלא.

E N T E R

ארבע שנים אני כותבת, מצלמת, חיה את הבלוג שלי.

הוא עשה והביא לחיי כל כך הרבה טוב, כל כך הרבה תועלת פנים וחוץ שאין בי כמעט יכולת לבטא

את אסירות התודה שלי לאלוהי האינטרנט, באמת.

בעיקר, אני חושבת שבעיקר, הוא אפשר לי, ואני, תרשו לי רגע, מעניקה לעצמי מדלית אומץ קטנה,

כי בכל זאת מלכודת האגו והמה יגידו היא מלכודת לא פשוטה,

וזה מה שחסר לי שיהיו חצאי ציטוטים מכאן באיזה טור רכילות או משהו,

ואיך אני כותבת עלי ועל חיי בלי לחצות גבולות שסימנתי לעצמי.

לכתוב עלי בלי ולשמור על הבת שלי או של אביה,

לכתוב כפי שאני מאמינה שזכותי, עלי, על הורותי ולא עליה ועל חייה, ואביה הנוכח בחיינו בדרך

מסויימת, יומיומית כל כך ואינטימית, כמו שרק משפחה שנשארה בברית חיים לנצח יכולה להיות,

גם נכנס לצד שמעבר לחבל האדום. שם זה לא. שם זה פרטי.

על האישי שלי אכתוב, אשתמש בחומרי חיי האישיים ביותר כדי לכתוב אבל הפרטי הוא פרטי.

לא בכתיבה, לא בראיונות, לא בבלוג. מסומן בחבל אדום או אפילו בסרט משטרה צהוב.

אין כניסה אני מסמנת לעצמי.

הוא אפשר לי לקלף מעלי שנות תסכולי בלונד ודיסאוננס מתסכל ומענה בין מי שחשבתי שחושבים

ובין מי שידעתי שיודעים האחרים, הוא שייף את המילים שלי, חשף בפני אנשים ועולמות אחרים

ומרתקים, הוא הכניס לחיי וירטואלית וגם קצת לא אנשים שיתכן ולא הייתי פוגשת לעולם, הוא

טלטל את שגרת עולמי הקודם באופן שקשה להסביר, הוא החזיר לי משהו שדהה לכמה שנים,

הוא הבהיר לי מעל לכל ספק, לאט לאט בניגוד לדרכה של הרשת, הממהרת תמיד, מאיצה כל

הזמן להמשיך לשוטט, לקרוא, לגלוש, הבלוג שלי האט אותי מעט, הרגיע לרגעים רעב מכרסם,

ונתן לי יכולת לבדוק את עצמי מול הצורך לאט לאט, עד שהדברים התחילו להצתרף מעצמם.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועכשיו שוב קורה משהו. גם בכללי, גם בפרטי.

הפייסבוק הגיע, הטוויטר והמילים מיידיות אפילו יותר.

כל מה שתרצה להגיד, אתה יכול להגיד עכשיו, במיידי ולקבל פידבק.

אם פעם העיתון היומי היה מיידי לעומת הירחון, הבלוג לעומת המאמר או הספר,

היום הפייסבוק מצליח להשביע הרבה מהצורך להביע במילים ולקבל תגובות.

הכתיבה בבלוגים, ורק על אלה שאני קוראת אני יכולה להעיד כמובן, והם לא מעטים :) –

אבל בהם, הכתיבה התמעטה ממש. אנ'לא טובה בסטטיסטיקות אבל בתחושתי , כמעט בחצי,

אם לא יותר.

סטטוס בפייסבוק יביע במילים ספורות מה שתסכל או הכעיס או ריגש,

ובתןך שעה יצטברו עשרה/עשרים לייקים או תגובות, עוד כמה מאות יקראו מה שכתבת,

ומפלצת האני-רוצה-שאנשים-יקראו-מה-כתבתי-מה-אני-חושבת תרגע עד הפעם הבאה.

כתבתי פעם על מפלצת המיידיות,

כתבתי שהיא פוגעת בכתיבה "האמיתית", מנתבת את המילים לבלוג.

פעם הבלוג היה המיידי. עברו שנתיים והיום הוא האיטי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אבל אז קורה, כמו תמיד בתסריטים טובים, או פשוט כמו בחיים, טוויסט,

מפנה בעלילה.

הבלוג שלי קבל הצעה מפתה ברמות חסרות תקדים,

ובעיקר, לפני שבוע, שוב נעמדתי על המקפצה, רגע שצריך ללחוץ אנטר, ולחצתי.

נאנו הוא פרוייקט כתיבה אינטנסיבי, כלל עולמי.

סדנת כתיבה פרטית, אישית עם מסגרת אינטרנטית מדרבנת.

בלי חשבון לאיש, רק מול עצמך.

מפלצת המיידיות יושבת על צווארי ודורשת את שלה,

הסיפור הזה לא מאפשר לי, להפתעתי, לחשוב על כלום חוץ מעליו,

ועל הנשים שבו והפחדים וכל המילים שמחפשות אותו.

אני חווה תהליך שקשה לי לאמוד את עוצמתו בימים האלה,

והנה, שבת בבוקר, כל שבת שניה שם,

והבלוג שלי שחי בשקט יחסי כבר לא מעט שבועות עם עצמו והכל מה שחבוי בארכיון שלו רוצה

עוד פתאום. נעשה רעב. מרגיש איום על מעמדו, קיומו, מפתה אותי במיידיות שלו,

מיידיות יחסית כמובן,

אבל מול חמישים אלף מילים, המשימה שלי לחודש, טוב שלושת השבועות הבאים,

הוא שוב נראה מהיר, מיידי ומפתה עד חוסר נשימה.

עכשיו לכי תגידי לו,

לזה שעשה לך כל כך הרבה טוב,

עשה טובה, שתוק רגע, מנסים לכתוב כאן לאט הפעם, לאחרכך, לאו דווקא לעכשיו.

.

.

אז מה הפוסט שאתם אוהבים,

מרגישים שמבטא את מה שאתם מנסים לכתוב.

הפוסט שאם היו מחייבים אתכם לשלוח אחד מייצג, הייתם שולחים אותו,

ובכל זאת, לתחושתכם נעלם מתחת לראדאר הקוראים שלכם איךשהו.

.

זה שלי :  חסרת מנוחה