Tag Archives: כבוד

אז אני לא מבינה באיך זה להיות גיי, בארון או לא בארון, אבל אני מבינה בזה:

.

.

כשאוחובסקי הוציא את רביץ מהארון – בלי להזכיר את שמה כמובן – כעסתי וכתבתי פוסט זועם,

אתמול כשאוחובסקי שדורש להוציא מהארון חבר כנסת, חבר מפלגת העבודה פרסמתי אותו שוב.

אחת התגובות שקבלתי אמרה כך: חלי את לא מבינה בזה כלום. את תמיד מזדהה עם דיכוי נשים.

חבר כנסת בארון שמתבייש להגיד בקול רם מיהו זה דיכוי הומואים מהסוג הגרוע ביותר. איזה

מסר איום זה לילד מבוהל בארון"

תשובתי:

זה נכון שאני לא מבינה ב"זה" שלך/שלכם בכלל, אבל אני מבינה ומאמינה גדולה בזכות לפרטיות,

בזכותו של אדם להחליט מה לחשוף לעולם ומה לא (בודאי כשזה מגיע לאיך, ועם מי הוא מקיים

יחסי מין, יחסי אהבה, וזוגיות).

אני גם מבינה לא קטנה בחשיפה ופרטיות ואיך זה מרגיש כשהיא נפלשת בגסות, ואני מתנגדת

אבל ממש – הפוסט נכתב אם שמת לב על הטור שגל כתב על יודית רביץ לפי לא מעט שנים –

למעשים האלה של הקהילה שבראשם גל.

אני מאמינה שיש דברים הכרחיים שיהיו בידיעת הציבור כשזה נוגע לפוליטיקאים או לאנשים

שגורל אנשים אחרים (ממורה עד ראש ממשלה) נמצא בידיהם, נניח, תרופות העלולות להשפיע

על צלילות מחשבה, בודאי מחלות כאלה, אבל מה שעושה אדם בביתו, מיטתו וחייו הפרטיים

לא רלוונטי לכלום, חוץ מאולי לשמרנות ובושה שהיא כל כך כל כך לא במקומה.

אני גם מבינה את התסכול והכעס שלכם – סליחה על הכללת ה"אתם" – מול אנשים הנמצאים

בארון כי השכל הישר אומר שראבעק, 2015, בואו תובילו את השינוי, גרשו שדים פרימיטביים,

תנו דוגמא, בטח כשזה נוגע לאנשים מפורסמים, בטח פוליטיקאים. אבל למרות התסכול, ואני

מאמינה בזה בכל ליבי, למרות התסכול, אתם לא יכולים לחשוף ככה, לחייב, לבייש – כי בעיני

הנחשפ/ת זו ב ו ש ה, אחרת לא היה מתחבא – ככה, זה נוגד כבוד בסיסי לאחר.

זה לאנוס על האחר משהו שהוא לא רוצה לעשות, הוא או היא בוחרים ל א לעשות, ברצינות.

אני גם זוכרת עדויות לא מעטות של אנשים שיצאו מהארון בגיל מבוגר והעידו על שנות ילדות

ונעורים קשות מנשוא בגלל נשיאת סוד גדול ותחושת הקלה ושמחה עצומות, ואני מבינה את

הרצון שלכם להקל על אלפי הילדים/ילדות בעצם הפיכת האני-גיי למשהו שאין צורך להסתיר

שלא נדבר על להתבייש בו, ולא חושדת לשניה שהמניעים שלכם מהולים במשהו חוץ מאמונה

עמוקה בצדקת הדרך שבחרתם.

.

אני מבינה את המניעים הכנים לאגרסיביות,

אבל לא מוצאת בהם צידוק מספיק כדי לעשות אותם, ממש לא.

מנעול אדום מוקטן

.

 

ארונות הם מקום פרטי וגל אוחובסקי גם

.

14 דצמבר 1014

זה פוסט שפרסמתי כשאוחובסקי הצביע בלי לנקוב בשמה של רביץ,

עברו לא מעט שנים,

וגל בשלו, בטור שלו מאתמול דוחק על סף שיימינג חבר כנסת לצאת מהארון.

.

3 אוגוסט 2010:

זה פוסט שפרסמתי לפני כשנה וחצי,

כשגל אוחובסקי הוציא ככל האפשר בלי לנקוט בשם המלא דמות ידועה מהארון –

כך כתבתי אז – היום, אוגוסט 2010 אפשר לכתוב שהכוונה הייתה ליודית רביץ.

הוא כעס עליה, על העובדה שהרבה אנשים יודעים שהיא לסבית והיא בוחרת לא להחשף ככזו.

לפחות לא בראיונות לתקשורת ובדמותה הציבורית.

הפעם – ולא על ידי אוחובסקי אלא על ידי חברי קהילה אחרים –

בעקבות הרצח הנתעב בבר נוער והעצרת נלקח צעד אחד קדימה באאוטינג שנעשה.

הפעם כבר נאמרו שמות במפורש.

וגם כאן כבר אפשר היום – אוגוסט 2010 – לכתוב שהוא התכוון לפוליקר.

והשבוע, לאחר עצרת השנה לרצח ההוא, הוא מכה שנית.

אאוטינג הוא דבר מכוער לא פחות מהומופוביה.

גם בשעת צער ואבל ותדהמה אין לאיש זכות, מוסרית ומעשית לתבוע חזקה על חייו ופרטיותו

של האחר. של אף אחר. אנונימי, מפורסם, גבר, אישה. פשוט אין זכות.

ארונות הם מקומות פרטיים.

פקעה הסבלנותו, ככה הוא כותב.

נמאס לו שאנשים שמתראיינים משקרים.

ולכן במו מילותיו הוא קורע לגזרים חיים של אשה שלא חייבת לו כלום.

עשיתי google על שמו ושמה ומצאתי עשרות/מאות תגובות בפורומים, בבלוגים ובעצם איפה לא,

ששמה מוזכר בצמוד להעדפתה המינית.

ה י א לסבית? בחייאת, לא ידעתי

בטח שהיא דייקית מה לא ידעת?

מאות.

ואז מה אם העובדה הזו, שהיא מעדיפה לאהוב ולחלק את חייה עם אשה לא מזיזה דבר וחצי דבר

לי ולרובכם, אז מה? לה זה מזיז. היא בחרה לא לספר.

אולי היא פחדנית. אולי היא מגוננת על משפחתה. אולי היא מתביישת.

אין לי מושג למה. אבל ככה ה י א החליטה.

לא לספר לעולם על העדפותיה המיניות. לא לספר שהיא לסבית.

זכותה. זכותה המלאה, החוקית והמוסרית.

אאוטינג זה דבר מכוער. ולא אכפת לי אם אני מצטיירת צדקנית בגרוש.

זו פעולה אלימה –

מכוערת –

וחסרת כבוד –

כלפי מי שנעשה לו אבל בעיקר למי שבוחר להפעיל אותה.

היא משקרת כשהיא מתראיינת –

היא לא אומרת את האמת.

היא אולי לא אומרת שקר, אבל גם את האמת היא לא חושפת.

אלה הטענות נגדה.

wow – לא יתכן. לא יכול להיות. מרואיין לא אומר את האמת לעיתונאי?

מישהו מצייר את עצמו, את תכונותיו הטובות והרעות ואת חייו אחרת מהאמת?

האומנם?

השחקנית שנשבעת שזה האף המקורי שלה? הפוליטיקאי שמשפץ ספורי ילדות ? הזמרת

הסתובבת עם בחורים בני עשרים ועם דימוי המדונה האיכותית שלה, הגבר המעדיף ועושה

לוליטות בנות עשרים אבל מצטייר בראיונותיו כגבר איכותי הבז לגברים שמתנהגים בדיוק ככה,

השחקנית שנשבעת שסכין לא נגעה בחזה המפואר ואם היא תחליט לעשות ניתוח, היא לא

תתבייש ותספר, ואחר, שכל העולם חוץ מאשתו יודעים כמה ואיך הוא מתנהג כשהיא לא לצידו,

אלה המספרים על נישואים מתוקים מדבש, ואלה שמספרים כמה הגירושים שלהם יכולים להוות

מופת. ואלה שמספרים לעיתונאי איך הם חזרו לארץ כי הם התגעגעו וכאן הבית למרות ההצלחה

בחו'ל, אלה שיש להם ילדים לא חוקיים, אלה שחזק בסצנת הקינקיות והאסאנדאם, אלה שחוגגים

בפארטיות המוניות ואלה שנותנים באף רק בחדרי חדרים. אלה שמסתירים שהם חסרי השכלה

ורומזים שיש בידם תעודות – טוב, לא כולם נופלים בפח כמו אסתרינה –

או כותבים מוכשרים שחיים חיים כפולים, כולל אשה וילדים וכולם יודעים ואיש לא פוצה פה –

או אלה שמנופפים בחוסר ההשכלה שלהם כשבעצם ברור כמה הם כן – וכל אלה שמספרים רק את

מה שהם בוחרים לספר –

ואיתן? שאני מכירה ומחייכת אליו תמיד בשמחה גדולה כבר כל כך הרבה שנים, שבחר במשך

שנים ארוכות לשמור לעצמו את ענייניו הפרטיים למרות שגל, אוחובסקי, בן זוגו היה לגמרי בחוץ,

וכולם ידעו וכיבדו את רצונו – זה היה בסדר?

אין מרואיין שלא צובע את עצמו ואת חייו בצבעים כשהוא מתראיין.

חלק בדעה צלולה וקור רוח, עם עצות ומדיניות מכוונת של אנשי מקצוע –

ראובן אדלר, ארד, רני רהב וכו' – אלה בדרך כלל או המאד מבוססים, פוליטיקאים, אנשי ציבור,

אנשי עסקים שבידיהם מרוכזים מוקדי כח עצומים והם דואגים לדימוי הפרטי שלהם כמו לעסקיהם –

ויש את הצעירים מאד – אלה הנבנים על ידי אנשים בתכנון מדוקדק. צעירים הבנויים כמעט רק

על דימוי ויחסי ציבור, טורי רכילות וסלבריטאות. כשהם מגיעים לראיון, הם מתודרכים ומדקלמים

באדיקות את הדברים שהוחלט עליהם מראש על ידי האנשים שמאחור, ויש את האחרים.

אלה שבאמצע, שמתראיינים כשצריך.

סרט חדש. תוכנית טלוויזיה. דיסק. קמפיין אופנה. יחסי ציבור הם חלק מהתהליך, אשת/ איש

יחסי הציבור נותן רשימת אפשרויות, נבחר העיתון/ים וזורמים –

בלי הרבה התכוננויות, בלי לעשות עניין גדול מדי – נפגשים ומדברים.

אבל תמיד קורה משהו. אתה ממציא קצת את עצמך מול העיתונאי/ת.

לא ברמת השקר. לא מתוך מניפולציות ותכנון ורצון ל'מכור' משהו לא קיים –

מה פתאום?

פשוט כי ככה.

ככה זה קורה.

כמעט כמו בבליינדייט –

הרצון שלך להיות מושך ומצויין ומעניין. שיבינו אותך, יאהבו אותך.

את/ה מנסה להיות במיטבך. בטח שמנסה. למה לא?

לעולם חייך ואת/ה תראו/תקראו באופן אטרקטיבי יותר במילים הכתובות מאשר בחיים האמיתיים,

או ההיפך כמובן, אם הרע מזלך ונפגשת עם עיתונאי/ת שלא נפל בקסמך.

פתח סוגריים: אני עושה טעות כשאני כותבת השבוע את הפוסט הזה?

עיתונאית אינטליגנטית (הנה, אני כבר מתחילה לעשות חיינאלאך) בדרכה אלי ממש מחר/מחרתיים –

סגור סוגריים. יסמין? חלי ליסמין…..חלי ליסמין….

למי חייבת "היא" – הזמרת האלמונית משהו?

למי היא חייבת משהו חוץ מלעצמה, משפחתה וחבריה?

אייל גרוס- ציטוט: "כשאמן לא מדבר כלל על חייו הפרטיים זה דבר אחד, אך כאשר כדי לקדם מכירות

הוא/היא מספרים על הילד שלהם אך לפתע כשעוברים לשאול על חיי האהבה הם לא אומרים אמת,

זה לא קצת בעייתי" –

לא להגיד זה לא להגיד שקר –

זכותך כמראיין לשאול מה שתרצה וזכותי כמרואיינת לענות על מה שאני רוצה –

ואני לא אפתח עכשיו דיון על מה קרה לגבולות המוסריים או הצהבהבים של העיתונות.

על מה זכותך לשאול כשאת/ה בא לראיין ועל מה לא.

"זה נכון שהיית בהריון בחודש רביעי כשהוא עזב את הבית ועשית הפלה?" –

נשבעת לכם שזו שאלה ששאל אותי עיתונאי שבועיים אחרי שנפרדנו. הוא ואני.

עיתונאי יקר,

מיקומך כמראיין וה'כוח' שאכן יש לך על המרואיין/ת שלך בזמן הנתון הזה הוא אכן רב.

אתה באמת יכול, אם תבחר, להיות קטנוני ונקמן ובעל אגו רגיש, להעלב מחוסר שיתוף הפעולה של

המרואיין/ת שלך, שבחוצפתו/ה מסרב/ת לענות על שאלות פולשניות מדי לטעמו, פרטיות מדי וכאלה

שהוא מאמין שלא מעניינך או מעניין קוראיך.

זכותו/ה. ונכון שאתה יכול לכעוס, להעלב ולהביע את דעתך עליו/ה –

לקחת 'את זה' באופן אישי.

אבל,

היי,

אדיוט/ית מי שלא זוכר כשהוא מדבר איתך, שכמה שלא תהיה אינטליגנט/תי ומקסים/ה ושופע/ת

אמפטיה, בסופן של השעות הארוכות שאתם מבלים ביחד, המילים והעובדות שסיפרו לך מתוך אשלית

האינטימיות והאמון הופכות לנחלת הכלל. ממש לנחלת הכלל, לא בכאילו –

אז אם מסרבים לענות על שאלה, אל תקח/י את זה אישית.

זה לא נגדך. זה בעדי.

וכן, בכוחך לכתוב כתבה טובה, רגישה מפרגנת או לגמור עלינו ברגע. נכון. so?

זה מחייב את המרואיין שלך לחשוף את עצמו ואת נשמתו ואת חייו?

למי? לך? לקוראיך?

מה פתאם?

קוראיך קונים מוצר. אומנות. שיר. ספר. סרט. בגד. ציור.

הם לא 'קונים' את מי שיצר אותם.

האמן לא שייך להם. יצירתו שייכת להם אחרי שקנו אותה.

"היא" בחרה לא לספר לעולם על העדפותה המיניות –

ובחרה כפי הנראה לא להשתייך ל'קהילה' –

לא לקחת תחת כנפיה או בתוך מצפונה את בני הנוער המתלבטים בבתיהם ומחפשים 'אמא' גדולה

או 'אבא' מוצלח שיראו להם שאפשר –

שאפשר לא לפחד ולא להתבייש ולחיות את חייך כרצונך –

היא לא רוצה את התפקיד הזה, תודה. היא חיה את חייה כרצונה –

ותראו מה יצא לה מזה –

היא לא רוצה להיות סמל. להוליך את המחנה. לשמש דוגמא ונחמה –

היא לא רוצה שכל- עם- ישראל ידע, למרות שגל כותב שכולם יודעים,

אז מה פתאום אאוטינג –

מי זה "כולם ידעו"?

מי הם הכולם?

אנחנו לא כולם.

אנחנו כמה אלפים קטנים שבוחשים ובוחשים כאילו אין אלוהים.

ובועז כהן – שכן יקר כותב את דעתו –

אני לא מכירה זמרת או שחקנית או בכלל, שספרה אי פעם   'איך היא אוהבת את זה' –

כי זה לא עניינכם. זה לא ענייננו איך מישהו אוהב להזדיין. ועם מי.

זה פשוט לא ענייננו.

ובניגוד לדעתו של אייל גרוס אני לא חושבת שהעניין כאן עמוק יותר.

שהשאלה האמיתי בעומקו של העניין היא היושר והדיגניטי של האומן מול האמת ביצירתו.

או שאלות של אתיקה בשקר ובהסתרה. בולשיט.

השאלה היחידה והברורה בקשר למילים של גל אוחובסקי היא האם רשאי מישהו לזלזל ולפרוץ את

חייו הפרטיים של אדם אחר – מפורסם ככל שיהיה.

ולדעתי החד משמעית התשובה היא לא.

יכול היה אוחובסקי או כל עיתונאי אחר להעז ולשאול שאלה ישירה:

יש שמועות שאת לסבית, האם הן נכונות, האם את לסבית?

ואז אם הייתה הגברת בוחרת להגיד: לא, אני לא –

אפשר היה לעורר עניין של שמועות מול תשובתה –

אבל להתנפל, לקרוע את מעטה חייו של אדם בלי לשאול לרשותו, ויותר מכך,

מתוך ידיעה ברורה והבנה שהוא לא מעוניין בחשיפה,

זה מעשה מכוער ואלים שאין עליו מחילה –

אף אדם לא חב לשום קהילה כלום.

כל אדם רשאי לחיות את חייו כרצונו –

כל זמן שהוא/היא לא פוגע/ת באף אחד –

ומי שבוחר לעשות אחרת הוא אדם אלים. גיי או לא גיי.


.

%d בלוגרים אהבו את זה: