Tag Archives: ילדות

מחפש את הדרך הבייתה #סיפור אמיתי

.

ערב יום חמישי

חפץ מעבר, צעצוע נבחר הם דברים שקשב לאמוד את חשיבותם אצל ילדים קטנים,

את עוצמת האהבה המורעפת עליהם, הנחמה שהם מעניקים, ועומק אובדנם.

פעם,

לפני הרבה הרבה שנים, באמת הרבה,

ממש כמו באגדות,

יצאה משפחה קטנה, אמא, אבא וילדונת בת שנתיים לחופשת עבודה קצרה באיטליה.

הכל התנהל כשורה עד הרגע שישבו שלושתם במקומותיהם,

ואז פנתה אמא לאבא ושאלה: איפה וכאן הגיע שם השמיכה הגדולה בעולם שהשתרכה

אחרי הילדונת הזאתי לאורך לא מעט ולא נפרט שנים ומפאת פרטיותה לא יחשף שמה

ונקרא לה כאן בשם הרגיל, שמיכי, איפה שמיכי?

מה זאת אומרת ענה האב המאורגן בדרך כלל, אצלך

לא ענתה האמא לא אצלי, אצלה, והיא הייתה איתך כשהלכתי לקנות מים

לא זוכר ענה האב ושניהם הביטו בבת אחת בקטנה.

זו, רגועה ומנומנמת הושיטה יד ואמרה: שמיכי…?

אבא הביט סביב וראה כמו במטה קסם או סרט מצוייר את פני אשתו הופכים לפני לביאה

ררר….רגע!

לקצר סיפור ארוך, צוות אלעל נדיב ומבין (ויכול), מטוס אל על ומנועיו העובדים,

גם כך עלינו אחרונים לטיסה, עמד עוד כעשר דקות עד שעובד שדה התעופה, אדם

מצטיין ומבורך מצא את שמיכי (שם בדוי), העביר אותו למישהו שהגיע מתנשף, ירדתי

בריצה את מדרגות המטוס והטיול לונציה התחיל, שמכי מאד נהנה, ראו עליו.

ובקיצור,

הנה מי שהלך לאיבוד היום' ה14 אפריל 2016

ברחוב לסקוב בתל אביב,

ובערב מצאתי על המדרכה, הרמתי, ולקחתי למשמורת זמנית.

אין לי ספק שילד אחד או ילדה מאד מאד (מאד) ישמחו להתאחד איתו,

האם קוראים לו נבי?

ארנבי?

האם יש לו שם אחר, פרטי ומיוחד?

unnamed

.

ערב יום ראשון עדכון :
קוראים לו יא-יא,
קוראים לה שירה,
היא בת שנתיים
וכולם מאד מאד שמחים

ה צ ל י ח

 

.

הוא לא סופרמן, לא מה שחשבתם.

. .

הליכת בוקר בשכונה. ילד בגלימה אדומה ומשקפי שמש

.

היי סופר מן

היי

אתה מתכוון להציל את העולם היום

לא

לא?

סתם לעשות מעשים טובים?

לא

אתה לא סופר מן?

   לא

אה, אני מביטה באמו שמסמנת לי עם ידה, חכי

 אני הר געש!

אתה מה?

אני הר געש

אה, נכון! התבלבלתי בגלל הגלימה. רואים, הלבה שלך ממש אדומה

הוא מחייך

?אבל ממש אדומה. אתה הר מסוכן? פעיל

ו

הוא פותח ספרון קטן ומרובע "הר געש" שמו מדפדף ומראה לי. עמוד אחר עמוד, מצביע ומראה

.ומסביר בדקדקנות ורצינות השמורה לילדים קטנים וחכמים מה רואים בכל עמוד.

פעילים, כבויים, לבה אדומה קרושה הוזוב , ה כ ל.

הר געש

נפרדנו. הוא נתן יד לאמו שהחזיקה רצועה את הכלב הכל כך מזכיר את לולו שלנו, והם המשיכו בהליכת הבוקר שלהם לגן.אני שלחתי לזאתי שלי ווטסאפ פריך . .

לפרידה הזו היה תאריך מדוייק

.

 

צינת הבוקר העירה אותי עוד לפני השעון המעורר, פתחתי את דלת חדרה בשקט כאילו ישנה שם

תינוקת והצצתי. תמה, אין מילה טובה מזו לתאר שינה של ילד, גדול ככל שיהיה, בבית ילדותו,

בית הוריו. תום ושקט ומתיקות אין סוף.

החתולה יללה אז סגרתי במהירות, ששש…שלא תתעורר.

אור הבוקר בתחילת נובמבר רך, והשביל, הגינה כולה, עולה על גדותיה. עלי שלכת חומים וקמלים

נערמים כאילו ניו הייבן, קונטיקט, ולא פרבר תל אביבי, ישראל. בלי מחשבה התחלתי לגרוף

ולערום ערימות. אחת ועוד אחת, מרוויחה דקה ועוד דקה, ועוד אחת. שתישן עוד כמה דקות, אני

חושבת, נותנת לתנועות גוף אוטומטיות להרגיע אותי בקצבן, מתכופפת לבדוק אם הנרקיסים

באמת מתחילים לבקוע. בלי דמעות אני ממלמלת לעצמי, בלי דמעות, הבטחת,  וחוץ מזה בשבת

הראשונה הן יוצאות הביתה, ותכף יהיו נוריות, אני מבטיחה לעצמי באופטימיות. בלי דרמה גברת,

אני משננת ויודעת עמוק, במקום שיודעים בו, שהפרידה הזו לא דומה לאחרות, לא דומה לכלום

שקרה, ומבינה שזה לא קשור לפרידה הבוקר, אלא למשמעות שמאחוריה, למדרגת חיים

חדשה. ואז שמעתי את השעון המעורר שלה מצלצל, ונכנסתי הביתה.

.

התכוננתי לבוקר הזה, באמת שהתכוננתי. רשימות ציוד, תחקורים בטחוניים, שיחות, נעורים

מתפרצים, ימים ולילות מתהפכים, סדר יום שוצף כמו שרק חודשים לפני גיוס במדינה הזאת

מתנהלים. לילות שחיכיתי לה ובינתיים סימנתי וי על דברים-שאסור-לשכוח שהיא כתבה,

וניסיתי להגניב לרשימה דברים שחשבתי שהיא תצטרך. וגם כמובן, איך לא, שיחות

מעודדות (מנסות לפחות) על הטירונות שלי והשירות שלי בפרט, והצבא בכלל,

וחשבתי הרבה.

אני תמיד חושבת הרבה כשמגיע שלב חדש בחייה, בחיינו.

אני תמיד מרגישה הרבה כשהיא הולכת לחייה, ילדת הלב הזאת שלי, הבת שלי,

תמיד.

זה התחיל בצעד הראשון שעשתה על השטיח, כשחצתה את החדר מלא בני משפחה אל הידיים

הטובות של אבא שלי ביום הולדתה הראשון, וביום הראשון בגן כשצילמתי אותה ליד דלת הכניסה

של הבית שלנו עם התיק הקטנטן על הגב בידיעה והחלטה שהנה אני מתחילה טקס שילווה אותנו

שנים ארוכות (צדקתי), וביתספר, וטיולים, וטיסות, ומחנות קיץ, ומסיבות פיג'מות, ושני, חמישי, כל

שבת שנייה – שזה נושא פרידתי אחר מורכב – ובנסיעה לפולין שמקבלת כאן במשפחה משמעות

גדולה, ובכלל, בכל פעם כשהיא לוקחת צעד נוסף אל חייה שלה. והפעם, כמובן שגם הפעם.

בבוקר הזה, בנובמבר שמשי וסתווי, כשנעמדה נערתי שובת הלב בג'ינס, כפכפי אצבע וסוודר

אדום, על גבה תרמיל גדול ממנה, בטח גם שוקל יותר ממנה, ליד דלת הכניסה בבית שלנו כי-אין-

טעם-להתווכח עם אמא שלה בעניין הזה, של צילום ליד הדלת עם התיק כשיוצאים לדרך חדשה,

וחייכה, נו א מ א, מהר… ואז הגיע אביה, נכנסנו למכונית ונסענו ללשכת גיוס.

.

בכל פעם כשהיא נוסעת, מתרחקת  לזמן ארוך מהרגיל, כשאני חוזרת הביתה אני מסדרת ומנקה

את חדרה באופן קפדני ושונה מהרגיל. טקס פרטי. אני מקפלת בגדים למקומם האמיתי, מסדרת

מגירה או מדף – מה שלפעמים אני נמנעת לעשות מטעמי חינוך – מעבירה מטלית על מכונת

הכתיבה,על דובי ענק שחזר איתה פעם מניו יורק, מיישרת ספרי ילדות במדף אחורי ומחייכת

בשביעות רצון (המשימה הצליחה, אין בכלל ספק) מול אלה העכשוויים ליד מיטתה. אני מחליפה

מצעים, תוהה אם היא עוברת אותי במידת הנעליים ושאר הנעליים שלי יינצלו. מקפלת ג'ינסים,

תולה שמלות וינטאג' המזכירות לי את נעוריי הרחוקים, אוספת גומיות שיער, קבלות מסרטים,

מטעני טלפון כמובן ושאר דברים, וסוגרת את הדלת –לא רק מטאפורית – עד שהיא תחזור.

אבל הפעם זה אחרת, אני יודעת.

יותר מקבלת תעודת הזהות, שהיה יום מרגש באמת,

יותר מיומולדת שמונה עשרה,

הפעם זה הדבר האמיתי. והמהותי.

אני מביטה בתמונה שלה התלויה לי ליד מסך המחשב, על הפנים האלה שאני מכירה כל כך טוב,

שאין מצב רוח, ניעת רגש שעוברת עליהם שאני לא מזהה (או לפחות חושבת שכך), על העינים

האלה המשקפות את תמציתה באופן כלכך מדויק, ואני תוהה אם התיאוריה שלי תוכיח את עצמה

(שוב). שנות אמונה במה שאני (אנחנו) מאמינים מול אנשים הטוענים שאני מגדלת אותה בחממה

– בתי ספר מצוינים, סביבה מוגנת, פילטרים חזקים בילדותה מול חדשות נוראיות וטלוויזיה אלימה

ודבריםשלדעתנו לילדים אסור להחשף אליהם, לא צריכים לשמוע ולדעת.

.

ילדות היא זמן טוב, זמן של הגנה ואהבה.

איך היא תתמוד עם החיים האמיתיים, שואלים אותנו כבר שנים, ואני עונה שאין לי מושג מהם

או מי הם החיים האמיתיים, אבל גם אם החשיפה לחיים ה"אמיתיים", לאנשים גסי רוח ותרבות,

חסרי נימוס, כבוד בסיסי לאחר, שלא נגיד לאחרת, תגיע מאוחר. גם אם החשיפה לגזענות,

כיבוש, אפליה, שחיתות ואכזריות אישית או מדינית, פרטית או כללית, תגיע ממש מאוחר,

"המעבר", כמו שקראו לזה כל אלה שהזהירו אותנו, "המעבר" לא יהיה קשה. כלומר, הוא יהיה

קשה, אבל הילדים האלה יהיו בסדר, אפילו יותר מבסדר.

אם הבסיס הרגשי חזק ונכון ועמוק, הילד שלך יתמודד עם מה שלפניו.

עם כוחות נפש, יסודות הנכון/לא נכון, ובסיס ילדות מבוסס וחזק אפשר להתמודד עם הכל,

כמעט הכל, ובדרך  הנכונה. החינוך, הערכים, ההשכלה והאהבה שהילדים שלנו קיבלו – אבל

קיבלו באמת, לא במילים ריקות של משרד החינוך – יאפשרו לילדים האלה לעמוד מול החיים

האמיתיים חזקים, ערכיים, תורמים ומסוגלים להתמודד כמעט עם הכל.

.

בבוקר הזה אני מביטה בה ישנה. הריסים שלה לא השתנו מיום שנולדה,מתעגלים על לחיה

ויוצרים ניעת לב כמעט בלתי אפשרית ברכותה. אני מושיטה יד ללטף לחי סמוקה משינה טובה

ולהגיד שבוקר טוב מותק, זמן לקום, והיא מחייכת חיוך עטור לילה וחוסר מודעות ומיד נזכרת

ומתחספסת מעט, בסדר, קמתי. אני יוצאת מחדרה, עוזבת אותה לענייניה וניגשת להכין

סנדוויצים ופירות ליום הארוך שלפניה. בין אריזת לחמנייה עם דבש לשטיפת תפוח אדום אני

חושבת על הפערהעצום בין התמודדויות נעורים, בית ספר, חברויות, ענייני משפחה, ושאר

דרמות חיים רגילים של אנשים צעירים בני שמונה עשרה ובין מה שמחכה לה/להן/להם,

לילדים של כולנו במעבר הגדול, הכי גדול המשותף לילדים ישראלים, הגיוס לצבא,

והלב שלי.

איך שולחים בת שמונה עשרה, שמילת המפתח בחינוכה ובאישיותה היא אינדוידואליזם,

למקום שמעצם הגדרתו לא רואה את היחיד.

איך שולחים נערונת שמיום היוולדה יודעת שזכותה להביע את דעתה לא-משנה-מהי, ודעתה,

גם אם לא תתקבל, תישמע בכבוד הראוי. מה יהיה עכשיו, בתקופה שבה שכל מי שאומר,

כותב, מביע דעה אחרת מההמון, נשטף בגל תועבה וטינופת והתנפלות המונים וירטואלית

ולא וירטואלית.

איך שולחים לצבא בת שמונה עשרה שמעולם לא נתקלה בהטרדה מינית, באנשים שיכורים

ואלימים, בגברים גסי רוח, שולחי ידיים, רמיזות וניבולי פה, שלא נגיד אלימות אמיתית, הרמת

ידים,דחיפות, קללות. כלום מאלה לא הגיע אל סף חייה, מעולם.

איך שולחים לצבא ילדה טובה, כזו הנותנת אמון באחר בלי להיות תמימה מדי (אל תטעו),

כזו האומרת את שעל ליבה, מכבדת, מצפה לכבוד הדדי. לא גזענית, לא יהירה, דוברת

עברית נכונה, נפש חופשייה, טיפוס. איך שולחים אותה ולא מפחדים.

.

התכוננתי, באמת שהתכוננתי. עובדה, עד הרגע של האוטובוס הכל היה סבבה. חניה, הליכה

למקום ההתאספות, או, הנה השם שלך על הלוח, נורא מהר, טוב יאללה צריך למהר.

עד כאן, אמא יעילה, מעשית, מצטיינת.

אבל ליד האוטובוס, כשהעמיסה על דקותה את התרמיל שגודלו כגודלה, חיבקה את אביה

חיבוק שקט, את חברתה, ופנתה אליי במבט שאמר אמא די, כולה צבא, הבטחת, שם, מחבקת

אותה, הוצפתי. לא הרבה, לא זרם דמעות שיביך, אבל העינים כן, העינים התמלאו. ויותר.

זה היה חודש מאתגר.

הטלפונים הגיעו לפעמים. חלקם ריסקו לי את הלב, הבטן התהפכה, הרצון שלי להיכנס לאוטו

ולהגיע לבסיס הטירונות שלה ולעשות סדר חיימקה שלי היה עצום, הרצון שלי למצוא את

הטלפון של הרמטכ"ל (מצאתי), לצלצל לאשתו ולהסביר לה שאי אפשר ככה בלי סוודר בסוף

נובמבר והאחריות מבחינתי היא על בעלה – רק שידעו, אחריות אישית – אבל התאפקתי.

ואמרתי לילדה שלי את כל המילים והמשפטים שהיא הצטרכה לשמוע ושאני רציתי להגיד,

ושמעתי איך מפעם לפעם היא נשמעת מדויקת יותר.

מצליחה למצוא לעצמה דרך אישית, לנווט בין האני לאנחנו.

ובעיקר שמעתי את השינוי בזמן אמת, מיום ליום. בטונים ובעומק דיבורה, בהתמודדות עם דברים,

בוויתור על מה ששולי, שייעלם תכף, בהתעקשות על מה שהחליטה שחשוב להצליח בו,

וכמו תמיד התמלאתי שמחה עצומה על מי שהיא, ועצב קטנטן על מה שהיא כבר לא.

.

אני (שוב) מתבוננת בה ישנה. שנת בית עמוקה, כבר כמעט חמש עשרה שעות. תכף אעיר אותה,

בעוד שלוש שעות היא צריכה להיות בחזרה בבסיס. החודש הזה עבר במהירות בלתי נתפשת בין

מעט טלפונים וקבוצת ווטסאפ פעילה של משולש נצחי, ילדה, אמא אבא, למכונות כביסה וייבוש

וגיהוץ. בין ביטויים חדשים שלמדתי (מחר אומרים מחר) לדברים שלא משתנים בטירונות, לא

חשוב כמה שנים עברו (עדיין שומרים על כלום).

בעוד כמה ימים היא וחברותיה יעברו השבעה,

על-זה-שהטקס-יהיה-בלי-נוכחות-הורים-נדלג, ואחר כך יתחילו השנתיים האלה.

הן יהיו לא פשוטות בכל רמה אפשרית: מציות לפקודות, עמידה בזמנים, אתגרים, דרגות, פגישה

עם מגוון אנשים ונשים עד דילמות מוסריות לא פשוטות שהיא תיאלץ לעמוד מולן כמו רבים

ורבות מחיילי וחיילות הצבא הזה בשנים האלה.

תיאלץ להחליט בלא מעט צמתים מי היא, מה היא נושאת, מה במטען המוסרי שלה, האנושי. 

תמשיך לא לוותר על עצמה ולעצמה כמו רבים מבני גילה בארץ הבלתי אפשרית שבה היא חיה.

אני מתפללת תפילה חילונית ועמוקה

שהצבא הזה, שהיה טוב ומיטיב איתי, למרות המלחמה האיומה שעברנו בני דורי ואני,

למרות שהזמנים אחרים כלכך עכשיו, והמדינה הזו, אזרחיה, מנהיגיה וגם צבאה שונים כלכך,

וכל כך הרבה נחבל וקהה ודורש שכל רב, וזהירות ומוסר, ולב רחום ונדיב –

בעיקר לב רחום ונדיב מול אנשים, בלי קשר למינם, דתם, צבעם או מוצאם.

כמה אני מקווה ומייחלת שהצבא הזה יתרום לה רק טוב,

כמו שאני יודעת, אין לי ספק, אני מכירה את הסחורה שלי, שהיא תתרום לו.

אבל הכי חשוב, זה חשוב לי יותר מהכל, לכתה לשלום וחזרתה בשלום.

תחזרי שלמה, גוף ולב ונפש, את שומעת?

venic1

..

צלם בין היונים בונציה: אביה

.פורסם ב"לאשה" השבוע (עם צילומים אחרים)

.

 

תתפלאי

.

– איך את נוסעת לשדרות אם את כזאת שמאלנית?

– מה זאת אומרת?

– איך את נוסעת לשעשע ולהרגיע ילדי גנים בשדרות, את שמאלנית!

– אז?

תמונה 3 (1)

.

– אז את נגד המבצע, לא?

– אני נגד המבצע, אני נגד מלחמה, אבל אני בעד כל הילדים בעולם, תמיד.

הילדים בשדרות ובאשקלון ונתיבות ובדרום בכלל מתוחים מאד בטח בשעות שבגן בלי אמאבא

ויכולים לשכוח קצת ממה שקורה בחוץ עם שעת סיפור כזאת ופעילות קצרה, לא?

תמונה 1

.

– בטח היית מעדיפה לנסוע לילדים בעזה לא? (נשבעת ששאלו, כל מילה אמת)

– לא, לא הייתי מעדיפה לנסוע לילדים בעזה, הייתי מעדיפה לנסוע ג ם לילדים בעזה, אם זה היה אפשרי,

וחוקי והחיים שלי לא היו בסכנה שם כמו שזה נראה עכשיו. אז אם להיות כנה באמת, אז כן, בטח שהייתי

שמחה לספר סיפורים גם לילדים בעזה ולהרגיע גם אותם א ח ר י שהייתי מספרת סיפורים לילדים בשדרות

ואשקלון והדרום ובכלל. איך אפשר לשכוח שילדים הם ילדים, בלי קשר למה ואיך המבוגרים מנסים

להרעיל אותם ואת נפשם. הם מתוקים ותמים ומחפשים הזדמנות לצחוק ולשחק בלי קשר לכלום,

אז כן, אני חושבת שהייתי שמחה לשמח ולהרגיע ולהאכיל ולדאוג לכל הילדים בעולם שצריכים

עזרה אם זה היה אפשרי, וכיוון שזה לא, אני עושה את המעשים הקטנים שאני יכולה לעשות

ולא מסתכלת לצדדים. מה הייתה השאלה שלך?

כי זה מה שקרה אחר כך

תמונה 2 (1)
.

.

#לא, לשמאלנים אין אף מעוקל וזקן, והם באופן חד משמעי לא שונאי ישראל # מה יהיה עם זה?

 

.

12 שנות לימוד כתוב בטפסים

.

עוד מעט נצא לטכס סיום בית הספר,

שנתיים משפחתון של שמונה ילדים, שתי נשים מופלאות וחברה הכי טובה

שנתיים נפלאות בגן מונטוסורי הראשון במדינה, חממת ילדות שאין דומה לה

שנה בגן עירוני בשכונה שאפשר היה לדלג עליה אם לא היו טיולי הבוקר והצהרים יד ביד הבייתה

ואז התחילו 12 שנות בית ספר

תשע שנים של ילדות, טיולים, פעילות, עבודה קשה, השכלה אמיתית, חוסר אלימות, ידע עמוק,

שמחה ואושר בחינוך וולדורף הידוע בכנויו בית הספר האנטרופוסופי בכפר הירוק

שלש שנים ב"תלמה ילין", מגמת קולנוע, שיא שיאי האושר, עניין, עשיה, יצירתיות, עומק ונעורים,

כל אלה מסתיימים בעוד שלש ארבע שעות

וזאתי, הבת שלי, האשה הצעירה וזקופת הלב והנפש שלהפתעתי ופליאתי יש לי חלק בגידולה

והפיכתה למי שהיא תחתום את פרק מערכת החינוך של חייה.

לא מערבת בפוסט הזה את לימור לבנת וגדעון סער שהנזק שעשו למערכת החינוך בשנים האלה…

זה פוסט אישי, נרגש ומציף את כולי בסערת רגשות קשה להכלה.

.

היה לנו מזל.

היה לנו מזל, ושכל, ורצון גדול (במיוחד לי למען האמת, אביה נכנע בשלבים הראשונים נדמה לי ואחר כך

הסכים עם מחשבותי לגמרי) למצוא לה מערכת חינוך שתראה אותה. זה הדבר היחיד שעניין אותי.

מתוך אמונה עמוקה ובטח גם תיקון ילדות שלי, רציתי להיות בטוחה ומשוכנעת שמוריה יראו בה אדם

ספציפי, ילדה אחת קטנה ומסויימת, ולא אחת מתוך שלושים או ארבעים. לטעמי, כל אחד ואחת

מהארבעים האלה הם בעלי זכות בסיסית להיות יחודיים וספציפיים בעיני מוריהם ולא רק בעיני הוריהם.

אז היה לנו מזל, ורצון, ושכל כדי להבין שיש כאלה מקומות חינוכיים ולחפש, ולמצוא,

וגם, כמובן, הייתה לנו אפשרות לשלם על החינוך הזה שלה. אי אפשר לא לעלות את הנקודה הזאת.

זה לא היה פשוט תמיד, לא מעט שנים זה היה "על חשבון" או במקום דברים אחרים

(נא לא להאמין לכל מה שכתוב בעיתונים) וזה בפירוש היה גם עניין של סדר עדיפויות משפחתי,

וכן, זה נכון שיש משפחות שגם עם סדרי עדיפות וויתורים על פינוקי חיים לא היו יכולות לעמוד בנטל

הפיננסי הזה, אני יודעת ומאושרת שההורים של זאתי (בעיקר אביה אם אנחנו כבר בפוסט כזה) הצליחו.

אבל תראו מה הרווחנו, מה היא הרוויחה.

היא הלכה לבית הספר בשמחה כמעט כל יום בחייה,

היה לה מעניין כמעט תמיד,

היא מעולם לא נתקלה, מעולם, במעשה אלימות בבית הספר,

היא חושבת שלימודים זה עניין מעניין,

שמורים הם אנשים שמקשיבים לך ברצינות ובאופן כללי, רובם, ממש בצד שלך.

היא משכילה, יודעת ללמוד לעומק,  לכתוב עבודות מרתקות ולא מדוקלמות ומועתקות מגוגל,

היא קוראת כמו חלומה-של-כל-אמא, יצירתית גם-כי-אפשרו-לה-בבי'ס-והראו -לה-חופש-מהו.

אין לה כמעט זכרונות לא טובים משתים עשרה שנות לימוד להוציא דרמות חברתיות פה ושם,

והיא שמחה. שמחה עם השנים שהיו, עם הפרידה, עם מה שצפוי לה,

ואני כאן,

מול המחשב,

תכף נלך להתכונן,

ואני שלולית רגש ופרידה.

זו פרידה ענקית.

פרידה משעון מעורר בשבע, ואוכל, והסעות, ושיעורים ומה שמתלווה לשם-כולל-ביתספר,

אבל,

זו בעיקר פרידה מזאתי הילדה שלי אני מרגישה

אני יכולה לקרוא לה זאתי, והבת שלי, והבת שלנו, ואיה, וכל שמות החיבה הנוספים שלה,

אבל היום,

אני מרגישה שהיום, יתכן, שאני צריכה להפרד מהמילה "הילדה שלי" לטובת כל השמות האחרים,

כי זאתי שלי כבר לא ילדה,

 

 

…………………………………..אם כי רבותי, עדיין שלי, שיהיה ברור :)

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

.

.

נשיא יקר, אני מאחלת לך שתהיה בריא

.

באביב 1963 הייתי תכף בת תשע –  חגיגות יומולדת ותערוכה התמרחו כאן בחודש האחרון, אין שום

יכולת, גם אם רוצים, להסתיר –

בבוקר כשישבנו סביב שולחן הפורמייקה האדום, זה שעדיין ניצב בבית ההוא,

כשאני מגיעה לבד, לא לארוחות שישי מסודרות, ומצטרפת אליהם לצהרים או קפה, אנחנו יושבים

סביבו כמובן, ו"הארץ" החליף את "דבר", וכמה קירות נשברו לטובת חדר אוכל גדול ונכדים,

אבל הפורמייקה.

בבוקר ההוא, עם "דבר" על השולחן,

אמא, אולי אבא, סיפרו לנו שהנשיא שלנו, יש תמונה שלו בחדר מורים, מאד מאד חולה,

ושהכותרת בעיתון מבשרת שמצבו ממש לא טוב.

זה מאד הדאיג אותי, מאד.

בבית ספר המשכתי להיות מודאגת, בכיתי,

וכשהמורה שושנה, זו עם השיער האסוף, המבט החמור, הלב החם והכתמים החומים על כפות הידים

שאלה אותי מה קרה, סיפרתי לה. שושנה, מורה נפלאה,

המורה שושנה

נתנה לי דף נייר:

נשיא יקר,

שמעתי שאתה חולה מאד,

אני מאחלת לך שתבריא מהר,

שתרגיש טוב ושתמשיך להיות נשיא מדינת ישראל.

בברכת בריאות

רחלי גולדנברג

כיתה ג'

רמת החייל.

וציירתי יונה, אפילו שתיים, ואת דגל המדינה ופרחים.

כשהגעתי הבייתה אמא נתנה לי מעטפה ובול ורצתי מהר מהר לדואר, לתיבת המכתבים האדומה,

מבקשת מאלוהים בלב שיעשה את הנשיא שלנו בריא.

אני זוכרת את התחושה שלי כשהצלחתי להכניס את המכתב לסדק הצר בתיבת הדואר האדומה,

אני זוכרת שהתרגשתי, וידעתי שעכשיו הכל יהיה בסדר.

כשחזרתי הבייתה מהריצה לתיבת הדואר (סיפור אמיתי) אמא סיפרה לי שהודיעו שהנשיא נפטר,

היא בטח אמרה מת. ואני זוכרת את הבכי שלי.

בנצבי

 

ימים יגידו.

.

.

אהבה וגנטיקה או אולי גנטיקה ואהבה

.

אז בית המשפט העליון פסק להעביר את הפעוט בן השלוש מחזקת הוריו – על פי החוק, משפחת

אומנה המבקשת אימוץ, על פי הילד? לא בטוח –  ולמסור אותו לחזקת דודתו, אחות אמו שאינה

מסוגלת לגדלו.

אני חושבת רק על ילד בן שלוש, שקורא למאמציו אמא ואבא, בטח שאמאבא, אלה הוריו,

האנשים המעירים אותו בדגדוגים בבוקר, לוקחים אותו לגן, מנחמים אותו כשנשבר לו צעצוע,

שמים יד על המצח כשהוא מרגיש ככה ככה או כשיש להם הרגשה שהילד חם. אלה שאומרים

רק עוד חמש דקות בגן השעשועים ומספרים לו סיפור ללילה טוב. אמאבא, אבאמא.

אלה אנשים שבחרו ילד שוקולד כבנם, וככל שזה לא מאד פוליטיקלי קורקט להגיד בקול רם,

זה עדיין דורש כנראה אומץ לב וכמיהה ואהבה גדולה במיוחד כדי שמשפחה ישראלית "רגילה"

תבחר להכניס ללבה ולחייה לנצח נצחים ילד ממוצא אתיופי, הם הרי מבינים שיהיה עליהם לחנך

גם סביבה, ילדים בבית ספר, אנשים שישאלו שאלות בקול רם, בלי חשבון לאלוהים או לילד – כי

הסיכוי שיהיו עוד הרבה ילדים אתיופים בסביבתו לא מאד גדול – להסביר, לנחם לפעמים, לכעוס

לפעמים ולגדל ולחנך את בנם להיות אדם טוב, הגון, המאמין בפשטות בזכותו המלאה לחיות

חיים טובים ושיוויונים במדינה הגזענית שלנו.

.

מצד שני עומדת דודתו. אשה צעירה, נשואה, משכילה ומצליחה הרוצה לגדל את אחיינה כבנה.

היא יודעת על קיומו מיום הוולדו ועכשיו רוצה להחזיר אותו לחיק משפחתו, לקרבת אמו הביולוגית

ולעדה לה הוא שייך.

אני מבינה את רצונה שהילד יגדל בתוך משפחתו הביולוגית, במקום הטבעי והגנטי שלו, ובודאי

את אהבתה לאחיינה. אהבת אחיינים היא אהבה נפלאה, כמו לאחים רק בלי המטען העודף, נטו.

אבל היי, עברו שלש שנים, הילד בן שלש, יודע, מבין. אלה לא סתם שלש שנים, הילד הגיע להוריו

בגיל ארבע עשר חודש, אחרי טלטולי חיים וחיים בבית ילדים ועבר קרוב לודאי תהליך לא פשוט כדי

להחתם בחותמם ולתת אמון ואהבה כילד בן שנה וקצת.  אלה היו שנים בהן הילד הזה חי את חייו,

עם אמא ואבא ובית ואהבה, אלה הם חייו ועכשיו שוב? שוב פרידה, אובדן וצורך להחתם שוב?

למה שיתן אמון? למה שיתאהב שוב? בזכות הגנים?

אני תוהה אם ילד ממוצא אוקראיני היה מקבל את אותה "התחשבות מוצאית" כפי שמקבל ילד

השוקולד הזה.

אם כל דודה ראויה הייתה מקבלת רשות חוקית לקרוע את אחיינה מחייו ומשפחתו בזכות הגנטיקה,

והאם בהתחשבות בית המשפט בצבע עורו, לא חוטא בית המשפט בהתנשאות ו/או חוסר שיוויון.

.

ובעיקר אני תוהה כמה מתחשב בית המשפט בצלקת הרגשית שתגרם לילד מהתייתמות בגיל שלש,

גם בעזרת הכנה מדוקדקת, פסיכולוגים אין ספור ומה לא, הילד הזה הולך לאבד את הוריו, להתייתם.

גם אם ישוקם וימצא אהבת אמא חדשה וחיים טובים, יתמות שניה תחתם בנפשו.

שלש? בגיל שלש להתנתק מאמא ואבא?

הגיל שבו אתה כבר לא תינוק, אתה ילד קטן שמדבר ומביע ואומר ובעיקר זוכר, זוכר הכל ואוהב את

אמאבא כמו שילדים אוהבים בגיל הזה לפני שהחיים מתחילים ללמד אותך להיות זהיר. בחיבוקים מכל

הלב וליטופים וריצה לזרועות פתוחות ולב פתוח ותום, כמה תום.

טובת הילד?

למה לא פסק בית המשפט בעד אימוץ פתוח,

שישאר אצל אמא ואבא ויהיה בקשר רציף וטוב ובמודעות מלאה עם משפחתו הביולוגית.

זו החלטה נוראית בעיני,

אבל מי אני, בסכ הכל אמא.

venic 1998

.

שלש איה

           .

. ..

.                                               על שלש איות רציתי לספר היום

..

.

1.  איה המתה.

בתו בת השלש עשרה של דוקטור עז א-דין אבו אל-עייש שנהרגה עם שתי אחיותיה ובת דודתה

במהלך מבצע עופרת יצוקה ינואר 2009

איה ואחיותיה, שלושתן נהרגו

.\————-

.

.

2. איה שלי.

הבת שלי, בת השבע עשרה, זאת הנושאת את לבי בכף ידה מהרגע שנולדה, זו שחייה טובים,

בטוחים, רגילים. שחינוכה מצויין, שמיכתה חמה, והיא מוקפת אהבה ובטחון.

venic 1998

.

..

3. איה הפליטה .

בת שמונה, פליטה סורית בלבנון, סיפורה ותמונותיה בלינק בשורה מעל, ואני מתפללת בכל לבי,

אבל באמת, שעם פנים כאלה, וחדוות חיים ותום ילדות המנצנץ מעיניה,

העולם יעשה את המוטל עליו, יחזיר לה את חייה ויבטיח את עתידה,

מגיע לה,

צלם: ס. בולדווין, סוכנות האו"ם לפליטים

צלם: ס. בולדווין, סוכנות האו"ם לפליטים

.

ולא בגלל שקוראים לה בשם היפה בעולם…

.

.

                                                                               איה

                                                         שם תנכי – כנראה של גבר (רצפה בת איה)

                                                        ציפור טרף קטנה וחומה ממשפחת הנשרים.

                                                        פיסקה בקוראן – שם נפוץ לילדות מוסלמיות.

                                                        קדושה בשפה הלטינית.

                                                       יפה ביפנית – שם נפוץ של ילדות יפניות.

                                                       אמה/בת לוויה בהינדית.

                                                       ראשי תיבות – ארץ ישראל היפה (בלבד).

 ..

.

ילקוט, קלמר, מחברות. אלמנטרי, לא? אז זהו שלא

.

.

יש ילדים שקופים.

ילדים שהעולם, המדינה ומי שאחראי עליהם פשוט שכח מקיומם,

כאלה הם ילדי הפזורה הבדווית בנגב.

ילדים שקשיי החיים שלהם הם משהו שאנחנו יכולים לבטא במילים,
אבל אין לנו שום יכולת להבין באמת.
ילדים המשלמים את מחיר החלטות שלקחו ולוקחים הוריהם ושאר מבוגרים המנהלים
מדינות ומדיניות ושוכחים שמאחוריהן חיים ילדים קטנים, חפים מכל חטא ועבירה שרק
רוצים ילקוט (כאן לא מתעקשים על חדש) יפה, מחברות, עפרון וללכת שעה ברגל כל
בוקר לבית הספר ושעה את כל הדרך בחזרה, חורף, קיץ, סתוו, אביב.
דוקטור אסי סיקורל הוא רופא משפחה מסור החי ועובד בקבוץ רביבים ובמרפאה
אזורית בנגב. בזמנו החופשי הוא מטפל ככל יכולתו באוכלוסיה החלשה ביותר בארץ
והתחרות במדינה לא פשוטה בזמנים האלה אתם יודעים.
זו הפעם השלישית שאנחנו מתארגנים על "מבצע ילקוט מלא" לילדי הפזורה,
הפעם האחרונה הייתה לפני שלוש שנים, כך שנוצר דור חדש ובלאי מספק כדי להבין
שבית הספר של ילדי הפזורה וילדיו שוב זקוקים לנו, למבוגרים אחראים וילדינו ברי המזל.
.
אנחנו אוספים עבורם ילקוטים ומה שהצלחנו לעשות בפעמים הקודמות הוא למלא
אותם בערכה בסיסית של קלמר ובתוכו בצורה שווה לכולם עפרונות, מחק, מחדד, סרגל
קטן, טושים או צבעים וחמש מחברות להתחלה טובה של שנת הלימודים.
אסי אומר ש"סידרנו" את בית הספר בשנה ההיא.
ואנחנו רוצים גם השנה.
ולכן אנחנו אוספים: ילקוטים, תיקים (גם טוב), קלמרים, עפרונות, טושים, סרגלים,
מחדדים, צבעים, מחוגות, מ ח ב ר ו ת (גם כאלה שנתלשו מהן דף או שניים),
דפי מחשב, דפי טיוטה, דפי ציור, קלסרים גדולים, קטנים, כובעים, מחשבונים
וכל מה שנדמה לכם שצריך לבית הספר.
כי אסור שיהיה ילד אחד שירגיש  ככה

כי אסור שיהיה ילד אחד שירגיש ככה

הטנדר הגדול מהנגב יגיע לכאן בשבוע האחרון של אוגוסט לאסוף את הילקוטים ומה שיצטבר,
אז אולי תעבירו, תפיצו, תנו לינק, תשלחו במייל לרשימת קשר של הכיתה, מה שתחשבו שיועיל,
ואז, מצד ימין למעלה, מתחת לרישום כתוב "כתבו אלי", שם אני והמייל מגיע אלי מיד,
כל עפרון ומחק קצת משומש משמעותים, באמת.
אז תשאלו אותי לאן להביא את מה שהצטבר לכם במגירות טוב?
.
.
.

געגעגע החלטה ראשונה לשנה

.

גילי העלתה לפייסבוק צילומים של הכריכות המצויירות, מאויירות מאוסף הספר שהיא אוספת מגיל 9,

יש לה למעלה משלוש מאות ספרי "הקוסם מארץ עוץ" ובכל זאת הצלחתי להפתיע אותה באיור שאין לה

:)

הקוסם מארץ לגילי

אבל מה שידעתי שיקרה בשניה שראיתי את הצילומים שלה אכן קרה,

גם אני רוצה.

אני אוהבת אוספים, מאד וכבר כתבתי פוסט גדול ומלא על למה ואיך ואין לי מה להוסיף אליו,

אלא רק להדגיש שאיסוף מביא שמחה, עניין, התרגשות ואם יש שותפים, מבן זוג עד ילדים,

השמחה רבה – מי שלא ראה את השמחה והגאווה של זאתי כשהפיות שלה/נו הוצגו בתערוכת

האוספים במוזיאון הילדים בחולון…

אז חשבתי וחשבתי ובאופן שכל פסיכולוג מתחיל יגחך ויפהק מהבחירה שלי בחרתי את מה שהכי

שדיבר אלי מכל ספרי הילדים שעברו לי בראש ומול העינים…והספר הנבחר הוא זה, למרבית הפלא:

הברזוון מס 1

בעידן דיגטלי שכזה אני מרחיבה את גבולות האיסוף לצילומים, וצילמי כריכות, ושערים, ובכלל.

אתם מוזמנים לשלוח, לשתף ולתרום.

אז תודה לגיל בר-הלל,

ואנחנו שנינו בטוחים שאין דרך נחמדה מזו להתחיל שנה חדשה,

ומאחלים לכם, הוא בגיעגוע ואני במילים,

Happy new year

.

קר במדבר

.

במדבר נורא קר, אבל ממש,

בעיקר בחורף, בעיקר בלילה, בעיקר באוהל או פחון.

.

אסי סיקורל, שכן מרשימות ובעיקר אדם ורופא עם לב ענק לעולם כולו אבל בעיקר לחסרי הישע

האמיתיים מבקש לכעשרים ילדים הגרים בנולנד הזה הנקרא הפזורה הבדווית מעילי חורף, בגדים

חמים ושמיכות.

קשה להאמין או לדמיין את המחסור בו חיים אנשים.

כשחושבים על ילדים, זה אפילו קשה יותר.

החורף כאן ונורא נורא נורא קר בנגב.

אז אם תצליחו למצוא קצת בגדי חורף, אבל בעיקר מעילים. ושמיכות זה יחמם,

גם את הלב, אבל בעיקר את הילדים האלה, שלא בחרו בחיים כלכך קשים, ובכל זאת…

.

וילדים.

Aya's hands 2000 1

"כתבו אלי" מימין למעלה, הדרך הישירה לתיבת הדואר שלי. תשתדלו, טוב?

.

בובות וגיבורי על

.

.

זוכרים שכתבתי שעד שעד שלא תראו לא תבינו… ?

כי אי אפשר לדמיין ארבעים ילדים קטנים, חודשיים עד חמש מבלים את יומם בשני חדרים סגורים,

כי בצהרים מגיעים עוד כעשרמ, חמישה עשר ילדי גנים ובתי הספר לאכול, להכין שיעורים, ללכת

לצופים ולהיות בסוג של השגחה עד שמי מהוריהם יחזור למה שמהווה בית אחרי יום עבודה קשה,

מתגמל בקושי, משפיל – כי כאלה אנחנו לזרים שחורים – ומעייף ועם מעט מעות לאוכל, גג וסכום

סמלי לפלורנס ומי שעוזרות לה..

הביקורים בגן שלה מתחילים להיות חלק מהסידור השבועי שלי,

אני לא מתחייבת אבל מנסה ומצליחה,

הילדים האלה ממלאים את הלב חום.

הצורך שלהם במגע, יחס, צחוק או משחק בכדור – ששלבתי היום עם תרגילי חשבון, בכל זאת אתם

כבר בכיתה אלף אמרתי להם והם כלכך, אבל כלכך שמחים בכל מה שהוא יותר מיחס פרקטי של אוכל

והוראות וגערות.

הם התחננו לצאת לפארק הילדים הגדולים (כיתה גימל) ופחדתי לקחת אחריות, אם יקרה משהו?

אז הסברתי ומיד שיחקנו המלך אמר ונפסלתי ראשונה והייתה שמחה גדולה.

אחרכך ראיתי את מרים בת התכף בת שלוש, צמות קלועות ועינים מחבקת בובה,

שאלתי אותה איך קוראים לבובה והיא פתחה אלי עינים מלאות תמהון ואמרה: בובה.

היא לא ידעה שלבובות יש שם, היא רק ידעה לחבק אותה,

ואז הגיעה מי שאני לא מצליחה עדיין לבטא את שמה, בת תשע, מלכת המקום, הכיתה ובקצב הזה,

גם העולם יכרע לפניה ברך ועזרנו למרים למצוא לבובה שם. הכירו נא את הבובה שירה.

ואז הגיעה קטנה נוספת וממש תלשה למרים שחיבקה את הבובה שירה ואפשר היה לראות כמה חום

ורוגע ילדה קטנה אחת מפיקה מבובה אחת והן התחילו למשוך ולריב על שירה שסבלה בשקט,

וכששאלתי איפה יש עוד בובות, הסתבר שאין.

אז ככה.

במבצעים ממוקדים אני מצויינת.

המטרה ואין מקום (גדול מדי לדאבוני) לחינוך מגדרי במציאות ההיא שם, בתחנה המרכזית,

אני מנסה לאסוף:

בובות –  אבל אמיתיות, עם עינים וידים ושער. לא פרוותיות וחיות אלא בובות שהילדות האלה יוכלו

להקשר אליהן, לתת להן שם ואני אנסה לדבר עם המאמא הגדולה כל ילדה תקבל בובה אישית שלה.

אם אתם קונים, לא ממיינים מהבית, תנסו (סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש) לבחור בובות חומות

או שחורות שער.

גבורי על – למיניהם, עדיף מגודל כף יד ולמעלה לבנים המתפוצצים מעודפי אנרגיה בחדר הזה שישבו

וילכו מכות דרך סופרמנים, מפלצות ושאר גיבורים.

כדורים  –  גומי, לא קשים כמו כדורסל, למשחקים בחדר. מסירות, מעגלים וכו.

מסדרון, שני וחצי חדרים (אחד לתינוקות) מטבח, שירותים. שלוש ארבע נשים, ארבעים + ילדים קטנים ממש. חיתולים, מגבונים, מגבות, סבון כלים, טשיו, ושאר ענייני ילדים קטנים, בשמחה, תמיד. המייל למטה.

.

chelli.goldenberg@gmail.com

.

לא תצליחו לדמיין איך זה באמת

.

.

הדבר הכי, אבל ממש הכי קורע לב וקשה בביקור למטרת הקראת סיפור – כמה נאיבית יכולתי להיות –

בגני הילדים של העובדים הזרים החוקיים, לא חוקיים, פליטים, למי אכפת כשרואים אותם – הוא הצורך

שלהם במגע אדם, ביחס. הכמיהה שלהם לליטוף, חיבוק, פיסת עניין או חיוך.

כמו ילדי מוסדות,

מושיטים ידיים למעלה, עינים תמות מביטות בך ומחייכות חיוך שאין מילים מולו,

מה כבר תגידי…

ארבעים ילדים, חמישים ילדים, ילדי שוקולד רובם, בני חודשיים עד שש סגורים בשני חדרים,

חדר לגדולים, חדר לתינוקות.

שלוש נשים נפלאות עובדות כלכך קשה, מרימות, מחתלות, מאכילות. מרימות, מחתלות, מאכילות.

וגם שוטפות ידים דביקות, מחליפות בגד רטוב, ממלאות בקבוקים למי שעדיין צריך,

מחתלות, מאכילות, משקות, מרימות, מפרידות, מחתלות, מאכילות, פיפי, קקי, לנגב, בקבוק,

חיתול, בכי, נזלת, מכה, עלבון, חיבוק, חיתול.

למי יש זמן לליטופים, חיבוקים,

למי יש זמן להקשיב, לנחם, לספר סיפור,

למי יש חצר להשתולל, טריטוריה, מקום עם קצת שקט,

למי יש ידיים פנויות,

למי יש משהו חוץ מצורך דחוף בהשרדות.

בצהרים מצטרפים ילדי הגנים ובתי הספר עד הלילה שיגיעו, מי שיגיעו, ההורים.

וכל זה לפני החורף, הנזלת, השיעולים, המחלות,

שני חדרים סגורים, ארבעים ילדים, חמישים. תינוקות, פעוטות, ילדים ששרו איתי את אליעזר

ןהגזר היום בשמחה ועשו תנועות בידים, ומשוך ומשוך ולא יצא הגזר.

קופצים ושמחים כמו שרק אפשר בגיל שנתיים ושלוש וארבע,

ידים מושטות לחיבוק, ועינים מפחדות מאכזבה,

שמגיעה, בטח מגיעה.

שאלוהים יעזור להם, שיעזור לנו.

.

הם צריכים הכל, מגיל אפס ועד שש, ממש הכל:

חיתולים בכל המידות, בגדי חורף, גרבים, נעלים (!) מגפים, כובעים, סוודרים, טרניניגים, נייר

טואלט, מגבונים, טחשיוז, כסף, צעצועים לא שבירים, צבעים, ניירות ציור, דפי טיוטא, אוכל

תינוקות, שמיכות, זמן לבוא סתם לשבת עם כמה ולשחק בכדור קטן, לנסות לספר סיפור, לשיר

ובעיקר לעשות פרצופים, לחבק, לדגדג, ללטף, להגיד איזה יופי וכללללל הכבוד לך בטון ההוא

שילדים שומעים ויודעים שמישהו הקשיב וראה אותך, אותך האחד, הילד החמוד שאתה, האהוב.

.

המייל שלי לאיסוף תרומות או קבלת טלפון רלוונטי chelli.goldenberg@gmail.com

.

זה האבק שצבט לי את הלב

.

כשאור הפסיק להיות צהוב ולוהט והתחיל לעשות סימנים ראשונים אבל משמחים של אפור,

זה היה סימן של תכף סתיו. אז הלכתי לבקר את דניאלה שאני מכירה דרך נעה כבר שנים רבות,

וקניתי נעלים, שזו פעולה משמחת תמיד, אבל בחורף קצת יותר משום מה, וצעיף שנראה עשוי

מקורי עכביש, ככה הוא דק, ורקפת ראשונה לחלון כדי להזכיר לעצמי שתכף יהיה קר.

אחרכך נגשתי למגירות המסורגות שבהן זרוקות הנעלים שלנו.

אני עדיין מתעקשת על הפרדה, למרות שאין צורך מידתי, רק הגיון צרוף האומר שאם לא אשמור על

התיחום אלה-הנעלים-שלך-אלה-שלי-תשאלי-אם-את-רוצה, הנעלי דניאלה להבי החדשות שלי יככבו

במסדרונות תלמה ילין לפני שאני אנעל אותן בפעם הראשונה.

אז נגשתי למיון קיץ חורף והתחלתי במגירות שלה. קטן עליה, קטן, קייצי, דוקטור מרטין'ס, אול סטאר,

קייצי, אצבע אצבע אצבע, טוב ברור שזאתי עלתה מידה מהחורף הקודם, שלא נתחיל לדבר על שינתה

טעם וסגנון, ויוה להיפסטריות ולכרטיס אשראי של אמא בשבוע הבא. ועברתי למגירות שלי, התחלתי

מהעליונה, ושם, בפינה הרחוקה, המאובקת, שכחתי, נשבעת ששכחתי, מצאתי את אלה:

מידה 25, לכה שחורה, חגיגיות ומהודרות כמו השמלה שנקנתה באותו יום לכבוד יום ההולדת ההוא,

שהיה הראשון מהסוג החדש, אבל האבק שעליהן, האבק קימט לי את הלב.

ניעות כמיהה וגעגוע וזכרונות ושמחה ומה לא התערבבו,

אבל זה היה האבק שהפך אותי לקצפת נוסטלגיה פאטתית.

לא השנים שמאז, לא ההבנה שמה שהיה לעולם לא יהיה – כי יש כאלה שטוב שכך כמובן,

לא הפרידה המתקיימת מול נעוריה וחייה ואישיותה יום יום – כי גם בה יש כל כך הרבה טוב ומשמח,

מה שקימט, ונענע לי את הלב היה האבק שהראה במבט כמה זמן עבר,

ושיקף ימים וחודשים ושנים שעברו מאז שמלת הקטיפה ההיא,

והקַטְנוּת והילדוּת והימים והלילות וכל אותם שעושים לנו חיים.

ורגע לפני שהפכתי לערימת דמעות נוסטלגית נזכרתי שברומא וכו'

ויצאתי למלחמת התשה. עם נשק קטלני עדכני ורלוונטי לא פחות. נעלים. תוצרת ד. להבי.

והבטתי כשהנחתי אותן סתם מסקרנות זוג ליד זוג נזכרתי בטכסים של פעם.

הנעלים של איה והנעלים של אמא, כמה פעמים מדדנו את עצמינו בדיוק ככה בזמן אמת,

ולה לא הייתה סבלנות והיא מדדה כ מ ו ב ן את כל הנעלים של אמא, וגם את אלה של אבא.

וחיכתה שנגיע לאותה מידה ורצתה והכריזה כבר אז, כאילו היא יכולה לעשות משהו בנושא, שנשאר

באותה מידה, היא ואני, לתמיד. חשיבה טובה יש לזאתי.

וחשבתי ששתים עשרה שנה הן כל כך הרבה זמן,

ואיך נעלים שחורות מבריקות וחגיגיות יכולות להיות רלוונטיות גם פעם, לילדות חגיגיות וימי הולדת

של פברואר וגם לסתיו המרגש שמחכה בהווה לפחות לאמא אחת שאני מכירה היטב.

והברקתי אותן היטב, עם סמרטוט לח וחומר מיוחד,

עטפתי אותן בשקית נעלים רכה והנחתי בארון אחד, למעלה. למשמרת, לפעם.

.

אל תשאלו למי אני חושבת שאני שומרת אותן…:)

.

.

במלחמת ששת הימים אבא הביא הבייתה את המילואים שלו

.

.

במלחמת ששת הימים הרחוב שלנו הפך למשפחה.

6 יוני לפני ארבעים וחמש שנים בדיוק, על היום.

רמת החייל, ארבע עשרה בתים דו משפחתיים, עשרים ושמונה משפחות, שני ילדים בממוצע.

כמעט חמישים ילדים, רובינו ביחד בבית ספר ובגנים, ותינוקות, ואמהות. האבאים בצבא.

אני לא זוכרת אם הלכנו לבית ספר או לא בימים שלפני ובזמן.

אבל אני זוכרת ימים שמחים. ימים של חופש,

עם הרבה ילדים, אמהות, תחושת אחדות, משחקים ו"אקשן" –

איך לא הרגשנו את הדאגה והמתח של האמהות שלנו שדאגו כמו שדואגים רק במלחמות אני לא

מבינה, כנראה שבמלחמה כמו במלחמה, גם כשאתה ילד, האדרנלין שופע ומשפיע.

הגדולים חפרו שוחות בחצר שלנו – אני לא מאמינה שאני רושמת את המשפט הזה –

חפרו שוחות בחצר שלנו, במקום שהיום עץ הפומלות של אבא שלי מניב פרי נפלא, והפיטנגו גם –

ואנחנו עם האמהות ממלאים שקי יוטה שאין-לי-מושג-מי-הביא-ואיך-הגיעו בחול שאין-לי-מושג איך

הגיע גם, והגדולים מערימים שק על שק לצידי הבורות הארוכים שאם יש אזעקה צריך לשכב בהם.

אני זוכרת במעומעם חלונות צבועים בצבע כחול כהה ואת אמא אומרת האפלה ומכבה את האור.

שכנים באים אלינו – כדי שהקטנים יוכלו לישון – בלילה כי רק לנו יש מרתף מבטון מתחת לבית

עכשיו-קוראים-לו מקלט.

זוכרת שחושך, אמצע הלילה, ממש מאוחר, ואנחנו עומדים עם פיג'מות מחוץ למקלט,

כל הרחוב, דודה אתי, וכרמלה, ומרגלית, ובת שבע חברה של אחותי, וזאביק שאחרכך היה בשבי,

וחנה וכל התינוקות על הידיים והאמהות וגבר או שניים שלא הלכו לצבא, והיה כיף.

ישנו אצלנו במרתף ד. שפעם אני אספר על הבית הנורא שבו גדלה – ודורון בן דוד שלי, ודרורית,

וזאביק ובכלל החברים והחברות הכי טובים שלי מהרחוב – ועמדנו באמצע הלילה ומרחוק ראינו זיקוקים

שאמא ודודה אתי ושכן אחד שלא היה במילואים אמרו שזה בכלל פצצות אבל זה היה ממש רחוק ולא

פחדתי בכלל, רק התרגשתי ממה שקורה, והיום אני יודעת שראינו מה שעדיין, ביום צלול אפשר לראות

מהבית של אמאבא, את הגדה. שהייתה כפרים בודדים והיום כולה מאחזים, שכונות ומחסומים.

אבל

הכי הכי אני זוכרת שאבא הגיע מהמלחמה עם טנק.

אבא שלי הוביל טנקים בצבא ופעם אחת במהלך הזמן הארון שבו לא היה בבית הוא קפץ הבייתה.

הוא לא נכנס עם ה…אין לתאר את הגודל והרושם שה…דבר ה ע צ ו ם הזה שעליו עמד טנק, לרחוב

שלנו, הרחוב היה צר מדי (עדיין) אז עם הפיג'מות – הוא הגיע בהפתעה בבוקר מוקדם – רצנו לסוף

הרחוב ושם חנו, על כל גודלם ועליהם, המילואים של אבא. ט נ ק.

טיפסנו, נגענו, ת'רגשנו, אבא הראה לי את הקבינה הגדולה בתא הנהג ואיך כשאחד נוהג, השני ישן

והרשה לי אפילו להציץ בתוך טנק. אחרכך חזרנו הבייתה ואבא רצה להכנס להתקלח כי היו לו בדיוק

שעתיים להיות בבית לפני שהיה צריך לחזור למלחמה,

אבל אני, שהרחתי את אבא ואת המדים שלו פשוט לא הסכמתי שיתקלח.

הריח של המדים, הדלק, הזיעה.

אבא שלי היה חייל גיבור והריח כמו כזה ואני, לא הסכמתי לוותר עליו,

בסוף נאלצתי ואבא נקי ומגולח, ישב לאכול איתנו ארוחת בוקר וחזר למלחמה.

אבא מצלם תמיד. סיני 1967

.

את סיפורי המלחמה האמיתיים, את מה שראה בסיני ונוצר בליבו עד היום, את המחיר שגברים משלמים

על מלחמות, את המחיר שמדינה, את הכיבוש הנורא, את תוצאותיו, את כל אלה הבנתי אחרכך,

במלחמה של הדור שלי.

.

.

זוכרים ילדה שהפילה ממשלה? יש עוד אחת, הפעם מטבריה, תתכוננו.

.

.

רק על טל חג'ג בת הארבע עשרה השובתת רעב בירושלים אני מצליחה לחשוב בערב שבת הזה.

חמים ומוגן הבית שלי – הבת שלי תכף שש עשרה שוכבת עטופה, בוערת מחום שפעת עונתית,

מרק העוף רק מחכה שתגיד שהיא רוצה, מוכנה לטעום אותו – ואני ספונה במעגל חיי הקטנים, הנוחים

יחסית ומתפנקת – מתייסרת, זה פינוק להשתמש במילה הזו ככה – ביסורי מצפון על הילדה ההיא,

טל חג'ג שאני לא מכירה אבל נשארת פעורת פה ונפש מול הנחישות – ראיתי אותה מתראיינת אתמול –

האומץ וכוחות הנפש המובילים ילדה, נערונת בתחילת נעוריה, לקרוא תגר, לעמוד על זכויותיה ולהלחם

את מלחמת הקיום הבסיסי, המינימלי, הזכות לחיות בכבוד בשם הוריה וחמשת אחיה ואחיותיה.

אבא צדלניק, זה כל הסיפור, הטרגדי, הבעיה במדינה הגזענית, כפוית הטובה, הזו. מולדת.

אביה שנלחם עבור ועם מדינת ישראל כמעט עשר שנים והיום זרוק עם משפחתו ככלב חסר כבוד

עצמי בדירת קטנטנה. בלי קיצבה, בלי עבודה, בלי כבוד, במדינה שיודעת רק לקחת.

רק לקחת.

ואני מטפלת בבת שלי ומתפנקת ביסורי מצפון, בכתיבה בבלוג או בפייסבוק במקום להיות שם,

ממש שם,

באוהל איתה,

עם הילדה המדהימה הזו שמתוך חוסר ברירה וכנראה שגם מתוך אמונה פנימית חזקה שמה שהיא עושה

ודורשת הוא נכון וצודק, ולהסביר למטומטמים המנהלים את המדינה, את מוסדותיה, את חוסר מצפונה

ואנושיותה בשנים האלה,

שזו לא חוכמה נגד חלשים,

נגד קטנים

ובמקרה הזה גם נגד צדלניקים,

זו לא חוכמה.

תסתכלו עליה רגע. בת ארבע עשרה.

תסתכלו על השער הגולש, הלאק הורוד על הציפורניים,

החיוך שקצת מתרגש מהמצלמה, בכל זאת…

תסתכלו רגע …

.

.

.

.

.

.

.

.

.

איך במקום לחשוב על שיעורי היסטוריה או אזרחות היא שובתת רעב.

איך במקום לאכול שוקולד ולחשוב שרק לא יהיו לי פצעי בגרות היא שובתת רעב.

איך במקום לריב עם אחיה ואחיותיה ו, הוריה, היא ש ו ב ת ת  ר ע ב,

תקראו:

בת ארבע עשרה שובתת ר ע ב. לא אוכלת.

רעבה ומתאפקת כי אין ברירה. היא נלחמת על חייה וחיי משפחתה.

בת ארבע עשרה.

.

.

.

.

.

.

אבל לא נורא, עוד מעט בחירות,

עוד מעט נעמוד מול הקלפי,

ואנחנו, אני מבטיחה לכם,

שמשפע הסיבות שנתתם בשנים האחרונות לבוז לכם, לא להאמין למילה שאתם אומרים,

טל חג'ג, ילדה אמיצה אחת,

היא תהיה לי מול העינים כשהפתק יהיה לי ביד, אני מבטיחה לכם.

תתבישו,

תשפילו עיניכם מולה.

הלו "אגד" זוז הצידה

.

.

.

לחכות  לאוטובוס בשבע וחצי בפינת הרחוב.

חולצה וכובע.

חוף הרצליה. סככות מסומנות. טריטוריות

בוקר טוב ילדי קייטנת "דן". ב ו ק ר ט ו ב אנחנו צועקים כמו שרק ילדים.

שורות שורות, התעמלות, המנונים, תחרויות.

ים. מדריכים מחזיקים חבלים בתוך המים לסמן גבולות שכשוך.

לסככה שלנו.

משחקים. מלאכת יד. מחזיקי מפתחות משרוכי פלסטיק. אלכסון, אלכסון, משיכה.

מבני על ממקלות קרטיבים מודבקים בדבק פלסטי ונצבעים. לעפרונות של שנה הבאה.

בניה בחול. תחרויות. ספורים.

מדריך ומדריכה גדולים ממש, אולי בני חמש עשרה.

אסור לצאת לשמש עכשיו.

עכשיו למים.

כולם להתנגב ולחזור לצל.

לחמניה. שוקו.

אחר כך, מאוחר יותר יהיו קרטיבים.

אני אוהבת קרטיב מנטה הכי הרבה.

עוד פעם למים.

חם. החול לוהט בכפות הרגלים, על העור, ובכלל.

להתראות מחר קבוצת מיקי מאוס או ארטיק מנטה או איך שלא בחרו לקרוא לנו השנה.

חולצה נלבשת על גוף דביק. מגבת לחה וכבדה נדחפת לתיק.

לא לשכוח את הכובעים. להתראות מחר.

נסיעה הבייתה.

אוטובוס ילדי "אגד" נעצר לידינו ברמזור: הלו אגד זוז הצידה, הנננננהההההה דן בא…

עצירה בפינת הרחוב. הליכה איטית ומשרכת רגלים לאורך עשרה בתים קטנים עד השער.

אפלולית ואמא ומקלחת והרבה גרגירי חול על קרקעית האמבטיה הלבנה.

שער רטוב, עור חם, לחיים סמוקות. כתפיים גם.

ארוחת צהרים טעימה כמו שרק ארוחת צהרים כזאת יכולה להיות.

תריסי עץ סגורים. אני שוכבת על הספה בסלון.

שמיכת פיקה ופסי השמש מפספסים את הבית ואת הרצפות.

אני מחכה בקוצר רוח שהרצפה תתייבש קצת, שתהיה לחה וקרירה ונשכבת על הרצפה,

מצמידה לחי וירכיים וזרועות. מנסה להגדיל את שטח הפנים של העור שלי, של הגוף שלי.

הקרירות, האפלולית, הפסים הצהובים של השמש והלחי שלי על הרצפה.

אחרכך נמנום, ספר, אבטיח, מים לא תכף אחרי ולספר לאמא ואבא ולקטנה מה היה שם,

ואיזה כיף שרשמו אותי לשני מחזורים.

הלואי, הלואי שכשאני אהיה בת חמש עשרה יסכימו לקבל אותי,

הלואי, הלואי ואני אהיה מדריכה.

.

.

.

מי שהייתי

.

.

.

זאת אני. בת חמש עשרה וקצת, בדיוק בגילה של הבת שלי.

אני מביטה בצילום הזה שאבא שלי צילם.

אני מביטה כמעט בלי לדעת שיש שם משהו, מצלמה, או מישהו, צלם.

רגע פרטי. רחלי בבית, על המרפסת. קיץ. שקט, כנראה רגע של שקט פנימי.

אני חושבת שהוא הצליח לתפוס איזו מהות פנימית שנלכדת בצילומים לעתים נדירות,

רק כשלא עומדים על המשמר ועוטים את פרצוף העולם החיצוני.

אבא שלי, נמל המבטחים והעוגן אפשר לי ברגע ההוא להיות בטוחה ולא על המשמר,

או שפשוט עבר, ראה, עשה ולחץ לפני שהספקתי להתכונן.

גם זה קורה כשמצלמים, הרגע הזה שאיש אינו מוכן לו ואז בדיוק הוא נתפס, לנצח.

הקסם שבצילום. הרף עין לכוד לתמיד.

.

נערונת עם כאב ובדידות וסוד על שכן ערל לב ומכוער נפש.

סוד שהיא לא מספרת, ואפילו לא זוכרת בבהירות,

אבל העינים שלה מספרות לי עכשיו שהלב שלה זוכר, אחרת לא הייתה לו סיבה לשכוח.

עד היום הוא לא נותן לה לזכור בבהירות הלב הזה שלה, או אולי הנפש מה באמת קרה שם.

.

הילדה הכי יפה בגן ובבית הספר ובשכונה שכבר אז רצתה בלי להבין למה, שיראו את הלב שלה,

או לפחות גם אותו. שכבר מבינה שאין צרה שלא תצליח להחלץ ממנה אם ממש תרצה או תשתדל.

נערונת שלא מבינה איך אפשר להיות כל כך חכמה ולא להבין מה כתוב במחברת היסטוריה בכלל,

מאות מילים חסרות רצף ומשמעות אמיתית, לעומת הספרים. אלה שאפשר לקרוא, להעלם בתוכם,

להבין ולהרגיש. בעיקר להרגיש. שיודעת שיש עולם גדול מחוץ לעולמה הפנימי ולא מצליחה לפענח

איך מושיטים יד החוצה, איך מצליחים לזוז מהשיתוק הזה, ואיך מסבירים את עצמך לעולם.

איך אף אחד לא באמת רואה שאת לא באמת שם, שזו את הגופנית שלך,

והחיוכים, והאנרגיה שלא נגמרת לעולם, והתזזיות, והחן, והחריפות,

והתשובות המהירות על כל דבר ובפנים, במנהרות העמוקות, הכהות שבפנים,

ילדה אחת יושבת בסבלנות ומחכה, בשקט, שמישהו יזהה אותה כבר ויושיט יד.

.

החיים טובים עכשיו.

אני מזהה אותי וזה כנראה הכי חשוב, ומנחם, והכרחי.

ואני מביטה בצילום הזה שלי והלב שלי גואה ברכות מול מי שהייתי,

ואני רוצה כל כך לנחם אותה, ולהגן עליה, על מי שהייתי, ולא יכולה. זה מאוחר מדי בשבילה.

ואני מביטה בצילום דומה ממש שצילמתי את הבת שלי לפני איזה זמן –

ומתפללת תפילת אמת גדולה בלבי,

שפעם, כשהיא תמצא את התמונה שלה מהגיל הזה,

מה שהיא תראה בנערונת שהייתה, יהיה שונה שונה שונה ממה שאני רואה בי.

בלי סודות מוסתרים בכאב, בלי תחושת זרות ובלי הרגשה שאין מי שרואה/שראה אותה באמת.

אם אצליח במשימה הזו,

אני, את שלי כאמא שלה, מבחינתי, עשיתי.

.

15 Fast Forward

.

.

.

.1.   בעוד 10 סמ היא תגיע לגובה שלי. מעודכן לתחילת השבוע.

2.   בעוד הרבה יותר מעשרה קג היא תגיע למשקל שלי, ולא שאני מתלוננת על המשקל שלי.

3.   בעוד חודשיים ג ג יהיו כאן שיניים ישרות, אורטודנט עשיר ממש ונערונת מ א ו ש ר ת.

4.   בעוד חצי שנה, בקצב הזה, נוכל להחליף נעלים. אותה זה מאד משמח, אותי קצת פחות.

5.   בעוד שבעה חודשים אנחנו, כן גם היא גם אנחנו, נפרד מתשע שנים של בית ספר מופלא.

6.   בעוד שנה וחצי בערך היא יכולה להתחיל ללמוד נהיגה. זה מגוחך.

7.   בעוד שנה שנתיים היא תקרא את כל הספרים שתרצה, בלי מחשבה מוקדמת על גילה.

8.   בעוד איקס זמן יהיו כאן דייטים, ממש דייטים. זה לא אני כתבתי, אני בהכחשה.

9.   בעוד שלוש שנים היא מצביעה בבחירות, לא רק אוספת פתקאות עם אותיות.

10. בעוד שלוש וחצי שנים היא מתגייסת.

11. בעוד שלוש וחצי שנים לא יהיו כאן שעורי בית. זה משפט שמשמח את כ ו ל ם.

12. בעוד עשר שנים אני עדיין לא אהיה סבתא כמו שזה נראה עכשיו.

13. בתוך עשרים שנה יש סיכוי, אפסי אומנם, שאני אצליח לשכנע אותה לטעום דג?

14. בעוד no time כמו שזה מרגיש, היא אדם מבוגר, אשה החיה את חייה כרצונה.

15. בעוד ששה שבועות היא בת חמש עשרה. איך-שהזמן-טס-כשנהנים :)

.

לפעמים אני שמחה, ממש שמחה, שאני כבר לא

.

.

.

לפעמים אני דווקא מצטערת שאני כבר לא ילדה קטנה.

שדברים נדאגים עבורה, מטופלים. שכל מה שנותר לה זה לגדול.

זה קורה רק ברגעים שאני שוכחת איך זה באמת להיות בן שש עד שש עשרה,

או  כשאני ממשיכה להתלות בשיכחה שלי או בהכחשה של מה קרה שם באמת בשנים המחוקות בחיי,

או גם בסיפורי כמעט כל מי שאני מכירה – תקראו את נעה א. השבוע בטורה. אין כמעט מי שזוכר

ילדות-גיל-בית-ספר בזכרונות טובים ושמחים וזה כל כך מוזר להווכח בכך בכל פעם מחדש.

.

זה מבלבל ומלא סתירות להזכר כמה זה לא פשוט וחסר דאגות ועוגמות נפש לחיות את ימי הילדות,

הנעורים. כמה זה הרבה יותר מורכב, מעליב, מחליש, מסובך וקשה מכפי שנעים לנו הגדולים לחשוב.

זה מחייב אותנו להזכר באמת, לא במה שהתעטף על השנים ההן במעטה עובך הזמן.

.

ברגעים שהנוער מתלונן על הקושי בחייו או שאני מתלוננת לעצמי על הקשיים בחיי,

אני מנסה לנשום ולהיות אם-אני-מצליחה-לזכור שם, בשנים ההן, המטושטשות כל כך בתוכי עד אין.

זה נכון שעל ראשינו הבוגר נופלות דאגות וטרדות וחששות לא פחות מאיימים וקשים,

ואולי אפילו יותר,

אבל היי,

אנחנו כבר הגדולים בסיפור הזה ואמורים לתת נשימה עמוקה ולהמשיך לסדר ת'עניינים.

לנו ולהם. קודם להם אם אפשר.

אבל לפעמים,

לפעמים יש רגעים ברורים ומפוכחים כמו נוסחת אלגברה בסיסית,

או כמו משפט מבית מדרשו של ג'ון גאלט, אביר נעורי הבודדים,

A is A

שבהם אני שמחה שמחה מתומצתת, ברורה וחד משמעית שאני כבר לא,

כמו זה למשל….

ואם מישהו יצליח להסביר לי למה כ ו ל ם צריכים ללמוד גיאומטריה, אולי אני אצליח להסביר ל ה.

/

%d בלוגרים אהבו את זה: