Tag Archives: יופי

נֶשֶל היופי

.

.

איך אני ארגיש אם הבת שלי, אהבת הלב שלי, תחליט שהיא רוצה להיות דוגמנית?

היא בת 14 וחצי. גבוהה, דקיקה, מקסימה ויחודית כמו שרק הבת שלי ושלו יכולה להיות.

כמו כל הילדות המתגבהות ומתגבשות בגיל הזה, כך היא נפרדת מילדותה, במהירות, כאילו

מישהו מקרין סרט חיים בהילוך מהיר, ומתחילות דרכים חדשות. סימני הדרך הולכים ונעשים ברורים

מחודש לחודש, ואני עוצרת נשימה, אורבת לנקודות מפנה שיגיעו. החלטות שאי אפשר יהיה להחזירן

לאחור ברגע שייעשו. מבחירת מגמה בבית הספר התיכון, עד למה אני רוצה לעשות כשאגדל, או

תכף, בשנה הבאה. והזמן מתקדם מהר כמו שרק הוא יודע, ועוד רגע היא עשויה/עלולה לבוא ולהגיד

שהיא חושבת שהיא רוצה לנסות. עם צילומי פוזות בפייסבוק ומעריב לנוער ומיילי סיירוס וקייטי פרי,

הן רוצות, כמעט כולן, בגיל הזה להיות דוגמניות, אבל במקרה שלי  זה בכל זאת קצת שונה.

.

איך אני ארגיש אם הבת שלי תבחר לעסוק בתמצית חייה של אמה?

במגרש הביתי שהשפיע על מהלך חיי באופן ברור כל כך?

זה שעליו אני משליכה, כמעט, את כל מה שלא הצליח. העבודה שהייתה שלי כל כך הרבה זמן,

שהגדירה אותי לא רק לעולם אלא גם מול עצמי לפעמים.

הברכה והקללה, בלי מרכאות, בלי בנאליות, הטוב והרע, הבונה וההורס, המצליח והמכשיל, המתסכל

והמשתק. האני החיצוני שלי שהגדיר כל כך הרבה מזה הפנימי, ומתקשה להרפות אחיזה, עדיין.

.

מה אעשה באמת, בתכלס, אם הבת הפרטית שלי תחליט שזו דרכה, זו שאלה נפרדת. בכל זאת, יש

כאן נוער עם דעה ואבא עם דעה לא פחות מוצקה משל שתי הצלעות הנשיות במשולש המשפחתי הזה,

אבל עכשיו אני מנסה לעצום עיניים, ולדמיין אותה בעתיד דומה לעבר שלי, לפחות במהותו.

אשה, פנים, גוף, איפור, סקס אפיל, הצלחה, כסף, פרסום, מחיאות כפיים, מחמאות וכל מה שארוז

במילה הזו, בחיים שלי: דוגמנית.

איך אני ארגיש? ואיך מסבירים לילדות הכי יפות של הכיתות, שאסור לתת ליופי הזה להכתיב את

חייהן בלי להישמע פטרונית? איך אני יכולה לספר לנערות יפהפיות, המתנהלות בתוך חייהן עם מטען

שכזה,שעדיף לנסות לא ליחס לו חשיבות גדולה מדי, כי כשהוא יאבד מכוחו, הן יישארו כמעט בלי כלום,

אם לא ייזהרו? שגם אם העבודה שלהן נובעת כמעט רק ממנו, וגם אם ההצלחה שלהן והחיים שלהן

אפופים ביופיין, אסור להן לאפשר לו להפוך לרודן. רודן פנימי – שיש סיכוי גדול שהן לא מודעות

לקיומו וטפיליותו – הוא השולט בהן ובחייהן. רודן ערמומי, מכתיב דברים, הופך אותן לנשים הרגילות

לקבל כל כך כמובן מאליו הכל. פשוט הכל.

.

לא משנה אם קוראים לך רחלי או בר או שירלי. לא משנה אם יש לך אחים או את בת יחידה, אם

להורייך יש כסף, השכלה. אם אתם גרים בעיר גדולה או בעיירה רחוקה, או בקיבוץ. זה אפילו לא משנה

אם את תלמידה טובה או לא…..כי את כבר יודעת שמה שישפיע על חייך יותר מכל – לטוב, לרע, ימים

יגידו – היא העובדה שאת הילדה הכי יפה בכיתה. נכון שאת יודעת?

פעם שאל אותי מישהו באיזה ראיון איך זה להיות כל כך יפה, ועניתי לו ביושר – אולי קצת נאיבי כי זו

תשובה העלולה להישמע יהירה – שאני לא יודעת, כי אף פעם לא הייתי לא יפה.

כי איך תדעי?

מהפעם הראשונה שהגננת העדיפה אותך כמלכת אסתר, מהליטוף היותר משמעותי שקיבלת כשנפלת.

מחקרים אומרים שאנשים מחייכים יותר לתינוקות יפים, ידעת? וזה המשיך בבית הספר, כשוויתרו לך קצת

יותר מלאחרים על שיעורי בית, או כשצרחת כשאיזה בן הביע חיבתו ומשך לך בקוקו עד כלות. מהמחמאות

שאמך קיבלה על מתיקותך, על הקוקיות, העיניים היפות, החיוך הכובש.

מאז, גדל ומתפתח בתוכך בקצב מטורף, רודן, בעצם רודנית – אני כמעט בטוחה שהיא אשה ולא גבר.

שליטה אכזרית. מלכת הכיתה הפנימית שלך. רודנית היופי.

אני חושבת שיש כזו בנפשה של כל "הילדה הכי יפה בכיתה".

היא מנסה לא להסגיר את קיומה לעולם החיצון, אבל היא חיה ובועטת.

היא ניזונה מהביטחון שיופייך מעניק לך, ילדה, בלי שאת אפילו יודעת, ואת גדלה איתה.

וגם כשתגדלי, יופייך, נעורייך, רגלייך הארוכות וגופך ימשיכו להזין אותה והיא תתחיל להרגיש נוח

ולתבוע לעצמה דברים: המורה, אני יכולה בבקשה להגיע מחר מאוחר יותר?

שכחתי, לא הכנתי, אביא מחר.

סליחה, את אומרת בכל פעם שפישלת, ואין בלבך ספק שהסליחה תגיע.

זו לא אני, זה הם – עונה לי הרודנית המפונקת הגרה, עדיין, בתוכי, כשאני באה אליה בטענות

על יהירותה, פינוקה, הקלות הבלתי נסבלת שבה היא מקבלת יחס מועדף, הטבעיות שבה היא חוצה

כביש באור אדום -למרות גילנו -ויודעת שהמכוניות יאטו ויתנו לה לעבור, והשוטר יוותר על הקנס.

זו לא אני, היא אומרת, זה העולם, ככה הוא מתנהל, מה את רוצה ממני?

להפנות עורף למה שיש לו לתת לי?

ואני עדיין, בגילי, עם ניסיון חיי, קריירה לא רעה כדוגמנית צילום, שהתבססה כמו כל אלה המצליחות

ביחסיהן עם העדשה בזכות המרחק בין העיניים, בין השפה העליונה לאף, העיניים, ובסדר, אני מוכנה,

כבר, להודות שיש עוד איזו תכונה, יכולת, כישרון, איך שלא יקראו לזה, ההופך עוד דוגמנית לדוגמנית

מצויינת, או מצליחה ובולטת מהיתר, ולא קשור רק בנתוניה הפיזיים –

אני עדיין לא מצליחה במשחק שאני משחקת כבר שנים רבות ושמו: "מה הייתי אם לא הייתי"……

מה הייתי אם לא הייתי הופכת לדוגמנית צילום בגיל 16?

לאן החיים היו לוקחים אותי או את בר או או את איריס דווידסקו ז"ל, אם החיים לא היו מובילים אותנו –

בהכוונה או במקרה, מבחירה או כבדרך אגב – ואת הפנים, הגוף שלנו, האנרגיה, ליקום המגן והשקרי

הזה, הניזון מנשים יפות ומאנשים יפים עד שהוא שבע ומחזיר אותם, את רובם, לעולם האמיתי, לחיים

הרגילים חסרי התאורה והזנת האגו והרודנית? מה הייתי אז?

.

מה אני יכולה לייעץ, ממרחק הניסיון והזמן הרב שחייתי שם, במקום שאליו שואפות להגיע כל כך

הרבה נערות, חלקן הילדות הכי יפות בכיתה? במקום שארוג ותפור ומוחזק בסיכות ביטחון רופפות של

מתנות, מחמאות, פוסטרים ברחובות, כסף, וטורי הרכילות? עולם האודישנים, הדחיות, העלבונות,

גסות רוח, פיתויים מסוכנים, גברים שרמנטיים חזקים על נשים צעירות, נשים אחרות עם גבולות פרוצים

יותר, ואת, ילדה יפה, מאמינה שהבחורה המציצה אליך מהפוסטר בפינת הרחוב זו מי שאת באמת?

אני זוכרת אותי עומדת מול אני מוגדלת פי מאות,

מנסה להביט בעיניה הכחולות ומבטה האלכסוני/מתגרה/מסתורי של הבלונדה בפוסטר,

ולמצוא שם סימנים לעצמי.

איפה רחלי בתוך החלי גולדנברג ההיא לא הצלחתי לגלות.

האשה הבטוחה בעצמה, הנראית מאושרת וחסרת דאגות או סקסית ומוקפת בחורים…..

זו לא הייתי אני,

וכן, אני יודעת שהגוף, הפנים, נקודת החן מתחת לשפה התחתונה היו זהים לשלי אחד לאחד.

.

אז מה לענות לך כשתשאלי?

שכן, בטח, אבל תיזהרי מותק, טוב?

או אולי יהיה לי אומץ להגיד לך שלא? שלא כדאי? שאל תעזי?

זה עולם שיגנוב את נעורייך, יעכב את תהליך הגדילה הפנימית שלך, ומה שתקבלי לא יהיה, כנראה,

שווה את הדרך.

או הכי נכון להגיד לך ש……תיזהרי, טוב?

תזכרי שכל הצילומים, מחמאות, זוהר, בגדים, ספרים, מאפרים, ואת במרכז, תזכרי שזה נכון להיום.

היום את במרכז. היום. ביום הצילומים הזה. מחר תהיה כנראה מישהי אחרת. ביום הזה, בעבודה הזו

המתבססת על אינטרסים וכסף, כל מה שבדרך הוא רק דלק המניע את המכונה. דלק סילוני, זוהר,

אבל חומר גלם בלבד. ואת, אפילו שאת זוכרת מי את, במגרש הזה את רק חלק ממרכיבי הדלק הזה.

תזכירי לעצמך כל הזמן, טוב?

שהבחורה הזו, שהצליחו להקפיא הרף עין קטן ממנה בצילום, זו, על עורה המבהיק, עיניה הצלולות

המביטות אל תוך העדשה במבט המבטיח כל כך הרבה ומרגיש גם רחוק ומסתורי, ששפתיה האדומות

מסמנות פיתויים או צחוק המביע אושר אינסופי, נעורי קריסטל מאושרים והבטחות או פשוט עבודת

פוטושופ מצויינת, הבחורה הזו היא לא באמת את.

היא משהו, מישהו, שהמצלמה לכדה בעדשתה והקפיאה. נעורי נצח.

הרף עין של אנרגיה, שעם תאורה מופלאה, בגדים שאיש אינו יכול לקנות, סטייליסט טוב וצלם מוכשר,

הוקפא לצילום המצליח להקנות למי שרואה אותו תחושה שככה זה באמת בחיים וגם אני רוצה.

זו לא באמת את בצילומים הזוהרים האלה, המשדרים הרבה סקס, כוח, מסתורין. זו ההיא מתוכך,

רודנית היופי, מציצה ולוקחת פיקוד. היא מאמינה, באמת מאמינה, שאלה החיים האמיתיים.

אבל את, תהיי חכמה יותר. תעשי טובה.

תזכרי שזה לא באמת, שאלה לא החיים האמיתיים, שהם זמניים, קשורים לשנות נעורייך הקצרות.

אל תאפשרי לה לשלוט בך ובחייך. אל תהפכי ליהירה.

אל תסמכי רק על קסמך, גופך, חיוכך, שיעמדו לך תמיד בשעת צרה,

ותתפללי, שהאמונה של האינדיאנים, שבכל פעם שמצלמים מישהו, חלק מנפשו נלקח ממנו לנצח,

היא שקר,

בדיוק כמו הצילום האחרון של הדוגמנית הכי הכי נחשבת היום.

.

אני בת 15

.

פורסם בגליון "את" האחרון. ספטמבר 2010

שולחן, בקבוקים ותרגיל בהתרחקות

.

בימים האלה הכל מתנקז אל העדשה.

אני מצלמת כל הזמן. פשוט ככה.

לפעמים גם הילדה שלי נלכדת בה,

אבל היא רגילה,

ואני,

הפנים האלה, העינים האלה איך אפשר לשבוע,

ובכל זאת מה שאני רוצה באמת בימים האלה זה להתקרב לDNA של העולם.

אני רוצה לראות את המולקולות של החומר,

לפרק את הרגיל למרכיביו.

ככה העין שלי רוצה עכשיו. כל הזמן. קרוב. יותר קרוב ויותר.

ומצד שני, הזמן של עכשיו הוא נקודת שינוי גדולה ולא ברורה.

כמו האאוט-אוף-פוקוס בעדשה המתחיל לאט, בדיסולב איטי להסתובב על צירו ולהתכוננן לַכֵּן.

לַכֵּן פוקוס. לַחדות המתחייבת. ולכן אני עושה לעצמי תרגילי לא-כל-כך-מקרוב-לפעמים.

ככה בבינוני. בַּרַגיל. בְּאיך-שרואים-באמת. בַּחיים ממש.

אי אפשר,

אני מסבירה לעצמי, לחיות או אפילו לצלם רק באקסטרים קרוב או אקסטרים רחוק,

חייבים ללמוד לראות, להרגיש, לחיות גם את האמצע לפעמים. את הרגיל.

First we'll take the camera, then we'll take life itself

תרגיל עצמי בהתבוננות:

כשמצאתי את השולחן המוזר הזה באיזה אתר בניה – שולחן, כמה קרשי בנין מחוספסים,

צבועים חלקית בסיד לבן, מחוברים במסמרי ענק – לא תארתי לעצמי כמה בדיוק, על הסמ'

הוא יתאים למקום הזה, ולבית שלי. נשטף במים וסבון ומאז הוא שם, כאילו מתמיד. כאילו

במיוחד. מה שמונח עליו מתחלף לפעמים, אבל איכשהו נשאר תמיד באותו כיוון ואופי.

אוסף בתחילת דרכו. אבני לב הנאספות בים, בשדות ובכלל

ענף שנאסף

שיח ענק עם פריחה לבנה יפייפיה ממש שאספתי מגיזום לפני חודש. הפריחה התייבשה ונשארה כך.

על מדרכה אחרת

חייבת להתקרב

בקבוקי sunbitter ששומרים לי ב"קפה איטליה"

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואני מגלה שאם אני מעיזה להתרחק מעט. לקחת כמה צעדים לאחור ולהסתכל, אני מגלה שמה שראיתי,

שאני מחפשת כל הזמן, שאני מפחדת שאולי לא קיים, בטח כשמתרחקים, לא נעלם.

הוא משתנה. הוא אחר, וחדש, אבל עדיין יפה בעיני.

חסרת מנוחה

.

.

חסרת מנוחה.

מסתובבת בבית והנטיפוּת של עורי מעוררת בי חוסר שקט.

החצר צהובה. השביל לוהט.

הבריכה של הילדה הנעדרת מביתה הזה –

איזה מנהג מגונה, רובצת כהיפופוטם כחול, לא. כלוויתן, על מרצפות גנובות.

העינים שלי משוטטות, כמו פוקוס אוטומטי במצלמה משוכללת, אולי הקנון האחרונה,

מחדדת את השאון הפנימי. אני מחפשת את מרכז הפריים.

האובייקט שיעשה את התמונה.

גדול כקטן. לא משנה.

העיקר שיהיה מדוייק.

פְריז פריים.

סערה באמצע הקיץ, מי היה מאמין.

שקט, קצב איטי, שנים של קפאון. פנימי כחיצוני.

אני הופכת סערה. סערה מתגברת.

החום הרטוב של היום המיס בי משהו.

ההתחממות הגלובלית הגיעה אלי ראשונה, לפני הקרחונים.

אני מומסת.

נשענת לאחור על כסא העץ הישן מנסה למצוא מקום אחיזה,

לא ברור אם לנפשי או לגופי.

שניהם עייפים, ובכלל לא. שניהם חסרי מנוחה.

מרגישה אליזבט טיילור למרות שאת ג'סיקה אני הכי אוהבת,

ושפארד, הוא הגבר בעיני ואין כאן פח או גג לוהט.

פול ניומן הודיע על פרישתו ממשחק בסרטים.

אבל כאן חם, ואני חסרה מענה.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: