תקריב

,

.

ינואר 2019 – פרסום חוזר

הפוסט המקורי נכתב לפני אחת עשרה שנים, והוא כל כך, כל כך לא P.C .

.

 מרץ 2008

כשראיתי, כן ראיתי, את תוכנית הפתיחה של "האח הגדול" ראיתי שתי נשים וגבר אחד

שהמחשבה הראשונה שלי מולם הייתה: איזה — —–  איזה אמהות, איזה אבא ובעל.

אי אפשר להאמין.

זה לא פוסט שיימינג, אין לי שום כוונה או רצון לנקוב בשם של זו או אחרת, זה או אחר,

זה פוסט על אחריות הורית ובחירות כמו שהורות מחייבת אותנו לעשות מהרגע שהפכנו

להורים. קראתי ראיונות עם אם אחת שעזבה את בנה התינוק, כן, עזבה, בטח עזבה,

על איך ומה וכמה, ומה-זה-כבר-משנה-הוא-קטן-ולא-יזכור-ואיזה-דוגמא-אני-נותנת

לו-כשיגדל-יבין-איך-לא-וויתרתי-על-החלומות-שלי-בגללו.

למה לא לוותר על חלומות כשנולדים ילדים?

מי אמר שזה לא בסדר לוותר על חלומות, או לשנות תוכניות כשהופכים להורים?

ילדים לא אמורים להיות פקטור בהחלטות שלנו?

ברור שהם אמורים,

הם המשימה החשובה של הוריהם, בטח בילדותם, על אחת כמה וכמה בשנים

הראשונות שלהם, ברור שהם הסיבה העיקרית למה לעשות ומה לא, ולוותר או לשנות

תוכניות, חלומות, תסריטי חיים שנכתבו, נדמה לי שזה בדיוק מה שהורות אמורה

לעשות, לגרום לנו לעצירה וחישוב מחדש של החיים שלנו, עם סדרי עדיפויות

שלוקחים בחשבון פקטור חדש, כזה ששוקל שלושה קילו בערך כשהוא מגיע, והולך

וגדל וגדל וגדל, ובצדק.

.

זכותו של כל אדם לחיות את חייו כרצונו/ה כל זמן שאינו פוגע באחר או עובר על החוק,

אני זוכרת ומבינה שלא כולן להופכות לאמא לא-רעבה לעולם ולהצלחה רק בגיל ארבעים

כמוני, והרבה יותר קשה לההפך לכזו בגיל עשרים וחמש, שש כשעדיין אין את תחושת

החיית ומיצית ואין שם כלום בחוץ יותר חשוב מזה שיש בבית וכו', אז התאפקתי.

אבל עברה חצי שנה

ואז ראיתי, זה היה הטריגר לכתיבת הפוסט, אשה בתוכנית פתיחה של ריאליטי ארוך

טווח, מחזיקה ברגשנות בובת פרווה שמייצגת כנראה את הילדה שלה, מנופפת לנו

לשלום ודומעת  מגעגועים עתידיים לבתה. ראיתי שם את הבת שלה, פעוטה בת

שנתיים, שלוש, יושבת עם מוצץ בפה ועינים פעורות, בלי מושג או יכולת הבנה של מה

ואיך קורה או יקרה בקרוב, איך  הולכים להראות חייה בחודשים הקרובים, בהנחה

שאמה תצליח במשימה  שלה, להיות שם מאה ימים, יותר משלושה חודשים ולחזור

הבייתה מפורסמת, מה שזה לא אומר, ועם חשבון  בנק גדול יותר.

אין לי מושג מה אני חושבת על בעלה, על אביה של ילדת הקלוזאפ המתוקה ההיא

שנתן את ברכתו למהלך ההזוי הזה, והתגאה שכמה אשתו תאכל את כולם. נתן את

ברכתו למהלך שעשוי  כמעט ללא ספק על פי מחקרים פסיכולוגיים ארוכי טווח

ורציניים לגרום נזק רגשי לא פשוט לילדה בגיל של הבת שלו שאמה נעלמת לה

לשלושה חודשים. נעלמת לחלוטין. בלי טלפון. בלי קשר,

לא שטלפון יכול לעזור או לנחם פעוטה בגיל הזה,

לא שלראות את אמא במצבים הזויים על המסך ינחם במשהו,

להיפך, נדמה לי שרמת התסכול בלראות את אמא בלי יכולת לדבר, לחבק, מתגברת.

ראיתי גבר מאמין, עם כיפה על ראשו, שמאמין ככל הנראה בערכי משפחה ומוסר

כפי שמלמדת תורת ישראל, שבחר, על דעת אשתו כנראה, לעזוב שני ילדים קטנים

ואשה בחודשי הריונה האחרונים. היא תלד בלעדיו ותעבור את השבועות הראשונים עם

התינוק/ת שלהם ושני ילדים קטנים. רק מי שהביא תינוק הבייתה יכול להבין את רעידת

האדמה, תשישות מוחלטת, הורמונים משתוללים וצורך קיומי בכל עזרה אפשרית,

אמיתית ורגשית כאחת, שלא נזכיר את שני הילדים הקטנטנים שזכינו לראות מתחבקים

ומתלטפים עם אבא לפני המצלמות, לפני שהוא נעלם למאה ימים, ולא בזמן מלחמה.

אבא התנדב לשבת ליד הבריכה, להתעטף בטלית, להגיד שיש משהו נעים בלא להיות

בבית עם מטלות האמבטיה בערב אחרי העבודה ולהתפלל לבורא עולם.

ראיתי  אמא נוספת, אשה אינטליגנטית ומדליקה, אשת חינוך המצהירה איזו אמא

מטורפת היא,  חייבת, ממש חייבת נשיקות וליטופים כל בוקר משני הבנים התאומים שלה

אחרת היא לא יכולה  לעבור את היום, ראיתי אותה מנופפת לשלום ונעלמת למאה ימים.

מהראשון לספטמבר כמעט עד חנוכה.

מה את בוכה?

הם בוכים מספיק,

בלי מצלמות.

ראבאק

ילדים קטנים בבית ואמא נעדרת לשלושה חודשים,

אם החלום שלה יתגשם כמובן, ש ל ו ש ה חודשים,

עונה שלמה. חורף, קיץ, סתיו, אביב, תבחרו.

אין איש מקצוע שלא יגיד בודאות שהעדרות של אמא שלושה חודשים בגילאים רכים היא

חוויה קשה מאד לילדים קטנים, מטלטלת ולפעמים חורצת צלקות רגשיות לא פשוטות,

כן, גם בגיל חצי שנה, בטח בגיל שנתיים, וגם לבני עשר אגב זה לא שלאגר, ארוע רגשי

מכביד ומזיק כמעט בודאות לילד/ה שלך, גם אם אבא נפלא, סבתא ומי לא נשארו שם.

ראבאק, תתאפקי. תתאפק. תתאפקו.

הילדים יגדלו, יוכלו להכיל ולהבין יותר את מימד הזמן, את הצורך של אמא / אבא לעשות

דברים הדורשים הרבה זמן מחוץ למערכת ההורית, הביתית.

אבל תינוקות בני חודשיים שלושה? בני שנה? שנתיים ושלוש ושש ?

אין גבול לאין-לי-אפילו-מילה..

ת ת א פ ק ו.

 

אז זה לא P.C. לכתוב ככה את הדברים ולא

להתחשב בזכותו הבסיסית של כל אדם, גם

אם הוא הורה להגשים את חלומו, או רצונותיו,

וזה קצת צדקני ומטיף משהו, ומי אני שאכתוב

פוסט ואעביר בקורת על הורות של מישהו, ואיך הייתי מרגישה אם מישהו/י

היו מ ע י ז י ם להביע דעה על ההורות שלי, ואפשר, הוהו כמה אפשר,

ומה זאת השיפוטיות הזו, הצדקנות לכאורה,

אבל, לזכותי אגיד שמה שאני מאמינה בו, יישמתי,

סדרי עדיפויות חדשים מהשניה שנולדה זאתי,

ואם הייתי מספרת את ההזדמנויות המקצועיות שדחיתי בשנים הראשונות שלי כאמא,

בטח ובטח אחרי גירושי, הייתם מבינים.

אני יודעת שיש בגישה הזו קצת צדקנות, אבל ככה אני מאמינה שצריך, באמת,

אם טרחתם ועשיתם ילדים, קחו עליהם אחריות. אמיתית.

לא רק זו שקשורה באוכל ואמבטיה ותיק מתוק לגן – מתי התהפך העולם –

ואל תספרו לי בטלוויזיה שאתם מתגעגעים.

אל תתגעגעו מול המצלמות,

תתאפקו, תוותרו על מה שאינו קריטי,

ותוכניות ריאליטי, סורי, אין סיכוי שתשכנעו אותי שזה קריטי לחיים,

ופשוט תהיו שם,

רעבאק.

.