ארכיון תג: חיים

דוגמנית, מצלמה והמון נעלים

.

.

הכי קשה זה לזכור שפעם זה היה המקצוע שלי.

חלק מהמקצוע שלי.

דוגמנות מסלול לא היה חלק משמעותי בשנותי הרבות – עשרים שנה בדיוק -בעבודה ההיא שלי.

דוגמנית צילום כן, בטח. להצטלם היה המקצוע שלי ומה שאהבתי, מאד.

פעם אולי נברר מה היה שם כל כך מרגיע בשיקוף העצמי, במה שמתקבע לתמיד.

אבל כשצלצלו ובקשו שאשתתף בתערוכה עם הצילומים שצילמתי אז – כי אני מספרת עליהם,

וכשפתחתי את קופסאות הקרטון השחורות והתחלתי להסתכל בקונטקטים זה חזר והיה שלי.

זכרון חושים זו לא המצאה …שלושה ארבעה דפים עמוסי זכרונות, שמות, פנים,

והכל היה כאן, על השולחן הרגשי שלי, כאילו אתמול.

מתמיד הייתה לי התנגדות גדולה להשתתף בתצוגות אופנה –

למרות שנשלחתי לא פעם לסיבובי תצוגות של אופנה ישראלית בחו'ל אין-לי-מושג-למה –

למרות שהיה בעבודה הרבה מאד כסף.

זה היה הלחם, החמאה הייתה הפרסומות, הקולקציות, המודעות או בקיצור הצילומים.

אז כולן נסעו והתאפרו וסחבו תיקים עמוסי אביזרים וכובעים ונעלים וחזרו בלילה מאוחר מאד

הבייתה ואני התעוררתי בארבע בבוקר לצילומים על שפת הים או אי שם בנגב

הייתי בבית בשש.

בכל מקרה, בשנתים שלוש האחרונות שלי במקצוע ההוא, הברכה והקללה של חיי,

מטעמי התבגרות, התרככות ופרנסה, התחלתי להשתתף גם בתצוגות אופנה.

הייתי שם, בעולם העמלני של תצוגות אופנה קטנות, מחלטרות, עלובות משהו

וגם בעולם המנוגד לו, של תצוגות אופנה

יוקרתיות, מעצבי אופנה נפלאים, חזרות

ארוכות ואלגנטיות ושפע לרוב.

אבל הייתי חייבת להרגיש שיש בזה צידוק

נוסף מעבר לדבר עצמו. הייתי חייבת, אפילו

בלי לדעת, משהו שיאפשר לי לנשום,

שיאפשר לי להאחז ולמצוא הצדקה – אישית,

פנימית – ללמה אני עדיין שם והפרוייקט הזה –

כיוונתי אז לתערוכה וספר – אפשר לי את הכל. לעבוד, להרגיש שיש שם מטרה, ועניין ויצירה,

ובעיקר, כך אני מרגישה היום איפשר לי פרידה רכה וארוכה.

לא צלמתי את נמובן מאליו, מה שהכרתי מצויין,

את מאחורי הקלעים בצילומים. לא בסטודיו, לא בלוקיישנים, בצילומי אופנה, פרסומות או סרטים,

רק בתצוגות אופנה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

במקום שהיה לי, גם, זר, והייתי שם. רצוף, הרבה, כל הזמן.

הניקון המצויינת שלי – דיגיטלי? מה זה דיגיטלי? – הוכנסה לתיק הגדול עם עוד סרט שניים 36 תמונות,

נעליים, חגורות, כובעים, תיק איפור ומצאתי דרך לשרוד. להסביר לעצמי שלשעות האלה, המקומות

המוזרים – מי שלא התלבשה במקרר של חדר האוכל בקיבוץ, או במחסן הקטנטן שבחורשה כי שם מתקיים

"יום האשה" לא תבין –  הנסיעות האין סופיות, ההמולה הנשית, ובעיקר לריק שבִּפְנים יש סיבה ומטרה.

עבדתי קשה. נסעתי שעות, חיכיתי בפזנון להסעה, חיכיתי לפני תחילת התצוגה, חיכיתי בחזרות,

בין יציאות למסלול. התאפרתי, רכלתי, דברתי, עשיתי שתיים שלוש חברות טובות ממש, השוותי רגלים,

איפור ובחורים בלי סוף, נסעתי בחזרה לפזנון ובעיקר, בעיקר צלמתי..

אני חושבת שהן כל כך התרגלו אלי ולמצלמה שלי שזה כבר ממש לא שינה להן אם שלפתי מהתיק מצלמה,

מסקרה או גרב ניילון כי הקודמת נקרעה. הייתי חלק בפאזל ההוא, היינו, אני והניקון.

וכמו תמיד, כמו שאני, גם הייתי וגם ראיתי מהצד, כאילו אני שם, על המסלול.

כי בעוד שלוש דקות אני אהיה בדיוק שם, בדיוק כמו זו שאני מצלמת ברגע זה ממש,

זוקפת גו, מקפיאה פנים. העינים שלי מחפשות משהו להתמקד עליו.

סנטר זקוף ומחשבות שמהלכות פרא כרצונן, בלי קשר וחיבור למקום שעכשיו,

ובגדים יפים כמובן.

.

התערוכה "צילומי אופנה" . הצגתי בה עשרה צילומים, לא אלו שכאן, אחרים.

.

תמונת מצב, 18 ינואר 2012, ערב

.

.

כבר ערב וקר. ילדה מצוננת. חתולה מייללת. ילדה מכוסה על הספה בסלון, קוראת. מרק עוף תכף

חם. אטריות. שקדי מרק. אמא מצוננת גם. טשיו'ס. תה מהגינה. עוד מעט נראה פרק מ"פרנטהוד" –

מומלץ לביחד הורים ילדים, ב"יס". כלבה זקנה מגרדת בדלת. אמא לובשת מעיל פוך "של חו'ל" ככה

הוא עבה וחם ויוצאת לסבוב קצר במיוחד. בויילר מודלק. מזגן גם. סלט ירקות, ויטמינים, שוב תה.

יום רביעי הוא יום נחמד ופשוט בדרך כלל. גם היום, למרות הצינונים האלה,

אחרי הכל, אנחנו בבית.

.

10 דברים המכריחים אותך להבין שאת ממש מבוגרת 2#

.

.

זו הרשימה שכתבתי לפני חמש שנים: היום אני אפילו עוד יותר מבוגרת  מי-היה-מאמין.

הנה עוד עשרה דברים המכריחים אותי להבין, גירסת  2012 :)

.

1. האמא של בת הזוג של האקס שלי, נניח החותנת שלו, בגילי. תקראו שוב.

2. זה כבר לא נראה לי כל כך נורא, כתם שחור בעברי….. שהייתי דוגמנית…

3. כ. חברה שלי? אמא שלה הייתה איתי בטירונות (סיפור מהחיים)

4. אח שלי הגדול, סבא!

5. הבנתי, אולי, את הפער בין מילים כובשות באסאםאס וגבר מהחיים האמיתיים.

6. כשאני אומרת היא תכף בת שלושים וחמש וחושבת שהיא צעירה…

7. כל הבגדים שאני רואה בחנויות? כבר לבשתי והצטלמתי איתם בסיבוב הקודם…

8. הבת שלי לובשת את הסוודרים הכי גדולים שלי והם טובים עליה. נ.ב. גם נעלים.

9. כשאני מבינה שאני יודעת להכין בקלות, בלי לחשוב הרבה, בלי לצלצל לאמא שלי,

מרק עוף, צלי עם תפוחי אדמה, רוסטביף, בולונז, שניצל וצ'יפס, ופנקייק גם.

10. כשאני מבינה שהדור המנהל וינהל את המדינה והחיים שלי, של הבת שלי ןשל כולנו

בשנים הקרובות הוא הדור של אנשים שהיו איתי בבית ספר, בתנועה, בצבא ובג'ויינט.

כשהיא מצלמת אותי אני מרגישה ….

..

הכותבת מבקשת להדגיש שהיא מרוצה למדי מגילה, פרצופה במראה בבוקר, עדיין,

ובאופן כללי מחייה. הפוסט הזה ל א נכתב כדי לדוג מחמאות מסוג: אוייש אל תבלבלי

במח, את ניראת מצויין, הלוואי עלי בגילך, שזה משפט המוכיח לי באופן סופי שאני

מ מ ש מבוגרת. :)

.

אתן/ם מוזמנים להעלות לבלוג שלכם רשימה דומה…

.

רוח

.

.

איך יש בה עוצמה, תמיד. בעיקר כשהיא מנסה את כוחה עלינו.

כל המילים, תחכום שאנחנו בטוחים שיש בנו, אלה שעושים אותנו, בעיננו, חזקים, בלתי מנוצחים

הכל נעמד דום, מצטמצם ומגיע לגודל הראוי מול נחשול, הדף, משב רוח עוצמתי אחד.

איך היא מרחיבה נפש ולב גם כשהיא קרה ומקפיאה וצובטת, בעיקר אז,

רחובות רוחב במנהטן, וההדסון והרוח הסוערת במלוא עוצמתה ביניהם מלמדים אותך ענווה.

מכנסת את גופך אל תוך עצמו, אל תוך עצמך.

שיגמר, את מחפשת מחסה ומנסה לנשום דרך חרכים ועינים דומעות,

נשימתך מהירה, שטוחה, הדופק עולה, אדרנלין מפעים ומזנק,

ואת מרגישה איך כוח הטבע הטמון בה, מהפנט ומעצים.

 

.

אני ספיצ'לס היא אמרה אתמול

.

ואם ה י א אומרת שאין לה מילים, אז תאמינו לי, אין מילים.

אז אני ממשיכה לצלם כמו שאני עושה במסדרון שלה תמיד וממשיכה לכתוב,

וחושבת שמתרקמת כאן תערוכה.

אולי אני אקרא לה, דצמבר.

.

כל המילים והצבעים

.

פאפרצי

.

צהרים בכיכר העיר

 

הובילו לשיטוטים ולפאפרצי עצמי בשמש חורפית. אחר כך המשיך היום….

.

כמו שראיתי אותה

.

אני אוהבת את תל אביב.

למרות שהיא כזאת, למרות עצמה, לפעמים אני ממש מתגעגעת.

פעם כתבו עלינו כתבה, עליה ועלי, וגם הים שלה הוא שלנו, ככה אמרה לי אמא שלי תמיד.

אני אוהבת לצלם אותה ולבודד את הימים שאני משוטטת בה ואת הצילומים שלי מהממש.

להרגיש לרגעים, לפריימים מסויימים, שהיא עיר ככל עיר,

עכשווית, אסתטית, ,תרבותית, מתוכננת, מערבית ומלאת סקסאפיל,

ולא זו הלבנה, קשוחה, לבנטינית, חלטוריסטית, זרועת חוסר סבלנות וגזענות שהיא, בדיוק כמונו.

השבוע, אחרי לילה שהיה, זמנתי את התלאביבית הכי פריזאית שאני מכירה, אולי היא בעצם הפוכה,

הפריזאית הכי תלאביבית לצהרים מוקדם וספונטני, והחלטתי שנכון להיום, היא עיר כמו שאנחנו רוצות.

כזאת

וכזאת…

והגברים בה מתלבשים כמו שאנחנו אוהבות, אבל בדיוק, וקונים דיסקים. ג'אז, בטח ג'אז…

ואופניים כמובן,

או אלה

ואנשים מתהלכים בה, כן, מתהלכים, אולי לא לאיטם, אבל בנועם, יחסי, כמוה.

ובכלל היא ציירה עצמה העיר הזאת היום, בצבעי חורף ושמש כמו שרק היא יודעת …

ואז, אחרי שיחת בנות ראויה, שיחת אמהות ראויה אף היא, ובאופן כללי, נפרדנו. הפאריזאית הלכה לענייניה…

.

ואני הרגשתי שאני מתחילה לספור לאחור…

.

לילות

.

.

הלילות האלה עם ילדה מכורבלת בתום השוכח בשנתו את מניין נעוריו,

עם שעון מעורר, וסנדוויצים ושיגרת בוקר ובעיקר עם מודעות לשעון הלילה, הם את כמובן,

אבל הלילות האחרים הם המאפשרים לך את ליבת עצמך, את מי שאת. מי שהיית תמיד.

ארבע מדרגות, שבע, ועוד ארבע, ואת בקומה שניה, מעל המכולת לבד.

ברווח בין שני סיפורי אהבה הגדולים של חייך, למשל.

אחרי האחד

ועוד לא ידעת שהשני תכף מגיע, זה שאחז בפניך כמו שתמיד ידעת שאפשר, שיהיה.

.

הלילות ההם שהיית את, לבד בביתך.

לא חושבת על הבוקר – אם אין יום צילומים כמובן –

אלה שאפשרו לך להיות את עצמך. יין לפעמים, מוסיקה שמחזקת אותך ושולחת רגש ועוד רגש,

וגעגוע וצער ושמחה מתפרצת על מה שיש, ועל מי שאת. פורשת לך כנפיים פנימיות ומזכירה לך

שאין סיבה או הסבר לאיך זה מרגיש, גם הטוב גם הרע,

ולציית לקולך הפנימי זו האפשרות היחידה שלך מתמיד.

לחפון חזק את מה שאת פוגשת ומרגישה שאפשר, חזק, ובלי להסס להכניס אל חייך,

וגם ההיפך אל תשכחי, להוציא.

לא לוותר לכלום שרים גברים ונשים שאת מכירה את קולותיהם,

לא לגילך, לא למה ומי אומרים, לא למה נחשב נכון או מותר או מקובל. זה הורג.

.

הלילות ההם מזדחלים בחזרה אל חייך עכשיו בלילות שהילדה הזאת, משוש נפשך וליבת חייך ישנה בבית

ההוא. לילות המשתרעים לפניך בכל אורכם וכהותם, בדיוק כמו שאת אוהבת.

בלי שעון מעורר, בלי נוכחות הבוקר כמשהו ממשי, מאפשרים לך להיות עצמך הלילה.

יין לפעמים, מוסיקה העושה בך כרצונה ממש כמו פעם, כמו תמיד, כמו שאת אוהבת.

חיבורי פריימים שרק משהו פנימי יודע איך ולמה, לפעמים משהו קורה ואת עוברת מימד ומצלמת משהו

מהר והרבה עד שאת מוצאת מה זה היה שרצית, ומצאת.

קולות  הלילה שאת מכירה עוטפים אותך. הכלבה הזקנה שלך גונחת ואת חושבת בעצב מה שיתבקש

עוד מעט, החתולה תובענית מתמיד, הבית הוולגרי לידך מרעיש כאילו הוא מסרב לחמם את קירותיהם.

את כאן, חוסר השקט מכייר את תנועותיך כאילו חימר ואת נכנעת לו כי מה אפשר.

חברותיך, אלה שבאמת, מסמסות לך סימני שאלה כי אורך רוח מעולם לא הייתה תכונת יסוד שלך מותק,

ואת מתגעגעת לסיגריות, ואת מתגעגעת למה שעוד לא, אם בכלל,

אבל מתאפקת וחושבת איך פעם ואיך עכשיו,

ועדיין אני.

.

.

אין אנחנו יכולים

.

.

.

.

 

מילה במילה פעמיים בשנה

.

.

.

לא צריכה, לא צריכה, לא לובשת, לא לובשת, מבוגרת מדי, קטן עלי, גדול עלי, לזרוק, לתת,

לזרוק, לתת, לא צריכה, לא לובשת, זה-כל-כך-ישן-שאי-אפשר-אפילו-לקרוא-לזה-וינטג',

אה, זה אני גזרתי, לא לובשת, לא לובשת, לא לובשת, זה לא שחור, זה לא אפור, זה לא לבן,

לתופרת, לכביסה, לתת, קטן עלי, מבוגרת מדי, לא צריכה, לא רוצה, לא לובשת. לתת.

לזרוק. לתרום. לתת. לתרום. לזרוק. לא לובשת. לא רלוונטי. לא צריכה, אין לי מה ללבוש, לא

צריכה, לא לובשת, לא לובשת, קטן עלי, גדול עלי, מבוגרת מדי, לזרוק, לתת, לזרוק, לתת,

לא צריכה, לא לובשת, לתת, לתרום, לזרוק מיד, אפשר-לקרוא-לזה-וינטג', לובשת, לא לובשת,

לא זורקת בחיים לא אכפת לי כלום, לא לובשת, ניקוי יבש. לזרוק!! ירוק? מה עושה כאן ירוק?

קטן עלי,  לתת. פשוט לא. עבר זמנו. לא לובשת. לא רלוונטי. קטן עלי. גדול עלי.

שלו. של מי זה? מה זה? לתת. לא צריכה, לא לובשת, מבוגרת מדי, וינטאג? מתחפש לוינטאג

מה הוא חשב כשהוא קנה את זה מעניין,  קטן עלי, גדול עלי, אה, דווקא בסדר, לזרוק מיד,

לתת, לזרוק, לתת, לא צריכה, לא לובשת, לתת, לשמור לפורים. לשמור לפעם. לא לשמור כלום.

לא לובשת. לא לובשת. דהוי. הרוס. מכוער. מה חשבתי לעצמי? אני קניתי? קטן עלי, לא צריכה.

מספיק. לתת. לא צריכה, לא רוצה, לא לובשת. לתרום. לתת. לתרום. לזרוק. מה זה?

של מי זה? איך? מאיפה? לתת. לא לובשת. לא רוצה. גדול עלי. קטן עלי. צבעוני. ישן מדי.

לא צריכה. לתת. לתרום. לשמור. פעם זה יהיה שווה משהו. לאיה. לא לובשת. לא רוצה. לא צריכה.

we_can_do_it

לתת. לתת לזרוק. לתת.

.

.

.

או פשיטת רגל או הפתרון הזה

.

.

בין הפרעת הקשב שלי המכילה בעיקר אימפולסיביות וחוסר יכולת להתאפק כשיש לי מה להגיד,

לבין הלב שלי שבוער בחודשים האלה מזעם, חרון ותסכול על מה הם מנסים לעשות מאיתנו,

לעשות לנו, איך הם מנסים לנהל את חיינו, עתידנו ומה ואיך אנחנו מרגישים ואומרים וכותבים,

הבנתי היום שהדרך היחידה שלי לא לפתוח את הפה ו/או המקלדת כמו שאני חייבת, ממש חייבת

או האפשרות השניה, לא להגיע לחובות בכפולות של 300.000 היא אחת :

.

.

בברכת חזק ואמץ מול כוחות השחור, אם לא אומרים מי הם, לא נוקבים בשמותיהם או מצרפיםלשמותיהם שמות תואר עסיסים, אז מותר, נכון? עדיין.

.

כל שנה

.

.

פעם, לכי תזכרי מתי אני ממלמלת לעצמי, קראתי באיזה עיתון, זה שזה היה עיתון ולא

אתר, את זה אני זוכרת, על תערוכת צילום אי שם בעולם שעניינה היה צלם, הולנדי

נדמה לי, שצלם ילדה קטנה, שכנה, בכל שנה ביום הולדתה ליד דלת הכניסה של ביתה,

גם אחרי שהוא עבר שכונה.

אחרי שנים רבות רבות כמו שנהוג לכתוב הוא גילה באיזה ארגז את הצילומים, תהה איפה

היא, מה קרה בחייה והאם היא המשיכה להצטלם ליד דלת הכניסה גם אחרי שדרכיהם,

הוא לא זכר למה נותק הקשר, נפרדו, ויצא למסע חיפושים במטרה להוסיף צילום שלה

עומדת על יד דלת הכניסה לביתה הנוכחי, בבגרותה.

את הצילום המבוקש הוא לא הצליח לצלם, הוא לא הצליח לאתר אותה, יתכן שהיום כבר

כן, אינטרנט, פייסבוק וכו, אבל נכון לאז, התערוכה הייתה צילומיה ומסעו אחרי סימני חייה

המעטים היה מרתק.

בגללו, בזכותו למען האמת, התחלתי לצלם את זאתי  בכל ראשון בספטמבר.

מהיום הראשון, של הגן הראשון, ספטמבר 1999.

עם התיק, עם ההתרגשות הגדולה. ליד דלת הכניסה, על השביל עם הגב והילקוט, ליד

השער. ובפורים כשאני לוקחת אותה לבית הספר אני מאלתרת על הבוקר, זה התנאי,

אסור לי לתכנן מראש, תחפושת קלילה אבל שברור שתחפושת, ע'ע שפם ובנדנה

ועגול בריסטול לעין – ואנחנו מבקשות ממישהו שיעשה חמישה קליקים, לא יותר.

.

.

היו שנים שלא התחשק לה, אבל לא ויתרתי. ת'חננתי כמו שאומר סנדרסון כי ידעתי שזה יעבור ובמבחן התוצאה והזכרונות, יהיה שווה.

.

האפשרויות הן אין סופיות שתדעו, ונפלאות, רק צריך לקחת החלטה מה מתעדים.

את עצמך. את הילדים. את עצמכם כזוג. את הכלב.

את הבית, את הסלון, אתכם ליד המכונית, את מטבח, שזה הכי כיף.

עומדים ועושים קרניים בשורה. מוציאים לשון. לובשים חולצה אדומה. רוחצים כלים,

ליד הפסל המגוחך של סבתא. ישר, בפנים רציניים לתוך העדשה. אחד אחד, כולם ביחד.

מה שתרצו, איך שתבחרו. אבל תעשו, אל תגידו רעיון נפלא והזמו יעבור וכלום.

.

זה לא באמת משנה מה, רק משהו שהוא בחיים שלכם, אינטימי וקרוב וקבוע,

ובתיעוד שלו אתם מרוויחים פרוייקט משותף, אינטימיות, המשכיות וזכרונות.

אז מה צריך?

צריכות להתקיים שתיים, לא, שלוש, לא ארבע פעולות וזהו:

החלטה שרוצים.

החלטה על נושא, פעולה.

הצילום הראשון. קליק.

והכי חשוב, התמדה.

מה שתחליטו. רק תזכרו שזה קשה לפעמים לראות בפעולה הראשונה את רוחב הדבר

וגודלו. כמו נניח כשמתחילים אוסף, הוא לא מרגיש כמו א ו ס ף, איזו מילה חגיגית,

בחמישה בולים, מטבעות, פיות הראשונים, זה לוקח זמן.

גם כאן, ההעמדה הראשונה מרגשת אבל רק בשניה, בשלישית תחושת ההמשכיות

מתעוררת. וכשעוברות השנים, והן עוברות you know, למסורת החזקה הזו, ולתוצאות

שלה יש הרבה כח, ושימור ושמחה.

יאללה. חורף, זה זמן מצויין לעניינים משפחתיים. או אישיים.

.

החליטו, ועשו:

פרוייקט האחיות בראון – בשנת 1975 ניקולס ניקסון החל לצלם אשתו ביבי ואת שלוש

אחיותיה מדי שנה, פעם בשנה. תמיד באותו סדר, הת'ר, מימי, ביבי, לורי.

חץ הזמן – בשבעה עשר ביולי , כל שנה נעמדים בני המשפחה לטכס פרטי.

ויש את הפרוייקט הכי מדליק, וקצת שונה באיזה אתר שתכף מישהו מכם ישלח לי לינק

אליו, זה האתר שבו גולשים בוחרים תמונת ילדות שלהם, לבד או משפחתית ומשחזרים

אותה אחד לאחד היום.

התוצאות hilarious  אין-מילה-בעברית ונוגעות ללב ומרתקות. שווה ביותר ולגמרי.

ומיכאל שלח לי את זה.

.

ולא, אין סיבה להגזים ולהגיע לזה :)

.

ותהיו נחמדים, בעוד כמה שנים כשתשבו יום אחד ותסתכלו בצילומים שלכם, במחשב,

באלבום, יש עוד כאלה, זה דוקא כיף, או אולי בבלוג או באתר שתפתחו, תהיו נחמדים,

תזכרו מי נתן לכם ככה במקרה, בחורף 2011 דחיפה קטנה להתחיל, ותשלחו לינק…

.

הסבר לכמה מחברי הטובים

.

.

יש לי חבר ילדות שקורא את הבלוג שלי ואת הסטטוסים, ציטוטים, לינקים שאני מעלה לפייסבוק,

ואומר לי שאני כל הזמן כועסת, ציטוט:

"לאחרונה אצלך זה עצומות ,מחאות ,הפגנות ,"כניסות", החתמות,הצדקות, רדיפות, חד צדדיות,

התלהמות, אנטי, אנטי ,אנטי ….אני מכיר ואוהב אותך ואת מ-מ-ש לא כזו".

ואחר, רחוק ממקום מושבו בלוס אנג'לס בעשוריים האחרונים על התפוצצות מילולית שלי על משהו

שכבוד השר אלי ישי עשה, תכנן, הציע, ש" חלי, אבל הוא לא שווה את הכעס שלך" .

אני מנסה לראות את עצמי, את המילים הכתובות שלי בעינים שלהם ולהבין מה הם מרגישים

ממני ואיפה רחלי האישית שאין בינה ובין הזעם והחרון – יעידו מי שקוראים את הפוסטים והסטטוסים

האישים שאני כותבת בתוך המהומה, או אנשים שמכירים אותי באמת, נכון? – שאני מניחה על

ה"שולחן הציבורי" הקטן שלי , בלוג נקרא מאד ופייסבוק פרטי מאד עם סטטוסים נבחרים לכולם,

ולא כלום, שום דמיון.

ואני מנסה לרגע לחיות את חיי. ילדה, כתיבה, מצלמה, עבודה פה ושם, הורים, דייט כזה או אחר,

תכף חורף. חברות, ספורט, ספרים, נעורים, טסט לאוטו, רקפות לגינה, שיטוטים….ככה כרגיל,

ואז אני קוראת את הידיעה הזו, מתחבאת באתר גלי צהל. גלי צהל, תחנת רדיו שאין לחשוד –

בלי הקשרים משפחתיים, או בעצם עם, מעט – שהיא נוטה לצד השמאלני, האנטי ממסדי של

המפה הפוליטית בשנים האחרונות, היא לא קרן נוייבך יו נואו, ואני קוראת שם:

פרופסור חני מעיין ונעמה הולצר היו בין הזוכות בפרס לחיבורים איכותיים בתחום הרפואה

ביוזמת סגן השר ליצמן אך הן לא הוזמנו לבמה לקבלת הפרס בטקס משום שהן נשים.

השתיים נאלצו לשבת ביציע האולם ששימש נשים בלבד.

שתי הזוכות בפרס מטעם משרד הבריאות לא הורשו לעלות על הבמה ולקבל את העיטור,

הן הופרדו מיתר הזוכים ונאלצו לשבת ביציע-האולם, ששימש נשים בלבד.

זה קרה ב-25 בספטמבר – טקס של משרד הבריאות להענקת פרסים לחיבורים איכותיים

בתחום הרפואה וההלכה. ארבעה זוכים היו בטקס, אך כשהכריזו על הספר, דיסאוטונומיה

בראי ההלכה שחיברו הרב יעקב אייזנבך, פרופ' חני מעיין וגברת נעמה הולצר, בניגוד

מקבלי הפרס, הזמינו אדם אחר לעלות ולקבל את הפרס בשמן. זאת למרות שהן נכחו באולם

וישבו ביציע יחד עם שאר הנשים, בניגוד למקובל בטקסים כאלה.

מה שיותר תמוה בעיני, איך אשה מרשימה ורבת השגים כמו פרופ חני מעיין, שזכתה בפרס

שיתפה פעולה ולא עלתה לבמה ואף יותר מכך, סירבה לשתף פעולה עם הכנת הכתבה על

הדרתה ממנו.

ואני קוראת את הידיעה הזו או אחרות כמוה או טובות ממנה ולא מבינה, באמת לא מבינה

איך אפשר שלא, שלא לכעוס או לכתוב או להפגין או להזהיר ולנסות ולשנות את מה

שלדעתך שגוי, לא נכון ומסוכן. כי מי שמצליח לקרוא את הידיעה הקטנה והשולית הזאת,

שלא עוררה הרבה הדים ולא פתחה, עוד, ויכוח על הדרת הנשים המגדילה את הרדיוס שלה

בגרף מפחיד ממש בשבועות האחרונים ומצליח להשאר שווה נפש ולא להבין שזה

מדאיג ומקומם, נכון,

אבל בעיקר מדאיג.

מי שמצליח לא לדאוג, יכול לדפוק על הדלת ולבקש כוס סוכר מהשכנה שלו…

.

.

.

.

.

.

.

כי אני לא מצליחה…..

וגם זה, תודה עודד על התזכורת הרלוונטית עד מאד

.

.

פרפר קטוע כנף וסרט רלוונטי מתמיד

.

.

.

בשבוע האחרון ניסיתי להיות אופטימית, באמת.

אמרתי שאחפש כותרות טובות, כאלה שיסמנו לי שיש מי שדואג לחיים שלי במקום הזה,

שדואג לבת שלי, לחיים שלה. חינוך, בטחון, בריאות, השכלה, פרנסה, תרבות, ככה חיים,

ולא מצאתי, באמת, מה שמצאתי התנקז בתסכול וזעם נוראי לסטטוסים מעלי עשן בפייסבוק:

מנסיון החוק ללשון הרע, דרך פיטוריה המקוממים של קרן נוייבך – ראבעק, אם אתם מחפשים

תרוץ לפטר אותה לפחות אל תפילו את עצמכם למקום עלוב ושובינסטי כמו "היא לא עוברת

מסך" אחרי שלש שנים בתוכנית ובודאי שלא אחרי גוגל קטן "כרמית גיא".

והכתובות "רבין מחכה לך" ו"תג ממיר" בפעם השלישית בביתה של פעילת השלום בירושלים,

ואני כל כך מקווה שמישהו שם משגיח עליה כדי שלא יצטרכו להכות על חטא " לא האמנו

שזה אפשרי", ונתניהו ןאטיאס סיכמו שרוה הדירות ב"מחיר למשתכן" ימכרו לחרדים.

ושר האוצר שלנו, זה שהכריז לאחרונה מלחמה על העסקת עובדים זרים בארץ, אישר

לחברת "שפיר הנדסה" להביא ארצה מאות עובדים – בניגוד לעמדת הגורמים המקצועיים

במשרדו – כשגרי חכים, גיסו מייעץ לחברה. לשכת השר בתגובה: ההחלטה – משיקולים

מקצועיים בלבד. כמובן.

ובשלטי אדי לתרומת אברים בירושלים ובני ברק הודרו הדמויות הנשיות והעמותה תירצה

תשובות חלשות ומעליבות.ואלי ישי החליט שמה שנכון הוא ששופטי בית המשפט העליון

חייבים להבחר לא רק על פי כישוריהם אלא גם על פי מוצאם – טוב שלא הוסיף על פי

השתייכותם הפוליטית, אבל אל תדאגו, זה יגיע.

וביבי הראה לאונסקו של מי יותר גדול והנחה להאיץ בניית 2000דירות בירושלים,

בגוש עציון ובמעלה אדומים. ומשרד החינוך מקדם יוזמה שתשלול את נקודות הבונוס

ממרבית המקצועות המוגברים בבחינות הבגרות. הם מעוניינים לגדל רובוטים.

בסופו של חיפוש- וחסכתי לכם לא מעט נוספות, כשכל אחת עולה על השניה, תאמינו

לי, מצאתי ידיעה אופטימית אחת, בעצם שתיים. לא מקומיות, הגויים מככבים בהן,

אני מקווה שאלי ישי וחבריו בכל זאת יסכימו שהיא משמחת, כי במקרה שלי,

החופש של הפרפר, והנחישות של החתול, נותנים לי תקווה לרגע:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז נזכרתי שזה מזכיר לי משהו

.

אה,  תענוג, לא?

ובזה אני מסייגת את תרומתי

.

.

בירושלים יש קמפיין לעידוד חתימה על כרטיס "אדי", יפה, נכון?

רק מה…..ראו נא את ההבדלים בין תמונת אד"י רגילה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לתמונת אד"י ירושלמית.

בירושלים אין נשים, והן בודאי אינן מוזמנות לחתום על כרטיס אד"י.

דיליט. לאט לאט מצליחים לעשות עלינו ד י ל י ט.

.

ולכן,

בגלל שאין בי ספק שהגבר הדתי שיצטרך את הכבד שלי, הקרנית שלי או הכליה בזמן אמת,

טפוטפוטפו,

לא יעצר לברר אם הכליה שתציל את חייו היא נשית,

וגם אם יתברר לו שאני אשה, וגם אם יתברר לו ששרתי בקולי קולות מול גברים – נניח –

נדמה שהרב שלו ימצא מיד איזה פסוק או פסק הלכה שיאפשרו לו לחיות איתי בטומאה למרות הכל.

לכן,

אני מצהירה כאן ועכשיו ואנסה גם לסייג את תרומתי באד"י,

שאני מסרבת לתרום כל חלק מגופי לגבר לפני שישאלו אותו את השאלה הבאה:

האם תסכים לשמוע אשה שרה?

ואם יענה בשלילה,

יענה בשלילה גם על חלקים נבחרים בגופ/תי.

.

לחוסר שיוויון, אפליה וכפיה יש פנים רבות.

..

.

מי שמעוניין לעזור לי להפיק קליפ שבו מזמרות להנאתן נשים רבות ומגוונות אנא שיפנה אלי.

.

.

רוחב התחושות

.

.

.

כבר לפני שעה היה אמצע הלילה. הגירוד בדלת היה רמז גדול, וגם הנביחה שהיא נובחת.

אני פותחת את הדלת ומריחה ריח חדש. צונן ומפתה מדי.

מושיטה יד למפתח ולרצועה שלה: בואי, טיול הפתעה.

היא מזהה את הרצועה, מסתובבת על ציר זנבה ונובחת כמו שרק היא יודעת,

שששש…

אנחנו יוצאות.

השכונה שלנו שקטה מאד גם באור יום ובכמעט-שתיים-אחר-חצות-ערב-שישי-חג אפשר לשמוע

אפילו את הקיפודים – אני לא זוכרת אם הם מצייצים או נוחרים קלות אבל שתי האופציות מאד מאד

נחמדות בעיני –

ולראות איך בתי השכונה הישנים, המרובעים ברובם כמו זה שלנו הפכו אחד אחרי השני, כמעט בלי

הפסקה, למפלצות ארבע קומות, בריכות, סבכות ברזל ועצי פרי מוארים מתחפשים לטוסקנה לעניי

נפש מגלומנים.

אין לי כלום נגד בתים גדולים, ככל שיהיו, אבל מה עם מעט מידתיות, שלא נגיד טעם טוב.

עוד מעט לקיפודים בכלל לא יהיה איפה להסתובב ולטרוף את הטרפים הקטנים שלהם או

להתחבא בשעות האור, ואז – אני חושבת לעצמי באנוכיות חסרת בושה – יש סיכוי שאז

הם יגיעו כ ו ל ם לחצר שלנו ואת, אני אומרת לכלבה הזקנה שלי בקול רם, בכל זאת

הרחוב ריק ואיש לא שומע, את, ממש, אבל ממש לא כדאי  לך לנסות להתעסק איתם.

פה ושם יש חלון מואר באור לילה וכשאנחנו מגיעות למגרש הריק בסוף השכונה,

זה שהרסו את הבית משנתון הבית שלנו אבל השאירו את עץ המנגו הצומח בפינה –

צר לי, אין מילה אחרת למרות ששנות השמונים כבר הרבה מאחורינו – אני מפלחת אחד

שניים לטובת העונג.

הירח יפה הלילה, הגופיה הדקה כבר לא מספיקה, הסתוו כאן

ואני כל כך רוצה לראות קיפוד.

.

.

רחובות ריקים, אוויר צונן, שקט, חושך והיין הטעים ששתיתי לפני אפשרו ללב שלי להתרחב,

לפוך הדק שלי להיפרש סוף סוף על המיטה, ולרוחב התחושות, להתרחב.

.

איך היא נושמת

.

.

.

מה היא עושה עכשיו, באמצע הלילה אמא שלו?

עומדת בפתח חדרו וחושבת איך יראה לו? כמו שדמיין? מנסה להחליט אם להציע את המיטה במצעים

שהוא מכיר, שירגיש בבית, או לקנות חדשים מפנקים? האפשרויות שרצות במוחה, איזה אוכל היא

רוצה שיהיה במקרר כשהוא נכנס הבייתה….שישמח אותו, ירגיע?

מרק עוף?

עוגת קינמון?

מה היה אז, בחיים הקודמים האוכל האהוב של הילד שלה…..

מסתובבת בבית? לא מצליחה לישון?

איך היא מצליחה להשתלט, לשלוט, על כל זה ועל עצמה, הגיבורה הזו עם הפנים האלה, והעינים.

מה היא עושה כדי לנסות להחזיק את העוצמות האלה מלהתפרץ?

שוב מקפלת בגדים שלו מפעם, אולי כדאי לכבס אותם שיהיו נקיים וטריים….?

לקנות חדשים?

לכסח את הדשא? לקנות רקפות, כבר יש במשתלות.

מה היא עושה עכשיו באמצע הלילה?

מנקה אבק מהספרים? מעבירה יד על עוד משהו?

איך אפשר בכלל לנשום, לספור ימים, שעות.

פותחת דלת, סוגרת.

מביטה על הבית, מנסה דרך העיניים שלו, איך זה יראה לו, מה השתנה,

זה טוב? זה רע?

הולכת למטבח,

ניגשת, שוב, לפתח החדר שלו כאילו זה יקרב אותו במשהו, בשברירי זמן?

זמן, כמה זמן.

.

עד עכשיו אסור היה להשבר, בשבילו.

מעוד רגע אסור יהיה להשבר, בשבילו.

מתי היא? מתי היא תוכל לנשום עבור עצמה אלוהים.

איך אפשר בכלל לנשום,

עד עכשיו,

מעכשיו,

איך.

אביבה שליט.

אמא.

.

.

.

ש..

.

.

.

שנחזור להיות מי שאנחנו,

מחוספסים עם לב רך ומלא, ולא ההיפך.

.

שנה טובה.

.

.

 

 

ספוגה

.

.

.

מכונת הלחם ביהודה המכבי הייתה תפוסה אז החלטתי לחתוך בבית,

שתי שקיות בשתי ידיים – כן, שוב נכנסתי ללחם ועתון – מה עם מנוי סוף שבוע  מתי יהיה סוףסוף?

והגעתי לדלת מפוזרת נפש וגוף כהרגלי,

שווווווווווווו

גשם כבד, מלא, לא מהוסס ממלא את מרחב הראיה שלי,

דקה ועוד אחת ואני מבינה שהוא כאן כדי להשאר לרגע, וגם אני מבינה שחם בחוץ.

זה לקח,

בחיי,

פחות מהרף עין והייתי בחוץ.

מה את עשויה מסוכר שמעתי את סבתא שלי שואלת כמו ששאלה תמיד כשאני מהססת בגשם,

לה עניתי תמיד שכן, בטח, מסוכר ודבש סבתא,

אבל עם עצמי אני יודעת ת'אמת. לא נמסה. לא כל כך מהר,

ויצאתי לכיוון האוטו.

.

הולכת בגשם. הגוף מתכווץ ואני לא מאפשרת לו. זוקפת כתפיים, מאטה בכוונה את מהירות צעדי,

מנסה להתבונן. עשרים חנויות, שמאלה. עשרים בתים, ימינה. עוד קצת.

אנשים מכווצים מתחת לסוככים צרים לפני חנוית, ארבע בנות בערך חמש עשרה רצות בצעדים גמלוניים

ומשעשעים ובצווחות אופייניות O M G  למיניהן, שלושה ילדים דתיים מתכנסים תחת מטריה גדולה אחת

ושואלים את אמם אם יש ברכה לגשם ראשון, בחור צעיר וזרוק בנעלי אצבע מגומי פשוט נכנס לשלולית

העמוקה באמת – איך זה קרה בחמש דקות אני לא מבינה – כאילו פסע במדבר וחייך אלי חיוך מקסים

וגדול כמעט כמו זה שחייכתי אליו בעודי מנסה לגונן על החלה שבידי בחירוף מים.

אני מהלכת לי – כן, כן, הילכתי לי. שום מילה אחרת לא תתאים – בגשם הממשי הזה, היורה הזה

שאין שום התלבטות אם הוא טפטוף או  באמת היורה, ופשוט שמחה.

/

הנעלים ספוגות, השיער נוטף ממש, משקפי השמש זקוקים למגבים, מה מצב החלה פחדתי לנחש.

אני מנסה לצלם עם הבלקברי תוך כדי ומחליטה שזה או הוא או אני,

והזמזום האלקטרוני הפותח לי דלת ופתח אל האוטו שלי שמרגיש כל כך כמו בית עכשיו.

והשער שלי רטוב, והבגדים, והפנים, וסתוו, ושבת, והריח הזה,

לך תסביר ריח. ש מ ח ה.

.

ארץ חמדנית

.
.
.

.
.
.

חומצת מילים ועיתונאית אחת גם

כאן היה פוסט כועס על עיתונאית שלא אנקוב בשמה,

אין לי ספק שצדקתי בכל מילה שכתבתי,

אבל,

עברו בדיוק שבע שנים ( פחות חודשיים ),

ואין לי כוח יותר לחומצות מילים ואיבה ורעל בחיים שלי.

מחקתי את הפוסט,

משאירה אותו כזכרון.

שלימעזל או איך שלא כותבים את המילה הזו

.

.

נניח שקנית גלון צבע במטרה – תיאורטית, אבל לא נכנס לזה כרגע – לצבוע קיר אחד בבית,

ונניח שחזרת מסיבוב הבוקר הרגיל שלך במצב רוח מעט מהורהר,

ונניח שלא שמת לב והפלת מהספסל שעליו הנחת בפיזור נפש את הגלון הזה והוא התנפץ –

עזבי נעלי אצבע, כפות רגליים וכו' – מה היה לנו עכשיו?

שני מטר רוחב ארבע אורך, מין מבואה קטנטנה, מרוצפת ונעימה המובילה מהחצר אל דלת

הכניסה ועליה גלון צבע מנופץ ושלולית הולכת וגדלה של "לבן עם נגיעת שמנת".

נניח שאת קופאת לרגע ואחרכך לוקחת דלי ומכניסה לתוכו את הקופסא הלא מפסיקה להנפיק

עוד ועוד צבע לבן – עם נגיעת שמנת לא לשכוח –  ומחליטה שאין ברירה, חייבים לצבוע את

המרצפות האלה בצבע שכבר נמצא עליהן, את פוסעת מעדנות לכיוון המקרר פפסי שהפך ארון

אחסון בצד השני של החצר – אל תשאלו – לוקחת גלגלת כזו, חוזרת לדלת הכניסה, מביטה לאחור

ורואה את כ ל הדרך הלוך וחזור מסומנת בסימני כפכפי הגומי שלא חשבת להוריד בעודך משוטטת.

את אומרת אחרכך, קודם הצבע בכניסה.

רוכנת, צובעת,חושבת שזה צבע המיועד לקירות, מעניין מה יקרה עם זה עוד שבועיים שלושה

ומתנחמת במחשבה שאם הצבע ירד, יתקלף, ידהה, זה לפחות יראה אחיד, מכוון, וינטאג'י…..

האאםם.

.

צובעת, נכנסת הבייתה ומשפשפת את הטביעות הלבנות של עצמי – זוכרים? הליכה לקחת את הגלגלת? –

שכבר הספיקו להתייבש מעט. ספוגית מתכת, מי סבון חמים, הרצפה נקיה, את לעומתה עם סימני צבע על

הברכיים, רגליים, כפות רגליים ואיךשהו הפנים. פונה למקלחת, ואז, אז את שומעת את לולו נובחת את

נביחת ה"למה את לא נותנת לי להכנס הבייתה" ואת פותחת לה את הדלת:

.

את לא מאמינה. לולו לאמבטיה, סיבון מסיבי, בעיקר כפות רגליים.

עכשיו, נניח שאת מוציאה אותה מנוגבת, סמרטוטית ומלאה רגשי אשם כלביים – wishfull thinking –

ונועלת אותה להתייבש בפאטיו, ואז את פותחת את הדלת לראות מה הנזק ש ה י א עשתה.

מי שיוצאת להכניס את הכלבה שלה הבייתה בלי לחשוב, ובלי כפכפים, שלא תעיז תתלונן :

.

צוחקת, לוקחת את הגלגלת, ולא מאמינה שעכשיו רק עשר וחצי בבוקר…..

.

שבוע טוב גם לכם :)

הַתָּכָה

.
.

כשהיא חוזרת הבייתה מקולחת ושמחת לב אני מזהה עליה משהו.

היי זו החולצה שלי שאת לובשת.

לא היא עונה, היא של אבא

ל א אני עונה היא שלי

לא היא עונה היא הייתה של אבא ועכשיו היא שלי ואני ישנה איתה…

ואני משתתקת,

איך חולצת טריקו שקניתי פעם למי שקניתי פעם דברים והפכה רכה ונעימה כל כך עד שנכסתי

אותה לעצמי בבטחון ואינטימיות שאפשר, עד הימים שבהם נארזה באריזה הגדולה ההיא, חוזרת

לחיי עשור מאוחר יותר, בלויה יותר, רכה יותר, ונעימה מתמיד.

.

אני מושיטה יד לגופיה שלי כדי לקפל אותה למקומה ומריחה עליה ריח זר. מרכך כביסה בבית

אחר, יתכן שידיים זרות למשולש, ולי, כיבסו וקפלו, פעולה אינטימית שכזו, את הבגד שלי. מכנסי

ג'ינס – אה, אבא קנה לי בחורף – מופיעים במפתיע בארגז כביסה. אני מנשקת אותה ללילה טוב

ומריחה שמפו בריח שאין כאן במקלחת. רוצה לנסות לטעום חציל? אה, טעמתי כבר, לא משהו.

כשאני מכינה סלט כרוב, אני כבר די מצליחה, לא לגמרי, די קרוב, להגיע לטעם מסויים שטבוע

בזכרון החושים שלי, אני זורה לתוכו קצת סוכר כמו שאמא שלו אמרה לי. אני גם מבקשת, מה

מבקשת, מתחננת, מהצלע הכי מתוקה במשולש שתכין לי בבקשה את הסלט צנוניות של אבא

כי לי הוא אף פעם לא יוצא כמו שאני ממש אוהבת, והיא מצליחה לשחזר אותו במדוייק.

.

עקבות חיים אחרים מופיעים תדיר בחַיי, בלי קשר לזמן שעבר, לשקט שהגיע, לַנִפרדות.

עקבות בית אחר ממשיכים להופיע ולהחרט בחיי גם היום, לא רק בחייה,

מסמנים עצמם ברמה המעשית, היומיומית, המחוייכת לפעמים, המפתיעה בימים אחרים, כמעט מדי יום,

ואני תוהה כמה מעקבותי, הרגלי, טעמי, ממני, עצמי האמיתית חרוטים בבתים אחרים, בחיי אנשים זרים.

.

סימנַי המופיעים בפשטות, ביום יום, בלי לעשות עניין, בלי להעיד על מקורם.

עקבות וטכסים וטעמים והרגלים שהשארתי שם,

ונשים אחרות חיות את חייהן מבלי דעת שאת השולחן שלהן, הערוך כל כך יפה, קיבעתי אני,

ואת הדבר ההוא, אה, את זה אני לימדתי, וגם את ההוא אני גיליתי, ואת המרק עוף, והמסעדה?

עלי. כמו כל כך הרבה דברים שהפכו טבע שני למי שהיו, בדיוק כמוני,

ןאני מנסה לזהות מה ואיזה מחומרי חיי, אלה שאני מחשיבה כאני ושלי, נושא עקבות אחרים,

ומבינה שכבר אין אפשרות לזהות,

ולמרות שגיליתי עכשיו, והספקתי לשכוח כמובן, שכבר כתבתי מילים בדיוק באותו עניין,

אני מבינה עכשיו,

במילים אחרות אבל בדיוק באותה הבנה,

שהותכנו, הומסנו, כולנו, לחומר שאין כמעט אפשרות להפריד את מרכיביו.

/

.

מי שהייתי

.

.

.

זאת אני. בת חמש עשרה וקצת, בדיוק בגילה של הבת שלי.

אני מביטה בצילום הזה שאבא שלי, אהוב חיי, צילם.

אני מביטה כמעט בלי לדעת שיש שם משהו, מצלמה, או מישהו, צלם.

רגע פרטי. רחלי בבית, על המרפסת. קיץ. שקט, רגע נדיר של שקט פנימי.

אני חושבת שהוא הצליח לתפוס איזו מהות פנימית שנלכדת בצילומים לעתים נדירות,

רק כשלא עומדים על המשמר ועוטים את פרצוף העולם החיצוני.

אבא שלי, נמל המבטחים והעוגן אפשר לי, כמו כל חיי,

כמו שאמא ואבא שלי ידעו ועדיין יודעים להיות,

להיות בטוחה ולא על המשמר גם ברגע ההוא על המרפסת, בבית

או שיתכן שעבר עם המצלמה ביד, ראה אותי ולחץ לפני שהספקתי להתכונן.

גם זה קורה כשמצלמים, הרגע הזה שאיש אינו מוכן לו ואז בדיוק הוא נתפס, לנצח.

הקסם שבצילום. הרף עין לכוד לתמיד.

.

נערונת עם כאב ובדידות וסוד על שכן ערל לב ומכוער נפש.

סוד שהיא לא מספרת, ואפילו לא זוכרת בבהירות,

אבל העינים שלה מספרות לי עכשיו שהלב שלה זוכר, אחרת לא הייתה לו סיבה לשכוח.

עד היום הוא לא נותן לה לזכור בבהירות הלב הזה שלה, אולי הנפש, מה באמת קרה שם.

.

הילדה הכי יפה בגן ובבית הספר ובשכונה שכבר אז רצתה בלי להבין למה,

שיראו את הלב שלה, או לפחות גם את הלב שלה.

שכבר מבינה שאין צרה שלא תצליח להחלץ ממנה עם החיוך הזה.

נערונת שלא מבינה איך אפשר להיות כל כך חכמה ולא להבין מה כתוב במחברת ,

מאות מילים חסרות רצף ומשמעות אמיתית,

לעומת הספרים. אלה שאפשר לקרוא, להעלם בתוכם, להבין ולהרגיש, בעיקר להרגיש.

שיודעת שיש עולם גדול מחוץ לעולמה הפנימי,

ולא מצליחה לפענח איך מושיטים יד החוצה,

איך מצליחים לזוז מהשיתוק הזה, ואיך מסבירים את עצמך לעולם.

איך אף אחד לא באמת רואה שאת לא באמת שם, שזו את הגופנית שלך,

והחיוכים, והאנרגיה שלא נגמרת לעולם, והתזזיות, והחן, והחריפות,

והתשובות המהירות על כל דבר ובפנים, במנהרות העמוקות, הכהות שבפנים,

ילדה אחת יושבת בסבלנות ומחכה, בשקט, שמישהו יזהה אותה כבר ויושיט יד.

.

החיים טובים עכשיו.

אני מזהה אותי וזה כנראה הכי חשוב, ומנחם, והכרחי.

ואני מביטה בצילום הזה שלי והלב שלי גואה ברכות מול מי שהייתי,

ואני רוצה כל כך לנחם אותה, ולהגן עליה, על מי שהייתי, ולא יכולה.

זה מאוחר מדי בשבילה.

ואני מביטה בצילום דומה שצילמתי את הבת שלי ברגע של שקט שלה –

ומתפללת תפילת אמת גדולה בלבי,

שפעם, כשהיא תמצא את התמונה שלה מהגיל הזה,

מה שהיא תראה בנערונת שהייתה, יהיה שונה שונה שונה

ממה שאני רואה בי.

בלי סודות מוסתרים בכאב,

בלי תחושת זרות ובלי הרגשה שאין מי שרואה/שראה אותה באמת

אפילו כשאת מסתירה, לא מספרת.

אם אצליח במשימה הזו,

אני, את שלי כאמא שלה, מבחינתי, עשיתי.

 

 

.

וכמה לשנה הבאה….

.

.

.

תערוכת צילומים. ספר. ספר ילדים. טור קבוע. סרט דוקומנטרי. סרט לא דוקומנטרי. הצעות מפתיעות.

בלוג, שימשיך ככה. פרנסה מספקת. ילדה מאושרת. חברות משמחות. הורים בריאים. אהבה טובה.

לאו דווקא בסדר הזה, אבל את כולם, והשנה.

היא מתחילה בדיוק ע כ ש י ו.

.

.

.

ארבעה רגעים. יום ושבוע

.

.

.

1. ערב בבית, אחרי ארוחת ערב. היא רוחצת כלים, כי אמא שלה שוב שכחה להזמין את טכנאי המדיח –

ובוחרת מטעם עצמה, במו טעמה וידיה את הסטונ'ס מתחילת דרכם כמוסיקת רקע. היא מסבנת, שוטפת,

מזמזמת ובעיקר, לא מרימה גבה כשאמה, מקפצת וצורחת כאחרונת ילדות הפרחים איי אונט טו בי יורמן

.

.

2. הבית נקי באמת.

.

3. נהגתי אתמול בבוקר אחרי שהורדתי את זאתי שאמרה במתיקות על גילאית להתראות אמא יפה שלי,

מה שיכול היה לקבל תיוג בפוסט הזה כרגע מתוק בחיים בלי קשר להמשך כמובן, וגבר אחד ברמזור סימן

לי במקסימות שהוא רוצה להגיד לי משהו ובניגוד למנהגי פתחתי את החלון – אני בתקופה לא אופיינית,

אביב אתם יודעים – וקבלתי מחמאה כל כך, אבל באמת כל כך נחמדה וחסרת אינטרסים או מצ'ואיזם

שהתעוררה בי שמחה אמיתית. נ.ב. נא להעביר הלאה: בעידן הפוסט פמיניסטי, מחמאות כנות הן חלק

לגיטימי ויעיל, ונעים בארגז הכלים האנושי, והן מתקבלות בפשטות, ושמחה.

.

.

4. אמרתי בדיוק את מה שאני חושבת לגבר כמעט זר. בלי משחקי אגו, בלי חוקי גבר אשה, מה מותר

להגיד ומתי, ולמרות שלא, זה היה רגע שנמשך עדיין. אני מביטה בי מהצד ושמחה שגדלתי להיות,

בחלקים מסויימים, האשה שאני. בחלקים מסויימים אמרתי. מי שלא מבין, או לא מסוגל להבין, או

בוחר לא להבין, זה בסדר גמור. ואני ככה.

.

5. והצלי עוף בתפוחי אדמה הצליח ממש, זה לא מובן מאליו בבית הזה, והסידרה של שחר, מגן ונעה,

רוטמן עולה היום, ובתוכנית הבוקר – של ערוץ עשר אם לא אכפת לכם – אצל אורלי וגיא, בעצם היו

שם גיא וענת היה נחמד ומשעשע, וזאתי קיבלה 99 במבחן, ותכף יומולדת, וקבלתי הצעת עבודה

מעניינת היום, אני אוהבת הצעות לא צפויות, מכיוונים מפתיעים. ויש גלידה הורסת בפריזר, וההורים

שלי מרגישים טוב, והצטרפו כמעט עשרים מנויים חדשים לבלוג היום, זה המון ליום אחד, ואביב.

הרבה אביב, אז איך שלא מסתכלים על זה, השבוע הזה מצטיין ברגעים קטנים וטובים,

והיום, מיינד יו, היום רק יום שלישי….

.

.

זה זמן שלפני שינוי, אני יודעת

.

.

.

זה זמן שלפני שינוי, אני יודעת.

תנודות מזג האוויר הן דבר חיצוני שמצליח לדייק תחושות פנימיות.

כובד ויובש האוויר אתמול מול משב צונן הבוקר, זה שהעיר אותי, כרבל אותי עמוק, ולא נתן לי לחזור

לישון, הקפה במיטה וניקול קראוס, האור הלבן השייך לגווני החורף צובע את הבית, והידיעה שלי

את עוצמת צהיבות השמש שתשטוף את הבקרים כאן בחודשים הקרובים, מעירים מקומות רדומים.

זה זמן לפני שינוי, אני יודעת.

עוד מעט זמן הבקרים שלנו, שלי, ישתנה.

תשע שנים של שיגרת בוקר מדוייקת כפס יצור צ'אפליני ממשי, שינויים קטנים מותאמי גיל ותו לא.

תזוזות מקרוסקופיות, משיכות מכחול עדינות, צבעי מים, שאיש מלבד המחזיק במכחול לא מרגיש.

אני משנה, מעט, את ארוחת הבוקר, לעולם לא את הכריך של ארוחת עשר, רושמת פתק למורה,

לפעמים מבטלת את היום, אבל על קו רצף הזמן, תשע שנים, מאלף עד טית, עד עוד מעט ממש,

הבקרים שלי, נסיעות הבוקר שלי, כולם דומים. בעוד חודש וחצי תגיע פרידה גדולה מבית ספר

יחיד שמכירים כאן. תשע שנים, שלושה מורים, עשרים וחמישה חברים/ות ויתחיל זמן חדש.

זה זמן לפני שינוי, אני יודעת.

באחד לספטמבר פתחתי את הבלוג שלי, באחד בספטמבר – אמרתי שרק מרגישים אותו –

הוא, אני ומי מכם שכאן נסמן, בעיקר אני, חמש שנים לenter ההוא שעשיתי ושינה את חיי.

השינוי, התזוזה, החסד שכתיבתו עשתה לי ובי, קשים להבנה למי שהוא לא אני. דברים הפכו,

טוב, אין צורך להגזים, חלק מהדברים, הפכו צלולים ופשוטים. לכתוב ולצלם, לצלם ולכתוב.

זה זמן לפני שינוי, אני יודעת.

אני קוראת את ניקול קראוס עכשיו, "בית גדול" הוא ספר על כתיבה. הטריגרים הפנימיים,

הם שמפרידים ביננו, בין אחד לשני, לשניה. הספר הזה מכוון אותי להחלטה שאני לא יכולה, עדיין,

לכתוב או לחשוב אותה במילים, אבל אין ספק שהיא סוערת ומתהווה, או אולי שקטה ומתהווה (?)

בימים האלה שבין חום לצינה, בין ריחוק לקירבה, בין פחד לרצון, ובכלל.

עוד מעט אדע,

כי זה זמן לפני שינוי, אני יודעת.

.

מנקודת מבט אחת

.

.

אני  מסוגלת, אם בכלל – ע'ע הפרעת קשב – לעמוד ברמזור אדום בלי להגיע לחוסר שקט ממשי, אם

מתקיימים שני תנאים תנאים הכרחיים: א. זאתי לא באוטו כי זה סותר כמעט כל מילה שהיא שמעה

ממני בענייני נהיגה ואחריות ב. יש מצלמה אמיתית על המושב לידי ולא רק את הבלקברי, למרות

תוצאותיו המופלאות ג. יש משאיות.

.

.

.

.

.

.

אני אוהבת מאד – אפילו יותר ממשאיות וברגים – מנופים ועגורנים,

אבל הם בדרך ככל לא עוצרים באדום…

.

צ'רט וייספיש ובן-ישראל # דפי עד משפחתיים

.

.

אלה דפי העד שמילא סבא שלי ב"יד ושם" בשנת 1955.

זה כתב ידו הזכור לי מפתקים ומכתבים מצהיבים בקופסאותיה של אימי, בתו הבכורה.

אני אברהם בן ישראל וייספיש מצהיר בזאת ששני אחי ואחותי נספו בשואה.

אני מצהיר בזה כי העדות שמסרתי כאן היא נכונה ואמיתית, לפי מיטב ידיעתי והכרתי.

אני מצהיר שהייתי אחיהם הבכור של דויד, פרץ ומלווינה

ומבקש להעניק לנ"ל אזרחות זכרון מטעם מדינת ישראל.

אזרחות זכרון לאנושות.

.

.רציתי להעלות את כל הדודים

והדודות ובני דודים וכל הילדים

ההם, אבל החלטתי שלא.

שלושה אחים זו עדות מספקת.

שני אחים ואחות.

דוד, פרץ, מלווינה לבית

וייספיש.

זה מה שעשיתי בשעות

האחרונות. אני מנסה לסמן לי

סימונים קטנים בימים חשובים.

. לפני שנתיים כתבתי

פוסט עם סיפורים אישיים .

השנה נכנסתי לאתר "יד ושם".

חיפשתי ומצאתי אנשים,

שמות, פנים. תאריכי לידה,

ניסיתי לאתר סיפורים ושמות

שאני מכירה.

מצאתי שם משפחה שלא

הכרתי כשייך "אלינו".

הבנתי סוף סוף למה שם

המשפחה של סבא שלי

מילדות,

היה שונה משאר המשפחה,

מדודיו, אַחֵי אביו,

מסתבר שסבארבא שלי,

עזריאל צ'רט

נקרא להתגייס גיוס חובה

לצבא הפולני,

וכדי להתחמק שינה את שם

משפחתו ואימץ את שם

המשפחה של אשתו,

ששמה מהבית היה וייספיש.

חנה וייספיש.

ומאז כל השושלת הגדולה

שהצליחו להקים, למרות הכל,

נושאת את השם וייספיש,

והענפים המשניים המשיכו

את השם המקורי,

צ'רט.

וכתבתי שמות משפחה זרים

והצצתי  לדפי-עד אחרים,

והבטתי בפנים זרות שהיו,

סיפורי משפחות אחרות,

וחשבתי שפרוייקט ההנצחה הזה

של ספילברג חשוב כלכך

ואיך אפשר להתנדב

בו ולשמוע עדויות אחרונות.

.

.

.

.

והכי התרגשתי, ככה זה תמיד, מהדבר הכי קטן, אישי.

יש סעיף מתחת לשם בדף עד שכתוב בו: שם נוסף או שם מושאל,

וסבא שלי הוסיף בכתב ידו: דובצ'יו…פוניא… מלווינה…

כינויי החיבה של אחיו ואחותו….

שיזכרו אותם כמו שהם היו לו, אחים ואחות צעירים, אהובים,

שיזכרו אותם תמיד גם בשמות החיבה שקראו להם בבית…

.
.
.
.
.
.

  .

      .

.

.

                                 ואז הוא שינה את שמו לבן ישראל………

.

ג'וליאנו, מי יתן

.

.

.

ג'ול היפה. המוכשר. הסוער.

הסמל לטרגדיה המשותפת של כולנו. שלנו ושלהם.

קרוע בין עמים, בין זהויות, בין שפות.

יפה שאין דומה לו. מהלך על הסף תמיד.

מי לא יכול היה לשאת את רצונו, את כעסו, את חייו ורצח אותו?

פלסטיני שראה בו יהודי?

יהודי שראה בו פלסטיני?

מי שראה לא ראה את האמת,

ג'וליאנו הוא אנחנו, הוא הם.

הוא הבלתי אפשרי שחייב למצוא דרך.

מי יתן ומותו המיותר, הטרגי, העצוב כל כך יהפך לנקודת מפנה טובה.

.

.

הרהור פוסט צונאמי

.

.

יש מקום לעוד אדם אחד בלבד בצוללת שתמלט אתכם למקום מפלט,

שני אנשים שאת/ה מכיר/ה היטב עומדים שם בחוץ, והכוח בידך להחליט.

בן זוגך או אבא של הבת שלך? בת זוגך או אמא של ילדיך?

בין האהבה לכעס יושב שדון קטן ומגחך

.

.

.

לפעמים החיים – אני אומרת לעצמי בפליאה, כאילו זה מעולם לא קרה לאיש לפני – מזמנים הרמת אצבע

אמצעית, או כמו שאני מדמיינת את זה: מישהו יושב עם גיחוך גדול על פניו ומעליו, כמו בקומיקס,

מתנוססת בועה מצויירת ובתוכה כתוב: נראה אותך עכשיו גיבורה.

.

אז ככה: היא, גלי עטרי. כבר כתבתי עליה כאן. החברה הכי טובה שלי כמעט מאז ששיחקה את החברה

הכי טובה של מישהי אחרת ב"הלהקה".  הוא, עמיר בניון, שכן בסדר להחרים, לא בסדר להחרים,

שכל אחד יעשה חשבון עם עצמו, מהחיים שלי, מהליין המוזיקאלי של חיי – כן, אני מעבירה תחנה כשאני

שומעת אותו שר או מתראיין, גם אם אבא של, בעיקר אם אבא של מראיין אותו בחום רב, כי אז אני

יכולה לרתוח על שניהם ביחד, במקום על כל אחד לחוד, על דעותיהם that is – מהמסך הקטן ובכל

מקום שהוא נמצא, הוצאתי אותו.

מי שחושב עלי ככה:

"אני אחיך, אתה אויב

אתה שונא אותי אבל אני אוהב

כשאני בוכה

אתה צוחק תמיד מאחרי גבי

אתה הורג אותי

אתה הרי אחי

אתה הרי אחי

כי אדוני אלוהיכם ההולך עמכם

להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם ונאמר אמן."

אין לי עניין איתו יותר..כבר כתבתי אז את הפוסט הבוער ההוא.

ברגע שהוא סימן את עצמו כקדוש. אח אוהב ומתייסר אותי כאוייבת ערלת לב, הוא אבד אותי לתמיד.

אין לי רצון לשמוע את דעותיו, קולו או את יצירותיו.

מבחינתי הוא גר במקום אחר, זר לי, לאמונותי ולדרך בה אני רוצה לגדל את הבת שלי, ולחיות את חיי.

מבחינתי הוא לא אויב כמובן, מבחינתי הוא פשוט הפך להיות אדם ז ר,

ועם זרים, בדיוק כמו שאמא שלי לימדה אותי, ואני את הבת שלי, עם זרים אני לא מתעסקת בכלל,

מזרים אני מתרחקת, הם מסוכנים.

.

ועכשיו הגיע הקטע שבו מישהו מרים מול פני אצבע משולש וצוחק בקול רם:

ה י א מוציאה שיר לרדיו, סינגל ראשון וכמו שאמרתי לה אחרי ששמעתי אותו בפעם הראשונה, היא פשוט

מתעלה בו על עצמה, באמת. בדיסק הקודם שלה, זה עם סגיב כהן, זה שהושר רגע אחרי האבידה

הגדולה של חייה, היא שרה כמו שלא שרה מעולם, ובשיר הזה, החדש, בין אם בגלל הבגרות, הנסיון,

השקט,האהבה והשקט בחייה, עבודת פיתוח הקול או הכל ביחד, בשיר הזה, היא פשוט נפלאה

העטרית הזאת, קולה מחוספס ומביע מתמיד. והיא ביופי ממשי ובשלות יוצאת דופן, באמת.

.

ומי, תגידו, מי אתם חושבים כתב את המילים והלחן – של השיר הזה ושל כל הדיסק העומד לצאת –

אם לא זה שסגרתי את הדלת האישית שלי בפניו ובפני יצירתו,

אותה דלת אישית הפתוחה בפניה חד משמעית, ללא גבולות ואגו וחשבונאות ת מ י ד, מי?

אה, מצחקק בסיפוק זה – הייתי שמחה לפגוש אותו לרגע ולהביע את מחאתי באופן אישי – היושב על

כתפו של מי-שלא-יהיה ומערבל מערבולות חיים קטנטנות, שיהיה מעניין: נראה אותך עכשיו גיבורה.

עזוב אותי אני אומרת לו, בחייאת ע ז ו ב א ו ת י.

אה, הוא אומר, קודם תשמעי איך היא אומרת ע ז ו ב.

שמעתי.

עכשיו תשמעו אתם…..

.

.

בין אהבה לכעס, האהבה, שוב, מנצחת. הנה שיר של מי-שנשבעתי-שלא, כאן, בבלוג שלי.

.

והסיבות להתנתקות שלי מהפייסבוק הן…..

.

.

.

היד שלי מובילה את העכבר לאייקון השמיני מימין, ונעצרת.

אתמול בחצות, בחיי שבחצות, הסימנים והסמנים שלי ילדותיים ופטאטיים מאז ומתמיד,

סתם בעשר ועשרים זה לא יקרה. כשזה מסומן בחדות – כמו למשל הבלוג הזה שנפתח ב1 בספטמבר –

זה פחות קשה או אולי אפילו יותר קל, אז אתמול בחצות מחקתי את האייקון ופרשתי זמנית מהפייסבוק.

אני זוכרת איך זה בלי מסכים.

אני זוכרת איך דברים קורים בריק,

הופכים יש מאין.

רגעים שטוחים, ריקים מהמולה מעוררים את החדש.

מילים, צילום, שליחת יד, בנית רהיט, הליכה לראות גלים או אפילו ריקוד טפשי עם עצמך.

וכשהפייסבוק הוא אופציה, והוא אופציה.

אופציה ערמומית ונפלאה. ויש בו כל כך הרבה טוב ומהנה ומועיל, שלהצביע על הפסיביות האמיתית

שהוא מכניס, וכזו העטופה במעטה כל כך מלא חיוניות וויטליות זה לא פשוט, וגם לא כל כך נעים האמת,

כי כל כך מצויין בתוכו.

אבל ככה אני מרגישה עכשיו.

שהוא אשליה.

וכיוון שאני אדם שלא אוהב לא לקרוא לדבר בשמו לא-משנה-מה-זה-בכלל,

ובגלל שאני מרגישה שבזמן הפייסבוק, הריק שלי שלא משתנה במהותו, אבל דרך ובגלל ההמולה

המקיפה אותו הוא מתרכך ומתנמנם ולא מורגש במלואו ובעוצמתו כמו בימים ריקים ממסכים,

והיש מאין נחלש, ובגלל שאני מרגישה שמה שחשוב לי כמעט יותר מהכל הוא המקום האישי,

המסתורי שממנו נובעים הדברים, וכיוון אני אוהבת יש מאין ורוצה לנסות למצוא אותו שוב,

העלמתי לעצמי את אייקון הפייסבוק.

לחודש. נראה אם אצליח, נראה מה יהיה אחר כך.

בינתיים, הבוקר הזה האוטומט הוליך את העכבר לאייקון החסר יותר מדי, מביך כמה, פעמים.

מצד שני, אני לא מעשנת כבר שש שנים…

וחוץ מזה,

איזה מזל שבפברואר יש השנה רק עשרים ושמונה ימים :)

אסור לצלם במוזיאון. וידיד רובין גם…..

.

.

.

אסור לצלם במוזיאון. אסור לצלם במוזיאון. אסור לצלם במוזיאון.

אבל לא הצלחתי להתאפק.

היו שם אנשים שהסתובבו בשקט

שקועים איש איש במה שראו עיניו

וגם אני כמו תמיד ראיתי דברים מקרוב

וזזתי כמה צעדים והכל השתנה. במעט, אבל השתנה

ועמדתי בשקט וראיתי את הבת שלי מרוכזת אז התאפקתי והמשכתי לשוטט

והרמתי מבט

ועברתי שוב בחדרים המופלאים של אריכא הגעתי לאולמות עוצרי הנשימה של ידיד רובין והתמלאתי

שמחה ועומק נשימה ואז ראיתי איש אחד מרושל לבוש ופרוע שער שאיךשהו נראה לי מוכר ונעמדתי

תוהה מי הוא והשומרת הרוסיה תפסה את מבטי, חייכה ואמרה זה הצייר, את יודעת נכון? ונשמתי עמוק

ונגשתי אליו, אל ידיד, ואחרי שאמרתי לו את המילים החמות והאמיתיות שרציתי, שניסו להעביר לו את

עומק הרגש שהציורים שלו עוררו בי, בקשתי ממנו, נשבעת, להצטלם איתי. נעמדנו מתחת לציור החותם

את האולמות שלו, או אולי הפותח, תלוי מאיזה כיוון מתחילים…. וכמו גרופי אמיתית, עמדתי לידו וחייכתי.

.

ואחר כך הלכנו הבייתה.

.

והתחילה השבת האיטית הזו שנצבעה, ועדיין, בצבעיו של ידיד, עזים, פשוטים לכאורה ומלאים בהכל,

בדיוק כמו שצריך לפעמים כדי לזכור שאפשר גם פשוט חיים.

15 Fast Forward

.

.

.

.1.   בעוד 10 סמ היא תגיע לגובה שלי. מעודכן לתחילת השבוע.

2.   בעוד הרבה יותר מעשרה קג היא תגיע למשקל שלי, ולא שאני מתלוננת על המשקל שלי.

3.   בעוד חודשיים ג ג יהיו כאן שיניים ישרות, אורטודנט עשיר ממש ונערונת מ א ו ש ר ת.

4.   בעוד חצי שנה, בקצב הזה, נוכל להחליף נעלים. אותה זה מאד משמח, אותי קצת פחות.

5.   בעוד שבעה חודשים אנחנו, כן גם היא גם אנחנו, נפרד מתשע שנים של בית ספר מופלא.

6.   בעוד שנה וחצי בערך היא יכולה להתחיל ללמוד נהיגה. זה מגוחך.

7.   בעוד שנה שנתיים היא תקרא את כל הספרים שתרצה, בלי מחשבה מוקדמת על גילה.

8.   בעוד איקס זמן יהיו כאן דייטים, ממש דייטים. זה לא אני כתבתי, אני בהכחשה.

9.   בעוד שלוש שנים היא מצביעה בבחירות, לא רק אוספת פתקאות עם אותיות.

10. בעוד שלוש וחצי שנים היא מתגייסת.

11. בעוד שלוש וחצי שנים לא יהיו כאן שעורי בית. זה משפט שמשמח את כ ו ל ם.

12. בעוד עשר שנים אני עדיין לא אהיה סבתא כמו שזה נראה עכשיו.

13. בתוך עשרים שנה יש סיכוי, אפסי אומנם, שאני אצליח לשכנע אותה לטעום דג?

14. בעוד no time כמו שזה מרגיש, היא אדם מבוגר, אשה החיה את חייה כרצונה.

15. בעוד ששה שבועות היא בת חמש עשרה. איך-שהזמן-טס-כשנהנים :)

.

מילוט 28-200mm

//

/

אני כל כך מבועתת ומוצפת מהמציאות הפוליטית עד שהחלטתי לנסות להתרחק מעט, כדי להצליח

לנשום. היום כשיצאתי לענייני היום לקחתי גם מצלמה, לא רק את הבלקברי המשמש כעיני השלישית

בחודשים האחרונים. ניסיתי לא לשמוע רדיו כשנהגתי, לא לגלוש ברמזורים ובהמתנות ולהתרכז רק במה

שסביבי ממש. בסביבתי הפיזית. אלה תוצאות היום שלי: תל אביב, 10 ינואר 2011.

.

.

.

.

ואז חזרתי הבייתה.

אסקפיזם זה לא כאן. ואם כן, אז רק למספר קצוב מאד מאד של שעות. זה מה יש.

תל אביב ינואר 2011

.

בלונדינית וג'ינג'ית נפגשות על השטיח…..

.

.

.

זה קרה לפני עשר שנים בדיוק.

החזקנו את האסופית/היתומה בת היומיים על כף היד, הושטתנו אותה בלב נרגש וחרד להוד כלביותה

וחיכינו לגזר דינה. הנ'ל הריחה את היתומה, הרהרה רגע' לקחה ת'זמן שלה וכן, ליקקה את ראשה.

ברגע ההוא הפכנו לשבט ארבע הנשים. שתי בלונדיניות, ג'ינג'ית אחת וחומת השער והעינים..

.

ככה הן נראו בחודש הראשון:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

וככה הן נראו לפני יומיים בדיוק באותו מקום

..

אחרי עשור של אחיות מופלאה, שינה כרבולית, הגדולה נובחת ורצה לחצר עם כל יללת חתול הנשמעת

כדי להגן על הטריטוריה של שתיהן, משחקי מחבואים ותופסת שרק מי שרואה יכול להבין כמה זה

באמת משחק מחבואים אמיתי, עם התחבאות, הצצה וקינטור של לא ראית אותי ולא ראית אותי.

בזמן האחרון,אחרי עשור קיפצוצים והרמוניה, המבוגרת, זו הרואה בעינה האחת

אחרי סאגה רגשית לא פשוטה, זו שאם הייתי אוהבת קצת פחות הייתי אומרת זקנה,

כבר מאבדת מסבלנותה אל הקטנה ולא מוכנה לישון לצידה, המיטה של הבת שלי נעימה לה יותר.

גם למשחקי תופסת אין לה כוח, או אולי סבלנות,

וכשהג'ינג'ית מנסה לשלוח כפה ולתפוס בפרוותה, סימן ישן לבואי נשתולל קצת אחותי,

לולו מביטה בה בעינה ונוהמת נהמה גרגורית כלבית ברורה: מותק, עם כל הכבוד,

תזכרי מי כאן המבוגרת ובעיקר, אם יש לך שכל, מי כאן הכלבה. עכשיו שקט.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועדיין יש עדיין רגעי ביחד, מלאי נהמות והשתולליות, וציפורניים, ואמא שצועקת תורידי אותן ממיטה שלי,

החלפנו מצעים היום! ושמחה וצהלולים ונביחות וצווחות והנוער, החומה היחידה עומדת לאורך

כל השנים על זכותה לבת ברית כהת שער בבית הזה, דרושים כלב או חתול חומים,

ואני מתרצת את סרובי המוחלט בהרצאות מניפולטיביות על כמה זה גזעני לשפוט על פי צבע,

פרווה או לא פרווה. והנוער שמבינה שמתעתעים בה, אבל בעלת מוסר פנימי גבוה, הגינות בסיסית

ומודעות פי.סי. נושכת שפתיים בתסכול נכנעת בכל פעם מחדש.

ואני?

אני מחייכת לעצמי כמו השמנת שהצליחה לשמור על עצמה הפעם, למרות החתולים:)

.

העולם הזכיר לי היום

.

.

.

כבר עשרים וארבע שעות הלב שלי עולה באש. בוער מזעם, וכעס וחרון אמיתי.

החלטת הכנסת לתמוך בוועדת חקירה נגד ארגוני זכויות האדם הפכה עלי את עולמי,

ומאז אני סוערת, חסרת שקט, קוראת, כותבת, מגיבה, שולחת, נואמת ומחפשת מקום לפרוק את

תסכולי מול, ואהבתי את, המדינה שלי. זו ההולכת ומשתנה מול עיני בשנים, בימים האלה.

והתנהלתי בשיגרת יומי וחיי ומהרגע שיצאתי עם הקפה ביד, הבלקברי בכיס והבת שלי לצידי

לנסיעת הבוקר לבית הספר ראיתי את השמיים.

הם היו כחולים באופן יוצא דופן, משתנים מרגע לרגע באופן חריג ובעיקר, מאד קיימים.

אי אפשר היה להתעלם מהשמיים היום. אני לא הצלחתי.

רק בשעת ערב, כשהחושך עטף אותם, ואותי, הבנתי את כל הרגעים האלה היום.

אלה היו רגעי שיכחה. כאלה שסוחפים אותך פנימה אל עוצמתם ועומקם ואין הסופיות שבם,

ואת שוכחת. את שוכחת שאת חלק ממדינה ומרגישה שאת חלק מעולם.

זה מה שהייתי צריכה לזכור היום. להרגיש לזמן קצר, לפני שהאש תתלבה שוב,

לזכור, ובעיקר להרגיש חלק מֵעולם, לאו דווקא ממדינה.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז ירדה החשכה, ואחותי הקטנה נהגה, והאחיינית שלי שהתחילה את שרותה הצבאי התומך לחימה לפני

חודשיים ישבה במושב האחורי חצי מנמנמת חצי מנסה להשאר ערה, בכל זאת רק יומיים וחצי

בבית חבל לבזבז-על-שינה, וחשבתי על יוני שחזרנו מהאזכרה שלה, ונזכרתי בזמנים שהרגשתי

שהמקום הזה שאני כל כך אוהבת, הבית שלי, המדינה שלי, איך פעם הרגשתי טוב להיות חלק

ממנו, עד שהגיעו האנשים שמנסים לחמוס ממני את דעתי, אמונתי ונאמנותי ליהדות ולישראליות

שבי, אלה שמנסים להטיל ספק בטוב ובמוסרי שאני מאמינה שיש כאן וגם שם, ממול.

ונזכרתי איך לאורך כל היום הזה איזו עוצמה אמיתית לא נתנה לי להתרחק ממנה מדי, ואני באמת לא אדם

המחפש סימנים בשמיים, ממש ובאמת לא, מעולם לא, עד שהבנתי, מול האור והאש והכח והעוצמה

האמיתית שפרצו ועטפו אותי, שכוחות הרשע לא יצליחו. אין סיכוי.

.

כריסמס בין מנהטן לנצרת

.

.

זכרון מדצמבר 2006 –

אמרתי אז שניו יורק בטח כל כך חגיגית עכשיו, יום לפני כריסמס.

אדום וירוק מציפים אותה, מצנפות אדומות וזקנים מלאכותיים ולבנים נמצאים בכל מבט

וכיוון,פתיתי שלג אמיתיים וכאלה שנגזרו בדיוק לייזרי נדבקים על החלונות, מליוני אורות

לבנים וקטנים מרפדים ומחגגים כל דבר. גזעי עצים, צמרותיהם, חלונות בבתים שנוגעים

בשמים, פעמוני סנטה מבויימים מצלצלים צילצולים אמיתיים, הכל גועש ורוגש ומתחגג

ואני מתגעגעת.

.

.

.

.

.

?

.

.

עברתי כריסמסים קסומים בשנותי בניו יורק. עם כל הטארארם. החלקתי על הקרח ברוקפלר סנטר,

מתנות מתחת לעץ, שתיתי אגנוג, אפילו השאילו לי גרב לבוקר שאחרי, אבל אני התגעגעתי

הבייתה וצלצלתי לאמאבא מיבבת ורוצה סופגניה וחנוכיה.

היה חגיגי וקסום ודומה לכל הספרים והסרטים שמהם ידעתי איך זה יהיה, ובכיתי מגעגועים, לא

מאכזבה חיים מול סרטים. ידעתי שאלה לא חיי, שאני מתארחת בחיים של אחרים לזמן קצר וקצוב

מראש והתענגתי על כל רגע, כל טכס, כל מסורת זרה. אבל רציתי הבייתה.

בדצמבר 2006 התגעגעתי שוב לתקופה המתרגשת הזו, טרום כריסמס,

רציתי להיות בה עם הילדה שלי, להראות לה את החגיגיות הבלתי נתפסת למי שעדיין לא חווה,

את האופטימיות הפוטוגנית של העולם. לשחק בנדמה לי, להרגיש כאילו אנחנו חלק בעולם ההוא.

לא העולם הנוצרי, מה פתאום, העולם המערבי, זה שאנחנו, כולנו חלק ממנו.

רציתי לתת לה חוויה חזקה, שונה, זרה.

להראות לה שלפעמים החיים האמיתיים הם כאלה באמת גם אם היא מכירה אותם רק מהסרטים.

אבל החיים, כמו החיים, השאירו אותנו בפרבר בורגני בצפון תל אביב עד שהדס אמרה שאפשר

נצרת. אופססס…

מדיניות הבית היא שיש המון דברים מעניינים, מרתקים ושווים שאפשר ללמוד גם לא בבית ספר,

גם בימים שיש בית ספר כמובן… קמנו שלושה בתי אב מסוגים שונים ומורכבים ונסענו לנצרת

טרום כריסמס לארבעה ימים.

שלוש אמהות, גבר אחד שהגיע בלילות, אחד בן 12, שניים ועוד אחת בני 11 ואחת בת 8.

יצאנו בבוקר, נסענו בשמחה עם משחקי מילים מטופשים ושירים עוד יותר מטופשים.

עצרנו לקפה ואוכל ופיפי –

הם רצו קצת בשדות שליד כי כמה אפשר לשבת באוטו…

.

.

.

.

.

.

.

ואחרכך המשכנו.

הגענו וטיפסנו והגענו לנצרת הערבית.

חנינו למרגלות העיר העתיקה. אי אפשר להכנס לסמטאותיה עם רכב.

וככה עם התיקים הכבדים (מאד), הילדים הרעבים (מאד), ספרים, מצלמות ושאר עניינים

התחלנו לטפס. בסופו של טיפוס תלול ומיגע, שם, בקצה הסמטאות הקרירות, וחנויות עם

ריח של פעם, ומקצועות של פעם, ספר, גלב, חנויות סידקית משעשעות,

נמצא ה….איך נקרא לו למקום הזה, לנס הזה..? הפונדק של פאוזי

בית ערבי גדול במיוחד שהיה שייך לאחד מעשירי נצרת, פאוזי עאזר שמו –

הבית הושכר ושופץ על ידי מעוז ינון, גבר צעיר שמגשים עם אשתו חלום והפך לאכסניה מקסימה,

מחירים סבירים לגמרי, אירוח פשוט וחם, וחוויה יוצאת דופן באמת.

בסמטא אחת קבוע פשפש ברזל, אין אפשרות לקרוא לו בשם אחר –

.

מתכופפים ונכנסים לעולם אחר.

חצר פנימית, מין זולה מרופדת במזרונים וכריות.

גרם מדרגות תלול מוביל לבית עצמו.

הבית בנוי כמבנה משפחתי המאפשר פרטיות וביחדנ'ס.

חדר מרכזי גדול מאד, תקרותיו גבוהות במיוחד, שולחן אוכל גדול המשמש את כל אורחי המקום,

מטבח קטן ובו מבשלים האורחים את ארוחותיהם אם זה רצונם. המקום, כלומר מארחיו מגישים

ארוחת בוקר בלבד. מהחדר המרכזי שתקרתו מעוטרת בקישוטים מתפוררים שהלב נכמר על שאין

מי שישקיע כסף וישמר אותם, ודלתות עץ כבדות ורחבות המובילות לארבעה חדרים

ענקיים שבהם מיטות פשוטות, ארונות עץ אלמנטריים ומקלחות בסיסיות ממש –

זהו.

פונדק פאוזי.

מהחצר יש מבוכים ומדרגות שמובילים לעוד שבעה שמונה חדרי אירוח קטנים יותר, פשוטים יותר.

אין טלוויזיה. יש אינטרנט. ספריה מקסימה ומוזרה של ספרים שהשאירו במשך הזמן אורחים

ממקומות שונים, ארצות אחרות. מספרי פילוסופיה עד ספרוני ילדים, מספרי טיסה עד ספרי הגות

ותפילה. ומים רותחים, עשבי תיבול. קפה. ושקט יוצא דופן.

מתמקמים.

אישה אישה וילדיה.

מתקבצים ברוב שעות היום או בחדר ההסבה המרכזי היכול להכיל חמש שש משפחות בקלות,

מבלי להרגיש צפוף, פולשני או רעשני מדי או ברחבה הגדולה בכניסה, סוג של פאטיו מרוצף

ומגודר בשיחי יסמין וגרניום. הזמן עובר בנועם ושלווה וסתאלבט…כמה סתאלבט.

.

.

.

.

.

.

בכל בוקר יורדים לשוק, אני אוהבת שוק. תמיד. עניין של ארבע חמש סמטאות, הילדים מרגישים

בבית תוך שעה ורצים, מקדימים אותנו ומאתרים דרכי קיצור. פיתות חמות ובייגלה מחלון המאפיה,

ירקות, באלאדי לחלוטין היישר מידי הכפריות היושבות בשמלותיהן הרחבות ופניהן חרושות החיים.

בדוכנים אחרים זיתים, לבנה, דבש, ביצים, מה שרוצים.

מטפסים 'הבייתה' ארוחת בוקר על השולחן המרכזי, מחכים שהמשפחה לפנינו תסיים ותפנה את

השולחן והכיור. אני מוצאת את עצמי עומדת ומכינה סלט עם אשה מקסימה וילדיה.

היא נותנת לי בצל ירוק ואני מורחת שוקולד למריחה על קצה הפיתה של בנה בן השש.

אוכל. הילדים מפנים. כלים והחוצה, לראות, ללמוד, לחוות כריסמס.

העיר הנוצרית מרגישה חגיגית.

כמו אשה דלת אמצעים המנסה בכל כוחה להעניק חג ראוי למשפחתה.

העיר עניה נצרת. עליבות וימים קשים מתערבבים במעט תיירים ורצון להפיח בה חיים.

איך היא לא נהפכת למנוף תיירות ענק אני לא מבינה.

יש בה ובסביבתה את כל הנתונים והאפשרויות, שלא נדבר על היסטוריה ותיאולוגיה לההפך

לעירמרכזית בעולם הנצרות העולמי, איך זה לא קורה, לאופי הישראלי פתרונות.

תאורת חג, בובות סבא נואל מפלסטיק מתנפח, חלונות הראווה מקושטים במיוחד, עם אורות

מנצנצים והרבה, הרבה אדום ירוק. עיגולי פרחים לדלתות בכל מקום.

דוכני מתנות זולות וזולות פחות. גם תיירים מסתובבים בה, מחרתיים התהלוכה הגדולה.

אננחנו מתנהלים לשתי כנסיות הבשורה –

זו של הקתולים, שבה התבשרה מרים את ה'בשורה' –

וזו של היוונים אורתודוקסים שעל פי אמונתם, בה התקבלה ה'בשורה'.

הדס שיודעת הרבה והיטב מסבירה והם, חמשת המוסקטרים מקשיבים הקשבה אמיתית.

נסה להציב שם מורה ונראה מה הם יזכרו…

ומשם למסע קניית שטויות כריסמס ובכלל בשוק.

בבוקר שלמחרת המואזין וקריאותיו מעירות את כולנו.

מסע רגלי ברחובות העיר העתיקה והעיר הערבית עצמה ואחר כך בית התבלינים הגדול.

הילדים המומים ממסת הריחות, טעמים, צבעים שמתקיפים את כל החושים בביקור הזה.

אנחנו ממלאות סלינו בשפע רב של טעמים מוכרים בחלקם וזרים ומרגשים באחר.

זה לא מרגיש לגמרי ישראל.

השפה מסביב היא ערבית, אנגלית ואיטלקית משום מה. האיטלקים כבשו את העיר ביום ההוא.

נצרת הייתה חגיגית ונוצרית ביום ההוא. ישראלים יהודים מועטים יחסית לחיינו בשפלה.

ריחות אחרים, אסתטיקה אחרת, האוויר מרגיש שונה.

merry christmas.

היום האחרון עבר בבטלה קסומה.

רביצה בחצר הפנימית. רדיפות ברחבי המתחם, גרמי מדרגות וכוכים אין סופיים.

הם בגיל של קינטורים אין סופיים. טאקי. מונופול. צחוקים.

גם כשהיינו איתם בכליל הם היו חבורה מקסימה של ילדים –

פשוט מצויינים. שרועים על מזרונים צבעוניים, כורסאות קש, צנינות חורפית. פשוט שמחים.

מה רע? צחוקים, פירות טריים, משחקים, דברים חדשים שמעוררים חושים ומחשבה,

תה שאמהות עצלות מביאות בהילוך איטי, קדאיף ומתוקים אחרים מזדחלים לשולחנם.

הכל טוב.

בדצמבר 2006 היה לנו, לשתינו כריסמס אחר, כריסמס בטעם מקומי,

אבל הצלחנו להרגיש את חגיגיות התחלפות השנה.

זו שאנחנו, יהודים או לא, מנהלים את חיינו על פיה.

היה אחלה וכיף ומצויין –

נצרת בכלל והפונדק הזה בפרט שווים ביקור והתארחות לכמה ימים שקטים

ואנחנו כמובן נחזור לשם.

אבל עכשיו?

עכשיו הכוונה היא שבשנה הבאה,

אינשאללה,

אני אזכר מוקדם יותר,

וב 31 בדצמ' נהיה בניו יורק,

ונצעק בכל כוחנו את ה –  10 9 8 7 6 5 4 3 2 1

Heppy new year

ונתגעגע הבייתה.

Happy new year

.

.

מסקנה מצולמת:המציע את מיטתו לא בהכרח יִשַן בה

.

.

.

תמונה:היום בחמש אחרי הצהרים

..

.

.

.

10 משפטים שאני אומרת ולא מאמינה – גירסת 1010

.

.

כאילו לא כתבתי את הפוסט הכי חשוב בעניין

.

1. אני לא נ ו ג ע ת בחדר שלך עד שתסדרי אותו בעצמך.

2. אני לא נכנסת לעמוד שלך בפייסבוק מיוזמתי ולא, אסור לך עדיין למחוק או לחסום אותי.

3. אני לא אגיד לך שוב ואני גם לא אזכיר לך שוב.

4. איך את עייפה? ישנת אחת עשרה שעות.

5. אני לא אביא לך לבית ספר חולצה אחרת אם יעירו לך על זאת.

6. כן, אני דווקא כן זוכרת איך זה להיות בת חמש עשרה.

7. אני לא מבינה למה להחליט איזה עגילים לוקח כל כך הרבה זמן.

8. כן, בודאי שאני זוכרת שאת כבר לא ילדה קטנה.

9. כן, ציון יכול להיות דבר מ א ד חשוב אם בשנה הבאה את עוברת לתיכון.

10. כן, את עדיין יכולה לפנות לנציב תלונות הילדים, את עדיין בקטגוריה הזאת.

.

והכי הכי, הכי חשוב להגיד, ולזכור זה את זה

 

 

 

רשימת 10 משפטים שאני לא מאמינה שאני אומרת, גירסת 2009

10 סימנים שגרה כאן נוער

.

כשאין מילים

.

.

.

 

 

 

מה צפוי לך חמדת ליבי?

.

מה צפוי לך אהובה שלי. אהבת ליבי.

הבת שלי, התינוקת שהייתה, האדם שאיתו יותר מכל אחד אחר אני חייה את חיי בשנים האלה.

מה צפוי לך אחותי? לך ולחברותיך.

אתן המתקרבות בקצב כה מהיר, מהיר מדי לפעמים, לאחוות האחיות. הסיסטרהוד.

זו המחברת נשים אחת לשניה בשפה גנטית, עלומה, אבולוציונית,

כזו שגבר, אין לו יד ומילה להבין בה מאום.

מה צפוי לך בשנותיך כאישה המתחילות בזמן הזה,

עד לפני רגע היית ילדה קטנה, ועכשיו את מזדקפת המלוא נעוריך הנשיים, החיים.

מה צפוי לך בנתיב הלוהט, המאיים, הגברי הזה שעברנו אנחנו כולנו,

נתיב השפה הרומזנית, הליטופים החמדניים, העינים הלוהטות מול נעוריך, מינך, גופך.

מול החציפות,

האגרסיביות,

הגבריות הלוקחת נשיות כחלשה לעיתים.

האולד סקול הרואה בנו פסיביות והסכמה, וגם אם לא, לא נורא.

מה עוד צפוי לך בנתיב ההטרדות המיניות, התקיפות, הדחיקות, הכמעט אונס, האונס,

הרמיזות, העלבונות, הגסויות, הסקסיסטיות, שליחות הידים, גופות מתחככים בלי רשות.

מה עוד צפוי לך חמדת נשמתי,

ואיך,

איך אני יכולה לשקוט לרגע מול נעוריך.

נשיותך החדשה מחייכת אל עצמה, ובצדק, מול מראות החיים הפורשם מולך הכל.

מחמאות וחשקים ואהבה.

התקווה שמה ש

לא ידעתי אני שאסור,

ומה שלא הבנתי אני שמותר,

תוקן במהלך העשורים שעברנו.

שאת, וחברותיך כבר יודעות בכל נים ותא ורמז תודעה שלא זה לא.

ושזכותך הטבעית, הפשוטה, הלא ניתנת לערעור, כפיה או מחשבה שניה להחליט על עצמך.

זוכרת שלמדת להגיד "הפה שלי ברשותי"?

זוכרת שלמדת להגיד "הגוף שלי ברשותי"?

אל תשכחי אהובונת, לעולם לעולם אל תשכחי

לא במחשבותיך ולא בגופך.את ברשות עצמך. לעצמך. לתמיד.

ואלוהים שישמור עליך חמלת ליבי,

שישמור עליך האלוהים החילוני שלי.

.

.

.

לְבַנות

.

.

.היום כבר לא יכולתי להמשיך להתעלם מהן.

הן פשוט היו שם, ערומות אחת על השניה, לבנות, בהירות וחסרות תועלת במצבן העכשווי.

איך הן הגיעו לכמות כזו ובכמה זמן, אין לי תשובה מנומקת או הגיונית.

יש אנשים, שמעתי, האוהבים לגהץ.

התנועות הקצובות, האדים העולים ומלחחים את הפנים, חוד המגהץ המפלס דרך חלקה בתוך קמטוטי

בדים,התנועות המתמשכות. הופכות, מחליקות, מיישרות קפל כיס או מנערות בתנועה עתירת דורות

וגנטיקה את הבגד, שיתנער ויזכר בתבניתו הראשונה.

כף יד עוברת בתנועה מהירה וברורה על  הצווארון, בדרך כלל בכותונת גברית מעומלנת, כדי שיתיישר ואפשר

יהיה להחליק את משולש הקצה שלו. שוב ושוב הלור וחזור עד שפני הגלים יורדים והופכים למישור.

מונוטוניות מאפשרת חופש בדרך כלל.

לא הפעם.

הפעםז הערמתי אותן ועליהן ולקחתי מצלמה במקום מגהץ.

שוטטתי  בין קפלים וקמטים ומקומות נסתרים שרק המקרו רואה

ואני מתרגשת מהסודות הטמונים בכל מקום ורק צריך לנשום ולראות.

כל קפל, עומק.

כל תפר מסתור נוסף, סיפור, סוד.

גם סודות ושאר עניינים קטנים ושוליים נערמים בזכרונותי ובידע שלי שאני לא זוכרת או יודעת שקיים בי.

כזה שאני ודאי מעבירה הלאה בלי משים, בדיוק כמו אימי וסבתי וכל הנשים מאחורינו.

שפשפי לימון עם מלח על הכתם והניחי בשמש ליום יומיים אמרה סבתא שלי,

ככה היא דיברה, הניחי. לפעמים אני מצייתת ומחייכת אליה מתוך הלב,

אבל לא הפעם.

הפעם הן מונחות ליד הדלת, ויגיעו מחר אל הגהצן.

ללבוש ולצלם,

זה מה שיקרה איתן הפעם.

.

האסקיפיזם של אפרת

.

.

.

סטטוס שלי בפייסבוק: מה כבר בקשתי, למצוא את מספר הטלפון של שרות הלקוחות

של זארה, אפשר לחשוב שבקשתי תמספר טלפון של לימור ללבנת כדי להגיד לה מה

אני חושבת עליה. חלי שמצליחה למצוא חיבור למה שמוציא אותה מדעתה גם

כשהיא מתעסקת במשהו חביב כמו קנית בגדים לבת שלה


    •  

      אפרת עונה : לזארה אין שירות לקוחות. את עובדת אצלם אם לא שמת לב.
      אוספת את הבגדים? לבד. צריכה עזרה? אין. מחפשת מידה אחרת?
      את מוזמנת לחפש. רוצה לבדוק אם נשאר במידה שלך בסניף אחר?
      תתקשרי חנות חנות. בקיצור בייבי,
      תזכירי לי למה את צריכה את שירות הלקוחות של ז…ארה?
    • אני עונה:כמה פעמים אני אסביר לך שהעולם הוא, גם, מקום יותר טוב ממה
      שאת חושבת? 1599510510 – שרות לקוחות. מספר דגם. מצטערת גבירתי,
      אין מספר 38 במלאי. את יכולה לנסות בשבוע הבא ואם לא,  להחליף את המגפיים.
      רואה?
    • אפרת מתחפרת: לא שוכנעתי. צטערת.
    • אני עוד יותר: ניג'ס. זה מה שקרה לפני חצי שעה. מילה במילה.
      העולם מקום טוב, כל זמן שאת לא מתקרבת לעורכי דין המגינים על בני  שמונה
    • עשרה שאנסו ילדה בת שתים עשרה, מתרחקת ממש מאזורי אסון כמו אמנים עם
      דעה פוליטית שונה מזו של שרת התרבות המעיזים להביע את דעתם…,
      לא מנסה אפילו לנהל דיאלוג הגיוני עם שוש ממחלקת הגביה של רשות השידור
      או סתם מעלה בדעתך לנהוג בשלווה לאיזה מקום. חוץ מכל אלה, הממשלה
      המטורפת הזו המוליכה אותנו לאזורי כאוס שירשמו בהיסטוריה של המקום
      המטורף הזה, צחי הנגבי שחבריו יודעים שיחזור לפוליטיקה, הבצורת, ש'ס,
      ליברמן והטעם של הירקות, הכל בסדר, אני אומרת לך.
    • אפרת מוצאת פתרון: ברור שבסדר. כל עוד יש פטריות כמהין בעולם,
      מבחינתי הכל נסבל. אסקיפיזם. הפתרון היחיד למה שכתבת הרגע. 


אחת ויכולת התרחבות תיאורטית

.

.

כבר כתבתי, ואני עדיין מתלוננת לפעמים, על מעמדי כילדת אמצע/סנדוויץ איך שלא תקראו לזה.

המשפחה שלי תפתח אחד אחרי השני בפיהוקים חסרי נימוס אם אפתח שוב את נושא הקיפוח שלי –

אל תאמינו להם. יש כזה! – והבת שלי תודיע בקול רם שתודה, אבל בסופו של דבר, היא מרוצה

מיחידותה, ותודה אין צורך לחשוב או לחשוד שהיא הייתה מעוניינת בתוספות וזה שאמה ואביה

הם רק שלה, זה מצויין, סבבה, אין צורך בשינויים ותודה, צאו לי מהוריד.

.

יש לי בן דוד אהוב עם, כן, לא טעות, חמש בנות. יש לי גיסה מצויינת שהיא אחת משמונה. כן.

יש לי חברה אחת איילת עם ארבעה בנים. יש לי חברה אחרת איילת עם ארבעה ילדים,

שתיהן נשים מקסימות שאני מבינה את הדיבור שלהן, דרך המחשבה שלהן ואת ההורות שלהן גם,

ושתיהן לטעמי אמהות ונשים נפלאות. מתחזקות קריירה שווה ממש, בית, זוגיות וארבעה ילדים

אהובים אחד אחד לצרכיו וכולם ביחד גם.  רוב העולם – להוציא אוכלוסיה צדדית כמו סין –

חי והורה ליותר מלילד/ה אחד.

אני תוהה לפעמים אם האבולוציה כופה עלינו כמה ילדים, ליתר בטחון אתם יודעים.

אם השבטיות, הצורך בהרבה וחזק עדיין מצליח לכפות את מספר הצאצאים שאנחנו בוחרים,

או שככה זה. זרימה טבעית עם ההורמונים, החברה, המשפחה.

אם הרצון שלנו נובע גם מהמחשבה קדימה, על העתיד – זו עדיין המחשבה שהכי מעציבה אותי

בהקשר יחידותה, המחשבה שכאנחנו, הוריה, נלך בדרך ההיא, לא יהיה לה דם ראשון כמשפחה,

להוציא ילדיה שלה והמעגל השני של בני דודים  והיא בעצם, תהיה בלי עוגן משפחתי ראשוני –

נובע מהרצון להגן על הראשון, שלא יחיה לבד, בלי גדר גנטית שתגן עליו.

לי יש אחת.

אין לי מילים להסביר כמה ואיך מרגישה האהבה אליה.

גם אתם בטח לא מסוגלים לפרוט את שלכם למילים, אני יודעת.

ראיתי היום בבוקר אשה צעירה הולכת לפיזורי בוקר.

ילד עם ילקוט בית ספר, ילדת קוקיות ותיק דורה שהסגיר את טרום חובתה מחזיקה את ידה, ועגלת תינוק מגרגר.

היינו באוטו בדרך לבית הספר. התפישה הקטנטנה בבטן הייתה, נשבעת, קטנטנה,

אבל הייתה. גם בגללי, גם בגללה,

הבטתי בה וחשבתי לעצמי באובייקטיביות כתמיד כמה מצויין שדווקא הבת שלי היא הבת שלי,

ומה היה קורה ואיך היו החיים אם… ואיך בכלל הייתי מסוגלת לאהוב ככה עוד ילדה. או ילד.

.

אני זוכרת את הריונותי האחרים,

אלה שלא הניבו פרות מתוקים ושלמים לעץ המשפחה הזה,

אני זוכרת אחרי ימי השמחה הראשונים את הבהלה, התהיות, הפחדים, שלא נזכיר רגשות אשם

של איך-אני-אנחנו-נביא-לה-מתחרה-על- המקום-האהבה-בבית-הזה -שכמעט כולם חווים בהריון

שני , כך אני שומעת –

איך, מאיפה יהיה ללב הגדוש שלי יכולת להתרחב לעוד כל כך הרבה אהבה?

איך אפשר לאהוב שני בני אדם באופן אינטנסיבי כזה, מוחלט כזה, עוצמתי כל כך?

ואני זוכרת שהבנתי שזה לא  הגיוני לפחד ככה,

שאם זו הייתה המציאות, האנושות לא הייתה ממשיכה ליצר משפחות עם יותר מילד אחד –

טוב, זה היה הגיון הורמונלי במיוחד –

ושאין ספק שהלב והנפש והמקום שממנו ובו אוהבים יש בו אין סוף,

אין ספק, כנראה,שיכולת ההתרחבות שלו,

מציאת העומקים המאפשרים לאהוב כל ילד בנפרד, כמו שמגיע לו,

וגם את כולם ביחד, היא חלק מאיתנו.

ואמא שלי, כנראה, למרות שאני ניהנת לרטון, אוהבת אותי לפחות כמו את השניים האחרים.

.

.

.

.

.

.

.

ובכל זאת, לפעמים אני תוהה מה היה אם…..

.

.

.

.

.

.

גלגל ענק, לונה פארק ותאריך

.

.

21

זה שאני זוכרת כל יום הולדת ויום נישואים וימים ששווים תזכורת ביומן של כל העולם,

זה שאני מצלצלת ת מ י ד, אלופת המחוות הקטנות, הסימונים האישיים, אוהבת טכסים, שולחנות

יומולדת בבוקר, הקדשות הורסות לב בספרים, מזכרות, מכתבים ומה לא, לא באמת מחייב אותי

לזכור את התאריך ההוא, שכבר לא רלוונטי מ ז מ ן,

אבל הנה, עובדה.

כבר מאתמול אני זוכרת.

אז נכון שיש לי הנחה או תרוץ חסר תקדים כי ליעלי נולד תינוק אתמול בלילה,

ואמא שלה ואני ניסינו להבין בטלפון אם אחרי השקיעה התאריך מתחלף ותאריך היומולדת יחשב

העשרים ותשיעי בספטמבר. העשרים ותשעה בספטמבר מצלצל הפעמון הפנימי הזה דינג דינג.

.

אבל מה היה התרוץ בשנה שעברה? ובזו שלפניה?

התאריך הזה לא עובר בלי שהתודעה שלי  זוכרת אותו, מסמנת אותו.

בקטן. בציון פנימי. האמממ…העשרים ותשיעי….יום שישי? סתוו? מזכיר לך משהו?

כן. יומולדת לבת דודה. יום נישואים לאחיינית ולאבא שלי יש יומולדת בעוד יומיים, עוד משהו?

לא, אין עוד משהו, למה את שואלת?

אבל התאריך הזה מקועקע. כנראה שישאר לנצח אני מתחילה להבין.

גם אם הייתי מתנגדת, לטוב ולרע,

התאריך הזה, היום שבו, פעם, מזמן, התחייבתי לאהבה באופן אחר מעוד סיפור אהבה, גדול ככל

שהיה – כי עובדתית, את תאריכי ההתחלה או הסיום של סיפורי אהבה גדולים ומיתולוגים שלי , והיו,

אני לא זוכרת. גם לא את תאריך ההתחלה עם מי היה שותף ליום שישי ההוא למרות שאני זוכרת את

העונה. אני זוכרת איך היה האוויר. דחוס, צונן, שרבי.

איך נשמתי כשהתאהבתי.

.

או אולי ככה אנחנו בנויים? בנויות?

תאריך הנישואים שלך – לא משנה כמובן באיזה פורמט חוקתי הוא נעשה –

נחתם במקום עמוק יותר. במקום שמסומן וחתום וחקוק לתמיד, בלי קשר למה שכבר איננו.

תם ונשלם.

הדבר שהתחייבתם ושמחתם והרגשתם בו באותו יום וזמן כבר התפוגג מזמן, הוכתם, הוכה.

כמוכם ממש, ובכל זאת המעשה שעשיתם נחתם בכם לנצח, אפילו שהתפורר והתנפץ ואיננו.

.

בדיוק כמו שסטניסלבסקי הסביר, זכרון חושים.

פתאום, בלי הכנה, ככה במפתיע, מגיע צליל, ריח, מקום שמעורר זכרון אחר.

כזה שהגיע מחיבוק מפתיע באמצע הרחוב או נסיעה פראית במדבר, כזה שזכרון החושים שלך זוכר,

ואת מוצפת לרגע שמי שלא ידעת שאת זוכרת,

ויותר מזה,

את מוצפת במי שהיית, באת ההיא,

ומבינה שתמיד תמיד ישאר משהו, קטן וסמלי ולא אומר כלום לאיש מלבדך, אולי מבלבדכם,

שיהיה עדות שכאן הייתה אהבה, אפילו שמזמן.

פעם היה כאן, שם, משהו בין שני אנשים בלי קשר לאיפה הם היום או מה עבר בינהם, או שלא.

.

לאן נעלמה זאתי

.

.

באחת וחצי נשברתי.

הודעתי להם שאני סוגרת את הדלת, הולכת לישון ובבקשה שישתדלו לאפשר לי להצליח.

מבט אחרון אישר לי שארבעה בני ארבע עשרה וחצי, בממוצע, למי יש כח או חשק לבדל

ארבע עשרה מארבע עשרה וחצי, ברמות אנרגיה שרק בגיל הזה אפשריות נמצאים במה

שנראה אולי לקראת התארגנות שינה, הסלון שלי מוזז לצדדים כאילו לילסדר ושמיכות

עבות ורכות ועליהן כריות שנאספו ממיטות שונות וסדיני כותנה נקיים מהוות משטח שינה

מתוכנן היטב, רחב דיו לכולם למרות שהם ישנים פזורי גפיים וגוף כמו תינוקות.

המדיח פועל, הכלבה קיבלה תרופה, אפילו הכביסה קופלה, והם בענינים שלהם.

מחשב, קלפים, ציחקוקים, מכות, בכל זאת יש שם בן, ותכנונים ללילה לבן.

שלום, לילה טוב ובחייאת, אל תלכו לישון מאוחר מדי כי כל התוכניות שלכם, שלא נגיד

שלי, למחר יתהפכו. ואני סוגרת דלת ומתמוטטת.

בשמונה וחצי בבוקר כלבה רוטנת שכבר מאוחר

מדי לפיפי ראשון מעירה אותי.

אני נגררת לסלון ורואה אחת על הספה השמאלית,

אחד על הספה הימנית…אחת על השטיח…

אני סופרת שוב. אחד, שניים, שלושה.

.

אבל אני זוכרת שהם היו ארבעה.

אני מתקרבת לבדוק מי הוא מי ומגלה שמי שחסרה היא המקומית.

זאת שלי.

בטח החסרתי פעימה, איך לא.

אבל אחרי רגע חשבתי שהיא בטח התחמקה למיטה הנוחה שלה.

ובכן,

לא.

הצצתי לחדר שלי, אולי התגנבה אלי בלילה ולא שמתי לב,

ובכן,

לא בפעם השניה.

אני מתחילה לעבור בבית חדר חדר, פינה פינה,

מלקטת מידע, עינים משוטטות במהירות, מחפשת עקבות להבין מה קרה כאן בלילה

ואיפה ילדים מתחבאת זאתי שלי.

 

אז הם אכלו, פשטו על הממתקים ע'ע עטיפות,

שיחקו קלפים, פתרו תשבצים, עשו מלחמת

מים, ע'ע מגבות לחות ובגדי ים וראו כנראה סרטים. אבל איפה הבת שלי?!

כבר באמת הרגשתי סוג של בהלה קטנה,

בכל זאת,

ילדה מתוקה, ושלי, ויש לי רק אחת…

אבל הכלבה רטנה שפיפי בבקשה,

נגשתי לפתוח את דלת הכניסה וגיליתי שהיא לא נעולה מה שבאמת היה מוזר…

יצאתי החוצה לכיוון מה-שהתחלתי-לחשוד-בו-ולא-האמנתי

בהיותי מכירה את סחורתי שבבית, ובכל זאת,

פסעתי לכיוון…

ואכן,

עטופת שמיכות שעכשיו-הבנתי-למה-הן-לא-על-השטיח-בסלון,

שמונה בבוקר,

השמש קופחת עליה,

מכורבלת בשמיכות פוך,

הנייד לידה,

בכורתי,

אהובתי,

אהבת חיי,

נמצאה ישנה לבד על הטרמפולינה בחצר כאילו אין מחר.

.

עד חופש חנוכה, שניים בדצמבר. חודשיים נטו, שלנו.

.

נֶשֶל היופי

.

.

איך אני ארגיש אם הבת שלי, אהבת הלב שלי, תחליט שהיא רוצה להיות דוגמנית?

היא בת 14 וחצי. גבוהה, דקיקה, מקסימה ויחודית כמו שרק הבת שלי ושלו יכולה להיות.

כמו כל הילדות המתגבהות ומתגבשות בגיל הזה, כך היא נפרדת מילדותה, במהירות,

כאילו מישהו מקרין סרט חיים בהילוך מהיר, ומתחילות דרכים חדשות.

סימני הדרך הולכים ונעשים ברורים מחודש לחודש, ואני עוצרת נשימה,

אורבת לנקודות מפנה שיגיעו. החלטות שאי אפשר יהיה להחזירן לאחור ברגע שייעשו.

מבחירת מגמה בתיכון, עד למה אני רוצה לעשות כשאגדל, או תכף, בשנה הבאה.

והזמן מתקדם מהר כמו שרק הוא יודע, ועוד רגע היא עשויה/עלולה לבוא ולהגיד שהיא

חושבת שהיא רוצה לנסות. עם צילומי פוזות בפייסבוק ומעריב לנוער ומיילי סיירוס וקייטי

פרי, הן רוצות, כמעט כולן, בגיל הזה להיות דוגמניות,

אבל במקרה שלי  זה בכל זאת קצת שונה.

.

איך אני ארגיש אם הבת שלי תבחר לעסוק בתמצית חייה של אמה?

במגרש הביתי שהשפיע על מהלך חיי באופן ברור כל כך?

זה שעליו אני משליכה, כמעט, את כל מה שלא הצליח. העבודה שהייתה שלי כל כך

הרבה זמן, שהגדירה אותי לא רק לעולם אלא גם מול עצמי לפעמים.

הברכה והקללה, בלי מרכאות, בנאליות, הטוב והרע, הבונה וההורס, המצליח והמכשיל,

המתסכל והמשתק. האני החיצוני שלי שהגדיר הרבה מזה הפנימי, ומתקשה להרפות אחיזה,

עדיין.

.

מה אעשה באמת, בתכלס, אם הבת הפרטית שלי תחליט שזו דרכה, זו שאלה נפרדת.

בכל זאת, יש כאן נוער עם דעה ואבא עם דעתן לא פחות משתי הצלעות הנשיות במשולש

המשפחתי הזה, אבל עכשיו אני מנסה לעצום עיניים, ולדמיין אותה בעתיד דומה לעבר שלי,

לפחות במהותו.

אשה, פנים, גוף, איפור, סקס אפיל, הצלחה, כסף, פרסום, מחיאות כפיים, מחמאות וכל מה

שארוז במילה הזו, בחיים שלי: דוגמנית.

איך אני ארגיש?

ואיך מסבירים לילדות הכי יפות של הכיתות, שאסור לתת ליופי הזה להכתיב את חייהן

בלי להישמע פטרונית? איך אני יכולה לספר לנערות יפהפיות, המתנהלות בתוך חייהן

עם מטען שכזה, שעדיף לנסות לא ליחס לו חשיבות גדולה מדי, כי כשהוא יאבד מכוחו,

הן יישארו כמעט בלי כלום, אם לא ייזהרו?

שגם אם העבודה שלהן נובעת כמעט רק ממנו, מיופין, וגם אם ההצלחה שלהן והחיים

שלהן אפופים בו, אסור להן לאפשר לו להפוך לרודן. רודן פנימי – שיש סיכוי גדול שהן

לא מודעות לקיומו וטפיליותו, הוא השולט בהן ובחייהן. רודן ערמומי, מכתיב דברים,

הופך אותן לנשים הרגילות לקבל כל כך כמובן מאליו הכל. פשוט הכל.

.

לא משנה אם קוראים לך רחלי או בר או שירלי. לא משנה אם יש לך אחים או את בת

יחידה, אם להורייך יש כסף, השכלה. אם אתם גרים בעיר גדולה או בעיירה רחוקה,

או בקיבוץ. זה אפילו לא משנה אם את תלמידה טובה או לא,

כי את,

את כבר יודעת שמה שישפיע על חייך יותר מהכל

היא העובדה שאת הילדה הכי יפה בכיתה.

נכון שאת יודעת?

פעם שאל אותי מישהו באיזה ראיון איך זה להיות כל כך יפה,

ועניתי לו ביושר, אולי קצת נאיבי כי זו תשובה העלולה להישמע יהירה, שאני לא יודעת,

כי אף פעם לא הייתי לא יפה.

כי איך תדעי?

מהפעם הראשונה שהגננת העדיפה אותך כמלכת אסתר, מהליטוף היותר משמעותי

שקיבלת כשנפלת. מחקרים אומרים שאנשים מחייכים יותר לתינוקות יפים, ידעת?

וזה המשיך בבית הספר, כשוויתרו לך קצת יותר מלאחרים על שיעורי בית, או

כשצרחת כשאיזה בן הביע חיבתו ומשך לך  בקוקו עד כלות. מהמחמאות שאמך

קיבלה על מתיקותך, על הקוקיות, העיניים היפות, החיוך הכובש.

מאז, גדל ומתפתח בתוכך בקצב מטורף, רודן, בעצם רודנית,

אני משוכנעת שהיא אשה ולא גבר.

שליטה אכזרית. מלכת הכיתה הפנימית שלך. רודנית היופי.

אני חושבת שיש כזו בנפשה של כל "הילדה הכי יפה בכיתה".

היא מנסה לא להסגיר את קיומה לעולם החיצון, אבל היא חיה ובועטת.

היא ניזונה מהביטחון שיופייך מעניק לך, ילדה, בלי שאת אפילו יודעת,

ואת גדלה איתה. וגם כשתגדלי, יופייך, נעורייך, רגלייך הארוכות וגופך ימשיכו

להזין אותה והיא תתחיל להרגיש נוח ולתבוע לעצמה דברים:

המורה, אני יכולה בבקשה להגיע מחר מאוחר יותר?

שכחתי, לא הכנתי, אביא מחר.

סליחה, את אומרת בכל פעם שפישלת, ואין בלבך ספק שהסליחה תגיע.

זו לא אני, זה הם, עונה לי הרודנית המפונקת הגרה, עדיין, בתוכי,

כשאני באה אליה בטענות על יהירותה, פינוקה, הקלות הבלתי נסבלת שבה

היא מקבלת יחס מועדף. הטבעיות שבה היא חוצה כביש באור אדום, למרות גילנו,

ויודעת שהמכוניות יאטו ויתנו לה לעבור, והשוטר יוותר על הקנס.

זו לא אני, היא אומרת, זה העולם, ככה הוא מתנהל, מה את רוצה ממני?

להפנות עורף למה שיש לו לתת לי?

ואני עדיין, בגילי, עם ניסיון חיי, קריירה לא רעה כדוגמנית צילום,

שהתבססה כמו כל אלה המצליחות ביחסיהן עם העדשה בזכות המרחק בין העיניים,

בין השפה העליונה לאף, העיניים, ובסדר, אני מוכנה, כבר, סופסופ,

להודות שיש כנראה עוד איזו תכונה, יכולת, כישרון, איך שלא יקראו לזה,

ההופכת עוד דוגמנית לדוגמנית מצויינת, או מצליחה ובולטת מהיתר,

ולא קשור רק בנתוניה הפיזיים,

אני עדיין לא מצליחה במשחק שאני משחקת כבר שנים רבות ושמו:

"מה הייתי אם לא הייתי"……

מה הייתי אם לא הייתי הופכת לדוגמנית צילום בגיל 16?

לאן החיים היו לוקחים אותי או את בר או או את איריס דווידסקו ז"ל,

אם החיים לא היו מובילים אותנו, בהכוונה או במקרה, מבחירה או כבדרך אגב,

ואת הפנים, הגוף שלנו, האנרגיה, ליקום המגן והשקרי הזה,

הניזון מנשים יפות ומאנשים יפים עד שהוא שבע ומחזיר אותם, את רובם,

לעולם האמיתי, לחיים הרגילים חסרי התאורה והזנת האגו והרודנית?

מה הייתי אז?

.

מה אני יכולה לייעץ, ממרחק הניסיון והזמן הרב שחייתי שם, במקום שאליו שואפות

להגיע כל כך הרבה נערות, חלקן הילדות הכי יפות בכיתה? במקום שארוג ותפור

ומוחזק בסיכות ביטחון רופפות של מתנות, מחמאות, פוסטרים ברחובות, כסף,

וטורי הרכילות? עולם האודישנים, הדחיות, העלבונות, גסות רוח, פיתויים מסוכנים,

גברים שרמנטיים חזקים על נשים צעירות, נשים אחרות עם גבולות פרוצים יותר,

ואת, ילדה יפה,

מאמינה שהבחורה המציצה אליך מהפוסטר בפינת הרחוב זו מי שאת באמת?

אני זוכרת אותי עומדת מול אני מוגדלת פי מאות,

מנסה להביט בעיניה הכחולות ומבטה האלכסוני/מתגרה/מסתורי של זאת בפוסטר

ולמצוא שם סימנים לעצמי.

איפה רחלי בתוך החלי גולדנברג ההיא לא הצלחתי לגלות.

האשה הבטוחה בעצמה, הנראית מאושרת וחסרת דאגות או סקסית ומוקפת גברים

זו לא הייתי אני,

וכן, אני יודעת שהגוף, הפנים, נקודת החן מתחת לשפה התחתונה היו זהים לשלי,

אחד לאחד.

.

אז מה לענות לך כשתשאלי?

שכן, בטח, אבל תיזהרי מותק, טוב?

או אולי יהיה לי אומץ להגיד לך שלא? שלא כדאי? שאל תעזי?

זה עולם שיגנוב את נעורייך, יעכב את תהליך הגדילה הפנימית שלך, ומה שתקבלי לא יהיה,

כנראה, שווה את הדרך.

או הכי נכון להגיד לך ש…תיזהרי, טוב?

תזכרי שכל הצילומים, מחמאות, זוהר, בגדים, ספרים, מאפרים, ואת במרכז,

תזכרי שזה נכון להיום. היום את במרכז. היום. ביום הצילומים הזה.

מחר תהיה כנראה מישהי אחרת. ביום הזה, בעבודה הזו המתבססת על אינטרסים וכסף,

כל מה שבדרך הוא רק דלק המניע את המכונה. דלק סילוני, זוהר, אבל חומר גלם בלבד.

ואת, אפילו שאת זוכרת מי את, במגרש הזה את רק חלק ממרכיבי הדלק הזה.

תזכירי לעצמך כל הזמן, טוב?

שהבחורה הזו, שהצליחו להקפיא הרף עין קטן ממנה בצילום,

זו, על עורה המבהיק, עיניה הצלולות מביטות אל תוך העדשה במבט המבטיח כל כך הרבה

ומרגיש רחוק ומסתורי, ששפתיה האדומות מסמנות פיתויים או צחוק המביע אושר אינסופי,

נעורי קריסטל מאושרים והבטחות או פשוט עבודת פוטושופ מצויינת,

הבחורה הזו היא לא באמת את.

היא משהו, מישהו, שהמצלמה לכדה בעדשתה והקפיאה. נעורי נצח.

הרף עין של אנרגיה,

שעם תאורה מופלאה, בגדים שאיש אינו יכול לקנות, סטייליסט טוב וצלם מוכשר,

הוקפא לצילום המצליח להקנות למי שרואה אותו תחושה שככה זה באמת בחיים,

וגם אני רוצה!

זו לא באמת את בצילומים הזוהרים האלה,

המשדרים הרבה סקס, כוח, מסתורין. זו ההיא מתוכך,

רודנית היופי, מציצה ולוקחת פיקוד. היא זו שמאמינה שאלה החיים האמיתיים.

אבל את, תהיי חכמה יותר. תעשי טובה.

תזכרי שזה לא באמת,

שאלה לא החיים האמיתיים, שהם זמניים, קשורים לשנות נעורייך הקצרות.

אל תאפשרי לה לשלוט בך ובחייך. אל תהפכי ליהירה.

אל תסמכי רק על קסמך, גופך, חיוכך, שיעמדו לך תמיד בשעת צרה,

ותתפללי, שהאמונה של האינדיאנים, שבכל פעם שמצלמים מישהו,

חלק מנפשו נלקח ממנו לנצח,

היא שקר,

בדיוק כמו הצילום האחרון של הדוגמנית הכי הכי נחשבת היום.

.

אני בת 15

.

פורסם בגליון "את" האחרון. ספטמבר 2010

אל תסרב לאושר בשנה החדשה

.

.

אט אט גווע/ פבלו נרודה – לא נמצא שם המתרגם

אט אט גווע
מי שלא נוסע
מי שלא קורא
מי שלא שומע מוסיקה
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו

אט אט גווע
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת

אט אט גווע
זה המשועבד להרגליו
החוזר יום יום על אותם מסלולים
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר

אט אט גווע
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות
המחזירות את ברק העינים
והמשקמות את הלב ההרוס
אט אט גווע זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר בעבודתו, ממעשיו, מאהבתו

אט אט גווע
זה שלא מסכן את הוודאי או הלא וודאי
בכדי ללכת אחר חלום

אט אט גווע
זה שלא מרשה לעצמו אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הנבונות.

חייה היום! סכן היום!
עשה היום! עשה מיד!
אל תסכים לגווע לאט!

נצל את החיים בקצב שלך!
הסר את המכשולים – אל תסרב לאושר.

.

.

.

גל נוסף הגיע

.

.

.

בגלל הכתבה ב"הארץ" – למה הורים שונאים להיות הורים התעורר, שוב, גל תגובות,ברחבי הרשת, פייסבוק

וכו, בעיקר רגשיות אבל גם עקרוניות בנושא הורות, אמהות, קשיים, אמהות שמעיזות להודות שקשה להן –

לא חלילה מדי – אבל קשה באמת, וגל שונה, המרגיש בשנים האחרונות סוג-של-מתנצל על הורותו הלא

קשה, לא מרוקנת- גובה כמובן מחירים אישיים – אבל באמת קלה פשוטה ומשמחת

את הפוסט הגדול שלי כתבתי בזמנו ב ד י ו ק בגלל הסיבה הזו,

בגלל שהתחלתי להרגיש אשמה במידה מוזרה, מתנצלת על סוג ההורה שבחרתי/נו להיות,

בגלל שהתחלתי להרגיש מתנצלת שלא קשה לי, זה לא "על חשבוני"

וזה באמת יותר משמח וקל לי מכל תחושה אחרת. להיות הורה.

עברו כמעט ארבע שנים,

היא כבר לא ילדה קטנה ב כ ל ל,

וההורות מולה שינתה פניה – עוד מעט יגיע פוסט עשרה מורכב על הגיל הזה –

אבל לא את כובדה, אחריותה או השמחה שלי  בה.

הנה לינק אליו. אל הרשומה השניה הכי חשובה שלי, בעיני :)

מתי התהפך העולם?

ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה המגדל את ילדיו הקטנים בפשטות ושמחה?

זה שעשה החלטה לשנות את חייו ביום שהפך להורה ?

זה המרגיש בהורותו נוח ופשוט ?

זה שלא מוצא, באמת, סיבות להתלונן?

ש"לא משלם מחיר" כבד מדי בהורותו? ואם כן, משלם אותו בלי לעשות עניין.

מתי התהפך העולם? מתי זה קרה?

.

.

כל השורות מובילות לאותו פוסט.

.

400 . נחשו באיזו שפה

.

.

ג י ר ו ש.

Expulsion

Vertreibung

Wydalenie

Pengusiran

Pagpapaalis

Expulzare

طرد

驅逐

Kovulma

Trục xuất

עקספּולסיאָן

Expulsión

Высылка

Utvisning

การขับไล่

Uitsetting

הסטוריה יכולה להבהיל, להפחיד או ללמד.

.

.

.

.

.

.

.
.

"כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ

כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"

.

.

החדר הזה

.

.

של מי החדר הזה? החלל שמתהווים בו דברים רבים כל כך, חשובים, פרטיים.

של מי החדר המושכר לי על בעליו לשעה בשבוע,

שלה? שלי? שלנו?

של כל האנשים היושבים ופורטים בו את חייהם לסיבי מילים ומשמעויות שרק הם, ואולי, אם מזלם שפר

עליהם, גם היא מבינה? את מכאובי ומתווי העבר החוצבים עדיין סימנים בעכשיוו, את הנסיון, התיקונים,

העוולות, כאבי הנפש, הזכרון, המחילות הדוחקות כדי לחיות, הסליחות שחייבים לשמוע – ועדיין לא –

כדי לנשום את החיים שיש, על כל משקלם. את ההבנות, יסורי המצפון, חרטות, פניות מוטעות, בחירות

שהיו והפכו לחייך. את משפחתך, אהבותיך, שנאותיך, את עצמך.

שנים חיפשת, ועכשיו את מחפשת שוב. כמו נישואים אחרים. אהבה אחרת, חדשה.

של מי החדר הזה שיש בו מהטוב ומהרע שבך ובחייך.

שלוקח עליו את הקל וגם את הבלתי נסבל.

עוטף ומרגיע לרגעים מדודים, מאפשר לך להיות ולשוב לחייך שבחוץ.

רצפת בטון חרוטה  ומצולקת. מסומנת  בכל מה שקורה כאן. זוכרת הכל בסימניה.

של מי החדר הזה?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אבל פעם בשבוע, לשעה, הוא שלי, ושלה, וטוב שכך.

.

אהוב סודי

.

.

פעם. 1973.

להיות חיילת צעירה. להגיע סופסופ לבסיס הקבוע שלי, לעורר קצת מהומה,

לא בכל יום מגיעה דוגמנית צהובה ומוכרת לשרת בבסיס צהוב ומדברי.

למצוא את עצמי במקום מעניין ונחשב באררכיה הבסיסית ולהיות מרוצה,

כלכך מרוצה.

שמחה לקום בבוקר ולהגיע לעוד יום במשרד,

שמחה לחייך ליעל שהופכת להיות החברה-הכי-טובה-בעולם, ללבוש מדים,

לעבור בחדר אוכל צוות אויר לקחת שוקו/לחמניה

(פריווילגיה, אל תחשבו שזה היה פשוט לשכנע את מפקד המטבח )

ולפתוח את 'הלישכה'.

בית ספר לטיסה הוא מקום מצויין לשרת בו, להיות מזכירת המפקד היה אושר,

אין מילה אחרת. תפקיד מעניין, אנשים מצויינים וטרנר אחד.

טרנר היה מפקד שבלי לדעת, אף אחד לא ידע אז, הצליח להכיל את בעית הקשב

והריכוז של המזכירה שלו, אין לי מושג איך.

חיילת שהצליחה בדרך נס, זה עדיין מרגיש נס, לא למוטט ולפרק לגורמים את מערך

 בית ספר לטיסה של חיל האוויר תוך כדי שרותה הצבאי, תשאלו אותו,

את קצין החינוך והתרבות שלנו.

ועדיין נשאר לה, לחיילת הזו זמן ולב לבכות ולנדנד למפקדיה, לנסות לשכנע לתת

עוד סיכוי לכל פרח טייס מודח, והיא מבקשת רחמים על נערים מודחים שמתרסקים מול

פניה בימי ההדחה, מגיעים בעינים אדומות מבכי וגו זקוף, והיא מתחננת שלא ידיחו אותם,

ומסבירים לה שהניפוי הוא אמצעי שמגן, ששומר על חייהם ושהם יתגברו.

והיא ממשיכה ובוכה ואמפטית עד לילות חסרי שינה עבור הנעלבים.

ומדריכי הטיסה. אוהו, מדריכי הטיסה.

אנשי צוות אוויר שמגיעים לבית הספר לשנה/שנתיים כדי להיות מדריכים לפרחי הטיס.

והוא.

היה גם הוא, כמובן שהיה, הייתי בת תשע עשרה, ברור שהיה הוא.

טייס, קצין, מדריך טיסה, גבוה, שקט, ומקסים, אין מילה אחרת.

גדול, הייתי עוד לא תשעשרה. והוא מבוגר בארבע, חמש שנים, אבל אז? בגיל ההוא?

ארבע חמש שנים נראו והרגישו כפער בלתי אפשרי .?

אני חושבת שמהרגע הראשון שראיתי אותו, באמת. ממש מהרגע הראשון.

בעיקר העינים האלה.

וזה היה חד צדדי. כלכך חד צדדי (כמובן), איש לא ידע, אפילו לא יעל (אני חושבת).

סודי סודות.

עד היום אין לי ולא היה לי סוד שמור כל כך.

רק אני ידעתי. לעצמי. פטפטנית כפייתית נוצרת סוד לראשונה בחייה.

והוא?

אה…

הוא לדעתי, מתוך הגובה הזה והשלווה, והירושלמיות, הכיר בקיומי אני חושבת.

בכל זאת דוגמניה צהובה, פטפטנית, אנרגתית,  ישבה שם במשרד וחייכה אליו תמיד.

כן, הוא הכיר ואני חושבת שחיבב. אפילו מאד.

מעט הרגעים והשיחות ההפוכים שלי, שקטה, מהורהרת, ילדה טובה

ובעיקר הקצב שלי, כמות המילים, ההמולה והחיות שיכולתי לייצר היו הפַכִים שלו.

הוא היה מקסים ומושך וחייכן ורציני ושקט וקצת עצור וגם קצת/הרבה 'ילד טוב ירושלים'

בעיני הוא היה כלכך, אבל כלכך מקסים שאפשר היה פשוט להתעלף.

וככה עברו חודשים רבים.

מסביבי התרוצצו בלי הפסק, יעידו כמה מחברי הטובים הכותבים היום ב'רשימות' ובני

מחזורי, לא מעט, ואולי אפשר להגיד אפילו רבים מטובי בנינו בנסיונות חיזוריים נעריים

ומגושמים, כי סרבל הטיסה, דיבורי הג'י והסכין בכיס הקטן, לא  ב א מ ת שינו את עובדת

היותם בני עשרים ושלוש, ארבע, חמש, ושלנסות להתקרב, להתחבר, לדבר עם הסערה

הבלונדינית המערבלת את לשכת המפקד, הייתה אתגר שהפחיד ללא מעט מהם,

שמעתי מהם סיפורים שנים אחרי,

ואני, עיני עצומות, ליבי מלא, ובעיקר, שפתי חתומות.

מ א ו ה ב ת. אלוהים, כמה מאוהבת .

רק בגיל ש"עשרה" בסופו אפשר להרגיש בכל כך הרבה עוצמה וכל כך סודיות.

איש לא ידע חוץ מאהוד חנקין שחדרו היה צמוד לשלי,

שגילו, מידורו הפיקודי ובעיקר אופיו השרו עלי שקט ואמון ולאהוד סיפרתי הכל.

אהוד נהרג במלחמה.

שכשהמלחמה התחילה, עוד בשבת ההיא כשהגענו לבסיס,  בית ספר לטיסה פוזר.

פרחי הטיס פוזרו לבבסיסים שונים,

וכל המתגרים ומאתגרים, יפים, חצופים, אלו שידעו לצחוק ולהסתכן בשטויות

ולצאת לטיולי לילה במדבר ולקומזיצים סוערים באחר. שהגניבו את עצמם וחלק

מאיתנו מהבסיס כשאסור, ש'סחבו' פייפר קטן וטסו לתל אביב,  ראו משחק כדורסל,

ימי תפארת מכבי תל אביב היו הימים, וחזרו לבסיס בלי שהרגישו.

שחגגו את ליל הסדר הכי מוצלח ומרגש שהייתי בו ובשלתי בו בחיי, זה שנגמר עם

הרבה גיטרות, תוגת געגועים קלה הבייתה ותחושת חיות שרק מלחמה יכולה להבעיר.

מלחמה היא זכרון מוזר לחיילות.

כל אלה חזרו עם האזעקה הראשונה לטייסות האם שלהם ויצאו לשמים.

חלקם חזרו כמובן, וחלק כל כך, אבל באמת כלכך גדול ובלתי נתפס לא.

.

 את המלחמה הוא צלח בשלום.

הרבה ממפקדיו אמרו שבגבורה, כולל מיג שהפיל ושאר סיפורים שהם מספרים עם

תנועות ידים אלכסוניות ומוכרות, והמלחמה הגדולה נגמרה, בית הספר לטיסה חזר

לפעילות רגילה, להכשיר וללמד ולחנך טייסים וקצינים.

הוא חזר לביס"ט, ןעכשיו התקרבנו קצת יותר.

היינו חברים. סחבאקים. היו צחוקים וקינטורים וקפה, נס עם סוכר והרבה קצף שמושג

בסיבובי כפית אין סופיים בתוך כוס הזכוכית כמו שפעם. עומדים במטבחון הקטן עם

קפה ופטפוטים, והוא אפילו אומר מילה או שתיים על החברה שלו, בסרבל רגיל, לפעמים

בסרבל כתום, לפעמים במדים, ותמיד שובה לב, את הלב שלי.

והסוד שלי שמור, נשאר שלי. אפילו יעל, וזה אומר הרבה, לא ידעה.

.

19 אפריל 1974

טייסת האם. פנטום. אווירון יפה. עד היום הכי יפה בעיני. טיסה תקיפה בסוריה. הם נפגעים.

הוא והנווט שלו. הם נוטשים בתוך השטח. "אנחנו" מנסים להגיע אליהם.

בטח מנסים. הסורים, הפלחים, מגיעים ראשונים ולוכדים.

אנחנו יודעים שאחד פצוע ואחד הרוג, מה זה אומר?

אם תתפלל על האחד מה זה אומר על השני?

כשהייתי ילדה והייתי אומרת או חושבת על איזה ילד, הלוואי שתמות,

הייתי מתייסרת שבועות בתחושת ודאות שיש בי כח קסם נסתר, ועכשיו זה יקרה, ובאשמתי.

ככה הסתובבנו חבריו, אוהביו ופיקודיו כמו שאני בטוחה שהסתובבו חבריו ואוהביו של הנווט.

ימים ארוכים, מתנדנדים בין פחד לתקווה, בין בקשות והסכמים סודיים עם אלוהים,

ויסורי מצפון על מה שבקשת. ואז גילינו.

יוסי חנקין (אחיו של אהוד) שהגיע לבית ספר סיפר לי. הוא נהרג. הומת. נרצח.

האהוב הסודי שלי. הסודי ביותר שלי.

נסענו לירושלים, הגענו, אני חושדת עד היום שבכוונה, לסוף הלוויתו.

מעולם לא הייתי באזכרה רשמית שלו.

לבד הייתי פעם אחת.

.

יגאל סתוי –  האהוב הסודי שלי. עכשיו זה כבר לא סוד.

.

כל אחד והאוקטובר שלו

.

אהוד חנקין –  ישראל רוזנבלום –  גולדי –  אסטרייכר –  גליקמן גלבוע חגיאיתן ארז

בוסתן יורם –  גורי –  דובנוב –  יניב ליטני:) –  דורון שלו :) –  יוסי אליאל :)איילי :)

.

.

נוכחת

.

.

ביום שישי, אחרי ההקרנה החגיגית, של "עד החתונה 2"

בין פגישות עם אנשים שאת רובם לא ראיתי מסוף הצילומים, לצלמים – לרובם חייכתי ברצון ושמחה –

זה היה ארוע שהחלק שלי בו, ומקומי היו ברורים ומוצדקים.

בין תותים בקצפת, קאווה, גיא פינס, הוט ויס, צלמים המצלמים שוט ארוך מכף רגל עד ראש למטרות

מי לבש מה ומה דעתך על מוסד הנישואין ניגשת אלי בלונדה בפוני וקוקו גבוה, אמרתי לה.

בין מינגלינג, אליען שרצתה לחזור למצפה, אנשי "רשת", עמי עמיר מ"מטר" והרבה אנשי צוות, הפקה,

תעשיה שאת מכירה היטב, היו שעות הצהרים בשישי האחרון מקסימות ממש.

בדרך הבייתה,

בין טלפון לאסאםאס חשבתי על כמה היה נעים, על שבחרתי לעצמי משהו מדוייק ללבוש, על שכדאי

שאעצור לקנות חלב אחרת מה יהיה עם הקפה וחשבתי  הרבה על המפגש שלי ותוצאותיו , כלומר

פגישת לצורך ראיון לצורך יחסי ציבור לסידרה עם העיתונאית ההיא, אפרופו המקום שהייתי בו עכשיו

והנוכחות שלו באתרי ועיתוני הרכילות בימים הקרובים.

כשנפגשנו לצורכי הראיון היא התחילה בשאלה הבנאלית, המוכרת-לי-אם-להיות-כנה, לאן נעלמת.

לאן נעלמתן? הפעם הנעלמות הן מיקי קם, האשה העסוקה בתבל ואני.

–  למה את מתעקשת שנעלמנו?

–  כי נעלמתן קצת לא?

–  בואי נבדוק…. לי היו בשנה וחצי האחרונות, שתי עונות של "חשופים", שתי עונות של "עד החתונה",

מהדורה שלישית לספר ילדים, מאות אלפי כניסות לבלוג שלי וחיים… ולמיקי, מסתובב לי הראש רק

כמה היא עובדת כל הזמן….זה נעלמתן?

–   אני לא יודעת…..אז למה את לא נוכחת יותר?

–   מה זה נוכחת יותר?

–   ……..

–  אני אנסה לבדוק מה זה אומר נוכחת מבחינתך, טוב?

–  או.קיי

–  אם היית רואה אותי בחצי שנה מאז שחשופים ירדה מהאוויר נניח…… ארבע פעמים בוואלה סלב ועוד

..ץארבע פעמים שלש פעמים ברייטינג או פנאי פלוס, הייתי נוכחת?

–  אולי

–  או.קיי. אם היית רואה אותי עוד פעמיים בטייםאאוט, פעמיים ברכילות יום שישי בידיעות?

–  ………

–  ושכחתי, פרסומת לקורנפלקס בתפקיד האמא בערוץ שתיים, הייתי נוכחת?

–  כנראה שכן

–  אז הנוכחת שכל כך בוער לך לברר עליה כמעט לא קשורה ממש לעבודה שלי…….

–  אולי לא….

–  או. אז תגידי. עכשיו זה מתחיל להיות באמת.

–  מה האמת?

–  שאני לא רוצה.

–  מה זאת אומרת….זאת העבודה שלך, את עובדת בזה!

–  במה?

–  בלהיות, בלהיות נוכחת.

–  מי אומר?

– החיים

– אז זהו, שלא.

.

.
.
.
ואז עצרתי לחלב, חזרתי הבייתה וזאתי אמרה איך-היה-אמא-אני-רעבה-יש-מרק? זה נוכחת.
.
.
.

מה בין פרמיירה, בגדים והפרעת קשב

.

.

לפני כמה ימים הגיעה ההזמנה. בטלפון, במייל, באסאםאס ובדואר.

מירי מ"מטר הפקות" היא בחורה אחראית במיוחד.

גם הטלפונים מיחצ' "רשת" הגיעו והיה ברור שלמרבית ההפתעה, החודשים עברו

כמתוכנן ו"עד החתונה – עונה שניה" אכן מוכנה ועולה לאוויר בעוד שבועיים.

.

.

.

.

.

.

.

.

– רוצה לבוא איתי ביום שישי אחרי בית הספר?

– לאן?

– יש הקרנה חגיגית של עד החתונה

– יהיו הרבה אנשים?

– כן. אבל את מכירה הרבה מהם מהצילומים

– אני אצטרך להיות נחמדה?

– כן. או לפחות מנומסת

– מנומסת זה לחייך למי שאומר לי היי איה או שאת אומרת הנה, זאת איה שלי?

– כן.

– אז אני לא רוצה

– בטוח?

– ב ט ו ח!!

– טוב.

יפה. הגיע השישי. הילדה מתעוררת בבית ההוא, אני אחרי האנגאובר לא דרמטי במיטה

עם עיתונים וקפה עד אחת עשרה ואז מתקלחת ופותחת ארון להחליט מה ללבוש,

לפעמים הבטחון הבסיסי הטבוע בי אלוהים-יודע-למה-ככה-נולדתי-נשבעת שבתחום

הזה בגדים-שיער-אני-אראה-בסדר, לפעמים הבטחון הזה מתפוצץ לי מול הפנים בגדול.

אני פותחת את הארון שלי ביום שישי תכף פרמיירת צהרים ואין לי מה ללבוש.

אולי-זה-ילמד-אותך-סוף-סוף-שלפעמים-כדאי-לתכנן-מראש-יש-גבול-לשאננות.

אני מחפשת ללבוש משהו וצריך שזה יהיה יפה, נוח, קולי, מדליק.

שלא יהיה משתדל מדי,

לא מהודר מדי,

לא קורבן אופנה,

ומצד שני שכן יראה נפלא.

שיזכיר למי שצריך שכן, בטח שאני יכולה לסחוב עלי קמפיין לנשים-לא-ילדות,

ובכלל, שאני אהיה לבושה נפלא ואראה מקסים.

או ההיפך, מה שיצא.

זה לקח שעה והמיטה שלי נראתה ככה

חדר האמבטיה ככה:

.והוחלט ללכת על בטוח: ג'ינס,

.גופיה לבנה וג'קט. או העור החום או השחור

.והפנינים שקבלתי מסבתא

.

ואז, אחרי שעה, בערך, אורגן זה:

שישי בצהרים. מזג אוויר נפלא ממש. קפה טו גו תוצרת בית, טלפון לוודא שזאתי בסדר,

ספרינגסין בסידי, הוא תמיד עושה לי מצב רוח טוב וחזק, תנועה הגיונית ליום שישי והכל טוב.

אני חונה בחניון הגדול מאחורי הסינימטק, מציצה במראה,

השעה אחת וחצי כמעט ואני ממהרת צעדים. הרחבה לא עמוסה ואין בה תחושה חגיגית.

אני מזדרזת כי אולי יש איזה טכס קטן דווקא לפני ההקרנה במקום בסופה כנהוג,

ואני נכנסת כרוח סערה.

סינימטק תל אביב מקבל את פני בשלווה ושיגרת יום שישי רגילה.

אני עומדת בכניסה לסינימטק ופשוט צוחקת בקול רם. בחיי.

זו לא פעם ראשונה, גם בטח לא אחרונה ובכל פעם זה מצחיק אותי מחדש.

בשבוע הבא. אותו מקום. אותה שעה.

הקרנה חגיגית ל"עד החתונה – עונה שניה".

אני אהיה שם, בטח שאהיה,

ולא יאמן, אני יודעת בדיוק מה אלבש.

.

מתי בפעם האחרונה

.

.

כבר היה כמעט שש אז הרמתי את עצמי ממיטת שישי ועיתונים – אם הייתם אומרים לי לפני כמה

שנים שהשעות הנפלאות האלה של שישי ועיתונים במיטה יחזרו לחיי, לא הייתי מאמינה לכם –

התווכחנו עם הכלבה אם היא רוצה להשאר בתוך הבית או בחצר –

אנחנו היינו בעד החצר, היא ניצחה כמובן, ונסענו.

שישה רמזורים, שמונה דקות. הגענו.

חלון המטבח היה פתוח ומואר ויכולתי לראות דרכו את התמונות הצמודות למקרר –

פעם החתול שלנו נעלם.

אחרי כמה חודשים, בלילה חורפי אחד, הם כבר היו לבושים ומוכנים לצאת לתיאטרון ראינו

אנחנו-כבר-לא-זוכרים-מי-ראה-ראשון צללית של חתול יושב על אדן החלון. הוא חזר הוד ליטופו והמשיך

לחיות איתנו במלוא רודניותו החתולית כאילו לא קרה כלום הרבה, ממש הרבה שנים –

מאז אני מעיפה תמיד מבט אל החלון המלבני הזה. לכי דעי מה יצוץ עליו במפתיע.

אבל הבית הזה מלטף כבר הרבה שנים כלבים ולא לחתולים למגינת ליבה של גברת הבית,

ואתמול כשהגענו, הגוש השחור והקופץ שהצליח לחמוס – על חשבוני כמובן – כל כך הרבה אהבה

מההורים שלי בשנים האחרונות כבר קפצה ליד השער מהתרגשות לקראתנו.

הקדמנו. היינו רק שתינו.

אני התנדבתי מראש לבשל משהו אז ניגשתי למטבח, אמא שלי לקחה את הנוער למכונת התפירה

ללמד אותה משהו על תפרים ישרים – מי אמר בית ספר אנטרופוסופי ולא קבל רגעי נחת – ואבא

שלי עמד לידי ועזר לי לקלף ירקות, למצוא את המחבת שחיפשתי ולהיות.

אחר כך הגיעה הקטנה, שלש וחצי שנים ביננו והיא הקטנה לתמיד. לא חשוב כמה תתמרד, זה לא

יעזור לה. והגיע הגיס הכי נחמד שמישהי יכולה להרוויח – ולא, הוא לא קורא את הבלוג הזה –

ושני הארוכים. הוא תכף משתחרר, היא תכף מתגייסת והעולם שותק על מהירות הזמן הגונב את

שנותינו בלי שבכלל הבנו מתי התחילו לספור.

הגדול, אח שלי, זה שנולד ראשון. הבן הנבחר שמלך במשפחה הרבה שנים עד שהתחלנו להופיע

ולדרוש את ליטרת האהבה שלנו, לא מגיע באופן סדיר אז היינו אנחנו, הגרעין הרגיל של ימי שישי.

אבא, אמא, שתי בנות, גיס ושלושה נכדים.

והיה נעים. לא היו עניינים כמעט בכלל. אי אפשר בלי עניינים בכלל.

בקשנו מהם לעזוב לנו את הכלים בבקשה שישבו איתנו – אני לא מצליחה להבין את הצורך לפנות את

ה כ ל מהשולחן ברגע שמסיימים לאכול – אני לא מסדרת…אני כבר חוזרת לשולחן….. – הנוער יצאו

לקטוף פומלות מהעץ המטופח של סבא שעמל אחר כך בתנועות מוכרות כל כך לקלף אותן עבורם,

הקטנה זרקה עלי מבט זועף אחרי הערה שהערתי בשקט למרות שיכולתי להתאפק ואני עברתי את

הכביש להגיד שבת שלום לדודה הכי הכי אהובה שלי.

כשחזרתי הם היו מול הטלוויזיה. כרגיל. יום שישי, חדשות, והפעם גם ארץ נהדרת you know.

עמדתי בהול – אני לא מצליחה להתרגל למילה המוזרה הזו – והבטתי עליהם.

גבר ואשה מבוגרים ממש.

אשה עם בעלה ושני ילדיהם.

אמא ובת.

וחשבתי על אח'שלי הגדול שנמצא בביתו עם המשפחה שלו –

עבור בנותיו הוא ואשתו והן עצמן זה הגרעין.

והאחיינית שלי, יודעת שהגרעין הוא אחותי וגיסי ואחיה.

והגרעין – הסדוק משהו בסגנונו אבל לא במהותו – של הבת שלי הוא אמא, אבא והיא.

ובעיקר חשבתי שאני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהיינו רק אנחנו.

חמישתנו.

אבא שלי. אמא שלי. אח שלי. אחותי ואני.

.

ארבעה אנשים שאיתם ומולם אין בי כלום למעט אני.

אין לי צורך להגדיר את עצמי, אין לי אחריות הורית, אין לי פאסון לשמור, אין לי צורך להיות במייטבי,

להראות טוב, להשוויץ, להוכיח משהו – טוב, חוץ מעניינים פסיכולוגיים הנידונים בחדרים אחרים –

אלא פשוט להיות. לטוב ולרע הם שלי. אני שלהם.

אני חתומה בחותמם של ארבעת האנשים האלה, בלי יכולת לחמוק, והם בשלי.

ואני לא יכולה לזכור את הפעם האחרונה שהיינו לבד, רק אנחנו.

תהליכים וחדרי חושך

.

.

 

אני אוהבת צילומים.

הרבה מזכרונותי הם תלויי צילומים.

לא רק בגלל הזכרון המוזר שלי והפרעת הקשב. לא רק צילומים מחיי המקצועיים, אֶלֶה

מודבקים באלבומים, מותכים לפסי דבק צהבהבים. שאריות נעורי הפוטוגניים מצתהבים

לנצח באלבומים עבים ובויידמים מעלי אבק. נערה צהובה בעתיד צוחקת אל מצלמה

ממגנטת: "מה ז א ת סבתא?" – הם נקרעים מצחוק, נכדי העתידיים.

פעם, לא כל כך מזמן, או שזה רק נדמה לי שלא מזמן, דרך זכרונות וסיפורים להכנס

לפנתיאון האישי הייתה ארוכה יותר מקליק דיגיטלי ודאון לואוד למחשב – ואין קליק.

פעם הזכרונות המצולמים שלנו, קמו לחיים וזכו לחיי נצח מאובקים רק כשהנגטיב פותח,

והתמונה הודפסה.

.

2010

רגעים יפים, קרובים עברו עלי עם אבי במרתף הבית שלנו. בריבוע הבטון שבנה לעצמו

בין פינת הכביסה שלה, לפינת הנגרות, שלו. חדר משלו. כאילו קרא סופרות אנגליות.

חדר חושך. ממלכה.

שולחן ועליו מכונת ההגדלה הענקית. אסור. פשוט אסור לגעת בה, צלוחיות פלסטיק

מלבניות, שחורות וגדולות, רדיו, אופססס, טרנסיסטור מנגן בשקט עם הפסקות לחדשות:

כאן קול ישראל מירושלים. מנורת קטנה מעל הדלת מאירה באור כתום חלש, קלוש, את

החלל ואבא אחד עומד שעות ארוכות, לילות אין סופיים ומפתח תמונות, מציל ומפרנס את

משפחתו בעבודה צדדית, סיזיפית. הופך אהבה ותחביב לחבל הצלה ומאבד בדיעבד, כמה

עצובה הייתי כשהבנתי, את אהבתו לצילום, אחרי קריסה כלכלית ע"ע מלחמת התשה

ארוכה בששים ושבע ומיתון אכזרי וממוטט.

תמונה ועוד אחת, ואחת נוספת,  מלכות אסתר אחרי שוטרים עבריים מתממשים ובאים תחת

ידיו הטובות של אבי.

הנגטיב מונח בתוך מכונת הפיתוח, ה'פריים' נבחר, נייר הצילום מונח במקומו. תכף תזרק

עליו להרף עין מדויק אלומת אור דקה, שניה יותר מדי או שניה פחות מדי של אור והמציאות

שצולמה תעלם ללובן יתר או שחור מוחלט.

האלומה נדלקת, הנייר מוכנס בתנועה מדוייקת לתוך צלחת ראשונה, המְּפַתֵח,

וזה מתחיל כמו מעשה קסמים של ממש.

אם מביטים אל תוך הקערה – אפשר לראות.

האור הכתום מאפשר ראיה.

אם לא מורידים מבט רואים את  ז ה קורה.

בקווים איטיים של אַפוֹר הולך ומתחזק, מתהוַוה בתוך הקערה, על הנייר מציאות.

מתגלה עולם של רגע. שניה קפואה שמספרת הכל, אם רק יודעים או רוצים להתבונן.

ואז, ברגע מדוייק, כשהתמונה ברורה ואסור לה להמשיך להיות בחומר אפילו שניה

נוספת, כי כמו בכל דבר יגיד אבא, אסור להגזים, צריך לדעת את הגבול.

וברגע האחד המסויים, אני מושיטה יד כשהוא מסמן או אומר, כבר גדלתי והוא סומך עלי,

אני אוחזת במלקחיים גדולים ובמהירות ובזהירות אין סופית,

כי מי שלא נתקל במבטו המוכיח והשקט של אבא שלי, לא יודע יסורי מצפון מהם,

אני מחזיקה את התמונה שמגלה לנו סוף סוף מה היה, שולפת אותה מקערת ה'מפתח',

נותנת לחומר לנטוף ומעבירה באיבחה לקערה השניה  עם החומץ.

העולם שנגלה קופא. פריז-פריים.

דקה בחומץ ומַשְהו מתקבע לנצח,

ואבא מהנהן.

שולפת מהחומץ, מנענעת בזהירות,

אבא מציץ, מאשר, ממשיך בשלו, ולקערה השלישית והאחרונה.

תמונה אחר תמונה גולשות למפתח, לחומץ ולפִיקְסֶר – החומר המקבֵּע.

שטיפה ארוכה במים. יבוש. מיון לפי הזמנות. הכנסה למעטפות עם שמות.

ארבע מלכות אסתר במעטפה אחת, שני שוטרים בשניה, שלום כיתה אלף.

אבא ואני בקו יצור פרטי.

זמנים מודרנים של ממש במרתף בית ברמת החייל.

ועכשיו,

מי סופר כמה שנים אחרי,

חדר החושך של אבא, המצלמות שלי, המילים שלי, ואני, בונים לי סוף סוף, כנראה,

חירות.

2018 רלוונטי מתמיד

.

חייזר או חרגוזאור?

/

/

שבת בהירה באמצע החורף. הגינה ניראת כמו אחרי צונאמי.

יאללה, אמרתי לה, מגרפה, מטאטא גינה, כפפות עבודה ופח ענק.

המשימה: איסוף עלים.

אספנו אספנו אספנו עד שהגענו לחלק האחורי של הבית שם מונחים כמה כאלה.
.

נגשתי אל אחד כדי להזיז אותו. יקום התגלה יפה ומלא הוד קדומים

וכשהתקרבתי, משהו לא ברור צד לי את העין

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אז התקרבתי….

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועוד קצת

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועוד

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עד שהעדשה כמעט נגעה בו.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועכשיו אתם יכולים לנסות לשכנע את הבת שלי שאין חייזרים……

.

%d בלוגרים אהבו את זה: