Tag Archives: חופש

הם שבו לבתיהם ( לא סופי )

.
.
לראשונה בחיי ניסיתי לתרגם שיר. זה עונג גדול.
.
אין לי מושג איך מבחן התוצאה.
.
זה השיר הראשון בספר "The complete poetry" של מאיה אנג'לו הנהדרת.

                   .

.

.

הם שבו לביתם / הם חזרו לבתיהם/ הם חזרו הבייתה

 

הם שבו לביתם וסיפרו לנשותיהם

שמעולם, אף לא פעם אחת בחייהם,

הם ידעו a girl  כמוני

אבל…הם חזרו לבתיהם.

 

הם אמרו שהבית שלי נקי, ללקק (מהרצפה)

שלא אמרתי מעולם מילה רעה

( שמעולם לא אמרתי מילה רעה )

שהייתה בי אווירת מסתורין

אבל…הם חזרו לבתיהם.

 

דברי הלל עלי נישאו על שפתי כל הגברים,

הם אהבו את החיוך שלי, שנינותי, ירכי,

הם בילו איתי לילה, או שניים או שלושה.

אבל…

%d7%90%d7%a0%d7%92%d7%9c%d7%95
 
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
                                                          They went home
.
                                           ,They went home and told their wives
                                                   ,that never once in all their lives   
                                                      ,had they known a girl like me
                                                               .but… They went home
 
                                          ,They said my house was licking clean
                                                  ,no word I spoke was ever mean 
                                                                ,I had an air of mystery
                                                               .But… They went home
 
                                                ,My praises were on all men's lips
                                            ,they liked my smile, my wit, my hips
                                        .they'd spend one night,or two or three
                                                                                            …But
.
.
.

טְרֵיילֵר

.

הקיץ הזה, הנוכחי, החופש הגדול האחרון בחיי הזאתי ובחיי שלי הוא טריילר,

זה כבר ברור.

ברור גם שיש יתרונות בחופש שבו שהיא עובדת שבע עד ארבע, ששה ימים בשבוע,

אפילו לא מעט כאלה בשבילי:

אין השכמה,

אין ארוחת בוקר,

אין הכנת סנדוויצים לארוחת עשר, לארוחת צהרים.

אין הסעות (הקפצה קטנה אמא, פליזזז) לאוטובוס.

אין הסעות מבית ספר.

אין טלפונים אמא שכחתי.

אין אני צריכה כסף (כמעט).

אין להכין ארוחת צהרים מלאה, מאכילים גם את המדריכים בקייטנה, יש להכין ארוחת צהרים קלה.

אין מעקבי שיעורים.

אין מערכי התכוננות לבגרות.

אין שלוש מכונות כביסה בשבוע, יש (יחי) חולצות צהובות עם המילה: מדריך!

אין מאוחר לכי לישון,

אין שעות טלוויזיה אין סופיות.

יש המון זמן וחיים בלי שעון פנימי מכוון לזמן האמא שאני, כמעט רק לזמן אני,

רק כמעט אבל בכל זאת, זה ברור.

הטריילר לחיים ההם שסיפרו לך עליהם פעם, מזמן, התחיל.

זה שסיפרו לך עליו, אז,

כששעות אחר הצהרים נמתחו לשעות שנראו שלא יגמרו לעולם,

אמרו לך (ולי) שפעם כשהיא תגדל והיום שלך יחזור להיות שלך כמעט לגמרי,

להוציא קצת ענייני

אוכל,

כביסה,

הסעות,

סידורים,

אפשר כסף בבקשה,

ופה ושם גם

שיחה (קצרה),

עצה,

ליטוף,

ווטסאפ

או צעקות שמחה בגלל זימונים מרגשים באמת לצבא של ההגנה,

תזכרי בגעגוע את הימים שהיא לא זזה מצידך, מלפניך, ומאחוריך.

אנחנו בדשא

אז הטריילר מוקרן, אני יושבת באולם חיי וחושבת שרגע, עוד קצת, הסרט קצר מדי…

.

שאלה ללימור לבנת: כָּכָה בְּסֵדֶר?

/

חלק ממכתבה של לימור לבנת:

"…….אני שמתנגדת לצנזורה, קוראת לכולכם לצנזורה עצמית.

אחרי הכל, מדינת ישראל היא דמוקרטיה להתפאר בה, אבל דמוקרטיה מתגוננת כי מול חמש

המצלמות השבורות יש אלפי משפחות שבורות מהטרור הפלשתיני.

על זה – אתם לא עושים סרטים, כי אתם חיים בסרט.

הגיעה העת לחשבון נפש של אותן קרנות קולנוע ישראליות וכנראה גם של איגודים אשר תומכים

בסרטים אנטי ישראליים המוציאים את דיבתנו רעה בעולם.

…..

הגיעה העת שאותן קרנות כמו גם כל מי שחופש היצירה והאמנות חשוב בעיניו יתחילו לגלות אחריות.

הגיעה העת שאותן קרנות אשר מעניקות פעם אחר פעם במה להתקפות וביקורת נלוזה על מדינת

ישראל בשם "הנאורות" כביכול יפקחו את עיניהן, ויראו שרק אצלנו יש דמוקרטיה כה חזקה וחסונה,

שמאפשרת חופש ביטוי כה רחב, והגיעה העת שבפעם הבאה כשאתם מנהלים 'דיון' על עתידה של

הדמוקרטיה הישראלית, תחשבו מה היה אילו הייתם חיים במקום אחר…."

.

אז רק רציתי לשאול כבודה, ככה זה בסדר?

ללימור לבנת

/זה שזוכה עכשיו לבורות מופלאות בעולם ונמכר כמו רוגעלך חמים,אופס

אופס, שכחתי לשאול. ב"עלטה" סרט שנפתח כאן השבוע, סרט הזוכה לבקורות מופלאות בעולם ונמכר

כמו רוגעלך חמים – את רואה? אני שומרת על הצביון היהודי שלי – אני משחקת בתפקיד אורח קטן,

ממש קטנטן, אבל מה? אני משחקת אמא של עורך דין מקסים, יהודי וישראלי כמובן שמתאהב בגבר

מקסים, אינטליגנטי, רגיש, יפה תואר, תואר שני בפסיכולוגיה, מה שתרצי, פשוט מושלם, אבל מה?

ערבי. פלסטיני. צרות גדולות עם האהבה הזאת, אל תשאלי. הכיבוש והגדרות והשב"כ גורמים הרבה

צרות, לא כולן בצדק למען האמת, לשני הגברים האלה, אז רציתי לשאול, בדיעבד: את חושבת שאני

צריכה להתחרט שלקחתי את התפקיד? לבקש סליחה וחרטה? אחרי הכל עוד יחשבו שיש כאן אזרחים

ישראלים, יהודים, שהם הומואים ובנוסף, לא תאמיני, מתאהבים בפלסטינים?

לתשובתך המהירה אחכה.

.

10 מסקנות מהליכת בוקר

.

1. האביב כאן. החרציות מצהיבות את העין, העשב ירוק, הפרפרים (בחיי) מתעופפים, והשמים.  זה ירוק נשבעת מוקטן

2. השדה הגדול בין רמת אביב לגלילות הוא סוג של נס

3. כשאת עומדת באמצע השביל ורוקדת כאילו את לבד בחדר השינה שלך עם מוסיקה

בפולווליום ושירים כמו זה בהמשך, נתתי לאייפוד לבחור, במשך דקות ארוכות, ממש ארוכות,

עוצמת עינים, מרגישה את השמחה (נשבעת) ושמחה לרגע, נטו שמחה, אין ספק שזה הרגע

שיעקוף  אותך גבר הולם בריצה ויביט בך: תפשת אותי על חם קראתי אחריו. לגמרי, הוא ענה,

אבל היית מקסימה.

4. מישהו טרח שתהיה לו נקודת תצפית נוחה בסיום הטיפוס     כסא ועץ

5. כלניות שדה נמוכות בהרבה מהכלניות בחנויות. יש (חשבתי שנעלמו) תרמוסים סגולים ומטה אהרון.

6. תולעים זהובות גדלות מתחת לקורים כסופים.

קורים מוקטן

7. כשאת שרה (נניח, לא בטוחה שזה השם המדוייק לפעולה הזאת) את "מישהו סגר את הזרם"

אל תתפלאי שלהקת אנפות לבנה ויפייפיה תתרומם בשדה שלידך ותדגים לך הרמוניה ויופי.

8. את לא באמת יכולה לסחוב את גזע העץ הכרות והמדהים כל הדרך בחזרה.

9. ל. מותק, כמעט קראתי לך להצטרף אלי כשהייתי מתחת לבית שלך :)

10. השמחה, אדרנלין, וי על פעילות יומית ובעיקר הרוחב שהנפש שלך מגלה. בוקר טוב.

.

לכבוד: מנהל מוזיאון ישראל, ירושלים

.

נשלח גם במייל:

מנהל המוזיאון: chandime@imj.org.il

דובר המוזיאון: chandime@imj.org.il

..

.

שלום לכם.
.
.
קראתי בצער רב, ואמיתי, על החלטת המוזיאון להקציב שעות ביקור נפרדות לגברים ונשים
.
במוזיאון ישראל.
.
זו החלטה עצובה,
.
זו אפליה על רקע מגדרי, 
.
כניעה ונסיגה נוספת בפני הכפיה הדתית והלך הרוח הקיצוני המפעפע במדינה.
.
מהלך מפלה, כופה ומטעה
.
וכמה חבל שאתם, האמורים להוביל מהלכים תרבותיים, נאורים ומחנכים מצטרפים אליו.
.
.
.
.
אבל עד שתחזרו בכם לא אבקר במוזיאון ישראל,
.
ככל שיהיה נפלא ומשופץ ומרחיב דעת ולב.
.
עד שתחזרו בכם אעשה ככל יכולתי להפיץ את מעשה האנטי שוויוני והמיותר הזה
.
בכל הכלים העומדים לרשותי.
.
.
חלי גולדנברג
..
.

מדרון חלק # משכנות שאננים ודמוקרטיה, מה האמת?

.

שני הסופרים שיישאו השנה דברים באירוע הפתיחה של פסטיבל הסופרים במשכנות שאננים התבקשו

להעביר את נאומיהם להנהלת הפסטיבל מראש. אני מעתיקה שוב: התבקשו להעביר את נאומיהם

להנהלת הפסטיבל מראש. למה? ובכן, באירוע לפני שנתיים, שנערך במעמד נשיא המדינה שמעון

פרס ושרת התרבות לימור לבנת, נאם הסופר ניר ברעם והדברים שאמר עוררו ביקורת ואי נחת.

ברעם העלה בנאומו את התהייה אם אפשר לדבר רק על ספרות מבלי לגעת בתנאים החברתיים

והפוליטיים שבהם היא נכתבת. "תחת גלימת הקורבן שאמנם נתפרה לנו, היהודים, על ידי ההיסטוריה,

אנחנו עדים להפרה שיטתית של זכויות הלא-יהודים בתוך מדינת ישראל ובשטחים הכבושים", אמר

אז ברעם.

אז מסתבר ומתברר שהמדרון חלק מכפי שחשבנו והסכנה לחופש הדיבור במדינת ישראל 2012

היא כבר לא רק סכנה תיאורטית, תחושת פראנויה אצל השמאלנים האלה, אלא עובדה ממשית:

אנא מסור לנו את נאומך מראש למעו נוודה שלא תגיד דברים שאסור, שלא תמתח בקורת,

ח ל י ל ה, מול נשיא המדינה או מול הודה של הגברת לימור לבנת – זו שתחלק פרסים על סרטי

ציונות בכזו שמחה בעוד כמה חודשים, הו, איזה מפעל מלבב – בטכס ההוא בודאי לא תדרש דרישה

כזו, כי כידוע (?) ציונים לא מותחים בקורת על מדינתם, או אולי צפויה שםהפתעה? כנראה שלא.

.

בטקס פתיחת הפסטיבל שייערך ב-13 במאי יישאו דברים שני סופרים,

לסלו קרנסהורקאי ההונגרי כנציג הסופרים הזרים, וצרויה שלו כנציגת הסופרים הישראלים.

אני לא יודעת אם יש בהשתתפות רווח אמיתי מעבר לכבוד,

האם יש בו גם הטבה כספית שאין לזלזל בה,

אני רק יודעת שהציפיה שלי מסופרים, מאנשי תרבות, מילים וכשרון,

לשמור על הקו הפנימי החזק שלהם, על אמות מוסר וחופש מינימליות (לפחות), ולהבין את

המשמעות האמיתית, המסוכנת באמת לחופש הביטוי במדינה דמוקרטית, ולסרב לקחת חלק

בארוע פרדוקסלי כזה.

מי שלא מוותר על הכבוד והיקר ונכנע -לא מקנאה בה ובו, בעיקר בה – בלי קשר למה תכנן/ה

להגיד, אם דברי ספרות ורוח האדם ואם דברי מוסר ומצפון ורוח האדם והמקום, לנסיון הזה

לפגוע פגיעה חמורה כלכך בחופש הדיבור יפסיד, ואנחנו בעקבותיו הרבה יותר.

המורד חלק ומתעתע מכפי שחשבנו.

.

נ.ב.מנהלת הפסטיבל, טל קרמר, אמרה אתמול כי "בעקבות מה שקרה עם ניר ברעם ביקשנו מהסופרים

השנה להעביר את נוסח הנאום. זאת היתה טעות הפקתית שלנו, למרות שאני לא חושבת שתפקידי לשים

מחסום ולעשות צנזורה. יקירתי, אם את לא חושבת שמתפקידך לשים מחסום ולעשות צנזורה,

אז למה את עושה בדיוק את זה?

.

איך הצלחתי להתנתק מהאינטרנט ולהשאר שפויה

.

האם אני מכורה לרשת? לפייסבוק? לבלוג שלי? לגוגל? למייל? טוויטר (קצת פחות) פינטרס

(בקטנה), ושאר אתרים, רשתות ועניינים? כן, לגמרי.

האם אני מבינה שהצורך להיות אונליין כל הזמן, לדעת ב ד י ו ק ברגע שדברים קורים גם אם הם

חסרי חשיבות אמיתית ושוליים עולה לי במחיר אמיתי גם אם לא רק כלכלי? כן.

האם אני כותבת פחות? מצלמת פחות? קוראת פחות? רואה פחות סרטים?

מייצרת פחות משימות, פגישות, ראיונות, אודישנים, סרטים דוקומנטרים, תערוכות, רעיונות,

קידום אני, אסרטיביות בונה ובכלל, כי מה רע כאן, מולכם, מול המסך? בטח.

אז זהו שהגיע הרגע שהבנתי שדי, שצריך מינון הגיוני לדבר הנפלא הזה שקוראים לו הרשת

ובדיוק, כמו שזה קורה תמיד, נפל לחיקי הוירטואלי לינק לכאן –

Freedom – Internet Blocking Productivity Software

/

/

/

/

/

/

.

אתמול בבוקר החלטתי לנסות את הראשון מבין חמשת הנסיונות שהם נותנים לבדיקה.

יום ראשון תוכנן להיות יום אפקטיבי בבית.

כתיבה, עבודה על התערוכה – זה כל כך יותר קשה ממה שחשבתי – טלפונים, ניירת בכמויות

שאתם לא באמת רוצים לדעת, צעדים אסרטיביים ולא קלים מול כמה אנשים וכמובן הכנת

צהרים, החלפת בגדים מחורף לקיץ והרשימה יכולה להמשיך. מנסיון עבר, אם אני בבית

והמחשב פתוח, אם אני מצליחה לעשות וי על רבע ממה שתכננתי, שחקתי אותה.

זו לא אני, זה אתם, מפתים.

המייל מצפצף, הפייסבוק מתריע, הטוויטר קופץ, אתרי התערוכות, עיתונים, מגזינים,

חדשות, רכילות, פינטרס, נוטיפיקיישנס, הודעות ומה לא מקפיצים אותי ושואבים אותי בחזרה

לבאר התוססת ולא נגמרת לעולם הזו, וכלום לא באמת עזר. הלקאות עצמיות, החלטות, נדרים,

שבועות, פתקים, תזכורות, וכלום.

עד אתמול.

אתמול ברבע לתשע בבוקר הפעלתי את "פרידם" ל180 דקות,

האמת שהיה בי סוגשל מתח. אני לא רגילה לא להיות מחוברת לרשת אם אני בבית,

בחוץ אני מתורגלת לא להציץ, לבדוק את הבלקברי הרבה,

רק אסאמסים, ווטסאפ בדרך כלל,

אבל בבית, כל הזמן, בין עניין לדבר, בין משימה למטלה, בין פרק בספר לפרק בטלוויזיה,

בין בישול לקיפול כביסה, ביו טלפון למקלחת, הרבה. הרבה יותר מדי.

ואתמול, ברבע לתשע בבוקר,

אם אני אנסה להסביר את השקט, המיידי, שנפל עלי ברגע שהתוכנה עצרה, חסמה, העלימה

לי את האינטרנט מהמחשב לא בטוח שאצליח.

ידעתי שאין חיבור לרשת, ידעתי שהכל בסדר, שזה  תלוי בי, שזה בשליטה.

שאם אעשה ריסטארט הוא יחזור,

וידעתי שבעוד שלוש שעות המחשב יחזור להיות "שלי". רגיל, מחובר ועם העכבר על הדופק,

והידיעה הזו הרגיעה אותי באמת והביאה לשלוש שעות פוריות ויעילות באמת.

היום שוב התנתקתי,

בחרתי רק לשעתיים. אחר הצהרים. זאתי התכוננה למבחן ואני….הנה התוצאות: בית מסודר

יותר, תיקיה אחת ממויינת, פלפלים ממולאים על האש ואפילו סיפור מספר ארבע  ב"חיי

נערות ונשים" נקרא עד סופו.

עכשיו סוף היום,

זה כבר היום השני שאני מסיימת בלי יסורי מצפון על זמן שנמתח ואודה ונעלם מול מסכים

סתמיים. אני אוהבת את הרשת עד מאד, היא חלק חשוב בחיי. יש בה שפע טוב, מעניין,

מרתק, מועיל, מבדר ומה לא, ואת החלק הממכר, פורט חיים לשעות של כלום אני חושבת

שהצלחתי להכניע היום.

המטרה: להתנתק באופן מודע וממשי יום יום, אפילו לשעה.

שלא יהיה יום שלא אזכור שהשליטה אם כן או לא היא בידי,

ועם התוכנה המופלאה הזאת – עשרה דולר אגב – אני יכולה.

גם אתם אם אתם מרגישים ככה,

.

ורוצים.

.

רעֵב לצדק

.

.

במחלקה הפנימית ב' בבית החולים זיו בצפת שוכב צעיר פלסטיני תשוש ורעב, והוא עלול למות בכל רגע. מצבו הולך ומחמיר, הוא כבול למיטתו באזיקים בידו האחת ובשתי רגליו, סוהרים שומרים עליו יומם וליל והוא שובת רעב כבר חודשיים רצופים. חאדר עדנאן שובת רעב במחאה על שהתעללו בו, לדבריו, בחקירתו והשפילוהו, ובעיקר במחאה על מעצרו הממושך בלא משפט.

מי אחראי על ההחלטה לתת לאדם לגסוס כך, אדם שבוחר יום יום, שעה שעה ל א לאכול. בוחר למות כדי לעמוד על זכויותיו לצדק, לשיוויון. כמה כוחות נפש, כמה עמוקה צריכה להיות אמונתך בצדקתך כדי להביא על עצמך גסיסה ארוכה ומייסרת כזאת?

בן 33. אשה, שני ילדים קטנים.

מה יש לכם?

מה הביא אתכם לאטימות לב כזאת?

להצמדות לנוקשות, גאווה ויהירות של כובשים?

כמה כוחניות אתם חייבים להפגין מול מי שלכאורה חלשים ממכם?

בינתיים אגב, הוא מנצח, אפילו אם ימות.

ובעיני, בעיני, אין הבדל בין הסטודנט הסיני שעמד מול הטנק בכיכר ההיא, ובין חאדר עדנאן. אין .

/

/

/

/

/

בעיני הוא גיבור.

סיורי תלמידים לחברון, גדעון סער ומורים

.

.

ככה צריכים להיות מורים. כאלה המאמינים במקצועם, ביעודם, בחופש שילדים צריכים לקבל.

חופש חשיבה, אמונה, לימוד כדי לגדול להיות אנשים חושבים, משכילים ומפוכחים.

יום קרה דבר נפלא.

יושרה ואומץ וחוסר פחד התגלו במערכת החינוך הישראלית, טוב, בחלקה.

מאות מורים מסרבים לצאת לסיור בחברון.
לראשונה בתולדות מערכת החינוך, מכריזים מורים מרחבי הארץ על סירוב לבצע מדיניות רשמית
של המשרד – התוכנית "ביקורים בארץ האבות".

"ייתכן ואנחנו ניצבים בפתח תקופה שבה אנשים צריכים לשלם מחיר אישי כדי לעצור את הגל

הלאומני שתוקף אותנו. אני מקווה מאוד שמורים אחרים לא יפחדו, כי אנחנו בפירוש לא מתכוונים

לסגת או להירתע מאיומים כאלה או אחרים. מערכת החינוך נתונה למתקפה ולהשתלטות של כוחות

קיצוניים, פוליטיים, כשהמגמה היא להפוך את החינוך לאינדוקטרינציה. לא עוד".

את הדברים האלו אמר אתמול אודי גור, מורה לספרות ומחנך כיתה י"ב בתיכון הניסויי בירושלים.

"אנחנו רוצים להגיד לשר החינוך באופן ברור: אנחנו והתלמידים לא חיילים שלך", מדגיש גור.

"זו לא אמירה של השמאל הפוליטי אלא של מורים שמעוניינים שהתלמידים שלהם יגבשו דעה עצמאית

ומושכלת. הסיורים האלה לחברון ולשילה הם הדבר הרחוק ביותר מכך שאפשר להעלות על הדעת,

מכיוון שהמטרה שלהם היא בכלל לא חינוכית. היא מטרה שנועדה ליצור הזדהות רגשית ולעצב

ילדים כחומר גלם תוך צבירה של הון פוליטי".

.

איתי שניר, מורה לפילוסופיה בתיכון אלון ברמת השרון, אומר כי "התוכנית הזו מהווה אנטי מוחלט

לרוח והפתוחה שאני מלמד על פיה. במובנים רבים הגיעו מים עד נפש. הדברים שקורים במשרד

החינוך הם מספיק חמורים כדי שאני וכמוני מורים אחרים נצא באמירה שהיא לא פשוטה.

..

מכתב לגדעון סער, זה ששלח את בתו לבית הספר השמאלני ביותר בארץ – עד השנה לפחות – ומנסה

ולא יצליח לעולם להביא את הבת שלי לסיור בשטחים הכבושים ובכלל לא יצליח לגעת בחינוכה ככל

שזה נוגע לי….ובעיקר, והכי חשוב, תחתמו, לינק לעצומת הורים נגד הסיורים האלה .

.

..

.

נ.ב. ועל האבולוציה, שמעתם כבר, ויתרו במערכת החינוך הישראלית…אצלנו יו נואו יש הסברים אחרים לבריאת העולם…

.

אין אנחנו יכולים

.

.

.

.

 

ובזה אני מסייגת את תרומתי

.

.

בירושלים יש קמפיין לעידוד חתימה על כרטיס "אדי", יפה, נכון?

רק מה…..ראו נא את ההבדלים בין תמונת אד"י רגילה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לתמונת אד"י ירושלמית.

בירושלים אין נשים, והן בודאי אינן מוזמנות לחתום על כרטיס אד"י.

דיליט. לאט לאט מצליחים לעשות עלינו ד י ל י ט.

.

ולכן,

בגלל שאין בי ספק שהגבר הדתי שיצטרך את הכבד שלי, הקרנית שלי או הכליה בזמן אמת,

טפוטפוטפו,

לא יעצר לברר אם הכליה שתציל את חייו היא נשית,

וגם אם יתברר לו שאני אשה, וגם אם יתברר לו ששרתי בקולי קולות מול גברים – נניח –

נדמה שהרב שלו ימצא מיד איזה פסוק או פסק הלכה שיאפשרו לו לחיות איתי בטומאה למרות הכל.

לכן,

אני מצהירה כאן ועכשיו ואנסה גם לסייג את תרומתי באד"י,

שאני מסרבת לתרום כל חלק מגופי לגבר לפני שישאלו אותו את השאלה הבאה:

האם תסכים לשמוע אשה שרה?

ואם יענה בשלילה,

יענה בשלילה גם על חלקים נבחרים בגופ/תי.

.

לחוסר שיוויון, אפליה וכפיה יש פנים רבות.

..

.

מי שמעוניין לעזור לי להפיק קליפ שבו מזמרות להנאתן נשים רבות ומגוונות אנא שיפנה אלי.

.

.

הלו "אגד" זוז הצידה

.

.

.

לחכות  לאוטובוס בשבע וחצי בפינת הרחוב.

חולצה וכובע.

חוף הרצליה. סככות מסומנות. טריטוריות

בוקר טוב ילדי קייטנת "דן". ב ו ק ר ט ו ב אנחנו צועקים כמו שרק ילדים.

שורות שורות, התעמלות, המנונים, תחרויות.

ים. מדריכים מחזיקים חבלים בתוך המים לסמן גבולות שכשוך.

לסככה שלנו.

משחקים. מלאכת יד. מחזיקי מפתחות משרוכי פלסטיק. אלכסון, אלכסון, משיכה.

מבני על ממקלות קרטיבים מודבקים בדבק פלסטי ונצבעים. לעפרונות של שנה הבאה.

בניה בחול. תחרויות. ספורים.

מדריך ומדריכה גדולים ממש, אולי בני חמש עשרה.

אסור לצאת לשמש עכשיו.

עכשיו למים.

כולם להתנגב ולחזור לצל.

לחמניה. שוקו.

אחר כך, מאוחר יותר יהיו קרטיבים.

אני אוהבת קרטיב מנטה הכי הרבה.

עוד פעם למים.

חם. החול לוהט בכפות הרגלים, על העור, ובכלל.

להתראות מחר קבוצת מיקי מאוס או ארטיק מנטה או איך שלא בחרו לקרוא לנו השנה.

חולצה נלבשת על גוף דביק. מגבת לחה וכבדה נדחפת לתיק.

לא לשכוח את הכובעים. להתראות מחר.

נסיעה הבייתה.

אוטובוס ילדי "אגד" נעצר לידינו ברמזור: הלו אגד זוז הצידה, הנננננהההההה דן בא…

עצירה בפינת הרחוב. הליכה איטית ומשרכת רגלים לאורך עשרה בתים קטנים עד השער.

אפלולית ואמא ומקלחת והרבה גרגירי חול על קרקעית האמבטיה הלבנה.

שער רטוב, עור חם, לחיים סמוקות. כתפיים גם.

ארוחת צהרים טעימה כמו שרק ארוחת צהרים כזאת יכולה להיות.

תריסי עץ סגורים. אני שוכבת על הספה בסלון.

שמיכת פיקה ופסי השמש מפספסים את הבית ואת הרצפות.

אני מחכה בקוצר רוח שהרצפה תתייבש קצת, שתהיה לחה וקרירה ונשכבת על הרצפה,

מצמידה לחי וירכיים וזרועות. מנסה להגדיל את שטח הפנים של העור שלי, של הגוף שלי.

הקרירות, האפלולית, הפסים הצהובים של השמש והלחי שלי על הרצפה.

אחרכך נמנום, ספר, אבטיח, מים לא תכף אחרי ולספר לאמא ואבא ולקטנה מה היה שם,

ואיזה כיף שרשמו אותי לשני מחזורים.

הלואי, הלואי שכשאני אהיה בת חמש עשרה יסכימו לקבל אותי,

הלואי, הלואי ואני אהיה מדריכה.

.

.

.

העתיד נשמע הבוקר

.

.

.

אתמול כתבתי בסערה את מה צפוי לך חמדת ליבי.

כל תזכורת של הטרדה, תקיפה, אונס, מציפה אותי בהרבה מאד תחושות.

בעיקר בגללי, פחות  בגללה.

בינתיים אני מנסה בכל מה שיש בי לגדל ולחנך כאן נערונת אחת שתגדל להיות אשה המודעת למי

שהיא כאדם, כאשה. שתגדל להיות אדם, אישה המקבלת את נשיותה כחלק מעצמה בדיוק כמו את

האינטליגנציה שלה, כשרונותיה, יהדותה, ישראליותה, זכותה להצביע, להביע את דעתה בכל נושא

ועניין, לדעת שמקשיבים לה ומעריכים את דעתה, ואת זכותה הטוטאלית, החד משמעית להגיד לא.

הפה שלי ברשותי למדתי אותה לפני השירים של תרצה אתר.

הגוף שלי ברשותי דקלמתי לה יחד עם מעשה בחמישה בלונים.

הבוקר קטפתי פרי קטן ומתוק:

– היה לי מאד חשוב להיות בהפגנה, תזדרזי עם הלהתלבש

– למה?

– כי זה היה חשוב

– מה?

– זה שהאשה המתלוננת נחשפת בשמה ותמונתה… נו מאוחר

– אני לא מבינה מה הביג דיל….

– הביג דיל שאת מאחרת לבית ספר

– לא אמא. הביג דיל שהנחשפה הזאת

– מה זאת אומרת?

– אני לא מבינה מה יש להתבייש בכלל? מה היא עשתה שהיא צריכה להתבייש?

– ….

–  אנ'לא מבינה במה היא צריכה להתבייש….היא עשתה משהו לא בסדר אמא?

– לללאאא

– בדיוק!

– אם חס וחלילה חס ושלום טפוטפוטפו מישהו יגע בך כמו שאסור, אנחנו נלך למשטרה……

– באארור.

.

חמסה חמסה טפו טפו טפו שלא נעמיד את הפוסט הזה ל ע ו ל ם במבחן המציאות.

.


מה צפוי לך חמדת ליבי?

.

מה צפוי לך אהובה שלי. אהבת ליבי.

הבת שלי, התינוקת שהייתה, האדם שאיתו יותר מכל אחד אחר אני חייה את חיי בשנים האלה.

מה צפוי לך אחותי? לך ולחברותיך.

אתן המתקרבות בקצב כה מהיר, מהיר מדי לפעמים, לאחוות האחיות. הסיסטרהוד.

זו המחברת נשים אחת לשניה בשפה גנטית, עלומה, אבולוציונית,

כזו שגבר, אין לו יד ומילה להבין בה מאום.

מה צפוי לך בשנותיך כאישה המתחילות בזמן הזה,

עד לפני רגע היית ילדה קטנה, ועכשיו את מזדקפת המלוא נעוריך הנשיים, החיים.

מה צפוי לך בנתיב הלוהט, המאיים, הגברי הזה שעברנו אנחנו כולנו,

נתיב השפה הרומזנית, הליטופים החמדניים, העינים הלוהטות מול נעוריך, מינך, גופך.

מול החציפות,

האגרסיביות,

הגבריות הלוקחת נשיות כחלשה לעיתים.

האולד סקול הרואה בנו פסיביות והסכמה, וגם אם לא, לא נורא.

מה עוד צפוי לך בנתיב ההטרדות המיניות, התקיפות, הדחיקות, הכמעט אונס, האונס,

הרמיזות, העלבונות, הגסויות, הסקסיסטיות, שליחות הידים, גופות מתחככים בלי רשות.

מה עוד צפוי לך חמדת נשמתי,

ואיך,

איך אני יכולה לשקוט לרגע מול נעוריך.

נשיותך החדשה מחייכת אל עצמה, ובצדק, מול מראות החיים הפורשם מולך הכל.

מחמאות וחשקים ואהבה.

התקווה שמה ש

לא ידעתי אני שאסור,

ומה שלא הבנתי אני שמותר,

תוקן במהלך העשורים שעברנו.

שאת, וחברותיך כבר יודעות בכל נים ותא ורמז תודעה שלא זה לא.

ושזכותך הטבעית, הפשוטה, הלא ניתנת לערעור, כפיה או מחשבה שניה להחליט על עצמך.

זוכרת שלמדת להגיד "הפה שלי ברשותי"?

זוכרת שלמדת להגיד "הגוף שלי ברשותי"?

אל תשכחי אהובונת, לעולם לעולם אל תשכחי

לא במחשבותיך ולא בגופך.את ברשות עצמך. לעצמך. לתמיד.

ואלוהים שישמור עליך חמלת ליבי,

שישמור עליך האלוהים החילוני שלי.

.

.

.

איחור של יום יומיים, עדיין אפשרי. לינק

.

.

.

אתמול גיליתי, עכשיו אני מגלה לכם.

.

What is NaNoWriMo?

National Novel Writing Month is a fun,

seat-of-your-pants approach to novel writing.

Participants begin writing November 1.

The goal is to write a 175-page (50,000-word)

novel by midnight, November 30.

.

התרגשות, בהלה, שמחה, פחד אלוהים, תגלית, מסע אישי,

מה שתרצו, מה שתחליטו.

בהצלחה למי שכן.

.

.

.

.

.

http://www.nanowrimo.org/eng/whatisnano

.

.

.

לאן נעלמה זאתי

.

.

באחת וחצי נשברתי.

הודעתי להם שאני סוגרת את הדלת, הולכת לישון ובבקשה שישתדלו לאפשר לי להצליח.

מבט אחרון אישר לי שארבעה בני ארבע עשרה וחצי – בממוצע, למי יש כח או חשק לבדל ארבע עשרה

מארבע עשרה וחצי – ברמות אנרגיה שרק בגיל הזה אפשריות נמצאים במה שנראה אולי לקראת

התארגנות שינה, הסלון שלי מוזז לצדדים כאילו לילסדר ושמיכות עבות ורכות ועליהן כריות שנאספו

ממיטות שונות וסדיני כותנה נקיים מהוות משטח שינה מתוכנן היטב, רחב דיו לכולם למרות שהם

ישנים פזורי גפיים וגוף כמו תינוקות. המדיח פועל, הכלבה קיבלה תרופה, אפילו הכביסה קופלה,

והם בענינים שלהם. מחשב, קלפים, ציחקוקים, מכות, בכל זאת יש שם בן, ותכנונים ללילה לבן.

שלום, לילה טוב ובחייאת, אל תלכו לישון מאוחר מדי כי כל התוכניות שלכם – שלא נגיד שלי –

למחר יתהפכו. ואני סוגרת דלת ומתמוטטת.

.

.

.

.

.

בשמונה וחצי בבוקר כלבה רוטנת שכבר מאוחר מדי לפיפי ראשון מעירה אותי.

אני נגררת לסלון ורואה אחת על הספה השמאלית….

אחד על הספה הימנית…אחת על השטיח….ו…

.

אני סופרת שוב. אחד, שניים, שלושה.

אבל אני זוכרת שהם היו ארבעה. אני מתקרבת לבדוק מי הוא מי ומגלה שמי שחסרה היא המקומית.

זאת שלי.

בטח החסרתי פעימה, איך לא.

אבל אחרי רגע חשבתי שהיא בטח התחמקה למיטה הנוחה שלה.

ובכן,

לא.

הצצתי לחדר שלי, אולי התגנבה אלי בלילה ולא שמתי לב,

ובכן,

לא בפעם השניה.

אני מתחילה לעבור בבית חדר חדר, פינה פינה,

מלקטת מידע, עינים משוטטות במהירות, מחפשת עקבות להבין מה קרה כאן בלילה

ואיפה ילדים מתחבאת זאתי שלי.

אז הם אכלו, פשטו על הממתקים ע'ע עטיפות,

שיחקו קלפים, פתרו תשבצים, עשו מלחמת

מים, ע'ע מגבות לחות ובגדי ים וראו כנראה

סרטים. אבל איפה הבת שלי?!

כבר באמת הרגשתי סוג של בהלה קטנה,

בכל זאת,

ילדה מתוקה, ושלי, ויש לי רק אחת…

אבל הכלבה רטנה שפיפי בבקשה.

נגשתי לפתוח את דלת הכניסה וגיליתי שהיא

לא נעולה מה שבאמת היה מוזר…

יצאתי החוצה לכיוון מה-שהתחלתי-

לחשוד-בו-ולא-האמנתי בהיותי מכירה את

סחורתי שבבית, ובכל זאת,

פסעתי לכיוון…

ואכן,

עטופת שמיכות שעכשיו-הבנתי-למה-הן-

לא-על-השטיח-בסלון,

שמונה בבוקר,

השמש קופחת עליה,

מכורבלת בשמיכות פוך,

הנייד לידה,

בכורתי,

אהובתי,

אהבת חיי,

נמצאה ישנה לבד על הטרמפולינה בחצר כאילו אין מחר.

.

עד חופש חנוכה, שניים בדצמבר. חודשיים נטו, שלנו.

.

דווקא חשבתי שאני רוקדת יפה

.

.

בבלט רקדתי לא רע.

היום אני יודעת שהשיתוק הפנימי שהצלחתי להסתיר כל כך טוב, הנוקשות בתנועה, בשרירי הפנים,

נבעו מבהלת זכרון. לזכור את סדר הצעדים. סיבובים. יד על המותן.

כשהגיעו זמני האבחונים והריטלין – לא כל כך מזמן – הבנתי איך ולמה חייתי והרגשתי כמו שהרגשתי.

בבעתה, מתח פנימי תמידי, בהלה. לזכור. לזכור.

אבל בצילומים בכל זאת רואים ילדה צהובה וחייכנית למחצה מול ההורים והפסנתר.

.

אחכ' עזבתי את הבלט של שרה אורן, ואחרכך עוד יותר, עזבתי –  טוב העזיבו אותי, את התנועה,

את מחנות עולים – על זה בפעם אחרת רק ארמוז שזה כלל זוג סנדלים לבנים עם ע ק ב אלוהים ישמור

בגובה סנטימטר וחצי שסתר את ערכי התנועה – והגעתי לעירוני ד'.

תל אביב, מסיבות, שמינסטים וריקודים סלונים.

המוסיקה דווקא עשתה בי, ועדיין עושה, בליבי ובגופי הערטילאי הרבה קצב, תמיד. מאז ומעולם.

יש היגידו שגם הביטוי הדבנגרית יכול להצמד אלי לפעמים, או לפחות לאופיי.

אבל, לא העזתי.

פחדתי פחד מוות מלהראות מגוחכת. מגושמת. ילדותית. לא יודעת מה לעשות עם הידיים והרגלים

ולמה-כולם-ניראים-כאילו-הם-יודעים-בדיוק-איך-לזוז.

הייתי פרח קיר מבוקש, זה נכון. אבל הבהלה, חוסר הבטחון והעקשנות ניצחו, ונשארתי סרבנית.

הרבה שנים. הרבה "לא תודה" – "לא מתחשק לי" – "אולי אחרכך" – ומה לא…..

רק שלא ירגישו, שלא ידעו ת'אמת.

אני לא יודעת איך רוקדים את הריקודים אלה.

.

אחכ כבר התחלתי להצטלם, וההזמנות לכל מיני מסיבות התחילו להגיע, וגם הבנים, והבחורים,

ואני עדיין מבועתת ממה עושים עם הידים והרגלים ולמה אין ספר הדרכה לתנועות המוזרות

האלה שכולם עושים ואיפה שרה אורן עכשיו כשאני צריכה הוראת ריקוד.

ועדיין עמדתי בסרובי: לא תודה, אחר כך, אני עייפה מדי, שיכורה מדי, פשוט לא.

.

אבל בחיים, כמו בחיים, זה לפעמים קורה בלי שום הכנה מוקדמת, התכוננות או התכוונות,

וזה קרה. אני אפילו לא זוכרת איך, עם מי או איפה, אבל זה קרה ומעין החופש והתנועה התעורר.

פרץ. נולד. גדל. מה שתרצו.

אני רוקדת. בטח רוקדת.

הכל פשוט ושמח ואיך-לא-העזתי-קודם-איזה-בזבוז-וכמה-כיף-עכשיו.

יש מוסיקה שעושה לי את זה ואני רוקדת. שמחה, חופשיה באמת ברוב הפעמים

והגוף שלי יודע ובעיקר מרגיש מה ואיך הוא רוצה לעשות.

שמחה גדולה לרקוד עם מוסיקה שעושה לך את זה.

ותל אביב, וניו יורק, ועולם וארועים ומסיבות גדולות, קטנות, מפוארות, בבתים, בירה, יין,

שמפניה, פה ושם סמים – כלום דרמטי – אהבות, גברים, הרפתקאות, מועדונים, וריקודים.

הכל בסדר במחלקת החיים הטובים,

עד החתונה של יעלי לפני יומיים,

כן, זו של אדוות הפייסבוק.

.

רחבת יער ביערות עין הוד. שולחנות כסאות אורות קטנים וגדולים. אלכוהול. רחבת ריקודים

טובה וגדולה. די ג'י הורסת ואנשים. אני מתקדמת עם זאתי ודניאל – חבר ילדות שלה – לכיוון

רחבת הריקודים בתחילת הערב לראות את השקיעה מהצד ההוא ומה קורה והמוסיקה ממש

מתגנבת לי ללב ולגוף. אנחנו על הרחבה ואני מתחילה לזוז כנראה. לא אני – אני עדיין לעולם

לא אהיה הראשונה להתחיל לרקוד – אבל הגוף העצמאי שלי מתחיל להזיז רגל, מותן, יד ימין,

רגל, ירך, יד שמאל, צוואר, ראש….ככה בעדינות, בלי כוונות לצאת במופע יחיד סוער מול

האורחים והשקיעה ביערות הכרמל.

א מ א  ד י!!!!

זה מה שעצר אותי. אמא די. אל תרקדי. זה מגוחך.

האמת? רק האמת? לגמרי האמת?

אימת האני-רוקדת-מגוחך חזרה ברגע, בשניה. כאילו לא עברו עשורים. ממש עשורים.

והילדה הכי מקובלת בכיתה – שלי – הסתכלה עלי במבט המתנשא שלה והצליחה לשתק אותי

שוב, כאילו לא עברו לא-חשוב-כמה-שנים. אמא די זה מגוחך.

מה מגוחך? אמא רוקדת באופן עקרוני? האמא הזו רוקדת? זה בכלל קשור לאמא?

.

בטח שזה קשור לאמהות באופן כללי.

בטח שזה קשור לגילה.

בטח שאני מבינה הכל, ומחייכת בלב על הבנאליות של תגובתה ועל העלבון הפנימי שלי,

ובכל זאת,

למרות שבבית על השטיח, הכל סבבה לגמרי, המסיבות ממשיכות כרגיל,

נראה מה היה בפעם הבאה שנהיה במקום ציבורי ותהיה מוסיקה וריקודים והיא תביט עלי

במבט הזה שאומר: אמא די, זה מגוחך והשיתוק ההוא יחליט אם לחזור לחיים או להעלם

ל ת מ י ד.

לבד בצפירה

.

.

כתבתי את הפוסט הזה בגרסתו הקודמת, לפני שנתיים.

הרבה זמן ויש ימים, רגעים, טכסים – גם פרטיים – שלא משתנים.

שנתיים, ולא מעט דברים השתנו והתקדמו והתבגרו שלא נאמר….,

אבל מסתבר שלא מעט נשארו דומים לעצמם עד מאד,

לפחות כאן, בבית הזה, בחיים שלי.

הבוקר, בדרך הבייתה אחרי הסעה לבית הספר – בהצלחה בהקראת המכתב של אנה פרנק בטכס –

שוב היא מקריאה  – מצאתי חבילה מאיתמר שמוצא ספרים.

לפני כמה ימים ניהלנו שיחה ארוכה על ספרים שאפשר להתחיל איתם לילדים/ות רגישים במיוחד

מול עצב ופחד, דבר המדיר שינה מעיניהם. אני רציתי את המיתולוגיים שלי:

"מאה ילדים שלי".

אלה שקראתי באמת מאות פעמים יחד עם אחרים בשנים שהשואה הפכה בלהט נעורים למשהו

מושך ומפחיד ומבעית ומרתק ומחייב עוד ועוד מילים וסיפורים ואנשים.

ובכל פעם דימיינתי איך אני לבד בעולם וקר לי ואיך זה להרגיש רעבה ואיך זה לפחד כל כך ואיך

אין אל מי לבוא כדי להרגיש בטוחה מעט, אפילו לא אמא ואבא ואיך הספרים האלה הצליחו

להרגיש בי את כל הרגשות האלה וגם להצליח לטעת בי בטחון שתמיד תמצא מי שיחבק אותך

וירגיע את בדידותך, אפילו לרגע קטן. אפילו מישהו זר.

איתמר מציע  את "התחנה טהרן" של דבורה עומר ואת "הילדה משם" של שרון רכטר .

בחרנו ובחרנו והמיועדת לא רוצה לקרוא ספרי שואה עדיין חוץ מיומנה של.

זכותה. הן מחכים לזמנם, לזמנה, שיגיע אין לי ספק.

עברו שנתיים. עדיין בודקת מיילים, גולשת לאתרים שמספרים לי דברים מעניינים, שומעת את

ספרינגסטין כי הוא תמיד עוזר לי להתחזק ולאסוף אנרגיה ושמחה על בוקר שקט ופנוי

שבורכתי בו היום, ואז מתחילה הצפירה.

אני לבד בבית.

מסיטה את הכסא, מחברת כפות רגליים, מיישרת ידיים מאוגרפות, כי ככה לימדו אותי, ונעמדת.

הבוקר, בדיוק כמו לפני שנתיים – הריטואליים האישיים כמעט לא משתנים מתברר -תפסתי את

עצמי מנסה לחשוב על מה אני חושבת בשישים שניות האלה המסויימות –

שוב חשבתי על הבת שלי, נכדה לדב קווסטלר ששרד כנער צעיר ומיוסר את השנים ההן וחי את

חייו בצילן, נכדתו שעמדה בחולצה לבנה והקריאה בהרבה השתדלות וחולצה לבנה מילים חופנות

כאב שאין ביכולתה וביכולת חבריה להבין. חשבתי שאם ניסע סוף סוף הקיץ לאמסטרדם כבר

תהיה משמעות לביקור בבית ההוא, עכשיו אחרי הקריאה של אנה פרנק.

חשבתי שזה גם מגוחך, וגם לא, שאני נעמדת בזמן הצפירה גם כשאני לבד בבית.

אני יכולה להסיט מבט מהמחשב או הספר שאני קוראת ולפנות מקום במחשבתי, בלבי, כדי לציין

לעצמי את הצפירה.

איך בכל פעם המבט הזה על מליוני אנשים הקופאים על מקומם מתמיה בעוצמתו, ביחודו.

הסמל הרגיל והמובן מאליו שלנו, חלק רגיל ומוכר ופשוט מחיינו, הרגע הזה, שבו אתה מנסה

ללכוד ולסמן ולהזכר באני הפרטי ובאנחנו הקולקטיבי. בנו העצום ההוא שנכחד, ואולי בדרך

סמלית להאחז באנחנו הקולקטיבי המופרד ומפוצל ומסוכסך שהפכנו להיות.

וגם כמובן, ככה הוא הטבע האנושי, להזכר ולהאחז באנשי וסיפורי השואה האישיים שלי.

בצילום של סבא שלי ליד נחלת הקבר הקטנה שבנה לו ולהוריו בנחלת יצחק וביניהם בצורה

גרפית וסימטרית חבוקות שתי מצבות קולקטיביות, חסרות גופות של ממש, המסמלות את אחיו

ואחיותיו ודודיו ושאר משפחתו שלא זכתה לחיות.

ונזכרתי איך התגנבתי למחוז הולדתם ברוסיה פעם, בלי אישור מעבר – פעם אני אספר – והגעתי

לעיר מולדתם סטניסלבוב שהיום בכלל נקראת בשם אחר –  ובשולי העיר, אפילו אחרי אחרי פאתיה,

הגעתי לבית קברות מוזנח מלא בשלדי מקררים וסימני פיקניקים משפחתיים, ובתוך העזובה,

מצבות עתיקות, מכוסות אזוב ואותיות קודש.

סטניסלבוב 1990

נזכרתי בשעות שניסיתי לגרד זוהמה מהקברים ולנסות לזהות שם מוכר: ברי"ל, וייספיש, בוך,

לאוטמן…ולא מצאתי.

נזכרתי במייקל, שודריך, בן דוד – שני, אבל אצלנו בן דוד הוא בן דוד – ששייך לקלרה,

אחותה הגדולה והאהובה של סבתא שלי, שנסע עם עוד שתיים מאחיותיה לאמריקה ולא כמו שני

אחיה ואחותה הקטנה לחלוציות בארץ ישראל. מייקל שגדל בוושינגטון, שעובד בשמונה השנים

האחרונות בלהיות הרב של יהדות פולין, שבועיים בורשה ובדרכים, שבוע במנהטן בבית ושבוע

בארץ. משמר את הקהילה הקטנה בפולין, מנסה לשמר בעיקר את מה שניתן מההיסטוריה

האיומה של יהדות פולין, מגלה קברי אחים, מביא לקבורה מה שניתן, ובעיקר מזכיר להם אותנו.

מייקל שהיה השבוע לרגע סוג של נס.

.
ועמדתי הבוקר. אפריל 2010 .
הכלבה שהפכה עיוורת שלי נובחת,
פועלי הבניין הפלסטינים בטירה הנובורישית הצומחת לצידי כבר הגיעו לטיח החיצוני .
ממול הפסיקו את הרעש לרגע. הוא יחזור.
גדלתי בשנה, גם הבת שלי. גם הורי.
אני חושבת לעצמי שיש כל כך הרבה שלא זכו פעם לגדול בשנה, מחשבה פשוטה, קטנה, בנאלית.

.

אני מול עצמי. לבד בבית. הצפירה החלה.

נעמדתי, הצמדתי רגליים, ידיים לצידי הגוף,

חייכתי לעצמי ולקחתי החלטה בלי הרבה מחשבה,

או היסוס, והייתי לרגע אנחנו.

ואז חזרתי להיות אני, עד הצפירה הבאה.

.

.

גגלתי את עצמי ומצאתי אוצר

.

.

האמת שגגלתי עצמי למוות….

עד עמודים נידחים ממש, שבהם הוזכר שמי כבוגרת בית ספר תמונת מחזור.

זה לא הרגל יומיומי שלי, you know, אפילו לא תלת שבועי,

אבל קורה,ואפילו נעים לפעמים לגגל את עצמך.

היו הרבה דברים שאני מכירה. הלהקה, אקס או שניים, בלוג, חשופים, עד החתונה

מעט מאד רכילות לשמחתי כי רבה, וכמה הפתעות.

לא מעט איזכורים שלא הכרתי, צילומים שלא זכרתי, ובכלל…

אבל בעמוד שמונה הופיע השם שלי עם הפניה ולינק לאתר אמהות.

באתרי אימהות אני כבר לא משוטטת כמעט בכלל.

אז הסקרנות החתולית .שלחה אותי מיד ללינק

והלינק הובילאותי להפתעה מקסימה ממש.

הספר שלי, ספר הילדים השני שלי, הוצאת "ידיעות אחרונות".

מהדורה שלישית תכף יוצאת מיינד יו,

ספר הנמכר בשלווה ויציבות כבר באמת הרבה זמן,

שהפך להצגה, ומככב בשעות סיפור רבות מספור קפץ מולי,

הגיע בהפתעה. ככה פתאום.

כסרט קטן, הפקה בייתית, פרטית ושובת לב. 

אמא אחת מקסימה.

שלוש משפחות, אני חושבת, אם ספרתי נכון, והרבה מאד שמחה, יצירתיות,

משפחתיות, ילדים קטנים, מתיקות, פרוייקט קיץ, הפקת סרט על פי הספר,

ואהבה. כמה אהבה.

תראו מה הם עשו מהמילים שלי :)


והמקור:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הפתעה מ ק ס י מ ה. תודה רבה.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: