.

.

כתבתי את הפוסט הזה בגרסתו הקודמת, לפני שנתיים.

הרבה זמן ויש ימים, רגעים, טכסים – גם פרטיים – שלא משתנים.

שנתיים, ולא מעט דברים השתנו והתקדמו והתבגרו שלא נאמר….,

אבל מסתבר שלא מעט נשארו דומים לעצמם עד מאד,

לפחות כאן, בבית הזה, בחיים שלי.

הבוקר, בדרך הבייתה אחרי הסעה לבית הספר – בהצלחה בהקראת המכתב של אנה פרנק בטכס –

שוב היא מקריאה  – מצאתי חבילה מאיתמר שמוצא ספרים.

לפני כמה ימים ניהלנו שיחה ארוכה על ספרים שאפשר להתחיל איתם לילדים/ות רגישים במיוחד

מול עצב ופחד, דבר המדיר שינה מעיניהם. אני רציתי את המיתולוגיים שלי:

"מאה ילדים שלי".

אלה שקראתי באמת מאות פעמים יחד עם אחרים בשנים שהשואה הפכה בלהט נעורים למשהו

מושך ומפחיד ומבעית ומרתק ומחייב עוד ועוד מילים וסיפורים ואנשים.

ובכל פעם דימיינתי איך אני לבד בעולם וקר לי ואיך זה להרגיש רעבה ואיך זה לפחד כל כך ואיך

אין אל מי לבוא כדי להרגיש בטוחה מעט, אפילו לא אמא ואבא ואיך הספרים האלה הצליחו

להרגיש בי את כל הרגשות האלה וגם להצליח לטעת בי בטחון שתמיד תמצא מי שיחבק אותך

וירגיע את בדידותך, אפילו לרגע קטן. אפילו מישהו זר.

איתמר מציע  את "התחנה טהרן" של דבורה עומר ואת "הילדה משם" של שרון רכטר .

בחרנו ובחרנו והמיועדת לא רוצה לקרוא ספרי שואה עדיין חוץ מיומנה של.

זכותה. הן מחכים לזמנם, לזמנה, שיגיע אין לי ספק.

עברו שנתיים. עדיין בודקת מיילים, גולשת לאתרים שמספרים לי דברים מעניינים, שומעת את

ספרינגסטין כי הוא תמיד עוזר לי להתחזק ולאסוף אנרגיה ושמחה על בוקר שקט ופנוי

שבורכתי בו היום, ואז מתחילה הצפירה.

אני לבד בבית.

מסיטה את הכסא, מחברת כפות רגליים, מיישרת ידיים מאוגרפות, כי ככה לימדו אותי, ונעמדת.

הבוקר, בדיוק כמו לפני שנתיים – הריטואליים האישיים כמעט לא משתנים מתברר -תפסתי את

עצמי מנסה לחשוב על מה אני חושבת בשישים שניות האלה המסויימות –

שוב חשבתי על הבת שלי, נכדה לדב קווסטלר ששרד כנער צעיר ומיוסר את השנים ההן וחי את

חייו בצילן, נכדתו שעמדה בחולצה לבנה והקריאה בהרבה השתדלות וחולצה לבנה מילים חופנות

כאב שאין ביכולתה וביכולת חבריה להבין. חשבתי שאם ניסע סוף סוף הקיץ לאמסטרדם כבר

תהיה משמעות לביקור בבית ההוא, עכשיו אחרי הקריאה של אנה פרנק.

חשבתי שזה גם מגוחך, וגם לא, שאני נעמדת בזמן הצפירה גם כשאני לבד בבית.

אני יכולה להסיט מבט מהמחשב או הספר שאני קוראת ולפנות מקום במחשבתי, בלבי, כדי לציין

לעצמי את הצפירה.

איך בכל פעם המבט הזה על מליוני אנשים הקופאים על מקומם מתמיה בעוצמתו, ביחודו.

הסמל הרגיל והמובן מאליו שלנו, חלק רגיל ומוכר ופשוט מחיינו, הרגע הזה, שבו אתה מנסה

ללכוד ולסמן ולהזכר באני הפרטי ובאנחנו הקולקטיבי. בנו העצום ההוא שנכחד, ואולי בדרך

סמלית להאחז באנחנו הקולקטיבי המופרד ומפוצל ומסוכסך שהפכנו להיות.

וגם כמובן, ככה הוא הטבע האנושי, להזכר ולהאחז באנשי וסיפורי השואה האישיים שלי.

בצילום של סבא שלי ליד נחלת הקבר הקטנה שבנה לו ולהוריו בנחלת יצחק וביניהם בצורה

גרפית וסימטרית חבוקות שתי מצבות קולקטיביות, חסרות גופות של ממש, המסמלות את אחיו

ואחיותיו ודודיו ושאר משפחתו שלא זכתה לחיות.

ונזכרתי איך התגנבתי למחוז הולדתם ברוסיה פעם, בלי אישור מעבר – פעם אני אספר – והגעתי

לעיר מולדתם סטניסלבוב שהיום בכלל נקראת בשם אחר –  ובשולי העיר, אפילו אחרי אחרי פאתיה,

הגעתי לבית קברות מוזנח מלא בשלדי מקררים וסימני פיקניקים משפחתיים, ובתוך העזובה,

מצבות עתיקות, מכוסות אזוב ואותיות קודש.

סטניסלבוב 1990

נזכרתי בשעות שניסיתי לגרד זוהמה מהקברים ולנסות לזהות שם מוכר: ברי"ל, וייספיש, בוך,

לאוטמן…ולא מצאתי.

נזכרתי במייקל, שודריך, בן דוד – שני, אבל אצלנו בן דוד הוא בן דוד – ששייך לקלרה,

אחותה הגדולה והאהובה של סבתא שלי, שנסע עם עוד שתיים מאחיותיה לאמריקה ולא כמו שני

אחיה ואחותה הקטנה לחלוציות בארץ ישראל. מייקל שגדל בוושינגטון, שעובד בשמונה השנים

האחרונות בלהיות הרב של יהדות פולין, שבועיים בורשה ובדרכים, שבוע במנהטן בבית ושבוע

בארץ. משמר את הקהילה הקטנה בפולין, מנסה לשמר בעיקר את מה שניתן מההיסטוריה

האיומה של יהדות פולין, מגלה קברי אחים, מביא לקבורה מה שניתן, ובעיקר מזכיר להם אותנו.

מייקל שהיה השבוע לרגע סוג של נס.

.

אני מול עצמי. לבד בבית. הצפירה החלה.

נעמדתי, הצמדתי רגליים, ידיים לצידי הגוף,

חייכתי לעצמי ולקחתי החלטה בלי הרבה מחשבה,

או היסוס, והייתי לרגע אנחנו.

ואז חזרתי להיות אני, עד הצפירה הבאה.

.

.