Tag Archives: וינטאג'

מה שמסתתר במגירות של אמא שלך

.

כשהשולחן מפונה, הנכדים נכדות וכל היתר שרועים מול החדשות, קצת לפני המי-רוצה-תה ופינוקי

השולחן אני מחליטה לחטט לה בארון. אני אוהבת לחטט בארונות, מחסנים, בתים לפני הריסה,

וקופסאות וזכרונות וחיים מכל הסוגים ופעם בזמן אני מגיחה כמו נמיה זריזה וצדה משהו, הנה,

בשבוע שעבר בקרתי את אחותה הקטנה, מעל שמונים נכון, אבל עדיין הקטנה, וזה היה השלל:

.

נו, אמרתי לעצמי היום, זמן לחזור לעומקי ארונותיה של אמא שלי גם, ושאלתי רשות והיא הסכימה בחצי

פה, והייתה בסביבתי ליתר בטחון, בכל זאת אף-פעם-אין-לדעת-מה-יכול-לקרות-עם-הילדה-הזאת.

ופתחתי קופסאות ארוכות וריקות, וארנקים שקניתי לה לפני שנים והם עדיין בעטיפה המקורית שלהם כי

שלי-הכי-נוח-לי-רחלינקה- אולי-תשתמשי-בו-עכשיו? ואז ראיתי קופסה שהכרתי מניירות הצילום וחדר

החושך ופתחתי אותה בלי ציפיות מיוחדות ושם, מקופלת כמו בפעם הראשונה או האלף אם מתבוננים

לעומק על הקיפולים, במקום מטפחת, צמיד או פתק אהבה ישן שהיא כתבה לו או הוא לה, הבליחה לי,

ועדיין, מול העינים היסטוריה משפחתית, ולא רק,  במלוא עוצמתה:

.

מעולם לא ראיתי אותה. זו מודעת האבל של יוסף ברי'ל, האח של סבתא שלי, זה שהיה חלוץ אמיתי,

שהגיע עם אחיו לארץ ישראל בזמן שהחצי השני של המשפחה היגר לאמריקה ההיא, ונהרג בתאונה

שעד היום לא ברור אם פיגוע על ידי פועלים ערבים ע'ע אחותו או תאונת עבודת ע'ע מודעת האבל.

23 מאי 1932  ציבור הפועלים נ ד ר ש להגיע להלוויתו. סולידריות, פעם זו הייתה מציאות.

רווק, צעיר ועל פי הצילומים הבודדים גם כחול עינים ויפה תואר. דוד יוסף קוראת לו אימי.

.

אז דברנו קצת וסיפרנו לנוער מעט על יוסף וחיפה ושאר ענייני ציונות,

אבל אני, הייתה לי משימה וחזרתי לארון.

ואכן זה לא לקח יותר מדי זמן:

– אני יכולה אמא?

– את זה?

– כן.

– את באמת רוצה את זה? זה ישן

– כן.כן. אני יכולה?

– כן, את יכולה.

– יש!

.

אז אני לא יודעת איך התחילה השבת שלכם,

אני רק יכולה לקוות, ולאחל לכם שהיא התחילה מצויין כמו שלי :)

.

יופיים אינו חולף

.

.

כבר זמן שאני מנסה להחליט אם הוינטאג' הוא הערכה אמיתית ליפי דברים מסויימים או הייפ שיעבור.

לצורך מחקר מקיף עברתי וחטטתי בארונות נשים הקרובות אלי ואל ליבי

הלא הן העלמות עליזה ואסתר לבית וייספיש / ברי'ל שמניין שנותיהן עולה על מאה שישים אבל מי סופר,

שפעם אקדיש פוסט לצילומים שלהן מאז כדי שתבינו את כחה האמיתי של הגנטיקה.

זה השלל- תיק שחור מכל אחת מהן:

סבתא שלי הביאה אותו איתה כשעשתה עליה בשנות השישים מארה'ב

הוא נוצץ, הידית שלו קפיצית ואני מקווה שאצליח למצוא לו שימוש/ארוע הולם למידותיו

חלק מעוד אחד שחור ורקום והקדמה לאחד יוצא דופן

רקום, מספר סיפור, קלאצי  והורס

ולסיום הגיע אחד שהשאיר אותי חסרת מילים וזה, כידוע למכרי האמיתיים והוירטואלים, לא קורה הרבה. תראו, תראו יצירה:

וכיוון שתכף מגיעות ברכות,

אז שיתמלאו הארנקים בהפתעות טובות, כרטיסי אשראי, פתקים מפתיעים, מתנות מדוייקות, פתקים,

מפתחות למקומות משמחים, מצלמה, ובכלל…..

.

%d בלוגרים אהבו את זה: