Tag Archives: הורות

אז מה את שלנו חוץ מאמא-של-איה-שלנו?

.

זמני המשפחות משתנים בזמנים האלה,

סוגים ופיתולים והגדרות תואמי משפחות מסוגים והרכבים בעולם החדש.

– חלי

– מה חמודה?

– מה את?

– אמא של איה

– אנחנו יודעות! אבל מה את שלנו?

– …

– בשבילנו, מה את בשבילנו?

– אה…את מתכוונת שצריך למצוא שם למה אנחנו?

– כן! אנחת רווחה

– אוקיי, מה אתן מציעות?

– דודה?

– לא. אני לא אחות של אמא וגם לא של אבא

– סבתא? מתערב אביהן ולא מבין את המלכודת שכרה לעצמו

– אם אני סבתא שלהן, אתה צריך להיות סבא שלהן…

– אז מה את?

– אני יכולה להיות פשוט אמא של איה אחותינו?

– לא!

 

– אז בואו נמציא שם!

–  טוב, אפשר תפוח חתוך דק דק, אבל ממש קודם?

אז התמזל מזלנו שאחיותיה של זאתי שלי מתוקות במיוחד ואני מחבבת אותן לא רק בזכות

קרבתן הגנטית לאחותן הגדולה והאהובה הנערצת על שתיהן, הן מקסימות עצמונית,

והקירבה שאני מרגישה אליהן צבועה בצבעים משפחתיים.

הן אחיותיה ומכאן שהן אוחזות חמישים אחוז חופפים אליה בדמיון מוחלט,

הן מזכירות לי אותה לפעמים באופן שגורם לי לתהות כששלושתן ביחד

איך זה להיות הורה ליותר מלילד אחד.

.

אז הנה לפניכם ולפני אתגר יצירתי בהמצאת מילה חדשה במילון המשפחות המתחדש:

חלי, מה את בשבילנו חוץ מאמא של איה,

או: איך קוראים לקירבה של ההורים, אמא או אבא, של האחים והאחיות שלנו

שואלים הילדים החדשים של האקסים שלכן/ם?

.

הצעתנו: דורה, קצת דודה וקצת חברה גדולה

ואולי נציע לאקדמיה ללשון חידוש…

.

 

מהרגע שנקבע התאריך

.

.

מהרגע שנקבע התאריך שבו היא נוסעת אני מנקה את הבית,

כאחוזת אמוק, אבל ממש,

אני מנקה, מסדרת, קונה אוכל כאילו היינו גדוד, לפחות,

מבשלת,

מחליפה מצעים כל יומיים,

מכבסת, תולה במו ידי, מורידה, מקפלת, שמה בארונות.

אני גורפת עלים יבשים, עודרת ערוגה, שוטפת את האוטו.

משקה כל שעתיים,

תולשת עלים יבשים,

מכינה משקאות טעימים עם קוביות קרח ומניחה על השולחן,

חולטת תה קר מעלים אמיתיים,

מנגבת אבק כאילו ערב פסח ואני אשה חרדית.

אני מקפלת תחתונים ( כן, עד כדי כך ), מגהצת טי שירטס.

נוברת באלבומי ילדות שלי ושלה,

עורכת רשימות, מסדרת ארונות לעומק,

תולה אורות קטנים על הגפן,

אני מתרוצצת בבית חסרת שקט, חייבת לפעול בו, לעשות, לקנן,

מחליפה מקומות של ריהוטים, קונה דברים מאד מוזרים בסין.

אני פותחת את דלת חדרה של זאתי שלי, אהובתי בת העשרים ואחת ומציצה,

היא ישנה, או לא בבית,

אלה בערך שני מצבי הקיום שלה כרגע,

ואני פותחת את דלת חדרה גם כשהיא איננה,

סימניה שם, ריחה, חולצה זרוקה, בגד ים, פנקס ועט, מצלמה,

זה מה שאני עושה היום, מחר, מחרתיים,

אבל בראשון הבא, מה יהיה בראשון הבא ובחודשים הרבים אחריו…

.

אני זוכרת את אביה בימים לפני שעזב את הבית הזה בדיוק,

מטאטא, גורף, משקה, מטאטא, משקה, גורף, וחוזר חלילה.

הגוף שלנו מנסה להאחז או להפרד בדרכו,

כשהנפש, קשה לה מדי.

.

מחפש את הדרך הבייתה #סיפור אמיתי

.

ערב יום חמישי

חפץ מעבר, צעצוע נבחר הם דברים שקשב לאמוד את חשיבותם אצל ילדים קטנים,

את עוצמת האהבה המורעפת עליהם, הנחמה שהם מעניקים, ועומק אובדנם.

פעם,

לפני הרבה הרבה שנים, באמת הרבה,

ממש כמו באגדות,

יצאה משפחה קטנה, אמא, אבא וילדונת בת שנתיים לחופשת עבודה קצרה באיטליה.

הכל התנהל כשורה עד הרגע שישבו שלושתם במקומותיהם,

ואז פנתה אמא לאבא ושאלה: איפה וכאן הגיע שם השמיכה הגדולה בעולם שהשתרכה

אחרי הילדונת הזאתי לאורך לא מעט ולא נפרט שנים ומפאת פרטיותה לא יחשף שמה

ונקרא לה כאן בשם הרגיל, שמיכי, איפה שמיכי?

מה זאת אומרת ענה האב המאורגן בדרך כלל, אצלך

לא ענתה האמא לא אצלי, אצלה, והיא הייתה איתך כשהלכתי לקנות מים

לא זוכר ענה האב ושניהם הביטו בבת אחת בקטנה.

זו, רגועה ומנומנמת הושיטה יד ואמרה: שמיכי…?

אבא הביט סביב וראה כמו במטה קסם או סרט מצוייר את פני אשתו הופכים לפני לביאה

ררר….רגע!

לקצר סיפור ארוך, צוות אלעל נדיב ומבין (ויכול), מטוס אל על ומנועיו העובדים,

גם כך עלינו אחרונים לטיסה, עמד עוד כעשר דקות עד שעובד שדה התעופה, אדם

מצטיין ומבורך מצא את שמיכי (שם בדוי), העביר אותו למישהו שהגיע מתנשף, ירדתי

בריצה את מדרגות המטוס והטיול לונציה התחיל, שמכי מאד נהנה, ראו עליו.

ובקיצור,

הנה מי שהלך לאיבוד היום' ה14 אפריל 2016

ברחוב לסקוב בתל אביב,

ובערב מצאתי על המדרכה, הרמתי, ולקחתי למשמורת זמנית.

אין לי ספק שילד אחד או ילדה מאד מאד (מאד) ישמחו להתאחד איתו,

האם קוראים לו נבי?

ארנבי?

האם יש לו שם אחר, פרטי ומיוחד?

unnamed

.

ערב יום ראשון עדכון :
קוראים לו יא-יא,
קוראים לה שירה,
היא בת שנתיים
וכולם מאד מאד שמחים

ה צ ל י ח

 

.

10 עצות לאמהות בצונמי הנעורים. אחת עשרה בעצם

.
.
.
.
אני כבר ( די) אחרי, אני חושבת, נדמה לי, טפוטפוטפו שלא אתבדה ויוכיחו לי אחרת היום או מחר,

אבל חברותי הצעירות ממני, עדיין בתוך צונמי גיל ההתבגרות הבלתי אפשרי הזה,

ואנחנו, שחיות עם ילדים במערכת יחסית יומיומית חסרת עוד הורה על בסיס יומיומי,

אנחנו איזה כיף לנו, מקבלות אותו במנה כפולה, גם בשביל אמא, וגם בשביל ההורה ההוא,

ולכן, לחברותי/אחיותי המתוקות, אני נשבעת, נ ש ב ע ת שזה כנראה יעבור

ומעניקה לכן עשר, אחת עשרה,כי-מדברים-כאן-על-עשרה עצות זהב:

קוששתי זוחלת על הריצפה, צועקת על ספת הדורית ( כורסא אבל לא חשוב),

נושכת כפות ידיים, בוכה לכרית, מתפרצת קצת יותר ממה שתכננתי, מתמוטטת, בוכה, צוחקת.

מחבקת, כותבת פתקי התנצלות, דורשת פתקי התנצלות,

מצלצלת לאביה ובוכה שאני לא יכולה לדבר עליה ככה עם אף אחד חוץ ממך,

כותבת בבלוג ומוחקת, חושבת שתכף התקפת לב, התקפת חרדה.

מסתכלת בתמונות שלה מפעם כדי להזכר במי היא באמת,

מתייאשת, מבינה שאין ברירה זה מה יש, מביטה עליה ישנה והלב שלי התרחב מאהבה,

או בקיצור איך עברתי ושרדתי את גיל ההתבגרות של זאתי שלי

עשר כי אחת חוזרת כמה פעמים:

.

1. כל מה שהוא/היא אומר/ת תדמייני אותו/ה בת/ן ארבע עם קול מתפנק

2. כל מה שהוא/היא אומר/ת תדמייני בקול של בלון הליום

3. זה לאט אישי. זה לא אישי. זה לא אישי.

4. ז ה ל א א י ש י

5. זה לטובתם, הם חייבים חייבים להתנתק מהחיבור הזה, אמא ואני, והדרך היחידה היא

באלימות פנימית, בכוח, באכזריות, אין דרך אחרת ואת לא היית מצליחה, תודי.

6. זה קשה, אפשר למות

7. אל תעיזי להעלב. אני הייתי במוד העלבות פנימית ארבע שנים ברצף ומה יצא לי זה? נאדה

8. כל מה שהוא/היא אומרים, ויותר, אמרת לאמא שלך, אני מוכנה להתערב

9. כשרק שניים, אמא והיא/הוא זה יותר קשה לחתוך את הקשר הפנימי הזה, לשניכם.

10. זה כבר אף פעם לא יהיה מה שזה היה, אבל הדפוס החדש הזה…?

לא רע. חדש, פחות חיבוקים וזה, אבל שווה

11. נתראה מהצד השני מותק

it is what it is

12. הליום עבד הכי טוב:)

בין אופקים ( נבחרה ראשונה לפיילוט של יום לימודים א ר ו ך ) לאחריות הורית

.

באופקים, אני מתארת לעצמי כראשון מבין רבים מתוכננים,

יונהג יום לימודים ארוך, ממש א ר ו ך,

עד שש בערב, ככה ארוך.

אמא ואבא (בעיקר אמא אם נודה על האמת ) תוכל לעבוד עד חמש,

יום עבודה רגיל,

מה נשאר?

כמה זמן נטו תבלה האמא ששמחה עכשיו לסידור הזה עם ילדיה,

שעה בבוקר, שעתיים בערב, שרובן ענייני מקלחת, אוכל, סידורים,

ואם יש שניים שלושה ילדים,

כמה זמן נ ט ו יהיה לכל ילד/ה עם אמו?

.
.
רובו של היום של הילדים האלה, בני שלוש? ארבע? שבע?

יום המורכב מלחצים ומתחים ולימודים והעלבויות ושמחות,

לספר מה קרה, ולהתפנק ולקבל חיזוקים ועידוד, ולעשות שיעורים, ולהצליח, ולהכשל,

ולהיות ילד, ולגלות גילויים, ולהמציא המצאות, ואמא תראי! וכל הכבוד, ועוד פעם,

וממתק שמותר, וממתק שאסור, ותוכנית טלוויזיה, והסבר מה יש שם,

ורבעי חדשות מפחידות, והוא לקח לי את הצעצוע, לא נכון הוא התחיל.

ובגיל מבוגר יותר לחצים חברתיים, ומלכת הכיתה אכזרית, ואני לא מבין

אמא-תסבירי-לי, ותפוח קלוף וארטיק בטעם תות, ומשחקים עם חבר בבית שלי,

ועם חבר בבית שלו, וגן שעשועים, ובמבה, וברח לי במכנסיים

וכל אלפי דברים שמרכיבים ילדות, ובטחון, וזכרונות, ואישיות.

.

את כל אלה אתם מוכנים לשים בידיהם של אנשים זרים?

לעשר שעות ביום?!

לרובו המכריע של היום של הילדים הקטנים שלכם?

גננות? סייעות? מורות? עשר שעות ביום?

הליבה של החיים של הילדים שלכם תוחזק בידים זרות?

כדי שמה? מה הם יזכרו כשהם יגדלו?

את היד ביד אחה"צ או את החולצת מותג שקנו להם?

את שעות הערות שלהם בבית או את הגעגועים לאמא-שתבוא-כבר?

את הריבים הקטנים בבית כמו אצל כולם או תמונות בווטסאפ ששלחנו לאמא בעבודה?

.
יש מחיר להורות? בטח יש

נשים משלמות אותו יותר מגברים? משלמות

אבל זה מה יש,

ומי שאסור להם בשום מקרה לשלם את המחיר, אלה הילדים.

עשיתם ילדים? קחו עליהם אחריות.
.

אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך

אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.הערה: אני חושבת שנתינת השם לפוסט הזה (לא אשנה עכשין) הייתה שגויה ואולי לא רגישה, אבל, באחריות מוסרית מלאה, אני יודעת שאם נתניה או תל אביב או אשדוד היו הראשונות לבצע יום לימודים ארוך, ארוך עד שש בערב לילדי גנים וכתות נמוכות, זה היה שם הפוסט: "בין נתניה לאחריות הורית" "בין מזכרת בתיה לאחריות הורית" ומה שלא יהיה. זה מוזר בעיני שעניין אופקים הוא הטריגר לתגובות ולא הרעיון עצמו,

זה הילד שלך, אל תבגדי באמונו # שש אמהות

.

ראיתי אתמול את שלושת הפרקים הראשונים ב"אמהות",

סידרה העוסקת בנושא החשוב בעולם, בהורות ואפילו בנושא יותר מדייק,

באמהות (כן, יש הבדל, וגם האבהות היא נושא מרתק, אבל אחר).

מעניין, מרתק, דוקוריאליטי עשוי היטב.

בחירות של שש נשים שונות בגישתן לאתגר הגדול בעולם, בזכרונות ילדות,

דפוסי ילדות, גישה לחינוך, משמעת, אוכל, חיי משפחה וכל מה שמרכיב את

כדור הנפץ המופלא הזה. הכל טוב, ראוי לז'אנר וסבבה,

חוץ מילד אחד,

שאם הייתי יכולה להעמיד את הוריו עירומים בככר העיר מרוחים בזפת,

(ולידם בקטנה גם את מפיקי, עורכי החומרים תמי, סורי, שלא חסו עליו בעצמם)

הייתי עושה את זה בלי יסורי מצפון.

מ ט ו מ ט מ י ם, אין אהבה בעולם, מטרה, רייטינג או מסע אישי ששווים להלבין

פניו של ילד קטן ותם ככה, אין. בפרט לא ילד שברור ברור ברור שיש לו  (גם אם

הם לא היו צועקים הילד עם בעיות, הילד איטי, לא מבין מהר, לא מצליח לשבת,

תקפוץ כדי להתרכז, למה אתה לא מצליח להתחבר עם חברים מהכיתה)

הפרעת קשב (שאין בה רע ומתום) וכנראה גם ליקויי למידה מסוג זה או אחר.

מה חשבה יאנה חודריקר, שמה שיציל את חייו ודימויו העצמי של הילד המתוק הזה,

שמספר הפעמים שהתכווץ מול המצלמה באי נוחות ומבוכה גדול אפילו ממספר

הפעמים שההורים שלו הסבירו לנו כמה בעיות יש לו וכמה הוא לא מקובל ואיך

הם, הם עושים למענו ה כ ל, שלא מספיק שהוא מתמודד עם ענייניו וקשייו בכל

רגע נתון בבית ספר, חברתית וגם בבית, זה כלכך לא פשוט להיות ילד עם ADD

ההורים החכמים שלו טורחים לספר ל כ ל ה ע ו ל ם כמה הילד לא מוצלח

ויושבים לו על הראש בדיוק כמו שאסור לשבת על ילדים מתוקים וכבר מצולקי

דימוי עצמי כמוהו.

להראות ילד קטן מרגיש לא מוצלח ואמא דבילית אומרת לו מול המצלמות

"תגיד שאני אלוף" ולראות, להראות אותו מתכווץ במבוכה אבל עדין או חלש מכדי

להגיד לאמו שזה קשה ומביך ומה לא, זה כל כל מזיק ולא מודע לעצמו וממקומם

שאני יכולה רק לצעוק.

ריטלין, תמיכה לא של אמא בשיעורים והתאפקות לא לתייג הילד איטי, לא מקובל

ובאופן כללי לא מולצח יחסית להוריו הנפלאים והמשקיעים (אמא) מוצלחים (אבא)

למרות המילים היפות שמסביב זה פשוט נ ו ר א.

.

תקשיבו לנו:

.

צף ועולה ונעלם

.

.

אני חושבת (ומרגישה) שמכל הדברים המועילים, מארגנים, תומכים שאני שקועה בהם בחצי שנה

האחרונה עם שני אהובי המבוגרים עד מאד, הדבר הכי, אבל באמת הכי טוב (וכן) שאני עושה הוא

שאני מקפידה להגיד להם שוב ושוב איזה הורים נהדרים הם.

כמעט יום ביומו, באמת.

אני לא אומרת דברי שוא, אני לא מחניפה בגלל זקנתם, מה פתאום,

מה שאני כן עושה, אני לא מתביישת להחצין את האהבה שלי אליהם,

להבין ולזכור במקום העמוק שבי, שכל מה שתמיד יושב בין הורים וילדים, וצף ועולה בטיפולים,

בשיחות, במסעות אישיים, משמעותו אפסית מול מה שבאמת חשוב ונחשב, אהבה ותמיכה וזהו.

זה מה שיחשב בחשבון הימים והשנים המשותפים שלהם ושלי, כל היתר, זניח.

אני מלטפת אותם, או מחבקת, כל אחד לחוד – שניהם צלולים, מתפקדים במגבלות קטנות של

העשור העשירי לחייהם – ואומרת להם את המובן מאליו בקול רם ( לא רק בגלל השמיעה) וברור:

אתם הורים נהדרים, פשוט נהדרים.

כל מילה אמת, יהלום של אמת,

ואני רואה את הפנים שלהם, נוהרים ונרגעים והלב שלי מתרחב משמחה,

ככה פשוט.

וילון דורין

.

עכשיו לכו, צלצלו להורים שלכם, לסבאסבתא ותגידו איזו מילה של אהבה, בטח מגיע להם, לא?

.

אני יכולה להחליט שלא

.

.

אם אספור את מספר הפוסטים שכתבתי בשנות הבלוג הזה סביב שעות הבוקר, שיגרת הבוקר,

הסעות, החזרות, הרהורים בדרך לשם ובחזרה, צילומים, סנדוויצים, אוכל בית ספר, אוכל בכלל,

נשיקות פרידה, חיבוקי נחמה, איחולי אמא, ובאופן כללי כמה התעסקתי כאן בחווית בית, אמא,

ילדה, בוקר, הייתי מגיעה ללא מעט אני חושבת, אולי אפילו להרבה מהצפוי.

מיד אכניס לינקים כדי להזכר,

ועכשיו זה:

.

במאי האחרון היה ברור שהשעה שבע אפס שבע מפסיקה להיות השעה שהבית הזה מתעורר

ומתחיל לתפקד. בחינות בגרות, חודשי טרום גיוס, טירונות, קורס, צבא, העתיד השתנה,

זה היה ברור, וקצת (ממש קצת) נוגה, ההבנה שתמה תקופת ילדותה נערותה של זאתי משוש

ליבי, שהחיים המשותפים הפשוטים ומשורטטים מראש שלנו הסתיימו בצורתם הנוכחית

ומה שיבוא מעכשיו והלאה יהיה לו זמן, רגש, וטעם אחרים.

WeLL,

בשלושת החודשים האחרונים הייתי לבד בבית, חוץ מביקורי סוףשבוע מועטים שהוד הצבא

הסכים להעניק לטירוניותיו וחניכות הקורס שהלואי ויכולתי לעבור בעצמי, זאתי חיה את חייה

(הקפואים) בשדות הצבא, והבקרים שלי, המקרר שלי, סל הקניות שלי ואני עצמי הסתגלנו

בהדרגה למדדים החדשים, לשקט החדש, לתחושת חופש פנימי ישן/חדש – כי פעם היינו רק

אנחנו, לפני שהפכנו לאמא – ובלי קשר לכמות האהבה, האמפטיה מול ימים חדשים שעוברת

הילדה שלי – בת יחידה במיוחד נא לזכור – שלומדת לחיות עם המון ילדות אחרות של אמהות

אחרות (ואבות), דאגה מסוודרים חסרים, סערות ממוטטות אוהלים, וטלפונים שאפשר לקבל

רק מהטירונות, היה אני-מעיזה-להגיד לא רע.

זה נכון שבדיוק אז,

כמעט באותו יום קרסו הורי אהובי למשבר זיקנה/בריאות דרמטי ומלמד ונדרשו חודשיים

שאין בכלל לדרך לתאר את מסלול הדאגה, סידורים, רופאים, טפסים, פקסים, בהלה,

אשפוזים, שיקומים, מטפלות, ובעיקר ריכוז במטרה ואין ספור סידורים וארגונים עד שהכל

נרגע וסודר לפני חודש, ובכל זאת, גם בתוך מהומת סבא סבתא,

החופש הפנימי שלי הזדקף. באתי, הלכתי, חזרתי, בשלתי, סידרתי, הכל היה ברצוני בלבד,

מותאם לי ולחיי שלי עם נגיעות זאתי בטלפון והתגייסות מלאהלשישבת מפנק ומלא כל טוב

אמא וזאתי ובית.

.

ועכשיו, כשכל הסערות נרגעו, התחילה שוב שיגרת בוקר.

זאתי משרתת ביומיות כמו שלמדתי שקוראים לזה.

יוצאת בשבע בבוקר, חוזרת בעשר בלילה, קבוע.

ואני מתלבטת מה לעשות עם הבקרים.

להתעורר ברבע לשבע להכין ארוחת בוקר וסנדוויץ (לא ההוא) וירקות חתוכים ותפוח, ולהרוויח

רבע שעה של החיים שלנו – אוי, פעם הייתה לי תוכנית שכל כך אהבתי בשם "החים שלנו" –

עם פטפוטי בוקר, אינטימיות בית, מחשבה, רעיון, החלפת דעה, הצצה לכותרות, שיגרה וחיבוק

(אם יש רגע), שמחה עמוקה בלב להציץ עליה גאווה זאתי, פשוט גאווה, כשהיא מזנקת אל יומה

וחייה, עם מי שלא תהיה כאן ככה עוד המון זמן. 

עוד שנה,

שנתיים,

שלוש והיא לא תהיה כאן ככה בפשטות ביום יום,

או,

להחליט – וזה דורש החלטה – שארוחת בוקר וסנדוויץ וירקות היא יכולה להכין (כמובן) לעצמה,

ושאחרי חמש עשרה שנות בוקר שיגרתיות, פה ושם סיזיפיות, רוב הזמן נעימות, אני יכולה

להדק את השמיכה סביב עצמי ולא להתייחס לבוקר שלה?

.

החלטתי לא להחליט,

החלטתי לתת לבקרים להחליט בשבילי.

בבוקר הראשון, התעוררתי לבד, קצת אחרי ששמעתי רחשושי בוקר שאני לא רגילה לשמוע,

אז כבר קמתי כמובן, הכנתי ארוחת בוקר, שמחתי שיש עדיין ניירות פרגמנט ושקיות נייר

חומות לאריזה. סינדווצ'תי, קילפתי, ארזתי, חיבקתי, איחלתי בהצלחה וחזרתי למיטה.

בבוקר השני שוב התעוררתי בעצמי,

הבוקר בוקר הוא הבוקר השלישי, וכן, כמו בימי הגן וביה"ס, אחרי ארוחת בוקר, סנדוויץ,

נשיקה, הנה, אני עם הקפה הראשון, מול המחשב, כותבת פוסט.

IMG_0010

 

.

יום משפחה, מכל סוג, מין, וקומבינה שמח

.

 

 

 

עשר תחנות לנסיעה אחת, ידועה מראש.

.

1. במכונית בדרך מבית חולים הבייתה בפעם הראשונה. היא בסל קל, הוא נוהג, ושנינו רועדים.

….כל מכונית דומה לטנק מתקיף, כל נהג לעבריין כביש נמלט, רק להגיע הבייתה בשלום

2. היא במושב הקדמי, הפוכה לכיוון הנסיעה, כמו בהוראות, באלפא השחורה, מנומנמת או

….צחקנית במושב שעוטף.אותה, אני בדרך כלל, במושב האחרוי, רכונה כלפיה וממלמלת.

3. זאתי מפטפטת בלי סוף במושב האחורי (עברנו אחורה!!) בכסא בטיחות כחול שמתמלא

….בכתמי במבה, צעצועים, משהו שאסור לקרוא לו מסמורטט וכוורת בטייפ. כן, בטייפ.

4. עברה לכסא בטיחות של "גדולים", האלפא הוחלפה בטנק אמריקאי שיגן על תינוקת ואמא נהגת

….שודים עם הפרעת קשב והנסיעות לגן וממנו מתמלאות פטפוטים, חול באוטו, שמיכות, ובכלל.

5. לא, את לא יכולה לאכול סוכריה של גדולים אמרתי בדרך הבייתה מהים כשאני מביטה בה דרך

….המראה במבט החלטי, וזה מה שקרה שתי דקות מאוחר יותר, אל תשאלו

6. לא את עוד לא יכולה לעבור לבוסטר, או גובה, או משקל, אין ברירה מותק

7. לא את עוד לא יכולה לעבור לשבת לידי, במושב הקדמי מותק, עוד קצת.

8. מוזר שאת לצידי, אין אף אחד מאחור במראה…

9. אני יודעת שיש לך רשיון, כן, אני זוכרת שעברת בטסט ראשון, שאפו, אבל ת ז ה ר י! יש סיבה

….לחודשים של נהג מלווה את יודעת, ת ז ה ר י מותק. לא, לא אני לא היסטרית!

10. מה התוכניות שלי עכשיו? למה? אה…כן, בטח שאת יכולה לקחת את האוטו.

IMG01822-20111219-0838

.

.

בזהירות, בחייאת זאתי, יש לי רק אחת כמוך…

.

.

נ.ב. זה רק נדמה לכם שלכם זה לא יקרה…

.

.

זו הקנאה

.

הבעיה בלהיות ההורה שמחליט, מרשה, אוסר, מנהל, מזכיר, מחנך, מתנהל ברמה יומיומית, סיזיפית

ונפלאה ועושה את הדברים הנכונים בחינוך ילדיו כי כמו שכבר הבנו, יש לא מעט בדבר הנפלא הזה

שקוראים לו הורות שאנחנו מצווים לעשות לטובת חינוכם ובניית אישיותם, בריאותם הרגשית ובכלל,

למען יגדלו ויבואו לשערי עולם המבוגרים כאנשים בעלי משמעת עצמית, מצפון ושאר תכונות יסוד

שיאפשרו להם להיות אנשים מאושרים, יצרניים בדרכם הם וטובים כבני אדם,

לעומת ההורה העושה כמעט רק מה שסבבה,

כמעט,

וכן, בדרך כלל החלוקה הבנאלית של אמא אבא כשזה מגיע למשפחות שהתפרקו היא מדוייקת,

ואם נחזור לשורה הראשונה,

אז כן,

המחיר, הכבד לא מנשוא, אבל הכבד בחלוקה הזאת, זו הקנאה.

אם-נודה-על-האמת.

כי מה יותר קל ומחזיר פידבק מלא שמחה ואהבה מלהיות הורה שיודע שיש הורה אחר/ת האחראי/ת על

לוח שנה, בדיקות, חיסונים, תורים, ארגונים, לימודים, בחינות, אישורים, תחפושות, ימי הולדת, חוגים,

תזכורות, טיולים, טיולים שנתיים, ספרים, ימי הורים, תאריכים ושאר עניינים.

אז נכון, ואין כמוני להעיד על השמחה והעונג בהורות, בגידול וחינוך ילדיך,

ואין דומה לדבר הזה בעולם מבחינת האושר והמליאות והעניין וכל מה שכבר נכתב,

ואז מגיע הגיל שבסופו רשום"עשרה" ומטלטל את עגלת האמא-היא-כנראה-היצור-הכי-אהוב-ומצחיק-

וחכם בעולם ואמא, ההיא מתחילת הפוסט, הופכת לנודניקית-חופרת-לאעוזבתבשקט-מתעסקת

בשטויות כמו מבחנים, פגישות, בקורות, כביסה, חדר, שעות, יותרמדיטלוויזיה, יותרמדי ווטסאפ,

קחי אחריות, ואבא ראו זה פלא, אבא נשאר מה שהיה מאז ומתמיד היצור הסבבי ששואל ומתעניין

(באמת) מה עניינים, ומעורה ויודע אבל היי, הוא לא עושה עניין מכל דבר, ולא נדחף, ונותן לעשות

מה שבראש בלי קשר למתי הבגרויות מתחילות ומתי המיונים ובאופן כללי, הסידורים והמטלות חוץ

מאלה שאמא מבלבלת לשנינו בראש רחוקים ממנו כמעט כמו ממני איזה אבא נפלא.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

ואמא מאושרת מתפקידה ולא הייתה יכולה או בוחרת אחרת כמובן

אבל לפעמים אמא מקנאה.

חושבת מה אם….ואין לה תשובה, רק צביטה בלב.

בבטן, במקום שהכל התחיל.

.

.

נ.ב. הכותבת מבינה הכל, ומעידה על עצמה שהייתה ועודנה הילדה של אבא שלה,

ועם זאת היה זמן שחזרה לחיק אמה ונשארה שם (גם).

חזקת הגיל הרך, עד כיתה אלף # חלק ראשון

.

את מה שיש לי להגיד על משמורת משותפת אני מנסה לכתוב כבר כמה ימים, מאז שציפי לבני
כתבה, עוד לפני הבחירות, שהיא לוקחת זמן ללמוד את סוגית החזקה בגיל הרך.

זה בטח יקח לי עוד זמן עד

שאצליח, אם בכלל,
 לארגן את הכל לידי פוסט מאורגן ומסביר,
בכל זאת הפרעת קשב,
אז החלטתי לכתוב אותו בהמשכים,
 והנה החלק הראשון.
.
נתחיל בתרגיל.
אנא עצמו עינים אחרי שתקראו מה אתם מתבקשים לעשות ונסו:
עצמו עינים ודמיינו שאתם בעבודה.
נגמר יום עבודה,
אתם סחוטים.
רק רוצים הבייתה,
למקלחת, לבגדי בית, לספר שאתם קוראים,
לתוכנית שהקלטתם, לרוטב פסטה שנשאר מאתמול,
רוצים למיטה שלכם,
לשים ראש ולנוח קצת, או בקיצור, להיות בבית.
כשיש בן/בת זוג יש גם את השמחה לקראתו/ה,
אבל הבית שלך הוא העוגן, נקודת האחיזה והשקט.
אז נגמר היום המתיש הזה, על העבודה, הקשרים החברתיים, המשימות שהצליחו, אלה שלא,
ומה כבר רוצה הבן אדם בסופו של יום?
רוצה הבייתה, להיות בבית.
אבל אופססס לא!
היום אתם צריכים להגיע לבית האחר.
עם ספר אחר, בלי הטישירט השחורה שתכננתם ללבוש מחר (כי בדיוק יש בקור חשוב)
ועם אוכל, מיטה, הרגלים אחרים לגמרי.
אוקיי, הלכתם לבית השני.
למחרת תתעוררו, שוב יעבור עליכם יום ארוך ומתיש ובסופו, כשתעמדו ליד הדלת ללכת הבייתה,
למקום שבבוקר השארתם את נעלי ההתעמלות
אופס לא!!
עכשיו אתם צריכים להגיע לבית ההוא, משלשום, עם הספר והטי שירט השחורה והרוטב פסטה
שכבר איננו.
ככה כל הזמן. יום כאן, ויום שם. יום שם, ויום כאן.
נדנדה בלי סופץ בלי סופ. יום כזה, ויום כזה. יום כזה, ויום כזה.
אוקיי. אתם מבוגרים, יתכן שמסוגלים לתפעל מערכת רגשית כזאת, לא בטוח,
אבל ילדים קטנים?
בני שלוש וחמש ושבע?
אחרי ימים ארוכים של גן ובית ספר ועניינים חברתיים ולימודים ומה לא?
עכשיו בואי נזכר לאן הולכים ואיפה השארתי את הבובה/אוטו האדום שלי שלא נדבר על מחברת
חשבון למחר והג'ינס?
אז נכון, אלה החיים כשהורים שלך מתגרשים, וזה מה יש,
אבל לחלק את חייהם של הילדים הקטנים (ואני מתכוונת לקטנים) לחצי חצי,
מבחינת ימים, לטלטל אותם כ ל ה ז מ ן, כ ל ה ז מ ן כשהם כל כך קטנים זו אכזריות רגשית, לא פחות.
.
.
.
# הרבה עדויות שמעתי מאנשים שגדלו במשמורת יום כאן יום כאן או חצי שבוע כאן וחצי שבוע
שם, אין כמעט מי מהם שהיה חוזר על צורת החיים המתישה ובעלת הנטל הרגשי הגדול כלכך.
.
# רוב הפסיכולוגים מאמינים שמשמורת משותפת ברמת האחריות, אהבה, קבלת החלטות
וחינוך של זוג הורים שרק טובת הילדים קובעת את סדר יומם האקסזוגי (מעידה עלינו )
היא כמובן דבר נפלא, א ב ל שתיזוז ילדים ברמת יומיומית מבית לבית הוא דבר שהנזק הרגשי
שבו עולה על התועלת הרגשית של הסידור השיוויוני הזה. ואותי מעניינים ר ק הילדים.
.
#  גם אם אבא/אמא מי שלא נקבע מתייסר ביומיים שהילד בבית ההוא, זה ל א מעניין אותי,
רק, ר ק הילדים מעניינים, רק טובתם ועתיד לבם, זה מה שצריך לקבוע. התגרשתם?
לא הילד שלכם ישלם מחיר על הגעגוע וכאב הלב שלכם. כאב הלב שלהם גדול יותר,
גם הגעגוע, הם כ ל ה ז מ ן מתגעגעים, חשבתם על זה פעם?
הם כ ל ה ז מ ן מתגעגעים, כל הזמן.
.
# וכשילד -קטן- אומר "אני רוצה הבייתה" "אני רוצה למיטה שלי" חייב חייב להיות
לו בית אחד שהוא "הבית" שלו, מיטה אחת שהיא "המיטה" שלו.
/
# הסידור הגאוני (והיקר שאין) שיש באמריקה: בית של הילדים, ומי שנודדים הם ההורים.
.
#דמיינתם את עצמכם רוצים הבייתה ולא יודעים לאיזה בית אתם מתכוונים?
אז ככה פי מליון.
...
חותם

חותם

..
.
.וכן, יש נשים מרשעות וגברים ערלי לב שהאגו והפגיעה בהם מובילה אותם למחוזות
 אכזריים וטיפשיים מול בני זוגם לשעבר, גברים כנשים,
והם כולם אשמים בגרימת עוול נוראי לילדים שלהם ולנפשם המצולקת,
לא עליהם אני מדברת….
.
ראשון, יבואו עוד….
.
.

10 כללים לעבור "את זה"

.

1. לדבר רק כשחייבים וגם אז, בצמצום.

2. לענות כששואלים אותך, בטח, אבל בקצרה (קשה לך, יודעים, אבל הכרחי).

3. לא לתכנן כלום.

4. אוכל קפוא במקפיא כי את זה שאת מכינה על פי המערכת, חבל עליו.

5. לא לקחת את זה באופן אישי.

6. לא להעלב בשום פנים ואופן, מכלום.

7. יש דברים שהכללים הר"מ מתבטלים, בעיקר ע"ע חוקי הבית וכבוד בסיסי (נדיר עד מאד שמופר)

8. לא להגרר לויכוחים (כלל זהב) לשתוק (מה שמנוגד כלכך לאופייך) גם כשאת צודקת (תמיד כזכור).

9. לזכור שזה הכרחי, רצוי ומצויין חיתוך הקשר הגורדי/טבורי הזה. מ צ ו י י ן.

10. לזכור מי היא באמת, מי את באמת ולחכות.

אנחנו בדשא

אלוהים, זה קשה.

ומשמח. משמח וקשה.

קרוסלת רגשות וטלטלות בלתי אפשרית ההתנתקות הזאת.

רכבת הרים מרגשת ומשמחת ומפחידה, ממש כמו זו האמיתית, ויותר,

ולא, לא שמתי לב שאני משתמשת במטאפורות מחיי הלונה פארק עד השניה הזו ממש :)

/

נתראה בקצה השני של הקשת :)

.

הבחירה באהבה, לאו דווקא בחיים

.

אני אכתוב בזהירות,

אני אזכור שיש הרבה מאד כאב ורגשות ויסורי מצפון והתלבטויות ובעיקר אהבה, כמה הרבה אהבה

והורים, אמאבא מאחורי המילים וההחלטות והילדים,

אני אנסה לא לחשוף יותר מדי,

אני אנסה להתייחס בסובלנות לדעות הפוכות משלי אם הן לא נשענות רק על אמונה עוורת באל,

זה התנאי היחיד, כי מבחינתי, אמונה דתית א י נ ה תרוץ, טיעון, סיבה מוסרית דיה כדי להביא על בן

אנוש מתוך ידיעה מוקדמת וחד משמעית חיים שיהיו חיים קשים ומלאי צער, סבל ויסורים.

המקרה הזה, התינוק הזה הוא כמובן מקרה מייצג לנקודה עקרונית,

זו דעתי בלבד, שהרי רק הוריו של המיועד לחיים אחראים עליו, על חייו, או על לא חייו.

זה פוסט שאני רוצה לכתוב כבר הרבה, הרבה מדי שנים ולא מעיזה,

זו דעתי, ככה אני מרגישה, ועכשיו אני יכולה סוף סוף,

אני מקווה שאצליח.

.

בימים האחרונים הרשת מלאה כתבות, לינקים וסטטוסים המפנים ומתארים בהתלהבות ובהערכה

רגשית גדולה ומציפה את האם האמריקאית – הבלוג שלה – הזוג האמריקאי המגדל את בנם כריסטיאן

בן השנה ושלושה חודשים. כריסטיאן נולד עם חיך שסוע – דבר הניתן לתיקון בניתוח, וכך היה –

וכמעט בלי עינים, כלומר עם מה שנראה כעינים מאד מאד מעוותות ולא רואות.

הוא נולד עיוור ועם מום חיצוני מאד מאד בולט ולא ניתן לתיקון.

עובדה: נכותו, כלומר עוורונו של כריסטיאן היה ידוע מראש.

עובדה: הוריו הנוצרים אדוקים בחרו להביאו לחיים למרות שידעו על נכותו.

אין, אני מאמינה, אשה, גבר, שעמדו מול האולטרסאונד הראשון בחייהם, בהריונם ולא שאלו את

עצמם כיחיד/ה או כזוג מה יהיה אם העובר שלנו לא בסדר, פגוע מאד, מה אז…

להחליט ללדת ילד פגוע  – והדגש הוא כמובן על המקרים שיש לאור בדיקות בריון שהעובר פגוע,

פגוע מ א ד, מעל לכל ספק, בכל קריטריון רפואי, חברתי – להחליט מראש לגדל, לאהוב, לטפל

ולחיות איתו עד סוף חייך, או חייו – תלוי כמה הוא פגוע –  את חייו כאדם פגוע, לא עצמאי.

להפר את הברית הראשונית, האינטואיטיבית, החייתית בין הורה לילד, הברית האומרת בלי

מילים אני אוהב אותך, דואג לך, מגדל אותך ובאחיותי לאפשר לך את החיים הטובים ביותר

שאני מסוגל, לפחות עד שתהפוך לאדם מבוגר העומד בזכות עצמו,

או לאהוב אותו/ה מראש כלכך עד כדי עשית המעשה הקשה, ההירואי מכל, ו ל א לאפשר

לילדך הפגוע להוולד ולחיות את חייו העתידים, העומדים להיות – אחרי שנות הילדות הראשונות,

העליזות המוגנות ומגוננות כמו בועת ינקות לפני המציאות האכזרית -חיים קשים, אומללים

ומלאי סבל, תסכול ובלי שום אפשרות לחיים רגילים, סתם חיים פשוטים?

יש שיגידו שאין נכון או לא נכון,

יש שיתנו את ההחלטה בידי אלוהי  דתם ואמונתם שזה בעיני פשוט נורא,

לתת לאחר ל"החליט" על גורל, על חיי הילד שלך.

אני חושבת, מאמינה בכל יכולת האמונה שלי שיש נושאים שיש בהם נכון לא נכון,

וזה,

בדיוק כמו הזכות למות בכבוד, הוא נושא כזה שיש בו נכון ולא נכון,

בטח שיש.

.

אמו של כריסטיאן העלתה ליוטיוב סרט הנקרא איך לא –

-The Right Choice – Inspirational Video

סרט מרגש באמת שבו היא מחזיקה כרטיסיות המספרות את סיפורם –

איך הרופאים ידעו שמשהו לא בסדר, פגוע בעוברם, איך הם החליטו למרות המלצות הרופאים

להמשיך בהריון, איך הוא נולד ואחרי כמה ניתוחים בחיך השסוע שלו, להוציא עיוורונו ועיניו

המעוותות הוא כנראה תינוק בריא. היא מספרת שבכל פעם שהיא יוצאת איתו מהבית אנשים

מגיבים בקיצוניות למראהו של כריסטיאן, שזה היה נורא בהתחלה ושהיום, לא אכפת לה

איך אנשים מגיבים ושהוא עצמו, מגיב בחיוכים וגרגורי תינוק.

הוא תינוק והוא עיוור,

הוא לא מבין ואינו רואה את המבטים, ההצבעות באצבע, הרחמים והוא שמח, מאושר,

מטופל, רגוע ומגרגר. למה לא? הוא תינוק מטופל ואהוב.

הוא גם אינו יודע, מבין, מודע לעיוורונו, הוא המציאות אליה נולד,

אבל

מה יהיה בעוד שנתיים, שלוש, חמש, עשר?

שלא נגיד עשרים ושלושים?

ניתן להבין שקריסטיאן נולד ללא פגיעה ביכולותיו השכליות והרגשיות מה שאומר שיבין.

איזה חיים מחכים לו אז, כשיבין וירגיש את שונותו הרבה, הקשה?

שיבין שיש אנשים שלא חיים בחושך, שיבין את חריגותו?

את הערות האכזריות, את גל התגובות למראה שלו…

איזה חיים צפוים לו כשיגמרו שנות התום של ילדותו?

כששנות הגן ובית הספר והתיכון? השנים מול עולם הילדים?

מול העולם בכלל, כשחייו האמיתיים, הלא תינוקיים יתחילו, כשהוריו לא יוכלו לספק לו

את מעטפת הבטחון האולטימטיבית שהם מספקים לו היום כתינוק…

.

קשה לי, כל כך קשה לי להבין איך אנשים המביאים ילד לעולם מתוך ידיעה מוחלטת שחייו

יהיו קשים, מלאי כאב ומוגבלויות ב א מ ת קשות שלא יאפשרו לו חיים טובים, עם אופק

מובטח לעתיד טוב, עצמאי, מרגישים שזה מה שנכון, שקידוש החיים כערך מוחלט, עולה

ערכם הממשי, המוחשי, היומיומי של האדם החי אותם, קשים ומייסרים ככל .

.

הפוסט הזה הוא על אהבה.

אהבה הנדרשת מהורים לעוברים פגועים.

אהבת הורים הבוחרים בלב שבור ואמונה שלמה בהחלטה לא לאפשר למי שיכול היה להיות,

לא להיות. לא מאגואיזם, לא מחוסר רצון לאהוב, להגן, לגדל, לעשות הכל עבורו, עבור מי

שכרגע עוברם הפגוע בן עשרה, שנים עשר, ארבע עשר שבועות, אלא מתוך אהבת אמת גדולה

למי שהם מרגישים אחראים על חייו ואיכותם ומרגישים שחייו יהיו חיים רעים. מלאי סבל,

איכות חיים קשה עד בלתי נסבלת.

אין כאן קמצוץ של תפישת המציאות המחפשת "מושלמות" או השוללת את האחר, מה פתאום.

לתפישתי, זה אקט נעלה של אהבה בדיוק כמו המתת חסד בקצה השני של החיים במקרה של

מחלות חסרות מרפא ויסורים גדולים למי שאתה אוהב.

.

אהבה,

בודאי אהבה שמעבר לאינסטינקט ולעומק –  אהבת הורה שאין דומה לה –

יש בה גם אחריות עצומה על חיי אחר, ודחף ראשוני להגן ולשמור ולראות ש"הכל בסדר",

חייבת לעשות מה שנכון וראוי ועדיף עבור מושא אהבתך,

גם אם הוא / היא עדיין בחזקת עובר בן כמה שבועות,

אולי על אחת כמה וכמה.

וככל שזה קשה ובלתי מתקבל על הדעת,

אם העתיד של מי שהפך ילדך מהרגע שידעת על קיומו,

ואהבת כמו את ילדך למרות שעדיין לא חיבקת,

אם עתידו, חייו עומדים להיות קשים, מייסרים, מלאי השענות והזדקקות לתמיכה עד סוף

הימים כאדם נכה, לא עצמאי, ובין אם נבון מספיק להבין את שונותו ובין אם לאו,

חובת אהבתך, נורא ככל שזה עשוי להיות,

ואפילו יותר,

לא לאפשר למי שאתה אוהב מראש, בלי תנאים מוקדמים, בכל לבך,

כמו שאמא, כמו שאבא, אוהבים

לחיות.

.

כי  באהבה, כמו באהבה…

.

החוק של אמא של איה # שעבד מצויין

.

.

כשזאתי הייתה קטנה, בגיל שביקורי חברות הדדיים התחילו להיות מרכז החיים,

בגיל של "אני מחליטה עליך" מול החברות, והחברות מולה,

בגיל שמצאתם את עצמכם מדקלמים על אוטומט, כי ככה זה מנומס ומקובל, לחנך את הילדים

שלכם להיות מנומסים, מתחשבים, הדדיים וסובלניים, שיגדלו להיות מבוגרים כאלה:

"היא אורחת, תני לה לשחק עם הבובות שלך"

"היא אורחת, תני לה להחליט במה תשחקו"

"היא אורחת, תוותרי"

ועוד ועוד מלמולי אוטומט דידקטטיים ומלאי כוונות חינוכיות טובות,

אני זוכרת שכשראיתי, גם אצלנו וגם בביקורים אצל אחרים את רמת התסכול של הילדות/ים,

את התקפות הבכי, כעסים, ריבים ובעיקר את חוסר ההבנה:

"אבל זה שלי"…. הבובה, החדר, הצלחת אוכל האהובה…

חשבתי כמה זה לא הגיוני. מצד אחד הרצון לתת לה/ם הרגשה של "הבית שלך הוא הטריטוריה שלך, שלנו.

זה מקום הכי, אבל ממש הכי בטוח בעולם"

ומצד שני כשמגיעה אליך חברה, טובה ככל שתהיה, בת גילך, את נדרשת, עלמת חמד בת שנתיים או שלוש לסגת,

לתת לה בחיוך לגעת ולשחק בכל צעצועיך היקרים לך כל כך ולוותר לוותר לוותר כי

" היא אורחת" כי "זה מנומס" כי "זה שלך ואחרי שהיא תלך זה ישאר שלך אז מה זה משנה".

וחשבתי, כמו הקו הכללי שלי בהורות, בטח בגילאים הקטנים,

שיש המון זמן ללמוד ולהפנים ולציית לחוקי הנכון ולא נכון בעולם המבוגרים

וכלכך מעט שנים להיות ילד על כל מה שזה מאפשר, כולל להיות מלך עולמך המצומצם,

כולל להרגיש שאתה כ ן מחליט פה ושם על דברים, ובכלל, אז חוקקתי חוק חדש.

החוק של אמא של איה שאמר בדיוק ההיפך, ובכל זאת גם הרגיע את המארחת הרכושנית

– כמו כולנו –

ל צעצועיה ועל רצונה להרגיש חזקה, גם בצדק לדעתי,

בטריטוריה שלה וגם את האורח/ות המתוסכלות שלה ובעיקר החזיק החוק הזה,

ותפעל באופן מעורר התפעלות, נשבעת, שנים של ביקורים חסרי, טוב לא להגזים, בכל זאת מדובר בבנות מלוכה,

כמעט חסרי עימותי טריטוריות ורכושנות,

והוא אומר, טוב אמר, זה היה מזמן, ככה:

אני מחליטה עליך ועל הצעצועים והמשחקים בבית שלי,

ואת מחליטה עלי ועל הצעצועים שלך והמשחקים שלנו בבית שלך.

ויהי שקט. שנים רבות.

שתיים בטריטוריה משותפת. שם זה דווקא היה פשוט מההתחלה....

.

נ. ב.זכרון שהתעורר מקריאת הטור של דנה ספקטור היום.

.

אמא בְּקְרִיז

.

המצב כזה:

התעוררתי בסביבות תשע, לפני כמעט שעתיים,

בסלון, המחובר לפינת האוכל, המחוברת למטבח, ע'ע השטות הזו הנקראת חלל פתוח,

שרועות וישנות שינה עמוקה שלוש בנות שש עשרה. אחת ישנהכאן על בסיס יומיומי כמעט

ע'ע שני חמישי, והשתיים האחרות ישנות כאן לא מעט מאז שהן נפגשו שלושתן בכיתה א'

לא מעט, ע'ע ימי הולדת, חופשים וסתם כי מתחשק.

שמעתי אותן אתמול מצחקקות עד כמעט חמש לפנות בוקר, כשנפרדים לבתי ספר תיכוניים,

הפגישות האלה שוות הרבה עם כל כבוד לפייסבוק, ואני אוהבת אותן ובאמת מפרגנת להן

את השינה המתוקה הזו שישנים רק בגיל הזה

אבל היי,

מה עם הקפה שלי?!

.

עברו שעתיים, חיכיתי שיתעורר.

שתיתי שתי כוסות מים,

ראיתי סרט צרפתי מקסים ששבה אותי בעיקר בויז'ואלים היוצאי דופן ומרהיבים שבו,

וקפה? הצורך בקפה? למה בעדינות? הקריז לקפאין לא נרגע, הוא הולך ומחריף.

ניסיתי לפעול בהגיון כדי לפתור את הבעיה:

הדרך: לזהות מה הבעיה ולמצוא לה פתרון.

המטרה: שתיה קפה ראשון של בוקר בלי להעיר את השלישיה הנמה.

המכשול: הכנת קפה במכונה שלי כרוכה ביצירת רעש ממשי.

הפתרון:

1. איתור מקום רחוק ממרבץ השינה שלהן

2. שינוע מכונת הקפה והנחתה על השטיח בחדר השינה. סגירת הדלת.

3.הכלבה מביטה בי במבט תוהה אבל אני מתעלמת

4. חלב, סוכר, הקצפה, קפסולה, זרימה.

.

5. הו העונג.

ועכשיו, ממש ברגע זה, רגע אחרי,

כשאני מול המחשב רגועה, מרוצה מעצמי למען האמת, מורידה למחשב קבצים של מכונת קפה על שטיח,

אני שומעת מלמולי התעוררות, עכשיו הן מתעוררות עלמות החן האלה, עכשיו.

זה כנראה הזמן לכוס מספר שתיים.

חג שמח.

מה אמרו לו לקטנצ'יק הזה?

.

.

מה אמרו לו, למויישה, ארון או מנדל הקטן,

אתמול בלילה, בקור הירושלמי של סוף דצמבר,

מה אמרו לו,

כשבמקום אמבטיה, סיפור או תפילה לפני השינה,

משחקים וצחוקים עם אחיו וחיבוק מאמא,

הלבישו אותו בבגדים מוזרים ואמרו לו להרים ידיים.

עצוב או מבוהל לא הצטרכו להגיד לו להיות, להראות,

רואים עליו שזה בדיוק מה שהיה, מבוהל, מפוחד ומבולבל.

מה הם אמרו לו?

אלה האמונים על בטחונו, אושרו ועתידו?

שמשחקים באנדסאפ, משחק חדש שהגיע לשכונה?

שהיום פורים?

מה אמרו לילד הקטן והתם הזה לפני שצרבו אותו בזכרון כולנו כאות קין?

. .

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

נקמת ילד קטן…

צילם:אוהד צויגנברג

.

חסן את ילדך או אל תצא איתו מהבית בבקשה – הלינק עובד עכשיו

.

.

מטעמים טכניים הפוסט כ א ן

דרוש קורא תווים :)

.

15 Fast Forward

.

.

.

.1.   בעוד 10 סמ היא תגיע לגובה שלי. מעודכן לתחילת השבוע.

2.   בעוד הרבה יותר מעשרה קג היא תגיע למשקל שלי, ולא שאני מתלוננת על המשקל שלי.

3.   בעוד חודשיים ג ג יהיו כאן שיניים ישרות, אורטודנט עשיר ממש ונערונת מ א ו ש ר ת.

4.   בעוד חצי שנה, בקצב הזה, נוכל להחליף נעלים. אותה זה מאד משמח, אותי קצת פחות.

5.   בעוד שבעה חודשים אנחנו, כן גם היא גם אנחנו, נפרד מתשע שנים של בית ספר מופלא.

6.   בעוד שנה וחצי בערך היא יכולה להתחיל ללמוד נהיגה. זה מגוחך.

7.   בעוד שנה שנתיים היא תקרא את כל הספרים שתרצה, בלי מחשבה מוקדמת על גילה.

8.   בעוד איקס זמן יהיו כאן דייטים, ממש דייטים. זה לא אני כתבתי, אני בהכחשה.

9.   בעוד שלוש שנים היא מצביעה בבחירות, לא רק אוספת פתקאות עם אותיות.

10. בעוד שלוש וחצי שנים היא מתגייסת.

11. בעוד שלוש וחצי שנים לא יהיו כאן שעורי בית. זה משפט שמשמח את כ ו ל ם.

12. בעוד עשר שנים אני עדיין לא אהיה סבתא כמו שזה נראה עכשיו.

13. בתוך עשרים שנה יש סיכוי, אפסי אומנם, שאני אצליח לשכנע אותה לטעום דג?

14. בעוד no time כמו שזה מרגיש, היא אדם מבוגר, אשה החיה את חייה כרצונה.

15. בעוד ששה שבועות היא בת חמש עשרה. איך-שהזמן-טס-כשנהנים :)

.

אחת ויכולת התרחבות תיאורטית

.

.

כבר כתבתי, ואני עדיין מתלוננת לפעמים, על מעמדי כילדת אמצע/סנדוויץ איך שלא תקראו לזה.

המשפחה שלי תפתח אחד אחרי השני בפיהוקים חסרי נימוס אם אפתח שוב את נושא הקיפוח שלי –

אל תאמינו להם. יש כזה! – והבת שלי תודיע בקול רם שתודה, אבל בסופו של דבר, היא מרוצה

מיחידותה, ותודה אין צורך לחשוב או לחשוד שהיא הייתה מעוניינת בתוספות וזה שאמה ואביה

הם רק שלה, זה מצויין, סבבה, אין צורך בשינויים ותודה, צאו לי מהוריד.

.

יש לי בן דוד אהוב עם, כן, לא טעות, חמש בנות. יש לי גיסה מצויינת שהיא אחת משמונה. כן.

יש לי חברה אחת איילת עם ארבעה בנים. יש לי חברה אחרת איילת עם ארבעה ילדים,

שתיהן נשים מקסימות שאני מבינה את הדיבור שלהן, דרך המחשבה שלהן ואת ההורות שלהן גם,

ושתיהן לטעמי אמהות ונשים נפלאות. מתחזקות קריירה שווה ממש, בית, זוגיות וארבעה ילדים

אהובים אחד אחד לצרכיו וכולם ביחד גם.  רוב העולם – להוציא אוכלוסיה צדדית כמו סין –

חי והורה ליותר מלילד/ה אחד.

אני תוהה לפעמים אם האבולוציה כופה עלינו כמה ילדים, ליתר בטחון אתם יודעים.

אם השבטיות, הצורך בהרבה וחזק עדיין מצליח לכפות את מספר הצאצאים שאנחנו בוחרים,

או שככה זה. זרימה טבעית עם ההורמונים, החברה, המשפחה.

אם הרצון שלנו נובע גם מהמחשבה קדימה, על העתיד – זו עדיין המחשבה שהכי מעציבה אותי

בהקשר יחידותה, המחשבה שכאנחנו, הוריה, נלך בדרך ההיא, לא יהיה לה דם ראשון כמשפחה,

להוציא ילדיה שלה והמעגל השני של בני דודים  והיא בעצם, תהיה בלי עוגן משפחתי ראשוני –

נובע מהרצון להגן על הראשון, שלא יחיה לבד, בלי גדר גנטית שתגן עליו.

לי יש אחת.

אין לי מילים להסביר כמה ואיך מרגישה האהבה אליה.

גם אתם בטח לא מסוגלים לפרוט את שלכם למילים, אני יודעת.

ראיתי היום בבוקר אשה צעירה הולכת לפיזורי בוקר.

ילד עם ילקוט בית ספר, ילדת קוקיות ותיק דורה שהסגיר את טרום חובתה מחזיקה את ידה, ועגלת תינוק מגרגר.

היינו באוטו בדרך לבית הספר. התפישה הקטנטנה בבטן הייתה, נשבעת, קטנטנה,

אבל הייתה. גם בגללי, גם בגללה,

הבטתי בה וחשבתי לעצמי באובייקטיביות כתמיד כמה מצויין שדווקא הבת שלי היא הבת שלי,

ומה היה קורה ואיך היו החיים אם… ואיך בכלל הייתי מסוגלת לאהוב ככה עוד ילדה. או ילד.

.

אני זוכרת את הריונותי האחרים,

אלה שלא הניבו פרות מתוקים ושלמים לעץ המשפחה הזה,

אני זוכרת אחרי ימי השמחה הראשונים את הבהלה, התהיות, הפחדים, שלא נזכיר רגשות אשם

של איך-אני-אנחנו-נביא-לה-מתחרה-על- המקום-האהבה-בבית-הזה -שכמעט כולם חווים בהריון

שני , כך אני שומעת –

איך, מאיפה יהיה ללב הגדוש שלי יכולת להתרחב לעוד כל כך הרבה אהבה?

איך אפשר לאהוב שני בני אדם באופן אינטנסיבי כזה, מוחלט כזה, עוצמתי כל כך?

ואני זוכרת שהבנתי שזה לא  הגיוני לפחד ככה,

שאם זו הייתה המציאות, האנושות לא הייתה ממשיכה ליצר משפחות עם יותר מילד אחד –

טוב, זה היה הגיון הורמונלי במיוחד –

ושאין ספק שהלב והנפש והמקום שממנו ובו אוהבים יש בו אין סוף,

אין ספק, כנראה,שיכולת ההתרחבות שלו,

מציאת העומקים המאפשרים לאהוב כל ילד בנפרד, כמו שמגיע לו,

וגם את כולם ביחד, היא חלק מאיתנו.

ואמא שלי, כנראה, למרות שאני ניהנת לרטון, אוהבת אותי לפחות כמו את השניים האחרים.

.

.

.

.

.

.

.

ובכל זאת, לפעמים אני תוהה מה היה אם…..

.

.

.

.

.

.

גל נוסף הגיע

.

.

.

בגלל הכתבה ב"הארץ" – למה הורים שונאים להיות הורים התעורר, שוב, גל תגובות,ברחבי הרשת, פייסבוק

וכו, בעיקר רגשיות אבל גם עקרוניות בנושא הורות, אמהות, קשיים, אמהות שמעיזות להודות שקשה להן –

לא חלילה מדי – אבל קשה באמת, וגל שונה, המרגיש בשנים האחרונות סוג-של-מתנצל על הורותו הלא

קשה, לא מרוקנת- גובה כמובן מחירים אישיים – אבל באמת קלה פשוטה ומשמחת

את הפוסט הגדול שלי כתבתי בזמנו ב ד י ו ק בגלל הסיבה הזו,

בגלל שהתחלתי להרגיש אשמה במידה מוזרה, מתנצלת על סוג ההורה שבחרתי/נו להיות,

בגלל שהתחלתי להרגיש מתנצלת שלא קשה לי, זה לא "על חשבוני"

וזה באמת יותר משמח וקל לי מכל תחושה אחרת. להיות הורה.

עברו כמעט ארבע שנים,

היא כבר לא ילדה קטנה ב כ ל ל,

וההורות מולה שינתה פניה – עוד מעט יגיע פוסט עשרה מורכב על הגיל הזה –

אבל לא את כובדה, אחריותה או השמחה שלי  בה.

הנה לינק אליו. אל הרשומה השניה הכי חשובה שלי, בעיני :)

מתי התהפך העולם?

ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה המגדל את ילדיו הקטנים בפשטות ושמחה?

זה שעשה החלטה לשנות את חייו ביום שהפך להורה ?

זה המרגיש בהורותו נוח ופשוט ?

זה שלא מוצא, באמת, סיבות להתלונן?

ש"לא משלם מחיר" כבד מדי בהורותו? ואם כן, משלם אותו בלי לעשות עניין.

מתי התהפך העולם? מתי זה קרה?

.

.

כל השורות מובילות לאותו פוסט.

.

מנפלאות העולם העכשווי

.

.

בת דודה צעירה ואמריקאית נמצאת כאן בביקור,

מתחילה קולג' חדש בעוד שלושה שבועות.

סטטוס שכתבה בפייסבוק אתמול מאוחר בלילה זמן ישראל:

ATTENTION COLLEGE STUDENTS: I need a really really really big favor. PLEASE, if you could check your school's online book database for "The Impossible Will Take a Little While: A Citizen’s Guide to Hope in a Time of Fear" by Paul Rogat Loeb and if you have it, figure out a way to get it to me or let me log in with your…

אביה – שהיה באמצע יומו במערב ארה'ב – ענה לה אחרי עשר דקות:

Kindle edition + Kindle app on your phone….;)

היא המשיכה לשאול בתגובה:

OH MY GOSH.
It's available. This is amazing.
Have you used the app? Questions I have:
1. Can the book be accessed offline?
…2. Can the book be accessed via a computer instead of the phone?

THIS IS THE GREATEST THING EVER
You seriously just saved my life. I completely did not think of that AT ALL.

אביה ענה לה מהנייד כי כבר יצא מהבית:

Yes….and Yes . Email Reply

·

.

ואז הגיעה הכרת התודה הכי הגיונית בימים אלה בסטטוס כלל עולמי:

MY FATHER IS A GENIUS.

הגאון לומד ללכת, ובעניין הסרט והתסרוקת של הילדה בצד….

.

תמיד לפני

.

.

תמיד לפני שהיא נוסעת אני סוערת ומבולבלת.

אחר כך מגיע השקט.

יש משהו פשוט בנוכחות של הילדה שלך בסביבה. ברגיל.

בבית. בחדר. חצר. בבית הספר. אצל חברה. אצל אבא. בסרט. חוג.

אני מושיטה יד ומחבקת.

נכנסת למכונית ומנשקת.

גם כשהיא בבית ההוא כשאנחנו מרגישות התקפת געגועים אנחנו נפגשות לרגע באיזה תרוץ,

או בעצם בלי.

אבל

כשאני אורזת איתה מזוודה שתחזור עם ריחות חדשים, בגדים חדשים, פנקס שיאצור זכרונות

כדי שאקרא אותם, כשאני מזכירה לקחת כדורים נגד כאבי נחיתות – ע'ע אוזניים

טי שירט גדולה ללילה, תשבצים, ספרים, טאקי – אל תשכחי את המברשת שער מותק –

אני מתבלבלת.

בין השמחה הגדולה שלי על שחייה רחבים וטובים ומאפשרים.

והשמחה שלי שהולך להיות לה זמן מרוכז ונפלא עם מי שהיא הכי,

בין הידיעה שחוויות וריחות וטעמים וצבעים וזמנים חדשים יצבעו את נפשה ויעשירו וישמחו אותה.

והטלפון, ועוד טלפון,

ובין זמן שקט שלי.

זמן נטו כלום שאני יכולה לבחור או נטו עשיה שאני עשויה לבחור גם.

על זמן נקי ממוּקצבוּת זמן, מחוייבויות יומיום ובעיקר כזה מאפשר להיות חסרת מודעות אמהית ברצף.

אני יכולה "לשכוח" את הזאת שבי  ולהיות את כל האחרות אם אני רוצה, אם אני בוחרת ככה.

.

הימים משתנים, השעון הביולוגי חוזר להיות מה שהיה פעם, מזמן, כשלא הייתה ילדה, או אמא,

במי שאני. אני מתבלבלת ומתגעגעת מראש.

לא געגועי עצב או קושי,

אני מתגעגעת געגועי אהבה ושמחה שלא דורשים התייצבות מיידית שלה,

כאלה המאפשרים לה, מבחינתי, בלי קשר לכלום, להשאר איפה שטוב, ככל האפשר,

לקחת מהעולם, מהחיים, ממה שניתן לך בכזו אהבה את ה כ ל,

לחיות את חייך, נעוריך במלאות ושמחה….

אבל כשיגמר, תחזרי הבייתה.

וזה הכי. חשוב, ומשמח, וחד משמעי, את שומעת?

לדעת שכאן הבית שלך, וכאן אמא שלך, וזהו.

.

ועכשיו, כשאת ישנה בכל האורך המפתיע שלך בכל-פעם-כשאני-רואה-אותך-מגיעה, עם התום שנחבא

מפני ומפני העולם כשאת ערה אבל מצליח להביע עצמו בשנתך, עם מה שאני מכירה מעיניך, מזקיפות

הסנטר הקורא תגר, הדמעות הבאמת מנצנצות אני-אתגעגע-אליך-אימי ואמא שמסבירה מה-פתאום-יהיו

-לך-ימים-מקסימים-שיעברו-במהירות-וכיף-ענק-ובכלל-לא-יהיה-לך-זמן-או-סיבה-להתגעגע-תזכרי-

איזה-כיף-היה-לנו-בשנה-שעברה ובלב אני נקרעת על הילדים האלה שנגזר עליהם תמיד להתגעגע

למישהו האחר ותמיד לחוות דברים מופלאים רק עם אחד משני החצאים המרכיבים אותם –

אבל זה בסוגריים, בגלל השבוע הלוהט והמסויים ההוא בלוח השנה המסמן וסופר למשפחה הזו.

.

ואני חושבת שבבוקר,

אחרי ארוחת הבוקר ואריזות אחרונות וחיבוק וחיוך ונשיקה

ותזכורת כמה אהבה שלא-תעיזי-לשכוח-

ועוד חיוך,

הנשימה שלי תשתנה.

.

בכל פעם מחדש, לפני שזה קורה, אני מתבלבלת.

אחר כך זה בסדר :)

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עולמות חדשים. הכי טוב לגלות כאלה :)

.

עקדת נפשות צעירות

.

.

מלאתם מצווה פרו ורבו. ילדת. הנקת. חיתלתם. ניגבתם פה. ניגבתם טוסיק. חינכתם. למדתם "מודה

אני", שלחתם לחדר או לגן, הלכתם איתם לבית הכנסת, לימדתם יראת כבוד,  והעיקר, אהבתם את

הילדים שלכם. אני משוכנעת שאהבתם. שאתם אוהבים.

תגידי. תגידו.

איך, איך יכולתם להרשות לילדים שלכם, לילדות, לפעוטות בני שנה ושנתיים ושלוש להגיע היום אל

הגהינום שהיה שם?

לא ידעתם מה יהיה שם?

לא חשבתם שעשרות אלפי אנשים, מצלמות, תקשורת וקיץ. איזה קיץ.

חם כמו שרק יום קיץ לוהט יכול להיות ואת, את הרשת להביא אל תוך התופת הזו את הילדים שלך.

ילדים רבים נפרדו מהוריהם בדמעות.

במתחם עמדו לפחות 20 ילדות בגיל בית-ספר יסודי כשהן בוכות "אני רוצה, אני רוצה את אמא".

האבות ניסו להרגיע, וחיבקו אותן. יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, תיאר את הסיטואציה כהזויה:

"בנות קטנות נפרדות מאביהם שלא עשו דבר. זה מחזה נורא שמתאים למשטרים אפלים בהיסטוריה,

לא למדינה מודרנית".

.

מה חשבתם על אהבה?

אהבת הורה לילדיו? שככה זה אהבה?

שבגיל שלוש ילד יכול להבין את המהלך הזה?

בלי קשר לצודק לא צודק, בלי קשר לדעה שלי או שלכם,

בלי קשר לכלום חוץ מאחריות. ואהבה כמובן.

אהבה אתם קוראים לזה?

מי שמעמיד את הילד שלו, בכוונה תחילה, בידיעה ברורה כמה נזק ואיזו טראומה עלולה נשמתו

של ילד קטן לעבור בארוע כל כך אלים וטראומתי לא ראוי להקרא הורה.

על החינוך שלהם על פי דרככם אתם נלחמים?

ומה עם אהבה תגידו?

חינוך או בטחון באמא ואבא?

חינוך או חוסר צלקות רגשיות הנגרמות בידיעה ברורה?

חינוך או ניצול ושימוש בילדים התמים שלכם לצורכי תקשורת ומניפולציות רגשיות?

אהבה אתם קוראים לזה?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

להמועצה הלאומית לשלום הילד יש לטעמי סיבה מוצדקת להגיש תלונה נגד ההורים שהעבירו

את ילדיהם הקטנים את השעות האיומות האלה היום אחרי הצהרים. כל בר דעת, שלא נגיד,

מי שטובת ילדיו בראש מעייניו, יכול היה להבין שארוע סוער, המוני, מלהיט וטראומתי שבו

הוריך או אמך עוזבים אותך – לתפיסת ילד קטן – הוא בגדר גרימת נזק ממשי לנפשו.

או שאולי אצל החרדים האשכזיים מעמנואל רק לימוד עם ילדות ספרדיות גורם נזק לנפש ילדיהם?!

.

סיבוב לילה

.

את התבלינים המתמקמים במקום חדש, זה עדיין מצחיק אותי שצומחת לי בחצר פטרוזיליה, מה

פתאום פטרוזיליה, גם את הבזיליקום והנענע והפטל הקוצני שבני השכן שעזב נתן לה במתנה

והעברתי לחצר שלנו והשבוע הניבה סוף סוף ארבעה שחורים ומתוקים השקתי. וניסיתי לקבוע לגפן

וזרועותיה וקנוקותיה לאיזה כיוון לטפס – אני מתגעגעת לסבכה שהייתה ועטפה אותי ואת הבית שלי

לפני שהשכן הזה התחיל לבנות בכל כך הרבה אגרסיביות וגסות רוח את הבית הגבוה הזה, מצודה

נובו רישית, שלושה מטר מהחלון שלי – ומנסה לגדל שוב את הגפן עם מעט שליטה כי אם הייתי

נותנת לה היא הייתה עוטפת את הבית על יושביו, אבל ידעתי שאין סיכוי שזרועות האוקטופוס שלה

יצייתו לי, ובכל זאת המשכתי לנסות. והרקפות כבר ממש עייפות ומזדקנות לידֵי קמילה ואני לא

מוותרת ומזינה אותן בחמצן לרקפות. קוביות קרח. והגרניום והלימונית והקיווי המנסה ליצור

חיץ ירוק ביננו לבין העולם קיבלו מים, וכולם, כולל אני, מנסים לשרוד בחצר המִתעַרֶמֶת

מהירוק שנחמס ממנה.

וקראתי לבלונדה להכנס הבייתה כי כלבות זקנות ישנות בקצה מיטה של נערונת ולא מול הירח,

מלא או חסר, ונעלתי את הדלת בשני סיבובי מפתח ובריח גדול שהורכב לפני  הרבה שנים, בערב

לוהט אחד מלא דמעות וצער אין סופ כשהבנתי שאני הולכת להיות זו הממונה  החדשה על סיבוב

הלילה לפני השינה.

אני יכולה לשמוע אותו, את צעדיו, עובר חלון אחר חלון, נועל בתנועת יד סיבובית תריסי עץ,

עובר מיטה מיטה, אפילו שרק שלש, חדר חדר, אפילו שרק בשניים ישנים ילדיו. מהדק שמיכה

סביבי טוב טוב – "שלא תכנס רוח" הוא אומר " נבנה לך בית מהשמיכה" והוא חופן את לחיי בידו

כמו שרק הוא יודע, אבא שלי. נועל את הדלת ובודק שהיא אכן נעולה. קולות לילה מוכרים

מרדימים אותי יותר מכל שיר ערש – אבא שלי מצחצח שיניים, מכוון את השעון המעורר, שם

בפינת החדר ואמא ממלמלת אליו משהו בקול שלה כשהם רק שניהם, בלעדינו. זוג. ונרדמתי.

.

ועכשיו אני ערה, השביל רחב ובהיר, השמים גם, ואני יוצרת בגופי ותנועותי, קולות הֵרַדמוּת ביתיית,

אלה הנחרטים ברגע זה ממש, כמו כל אתמול וכל מחר, חוץ משני, לפעמים חמישי, וכל שבת שניה,

יוצרים את זכרון חושיה וילדותיה, ונעוריה של הבת שלי.

מה אני רוצה לשמוע עכשיו,

רגע לפני שהיום הזה מסתיים, רגע שבו היום שהיה, מִתַמְצֶת.

מה אני רוצה לשמוע שידייק אפילו יותר?

אני ניגשת לערימות ובוחרת דיסק צהוב שתמיד, תמיד, מאז שקניתי אותו במוסקבה מכל המקומות

מי היה מאמין לפני כמה הרבה שנים, הוא הבצוע המועדף עלי. ממלא אותי בתוגה ואופטימיות.

אני לוחצת p l a y , עוטפת ידיים בכפפות ושוטפת כלים כדי שבבוקר.

הפסנתר אכן עושה לליבי ונשמתי מה שחשבתי שיעשה.

מנגבת ידיים בתנועת שיכפול גנטי של סבתא שלי,

ממלאה בקבוק מים קרים ללילה, מכבה מנורות.

אחת אחת, לאט.

בסדר קבוע שהגוף שלי, והידיים, מבצעים כמעט בלי מחשבה.

למעלה מעשר שנים, כמעט ערב ערב. אני מכבה את האורות, חוץ מהאור במרכז הבית, בין החדרים

שלנו, זה עם האור הרך, האדמדם בגלל הורדים המצויירים עליו. בלילה כשמתעוררים, דרך החרך

בדלת אפשר לראות ולהרגיש שהחושך לא מוחלט, שהאור, רך ככל שיהיה, קיים.

אני רואה את החתולה מתכרבלת על הספה החרדלית בסלון, מתערמת עלי, ואני מעמידה פנים.

לא, אני לא יודעת שתוך פחות מדקה תהיי במיטה שלי, או לפחות תנסי למצוא דרך להגיע אליה,

מה פתאום….אני יצור נחות ההולך על שתיים, לא חיית על גרגרנית. אני הולכת לאורך המעבר הזה,

מניחה מצלמה חדשה וכל כך משמחת לטעינה, שתי קבלות במעטפה מיועדת, הצצה מהירה אם

התחדש משהו בממלכת המיילים, ואני כאן, מציצה אל חדר בו נושמת נערונת שתמיד, אבל תמיד,

מסבירה שהיא לא עייפה עדיין בכלל ונרדמת תוך פחות מדקה בפשטות תינוקית ממש.

אני מעיפה בה מבט, סוגרת וילון על חלון שכבר פתוח בעונה הזו, ובכל זאת, צינת בוקר.

פרחים צללית מוקטן

זה היה יום טוב.

זה היה למען האמת שבוע שהפתיע אותי.

תפס אותי לא מוכנה ואמרתי הרבה "כנים" לשם שינוי.

ככה זה עכשיו.

עונת הכנים.

.

צודקת

– תמחקי

– ……

– א מ א

– לא!

– ת מ ח ק י. אני שונאת את התמונה הזאת

– א י ה

– ת מ ח ק י

– זה הפייסבוק שלי

– וזו אני בתמונה. אמא תמחקי

– אבל אני כל כך אוהבת את התמונה הזאת…

וזה נגמר בטריקת דלת. טוב, דלתות. הדדית.

ושקט א ר ו ך בבית.

מערבולת. מחשבות. רגשות. סערת רגשות. בלבול. שליטה. הבנה. חרטה.

אני מתחברת בפייסבוק רק עם אנשים שאני מכירה ממש, מהחיים האמיתיים ועם אנשי "רשימות",

הנחשבים כאן, בבית הזה, לאנשים לא וירטואליים כלל וכלל. לכן, בגלל הסביבה המוגנת ופרטית

יחסית אני מרשה לעצמי להעלות גם צילומים, דבר שאני לא נוהגת לעשות במקומות פומביים יותר

ברשת. קצת צילומי עבודה, קצת צילומים מפעם ואפילו כמה צילומי ילדה לטובת משפחה וחברים

בחו"ל ושוויץ אימהי אובייקטיבי וטהור. הילדה מקסימה, מה לעשות.

וגם מסתבר, הילדה כבר לא ילדה. שלש עשרה.

יש לה פייסבוק. אנחנו מחוברות גם בו.

כמה חברות שלה בקשו ממני חברות. שמחתי על הבעת האמון שלהן.

וכמה בחרו שלא, גם את זה הבנתי כמובן.

זה לא היה ויכוח על פרטיות. לא לא. שומר הפרטיות בבית חי וקיים ובועט ושומר. קוראים לו אני.

גם כשאני כותבת כאן, בבלוג הזה,

אני כותבת עלי, על אמא של זאתי, ומשתדלת עד מאד לא לכתוב עליה, לא לחשוף אותה,

את אישיותה, פרטיותה מעבר למה שמשתקף בי, בהורות שלי, באמה.

הויכוח לא היה האם תמונות או לא בכרטיס שלי.

אלא על זכותה להחליט איזה תמונות כן וליתר דיוק, איזה תמונות לא.

wow

היא בקשה שאוריד את התמונות שלה שאני ה כ י אוהבת,

שהאדם המשתקף בהן ממלא את ליבי בשמחה אין סופית וגאווה ואושר ומה לא.

ולמרות שזכותה, בטח זכותה לאהוב / לא לאהוב, להרשות / לא להרשות התבאסתי ה ר ב ה.

ה מ ו ן.

והיא התבאסה מזה שאני, ואני מזה שהיא, ועוד ועוד ושוב ושוב היינו בתסכול וכעס וחוסר אונים.

גדולה כקטנה וההיפך. והיו דמעות ועניינים ודלת נטרקת. טוב, שתיים.

ושכבתי במיטה שלי. סוערת כל כך. חושבת חושבת חושבת.

כועסת. עליה. עלי. עליה. עלי. עלי עלי עלי.

ובסוף, בשקט והשפלת עינים שנבעה מבושה עצמית לא פשוטה מה-את-מתחפרת-במקום-כל-כך-

מוטעה-מלא-אגו-שליטה-הורית-בלי-לעצור-רגע-זה-לא-חוכמה-על-קטנים זוכרת?

ניגשתי לחדר שלה.

דופקת בדלת וניכנסת.

היא מכורבלת במיטה, עינים פעורות וסוערות מביטות בי.

אל-תביטי-בי-ככה-אהובה-שלי-ליבת-חיי-ואושרי-אל-תביטי-בי-ככה- זה-לא-יכול-להיות-שיש-לי

-ולמצב-הרוח-שלי-כל-כך-הרבה-השפעה-עליך.

כל פעם מחדש הלב מתכווץ מההשפעה העצומה הזאת עליה. עליהם.

כל פעם מחדש.

ואמרתי לה בשקט ובברור שהיא צודקת. בטח שהיא צודקת.

שהתבלבלתי לרגע בין הרצון שלי, וההרגל שלי להחליט לבין האמת.

שזו זכותה המלאה-אין-בכלל-מה-לדבר ושהייתי סגורה ומתחפרת ונתתי לעצמי להרגיש מתוסכלת

סתם, בלי סיבה אמיתית, ושהיא צודקת צודקת צודקת ואני מצטערת מצטערת ומצטערת.

– מבט ארוך.

– אמא שמה יד על הלב. בחיי

– מבט.

– נשבעת.

אוףףףףף. חיוך. היא מחייכת אלי.

העינים שלה מזדככות. הפנים שלה מוארים. בטח גם שלי.

הילדה שלי מחייכת אלי.

כמה הקלה. כמה אשמה. כמה כח מסוכן. כל פעם מחדש.

ודברנו עוד והכנתי תה וניגשנו למחשב ומחקנו את כל הששה צילומים שגרמו להוריקן הראשון

לפרוץ בבית הזה – כן, את כל השישה – ואמרתי שאני לא אעלה צילומים שלה בלי אישור,

והכי חשוב, הוחלט שאין לה שום זכות ומילה על איזה צילומים שלה אני שמה ליד המיטה שלי.

יש גבול :)

אולי עדיף

הרבה דברים אני אוהבת לראות את הילדה שלי עושה.

אני אוהבת לראות אותה צוחקת. אני אוהבת לראות אותה מקשיבה לסיפור בעינים פעורות

וחיות את המילים, אני אוהבת לראות אותה קוראת באותה דרך, אוכלת, מלקקת גלידה,

מכרסמת ליצ'י וענבים וחלה עם ריבה, חולמת והעינים האלה, חומות עמוקות ומחזיקות סוד

מרחיבות לי את הלב באופן המסתורי והמוחלט שאהבה, בעיקר לילדים כנראה, בעיקר

לאלה שלך כנראה אבל לא רק, יכולה להרחיב. כל כך הרבה יותר מכפי שניתן להבין.

אני אוהבת לראות אותה עושה כלום.

אני אוהבת לראות אותה בודקת בעניין רב איזה מדבקה תודבק ביומן החדש, אם שתי

קוקיות זה ילדותי מדי יחסית לקוקובלוף הקולי. אני מחייכת כשאני מזהה אותה קוראת עלי

תגר, בודקת את כוחה וגבולותיה מולי ומול אביה ממרום שתים עשר שנותיה – וחצי,

שנים עשר חצי איך העזתי להשמיט את החצי.

אני מתבלבלת לרגע כשאני רואה שהיא גבהה בששה סנטימטרים בארבעה חודשים

ומתחילה לבדוק ביני לבין עצמי אם היא מקבלת מספיק סידן וחלבון כדי לאפשר לגוף הצנום

הזה לגדול בקצב מטורף שכזה. אני אוהבת לראות אותה חוזרת מצופי ים מלוחה ומאושרת

עם קול צרוד, אוהבת לראות אותה מתופפת, מנסה ללמוד מילים של שיר באנגלית

חסרת שקט ומתלבטת בדילמה מוסרית עם חברה, מתוחה מעט לקראת השנה החדשה

בבית הספר, מתרגשת ומנסה להסתיר, מתנדנדת בין הרצון להשען עלי ולספר ולהתייעץ

לבין הצורך לשמור את עצמה לעצמה לעמוד זקופה בכוחותיה היא.

אבל הכי הרבה, אני חושבת, אני אוהבת לראות אותה ישנה.

התום, הבטחון והשלווה שהיא מקרינה בשנתה. שרועה, מפוזרת בכל אורכה החדש על מיטתה,

מיטתי או השטיח, ממלאים אותי שמחה בכל פעם מחדש. אני שמחה שהצלחנו, אביה ואני,

להעניק לילדה הזו את הילדות, השלווה והבטחון שיש בחייה, תמיד שמחתי.

כמו ילד קטן, פעוט שרץ קדימה, רחוק אל תוך האופק, לא טורח להביט לאחור כי אין בו ספק

שכשיסתובב יהיה שם אדם מבוגר עם ידים פשוטות ששומר עליו.

איך אפשר בכלל לעלות על הדעת אחרת.

הלב נקרע על חייה של הילדה ההיא. נקרע על חייה אפילו יותר מאשר על מותה.  רוז.

# אין כאן פי.סיאמהוֹת הריאליטי. אל תבכו על המסך שלי שאתן מתגעגעות, פשוט תהיו שם, עם הילדים שלכן.

,

.

סוף מאי 2015, צילומי אמהות יפייפיות מתפרסמים היום, הן יוצאות לחודש צילומי ריאליטי אי שם

תינוקות בני חודשיים שלושה, פעוטות בני שנה שנתיים נשארים בבית עם אבא, סבתא מי שלא יהיה.

.בעבור נזיד פרסום, אפילו לא נזיד שקלים. כמה נורא, אבוי לטמטום

זה פוסט כלכך לא P.C .

.

5 ספטמבר 2008

כשראיתי,

כן ראיתי, את תוכנית הפתיחה של "האח הגדול"

ראיתי שתי נשים וגבר אחד שהמחשבה הראשונה שלי עליהם הייתה:

איזה — –  כשאני כועסת, הנימוסים שלי, והשפה היפה נעלמים – איזה אמהות,

איזה אבא ובעל. אי אפשר להאמין.

גם על האמא השאפתנית מ"השרדות", כן זו שניצחה בסוף חשבתי כך, בעיקר אחרי שקראתי

ראיון שניים איתה ועל איך ועל מה- זה- כבר- משנה- הוא- קטן -ולא -יזכור- ואיזה- דוגמא -אני –

נותנת -לו- כשיגדל- יבין- איך -לא- וויתרתי- על- החלומות -שלי- בגללו wow.

ורציתי לכתוב פוסט זועם והתאפקתי.

זכותו של כל אדם לחיות את חייו כרצונו/ה כל זמן שאינו פוגע באחר או עובר על החוק –

וזכרתי שזו חוכמה קטנה מאד להפוך לאמא לא – רעבה – לעולם בגיל ארבעים כפי שהפכתי אני

והרבה יותר קשה לההפך לכזו בגיל עשרים וחמש/שש כשעדיין אין לך את התחושה שחיית ומיצית

והסתובבת ואין שם כלום בחוץ יותר חשוב מזה שיש בבית וכו', אז התאפקתי.

אבל עברה חצי שנה

וביום רביעי שעבר ראיתי עוד אשה/אמא בלונדינית מחזיקה ברגשנות את הדובי הלבן שמייצג כנראה

את הילדה שלה – או סתם נסיון למניפולציה רגשית עלינו – מנופפת לנו לשלום ודומעת מגעגועים

עתידיים לבתה, וראיתי את בתה, ילדה קטנטנה ממש, בת שנתיים/שלוש יושבת עם מוצץ בפה

ועינים פעורות ולא מבינה בכלל מה הולך להיות בחודשים הקרובים – בהנחה שאמא שלה תצליח

במשימה שלה, להיות שם מאה ימים, יותר משלושה חודשים ולחזור הבייתה מפורסמת –

מה שזה לא אומר – ועם חשבון בנק גדול יותר.

אין לי מושג מה אני חושבת על בעלה / אביה של הילדת קלוזאפ המתוקה ההיא שנתן את ברכתו

למהלך ההזוי הזה, והתגאה שכמה אשתו תאכל את כולם. נתן את ברכתו למהלך שעשוי כמעט

ללא ספק על פי מחקרים פסיכולוגיים ארוכי טווח ורציניים לגרום נזק רגשי לא פשוט לילדה בגיל

של הבת שלו שאמה נעלמת לה לשלושה חודשים. נעלמת לחלוטין. בלי טלפון. בלי קשר בכלל.

לא שטלפון יכול לעזור או לנחם פעוטה בגיל הזה, אבל בכל זאת…

ראיתי גבר מאמין, עם כיפה על ראשו, שמאמין ככל הנראה בערכי משפחה ומוסר כפי שמלמדת

תורת ישראל, שבחר, על דעת אשתו כנראה, לעזוב שני ילדים קטנים ואשה בחודשי הריונה

האחרונים. היא תלד בלעדיו ותעבור את השבועות הראשונים עם התינוק/ת שלהם ושני ילדים

קטנים ל ב ד. רק מי שהביא תינוק הבייתה יכול להבין את רעידת האדמה, תשישות מוחלטת,

הורמונים משתוללים וצורך קיומי בכל עזרה אפשרית, אמיתית ורגשית כאחת, שלא נזכיר את

שני הילדים הקטנטנים שזכינו לראות מתחבקים ומתלטפים עם אבא לפני המצלמות, לפני

שהוא נעלם למאה ימים, ולא למילואים מיינד יו. אבא התנדב לשבת ליד הבריכה, להתעטף

בטלית, להגיד שיש משהו נעים בלא להיות בבית עם מטלות האמבטיה בערב אחרי העבודה

ולהתפלל לבורא עולם שישמור על טוהר נפשו או משהו.

ראיתי אשה אינטליגנטית ומדליקה, אשת חינוך המצהירה איזו אמא מטורפת היא, חייבת, ממש

חייבת נשיקות וליטופים כל בוקר משני הבנים התאומים שלה אחרת היא לא יכולה לעבור את היום,

ראיתי אותה מנופפת לשלום ונעלמת לשלושה חודשים.

מהראשון לספטמבר כמעט עד חנוכה.

יום ראשון בבית ספר, מורה חדשה?, שיעורים, חוגים, נשיקת לילה טוב, כדורגל, דרמות שרק ילדים

יכולים לעבור וליטופים וניחומים שאתה תמיד, אבל תמיד רוצה שאמא שלך תהיה שם לשמוע, לנחם,

להרגיז, להצחיק, להיות אמא שלך. לעשות את מה שאמא שלך יודעת לעשות עבורך –

האמא המדליקה הזאת, זאת שחייבת, ממש חייבת סש'ן חיבורים וליטופים כל בוקר, חייבת

עכשיו לשבת בתוך הוילה המפוברקת בנווה אילן ובטח עוד שבועיים לבכות, באמת לבכות, מגעגועים.

זה נכון שאם מסתכלים סביב על החודש המטורף האחרון בעניני אמהות וילדים,

כל הורות ניראת הורות נורמטיבית פשוטה ומה לא,

אבל ראבאק –

ילדים קטנים בבית. שלושה חודשים.

אין איש מקצוע שלא יגיד בודאות שהעדרות של אמא שלושה חודשים בגילאים רכים היא

חוויה קשה במיוחד, ארוע רגשי מכביד ומזיק כמעט בודאות לילד/ה שלך, גם אם אבא נפלא,

סבתא נהדרת ומה לא נשארו שם. ראבאק, תתאפקי. תתאפקו.

הילדים יגדלו, יוכלו להכיל ולהבין יותר את מימד הזמן, את הצורך של אמא / אבא לעשות

דברים הדורשים הרבה זמן מחוץ למערכת ההורית, הביתית.

אבל תינוקות בני חודשיים שלושה? בני שנה? שנתיים ושלוש ושש ?

אין גבול לאין-לי-אפילו-מילה..

ת ת א פ ק ו.

.

.

.

.

.

אז זה לא P.C. לכתוב ככה את הדברים ולא להתחשב בזכותו הבסיסית של כל אדם, גם אם

הוא הורה להגשים את חלומו, או רצונותיו, וזה קצת צדקני ומטיף משהו, ומי אני שאכתוב פוסט

ואקרא לאנשים האלה הורים לא טובים, מי אני ומה אני, ומי שמני בכלל, אני יודעת –

אבל ככה אני מאמינה שצריך: אם טרחת ועשית ילדים, קח עליהם אחריות. אמיתית.

לא רק זו שקשורה באוכל ואמבטיה ותיק מתוק לגן – מתי התהפך העולם

ואל תספרו לי בטלוויזיה שאתם מתגעגעים. אל תתגעגעו. פשוט תהיו שם.

.

10 משפטים ששומעים הכי הרבה אחרי הגירושים

.

.

.

.

.

זה אצל אבא

–  הייתי / עשיתי עם אבא

–  אבא כבר סיפר לי

–  אבא קנה לי

–  אבל אבא אמר לי ש…

–  אני מתגעגעת

–  אני יודע

–  אני לא יכול / אני אשתדל

–  מתי  זה? בסדר

–  אני לא אתגרש אף פעם. אף פעם.

הספר

.

.

מתערבבות זו בזו

.

כבר שנים שאני מפספסת.

לא מצליחה לתפוס את היום המדוייק.

אני מזכירה לעצמי בכל פעם מחדש. כל שנה.

להתרכז. להיות דרוכה ולתפוס אותו.

רגע מסויים, יום אחד שהעונה מתחילה להתחלף,

מהחורף לאביב, מהקיץ לסתיו

היום הזה, הרגע הזה.

המשהו, שמעביר למודעות שלי את הידיעה שמשהו השתנה.

שהחדש כבר כאן ואולי כדאי לקרוא לו בשמו, ולהתרגל.

בעיקר להתרגל.

ואני מזהה את השינוי בדיעבד.

כשהעונה החדשה, מרגשת בחידושה ככל שתהיה, כבר ממש כאן.

ואני, ציידת מודעוּת ודיוק, רוצה לתפוס את הרגע עצמו, לא את האחרי.

אני מצליחה לזהות את השלבים

הקיץ חם. לוהט.

החום הרטוב של הקיץ ממיס בי משהו.

ההתחממות הגלובלית מגיעה אלי ראשונה, לפני הקרחונים.

אני מומסת.

מנסה למצוא מקום אחיזה,

חם כאן, ואני חסרה מענה, לפעמים חסרת אונים.

ככה אני בקיץ, כשחם.

ואחר כך משהו משתנה.

משב צונן מתגנב לעורף מופתע, צמרמורת מפתיעה.

ותמיד בהפתעה, אני מקבלת רמזים, ולא תמיד מפענחת.

בבוקר, כשהשעון מצלצל, אני מושכת את השמיכה הדקיקה ומכסה כתפיים,

מופתעת לגלות את עצמי מכורבלת ומצונפת

ועדיין לא ממש מבינה במילים

לא קוראת לשינוי בשם.

גם את הילדה הזו אני מוצאת מכורבלת בתוך אבריה בבוקר.

כשהיא מכורבלת וישנה, היא דומה לבת שלי יותר מאשר לארוכה הזו,

העונה בהברות קצרות במיוחד על משלומה.

זה תמיד מפתיע מחדש כשעונה מתחלפת.

כאילו

לא

עברתי

את החילופים האלה

פעם אחר פעם.

אבל הפעם,, oh yes

הפעם הצלחתי לתפוס את הרגע.

בערב יום כיפור, לפני שהלכתי לישון, הוצאתי את חולצת הטריקו הישנה ההיא.

פעם, מזמן, היא הייתה לבנה, אקסטרא אקסטרא אקסטרא לארג' –

מחשוףשגזרתי בדחף, ורכות שרק טריקו בן שמונה יכול להשיג.

שיניים, סיבוב דלתות, חלונות, חיות וילדה חצי מכוסה, קרם פה ושם,

טלפון לחשני וחלון שנסגר בחציו.

החלון שסגרתי בלי משים עד חציו, הסגיר את סוד הסתיו המתגנב.

הילדה שלי מחליפה עונה. ואני מופתעת.

נתפסתי לא מוכנה. כל הספרים והידיעה וההכנה התיאורטית לא הכינו אותי

לעוצמת ההפתעה, והשינוי.

–  "חוץ מזה" – היא אמרה לי בדיוק לפני שנה –

    ואני נזכרת כדי להוכיח את עצמי שהיה לי זמן להתכונן –

–  "חוץ מזה, אחד עשרה, זה יומולדת מ א ד חשוב, במיוחד חשוב"

–  "באמת?" – שאלתי בתמהון מופגן – "למה?"

    נראה מה יבוא לפיה כדי להרוויח חגיגה גרנדיוזית

–  "מה זאת אומרת? זה העֶשְרֶה הראשון אמא"



עברה שנה. ואנחנו טרום הסערה, זה ברור

לרגעים בודדים מתגנב בלי הכנה, ממש בהפתעה, משב רוח המזכיר

בלי מקום לטעויות, שהמסע החל, שאי אפשר לשנות את המהלך,

כנף הפרפר רפרפה במזרח, העונה החדשה כבר בדרך

הסתיו יגיע לישראל ואביב נעוריה של בתי מגיע, עוד רגע, אל הבית שלנו.

אני רוצה להיות מוכנה כשהוא יגיע,

להיות מדוייקת ונכונה מול האקלים החדש שכובש את הבת שלי,

משתלט על נשמתה, קצבה, גופה, ודוחף אותה לגדול, להגיע, למהר.

מה יש לך למהר? חכי רגע.

אני רוצה להתרגל לעונתה החדשה של בתי.

סוערת ככל שתהיה, מתעתעת ומהירה ככל שתדרש.

אני רוצה להיות האדמה לכוכב השביט המזנק מול עיני אל החיים עצמם.

אני רוצה לזכור להחליף מלתחה בזמן, להוריד את שמיכות הפוך,

להתחיל להכין תה מהלימונית בגינה ולא לימונדה, כי סתיו.

להבין שהקצב שלי מתחיל להרגיש איטי, מי היה מאמין, מול תזזיות בת

השתים עשרה – כמעט שתים עשרה –  של ילדת האביב שלי,

זו שנולדה בעיצומו של חורף.

ואני מסתגלת לעונה חדשה,

ובעצם שתיים.

וזוכרת, מנסה לזכור, שהעונה הנוכחית, גם אם תהיה ארוכה במיוחד,

סוערת במיוחד, גם יהיה חורף גשום ורטוב ובוצי וסוער וקר וסגור ובודד משהו,

בסופו, ככה זה, כך מספרות המילים בכל הספרים, אין כח שיעצור את המסע,

את כח החיים, וקצבם. בסופו, יגיע האביב.

וגם הסערה האישית שלי,

שמתחילה, ממש מתחילה להסתחרר,

להתערבל בתוך עצמה,

להראות לי את עוצמתה,

לבדוק את כוחה מול חייה,

את יכולותיה מול אמה ואביה,

ובכלל.

גם הסערה הזו, אם יאפשרו לה להיות ולסעור, ולהתפרק מברקיה ורעמיה,

אם יאפשרו לה להיות, וגם אם לא יאפשרו לה, תעבור.

כמו שההוריקן שלי, שסער והסעיר שכך במידה מסויימת,

אבל שרידיו מגביהים גלי צונמי בתוכי ובתוך חיי מפעם לפעם, וטוב שכך.

ואני מביטה על  האפור המוכר המשתלט לאט על הצהוב של הקיץ,

על החתולה שלנו משילה פרוות קיץ לקראת זו החדשה,

על התבלינים החדשים ששתלתי בגינה אחרי שהשרב טרף את הקודמים,

ועל הילדה שלי, ואני שמחה.

השנה הצלחתי לתפוס את הרגע שבו התחלפה העונה.

ומי היה מאמין, השנה, היו לי שניים.

.

מתי זה קרה, מתי התהפך העולם? # בין קריירה לאמהות

.

מתי התהפך העולם?

ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה המגדל את ילדיו הקטנים בעצמו?

זה שעשה החלטה לשנות את חייו ביום שהפך להורה ?

זה המרגיש בהורותו נוח ופשוט ?

שגם אם קשה, זה בסדר.

מתי התהפך העולם? מתי זה קרה?.

לפני זמן פרסמתי את פוסט רשומון הסידורי יומולדת של הילדה שלי –
כשחזרתי לבלוג לראות מה קורה ומי ראיתי שנוצרה מהומה קטנה.
אחרי ברכות ומחמאות והזדהות אימהית התחיל דיון. קצת מהוסס. תוהה עם עצמו –
במרכזו עמדה הטענה/בדיקה העדינה והמהוססת שאולי אני מגזימה.
שרשימת ופירוט מה ואיך והיומולדת הייתה מוגזמת.
ניסיתי להבין. קראתי שוב ושוב –
האם מה שנראה להן כהגזמה פיננסית, הגזמה בכמה יומולדת אחדעשרה עלה לנו לדעתן? –
זה העניין של הכסף? כמובן שהעלות הייתה נמוכה בהרבה, אבל לא זו הנקודה –
ההגזמה ב'חגיגות'? –  או שהשפע הרגשי שלי הפריע?
האם השקעת האנרגיה, תשומת הלב והירידה לפרטים נראתה מוגזמת?
מה צרם? מה הפריע?
מצאתי עצמי כותבת ומוחקת, גם מילים שהיה בהן גוון מסויים של התנצלות –
ואז נעצרתי.

על מה אני מתנצלת?

וכאן מתחיל הפוסט הזה – בדיוק כאן: איך התהפך העולם –

מתי 'זה' קרה –

– ממתי הרמת הגבות מתבצעת דווקא כשהורים מחליטים לגדל ילד 'קצת כמו פעם'?

– ממתי התמהון עולה כשמניקים ילד שנה/שנה וחצי כמו שאין ספק שהכי טוב בשבילו?

– ממתי השאלה: אבל לא משעמם לך? נשאלת בתמהון אמיתי כשאת מספרת  שהילד שלך

עוד לא הולך ל'גן' כי הוא רק בן שנה ולא, אין לו מטפלת ?

– ממתי הרעיון שילד חוזר באחת בצהרים הבייתה ואוכל ארוחת צהרים בבית ניראת לאנשים

מוזרה "אין לכם מועדונית בגן"

– ממתי הרעיון שאם אתה עושה ילד, המשמעות היא כמעט בודאות שאתה צריך לוותר על דברים

רבים שחשובים לך, לשנות סדרי עדיפויות ולשים את עצמך לאו דווקא ראשון, מרגיש מופרך?

– מממתי כששאלו אותי מה אני עושה בשנים הראשונות, הייתי נשארת חסרת נשימה לרגע,

מהססת – מה להגיד? אני אמא, חדשה יחסית, בת זוג, אני גם שחקנית, כותבת ספרי ילדים, ועוד

אבל היי, עכשיו, וכנראה לתמיד, אני בעיקר אמא. קודם כח אמא. מגדלת את הבת שלי/שלנו.

– ממתי הריצות של אמא לסידורי יומולדת, תשומת לב לקטן שבפרטים, חיפוש נרחב אחרי

חצאית ורודה מעורר תחושת הגזמה ולא תחושת חיוך: וואו איזה כיף לילדה .

מתי זה קרה? מתי התהפך העולם?

כשעמדתי ב'אסותא' והאחות אמרה לי: התשובה חיובית, פסקתי לנשום.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא אותי נוהגת באלפא שלי בפקקים של אבן גבירול, מדליקה סיגריה –

אחת מ 20-30 יומיות לאורך כמעט עשרים שנה ויודעת בוודאות שברגע שאני מחנה את האוטו

ונכנסת הבייתה, אני מפסיקה לעשן. כי ככה זה. ברגע ההוא הבנתי, עדיין בלי להבין, את המילה

א ח ר י ו ת –

ככה פשוט. ברגע משנה חיים, קבלתי אחריות על קבוצת תאים מתחלקת ומתפתחת שבעוד

שמונה וחצי חודשים תהפך להיות הילד/ה שלי -ואני, מרגע זה אחראית עליו.

ומבחינתי מאותו רגע, לעשן סיגריה היה להזיק במודע לעובר שלי בדיוק כמו לחייך אליו בעגלה

ולנשוף עשן ישר לתוך פניו. ככה דמיינתי את הסיגריה.

עשנתי עוד כמה לאורך ההריון, בודאי, אבל בודדות.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3363657,00.html
מתי הופך העובר לאדם –

אהבתי אותה כבר אז? לא יודעת. היתה תחושה ערטילאית. הרבה רגש. הרבה שמחה.

התכוננות פנימית חסרת מילים. הייתה חתונה באמצע. טוב, סוג של חתונה – עברנו לבית חדש,

כינון כמובן,התגייסות פנימית ושמחה. מולה. אליה.

היא כבר הייתה היא ולא הוא – כבר היה לה את שמה וכבר הרגשתי את רגש ה'שמירה',

האחריות שלנו עליה. כשהיה רעש, כמו כולנו, ידיים גוננו על הבטן,

כשמישהו דחף אותי לא בכוונה, הידיים עטפו אותה. ככה הטבע רוצה. ככה הטבע עושה.

.

יש דברים שיודעים בלב. יש דברים שיודעים בתובנה. ויש דברים שפשוט יודעים.

אני ידעתי איזה אמא אני אהיה. תמיד ידעתי.

וברגע שראיתי אותה, מרימה אלי זוג עינים אפורות, עמוקות, יודעות הכל באותו הרף עין  –

רגע משנה חיים וגעגועי נצח לשניה ההיא.

כשנפגשנו. ברגע שהיא חיפשה אותי ומצאה, הכל היה ברור.

היא הילדה שלי. אני אמה.

ומחובתי ותפקידי ורצוני לשמור עליה. קודם כל.

ואחרכך להאכיל אותה, לגדל אותה, לחנך אותה ולעשות עבורה את הטוב ביותר.

את הטוב ביותר שאני מאמינה בו. את הטוב ביותר שאני יכולה. ועוד לא אמרנו כלום על אהבה.

.

מילת המפתח שלי בהתייחסות שלי אל הבת שלי הפרטית ולילדים בכלל היא ילְדוּת.

התחושה הבסיסית שמכתיבה לי הרבה מהתנהגותי ומההחלטות שלי מולם היא –

שיש המון שנים להיות אדם מבוגר וכל כך מעט שנים להיות ילד קטן.

כל כך הרבה חובות, חשבונות, משימות, לוחות זמנים, אנשים להתחשב בהם, ויתורים, עבודות,

התפשרויות, התחשבויות, דאגות מחכות לכולנו כאנשים מבוגרים, שאת השנים הראשונות,

אפשר,ל ד ע ת י, ורצוי להעביר בשמחה, משחק, לימוד וחוסר דאגה.

אני אדם שמאמין ונשען בבטחון גדול על ברכי הפסיכולוגיה, מאמינה באמונה שלמה ואמיתית

שכל מה שקורה עשוי להשפיע על האדם הצעיר הזה שהבאתי לחיים

ואני מגדלת ומחנכת ומשפיעה על שארית חייו.

אני ואביה כמובן.

והעכשיו –  אי אפשר להגזים בחשיבותו. השנים האלה, שנות הינקות והילדות הן גורליות.

ואנחנו, א נ ח נ ו, אחראים עליהן. על השנים המעצבות את שארית חייו/ה. הוריו. הוריה.

וכך. מתוך ההרגשה הזו התחלתי את מסע ההורות שלי. האמהות שלי.

מתוך רגש אחריות חסר גבולות בעוצמתו וגודלו.

ויתורים? הפסדים? שינוי סדר עדיפויות? החלטות גורליות להחליט? רגעי אמת מפחידים בחדותם .

כן או לא? לקחת או לוותר?

מפחידים כי יש בהחלטות האלה לעיתים חשיבות עצומה של איכות חיים,

דברים שאפשר או אפשר שלא יהיו, העדרות או שלא לימים ארוכים מהבית.

הייתי בת ארבעים וקצת. אחרי הרבה שנים של עשיה, כזו או אחרת –

וכדי לקצר, הנה אני מציגה את עצמי כשנכנסתי ל'רשימות' –

ועכשיו, עם בן זוג אהוב ותינוקת יכולתי ורציתי להכנס הבייתה.

לא היה שם, בחוץ, כלום יותר מעניין, מרתק, משמח ומקסים מהמשפחה שלי.

והחוץ המשיך להיות ולחיות, ואפילו העמיד לא מעט פיתויים.

.

ערוץ 2 נפתח בשנים ההן. אבא שלה הגיע למרחב שלו, לי היה חלון הזדמנויות קטן –

הייתי  בת ארבעים וקצת, הייתי דוגמנית הרבה שנים – עובדה שלא תמיד עובדת לטובתך

כשאת רוצה להשתמש בעוד אפשרויות ביטוי או כשרון שאת מאמינה שיש בך,

ולשמחתך, יש כמה אנשים שחושבים כך.

שחקנית קולנע היא עדיין ההגדרה הראשונה שלי מול עצמי. אהבה גדולה, אולי הכי גדולה.

אבל סרט פה ושם לא מספק ולא מספיק. לא מבחינה כלכלית ובודאי שלא מבחינת הצורך והרצון לעשות.

והנה נפתח חלון חדש, ערוץ 2.

והחלון/ צוהר/אשנב הזדמנויות שנפתח לי היה אמיתי  והיה שם.

היה ברור שכדי להניח רגל במקום החדש הזה, בזמן ההוא, כשהכל היה חדש, מרגש וממציא את

עצמו, היה צריך, מי שרצה, להשקיע הרבה יותר מלהגיד שלום יפה וחייכני לדן שילון  במסיבות

של 'רשת', או להגיע עם תינוקת חייכנית על הידיים להקלטת תוכנית של אבא.

צריך לזוז. לפעול. לעשות. וצריכה ליפול החלטה איך תגדל הילדה שלנו.

עם מטפלת? הנקה? ומה עם הפרנסה?ואיך תרגיש אמא שרגילה באופן כללי, להרויח את לחמה מגיל מאד צעיר?

רק אבא יפרנס? אפשר לחיות רק מהמשכורת של אבא? אפשר לחיות כמו שרוצים?

איפה נצטרך להצטמצם? אנחנו רוצים, מוכנים לרדת ברמת החיים, עם כל הכבוד לערוץ 2?

כל שותף תורם לשותפות את מה שהכי טוב ל'מוצר' כרגע?

וה'מוצר' הצטרך, לדעתנו וטעמנו, אמא. אמא צמודה.

וצריך היה לקחת החלטה ע כ ש י ו.

אי אפשר אחר כך, אי אפשר להגיד נחזיר לה מאוחר יותר, נפצה אותה כשתגדל כי עכשיו

יש את החיים בחוץ. וצריך לעשות מה שצריך לעשות.

ואם יש מפיק שמחכה לתשובה, או רעיון שצריך להתחיל לבדוק ולפתח אי אפשר אחרכך.

A man has to do what a man has to do

וזה נכון שהחיים בחוץ הם עכשיו, אבל גם החיים בבית הם עכשיו.

וחשבתי, חשבנו, שכשהזמן הנכון יגיע, כשיגיע הזמן לצאת שוב לחיים, בטח נדע.

וכשאומרים לחזור שוב לחיים, מתכוונים ברוב המקרים, לאמא שתחזור לחייה.

כי אבאים מתוקף עבודתם, אחריותם וחוסר יכולתם להניק, בת'כלס,

ממשיכים לחיות גם את החיים ה'הם', החיים ב'חוץ'.

גם כשזה לא מאד p c להגיד בקול רם. והוחלט. בלי הרבה מילים ודיונים. אבל הוחלט.

הילדה שלנו תגדל כמה רחוק שיכולנו לדעת ולהבין מה זה ואיך זה לגדל תינוקת, כמו שהוריה חושבים שנכון.

בבית. עם אמא ואבא ואבא ואמא.

הכי קרוב שאפשר. וכשיגיע זמנה להכנס למסגרת של משפחתון/גן/גנון, כבר נדע.

.

לאן הן ממהרות רגע אחרי שנולד להן תינוק, לאן? ולמה?

למה צריך חודשיים שלושה אחרי לידה להכנס לג'ינס ההוא ולחזור לעבוד בימי צילום ארוכים,

שעות של מדידות בגדים,חזרות ומה לא. (לא שאני נגד הג'ינס ההוא חלילה).

ויש גם נשים/אמהות שלא עובדות ב'תעשיה' וגם משתעממות עם התינוק בבית וחוזרות לעבודה,

ויש את האמהות שלא רוצות לחזור לעבודה אחרי חודשיים, שרוצות להשאר בבית ולהיות עם

התינוק/ת שלהן שנה/ שנה וקצת – ורק אחרכך לחזור ל"חיים" –

וחוקי העבודה והמדינה שהגיע הזמן שאיזו/ה חבר/ת כנסת ת/יפעל ות/יזום להאריך, ובהרבה,

את חופשת הלידה שהמדינה מאפשרת למשפחה לקחת –

או אחד המצבים הכי שכיחים בחישובי איך לגדל את הילד שלנו, המצב הפיננסי בתא המשפחתי שלא מאפשר

חופשה מעוד משכורת – על אלה,ההורים שרוצים ולא יכולים להעניק לילד שלהם את השנים הראשונות כמו שהם

מאמינים ורוצים, על אלה הלב נכמר.

ועל מה טוב לתינוקות אין ספק וכמעט אין ויכוח –

הויכוח הוא על האם טובת ילדך קודמת לטובתך?

האם עובדה שהוא יהיה עם מטפלת מגיל ארבעה חודשים, עם בקבוק סימילק או מטרנה מזיקה לו?

ברור שהיא לא מזיקה לו.

האם זו האפשרות הטובה ביותר? ברור שזו לא האפשרות הכי טובה בשבילו.

ואין מילים יפות או p/c או עדינות יותר להגיד את האמת.

.

התחושה היא שההריון והלידה לא מופנמים ברמה האמיתית של השינוי.

של המחוייבות. של הבנה שהחיים שהיו הם לא החיים שיהיו. לעולם לא.

לא בגלל שצריך בייבי סיטר כיוצאים מהבית. לא בגלל שצריך להתעורר בלילה –

לא בגלל שעדיף שיהיו בבית מגבונים ובמבה במקום רדבול וסמים.

לא בגלל המאות/אלפי סידורים שצריך לסדר כל הזמן כדי שהחיים יהיו –

אלא בגלל שברגע שעשית ילד – אתה מחוייב לקחת עליו אחריות.

לא רק על האוכל. לא רק על החיסונים והמשקל. לא רק על הסוודר והצעצועים.

לא רק על כל הדברים הטכניים שגידול ילד דורש, אלא על החיים שהוא חי.

על מי מלטף אותו ומנחם אותו כשהוא נופל. ומי באמת מתבונן בו כדי לראות מה המצב רוח שלו.

על הבטחון בעולם שהוא רוכש לעצמו (או שלא) ו על זמן שהוא פשוט נמצא לידך ואתה לידו.

חיים קוראים לזה. והחיים…..? החיים הם עכשיו. חד פעמיים. אין אחר כך.

ואם אפשר, עדיף.

מה יש שם בחוץ? מה יש שם בחוץ שמעניין או מרתק או משמח יותר?

מה היה יותר מעניין מלראות איך היא מבינה שזו היא במראה?

מה היה יותר מענג מלראות אותה מוארת משמחה כשנכנסתי לחדרה בבוקר?

מה היה יותר משמח מלראות אותה, שנינו, צועדת את שני צעדיה הראשונים על השטיח?

או מגלה איזה טעם היא אוהבת ומה גורם לה לאיכססס ענק?

או מגרגרת לשמיים, מגלה איך הולכים או מציירים או מפחדת מגלי הים?

אני יודעת שהרבה אנשים מגיבים בעוצמה רגשית מאד גבוהה לדברים האלה, וכועסים. מאד.

אני מכירה (די מקרוב) את התיאוריה שאומרת : הורה מאושר שווה ילד מאושר.

הורה/אמא מתוסכל ומשועמם ועצבני שווה ילד שמושפע מהתחושות האלה וזה בטח נכון –

ויש אנשים שמשעמם להם להיות שנה בבית וזה לא עושה אותם הורים פחות מסורים.

אבל אנחנו שהולכים לפסיכולוגים, סדנאות, בתי ספר להורים, קונים וקוראים ספרי לימוד איך להתמודד ולהיות

הורים טובים יותר, מודעים יותר, שוכחים את הדבר הכי בסיסי ופשוט. פשוט להיות לידם. לגדל אותם. לחיות.

בוודאי בשנותיהם הראשונות.

טוב, לא כל הזמן. אין כאן דיבור על שיטת הרצף וכו' אבל הרבה זמן. הרבה שעות ערות.

.

הכל היה חדש. הייתה הבנה אינטואיטיבית שזה זמן חדש וצריך ללמוד ולהתרגל, וכן, כואב. עיף. גדוש. חדש.

כולם לומדים. לוקח שבועיים/שלושה/ארבעה. וללמוד לחתל, ואמבטיה (אבא!), ושינה, ומה זה ה'קוליק' הזה,

וכן מי ענבים ולא, ומי זוכר עכשיו מה היה אז….

והחיים ממשיכים וקשה וחדש ולומדים.

ומי שצריך להתרגל הכי הרבה זו דווקא התינוק/ת.

הם צריכים להתרגל ולהסתגל להכל. הכל חדש להם. כל אור, כל קול, כל טעם.

אפילו הגוף שלהם צריך להסתגל. אז השתדלתי להביא אליה את החיים החדשים בעדינות בימים ובשבועות

והחודשים הראשונים. בהדרגה. לא להתנפל על החושים שלה במסות גדולות. הכל כל כך חדש.

"את מפנקת אותה". "היא תתרגל". "החיים לא כל כך עדינים ומתחשבים". "היא עושה מניפולציות" .

איזה מניפולציות בדיוק יכולה לעשות תינוקת בת חודש רציתי לדעת.

הנקתי עד שהיא הייתה בת שנה וקצת. היה קשה בהתחלה? כן. so?

"למה את מניקה? לא תוכלי ללכת לשום מקום". "תהיי מרותקת אליה" –

לאן בדיוק רציתי ללכת עם תינוקת חדשה בבית?

"היא צריכה להתחשל. החיים יותר מסובכים" – "תרגילי אותה מעכשיו" –

וחשבתי אז ואני חושבת גם היום שיש זמן להתחשל. ללמוד. להתחזק. להתמודד.

אבל לא בגיל שנתיים ושלוש וארבע.

וכמה שבבסיס יותר רגוע ושקט ויציב ובטוח כוחותיה הרגשיים להכיל את החיים ה'בוגרים' יהיו חזקים יותר.

.

לְמָה היא תתרגל שאלתי אותם. את אלה שהעירו ש"היא תתרגל"?

לזה שכשאת קוראת לאמא/אבא שלך בבכי או בקול או במילים הם באים מיד? יופי מותק. תתרגלי.

איך בגיל חודשיים או חצי שנה או אפילו שנתיים תבני אמון רגשי בהורים שלך?

איך תדעי שהם כל הזמן, כל הזמן שם, שומרים עליך, אם לא תווכחי שזו אמת?

איך תגדלי להיות אדם ששמח באנשים, שמאמין שאנשים מבוגרים מגינים עליך אם הנסיון שלך מול המבוגרים

שאת מכירה לא כזה? יגיע הזמן להבין, להזהר ולהכיל גם מידע שונה על אנשים מבוגרים. בטח יגיע.

אבל קודם תגדלי קצת.

היא לעולם לא עשתה סימן שהיא צריכה אותנו ולא נענתה מהר ככל שנית,

בלי להפיל את הקפה מהיד או דברים מסוג זה אבל מהר ככל שניתן.

מפונקת? היא לא מפונקת.

היא ילדה שגדלה בתחושה שהוריה מקשיבים לה, קשובים לה, ומכבדים אותה.

קולה נחשב. דעתה נחשבת. טעמה נחשב. אבל לא קובע. בהחלט לא קובע.

אנחנו בהחלט מחליטים עליה  :-)  –

העובדה שהיא קטנה, מעולם לא היוותה סיבה לשכוח שזכותה להיות בעלת דעה, טעם, רצון, כשרונות ונטיות

משל עצמה – כל זמן שלא תהפך לגזענית, פאשיסטית וערלת לב :)

והיו רגעים קשים. וימים קשים. ואחרי צהרים בגני שעשועים שהרגשתי את תאי הi q האחרונים שלי מחליקים

עלהמגלשה ונעלמים לנצח ותהיתי אם אני מסוגלת לשבת בארוחת ערב עם אנשים מבוגרים ולנהל שיחה בלי

להגיד 'איה' , לא הצלחתי.

וראיתי איך הרצון שלי לכתוב ממשיך להתנמנם, והגוונים בשער יכלו לחכות עוד חודשיים שלא נדבר על אלה

ברגליים, והגעגוע לדבר הזה שנקרא לבד וחופש, ולזכור איך פעם כל האופציות היו פתוחות וכרגע, כשהילדה

שלי בת חודש, שנה, שנתיים וחמש …הרבה מהן סגורות, וכנראה לתמיד.

אבל – גם הגיל סוגר אופציות. גם הזוגיות. גם הורים מזדקנים. גם חובת ההשתכרות.

מגיע שלב שהחיים עצמם מתחילים לסגור אופציות באותו דיוק שפעם הם פתחו ופרשו אותן לפנינו.

צריך להבין. להכיל. לוותר. וזה מאד קשה.

.

איך אני אסביר שאני לא כותבת ושופטת, למרות שהמילים שלי עשויות להקרא כך?

שהדברים הרגישו ועדיין מרגישים לי כל כך ברורים שקשה לי – מודה – להבין איך אפשר אחרת.

רק על עצמי וכו…

.

ובכל זאת,

איך העולם מתהפך –

פנאי נפשי ורגשי הוא משאב חיוני וטבעי כשאתה אוהב מישהו.

ואיך התהפך העולם –

ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה ה"ישן" –

זה המוותר על דברים בחייו "תמורת" הורותו, בטח מוותר –

ומתגעגע,  בטח מתגעגע/ת אל עצמו ואל חייו הקודמים, החופשיים,הספונטניים, אלה עם הבילויים, הטיסות,

ארוחות הערב במסעדה, הקפיצה לשעה לאיזה דרינק, הצצה במוזיאון בלי להביט בשעון –

בטח מתגעגע. אבל לא ממורמר/ת ומתחשבנ/ת על ויתורי –

ויתור על דברים רגשיים לא פחות מחומריים הוא לא ויתור קל יותר ולעיתים קשה הרבה יותר.

אבל אם עשית ילד קח/י עליו אחריות.

אחריות מקיפה.

אני אמא אחראית. אחראית כמיטב יכולתי + מיטב יכולתו של אביה על בטחונה, שלוותה, חוסנה הרגשי

וילדותה של הבת שלי. ככה הייתי תמיד. מהרגע שהיא נולדה.ואני שלמה עם ההחלטה שלי.

החלטה שעלתה לי הרבה. גם בבחירות קריירה שעשיתי, בוודאי בתכלס של החיים,  במציאות הפיננסית,

בהחלטה לא להכניס לחייה גבר שאני לא יודעת בודאות שהוא כאן לאורך זמן, מה שמסבך לא מעט את מדיניות

הדייטינג שלי :), במקום שבו עומדת הקריירה שלי היום, באוטו בו אני נוהגת, ברמת החיים שלי, באנרגית כתיבה

והעשיה שלי ש'נגנבת' לעתים למחוזות אחרים, ולעתים מרימה ראש ודורשת את שלה :) –

אבל ככה בחרתי.

.

האם העובדה שהורים אחרים מגדלים את ילדיהם בדרכים אחרות, מחייבת אותי להתבונן שוב בהחלטות שלי? –

המשכתי לכתוב לאמא שתקפה אותי שאני מבטלת את עצמי ואת חיי בהורות שלי – שאת חושבת שאת מקנאה

בשפע שלדעתך יש לילדה שלי. בעיקר הרגשי. ואני שואלת למה לא – למה לא הרבה?

ואם נחזור ליומולדת שהתחילה את הדיון כאן:

למה לא סרט חדש?  למה לא קורנפלקס לחברה שלה שאני מכירה ויודעת שאת זה שיש לנו היא לא אוהבת?

בגלל ששכחתי והצטרכתי לקפוץ שוב לסופר?  שווה לי.

למה גם מסיבה וגם שתי חברות אחרכך יבואו אלינו לישון, למה לא?  למה מסיבת הפתעה? למה לא?

מה להגיד להן? שאני לא מסכימה? כי יהיה באלאגן ורעש שעתיים?

כי השטיח יראה כמו אנ'לא יודעת מה? קטן עלי. שווה לי.

וחצאית ורודה חדשה ליומולדת? בטח ובשמחה גם אם אני אעבור בשלוש חנויות עד שאמצא.

את חושבת שהסרט הכי חדש הוא עניין?

שאני לא יודעת שאם הייתי שמה בדיוידי 'מרי פופינס'  בפעם ה100  ופופקורן הן לא היו מתכרבלות  באושר,

זוללות ומצחקקות כמו שרק ילדות בנות אחת עשרה יודעות?  לא. זה לא בגלל שהוא הסרט הכי חדש,

זה בגלל שרציתי לשמח אותה. מה קורה? רציתי לשמח את הילדה שלי.

איזה משפט פשוט.

אז איך אני שוב עומדת כאן וסוג של מתנצלת?

.

האם אני זוכרת שיש אנשים/נשים שבוחרים אחרת? בוודאי.

האם אני זוכרת שיש אנשים שהיו רוצים ולא יכולים להרשות לעצמם?  כן!!

אם אני מכבדת את דרכם ודעתם? בטח.

האם אני מצפה מהם לכבד את דרכי? כן.

האם אני מרגישה שאני ובתי ואביה ברי מזל שהתאפשר לנו ככה?  כן. כל הזמן.

א ב ל

אני לא מוכנה לעמוד ולו לשניה בעמדת התגוננות על השפע הרגשי שיש לי עבור הילדה שלי.

והסבלנות. והיכולת להקשיב לה ברצינות.

היא מעניינת אותי.

לראות אותה גדלה ומבינה ומפתחת חוש הומור וציניות ומנסה לבדוק אם אפשר לקרוא תגר על אמא

(אפשר. בעדינות) ולומדת ואוהבת. היא מעניינת אותי הבת שלי. באמת מעניינת אותי.

ואני מכילה אותה ואת האהבה העצומה שלי אליה. והיכולת לאהוב זה מה שיש לי,  ושפע, הרבה שפע –

הלוואי שיהיה לי תמיד לכל אהובי.

האם כשילדתי אותה הפסקתי להיות 'אני'? לא.

האם כשילדתי אותה חיי התהפכו ולעולם לא יהיו כשהיו? כן.

ואני מקווה שאני אצליח סוףסוף לסיים את הספר הזה שאני עמלה עליו כל כך הרבה ואני מקווה להתייצב

מבחינת יכולת הפרנסה הקבועה והיציבה שלי סוף סוף (למרות שאני מבינה שאין הרבה סיכוי שזה יקרה:)

ואני מקווה לפגוש אהבה טובה ומרגשת שתעשה טוב לי ולחיי ואני חיה את חיי הטובים.

והצרכים שלי לחיות את חיי קיימים, והיצרים האישיותיים שלי והדחפים היצירתיים,

והצורך לבעוט לפעמים ולהרגיש את החופש והפראות וההרפתקנות שהיוו את חיי הקודמים קיים

וגם הגעגועים לפעמים, בטח ותמיד יהיו –

והחיים, בוודאי במשפחה דו-בנותית מורכבים ומלאי מגבלות וסידורים והתפתלויות –

אבל הסדר עדיפויות ברור וחד משמעי –

קודם כל לפני הכל יש לי ילדה. אני אמא שלה.

וזה. באופן מוחלט, חסר פשרות ומשמח כל כך הדבר הכי חשוב.

האחריות הכי גדולה.

אחריות אמיתית. על ילדותה של הילדה שלי.

ילדותה החד פעמית.

אין take 2 – אין הזדמנות שניה.

החיים זה עכשיו. הילדות שלה היא עכשיו.

ובעיקר –

האהבה הכי גדולה.

אפילו יותר ממני.

אז מתי זה קרה? מתי העולם התהפך?

.

פתח סוגריים –  כל זה, כל המילים והלבטים וההחלטות –
ואני מכירה הורים ואמהות והורים ומשפחות שחיים ומגדלים את הילדים שלהם
באופן הפוך ומנוגד לחלוטין אלי והכל טוב –
ואני מכירה ורואה הורים, אחרים מהורותי ככל שניתן, שדעותיהם, אמונתם, כורח
חייהם מובילים אותם עם לא פחות לבטים והתחבטויות להורות וגידול ילדים הפוך
משלי, והם וילדיהם לא פחות אהובים, מאושרים ושמחים בחייהם –
שזה הכי חשוב לא? –
אז לכי דעי. –  סגור סוגריים

.

ולאן כולן ממהרות – פוסט נוסף באותו עניין

.

%d בלוגרים אהבו את זה: