.
.
כתבתי. פורסם בגליון "את" יולי 2010
.
אי שם בשנות השבעים הטלפון מצלצל בבית קטן ברמת החייל.
נערה – את רזה מדי אומרים לה תמיד, אבל היא יודעת שהיא אוכלת את מה שאמא מניחה על השולחן
בדיוק כמו אחיה ואחותה – מזנקת אסירת תודה על התירוץ להפסיק לבהות במעמקי ספר ההיסטוריה .
– חלי…?
– בנלם….?
– מה נשמע? שואל בן לם שהיה אומנם צלם מאד מצליח אבל עדיין לא מיתולוגי
– שיעורים בהיסטוריה
– מצויין, כל מה שגורם לך לא לזוז הרבה זה מצויין….את לא עייפה?
– השעה חמש אחה'צ בן……אומרת הנערה הלא-היא-אני בתמהון
– אולי תכנסי למיטה ותקראי קצת….?
– בן, אתה חולה?
– לא. הייתי שמח אם את היית קצת….יש צילומים לקטלוג של "דיוה" בשבוע הבא
– נו…
– הסתכלת על הרגליים שלך בזמן האחרון??!!
הוא צדק. חמישה ימי צילומים של קטלוג בגדי ים לפנינו וכמות הסימנים הכחולים על הרגליים שלי
הייתה ידועה לו, צרה צרורה וידועה. לפני צילומי קולקציות קיץ, הווה אומר, מכנסונים, בגדי ים,
שמלות מיני, הייתי נדרשת לזוז לאט, לשבת הרבה ולנסות לא להתקל בדברים. ובמקרה שלי, זו
הייתה באמת משימה קשה. הייתי, אני עדיין, יצור מהיר. אנרגיה גבוהה, נעורים והפרעת קשב
שכמה-חבל-לא-אובחנה-אז, ע'ע שיעורים בהיסטוריה, הביאו לכך שהכתמים הכחולים שלי הפכו
לאימת הצלמים.
ניסינו לכסות אותם במייק אפ. עזר חלקית ביותר, כחול כהה הוא צבע שמייקאפ לא מצליח להסתיר
ביעילות. ניסינו להעמיד אותי בפוזות אקרובטיות במיוחד כדי להצליח לראות את בגד הים – בכל זאת,
המטרה הראשונה הייתה למכור מוצר – וגם לנסות להסתיר מהמצלמה את הכחולים/סגולים/ארגמניים
ההם ובן, כמו גם מולה, סמי בן גד, ויקי הלפרין בשנים מאוחרות יותר נדרשו לשעות מעבדה / חדר חושך
רבות כדי לנסות ולטשטש בכל מיני טריקים ידניים את הסימן לעובדה שאני אדם חי, נחבל ולא מושלם.
אם מביטים היטב בלא מעט קטלוגים, צילומי אופנה קייציים של שנות השבעים והשמונים מצליחים לאתר
לא מעט מהם בקלות רבה. אפשר לראות בהם, בצילומים של "אז" – טרום הריטוש המהוקצע והפופולרי –
לא מעט דברים שהיום, בעידן הפוטושופ אין סיכוי שתראו.
אבוי לצלם, פרסומאי ארט דיירקטור שיתגלו פאשלות כאלה בעבודת הפוטושופ שלו. כלימה ובושת פנים.
*פוטושופ על פי ויקיפדיה: תוכנה לעיבוד תמונות המכילה מגוון רחב של כלי גרפיקה מתקדמים
לכל תחומי עיבוד ובניית תמונה. בשל כך פוטושופ הינה התוכנה הפופולרית ביותר בקרב אנשי
מקצוע וחובבים. צלמים רבים משתמשים בפוטושופ כ"חדר חושך דיגיטלי" לצורך ליטושי
תמונה שנעשים בחדרי חושך בזמן פיתוחי הפילמים. התוכנה מאפשרת לצלמים לבצע עיבודים
שונים כמו הבהרה/הכהייה של תמונה, חידודים, טשטושים, חיתוכים, ותיקוני צבע שונים.
טכניקות אלו מאפשרים לתקן בעיות שונות וסטיות גוונים שנוצרו בעת הצילום.
הצעת חוק הפוטושופ הישראלית. -אני לא מצליחה להחליט האם מטרתה היא כמעט רק להאדיר את שמות
חברי הכנסת המציעים אותה או שיש בה קמצוץ תועלת אמיתית – אומרת כך: לא יוכלו סוכנויות הדוגמניות
להעסיק דוגמנים ודוגמניות בתת משקל ואלה לא יוכלו לככב בפרסומות בישראל.כמו כן ההצעה קובעת כי
משרדי הפרסום לא יוכלו להשתמש בתוכנות מחשב כלשהן, ובהן תוכנת פוטושופ הפופולרית, כדי להצר
היקפים של דוגמנים לצורך פעילות מסחרית כלשהי.
.
אני מנסה לברר עם עצמי בשנים האחרונות את דעתי ה א מ י ת י ת על השימוש בפוטושופ.
מה שכתבתי כאן, בבלוג – "תקריב" כמה-סמלי-השם-שלו-אני-שמה-לב לפני כשנתיים:
"חשופים" עלתה אז לאוויר ואני, כמו כל שחקן אחר נדרשתי למנת יחסי ציבור כדי לקדם את הסידרה..
אנשי יחסי הציבור של "הוט" – חבורה ממוקדת, סימפטית ומתוקתקת כמו מכונית משוכללת במיוחד
התחילו לחלק משימות יח"צ. בחלקי נפלה (גם) כתבה ל"סוף שבוע"- "מעריב".
אין בי מתח או דאגה כשזה מגיע לראיונות. ידעתי שאליען היא עיתונאית מסקרנת ומאתגרת אבל אני
יודעת להתראיין, לא ליפול למלכודות דבש ומילים מחניפות ואני זוכרת – הנה חוק מספר אחד לכל מי
שאי פעם יתראיין לא-משנה-באיזה-נושא – לזכור כל הזמן שמולי יושב/ת עיתונאי. כל הזמן.
אז על עצמי בענייני דיבור אני סומכת, אבל על הפנים שלי, האמת, אני סומכת כבר קצת פחות.
ככה זה. זה מה יש.
וחשיבות צילום מוצלח שווה בערכה – יש יגידו אף יותר – לראיון מוצלח.
וצילום רע יכול להשאיר רושם להרבה זמן בלי קשר למה אמרת, וגם ההפך כמובן.
פעם שאל אותי מישהו איך אפשר לדעת מי שמאלן ב א מ ת ומי משלה את עצמו שהוא כזה ועניתי לו
שירושלים היא המדד האמיתי. כשרגע האמת יגיע ועל הפרק תעמוד חלוקת ירושלים יעמוד השמאלן
הלוחמני, המפגין, עם ידו על ליבו ועיניו במצפונו וידע האם הוא אכן עומד מאחורי המילים, ההפגנות
והאמונות שלו ויסכים לחלק אותה בלב שלם תמורת שלום או שברגע האמת יקרה משהו לאמונתו ודעתו,
והוא לא יהיה מסוגל לבצע את מה שחשב ויסוג מעמדתו….
להבדיל אלפי הבדלות, כמו שלימדו אותי להגיד, רגע האמת הפרטי שלי – הגיע אלי בצעדי ענק:
אופי או יופי? זו אני או מי שאתם חושבים שאני? או בקיצור: אמת או פוטושופ?
יכולתי לבחור לעשות כמעשה ג'יימי לי קרטיס האמיצה, הישרה, ש'שברה את הכלים', בטח האמריקאיים,
ובגיל 42 נכנסה לה לסטודיו של "More " וביקשה שני סטים של צילומים: באחד תופיע "ג'יימי הזוהרת",
לאחר איפור, עיצוב שיער, מלבישה וכל שינוי ועיבוד דיגיטלי שיכול לעזור להפוך אותה ל"גיימי לי קרטיס",
ובאחר תופיע "ג'יימי או- נטורל: תחתוני וחזיית ספורט שחושפים כרס קטנטנה וישבן פחות קטנטן.
יכולתי לעשות כמעשה ג'יימי האמיצה עד להערצה בעיני או להודות בבושת פנים שאני כנראה לא כל כך
אמיצה ונכונה להקריב באופן אישי את פרצופי למען חינוך ועתיד בנותינו שידעו את האמת מאחורי
הדמויות הזוהרות בעיתונים והמודעות, יכולתי…אבל למען האמת, עמוק עמוק, במעמקי ליבי לא היה ספק.
יהיה, בטח שיהיה שימוש בפוטושופ בצילום ל"מעריב".
לא עיבוד מסיבי. לא כזה שינסה להחזיר את דמותי לימים ההם, הרחוקים.
אני שמחה להיות אני היום, מבינה שאין לי הרבה סיבות להתלונן ולא מביטה לאחור בגעגוע.
אבל היי, יש גבול, ויהיה שימוש משכיל ורגוע בתוכנה הזו.
כאן קמט סביב הפה, שם קו לסת מוצק יותר מבחיים האמיתיים.
זו הייתה אכזבה מעצמי ברגע האמת, זה נכון,
אבל גם פתח סדק לחשיבה מציאותית, כנה לא פחות אני מאמינה.
.
הפוטושופ הוא לא רק יכולת מניפולציה המעוותת גופות בלי פרופורציה, משנה סדרי עולם, ומשחיתה את
עתיד ילדינו בדימויי גוף בלתי ראליים או חולניים. זה נכון שבשמוש מוגזם וטפשי בתוכנה התוצאות יכולות
להגיע לדרגות מוגזמות ויתכן שאף מזיקות לדימויי גוף של נערות צעירות וכו,
ובודאי שצריך להשגיח על השימוש והמניפולציות האפשריות בה,
אבל היא בעיקר,
בעיקר כלי עבודה של גרפיקאים, צלמים ואנשי מקצוע אחרים בדיוק כמו מכחולים דקיקים, סכין יפנית וצבעים.
.
אני יכולה להעיד על עצמי היום שהשמוש בפוטושופ בצילומים שלי הוא קצת כמו….כמו איפור בפגישה.
כלי עזר. פגישת עבודה, פגישה עם גבר, בכלל לא משנה. כשאני יוצאת אל החיים האמיתיים, כלומר אלה
הכוללים עבודה, פגישות, ראיונות אני רוצה להיות במיטבי, עירנית, מרוכזת, מקסימה וניראת מצויין.
אני מתאפרת מעט. – מעולם לא הייתי מהמתאפרות היומיומיות, הכבדות – אבל בכל זאת מתאפרת.
אני מנסה להסתיר מה שלא נראה לי, להבליט מה שאני מחבבת ולהרגיש טוב עם עצמי ומול העולם.
זה בחיים. אבל בעבודה, כמו בעבודה:
כשזה מגיע למצלמה- בעיקר למצלמת הסטילס –
בקולנוע הדמות קובעת איך תראי, כי זו הרי לא "את" שם, זו "היא" – אני משתנה.
אני מבינה במצלמות, אני מבינה בעצמי ואני מבינה בתוצאה הסופית.
אני יודעת שהמצלמה אכזרית וחדה ומדוייקת יותר מהעין האנושית. ומצלמת הסטילס הדיגיטלית אפילו יותר.
היא רואה ומנציחה הכל, אפילו מעבר להכל. כל נים, פצעון וקמט.
לכן, כשאני מצטלמת לקידום לא חשוב מה ספר ילדים חדש, סידרה שאני גאה בה כמו נניח "עד החתונה"
או אפילו את עצמי, אני עומדת על זכותי להראות הכי טוב שאני יכולה. לא בת שמונה עשרה, אפילו לא
שלושים, ואפילו מי-היה מאמין-לא-בת-ארבעים.
אני רוצה להראות אני. בגילי. והפוטושופ, כחלק ממערך האיפור, תאורה,
בגדים, מצב רוח ובטחון עצמי הוא כלי לגיטימי בעיני.
לא ברמה המחליקה את עור פני לעור תינוק ורדרד וחלק, לא בקשתי שחריצי הצחוק ליד עיני יעלמו כלא
היו, מה פתאום, אותם אני דווקא מחבבת, גם לא בקשתי שקו הלסת שלי יהיה מהודק וחטוב כבת עשרים,
ולא ירכיים מפוסלים וזרועות משופרות שתראו ותגידו וואוו איך היא ניראת בגילה. לא.
לא זה מה שאני רוצה. אני רוצה להראות כמו עצמי ביום מצויין.
.
מצד שני, אני אמא של איה.
איה בת ארבע עשרה וחצי, ובכל פעם שהיא נעמדת מול המראה ובוחנת את עצמה, כמו כל חברותיה, בנות
גילה, הלב שלי נעצר. אין לי סיבה מסויימת, ספציפית – תודה למי שמודים – אבל אני קוראת עיתונים,
אינטרנט, סרטי תעודה ויודעת ומודעת ומודאגת מההשפעה המצטברת שיש להשתקפות המציאות הסכרינית
והמושלמות על האנשים הצעירים האלה – ועל דימויים ודימוי הגוף שלהם.
כי במציאות הוירטואלית שלהם, והיא תופשת לא מעט שעות בחייהם, בין הטלוויזה, פייסבוק, סדרות
באינטרנט ומה לא, לדוגמניות ושחקני סדרות הטלוויזיות אין לעולם פצעי בגרות, ברזלים על השיניים,
סימנים כחולים – אפשר לדעת אם לבר, רפאלי, הייתה, או לא הייתה, "מכה כחולה" על הירך כשצילמה
את השער ההוא? ולמה בעצם זה משנה – צלקות מרכיבה על אופניים, צפורניים כסוסות או אף גדול
והם כולם רזים, יפים, בעלי עור פנים חלק, ציפורניים מטופחות ובמילה אחת, מ ו ש ל מ י ם.
בכאילו, אבל מושלמים. מצלמה. איפור. שער. בגדים. פילטרים. תאורה. כל זה ובכל זאת.
אז מה יהיה הצעד הבא?
לאסור על מפיקים, במאים להשתמש בשחקנים רזים מאד?
לאסור על איפור מקצועי ומיומן, תאורה מפילת קסם ובגדים שאין כמעט מישהו שיכול להרשות אותם לעצמו?
לאסור שימוש בבוטוקס, מילויים למיניהם וניתוחים פלסטיים?
כי אז גם נשים בנות ארבעים וחמש וחמישים ירצו להראות כמו סנדדה שדה שלא מחביאה את ניתוחיה
או אחרות שכן מסתירות או פשוט עובדו קשות בפוטושופ?
איפה יעבור הגבול? איך בכלל אפשר לסמן אותו, והאם צריך?
הצעת החוק הנוכחית מיותרת לדעתי. אי אפשר לכפות היום חוקים, צנזורה, גבולות על העולם.
העולם שלנו פתוח, חופשי ויצירתי ואין סיבה לסגת ולנסות לסגור אותו. זה מיותר ולא יצליח.
הנה דוגמא לצילום שצולם פ ע ם ופורסם as is ושני עיבודים עכשוויים. רגיל ומוגזם –
.
בהצעה הצרפתית הקוראת לצרף לכל תמונה ומודעה כיתוב המבהיר כי התמונה עברה עיבוד יש הגיון –
בכל פעם שיתפעלו מכמה הדוגמנית הזו יפה או רזה יהיה תמרור שיהבהב: זה לא אמיתי, זה לא מהחיים.
הבהובי הכרה שיצטברו למודעות אמיתית, כמו הזהרה על קופסאות סיגריות. כמו פעלולים בפרסומות
המלווים בכיתוב: נעשה על ידי ספורטאי או המציג אינו רופא או חייל, זה לא אמיתי, זה לא מהחיים,
זה פוטושופ.
גם ההצעה שנערים ונערות בתת משקל – אמיתי, לא אנשים רזים מאד מטבעם, לא נערות שמטבען,
כמו שאני הייתי, ב א מ ת מאד רזות – לא יועסקו בסוכנויות או צלמים או משרדי פרסום, גם בה יש הגיון
ונסין לשליטה מסויימת על גבולות שאסור לחצות.
אבל להצעה הדרקונית של חוק הפוטושופ אני מתנגדת בתוקף.
היא הצעה מסוכנת, היכולה לפלוש בלי משים, לחופש הפרט.
לתחום היצירה, הצנזורה, האח הגדול, וזה, אסור שיקרה.
רוצים למנוע נזק? מניפולציות? הגזמה?
נסו להקים ועדה פשוטה, יעילה, חסרת בירוקרטיה ואינטרסים, לא קשורה לפוליטיקה כלל וכלל.
הקימו גוף המורכב ממשרדי הפרסום, צלמים, מעצבי אופנה, אנשים המבינים ובעלי נסיון –
הנה, אני מתנדבת – שיחליט ויפרסם קוד אתי אחראי לגבי המידתיות של הדברים, במודעות,
סרטי פרסומת, צילומי אופנה ואחריות הגופים המפרסמים על חינוכם וההשפעות על הנוער ותנו לו
להחליט במקרים שיוגשו תלונות נגד צילום זה או אחר. הם לא באמת שונים מאיתנו בני הנוער,
אלה שהחוק הדרקוני הזה מנסה להחיל עליהם את הסיבה לחוק.
הם רוצים ג'ינס כזה מהפרסומת שדיברה אליהם והחבר'ה לובשים, ואנחנו רוצים מכונית כזאת מהפרסומת
שדברה אלינו ולחבר'ה יש….אז אנחנו כבר אבודים כנראה ועליהם אפשר עדיין להשפיע.
השאלה היא איך.
בצנזורה וחגורות צניעות ואיסורים או בדרכים נאורות יותר,נכונות יותר כמו נניח….. חינוך.
חינוך? רעיון מהפכני אבל ראוי למחשבה.
אולי להשקיע במורים המרוויחים את לחמם בכבוד, אלה יגיעו לבתי הספר מתוך רצון לחנך ולהשפיע באמת
על תלמידיהם, ומתוך מערכת החינוך עצמה, מתוך מעורבות ואכפתיות ינחילו לסערות הנקראות נוער ערכים
נכונים המחוברים לחיים עצמם, לא מתוך התייחסות למודעה לנעלי התעמלות כדבר אמיתי?
ילמדו אותם מה חשוב ומה לא, ילמדו אותם לא להיות עדר, קורבנות אופנה.
ילמדו אותם להיות צרכנים נבונים, ילמדו אותם לקרוא בין השורות, להבין איך עולם הפרסום, האשליות,
המכירות עובד…ברגע שהם יהיו מודעים לו, השפעתו תפחת. לא מתוך הכתבה נוקשה ומיותרת אלא מתוך
הבנה אמיתית של זה לא באמת ככה.
עור גוף של אדם לא נראה כמו שהוא נראה בפרסומות, חלק כבד סאטן ומבריק כמוהו גם.
גוף של אשה לא בנוי כך בחיים האמיתיים וצריך לזכור, תמיד, שהחיים הם החיים וכולנו, תמיד, נמשכים
ורוצים, אפילו אם לרגעים קטנים – גם את מה שהקולנוע, והסיפורים הקטנים שמוכרים לנו בפרסומות
וגרייס קליות בדרך זו או אחרת מספקים לנו. אין טעם להלחם. זה הטבע האנושי. רוצה יותר.
.
שנות השבעים המוקדמות אף יותר.
אני נכנסת לסטודיו במרתף בית בצפון תל אביב, את הדלת פותח גבר צנום, גבוה, וביישן מי היה מאמין,
בן לם. צלם אופנה מצליח ואסתי, אשתו. אנחנו לוחצים ידיים ואחרי כמה דקות הוא מרים מצלמה מרובעת
שכזאת ומביט בי דרכה. אני יכולה להגיד בודאות ששם התחיל סיפור אהבה גדול – מקצועי, בטח מקצועי –
בין הצלם למה שראתה המצלמה שלו ועוד סיפור אחד, גדול אפילו יותר, התחיל שם בין המצלמה לביני.
קליק ועוד אחד ועוד אחד. אם יש קול המלווה אותי לאורך חיי, אם הייתי צריכה לבחור צליל המפעיל אותי מיד,
עד היום, זה היה, קרוב לודאי, ק ל י ק.
אחרי סידרת קליקים הוא מגלגל את סרט הצילום – ילדים תשאלו את ההורים מה זה פילם – לאחור
ונכנס לחדר החושך לפתח אותו. אחרי שעה הוא יוצא עם דף שעליו מודפסות תמונות קטנות, קונטקטים,
לוקח זכוכית מגדלת עגולה, רוכן על התמונות, מרים אלי ראש ומחייך חיוך גדול. ממש גדול.
כך קבלתי את העבודה הראשונה. צילומים לחברת איפור בין לאומית "מרי קאונט" –
– אז נצלם בשבוע הבא
– טוב….
– את יודעת להתאפר?
– לא
– יש לך איפור?
– יש לי עפרון כחול ורימל (מסקרה)
– את צריכה עוד דברים
– כמו מה?
– מייק אפ, פודרה, קונסילר, שניים שלושה ליפסטיקים, ריסים
– ריסים??!!
– וחלי…
– מה?
– תנסי לא לאכול שוקולד בימים הקרובים
– למה?
– בגלל זה… הוא מצביע בעדינות על שלושה פצעי אני-בת-שש-עשרה-וחצי שפרחו לי על לחי ימין.
.
.
אז זה נכון שאני-לא-יודעת-איך-קוראים-לבת-העשרה-הלוהטת-האחרונה-בעולם-האופנה-בארץ,
אבל אני משוכנעת שאותה, פצעון קטן על לחי ימין, לא באמת מטריד. פוטושופ, אתם יודעים….
.
.
נ.ב. פעם קראו לזה ריטוש, וזה נראה ככה:
.
תקריב 