Tag Archives: דוגמנית

סוֹפיוֹם

.

ירד האיפור1

.

 

.

טוב, אי אפשר לצלם עליה בגדי ים אמרה גברת גוטליב

.

אי אפשר עליה בגדי ים היא פסקה במבטא ההונגרי שלה,  כלום לא מתמלא אצלה,

אולי בגדי חוף, היא פסקה.

כי אם מי שהייתה חברתי בטירונות, טור' בן עמי הפכה לסמל של גוטקס,

זה הגיוני שאני לא אהיה ממובילות הדגל שלהם.

ובכל זאת הייתה פעם היא החליטה לצלם אותי לקטלוג המיתולגי שלהם,

בן לם, תמי, שתי דוגמניות מארה'ב נדמה לי ירדנו לאילת.

תוכנן כמעט שבוע צילומים, שרדתי יומ וחצי. צלמו אותי שני צילומים ( שלא נכנסן לקטלוג)

ובפעם היחידה בחיי נשלחתי הבייתה מעבודה, תמי וההן שחקו אותה בגדול,

הבת של השכן חזרה הבייתה.

אז לא הייתי מהנמלים העובדות של"גוטקס", ממש לא בקליקה הזאת – והייתה כזאת, אוהו…

וגם כשהגיעה בלונדינית לראש הפירמידה שם, היא הייתה מהסוג השופע ע'ע ספיר קאופמן המקסימה.

אבל כשהגיע הנסיון של גוטקס ליצור בגדים רגילים, והיא בחרה בי שמחתי,

כי גוטקס באמת היה גוטקס, בזכותה.

צלם: בן לם דוגמנית שניה: אניטה

.

גברת לאה גוטליב, מייסדת את גוטקס, מפעל מדהים בגודלו וחשיבותו בישראל של אז הלכה לעולמה

בגיל 94, היא הייתה אשה קטנה, עדינה ורבת עוצמה וכשרון. יהיה זכרה ברוך.

.

יומן עבודה. דוגמנית. ינואר 76

.

.

רישום בכתב יד ילדותי ורחוק של עבודות ,על דף ביומן שנתי כמו של בית ספר שמצאתי היום.

לפני האוניברסיטה. אחרי השחרור. גרה אצל אמאבא. לומדת נהיגה. בת עשרים ואחת, וחצי.

דוגמנית צילום.

 

2 ינואר 1976 – ברק (?) – סרט פרסומות ל"גד" – 400 ל'י

8 ינואר             – בן (לם) – 2 תמונות צבע ל"את" – שניידמן וקארין

13 ינואר          – "הארץ" – אוברזון, ניבה,נורכלטקס, להב, דורינא, בנט

13 ינואר          –  יקי – הד – קטלג לרהיטים X3

14 ינואר           – יקי – הד – קטלוג לרהיטים X2

18 ינואר           – יקי יושע – מלניק – סרט פרסומת ל"גלי" – 600 לי'

18 ינואר           – יקי הד – קטלוג

20 ינואר          – יקי – קרם פנים – מודעה – ש"ל – 250 לי'

22 ינואר          – טריווקס – תצוגה – 385לי

25 ינואר          – נתי – ג'ינס

25 ינואר          – סמי (בן גד) – טריווקס – נורקלטכס – 3 דגמים

25 ינואר          – שיחת העיר – שלושה צילומים

29 – 26 ינואר – יקי – חוברת שבוע האופנה – 1850 לי'

30 ינואר          – בן – אלסקה – שלט אוטובוס – 600 לי'

2 פברואר         – יקי – לא מבינה מה כתוב

2 פברואר         – יקי – ויאייפי – שני דגמים

3 פברואר         – לנה – תצוגה

5 פברואר         – בן – "את" – אחד צבע אחד ש'ל

8 פברואר         – מולה (הרמתי) קולקציה לספורטלייף – 16 דגמים

10 פברואר       – לנה תצוגה בית אמריקה

11 פברואר        – בן – צילומים לחו"ל – מכון היצוא

13 פברואר       – תצוגה לועדת הכספים – מכון היצוא

13 פברואר       – נני (מי זה?) – שני דגמים

13 פברואר       – נני (?)  – טררה – 4 דגמים ש"ל

15 -16 פב'      – ישראפילם – יומיים צילומים – גרמניה (אין לי מושג)

15 פברואר       – אורי ליינור – ניבה 1

22 פברואר       – בן – מודעה ש'ל – עם גילי (גמליאלי? דוגמנית?)

23 פברואר       – תצוגה ברפידים

24 פברואר       – יונה (ויז'ן, סטודיו בקינג ג'ורג")  למוסף "הארץ" – ג'ינסים

27 פברואר      – יונה – צילומי צבע לאקרילן

28 פברואר       – בן – אריאלי – פלקט+ 2 מודעות ל"Lee"

נשל היופי. רודנית היופי.  

.

דוגמנית, מצלמה והמון נעלים

.

.

הכי קשה זה לזכור שפעם זה היה המקצוע שלי.

חלק מהמקצוע שלי.

דוגמנות מסלול לא היה חלק משמעותי בשנותי הרבות – עשרים שנה בדיוק -בעבודה ההיא שלי.

דוגמנית צילום כן, בטח. להצטלם היה המקצוע שלי ומה שאהבתי, מאד.

פעם אולי נברר מה היה שם כל כך מרגיע בשיקוף העצמי, במה שמתקבע לתמיד.

אבל כשצלצלו ובקשו שאשתתף בתערוכה עם הצילומים שצילמתי אז – כי אני מספרת עליהם,

וכשפתחתי את קופסאות הקרטון השחורות והתחלתי להסתכל בקונטקטים זה חזר והיה שלי.

זכרון חושים זו לא המצאה …שלושה ארבעה דפים עמוסי זכרונות, שמות, פנים,

והכל היה כאן, על השולחן הרגשי שלי, כאילו אתמול.

מתמיד הייתה לי התנגדות גדולה להשתתף בתצוגות אופנה –

למרות שנשלחתי לא פעם לסיבובי תצוגות של אופנה ישראלית בחו'ל אין-לי-מושג-למה –

למרות שהיה בעבודה הרבה מאד כסף.

זה היה הלחם, החמאה הייתה הפרסומות, הקולקציות, המודעות או בקיצור הצילומים.

אז כולן נסעו והתאפרו וסחבו תיקים עמוסי אביזרים וכובעים ונעלים וחזרו בלילה מאוחר מאד

הבייתה ואני התעוררתי בארבע בבוקר לצילומים על שפת הים או אי שם בנגב

הייתי בבית בשש.

בכל מקרה, בשנתים שלוש האחרונות שלי במקצוע ההוא, הברכה והקללה של חיי,

מטעמי התבגרות, התרככות ופרנסה, התחלתי להשתתף גם בתצוגות אופנה.

הייתי שם, בעולם העמלני של תצוגות אופנה קטנות, מחלטרות, עלובות משהו

וגם בעולם המנוגד לו, של תצוגות אופנה

יוקרתיות, מעצבי אופנה נפלאים, חזרות

ארוכות ואלגנטיות ושפע לרוב.

אבל הייתי חייבת להרגיש שיש בזה צידוק

נוסף מעבר לדבר עצמו. הייתי חייבת, אפילו

בלי לדעת, משהו שיאפשר לי לנשום,

שיאפשר לי להאחז ולמצוא הצדקה – אישית,

פנימית – ללמה אני עדיין שם והפרוייקט הזה –

כיוונתי אז לתערוכה וספר – אפשר לי את הכל. לעבוד, להרגיש שיש שם מטרה, ועניין ויצירה,

ובעיקר, כך אני מרגישה היום איפשר לי פרידה רכה וארוכה.

לא צלמתי את נמובן מאליו, מה שהכרתי מצויין,

את מאחורי הקלעים בצילומים. לא בסטודיו, לא בלוקיישנים, בצילומי אופנה, פרסומות או סרטים,

רק בתצוגות אופנה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

במקום שהיה לי, גם, זר, והייתי שם. רצוף, הרבה, כל הזמן.

הניקון המצויינת שלי – דיגיטלי? מה זה דיגיטלי? – הוכנסה לתיק הגדול עם עוד סרט שניים 36 תמונות,

נעליים, חגורות, כובעים, תיק איפור ומצאתי דרך לשרוד. להסביר לעצמי שלשעות האלה, המקומות

המוזרים – מי שלא התלבשה במקרר של חדר האוכל בקיבוץ, או במחסן הקטנטן שבחורשה כי שם מתקיים

"יום האשה" לא תבין –  הנסיעות האין סופיות, ההמולה הנשית, ובעיקר לריק שבִּפְנים יש סיבה ומטרה.

עבדתי קשה. נסעתי שעות, חיכיתי בפזנון להסעה, חיכיתי לפני תחילת התצוגה, חיכיתי בחזרות,

בין יציאות למסלול. התאפרתי, רכלתי, דברתי, עשיתי שתיים שלוש חברות טובות ממש, השוותי רגלים,

איפור ובחורים בלי סוף, נסעתי בחזרה לפזנון ובעיקר, בעיקר צלמתי..

אני חושבת שהן כל כך התרגלו אלי ולמצלמה שלי שזה כבר ממש לא שינה להן אם שלפתי מהתיק מצלמה,

מסקרה או גרב ניילון כי הקודמת נקרעה. הייתי חלק בפאזל ההוא, היינו, אני והניקון.

וכמו תמיד, כמו שאני, גם הייתי וגם ראיתי מהצד, כאילו אני שם, על המסלול.

כי בעוד שלוש דקות אני אהיה בדיוק שם, בדיוק כמו זו שאני מצלמת ברגע זה ממש,

זוקפת גו, מקפיאה פנים. העינים שלי מחפשות משהו להתמקד עליו.

סנטר זקוף ומחשבות שמהלכות פרא כרצונן, בלי קשר וחיבור למקום שעכשיו,

ובגדים יפים כמובן.

.

התערוכה "צילומי אופנה" . הצגתי בה עשרה צילומים, לא אלו שכאן, אחרים.

.

סוֹפוֹ שֶל

.

.

הייתי בפתיחת תערוכה של מולה עשת. הוא צילם אותי לא מעט בשנים ההן,

ובקש ממני להגיד כמה מילים, טוב במקרה שלי כמה מילים זה…אתם יודעים.

ככה אמרתי:

מאז שמולה צלצל ובקש שאגיד כאן משהו היום, אני חושבת מה לספר לכם…

אם לספר קוריוזים נחמדים על ימי הצילום המפרכים, על הצעקות שלא הפחידו אף אחת למרות שהוא חשב

שכן, על זה שהבאתי לכאן היום את אבא  ואמא שלי… כי כמו שהבאתי אותו אליהם לפני שהצטלמתי אצלו

בפעם ראשונה, כדי שידעו לאן הילדה נעלמת, ככה נראה לי נאות וחגיגי שהם יהיו כאן היום, סגירת מעגל

שכזו….או איך הוא היה מגיע בשעות לא הגיוניות כמו שלוש וחצי בבוקר עם המכונית האמריקאית הענקית

שלו כדי להיות בראש הנקרה, אוגוסט מיינד יו, כדי שנגיע באור ראשון ואני אלבש מעילי צמר החסידה או

ויטלגו או אלוהים יודע מי…ואחייך כאילו….דצמבר…ודליה תציע לי שרשרת אדומה ואני אגיד לה שזה לא

מתאים והיא תגיד שכן ובסוף נתפשר….או איך הייתה לו חולשה  לחולות ראשון, לפני שהרסו את הדיונות

כמובן ובנו אלפי אספניולים  קטנים…ובכל פעם שהוא היה נתקע בלי לוקשיין הוא היה אומר, חולות ראשון,

יהיה בסדר, תקפצי קצת, תצחקי וזהו…וזה כידוע, עבד  לא רע….

אבל החלטתי לקרוא לכם משהו שכתבתי וכבר פרסמתי…זה סוג של מכתב תשובה לבת שלי, לבת שלכן

חברות-שלי-מפעם ולכל בת ארבע עשרה חמש עשרה שבאה אלי ושואלת אם כדאי להיות דוגמנית כי זה

נראה מה'זה כיף…..

וזה הולך ככה:

את שואלת מה אני אומרת אם תגידי  לי שאת רוצה להיות דוגמנית…

אם…אם זה יקרה..אני חושבת שאני אגיד לך ש….כן.

כי אם אני אגיד לך לא, בטח תתנגדי ותעשי דווקא….נכון?

אז כן. בטח, אבל תיזהרי מותק, טוב?

זה עולם שיתעתע, ולא בטוח שאת כבר יכולה לזהות איך בדיוק…

אז יש לי רק בקשה אחת,

תזכרי. זה הכל, תזכרי.

תזכרי שכל הצילומים, מחמאות, זוהר, בגדים, ספרים, מאפרים, עדשות, תאורה, פילטרים, המולה,

ואת במרכז… תזכרי שזה נכון להיום.

היום את במרכז. ה י ו ם. ביום הצילומים הזה. מחר תהיה כנראה מישהי אחרת.

ביום הזה, בעבודה הזו המתבססת על אינטרסים וכסף, כל מה שבדרך הוא רק דלק המניע את המכונה.

דלק סילוני, זוהר, אבל חומר גלם בלבד.

ואת, אפילו שאת זוכרת מי את באמת, מי הנערה, האדם שמאחורי כל זה, לא בטוח שהם זוכרים.

במגרש הזה את רק חלק ממרכיבי הדלק הזה.

תזכירי לעצמך כל הזמן, טוב?

שהבחורה הזו, שהצליחו להקפיא הרף עין קטן ממנה בצילום, זו, על עורה המבהיק, עיניה הצלולות

המביטות אל מרכז העדשה במבט הזה שאנחנו יודעות אפילו בלי שנדע איך אנחנו יודעות אותו,

זה המבטיח כל כך הרבה…. ומרגיש גם רחוק ומסתורי. הנערה ששפתיה מסמנות פיתויים או צחוק

מביע אושר אינסופי, נעורי קריסטל מאושרים והבטחות, הבחורה הזו היא לא באמת את.

היא משהו, מישהו, שהמצלמה לכדה בעדשתה והקפיאה.

נעורי נצח. הרף עין של אנרגיה, שעם תאורה מופלאה, בגדים שאיש אינו יכול לקנות, סטייליסט טוב

וצלם מוכשר, הוקפא לצילום המצליח להקנות למי שרואה אותו תחושה שככה זה באמת בחיים

וגם אני רוצה.

זו לא באמת את בצילומים הזוהרים האלה, המשדרים הרבה סקס, כוח, מסתורין.

תעשי טובה קטנה ואהובה שכמוך, תזכרי שזה לא באמת,

שאלה לא החיים האמיתיים. הם זמניים, קשורים לשנות נעורייך הקצרות.

אל תאפשרי להם לשלוט בך ובחייך. אל תהפכי ליהירה.

אל תסמכי רק על קסמך, גופך, חיוכך, שיעמדו לך תמיד בשעת צרה,

ותתפללי, שהאמונה של האינדיאנים, שבכל פעם שמצלמים מישהו, חלק מנפשו נלקח ממנו לנצח,

היא שקר…..בדיוק כמו הצילום האחרון של הדוגמנית הכי הכי נחשבת היום.

.

רִוְיוֹן ורגע פרטי מול המצלמה

.

.

הפייסבוק ארגן מסיבת מחזור בדף שלי היום.

אמנון גרוף שלח לי תמונה של מודעה ישנה שלי ושאל: יש לך?

העלתי אותה לפייסבוק בלי לחשוב הרבה, התגובות וכמות האנשים שזכרו אותה הפתיעה אותי באמת.

מודעת פרינט ופוסטר מדיה. בלי שלטי חוצות, בלי טלוויזיה,

ובכל זאת חרוטה עמוק בזכרון הקולקטיבי של בני גיל מסויים, דור ספציפי.

ונזכרתי בנסיון שהתחלתי לפני שנה בערך, לייצר כאן פוסטים של יומן עבודות מפעם, כמו זו למשל,

של חוברות הסריגה  אז הנה עוד אחת:

.

המוצר: רויון של "תנובה"

השנה: כנראה 1987 יבדק סופית

משרד פרסום: אריאלי

ארט דיירקטור: שוני ריבנאי ן

צלם: יקי הלפרין

שיער: עברתי במספרה לפני שהגעתי לסטודיו

איפור: לא זוכרת. בטח עדה לזורגן

בגדים: הייתה סקיצה, הבאתי כמה דברים לבנים, ורדרדים מהבית, אבל את החלוק לקחנו,

אני חושבת, מהבריכה של המלון….

לוקיישן: מלון "דניאל" בהרצליה. שוני רצה מודעה לבנה, בהירה עם אור מאחור.

.

אני זוכרת את העבודה הזו. לא הרבה עבודות וצילומים אני זוכרת ממש, את  זו אני זוכרת מכמה

סיבות. היא הייתה קל'ב, לא הצטרכנו לנהוג שעות לאיזה לוקיישן,להתלבש מאחורי שיח, להתאפר

במכונית ושאר עניינים. נסענו להרצליה, היה מיזוג, קפה, שירותים עם מראה גדולה וחלוק רחצה לבן

מי צריך יותר?…אבל בעיקר אני זוכרת אותי יושבת ומסתכלת במבט ההוא שיש לנו, הבנות שיודעות

להתבונן ככה, זו מין תכונה מולדת כזו, סוד מולד חסר מילים, מביטה עמוק לתוך העדשה של יקי

ומרגישה במקום העמוק, המפחיד ההוא, אולי בפעם הראשונה שיתכן שהלונה פארק הזה שהתחיל

בגיל שש עשרהכל כך במקרה ובלי כוונת תחילה, זה שלקח אותי ואת חיי לכיוונים כל כך מפתיעים ולא

צפויים עומד לפני סופו. ישבתי שם, בלונדינית, מאופרת, יפה כמו שאני, וכן, תמיד ידעתי,

האגרוף מאוגרף ברכות  כדי שלא יעשה סימן על הלחי, זמנים חסרי פוטושופ, כן? נתמכת בלחי בתנועה

טבעית ונוחה לי כשאני מול המצלמה (עד היום),

בתחילת שנות השלושים שלי, אמורה להיות ולהרגיש בשיא יכולותי, ובכלל,

והנה, עקצוץ תודעת הגיל, מקצוע מקולל בהקשר הזה, מעקצץ.

בהלה קטנה שהציצה ונעלמה אז, ביום ההוא, בפעם הראשונה, עד הפעם הבאה,

הפעמים הרבות הבאות.

 

.

אז הנה, כלכך הרבה עבר, וכל כך הרבה צילומים, עבודות, חוויות, רגעים עברו מאז ואני זוכרת ככה,

במדוייק, בקלוזאפ – מי שאל למה קוראים לבלוג שלי תקריב? –  את השעתיים ההן, שטופות האור

ששוני רצה, הפריים שיקי בחר והמבט שהתבוננתי אליכם עמוק אל תוך העדשה ואל עצמי…

.

..

נֶשֶל היופי

.

.

איך אני ארגיש אם הבת שלי, אהבת הלב שלי, תחליט שהיא רוצה להיות דוגמנית?

היא בת 14 וחצי. גבוהה, דקיקה, מקסימה ויחודית כמו שרק הבת שלי ושלו יכולה להיות.

כמו כל הילדות המתגבהות ומתגבשות בגיל הזה, כך היא נפרדת מילדותה, במהירות, כאילו

מישהו מקרין סרט חיים בהילוך מהיר, ומתחילות דרכים חדשות. סימני הדרך הולכים ונעשים ברורים

מחודש לחודש, ואני עוצרת נשימה, אורבת לנקודות מפנה שיגיעו. החלטות שאי אפשר יהיה להחזירן

לאחור ברגע שייעשו. מבחירת מגמה בבית הספר התיכון, עד למה אני רוצה לעשות כשאגדל, או

תכף, בשנה הבאה. והזמן מתקדם מהר כמו שרק הוא יודע, ועוד רגע היא עשויה/עלולה לבוא ולהגיד

שהיא חושבת שהיא רוצה לנסות. עם צילומי פוזות בפייסבוק ומעריב לנוער ומיילי סיירוס וקייטי פרי,

הן רוצות, כמעט כולן, בגיל הזה להיות דוגמניות, אבל במקרה שלי  זה בכל זאת קצת שונה.

.

איך אני ארגיש אם הבת שלי תבחר לעסוק בתמצית חייה של אמה?

במגרש הביתי שהשפיע על מהלך חיי באופן ברור כל כך?

זה שעליו אני משליכה, כמעט, את כל מה שלא הצליח. העבודה שהייתה שלי כל כך הרבה זמן,

שהגדירה אותי לא רק לעולם אלא גם מול עצמי לפעמים.

הברכה והקללה, בלי מרכאות, בלי בנאליות, הטוב והרע, הבונה וההורס, המצליח והמכשיל, המתסכל

והמשתק. האני החיצוני שלי שהגדיר כל כך הרבה מזה הפנימי, ומתקשה להרפות אחיזה, עדיין.

.

מה אעשה באמת, בתכלס, אם הבת הפרטית שלי תחליט שזו דרכה, זו שאלה נפרדת. בכל זאת, יש

כאן נוער עם דעה ואבא עם דעה לא פחות מוצקה משל שתי הצלעות הנשיות במשולש המשפחתי הזה,

אבל עכשיו אני מנסה לעצום עיניים, ולדמיין אותה בעתיד דומה לעבר שלי, לפחות במהותו.

אשה, פנים, גוף, איפור, סקס אפיל, הצלחה, כסף, פרסום, מחיאות כפיים, מחמאות וכל מה שארוז

במילה הזו, בחיים שלי: דוגמנית.

איך אני ארגיש? ואיך מסבירים לילדות הכי יפות של הכיתות, שאסור לתת ליופי הזה להכתיב את

חייהן בלי להישמע פטרונית? איך אני יכולה לספר לנערות יפהפיות, המתנהלות בתוך חייהן עם מטען

שכזה,שעדיף לנסות לא ליחס לו חשיבות גדולה מדי, כי כשהוא יאבד מכוחו, הן יישארו כמעט בלי כלום,

אם לא ייזהרו? שגם אם העבודה שלהן נובעת כמעט רק ממנו, וגם אם ההצלחה שלהן והחיים שלהן

אפופים ביופיין, אסור להן לאפשר לו להפוך לרודן. רודן פנימי – שיש סיכוי גדול שהן לא מודעות

לקיומו וטפיליותו – הוא השולט בהן ובחייהן. רודן ערמומי, מכתיב דברים, הופך אותן לנשים הרגילות

לקבל כל כך כמובן מאליו הכל. פשוט הכל.

.

לא משנה אם קוראים לך רחלי או בר או שירלי. לא משנה אם יש לך אחים או את בת יחידה, אם

להורייך יש כסף, השכלה. אם אתם גרים בעיר גדולה או בעיירה רחוקה, או בקיבוץ. זה אפילו לא משנה

אם את תלמידה טובה או לא…..כי את כבר יודעת שמה שישפיע על חייך יותר מכל – לטוב, לרע, ימים

יגידו – היא העובדה שאת הילדה הכי יפה בכיתה. נכון שאת יודעת?

פעם שאל אותי מישהו באיזה ראיון איך זה להיות כל כך יפה, ועניתי לו ביושר – אולי קצת נאיבי כי זו

תשובה העלולה להישמע יהירה – שאני לא יודעת, כי אף פעם לא הייתי לא יפה.

כי איך תדעי?

מהפעם הראשונה שהגננת העדיפה אותך כמלכת אסתר, מהליטוף היותר משמעותי שקיבלת כשנפלת.

מחקרים אומרים שאנשים מחייכים יותר לתינוקות יפים, ידעת? וזה המשיך בבית הספר, כשוויתרו לך קצת

יותר מלאחרים על שיעורי בית, או כשצרחת כשאיזה בן הביע חיבתו ומשך לך בקוקו עד כלות. מהמחמאות

שאמך קיבלה על מתיקותך, על הקוקיות, העיניים היפות, החיוך הכובש.

מאז, גדל ומתפתח בתוכך בקצב מטורף, רודן, בעצם רודנית – אני כמעט בטוחה שהיא אשה ולא גבר.

שליטה אכזרית. מלכת הכיתה הפנימית שלך. רודנית היופי.

אני חושבת שיש כזו בנפשה של כל "הילדה הכי יפה בכיתה".

היא מנסה לא להסגיר את קיומה לעולם החיצון, אבל היא חיה ובועטת.

היא ניזונה מהביטחון שיופייך מעניק לך, ילדה, בלי שאת אפילו יודעת, ואת גדלה איתה.

וגם כשתגדלי, יופייך, נעורייך, רגלייך הארוכות וגופך ימשיכו להזין אותה והיא תתחיל להרגיש נוח

ולתבוע לעצמה דברים: המורה, אני יכולה בבקשה להגיע מחר מאוחר יותר?

שכחתי, לא הכנתי, אביא מחר.

סליחה, את אומרת בכל פעם שפישלת, ואין בלבך ספק שהסליחה תגיע.

זו לא אני, זה הם – עונה לי הרודנית המפונקת הגרה, עדיין, בתוכי, כשאני באה אליה בטענות

על יהירותה, פינוקה, הקלות הבלתי נסבלת שבה היא מקבלת יחס מועדף, הטבעיות שבה היא חוצה

כביש באור אדום -למרות גילנו -ויודעת שהמכוניות יאטו ויתנו לה לעבור, והשוטר יוותר על הקנס.

זו לא אני, היא אומרת, זה העולם, ככה הוא מתנהל, מה את רוצה ממני?

להפנות עורף למה שיש לו לתת לי?

ואני עדיין, בגילי, עם ניסיון חיי, קריירה לא רעה כדוגמנית צילום, שהתבססה כמו כל אלה המצליחות

ביחסיהן עם העדשה בזכות המרחק בין העיניים, בין השפה העליונה לאף, העיניים, ובסדר, אני מוכנה,

כבר, להודות שיש עוד איזו תכונה, יכולת, כישרון, איך שלא יקראו לזה, ההופך עוד דוגמנית לדוגמנית

מצויינת, או מצליחה ובולטת מהיתר, ולא קשור רק בנתוניה הפיזיים –

אני עדיין לא מצליחה במשחק שאני משחקת כבר שנים רבות ושמו: "מה הייתי אם לא הייתי"……

מה הייתי אם לא הייתי הופכת לדוגמנית צילום בגיל 16?

לאן החיים היו לוקחים אותי או את בר או או את איריס דווידסקו ז"ל, אם החיים לא היו מובילים אותנו –

בהכוונה או במקרה, מבחירה או כבדרך אגב – ואת הפנים, הגוף שלנו, האנרגיה, ליקום המגן והשקרי

הזה, הניזון מנשים יפות ומאנשים יפים עד שהוא שבע ומחזיר אותם, את רובם, לעולם האמיתי, לחיים

הרגילים חסרי התאורה והזנת האגו והרודנית? מה הייתי אז?

.

מה אני יכולה לייעץ, ממרחק הניסיון והזמן הרב שחייתי שם, במקום שאליו שואפות להגיע כל כך

הרבה נערות, חלקן הילדות הכי יפות בכיתה? במקום שארוג ותפור ומוחזק בסיכות ביטחון רופפות של

מתנות, מחמאות, פוסטרים ברחובות, כסף, וטורי הרכילות? עולם האודישנים, הדחיות, העלבונות,

גסות רוח, פיתויים מסוכנים, גברים שרמנטיים חזקים על נשים צעירות, נשים אחרות עם גבולות פרוצים

יותר, ואת, ילדה יפה, מאמינה שהבחורה המציצה אליך מהפוסטר בפינת הרחוב זו מי שאת באמת?

אני זוכרת אותי עומדת מול אני מוגדלת פי מאות,

מנסה להביט בעיניה הכחולות ומבטה האלכסוני/מתגרה/מסתורי של הבלונדה בפוסטר,

ולמצוא שם סימנים לעצמי.

איפה רחלי בתוך החלי גולדנברג ההיא לא הצלחתי לגלות.

האשה הבטוחה בעצמה, הנראית מאושרת וחסרת דאגות או סקסית ומוקפת בחורים…..

זו לא הייתי אני,

וכן, אני יודעת שהגוף, הפנים, נקודת החן מתחת לשפה התחתונה היו זהים לשלי אחד לאחד.

.

אז מה לענות לך כשתשאלי?

שכן, בטח, אבל תיזהרי מותק, טוב?

או אולי יהיה לי אומץ להגיד לך שלא? שלא כדאי? שאל תעזי?

זה עולם שיגנוב את נעורייך, יעכב את תהליך הגדילה הפנימית שלך, ומה שתקבלי לא יהיה, כנראה,

שווה את הדרך.

או הכי נכון להגיד לך ש……תיזהרי, טוב?

תזכרי שכל הצילומים, מחמאות, זוהר, בגדים, ספרים, מאפרים, ואת במרכז, תזכרי שזה נכון להיום.

היום את במרכז. היום. ביום הצילומים הזה. מחר תהיה כנראה מישהי אחרת. ביום הזה, בעבודה הזו

המתבססת על אינטרסים וכסף, כל מה שבדרך הוא רק דלק המניע את המכונה. דלק סילוני, זוהר,

אבל חומר גלם בלבד. ואת, אפילו שאת זוכרת מי את, במגרש הזה את רק חלק ממרכיבי הדלק הזה.

תזכירי לעצמך כל הזמן, טוב?

שהבחורה הזו, שהצליחו להקפיא הרף עין קטן ממנה בצילום, זו, על עורה המבהיק, עיניה הצלולות

המביטות אל תוך העדשה במבט המבטיח כל כך הרבה ומרגיש גם רחוק ומסתורי, ששפתיה האדומות

מסמנות פיתויים או צחוק המביע אושר אינסופי, נעורי קריסטל מאושרים והבטחות או פשוט עבודת

פוטושופ מצויינת, הבחורה הזו היא לא באמת את.

היא משהו, מישהו, שהמצלמה לכדה בעדשתה והקפיאה. נעורי נצח.

הרף עין של אנרגיה, שעם תאורה מופלאה, בגדים שאיש אינו יכול לקנות, סטייליסט טוב וצלם מוכשר,

הוקפא לצילום המצליח להקנות למי שרואה אותו תחושה שככה זה באמת בחיים וגם אני רוצה.

זו לא באמת את בצילומים הזוהרים האלה, המשדרים הרבה סקס, כוח, מסתורין. זו ההיא מתוכך,

רודנית היופי, מציצה ולוקחת פיקוד. היא מאמינה, באמת מאמינה, שאלה החיים האמיתיים.

אבל את, תהיי חכמה יותר. תעשי טובה.

תזכרי שזה לא באמת, שאלה לא החיים האמיתיים, שהם זמניים, קשורים לשנות נעורייך הקצרות.

אל תאפשרי לה לשלוט בך ובחייך. אל תהפכי ליהירה.

אל תסמכי רק על קסמך, גופך, חיוכך, שיעמדו לך תמיד בשעת צרה,

ותתפללי, שהאמונה של האינדיאנים, שבכל פעם שמצלמים מישהו, חלק מנפשו נלקח ממנו לנצח,

היא שקר,

בדיוק כמו הצילום האחרון של הדוגמנית הכי הכי נחשבת היום.

.

אני בת 15

.

פורסם בגליון "את" האחרון. ספטמבר 2010

כתמים על הרגליים וקריירה

.

.

כתבתי. פורסם בגליון "את" יולי 2010

.

אי שם בשנות השבעים הטלפון מצלצל בבית קטן ברמת החייל.

נערה – את רזה מדי אומרים לה תמיד, אבל היא יודעת שהיא אוכלת את מה שאמא מניחה על השולחן

בדיוק כמו אחיה ואחותה – מזנקת אסירת תודה על התירוץ להפסיק לבהות במעמקי ספר ההיסטוריה .

–  חלי…?

–  בנלם….?

–  מה נשמע? שואל בן לם שהיה אומנם צלם מאד מצליח אבל עדיין לא מיתולוגי

–  שיעורים בהיסטוריה

–  מצויין, כל מה שגורם לך לא לזוז הרבה זה מצויין….את לא עייפה?

–  השעה חמש אחה'צ בן……אומרת הנערה הלא-היא-אני בתמהון

–  אולי תכנסי למיטה ותקראי קצת….?

–  בן, אתה חולה?

– לא. הייתי שמח אם את היית קצת….יש צילומים לקטלוג של "דיוה" בשבוע הבא

– נו…

– הסתכלת על הרגליים שלך בזמן האחרון??!!

הוא צדק. חמישה ימי צילומים של קטלוג בגדי ים לפנינו וכמות הסימנים הכחולים על הרגליים שלי

הייתה ידועה לו, צרה צרורה וידועה. לפני צילומי קולקציות קיץ, הווה אומר, מכנסונים, בגדי ים,

שמלות מיני, הייתי נדרשת לזוז לאט, לשבת הרבה ולנסות לא להתקל בדברים. ובמקרה שלי, זו

הייתה באמת משימה קשה. הייתי, אני עדיין, יצור מהיר. אנרגיה גבוהה, נעורים והפרעת קשב

שכמה-חבל-לא-אובחנה-אז, ע'ע שיעורים בהיסטוריה, הביאו לכך שהכתמים הכחולים שלי הפכו

לאימת הצלמים.

ניסינו לכסות אותם במייק אפ. עזר חלקית ביותר, כחול כהה הוא צבע שמייקאפ לא מצליח להסתיר

ביעילות. ניסינו להעמיד אותי בפוזות אקרובטיות במיוחד כדי להצליח לראות את בגד הים – בכל זאת,

המטרה הראשונה הייתה למכור מוצר – וגם לנסות להסתיר מהמצלמה את הכחולים/סגולים/ארגמניים

ההם ובן, כמו גם מולה, סמי בן גד, ויקי הלפרין בשנים מאוחרות יותר נדרשו לשעות מעבדה / חדר חושך

רבות כדי לנסות ולטשטש בכל מיני טריקים ידניים את הסימן לעובדה שאני אדם חי, נחבל ולא מושלם.

אם מביטים היטב בלא מעט קטלוגים, צילומי אופנה קייציים של שנות השבעים והשמונים מצליחים לאתר

לא מעט מהם בקלות רבה. אפשר לראות בהם, בצילומים של "אז" – טרום הריטוש המהוקצע והפופולרי –

לא מעט דברים שהיום, בעידן הפוטושופ אין סיכוי שתראו.

אבוי לצלם, פרסומאי ארט דיירקטור שיתגלו פאשלות כאלה בעבודת הפוטושופ שלו. כלימה ובושת פנים.

*פוטושופ על פי ויקיפדיה: תוכנה לעיבוד תמונות המכילה מגוון רחב של כלי גרפיקה מתקדמים
לכל תחומי עיבוד ובניית תמונה. בשל כך פוטושופ הינה התוכנה הפופולרית ביותר בקרב אנשי
מקצוע וחובבים. צלמים רבים משתמשים בפוטושופ כ"חדר חושך דיגיטלי" לצורך ליטושי
תמונה שנעשים בחדרי חושך בזמן פיתוחי הפילמים. התוכנה מאפשרת לצלמים לבצע עיבודים
שונים כמו הבהרה/הכהייה של תמונה, חידודים, טשטושים, חיתוכים, ותיקוני צבע שונים.
טכניקות אלו מאפשרים לתקן בעיות שונות וסטיות גוונים שנוצרו בעת הצילום.

הצעת חוק הפוטושופ הישראלית. -אני לא מצליחה להחליט האם מטרתה היא כמעט רק להאדיר את שמות

חברי הכנסת המציעים אותה או שיש בה קמצוץ תועלת אמיתית – אומרת כך: לא יוכלו סוכנויות הדוגמניות

להעסיק דוגמנים ודוגמניות בתת משקל ואלה לא יוכלו לככב בפרסומות בישראל.כמו כן ההצעה קובעת כי

משרדי הפרסום לא יוכלו להשתמש בתוכנות מחשב כלשהן, ובהן תוכנת פוטושופ הפופולרית, כדי להצר

היקפים של דוגמנים לצורך פעילות מסחרית כלשהי.

.

אני  מנסה לברר עם עצמי בשנים האחרונות את דעתי ה א מ י ת י ת על השימוש בפוטושופ.

מה שכתבתי כאן, בבלוג –  "תקריב" כמה-סמלי-השם-שלו-אני-שמה-לב לפני כשנתיים:

"חשופים" עלתה אז לאוויר ואני, כמו כל שחקן אחר נדרשתי למנת יחסי ציבור כדי לקדם את הסידרה..

אנשי יחסי הציבור של "הוט" – חבורה ממוקדת, סימפטית ומתוקתקת כמו מכונית משוכללת במיוחד

התחילו לחלק משימות יח"צ. בחלקי נפלה (גם) כתבה ל"סוף שבוע"-  "מעריב".

אין בי מתח או דאגה כשזה מגיע לראיונות. ידעתי שאליען היא עיתונאית מסקרנת ומאתגרת אבל אני

יודעת להתראיין, לא ליפול למלכודות דבש ומילים מחניפות ואני זוכרת – הנה חוק מספר אחד לכל מי

שאי פעם יתראיין לא-משנה-באיזה-נושא – לזכור כל הזמן שמולי יושב/ת עיתונאי. כל הזמן.

אז על עצמי בענייני דיבור אני סומכת, אבל על הפנים שלי, האמת, אני סומכת כבר קצת פחות.

ככה זה. זה מה יש.

וחשיבות צילום מוצלח שווה בערכה – יש יגידו אף יותר – לראיון מוצלח.

וצילום רע יכול להשאיר רושם להרבה זמן בלי קשר למה אמרת, וגם ההפך כמובן.

פעם שאל אותי מישהו איך אפשר לדעת מי שמאלן ב א מ ת ומי משלה את עצמו שהוא כזה ועניתי לו

שירושלים היא המדד האמיתי. כשרגע האמת יגיע ועל הפרק תעמוד חלוקת ירושלים יעמוד השמאלן

הלוחמני, המפגין, עם ידו על ליבו ועיניו במצפונו וידע האם הוא אכן עומד מאחורי המילים, ההפגנות

והאמונות שלו ויסכים לחלק אותה בלב שלם תמורת שלום או שברגע האמת יקרה משהו לאמונתו ודעתו,

והוא לא יהיה מסוגל לבצע את מה שחשב ויסוג מעמדתו….

להבדיל אלפי הבדלות, כמו שלימדו אותי להגיד, רגע האמת הפרטי שלי – הגיע אלי בצעדי ענק:

אופי או יופי? זו אני או מי שאתם חושבים שאני? או בקיצור: אמת או פוטושופ?

יכולתי לבחור לעשות כמעשה ג'יימי לי קרטיס האמיצה, הישרה, ש'שברה את הכלים', בטח האמריקאיים,

ובגיל 42 נכנסה לה לסטודיו של "More " וביקשה שני סטים של צילומים: באחד תופיע "ג'יימי הזוהרת",

לאחר איפור, עיצוב שיער, מלבישה וכל שינוי ועיבוד דיגיטלי שיכול לעזור להפוך אותה ל"גיימי לי קרטיס",

ובאחר תופיע "ג'יימי או- נטורל: תחתוני וחזיית ספורט שחושפים כרס קטנטנה וישבן פחות קטנטן.

יכולתי לעשות כמעשה ג'יימי האמיצה עד להערצה בעיני או להודות בבושת פנים שאני כנראה לא כל כך

אמיצה ונכונה להקריב באופן אישי את פרצופי למען חינוך ועתיד בנותינו שידעו את האמת מאחורי

הדמויות הזוהרות בעיתונים והמודעות, יכולתי…אבל למען האמת, עמוק עמוק, במעמקי ליבי לא היה ספק.

יהיה, בטח שיהיה שימוש בפוטושופ בצילום ל"מעריב".

לא עיבוד מסיבי. לא כזה שינסה להחזיר את דמותי לימים ההם, הרחוקים.

אני שמחה להיות אני היום, מבינה שאין לי הרבה סיבות להתלונן ולא מביטה לאחור בגעגוע.

אבל היי, יש גבול, ויהיה שימוש משכיל ורגוע בתוכנה הזו.

כאן קמט סביב הפה, שם קו לסת מוצק יותר מבחיים האמיתיים.

זו הייתה אכזבה מעצמי ברגע האמת, זה נכון,

אבל גם פתח סדק לחשיבה מציאותית, כנה לא פחות אני מאמינה.

.

הפוטושופ הוא לא רק יכולת מניפולציה המעוותת גופות בלי פרופורציה, משנה סדרי עולם, ומשחיתה את

עתיד ילדינו בדימויי גוף בלתי ראליים או חולניים. זה נכון שבשמוש מוגזם וטפשי בתוכנה התוצאות יכולות

להגיע לדרגות מוגזמות ויתכן שאף מזיקות לדימויי גוף של נערות צעירות וכו,

ובודאי שצריך להשגיח על השימוש והמניפולציות האפשריות בה,

אבל היא בעיקר,

בעיקר כלי עבודה של גרפיקאים, צלמים ואנשי מקצוע אחרים בדיוק כמו מכחולים דקיקים, סכין יפנית וצבעים.

.

אני יכולה להעיד על עצמי היום שהשמוש בפוטושופ בצילומים שלי הוא קצת כמו….כמו איפור בפגישה.

כלי עזר. פגישת עבודה, פגישה עם גבר, בכלל לא משנה. כשאני יוצאת אל החיים האמיתיים, כלומר אלה

הכוללים עבודה, פגישות, ראיונות אני רוצה להיות במיטבי, עירנית, מרוכזת, מקסימה וניראת מצויין.

אני מתאפרת מעט.  – מעולם לא הייתי מהמתאפרות היומיומיות, הכבדות – אבל בכל זאת מתאפרת.

אני מנסה להסתיר מה שלא נראה לי, להבליט מה שאני מחבבת ולהרגיש טוב עם עצמי ומול העולם.

זה בחיים. אבל בעבודה, כמו בעבודה:

כשזה מגיע למצלמה- בעיקר למצלמת הסטילס –

בקולנוע הדמות קובעת איך תראי, כי זו הרי לא "את" שם, זו "היא" – אני משתנה.

אני מבינה במצלמות, אני מבינה בעצמי ואני מבינה בתוצאה הסופית.

אני יודעת שהמצלמה אכזרית וחדה ומדוייקת יותר מהעין האנושית. ומצלמת הסטילס הדיגיטלית אפילו יותר.

היא רואה ומנציחה הכל, אפילו מעבר להכל. כל נים, פצעון וקמט.

לכן, כשאני מצטלמת לקידום לא חשוב מה ספר ילדים חדש, סידרה שאני גאה בה כמו נניח "עד החתונה"

או אפילו את עצמי, אני עומדת על זכותי להראות הכי טוב שאני יכולה. לא בת שמונה עשרה, אפילו לא

שלושים, ואפילו מי-היה מאמין-לא-בת-ארבעים.

אני רוצה להראות אני. בגילי. והפוטושופ, כחלק ממערך האיפור, תאורה,

בגדים, מצב רוח ובטחון עצמי הוא כלי לגיטימי בעיני.

לא ברמה המחליקה את עור פני לעור תינוק ורדרד וחלק, לא בקשתי שחריצי הצחוק ליד עיני יעלמו כלא

היו, מה פתאום, אותם אני דווקא מחבבת, גם לא בקשתי שקו הלסת שלי יהיה מהודק וחטוב כבת עשרים,

ולא ירכיים מפוסלים וזרועות משופרות שתראו ותגידו וואוו איך היא ניראת בגילה.  לא.

לא זה מה שאני רוצה. אני רוצה  להראות כמו עצמי ביום מצויין.

.

מצד שני, אני אמא של איה.

איה בת ארבע עשרה וחצי, ובכל פעם שהיא נעמדת מול המראה ובוחנת את עצמה, כמו כל חברותיה, בנות

גילה, הלב שלי נעצר. אין לי סיבה מסויימת, ספציפית – תודה למי שמודים – אבל אני קוראת עיתונים,

אינטרנט, סרטי תעודה ויודעת ומודעת ומודאגת מההשפעה המצטברת שיש להשתקפות המציאות הסכרינית

והמושלמות על האנשים הצעירים האלה –  ועל דימויים ודימוי הגוף שלהם.

כי במציאות הוירטואלית שלהם, והיא תופשת לא מעט שעות בחייהם, בין הטלוויזה, פייסבוק, סדרות

באינטרנט ומה לא, לדוגמניות ושחקני סדרות הטלוויזיות אין לעולם פצעי בגרות, ברזלים על השיניים,

סימנים כחולים – אפשר לדעת אם לבר, רפאלי, הייתה, או לא הייתה, "מכה כחולה" על הירך כשצילמה

את השער ההוא? ולמה בעצם זה משנה  – צלקות מרכיבה על אופניים, צפורניים כסוסות או אף גדול

והם כולם רזים, יפים, בעלי עור פנים חלק, ציפורניים מטופחות ובמילה אחת, מ ו ש ל מ י ם.

בכאילו, אבל מושלמים. מצלמה. איפור. שער. בגדים. פילטרים. תאורה. כל זה ובכל זאת.

אז מה יהיה הצעד הבא?

לאסור על מפיקים, במאים להשתמש בשחקנים רזים מאד?

לאסור על איפור מקצועי ומיומן, תאורה מפילת קסם ובגדים שאין כמעט מישהו שיכול להרשות אותם לעצמו?

לאסור שימוש בבוטוקס, מילויים למיניהם וניתוחים פלסטיים?

כי אז גם נשים בנות ארבעים וחמש וחמישים ירצו להראות כמו סנדדה שדה שלא מחביאה את ניתוחיה

או אחרות שכן מסתירות או פשוט עובדו קשות בפוטושופ?

איפה יעבור הגבול? איך בכלל אפשר לסמן אותו, והאם צריך?

הצעת החוק הנוכחית מיותרת לדעתי. אי אפשר לכפות היום חוקים, צנזורה, גבולות על העולם.

העולם שלנו פתוח, חופשי ויצירתי ואין סיבה לסגת ולנסות לסגור אותו. זה מיותר ולא יצליח.

הנה דוגמא לצילום שצולם פ ע ם ופורסם as is ושני עיבודים עכשוויים. רגיל ומוגזם –

.

בהצעה הצרפתית  הקוראת לצרף לכל תמונה ומודעה כיתוב המבהיר כי התמונה עברה עיבוד יש הגיון –

בכל פעם שיתפעלו מכמה הדוגמנית הזו יפה או רזה יהיה תמרור שיהבהב: זה לא אמיתי, זה לא מהחיים.

הבהובי הכרה שיצטברו למודעות אמיתית, כמו הזהרה על קופסאות סיגריות.  כמו פעלולים בפרסומות

המלווים בכיתוב: נעשה על ידי ספורטאי או המציג אינו רופא או חייל, זה לא אמיתי, זה לא מהחיים,

זה פוטושופ.

גם ההצעה שנערים ונערות בתת משקל – אמיתי, לא אנשים רזים מאד מטבעם, לא נערות שמטבען,

כמו שאני הייתי, ב א מ ת מאד רזות – לא יועסקו בסוכנויות או צלמים או משרדי פרסום, גם בה יש הגיון

ונסין לשליטה מסויימת על גבולות שאסור לחצות.

אבל להצעה הדרקונית של חוק הפוטושופ אני מתנגדת בתוקף.

היא הצעה מסוכנת, היכולה לפלוש בלי משים, לחופש הפרט.

לתחום היצירה, הצנזורה, האח הגדול, וזה, אסור שיקרה.

רוצים למנוע נזק? מניפולציות? הגזמה?

נסו להקים ועדה פשוטה, יעילה, חסרת בירוקרטיה ואינטרסים, לא קשורה לפוליטיקה כלל וכלל.

הקימו גוף המורכב ממשרדי הפרסום, צלמים, מעצבי אופנה, אנשים המבינים ובעלי נסיון –

הנה, אני מתנדבת – שיחליט ויפרסם קוד אתי אחראי לגבי המידתיות של הדברים, במודעות,

סרטי פרסומת, צילומי אופנה ואחריות הגופים המפרסמים על חינוכם וההשפעות על הנוער ותנו לו

להחליט במקרים שיוגשו תלונות נגד צילום זה או אחר. הם לא באמת שונים מאיתנו בני הנוער,

אלה שהחוק הדרקוני הזה מנסה להחיל עליהם את הסיבה לחוק.

הם רוצים ג'ינס כזה מהפרסומת שדיברה אליהם והחבר'ה לובשים, ואנחנו רוצים מכונית כזאת מהפרסומת

שדברה אלינו ולחבר'ה יש….אז אנחנו כבר אבודים כנראה ועליהם אפשר עדיין להשפיע.

השאלה היא איך.

בצנזורה וחגורות צניעות ואיסורים או בדרכים נאורות יותר,נכונות יותר כמו נניח….. חינוך.

חינוך? רעיון מהפכני אבל ראוי למחשבה.

אולי להשקיע במורים המרוויחים את לחמם בכבוד, אלה יגיעו לבתי הספר מתוך רצון לחנך ולהשפיע באמת

על תלמידיהם, ומתוך מערכת החינוך עצמה, מתוך מעורבות ואכפתיות ינחילו לסערות הנקראות נוער ערכים

נכונים המחוברים לחיים עצמם, לא מתוך התייחסות למודעה לנעלי התעמלות כדבר אמיתי?

ילמדו אותם מה חשוב ומה לא, ילמדו אותם לא להיות עדר, קורבנות אופנה.

ילמדו אותם להיות צרכנים נבונים, ילמדו אותם לקרוא בין השורות, להבין איך עולם הפרסום, האשליות,

המכירות עובד…ברגע שהם יהיו מודעים לו, השפעתו תפחת. לא מתוך הכתבה נוקשה ומיותרת אלא מתוך

הבנה אמיתית של זה לא באמת ככה.

עור גוף של אדם לא נראה כמו שהוא נראה בפרסומות, חלק כבד סאטן ומבריק כמוהו גם.

גוף של אשה לא בנוי כך בחיים האמיתיים וצריך לזכור, תמיד, שהחיים הם החיים וכולנו, תמיד, נמשכים

ורוצים, אפילו אם לרגעים קטנים – גם את מה  שהקולנוע, והסיפורים הקטנים שמוכרים לנו בפרסומות

וגרייס קליות  בדרך זו או אחרת מספקים לנו. אין טעם להלחם. זה הטבע האנושי. רוצה יותר.

.

שנות השבעים המוקדמות אף יותר.

אני נכנסת לסטודיו במרתף בית בצפון תל אביב, את הדלת פותח גבר צנום, גבוה, וביישן מי היה מאמין,

בן לם. צלם אופנה מצליח ואסתי, אשתו. אנחנו לוחצים ידיים ואחרי כמה דקות הוא מרים מצלמה מרובעת

שכזאת ומביט בי דרכה. אני יכולה להגיד בודאות ששם התחיל סיפור אהבה גדול – מקצועי, בטח מקצועי –

בין הצלם למה שראתה המצלמה שלו ועוד סיפור אחד, גדול אפילו יותר, התחיל שם בין המצלמה לביני.

קליק ועוד אחד ועוד אחד. אם יש קול המלווה אותי לאורך חיי, אם הייתי צריכה לבחור צליל המפעיל אותי מיד,

עד היום, זה היה, קרוב לודאי, ק ל י ק.

אחרי סידרת קליקים הוא מגלגל את סרט הצילום – ילדים תשאלו את ההורים מה זה פילם – לאחור

ונכנס לחדר החושך לפתח אותו. אחרי שעה הוא יוצא עם דף שעליו מודפסות תמונות קטנות, קונטקטים,

לוקח זכוכית מגדלת עגולה, רוכן על התמונות, מרים אלי ראש ומחייך חיוך גדול. ממש גדול.

כך קבלתי את העבודה הראשונה. צילומים לחברת איפור בין לאומית "מרי קאונט" –

–          אז נצלם בשבוע הבא

–          טוב….

–          את יודעת להתאפר?

–          לא

–          יש לך איפור?

–          יש לי עפרון כחול ורימל (מסקרה)

–          את צריכה עוד דברים

–          כמו מה?

–          מייק אפ, פודרה, קונסילר, שניים שלושה ליפסטיקים, ריסים

–          ריסים??!!

–          וחלי…

–          מה?

–          תנסי לא לאכול שוקולד בימים הקרובים

–          למה?

–          בגלל זה… הוא מצביע בעדינות על שלושה פצעי אני-בת-שש-עשרה-וחצי שפרחו לי על לחי ימין.

.

.

אז זה נכון שאני-לא-יודעת-איך-קוראים-לבת-העשרה-הלוהטת-האחרונה-בעולם-האופנה-בארץ,

אבל אני משוכנעת שאותה, פצעון קטן על לחי ימין, לא באמת מטריד. פוטושופ, אתם יודעים….

.

.

נ.ב. פעם קראו לזה ריטוש, וזה נראה ככה:

בנלם :)

.

.

שנות השבעים המוקדמות.

אני נכנסת לסטודיו במרתף בית ברחוב שמעון התרסי, צפון תל אביב.

את הדלת פותח גבר גבוה, רזה, עדין וקצת נבוך, קצת מסורבל קצת ביישן.

בן לם, צלם אופנה צעיר ומצליח, ואסתי אסיסטנטית / אשתו / בהריון.

אנחנו לוחצים ידיים, מפטפטים מעט ואחרי כמה דקות הוא מוביל אותי לחדר עם קירות כהים ונייר גדול

מגולגל על הקיר המרוחק. אני נעמדת בלי שיש לי מושג מה לעשות, הוא מרים מצלמה מרובעת,

מביט עלי דרכה, ואני יודעת. אני יודעת בדיוק מה לעשות.

פעם אני אנסה להסביר. או להבין.

אני יכולה להגיד בודאות ששם, ברגע ההוא התחיל סיפור אהבה גדול – מקצועי, בטח מקצועי – בין

הצלם למי או מה שראתה העין שלו, שראתה המצלמה שלו באותם רגעים,

ועוד סיפור התחיל שם, גדול אפילו יותר, ביני  לבינה.

המצלמה שלו, והמצלמה בכלל.

קליק ועוד אחד ועוד, צליל מלווה אותי לאורך חיי,

אם זה לא היה כל כל בנאלי, הייתי כותבת פסקול חיי ללא הסוס.

צליל שמפעיל אותי מיד. הגב מזדקף, דריכות, אהבה.

הוא מגלגל את סרט צילום לאחור, נכנס לחדר החושך שאני מכירה כמוהו מאבא שלי, מפתח אותו ואחרי

איזה זמן יוצא עם דף קונטקטים. הוא לוקח זכוכית מגדלת עגולה, רוכן על תמונות, מזיז אותה כמו על לוח

סיאנס, מחפש משהו. מבט, אנרגיה, קסם שיהיה.

באותו יום הוא הרים, לאט, את ראשו וחייך חיוך גדול.

הנה, הצילום הראשון שלי. הראשון שהוא צלם אותי.

ככה,  בפשטות כזו – אם לא נקח בחשבון את

הדרמטיות שבה אמא שלי קבלה את החדשות.

זה התחיל ב:על גופתי תהיי דוגמנית ולא נגמר

עד היום: זה בגלל אבא, שנכנע לך, כמו תמיד…

אם רק היית שומעת  בקולי….

אבל ביום ההוא התחילו החיים האלה שלי. אלה שאני

מכירה. שם הייתה נקודת האל חזור.

האיש הזה שהבאתי אל הורי שיראו מי מצלם אותי,

שהילדה לא מסתובבת עם לך תדע עם מי.

זה שהצליח אלוהים-יודע-איך לשמוע את שטף החיים

והמילים שלי בגיל שש עשרה שבע עשרה ושמונה עשרה –

מגיעה לסטודיו כדרך קבע אחרי  בית ספר, במקום בית ספר, ששמע על האהבות שלי, אכזבות, עניינים יותר

מהחברה הכי טובה שלי. שהטעם שלי, האסטטיקה, הפריימים שאני רואה ומזהה לפעמים במצלמה שלי,

מושפעים ממנו יותר מכל אדם אחר בחיי, כולל אמאבא.

האיש הזה,

הבן לם הזה.

צלם מופלא, איש עדין ומקסים וצנוע ומתוק מציג עוד תערוכה.

בעוד יומיים היא נפתחת. בתחנה.

תבואו. אין עליו.

.

הייתי נערתו של קסטרו: פוסט נסיוני

.

.

או במילים אחרות: בת שש עשרה הייתי

או במילים אחרות: העיסוק שלי במה שיכול להיות ארכיון אם הייתה לי סבלנות למיין את הכל  – שזה

בערך מה שאני עושה בימים האחרונים, יעידו חברי לפייסבוק  – לצורך איזה פרוייקט ורעיון שעלה,

הדפדוף באלפי צילומים, אופנות, הלכי רוח, מגמות, נשים שהכרתי, חלק בנו חיים, חלק נעלמו מחיי

אין לי מושג לאן, סיפורים טרגיים – איריס דווידסקו. סיפורים טובים. חברויות, אכזבות, סיפורים,

בגדים מאז נראים בדיוק, אבל בדיוק כמו שחלונות הראוה נראים היום, כל זה מביא אותי לחשוב על

פתיחת בית צדדי / בלוג צדדי שעניינו האופנה, הפרסום, הצילום כל הנושקים לנושא בארץ ישראל

בשנות השבעים והשמונים מנקודת מבטה הצר של דוגמנית צילום עסוקה במיוחד. מאד עסוקה.

מאד במיוחד. נסיון חתשתייםשלש.

.

צלם: אין לי מושג

שנה: כנראה, לפי התסרוקת ההורסת שלי 1971

איפור: מה זאת אומרת? אנחנו את עצמנו כשאני מודה לאלוהים שקיטי יותר מבוגרת ומנוסה ויכולה

ללמד אותי. שער: לעבור אצל בתיה ועליזה לפני שמגיעים לסטודיו.

הגברת לצידי: קיטי ממן האנגליה שהגיעה בעקבות אהבת לישראל, עבדה כדוגמנית צילום ומסלול,

ילדה את מיקי ממן ההורסת ובן צעיר ומקסים ועכשיו מציירת.

האופנה: חנות קטנה באלנבי של משפחת קאסטרו – "קאסטרו מודל" – אין לי מושג מתי נפלה ה – א'

וקסטרו הפכה לקסטרו עם שלטי חוצות ונערות הכמהות להיות "נערת קסטרו"

.

נ.ב. עונת המלפפונים הגיעה גם לבלוגספירה.

נ.ב.ב. שווה בלוג נפרד? שווה טור קבוע באיזה עתון?

בנק הפועלים, אני הייתי שם קודם # יאיר לפיד

אולי 73'
.
.
.
כשמחטטים באלבומים ישנים….
ץ
ץ
%d בלוגרים אהבו את זה: