ארכיון תג: גיל

גילובגדים #2

.

פתיח

זה התחיל בערך בגיל שש עשרה,

הכרתי את דליה בתיכון החדש שאליו עברתי, כן, מישלב, כן עשיתי בגרות אכסטרנית,

כן, נראה אתכם עם הפרעת קשב נשארים בבית ספר תיכון אחד, בלי אבחון וריטלין !

בכל מקרה 1,

הייתה לה חליפת מכנסיים לבנה שאין ולא היו מאז דברים כאלה! מכנסיים קצרים,

וכשאני אומרת קצרים, אני מתכוונת לקצרים, אנחנו בסבנטי'ס, וחולצת ג'קט מהממת

שנקנתה באיזה בוטיק, עוד מילת סבנטיס נדמה לי, בדיזנגוף, עוד סבנטיס זוהר.

בכל מקרה 2,

בפעם הראשונה שהיא נתנה לי ללבוש את הנס הלבן הזה לאיזו מסיבה, אני לא

זוכרת איך ולמה זה קרה, האושר הפנימי שלי טיפס למדרגות שאושו לא ידע על קיומן,

וכשהיא הציעה שאני אשאיר אותה אצלי לכמה ימים, העונג היה עצום.

cut to

זו התחושה הטובה של ללבוש בגדים שממש מוצאים חן בעיניך, שאין לך בדיוק

בדיוק כזה, ששייכים לאנשים שאת אוהבת, תשאלו את אבא שלי כמה סוודרים וחולצות

עבודה וחולצות פלנאל עברו מהארון שלו לשלי לכמה ימים והוחזרו רק לאחר נדנודים

ואולטימטומים עם שרוולים מרוטים כי אני אוהבת למשוך את השרוולים של סוודרים

גדולים מעבר לכף היד, זו תחושה נהדרת ללבוש בגדים של חברות, אהוב, אבל מקרה

החלפות הבגדים בין חברות או אפילו מסיבות החלפת בגדים בקבוצות גדולות יותר

הן לא בגדים יד שניה ולא וינטאג'.

וינטאג'

וינטאג' הוא לא יד שניה, כלומר הוא כן, אבל זו לא ההגדרה החשובה שלו.

אני מצליחה להבין בני אדם שהרעיון לקנות בגד שמישהו לבש מעורר בהם קצת סלידה,

אי נעימות, כמו להתנגב ( יאק ) במגבת של מישהו זר, ובאמת לקנות בחנות יד שניה

סתם סוודר או שמלה שלכי דעי איפה ומנין הגיעו ראשית אין טעם במקרה שהדיון הוא על

אופנה ובגדים ובחירות ( ולא כורח פיננסי ) ושנית זה מעורר יותר התנגדות מהתרגשות

קלה. אבל וינטאג' זה עניין אחר לגמרי,

וינטאג' מאפשר לך ב א מ ת ליצור מראה שבפרטים שלו ייחד אותך, ובגילאים שלנו כבר

אין, אני חושבת, נטיה להיות אחת כמו כולן, יש נטיה וחוכמת גיל לרצות להיות מי שאת

בוחרת, רוצה להיות, לשקף והוינטאג' מאפשר בדיוק את זה. חגורה או צעיף או חולצה

שאין בכל חלון ראווה או אתר קניות, כזה שיש עליו קצת שריטות, כביסות, חיים,

משהו שעשה אותו ספציפי,

זה כל מה שצריך כדי לא להראות כמו חיילת בשורת חיילות צייתניות,

זה מה שאמרו ללבוש, זה מה שנלבש.

 

למשל התמונה הזו שצילמתי הבוקר, כן, היו לי תוכניות לכתוב את הפוסט הבוקר אבל

החיים עקשניים יותר מכל החלטה, הכל בה נחשב וינטאג, שבתרגום והבנה פרטיים

שלי, מה שנחשב כוינטאג' הם דברים ע"ע בגדים, תכשיטים, כלי בית, רהיטים, ספרים,

הכל בעצם, מהעבר הלא קרוב, נניח מינימום של עשרים שנה, שיש בהם ערך מוסף,

או של תוכן אישי, משא זכרונות אישי או קולקטיבי, או של ערך עיצובי, נניח בגד של

מעצב מאד נחשב,  בגד עשוי מחומרי בסיס לעילא ועילא ומחזיק מעמד באופן נהדר

וממש ממש מתחשק להשתמש בו.

אז בתמונה יש למשל:

את "האריה, המכשפה וארון הספרים" משנות הששים שקבלתי במתנה

עגילים שקבלתי מדודה אהובה

שעון של סבתא שלי שהחלפתי לו רצועת עור

סווטצר רך ובלוי שהוספתי בגלל התווית

וצעיף הרמס שקבלתי במתנה מגבר עם טעם משובח לפני המון המון שנים

אני משוכנעת שלכולכן יש דודות, אמהות, סבתות, חברות של סבתות וכל הדברים

האלה נמצאים שם, במגירות, מחכים רק שתזכרו בהם, תשלפו אותם ותערבבו אותם

עם הבגדים שקניתן בשנים האחרונות, השנה. צעיפים, שרשרות מעשורים שונים,

סוודר סרוג, חגורה תלויה בארון כבר עשורים ואופס, עולה על המכנסיים כאילו נוצרה

עבורם, טבעת פלסטיק נשכחת משנות הששים של אמא שלך, עגילי חישוק גדולים,

מטפחת לשיער, שמלת טאפט של סבתך, חולצת "אתא" של אבא שלך כמו זו שלי

שגנבתי לו לפני שנתיים, סיכת שיער, סוודר תחרה, ואם את בגילי פחות או יותר

בטח יש לך בארון בגדים נהדרים מפעם, ג'קט של "ג'ייד" או "מיפ" או ראש אינדיאני

מימי נעוריך שמתחבאים בארון, עליונית של גוטקס כמו אלה שתמי בן עמי לבשה,

לכל בגד יש סיבוב שני או שלישי, תראו את הנמרים ברחובות בחורף הזה.

צאו לחפש בארונות הנעורים שלכן, של אחיותיכן, ואל תגזימו,

החוכמה, כמו שאני תמיד אומרת, כשנותנים לי לדבר, היא מינונים,

בטח בגילאים שעליהם אני מכוונת, נניח חמישים וקדימה,

כי גם מדונה לבשה וינטאג' למשל ב"סוזאן סוזאן", אבל זה ברור

שלא זו הכוונה. מינונים,

מכנסיים שחורים, סוודר שחור, סיכת וינטאג', מעיל שמצאת בארון, לא צריך יותר.

ג'ינס, חולצה לבנה, חגורת וינטאג', שעון, קרדיגן גדול של סבתא, קלאץ של אמא.

שמלה מ"זארה", צעיף מדהים שמצאת או קנית ( תכף רשימה ), מגפונים וג'קט

משנות השבעים שהבת שלך מצאה איפהשהו.

כמו חוק האותו דבר ואחד אחר שאולי ארענן בשבוע הבא,

ככה גם עם הויטאג', כמו צ'ילי צריך להתייחס אליו,

טיפ טיפה, בשביל הטעם מלמטה, שירגישו בלי לדעת בדיוק למה זה כל כך טעים

ושיהיה רק אחד כזה, שלך.

.

לפעמים יהיו כאן יותר צילומים, לפעמים פחות,

היום פחות, אבל מצד שני כמה חנויות וינטאג' מצויינות.

יש כל מיני חנויות וינטאג',

יש חנויות יש שניה שאם יש לכן אהבה לעניין או סבלנות אפשר לחטט שם ולמצוא

מציאות שוות במיוחד, יש חנויות עם כיוון וטעם מאד מאד ספציפיות, חנויות יוקרתיות

שמתמחות מאד בטעם של בעל/ות החנות, כמו למשל:

החנות של מיקי ממון – שהיא כל מיני דברים, אבל בשבילי היא הבת של קיטי, חברתי

לקריירה ואשה צעירה שאני אוהבת מאד. מיקי גדלה להיות דוגמנית מצליחה מאד, והיום

סטייליסטית עובדת  ובחצי שנה אחרונה מחזיקה חנות וינטאג' עילית בברזילי 13 ת"א.

או החנות של סוזי – סוזי היא אקס רקדנית בחברת הבלט של ניו יורק, אמריקאית, היפית

בנפשה, נשואה לצלם ישראלי ועשתה עליה לפני כשנתיים. לסוזי אוסף וינטאג' כל כך

כל כך אמריקאי, פרוע, צבעוני, אקלקטי, והחנות שהיא פתחה ליד כלבו שלום היא חלל

מהיפים, צבעוניים והולמים את הכאוס הנפלא של הבגדים והתכשיטים שלה בגרוזנברג 2

ת"א וגם מוכרת באסטי.

יש רשת של שלוש חנויות בתל אביב שנקראת "ביי קילו" שאני מאד אוהבת, הן מביאות

הרבה, את רוב הבגדים מחו"ל, כך שאפשר למצוא דברים שלא בהכרח מזוהים ומוכרים,

ומוכרות את הבגדים על המשקל, לא לפי ערכם המסחרי או עיצובי, כך שאם מצאתן

מציאה נהדרת או סתם משהו, תשלמו לפי המשקל בלבד. יש להן מפות נהדרות לפעמים,

היישר מבית סבתא של מישהו אחר, ולפעמים, כמו לפני שבועיים ע"ע מעיל עור ארוך,

מדהים, נדיר ומושלם שעלה לדעתי לא זוכרת, ממש כלום אבל לא בגלל זה הוא מושלם,

הוא מושלם כי הוא מושלם, it's not about the money

ויש על אבן גבירול, מבזל עד ככר רבין בערך שבע שמונה חנויות, יש עוד שתיים שרציתי

לכתוב עליהן אבל אבדתי את כרטיסי הביקור, אז אעדכן בהמשך, הבטחתי לעצמי

שהפוסט יעלה הערב, ויש כמה בקיבוצים שאעדכן גם, ובהרצליה יש לפחות שתיים

מצויינות. ולא, לא איכפת לי שהייתה השבוע כתבה באקס-נט על חנויות וינטאג' ברחוב

החשמל, חשבתי על הפוסט הזה בשבוע שעבר ולא הצצתי עליה עדיין, בכוונה : )

עכשיו אקרא, כדאי לכן גם

:)

סופדבר

אז הסתובבתי היום בעולם הטוקבקים לרגע,

היה לא נעים להתקל באנשים עם יד קלה וכל כך הרבה זעם,

אז אני חוזרת לכאן, למקום שאני אוהבת, לחלל בטוח יחסית,

לאנשים שכותבים לי בבלוג ובפרטי מילים כנות, לרוב טובות, לא רק.

חורף זה זמן התכנסות,

וחומרים רכים, וחום, ושקט,

וכיוון שנשבעתי להעלות לפני חצות,

כלומר היום, ןלא חחר,

א נ י ל ו ח צ ת ס נ ד,

ואשלים, אערוך, אוסיף מחר, אינשאלה :)

 

 

גיל ובגדים #1

.

פתיח

אני מגלה מחדש את חדוות ההתלבשות,

את הכוח, ויש כוח, למה שאנחנו בוחרות, בואו נגיד את האמת, ללבוש.

בכל בחירה כזו יש יכולת, גם אם לא מודעת, לשלוח אותנו החוצה, אל העולם,

לפעמים גם אל עצמנו עם משהו נוסף.

יש מי שיגידו שזו שטחיות נטו, כי הרי הבגד לא עושה את האדם וכו',

והוא באמת לא עושה את האדם,

אבל אם מתייחסים אל בגדים, אופנה, כאל שכבה נוספת של אנרגיה, וכוח,

מגלים שזו שכבה מעניינת, מועילה ואפילו משמחת.

וכשמגיעים לנושא הגיל והבגדים שם בכלל מתרבות השאלות,

מה מותר? מה לא? למה לא בעצם? מי מחליט?

אז זה שיש צלוליטיס אומר שאסור מכנסיים קצרים? מותר? למה לא? למי אכפת?

וחצאיות מיני, ובלי שרוולים? וטרנדים מטורפים מותר או שזה שדה הנעורים?

אני לובשת מה שטוב לי איתו, מה שנעים לי, שאני מאמינה שאני ניראת איתו טוב,

שעושה לי מצב רוח טוב, שהדימוי העצמי שלי מתאים לו ( באותו יום ),

אני כן רגישה לענייני גיל,

להיות קורבן אופנה בגיל עשרים ושתיים זה מגוחך בדיוק כמו בגיל ששים ושתיים.

זה סבבה להיות בעניינים, לדעת מה הטרנד עכשיו, ומה נראה מיושן ממש,

כדאי לשלוף ממנו, מהמה-הולך-עכשיו רמזים ודוגמיות לשימוש עצמי בגיל שלנו (י),

וצריך להתנהל בשכל ורגישות והכי חשוב טוב טעם כמו שדודה אתי הייתה אומרת,

לזה המגזינים שלך לא באמת יכולים לתת טיפים, והיא קצת צדקה ( כמו תמיד),

אבל גם קצת לא. אפשר ללמוד ולשנות ולהוסיף ולאמץ רעיונות וטיפים מאחרים/ות,

והנה אני כאן, קחי כל מה שמוצא חן בעיניך, אמצי, שני, מה שיבוא לך, בשמחה,

בגלל זה אני מתחילה את הפוסטים האלה אני חושבת, בשביל כולנו ( כי גם אני

הרי משוטטת ברחבי הרשת, קוראת, מביטה, מאמצת, לומדת מאחרות. סיסטרהוד.

#גילובגדים הוא האשתאג שפתחתי לפוסטים באינסטגראם שלי שעניינם בגדים.

בגדים וגיל, יתכן שאפתח עמוד, נראה לי נרקיססטי מדי לפתוח עמוד שכולו רק

צילומים שלי עם בגדים, עם כל הכבוד לבגדים, ויש כבוד.

אז הנה גיל ובגדים פוסט ראשון #1

 

והפעם: טוטאל לוק

שחור עם שחור, בהיר עם בהיר כמו בסוף הפוסט הקודם וג׳ינס עם גינס.

לא הרבה צבעים יכולים ״להחזיק״ טוטאל-לוק,

זה כמעט תמיד אגרסיבי מדי,

אבל ג׳ינס עם ג׳ינס הולך עם הכל,

אפשר לקחת את הבסיס הזה ללא מעט כיוונים, סגנונות,וחיבורי צבעים.

כמו זה למשל,

ג'ינס וג'ינס, עניבה ארוכה וצרה כמו שצריך היום ( יש לי כמה אגב הקיוסק ),

נעלי עקב ( אפשר גם מגף קרסול גבוה ), גרביים שמוסיפות כי הן לא סתם,

חגורה ומעיל עוא שחור ארוך שלא האמנתי למזלי כשראיתי אותו בחנות וינטאג'

בשבוע שעבר, התעלפתי עליו! וספר נהדר, משקפיים והפנינים גם.

.

או נעלים שטוחות מבית טוב, חגורה טובה ממש ומשקפים עם צבע,

או עקבים גבוהים, חזיה או חולצת קומבניזון מציצה, עגילים עם נוכחות ושער אסוף,

ובטח שגופיה לבנה, חולצת ג'ינס פתוחה וסניקרס מדליקים עם גרביים שיש עליהן קטע.

אבל אני הכי אוהבת את הלוק הזה

.

זה שזאתי הודיעה לי בגללו השבוע שצר לה להזכיר לי, אבל לא נולדתי בחווה עם פרות

ואסם ושירי קאונטרי וגברים מחוספסים, וקאובוילנד זה לא כאן.

אני אוהבת, מתמיד, מגפי קרסול מחוספסים, חגורת עור מאוסף חגורות הוינטאג׳ שלי,

שלהפתעתי גיליתי לא מזמן שנילי לוטן, ישראלית שהפכה למעצבת נהדרת שממש ממש

מצליחה שאין לי מושג למה היא לא פותחת כבר חנות כאן, מחזיקה באוסף דומה,

וצעיף שווה שקשור פתאום אני רואה לצבעי הסתיו, צעיף שמונח כאן כבר שנים כי

פעם-אני-אהיה-גדולה-ואתחיל-להשתמש-בצעיפים, הפעם הזאת הגיעה, והנה ואני

אוהבת צעיפים מאד, והנה הפוסט הבא כבר נרקם,ושיער שלא מצליח להחליט

if to blond or to grey

 

סופדבר

ובינתיים אפשר לשחק בבואו-נעמיד-פנים-שסתיו כאן,

עם חולצות כותנה דקיקות ומכסימום בערב קרדיגאן קטן ליתר בטחון,

נמשיך להביט בפליאה בחדשות ולקוות לטוב עם מי שמנהלים לנו את החיים,

אפשר לחכות למופע תיאטרון החדש של אבשלום פולק – קראמפ

לחכות לרקפות, לכלניות והכי הכי הרבה לנוריות שמיד יגיעו ויאירו הכל,

ללמוד לבשל מרק שמעולם לא הכנת, ללכת פיזית לסרט, טלוויזיה לא נחשב,

להגיד מילה טובה למישהו שיופתע וישמח ויתחזק,

ולזכור שתכף סופשבוע,

הופפולי, סתווי.

.

.

נ.ב. פוסט שבועי #גילובגדים מתוכנן לעלות כאן בימי שלישי, אתמול הייתה מלחמה.

.

בלי להסתובב לאחור

.

1997 – כבר אז היא רצתה ללכת וללכת וללכת וכמו כל הילדים הגדלים במקום בטוח כמעט לא סובבה ראש לאחור כי ברור שיהיו שם אחד מהשניים הגבוהים האלה ששומרים עליה, והם באמת היו שם תמיד.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

 

2003 -זה היה טיול עם ההורים, טיול קצת קשוח, הליכה ארוכה יחסית, כמו שאוהבים בבתי ספר אנטרופוסופיים, ובסופו היא באמת כבר התעייפה. 

.

2017 -ואתמול, זאתי שלי הרימה את תרמילה – איך אפשר להסתדר עם כל כך מעט דברים תגידו -אחרי כמה ימי מנוחה אצל חברים נדיבים שארחו אותה ברוחב לב ונפש ויצאה לדרך.

היא אחרי שנות לימוד, צבא אינטנסיבי, מלצרות לצרכי איסוף כסף נסיעה בדיוק כמו רוב חבריה. סיימה השבוע חודשיים וחצי במחנה קיץ ועבודה קשה, ואתמול התחילה ההרפתקאה האמיתית שלה.

אני מביטה בצילום הזה מטיול בית הספר, בתמונות רבות אחרות, בטח שבזכרון שלי שאוצר אלפי רגעים שמה שהרגיע וניחם וחיזק ואיפשר מנוחה קצרה מעוצמות החיים היו הידיים שלי, והשקט שהן איפשרו. שקט לא לפחד, לנוח, לנשום, לאזור עוצמות ואומץ וכוחות נפש להמשיך הלאה. ואני מבינה שבשיטוט הנוכחי, בדרכים האלה, ברגל, באויר, ברכבות ובכל היתר, לא אוכל לאסוף אותה אלי כשתתעייף כדי שתתחזק ותנוח לרגע. היא כבר שם, במסעה, בהרפתקאה, בחייה. אני כאן, הלב שלי יוצא אליה ואני רק מייחלת ומאחלת שיעברו עליה חודשים מסעירים, מעניינים, ובעיקר בטוחים.

.

אז  יאללה, צאי לדרך איויי, אני כאן, את יודעת.

/

 

10 עצות לאמהות בצונמי הנעורים. אחת עשרה בעצם

.
.
.
.
אני כבר ( די) אחרי, אני חושבת, נדמה לי, טפוטפוטפו שלא אתבדה ויוכיחו לי אחרת היום או מחר,

אבל חברותי הצעירות ממני, עדיין בתוך צונמי גיל ההתבגרות הבלתי אפשרי הזה,

ואנחנו, שחיות עם ילדים במערכת יחסית יומיומית חסרת עוד הורה על בסיס יומיומי,

אנחנו איזה כיף לנו, מקבלות אותו במנה כפולה, גם בשביל אמא, וגם בשביל ההורה ההוא,

ולכן, לחברותי/אחיותי המתוקות, אני נשבעת, נ ש ב ע ת שזה כנראה יעבור

ומעניקה לכן עשר, אחת עשרה,כי-מדברים-כאן-על-עשרה עצות זהב:

קוששתי זוחלת על הריצפה, צועקת על ספת הדורית ( כורסא אבל לא חשוב),

נושכת כפות ידיים, בוכה לכרית, מתפרצת קצת יותר ממה שתכננתי, מתמוטטת, בוכה, צוחקת.

מחבקת, כותבת פתקי התנצלות, דורשת פתקי התנצלות,

מצלצלת לאביה ובוכה שאני לא יכולה לדבר עליה ככה עם אף אחד חוץ ממך,

כותבת בבלוג ומוחקת, חושבת שתכף התקפת לב, התקפת חרדה.

מסתכלת בתמונות שלה מפעם כדי להזכר במי היא באמת,

מתייאשת, מבינה שאין ברירה זה מה יש, מביטה עליה ישנה והלב שלי התרחב מאהבה,

או בקיצור איך עברתי ושרדתי את גיל ההתבגרות של זאתי שלי

עשר כי אחת חוזרת כמה פעמים:

.

1. כל מה שהוא/היא אומר/ת תדמייני אותו/ה בת/ן ארבע עם קול מתפנק

2. כל מה שהוא/היא אומר/ת תדמייני בקול של בלון הליום

3. זה לאט אישי. זה לא אישי. זה לא אישי.

4. ז ה ל א א י ש י

5. זה לטובתם, הם חייבים חייבים להתנתק מהחיבור הזה, אמא ואני, והדרך היחידה היא

באלימות פנימית, בכוח, באכזריות, אין דרך אחרת ואת לא היית מצליחה, תודי.

6. זה קשה, אפשר למות

7. אל תעיזי להעלב. אני הייתי במוד העלבות פנימית ארבע שנים ברצף ומה יצא לי זה? נאדה

8. כל מה שהוא/היא אומרים, ויותר, אמרת לאמא שלך, אני מוכנה להתערב

9. כשרק שניים, אמא והיא/הוא זה יותר קשה לחתוך את הקשר הפנימי הזה, לשניכם.

10. זה כבר אף פעם לא יהיה מה שזה היה, אבל הדפוס החדש הזה…?

לא רע. חדש, פחות חיבוקים וזה, אבל שווה

11. נתראה מהצד השני מותק

it is what it is

12. הליום עבד הכי טוב:)

עשר תחנות לנסיעה אחת, ידועה מראש.

.

1. במכונית בדרך מבית חולים הבייתה בפעם הראשונה. היא בסל קל, הוא נוהג, ושנינו רועדים.

….כל מכונית דומה לטנק מתקיף, כל נהג לעבריין כביש נמלט, רק להגיע הבייתה בשלום

2. היא במושב הקדמי, הפוכה לכיוון הנסיעה, כמו בהוראות, באלפא השחורה, מנומנמת או

….צחקנית במושב שעוטף.אותה, אני בדרך כלל, במושב האחרוי, רכונה כלפיה וממלמלת.

3. זאתי מפטפטת בלי סוף במושב האחורי (עברנו אחורה!!) בכסא בטיחות כחול שמתמלא

….בכתמי במבה, צעצועים, משהו שאסור לקרוא לו מסמורטט וכוורת בטייפ. כן, בטייפ.

4. עברה לכסא בטיחות של "גדולים", האלפא הוחלפה בטנק אמריקאי שיגן על תינוקת ואמא נהגת

….שודים עם הפרעת קשב והנסיעות לגן וממנו מתמלאות פטפוטים, חול באוטו, שמיכות, ובכלל.

5. לא, את לא יכולה לאכול סוכריה של גדולים אמרתי בדרך הבייתה מהים כשאני מביטה בה דרך

….המראה במבט החלטי, וזה מה שקרה שתי דקות מאוחר יותר, אל תשאלו

6. לא את עוד לא יכולה לעבור לבוסטר, או גובה, או משקל, אין ברירה מותק

7. לא את עוד לא יכולה לעבור לשבת לידי, במושב הקדמי מותק, עוד קצת.

8. מוזר שאת לצידי, אין אף אחד מאחור במראה…

9. אני יודעת שיש לך רשיון, כן, אני זוכרת שעברת בטסט ראשון, שאפו, אבל ת ז ה ר י! יש סיבה

….לחודשים של נהג מלווה את יודעת, ת ז ה ר י מותק. לא, לא אני לא היסטרית!

10. מה התוכניות שלי עכשיו? למה? אה…כן, בטח שאת יכולה לקחת את האוטו.

IMG01822-20111219-0838

.

.

בזהירות, בחייאת זאתי, יש לי רק אחת כמוך…

.

.

נ.ב. זה רק נדמה לכם שלכם זה לא יקרה…

.

.

היא

.

 מיון, איכילוב, דוקטור אחד:

– שם החולה?

– גולדנברג, עליזה

– אה, חשבתי שאת דומה

– למי?

– לחלי גולדנברג

– כן….

– יש קשר?

– למי?

– לחלי גולדנברג

– ככה

– כי את ממש, אבל ממש דומה לה

– אני יודעת

– אמרו לך?

– כן, כל הזמן

– דמיון מדהים

– כן, רק שהיא נשארה צעירה הזונה

הדוקטור פוער עינים,

דווקא הייתי לבבית ושקטה וסבלנית יחסית לקהל הספארי במיון הערב ומנסה להסתיר את תדהמתו

– אני לא יודע, לא מכיר אותה, אבל לא נראה לי, את מכירה אותה?

– ככה, שלום שלום…

 

.

 

.

10 כללים לעבור "את זה"

.

1. לדבר רק כשחייבים וגם אז, בצמצום.

2. לענות כששואלים אותך, בטח, אבל בקצרה (קשה לך, יודעים, אבל הכרחי).

3. לא לתכנן כלום.

4. אוכל קפוא במקפיא כי את זה שאת מכינה על פי המערכת, חבל עליו.

5. לא לקחת את זה באופן אישי.

6. לא להעלב בשום פנים ואופן, מכלום.

7. יש דברים שהכללים הר"מ מתבטלים, בעיקר ע"ע חוקי הבית וכבוד בסיסי (נדיר עד מאד שמופר)

8. לא להגרר לויכוחים (כלל זהב) לשתוק (מה שמנוגד כלכך לאופייך) גם כשאת צודקת (תמיד כזכור).

9. לזכור שזה הכרחי, רצוי ומצויין חיתוך הקשר הגורדי/טבורי הזה. מ צ ו י י ן.

10. לזכור מי היא באמת, מי את באמת ולחכות.

אנחנו בדשא

אלוהים, זה קשה.

ומשמח. משמח וקשה.

קרוסלת רגשות וטלטלות בלתי אפשרית ההתנתקות הזאת.

רכבת הרים מרגשת ומשמחת ומפחידה, ממש כמו זו האמיתית, ויותר,

ולא, לא שמתי לב שאני משתמשת במטאפורות מחיי הלונה פארק עד השניה הזו ממש :)

/

נתראה בקצה השני של הקשת :)

.

10 דברים המכריחים אותך להבין שאת ממש מבוגרת 2#

.

.

זו הרשימה שכתבתי לפני חמש שנים: היום אני אפילו עוד יותר מבוגרת  מי-היה-מאמין.

הנה עוד עשרה דברים המכריחים אותי להבין, גירסת  2012 :)

.

1. האמא של בת הזוג של האקס שלי, נניח החותנת שלו, בגילי. תקראו שוב.

2. זה כבר לא נראה לי כל כך נורא, כתם שחור בעברי….. שהייתי דוגמנית…

3. כ. חברה שלי? אמא שלה הייתה איתי בטירונות (סיפור מהחיים)

4. אח שלי הגדול, סבא!

5. הבנתי, אולי, את הפער בין מילים כובשות באסאםאס וגבר מהחיים האמיתיים.

6. כשאני אומרת היא תכף בת שלושים וחמש וחושבת שהיא צעירה…

7. כל, אבל כל הבגדים שאני רואה בחנויות, כבר לבשתי והצטלמתי איתם בסיבוב הקודם…

8. הבת שלי לובשת את הסוודרים הכי גדולים שלי והם טובים עליה. נ.ב. גם נעלים.

9. כשאני מבינה שאני יודעת להכין בקלות, בלי לחשוב הרבה, בלי לצלצל לאמא שלי, מרק עוף,

 . 9 צלי עם תפוחי אדמה, רוסטביף, בולונז, שניצל וצ'יפס, ופנקייק גם.

10. כשאני מבינה שהדור המנהל וינהל את המדינה והחיים שלי, של הבת שלי ןשל כולנו בשנים

10. הקרובות הוא ממש, אבלממש אנשים שהיו איתי בבית ספר, בתנועה, בצבא ובג'ויינטים.. :)

כשהיא מצלמת אותי אני מרגישה ….

..

הכותבת מבקשת להדגיש שהיא מרוצה למדי מגילה, פרצופה במראה בבוקר, עדיין, ובאופן כללי מחייה.

פוסט זה לא נכתב כדי לדוג מחמאות מסוג: אוייש אל תבלבלי במח, את ניראת מצויין, הלוואי עלי בגילך,

שזה משפט המוכיח לכותבת באופן סופי שהיא מ מ ש מבוגרת. :)

.

אתן/ם מוזמנים להעלות לבלוג שלכם רשימה דומה…

.

מהו כינוי הגנאי הנוראי ביותר שמצא לי גבר אחד?

.

.

טוב, אני מכירה אתו שנים ארוכות,

הוא היה נשוי לחברה טובה שלי והיה חבר של אהוב גדול שלי,

שניהם עזבו אותו.

הוא בקש ממני חברות בפייסבוק והסכמתי למרות שהססתי מעט.

הוא הגיב לא מעט, לפעמים במעט רשעות, לפעמים סתם.

היום כשהתעוררנו כולנו אל יום סוער מלא רגש מכל כיוון אפשרי,

ימין ושמאל, שמאל וימין. כולם סוערים ומתווכחים ברשת, בפייסבוק ואיפה לא.

כתבתי את הסטטוס הבא:  מנהיגות – אם נהיה נדיבים לקרוא להם מנהיגים לחדלי אישים אלה
המנהלים לנו את החיים – מטומטמת.

אחרי כמה שעות,תגובתו: מזמן ידעתי שאת לא ראיה לחיות כאן או להיות מי שנמנת על חברי
ביי מיס זקנתה מבישה את נעורייה

ואכן, מחק אותי מחבריו.

אם הופתעתי מאלימות תגובתו? לא באמת. מאד הופתעתי מהכיעור שבה ומעניין הגיל.

בכל פעם מחדש אני מופתעת ולא מבינה, כמו אז, אני, עדיין, לא מצליחה להבין למה איזכור גיל

אמור להעליב, להקטין או לפגוע? למה כמעט תמיד כשהוא מופנה כעלבון הדבר קורה מול נשים?

למה אנשים מניחים שאשה תפגע מהערה על גילה, יופיה, גופה יותר מאשר מהערה על מוחה,

כשרונה או אופיה.

ואז כתבתי סטטוס להוצאת קיטור, בכל זאת פייסבוק, בשביל זה הוא שם: אז זה מה שקרה היום:
xxxx xxxx שהרבה רגעים דרמטיים בחייו חוויתי בזכות האשה המופלאה לה היה נשוי
עשה ככה: גם מחק אותי מחבריו וגם קרא לי זקנה….
וואלה, שווה להיות שמאלן, אתה
מגלה מי הם האנשים שאתה מכיר ברגע האמת, לא ככה?

וזהו. נגמר. הלכתי להקרנה של "פעם הייתי", חזרתי הבייתה ומהסקרנות הלכתי להציץ אצלו,

לא חשוב איך….תראו מה מצאתי. אוצר ממש.

נחשו,
נחשו מה הכינוי גנאי הכי הכי איום ונורא שגבר לא צעיר – בכל זאת רק ארבע חמש שנים פחות
ממני:) –  כמה-שלא-ישתדל, תל אביבי, נאור כביכול, מוכר אשליות פרסום סקסיסטיות ורדודות ,
מנסה על כל פנים, לא כל הנשים נופלות בפח – יכול למצוא לשמאלנית יפת נפש שכמוני?
בבקשה, הסטטוס העכשווי של xxxx xxxx:
היום נקיתי את רשימת חברי בפייסבוק והיגלתי כל מיני קשישות לא רלוונטיות וופלצנים צדקנים
לכיוון עזה. עכשיו אשלח להם סיוע הומניטארי.

כינויי גנאי רלוונטים למחלוקת האידיאולוגית, פוליטית שביננו, ענייניים. קשה להאמין לא?
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
נ.ב. כתבתי את שמו, בטח כתבתי, אחרכך החלטתי שאין לי כח למלחמות עולם ועברתי לאיקסים.
לוותר לגמרי לא יכולתי. העניין העקרוני הזה שקשור לגיל, יותר של נשים כמובן, הוא כל כך
סקסיסטי וירוד ורדוד ונמוך על ריק ובעיקר מבוהל כנראה שהגיע הזמן לעשות לזה סוף.
.

ג'יימי לי קרטיס או פוטושופ?

.

.

הנה מגיע רגע האמת.

"חשופים" – דרמה יומית מה שקוראים – עולה לאוויר "הוט" בראשון ליוני.

אנחנו כבר מצלמים כמעט חודש.

שלושה ארבעה ימי עבודה בשבוע.

12 שעות. עשרות סצנות. בעל פה. בעל פה. בעל פה.

אלוהים, כמה בעל פה.

אנשי יחסי הציבור של "הוט" – חבורה ממוקדת, סימפטית (בחיי)

ומתוקתקת כמו מכונית משוכללת במיוחד מתחילים לחלק משימות יח"צ.

נפלה בחלקי (גם) כתבה ל"סוף שבוע"-  "מעריב" וגם מראיינת מסקרנת. מאתגרת.

אבל אני מתרכזת ביני לבין עצמי בעיקר בצילומים –  אני כאן כדי לספר את האמת you know –

על עצמי אני סומכת כבר מזמן, על הפנים שלי, כבר קצת פחות.

פעם שאל אותי מישהו איך אפשר לדעת מי שמאלן ב א מ ת ועניתי לו שירושלים היא המדד האמיתי.

כשרגע האמת יגיע ועל הפרק תעמוד חלוקת ירושלים, או איחודה לכל העמים והדתות או כל רעיון

אחר שיעמוד אז על הפרק, אז יעמוד השמאלן הלוחמני, המפגין, עם ידו על ליבו ועיניו במצפונו וידע

כמהבאמת הוא עומד מאחורי המילים והאמונות שלו.

רגע האמת הפרטי שלי מגיע אלי בצעדי ענק:

אופי או יופי? זו אני או מי שאתם חושבים שאני?

או בקיצור:

אמת או פוטושופ?

להיות ג'יימי לי קרטיס האמיצה, הישרה, הכל הכבוד לה ג'יימי ש'שברה את הכלים', בטח האמריקאיים,

ובגיל 42 נכנסה לה לסטודיו של "More " וביקשה שני סטים של צילומים.

באחד תופיע "ג'יימי הזוהרת", לאחר איפור, עיצוב שיער, מלבישה וכל שינוי דיגיטלי שרק יכול לעזור,

ובאחר תופיע "ג'יימי או-נטורל", תחתוני וחזיית ספורט שחושפים כרס קטנטנה וישבן פחות קטנטן.

או להודות בבושת פנים שאני כנראה לא כל כך שמאלנית, שאין בי כמעט ספק כמובן שיהיה פוטושופ.

לא מסיבי, אבל יהיה. כאן קמט סביב הפה, שם קו לסת מוצק יותר מבחיים האמיתיים.

ואני לא מפסיקה לחשוב ודי להתעצבן למען האמת על ההבנה שהסיכוי שאני אסכים בלעדיו,

הוא כמעט אפסי. אכזבה ברגע האמת.

.

מזדקנת, כינוי גנאי?

.

הפוסט האחרון שכתבתי עניינו היה קו הגנה משפטית דוחה ומאוס בעיני

הפוסט עורר הרבה מאד תגובות,

מיילים בעשרות רבות

ודיונים מעניינים.

במקום וירטואלי אחר הגיב גבר זר אחד , בעל בלוג, על המילים שלי בשצף קצף.

אני כמובן לא אתן לכם לינק כי הוא ממש בזוי ונמוך בעיני –

אבל אני רוצה לצטט ממנו:

האשה המזדקנת הנ"ל פרסמה קולות רמים הקוראים ללינץ' מחאתי באיזה עו"ד

שאמר לשופטים שהנאנסת בכתה בגלל שהזיון היה קצר מדי. משהו כזה…..

ומאז, הפך אותו פרקליט בעיני המזדקנת כחלאת מין האנושי שיש להוקיעו.

……………

אני אתייחס רק למיפגע ההגיוני הנובע מדבריה של המזדקנת הנ"ל, המוכיח,

שבין האוזניים שלה יש הרבה שיער ומעט בינה. …

הבנת שאת מוגבלת ביותר בהסקת מסקנות שטעונות חשיבה?…..

וגם מופרעת, חצופה ומיני תופיני לשון אחרים…..

והוא גם מסביר אחרי ש'גערו' בו על השתלחותו: אני שב ומסביר –

 

אני רציתי למחות וקצת לפגוע אישית כדי להמחיש לה מה ההרגשה

נוכח הפגיעה האישית הקשה פי כמה מונים בדברים שכתבה על הסניגור.

……………………………………………………………………………………

אני לא מצליחה לקחת את דבריו באופן אישי, באמת.

ובוודאי שלא להעלב.

אני תוהה, איך קרה שמכל כינויי הגנאי שאפשר היה לו לגבר הזה

למצוא ( אם חייבים להשתמש בכינויי גנאי ) מתאימים במקרה הזה

כדי להעליב ולפגוע בי, והוא הודה שהוא חיפש לפגוע אישית,

מזדקנת היה לדעתו המעליב והפוגע ביותר? 

.

זה עצוב שהגינוי הכי גדול, חזק, זה שמכוונים, כנראה, לפגוע איתו

במקום הכי רגיש וכואב, מכוון לגילו של אדם, לא למהותו, וכפי שזה

נראה זה גם מיועד בדרך כלל לנשים יותר מלגברים.

 


פשוט עצוב.

.

10 דברים שמכריחים אותך להבין שאת כבר ממש מבוגרת 1#

.

.

פרוייקט כתיבה 10 –  דברים ש  –  אח'י דקר:

.

1. הייתי מאוהב בך קשות, אבל לא העזתי לחשוב על זה אפילו, אומר לך  במבט מעורפל גבר

מבוגר עם שער מקליש, כרס קטנטנה וכותונת שרוולים קצרים ולא מבין איך את לא זוכרת

שהייתם באותה כתה.

2. אמא שלי לקחה אותי לראות "הלהקה" כשהייתי בכיתה א', איך נהנתי – אומרת לך אמא צעירה

שאת פוגשת בבית הספר של הבת שלך.

ובאותו נושא: כשמזמינים אותך לארוע חגיגי לכבוד עשרים וחמש שנה  לצילומי "הלהקה".

3. מגיע לי מזל טוב, אני כבר סבתא אומרת לך בגאווה שרה'לה  שהייתה איתך בכיתה ואז מה אם

היא לא התגייסה ותכף נכנסה להריון, וגם הבת שלה עשתה את אותו הדבר בדיוק….בכל זאת!

4. האחיין שלך, מקפיץ לך משהו באוטו של אחותך הקטנה ואת תוהה  מה לקנות לו לגיוס.

5. כשאת מבינה, באמת מבינה, שכבר לא תקחי את עצמך, בלי לדעת מילה, ממש מילה, צרפתית

ותסעי לשנה, לבד, בפריז, לפחות עד שהילדה שלך תגדל ממש ותחייה את חייה בבטחה ושקט. ו

גם אז…לא בטוח.

6. איך שאת היית יפה ב"להקה"….לא לא…..זה לא שאת לא ניראת טוב היום… אבל פעם….

כשאת שומעת את  המשפט הזה כמעט כל יום, כדאי שתפנימי…. :)

7. בחודש אוקטובר, בסביבות יום כיפור את הולכת/ נזכרת ביותר מדי תאריכים, גברים ואזכרות.

8. כשהסוכנת שלך מעבירה אותך לאלבום של "גיל ביניים".

9. כשהאקס שלך שכבר ממש לא צעיר, עדיין צעיר ממך או לחילופין: כשהחברה הנוכחית שלו,

גם היא א. צעירה מהקודמת ב.יכלה להיות בתך ג. אמה בגילך

10. כשאת קוראת את מה שכתבת כאן, ומחייכת. באמת מחייכת :)


הכותבת מבקשת להדגיש שהיא מרוצה למדי מגילה, פרצופה במראה  בבוקר ובאופן כללי מחייה.

פוסט זה לא נכתב כדי לדוג מחמאות מסוג ה: אוייש אל תבלבלי במח, את ניראת מצויין, הלוואי

עלי בגילך –   שזה משפט המוכיח לכותבת באופן סופי שהיא מ מ ש מבוגרת. :)

.

%d בלוגרים אהבו את זה: