ארכיון תג: גוף

טלטלה

.

.

כואבת לי הכתף. כבר חודשים, ובאמת, באמת כואבת.

אני מוגבלת בתנועות שלי, בתפקוד שלה ברמה מפחידה ממש.

עוד שבועיים, שלושה וכל הבדיקות עם האותיות הלועזיות יתנקזו לשני רופאים מצויינים ויש סיכוי

שיהיה לזה שם, או לפחות פתרון. גידים, עצבים, חוליות ומה שביניהם, זו גיזרת הכאב שלי. גיזרת

התנועות המדוקדקות בגלל פחד מכאב חד וכמובן שנגזרת חוסר השינה הטובה נובעת ממנה גם.

.

אבל בחודשיים שלושה שעברו אני חווה תהליך חזק  יותר מהכאב עצמו, וזה לא מעט trust me .

הדבר המפחיד ב א מ ת שקרה הוא הטלטלה הגדולה שעברתי. כזו הדומה במהותה, ככה אני מנחשת,

זכרון מהעתיד – בתחושותיה, בעוצמתה, למה שחווה ומרגיש מי שהופך ל…. נכה או מוגבל או זקן.

תגובה רגשית חריפה כל כך מול בעיה פיזית מכאיבה, מגבילה ומתעתעת –

כן גב' גולדנברג יתכן שזו התופעה גם אם הבדיקות לא גילו אותה – אבל בודאי לא טרגית, חמורה

מאד או דרמטית טפוטפוטפו.  כולה בעיה אורטופדית/עצבית/חולייתית פתירה לגמרי. כנראה.

אבל הדבר שקרה לי, הבהלה והעצב וחוסר האונים, מול התגלית שהגוף שלי הוא לא לגמרי אני.

הוא סוגשל ישות נפרדת.

הגילוי הזה, המעשי והמכאיב, כמו גם הרגשי והתודעתי הזה, טלטל את עולמי. ממש טלטל.

.

אנחנו מכירים כאב.

כאב ראש יעבור עם אדוויל שניים, גם כאבי מחזור, והשפעת הכי קשה, את יודעת, שבסוף השבוע הזה

כבר תהיה מאחוריך, וצירי לידה בכלל משמחים כל כך שמי זוכר את האמת בכלל.

בחיים שלנו אנחנו מכירים כאבים, את אורכם פחות או יותר – בנורמלי, בפשוט, לא חלילה במחלות

מקוללות וקשות – ויודעים להכיל את הדום שתיקה שהם מפילים עלינו לזמן המוגבל של השליטה

והרודנות שלהם, אחר כך אנחנו חוזרים לקחת שליטה ופיקוד על עצמנו, חיינו, גופינו, ובכלל…

אבל כשפתאום קורה משהו ואין לך בעצם ידיעה ברורה מתי הדבר הזה, אם בכלל, הולך להעלם.

מתי הכאב המטריד הזה, שמונע ממך לישון כראוי, או להתמתח כמו שאת אוהבת, או סתם להושיט

יש להוריד כוס יין ממדף גבוה – כשהידיעה הפשוטה הזו ש"עוד מעט, או קצת יותר, זה יעלם",

כשהידיעה הפשוטה הזו לא קיימת בצמידות לכאב, הטלטלה – לפחות במקרה שלי עצומה.

.

התחושה בשבועות האלה, בעצם כבר חודשים, שאין בידי יכולת אמיתית להחליט מה יקרה עכשיו.

שהגוף שלי, אני, לא נמצאים בשליטה מוחלטת שלי. שאני לא בידים שלי.

שגם אם אגייס את כל כוחי הפיזי, המנטלי, השכלי ואנסה לפתור ע כ ש י ו את הבעיה, אני לא יכולה.

ע כ ש י ו הגוף שלי חזק ממני, בעיקר בחולשתו.

הוא מחליט עלי עכשיו. מכתיב את ימי, לילותי, היכולת שלי לעשות כל מה שאני רוצה.

מה שאני רוצה הוא מה שבדרך כלל אני יכולה –

טוב, אני אדם הגיוני, בדרך כלל אני לא רוצה לשבור שיאי עולם בריצה או בטיפוס על הרים –

והזמן הזה בחיי משקף לי איך מרגישים כשזה אחרת.

כשאי אפשר. באמת אי אפשר. בגלל הגוף.

.

וחשבתי אתמול שיתכן שאנשים המגיעים לזקנתם, אבל ממש זקנתם האמיתית,

ופוגשים את חולשת גופם מתעמתת עם נפשם

מרגישים בהתחלה, לפני ההבנה, וההשלמה ואפילו הקבלה,

חוסר אונים מול חוסר היכולת ועצב וכעס ותסכול גדול –

אני רואה את אבא שלי, אהובי, תכף תשעים, מתכעס ומנסה לא להראות כשנכדו החסון, הגבוה,

בן העשרים ואחת, מנסה לפתוח את השולחן הגדול מהר יותר כדי להקל מעט על סבא,

אני רואה את עיניו מתכווצות ברגש. איך הגוף שלך יכול להפנות לך עורף בערלות לב שכזאת,

לא להקשיב לך באמת, למה שאתה רוצה לעשות ע כ ש י ו, למה שהתשוקות שלך, הנפש, הרצון

דוחפים אותך לרצות והגוף הזה – שלקחת כמובן מאליו, לפעמים פינקת, לפעמים עינית, בדרך כלל

אהבת, הוא בכל זאת אתה –  הופך הגורם המקשה, המערים מכשולים, הבוגד.

.

טלטלה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה ל א פוסט דורש דאגה ותשומת לב, באמת שלא. הכל בסדר. מעצבן וכואב אבל יפתר במהרה. הוא בדיוק על מה שהוא. טלטלה רגשית. לעתיד לבוא. הבזק ממה, שכנראה יהיה, ירגיש פעם. עוד הרבה הרבה, הרבה זמן, אם בכלל..
.

%d בלוגרים אהבו את זה: