Tag Archives: בלוגים

עשר שנים ובלוג אחד

.

חצי שנה התלבטתי,

חודשיים בלבלתי לאורי ברוכין ת'ראש

ואחרכך לרוני ואביבה גם

ואז כתבתי פוסט ראשון ואמרתי לאורי שיעלה את הבלוג בראשון בספטמבר.

היום הבלוג שלי חוגג עשור.

הוא פרח בתקופת פריחת הבלוגוספירה בארץ ובעולם,

הוא נבחר לאחד מחמשת הבלוגים הטובים בארץ,

הוא שינה את חיי בדרכים כה רבות שאין בכלל מילים להסביר,

מטור אישי בידיעות אחרונות ( ותודה לרענן שקד, עורך נדיב ואמיץ )

לכתיבה מוזמנת ללא מעט עיתונים ואתרים,

חידד את הכתיבה שלי ואין בכלל ספק שעזר לי להבין מה אני רוצה.

הוא זימן לחיי הרבה אנשים, שהגיעו ונשארו,

הוא יצר סוגשל קהילה וגאוות יחידה,

הביא לפתח המייל שלי אלפי אנשים, סיפורים, תודות, בקשות, הצעות,

עזר מאד אני מאמינה בסלילת הדרך להבנת הפרעת הקשב אצל מי שלא,

עזר מאד לאלה שכן שהתביישו, החביאו, לא הבינו מי ומה הם,

מלא את ליבי גאווה ושמחה גם בזכות סטטיסטיקת המבקרים בו

והיום, כמו בלוגים רבים הוא שורד את עידן הסטטוסים בפייסבוק וברשת.

זה לא פשוט להתעקש להחזיק בו,

כשמיידיות הסטטוסים מפתה כל כך,

ואני מסתובבת עם לא מעט רגעי הלקאה עצמית על הזנחתו,

על העובדה שאני מתפתה ונכנעת למפלצת המיידיות המזיקה הזו.

פעם כתבתי פוסט על מפלצת המיידיות של הבלוג שמזיקה לכתיבה,

היום אני רואה איך מיידיות הסטטוסים מזיקה לכתיבה בבלוג,

וזה למען האמת יותר מעציב ממשמח.

.

אני מדפדפת בו מעט לפי תאריכים ( יש בארכיון כמה אפשרויות חיפוש)

ורואה את זאתי שלי, איזה עשור עבר עליה, ועלינו,

מתיעוד אישי ( אך לא פרטי ) של החיים שלנו,

ודרך הפוסטים העוסקים במה שכואב ומכעיס ומקומם ושובר את הלב,

אני מצליחה לראות גם את העשור שמסביב,

מה מרגיז ומקומם ושובר את הלב,

מה מרחיב לב, מביא מחשבה, מרגש וממלא ניצנוצי שמחה.

ויותר משמחה איתו, עם שמו, שאכן מתאים לאופיו אני חושבת

הוא באמת שינה את חיי

יומולדת שמח, תקריב אהוב

004

.

שיהיה עשור שני מלא כל טוב

 

בלוג הצילום של "הארץ" והבטחה

.

בלוג הצילום של "הארץ" הוא מקום דינמי ומעניין שעורך ומתפעל דניאל צ'צ'יק,

צלם העיתון וצלם בכלל, שתערוכה שלו מוצגת בימים אלה בגלריה בלילינבלום 2.

דניאל הוא אדם שעניינו בצילום עמוק ומשמח,

וההשקעה שלו בבחירה, עריכה, ותוצר סופי של הגלריה מעוררת תחושת טובה של התעניינות

אותנטית במה שהשקעת בו הרבה מחשבה, רגש ותשוקה, והערכה.

לא מזמן הועלתה בבלוג גלרית עבודות שלי.

התגובות הרבות שהגיעו שימחו והציפו אותי מעל ומעבר להתכוננות שלי, והתכוננתי :)

.

אני נותנת כאן לינק פעם נוספת לגלריה ב"הארץ" כי כך הבטחתי לגברת אחת נחמדה ומבוגרת

שהתעניינה בעבודה בתערוכה של הועד למען המלחמה באיידס, וביקשה דרך קלה להגיע אליו.

אז הנה

http://blogs.haaretz.co.il/hasifa/3798/ – 

ילדים משחקים צללית

.

באינסטגראם שלי

.

לפעמים הדימויים פשוט עפים, לרוב למען האמת.

אין זמן כמעט לצלם הם פשוט מציפים,

בטלפון, במצלמה הגדולה המונחת לידי, לא בנהיגה, טוב אני עוצרת, טוב כמה זמן אפשר לעמוד,

לא בנהיגה אבל-השמים-בעונה-הזאת-פשוט-מופלאים כל הזמן מוצפת עוד ועוד,

לפעמים מצלמה, לפעמים אייפון, לרוב כולם,

עצים, שמים, אנשים, גשרים, שדות, כבישים, מסמרים, ים, רוח, שדות, מים, דימויים, הכל.

כל היום, כל הזמן, הכל. אלפי, אלפי קבצים, אין סוף. כיף. כיף ואהבה. זה אייפון, גם אייפון,

היום.

ציפורים

.

. My instagram :CHELLIGOLDENBERG

חמישה פוסטים+2 וחמישה בלוגים+2 # קיץ בבלוגספירה

.

כבר זמן שהרגשת הלבלוב והעניין המחודש בבלוגים נמצאת באויר.

דברנו לפני כמה ימים, ערבובית בלוגרים שהזדמנה על כך שכשהגיעו הרשתות החברתיות למיניהן,

על הסטטוסים המאפשרים לתמצת כל עניין ודבר לכמה משפטים, והטוויטר שבכלל הכריח להגיע

למיצוי מינימליסטי ממש, הבלוגים, המאפשרים הרחבה, העמקה (למי שרוצה ומתאים), פרסום של

חומרים מכל סוג, זן וגודל הפכו לסוג של הרבה-מדי-מילים ודרשו ריכוז ותשומת לב ולפעמים

רצון בכתיבת תגובה או אפילו כניסה לדיון שלא מעט קוראים מצאו מכבידים יחסית לקלות התנועה

והקריאה והקלדת ה"לייק" במקומות "ההם".

אבל הזמן עבר, והחידוש וקלות הקריאה והזפזוף הפכו לחלק מובן מאליו ויומיומי של כולם,

בודאי של אנשים שאוהבים לשוט ברשת ולקרוא ולמצוא בה דברים מרתקים ומעניינים,

והבלוגים, לשמחתי ולשמחת כל מי שאני מדברת איתו ומתחזק באהבה ועניין בלוג, הבלוגים

חזרו לעניין את הקוראים. אנחנו רואים את זה במספרי הכניסות, וזה משמח עד מאד, את כולנו.

.

אז לכבוד הקיץ, לכבוד אביב הבלוגים, לכבוד העובדה שהפייסבוק והטוויטר עוזרים לנו (בעצם)

להרחיב את מעגל הקוראים שלנו דרך נתינת לינקים בכל מקום אפשרי (אם מתחשק) החלטתי

להחיות לרגע את מה שפעם היה כל כך מקובל בממלכת הבלוגים והלינקים, משימת העברות.

אני כותבת פוסט ובו – על פי פירוט קטגורי שמיד יגיע – לינקים לחמישה פוסטים שלי כמו גם,

וזו המטרה העיקרית – מעבירה את ה"משימה" לחמישה בלוגרים שיתבקשו לעשות את אותו

הדבר: לכתוב פוסט, לתת לינקים לחמישה פוסטים שלהם, והעברת המשימה (עם לינקים

כמובן) לחמישה בלוגרים שלדעתם מדליקים, מעניינים, לא ידועים מספיק, חשובים אחרים.

.

ואז, כןכן,  נצליח כולנו כמו גם קוראים חדשים להחשף לתכנים חדשים, מעניינים, מסקרנים,

מדליקים, חשובים, משעשעים, אופנתיים, טעימים, אישיים, אינטימיים, עכשוויים ומה לא,

שהבלוגוספירה יכולה להכיר לנו, איזה כיף.

.

הבלוג שלי:

הפוסט הכי נקרא וממשיך להקרא והתפתח להרצאה: הפרעת קשב, עדות אישית

הפוסט שאני הכי שמחה שכתבתי: מתי התהפך העולם

וחמישה פוסטים שאשמח שתקראו אם לא קראתם:

הלילות האלה,

מותכות,

תל אביב ואני והמילים של יורם

יש לי בלוג ואפס אסרטיביות

והרכות, מתי תחזור הרכות

.

אני מעבירה את מקל מרוצי הפוסטים ל: (אין חשיבות לסדר כמו שאומרים לפעמים)

1. אסי סיקורל – הדוקטור עם הכי הרבה לב ומעורבות בנגב ובכלל

2. שלי גרוס  וכנרת ב"פריזאית"- כי טוב הטעם וחן הכתיבה

3. רוני גלבפיש, אביבית משמרי – חונכות (שלי), סופרות, בלוגריות על, אמהות ובכלל

4. עמליה ארגמן – בבלוג חדש ואישי ואינטימי עד קצות הלב ב"סלונה"

5. מיכאל זילברמן – שכל מה שצריך זה לנבור ולנבור באוצרות הבלוג שלו ולדרוש עוד

.

.ואלכסון – שנכנס/לא נכנס לקטגוריה אבל מי שלא מכיר שיזנק ראש מיד.

 ויעל אנגלהארט שפשוט חייבים כי היא כולה כשרון וטעם ובכלל…

.

נ.ב. ניסיתי לבחור בלוגים מפלטפורמות שונות, כדי להרחיב את שדה הבלוגים ולא להשאר

במסגרת האוטומטית אם-כי-המצויינת-ואהובה של "רשימות" הפלטפורמה שהיא בית,

אז הבחירה הצטמצמה עד כדי כאב ועם חברי/ותי הסליחה, אבל באמת :)

אנטר

נ.ב.ב.  לכבוד הקיץ…

            .

י. קניוק פתח היום בלוג

.

הגבר הזה, נפשו צעירה מתמיד נכנס היום להרפתקאה חדשה ופתח בלוג,

זו חדשה משמחת ל1. עצמו 2. קוראיו 3. אנחנו, הבלוגרים 4 לי. אני אוהבת אותו, את כתיבתו

ולא יכולה לשכוח את הבלונים שהפריחו לי על הגג והתגנבו לספר שלו.

אוצו רוצו לברכו

http://kaniuk.blogspot.co.il/2013/02/blog-post.html

ואם תמצאו דרך להרשם לעדכוני מייל, ככה אני אוהבת, ספרו לי איך.

לצילום הזה קוראים עכשיו, מתקרב.

הברווזון

טור שבועי?

.

פעם, לפני כמה שנים מי סופר התנהל במוסף עשרים וארבע של ידיעות אחרונות פרוייקט מקסים.

בכל יום, בעמוד האחורי של המוסף היומי התפרסם טור אישי קבוע של כותב/ת אחר + צילום/איור.

לכל אחת ואחד מאיתנו היה יום קבוע. שלי היה רביעי.

טור

אחרכך, הכל התפוגג,

וכותביו, בעיקר כותבותיו למען האמת, התפזרו למרחבי העיתונות והרשת.

אין הרבה דברים שאהבתי כמו לכתוב ולצלם את הטור ההוא.

הוא הפך ע'ע מקצוע הפוך משיגרה, הפרעת קשב הפוכה ממשמעת עצמית, לעוגן של השבוע שלי,

נקודת אחיזה במה שחייבים לעשות, כתיבה וצילום, צילום וכתיבה,

שליחה לרענן, פידבק, צילום שיתכתב או יעמיק את המילים וידיעה שאין אפשרות תיקון או עריכה,

ההיפך המוחלט מהבלוג שהביא ומביא כבוד ושמחה אל נשכח.

היו ימי עונג.

אחרכך המשיך הבלוג כמובן, כי בזכותו הגיעה ההצעה לטור, והמשיך לייצר עבורי כתיבה וצילום,

ואז הגיע הפייסבוק והחליש מעט את הצורך לכתוב בבלוג,

מפלצת המיידיות שהפריעה לכתיבת ספרים כשהגיע הבלוג,

התחילה להפריע לבלוג כשהגיע הפייסבוק,

והיום מיידיות האינסטגראם והטוויטיות מציקה לפייסבוק,

אבל מעגלים, כדרכם של מעגלים סופם להיסגר ולהגיע לצורתם הטובה,

כנרת החכמה, שהצליחה לכתוב ספר למרות כל הרשומים למעלה, ע'ע "סיפור אהבות"

התחילה לפני כחודש כמה-פשוט-איך-לא-חשבנו-על-זה-קודם לכתוב טור קבוע בבלוג שלה.

היא כותבת, ויזהר כהן מאייר לה, מסתבר שגם מאיירים מופלאים מתגעגעים ליום קבוע :)

.

אז גם אני רוצה,

וכנרת בטח רק תשמח שאני מאמצת את הרעיון שלה אם אני מכירה טוב את הנחמדה הזאת,

אז הנה, נפלה החלטה לכתוב כאן טור קבוע.

עם מחוייבות לקוראיך הנאמנים הטורחים להגיב לפעמים, אפילו שאפשר to like,

וכותבים גם למייל, וברחוב שזה תמיד תמיד מפתיע כלכך,

עם מחוייבות לעצמך, לכתיבה שלך, לצילום.

לעמוד בהחלטה, לייצר רצף כתיבה,

לא רק צורך מיידי בתגובה לשטויות פוליטיות, עוולות חברתיות ואימפולסיביות,

ובכלל, לנסות להחזיר לבלוג הזה, ולבלוגים בכלל את מה שמגיע :)

אז

הנה

אני

מתחייבת

בפני

עצמי,

ובפניכם,

על טור, צילום קבוע.

צהבהב

.

נשאר רק להחליט באיזה יום, ראשון?

.

.

"בלוגים בלבד" – השם לא משהו, הרעיון כן

.

אני אוהבת לקרוא בלוגים.

על בסיס יומיומי. קצת פחות מפעם, זה נכון, הפייסבוק נגס קצת, גם הטוויטר.

פוסטים רבים הסתפקו בסטטוס ארוך משתי שורות, שלא נדבר על מאה ארבעים תווים,

אבל בכל זאת, בלוג זה בלוג והעולמות הרבים והשונים המתגלים בבלוגים,

בעיני, כלום לא יכול עליהם.

כשוובסטר של חנן נסגר הרגשתי אבודה לרגע, גם גרייפס עזר לי ללקט עדכונים מבלוגים באופן

פשוט ומרוכז במקום אחד וגם נחשפתי דרכם לבלוגים שלא הכרתי – שזה תמיד משמח ממש –

ואז גם גרייפס נסגר ונשארתי עם  האראסאס, גוגלרידר או עדכוני מייל ושוטטויות ברשת,

זה לא אותו דבר,

אז אתמול התחלנו נסיון רכוזי נוסף.

"בלוגים בלבד" – קוראים לפרופיל בפייסבוק.

מקום שינסה לרכז /פוסטים של בלוגרים ישראלים.

"בלוגים בלבד" יקבל כחברים רק מי שמחזיקים ומתפעלים בלוג.

קוראי הבלוגים שלנו מוזמנים ברוב שמחה להרשם כמנויים כמו לכל פרופיל פייסבוק המאפשר

מנויים ולראות אותנו בפיד באופן רגיל ושוטף, ויוכלו כמובן להגיב ולכתוב,

אם כי, המטרה הראשונית שלנו היא ל א לצבור "לייקים" אלא ראשית, לחשוף את הבלוגים

שלנו לקהל חדש, שנית, להגדיל את תפוצתם כמובן ובעיקר, לנסות להחזיר את הדיאלוג

למקום הטבעי שלו, אל הבלוג עצמו.

מה שקורה היום הוא מוזר: מהלינק בפייסבוק מגיעים לפוסט בבלוג, קוראים, וחוזרים – ככל

שזה מוזר – לפייסבוק להגיב ולעשות לייק.

.

אם אתם כותבים ומתחזקים בלוג, אתם מוזמנים להציע ל"בלוגים בלבד" חברות,

אם אתם מכירים בלוגרים כאלה, אנא ספרו להם עלינו והזמינו אותם להצטרף,

ואם אתם חסרי בלוג עדיין או פשוט אוהבים רק לקרוא אותם, אתם מוזמנים להגיע ולהחשף –

לאט לאט, רק התחלנו ואנחנו עדיין מועטים – לעולם גדול, מעניין – לפעמים – ורבגוני.

תבואו, יהיה מעניין.

.

הרהורי בלוגינג

.

.

כשאתבקש, על ידי אחרים, או על ידי עצמי לציין נקודות מפנה, נקודות אל חזור, נקודות חשובות בחיי,

אין לי ספק שלא רחוק מזאתי נולדה, הקליק הראשון אל תוך עדשת ההאסלבלט, סבתא שלי עם הקטנה

החדשה על הידיים יוצאת מהמכונית השחורה של אבא יהיה הרגע שבו הבנתי, אחרי קריאה רצופה

במשך כמה שבועות של כל מילה שנכתבה על ידי מישהו ב"רשימות" שגם אני רוצה. בעצם חייבת.

והרגע שהוא תאומו הסיאמי של הקודם, הרגע שבו, אחרי כמעט חצי שנה של היסוסים גדולים –

הראשונה ה"סלבית" יו נואו -בעיקר מול אורי תבורך נפשו וסבלנותו האין סופית, לחצתי על "פרסם"

בפלטפורמת רשימות ההיא. השני בספטמבר 2006.

רציתי בראשון בספטמבר. סוגשל סימון, תחילת שנה, אבל אורי היה בוויקאנד, אז זה קרה בשני.

.

.

.

.

.

.

.

.

//

לא היה לי מושג מה יהיה, ממש לא,

הייתי מלאת חששות, אבל ידעתי, במקומות ש בהם הקול הפנימי מנצח בגדול כל דבר אחר,

שאני חייבת ל"השתמש" בדרך הזו. שברגע הדק והחד הזה שבו נופלת החלטה,

כמו השניה על המקפצה, הידים כבר מתוחות כלפי מעלה, הנשימה העמוקה ננשמה,

ויש עוד הרף רגע, שבריר שבו אפשר שלא. אחרכך אי אפשר שלא,

ואני ידעתי שאי אפשר שלא.

E N T E R

ארבע שנים אני כותבת, מצלמת, חיה את הבלוג שלי.

הוא עשה והביא לחיי כל כך הרבה טוב, כל כך הרבה תועלת פנים וחוץ שאין בי כמעט יכולת לבטא

את אסירות התודה שלי לאלוהי האינטרנט, באמת.

בעיקר, אני חושבת שבעיקר, הוא אפשר לי, ואני, תרשו לי רגע, מעניקה לעצמי מדלית אומץ קטנה,

כי בכל זאת מלכודת האגו והמה יגידו היא מלכודת לא פשוטה,

וזה מה שחסר לי שיהיו חצאי ציטוטים מכאן באיזה טור רכילות או משהו,

ואיך אני כותבת עלי ועל חיי בלי לחצות גבולות שסימנתי לעצמי.

לכתוב עלי בלי ולשמור על הבת שלי או של אביה,

לכתוב כפי שאני מאמינה שזכותי, עלי, על הורותי ולא עליה ועל חייה, ואביה הנוכח בחיינו בדרך

מסויימת, יומיומית כל כך ואינטימית, כמו שרק משפחה שנשארה בברית חיים לנצח יכולה להיות,

גם נכנס לצד שמעבר לחבל האדום. שם זה לא. שם זה פרטי.

על האישי שלי אכתוב, אשתמש בחומרי חיי האישיים ביותר כדי לכתוב אבל הפרטי הוא פרטי.

לא בכתיבה, לא בראיונות, לא בבלוג. מסומן בחבל אדום או אפילו בסרט משטרה צהוב.

אין כניסה אני מסמנת לעצמי.

הוא אפשר לי לקלף מעלי שנות תסכולי בלונד ודיסאוננס מתסכל ומענה בין מי שחשבתי שחושבים

ובין מי שידעתי שיודעים האחרים, הוא שייף את המילים שלי, חשף בפני אנשים ועולמות אחרים

ומרתקים, הוא הכניס לחיי וירטואלית וגם קצת לא אנשים שיתכן ולא הייתי פוגשת לעולם, הוא

טלטל את שגרת עולמי הקודם באופן שקשה להסביר, הוא החזיר לי משהו שדהה לכמה שנים,

הוא הבהיר לי מעל לכל ספק, לאט לאט בניגוד לדרכה של הרשת, הממהרת תמיד, מאיצה כל

הזמן להמשיך לשוטט, לקרוא, לגלוש, הבלוג שלי האט אותי מעט, הרגיע לרגעים רעב מכרסם,

ונתן לי יכולת לבדוק את עצמי מול הצורך לאט לאט, עד שהדברים התחילו להצתרף מעצמם.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועכשיו שוב קורה משהו. גם בכללי, גם בפרטי.

הפייסבוק הגיע, הטוויטר והמילים מיידיות אפילו יותר.

כל מה שתרצה להגיד, אתה יכול להגיד עכשיו, במיידי ולקבל פידבק.

אם פעם העיתון היומי היה מיידי לעומת הירחון, הבלוג לעומת המאמר או הספר,

היום הפייסבוק מצליח להשביע הרבה מהצורך להביע במילים ולקבל תגובות.

הכתיבה בבלוגים, ורק על אלה שאני קוראת אני יכולה להעיד כמובן, והם לא מעטים :) –

אבל בהם, הכתיבה התמעטה ממש. אנ'לא טובה בסטטיסטיקות אבל בתחושתי , כמעט בחצי,

אם לא יותר.

סטטוס בפייסבוק יביע במילים ספורות מה שתסכל או הכעיס או ריגש,

ובתןך שעה יצטברו עשרה/עשרים לייקים או תגובות, עוד כמה מאות יקראו מה שכתבת,

ומפלצת האני-רוצה-שאנשים-יקראו-מה-כתבתי-מה-אני-חושבת תרגע עד הפעם הבאה.

כתבתי פעם על מפלצת המיידיות,

כתבתי שהיא פוגעת בכתיבה "האמיתית", מנתבת את המילים לבלוג.

פעם הבלוג היה המיידי. עברו שנתיים והיום הוא האיטי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אבל אז קורה, כמו תמיד בתסריטים טובים, או פשוט כמו בחיים, טוויסט,

מפנה בעלילה.

הבלוג שלי קבל הצעה מפתה ברמות חסרות תקדים,

ובעיקר, לפני שבוע, שוב נעמדתי על המקפצה, רגע שצריך ללחוץ אנטר, ולחצתי.

נאנו הוא פרוייקט כתיבה אינטנסיבי, כלל עולמי.

סדנת כתיבה פרטית, אישית עם מסגרת אינטרנטית מדרבנת.

בלי חשבון לאיש, רק מול עצמך.

מפלצת המיידיות יושבת על צווארי ודורשת את שלה,

הסיפור הזה לא מאפשר לי, להפתעתי, לחשוב על כלום חוץ מעליו,

ועל הנשים שבו והפחדים וכל המילים שמחפשות אותו.

אני חווה תהליך שקשה לי לאמוד את עוצמתו בימים האלה,

והנה, שבת בבוקר, כל שבת שניה שם,

והבלוג שלי שחי בשקט יחסי כבר לא מעט שבועות עם עצמו והכל מה שחבוי בארכיון שלו רוצה

עוד פתאום. נעשה רעב. מרגיש איום על מעמדו, קיומו, מפתה אותי במיידיות שלו,

מיידיות יחסית כמובן,

אבל מול חמישים אלף מילים, המשימה שלי לחודש, טוב שלושת השבועות הבאים,

הוא שוב נראה מהיר, מיידי ומפתה עד חוסר נשימה.

עכשיו לכי תגידי לו,

לזה שעשה לך כל כך הרבה טוב,

עשה טובה, שתוק רגע, מנסים לכתוב כאן לאט הפעם, לאחרכך, לאו דווקא לעכשיו.

.

פוסט שהתחמק מהראדאר

.

אז מה הפוסט שאתם אוהבים,

מרגישים שמבטא את מה שאתם מנסים לכתוב.

הפוסט שאם היו מחייבים אתכם לשלוח אחד מייצג, הייתם שולחים אותו,

ובכל זאת, לתחושתכם נעלם מתחת לראדאר הקוראים שלכם איךשהו.

.

זה שלי :  חסרת מנוחה

אדוות הפייסבוק

.

.

יעלי התחתנה היום אז התלבשנו יפה, עטפנו את כל ספרי הבשול שקנינו לה – בכל זאת, מתחתנת –

ונסענו לעין הוד, לרחבת יער מקסימה ומוארת לחתונה מלאת אהבה ושמחה ומשפחה וחברים.

תגידו,

כמה אנשים לא צפויים כבר תפגשי בחתונה של יעלי אחת אהובה שאת מכירה עשרים וכמה שנים?

היא הילדה הראשונה של חבר הילדות הכי הכי שלך, זה שהתחתן תכף, ראשון, אז בטח תפגשי את

המשפחה שאת מכירה כמובן, כמה חברי ילדות ועוד חברים של יעלי שפגשת עם השנים, לא ככה?

אז זהו שלא.

מסתבר שהבלוג הזה, והפייסבוק ההוא, הם אבן מייצרת אדוות במרחב האמיתי של החיים, לא רק

במרחב הוירטואלי כמו שחשבת, אם בכלל חשבת. מעגלים מתעגלים וסובבים.

.

פגישות מוזרות, מפתיעות אך הגיוניות יש תמיד, בטח במקרה שלי, מוכרות, יו קנואו:

ניגשה אלי האחות של החתן ואמרה: זוכרת שבבר ההוא ברחוב הארבעה, כשאת ואברי הייתם יושבים

בו הרבה כשרק הכרתם? אני הייתי הברמנית. מפתיע, אבל חמוד. חייכנו והתחבקנו.

ואז אתי ניגשה אלי ואמרה: הפוסט של אתמול על התגובות? אתי שכתבה שתמיד תמיד היא קוראת

ולעולם לא מגיבה חוץ מהפעם הזו? זו אני. תמיד ידעתי שניפגש ותודה על הבלוג שלך.חייכתי ממש,

והתחבקנו גם. זה  קורה לי דווקא לא מעט שניגשים אלי אנשים , כאלה הקוראים באופן די קבוע את

הבלוג שלי ומדברים או מציגים את עצמם, וזה ת מ י ד משמח אותי + טיפ טיפה מבוכה – מה שאין לי

בכלל כשנגשים אלי בעניני טלוויזיה ומשחק וצילומים- אבל כנראה שבכתיבה – למרות שתגובות בחיים,

רמזורים ובתי קפה כשהטור ההוא שלי היה ב"ידיעות" שמחו אותי עד מאד – ההשתבללות שלי אחרת.

.

אחכ פגשתי את רון שאני מכירה שנים שאמר אחרי הנשיקה: אני עוקב אותך באדיקות בפייסבוק,

טוב, כאן כבר הרגשתי אי נוחות קלה – לא בגללו, מה פתאום, הוא מקסים לגמרי – בגלל שאני שוכחת

שיש שם יותר, הרבה יותר, אנשים מאלה הבודדים שאיתם אני מנהלת סוג של פינגפונג בפייסבוק,

בסטטוסים, בתגובוטת על הסטטוסים. מצד שני, אני מכירה את רובם הגדול של חברי בפייסבוק באופן

אישי, מהחיים עצמם.להוציא אנשי "רשימות" שנחשבים מהחיים בלי קשר לכלום. בודדים ממש,

ממש, אני לא מכירה באמת, וגם אז ת מ י ד יש לי סיבה מוצקה ממש.

אז אני לא באמת מודעת לכמה זה הרבה שבע מאות אנשים . תיכון, שכונה, חיים, עבודה וככה….

אבל כשאני פוגשת אותם בחיים, אני מרגישה כאילו הם יודעים עלי ….ואני במבוכה גדולה ממש.

ואז x. שבלי קשר לנחמדותו וכוונותיו-הטובות-ביותר-אין-לי-ספק, שלא היה לי מושג שהוא קשור

לחתונה הזו מאיזה כיוון ושאם הייתי יכולה הייתי שולחת אותו לעבודה מחר בבוקר עם דיסליק גדול

על החולצה ניגש לבת הארבע עשרה שלי שלא מכירה אותו כלל וכלל,  אדם זר לחלוטין מבחינתה

ואומר בחיוך ופמילייריות: אה, את איה? אני יודע עליך המון!!!

ואני עושה לו פרצוף קצת בצחוק וקצת לא שישתוק, וזאתי דווקא, או בגלל שלא הבינה, מגיבה לו

בקוליות מרשימה, אבל אני? אני מבינה באותה שניה ממש – ובגלל זה אני חושבת שהגבתי ככה

בתקיפות חייכנית משהו – אני הבנתי שמבחינתי, נסגר לי משהו בפייסבוק באותו רגע ממש.

כי אם הוא לא מבין שלא עליה אני כותבת, אלא עלי…שאין שם ב א מ ת פרטים ודברים עליה –

אין צילומים שלה אצלי בפייסבוק להוציא כמה בודדים ממש מוחבאים באיזה אלבום –

אלבום המשפחה מוגדר בפרטיות רק לקבוצת "המשפחה".

והסטטוסים? עד היום חשבתי שהם בסדר, לא פרטיים/ מסגירים מדי.

אני באמת כל הזמן מחפשת ועומדת על המשמר -כמו שכתבתי ואמרתי כל כך הרבה – לבדוק כל הזמן

את הגבול הדק הזה, בין האישי לפרטי.

את האישי חייבים לחשוף לצורכי כתיבה והתבטאות , ועל הפרטי חייבים לשמור. בלי פשרות.

.

סטטוס: כמה חודשים עד גיל חמש עשרה…..מתי "זה" עובר הנעורים האלה……

אני לא נוגעת בחדר שלה…נראה כמה זמן זה יקח….

גם השנה אני רוצה קפה כרצוני לאורך כל השנה כמתנת יומולדת ממנה….

מילים שהן שיקוף שלי ושל הורותי מבחינתי, לא סיפורים על הבת שלי, מה-פתאום.

אבל אולי הדברים לא מובנים ככאלה, ואם זה המצב, נסגר לי הערוץ ההוא.

.

בדיוק על זה מדברים כשמדברים על מה אנחנו ל א מבינים על האינטרנט או הפייסבוק.

.

אדוות, תלויות בגודל האבן שזורקים? לא בטוח.

בלוגרים, קוראים, מגיבים ובכלל

.

הנה סטטוס ותגובות בנושא שמעניין אותי. מועתק מהפייסבוק שלי:

מחקתי את מי שהגיבו מטעמי פרטיות כמובן.

אין דין בלוג כדין פייסבוק כשמתעסקים בתגובות ופרטיות.

מה יותר נעים – בבלוגים עסקינן – הרבה קוראים או הרבה תגובות?

.

1.  תגובות. אין על פידבק מיידי
.
2.  מה שהוא אמר. מביך אבל נכון. מצד שני, יש לו יש איזה 600 מנויים, כך שהוא בעצם אומר
גם וגם.
.

3.  צריך להודות, לפחות אני מודה, שתגובות עושות לי משהו לאגו. ככה זה.
.
4.  תגובות…גם בגלל הפידבק שכייף לקבל…ועל כל תגובה יש פי כמה וכמה קוראים שלא הגיבו
.

5.  גם אני בעד התגובות
.
6.  הרבה תגובות יותר מספק את הצרכים שלנו בקשר. זה לא מספיק שרואים אותך,
אנחנו צריכים לדעת שגם אוהבים אותנו
.
7.  כולם רוצים גם וגם. יש כאלה שמקבלים, אחרים מסתפקים במה שיש
. . . . . . . .  . . . . . . . . . . . . . . . .  ……………. ………..

ואני לא מצליחה להחליט באופן חד משמעי מה עושה לי את זה יותר.

כניסות רבות מאד מאד או תגובות במספר ממוצע – יחסית למה שאני מכירה.

אני חושבת שאני מבינה חלק מהסיבות.

כמו שאני התרגלתי לבלוגים שעצרו את נשימתי בחודשים הראשונים שקראתי בהם

והייתי ח י י ב ת להגיב לכותב/ת  כמה זה נכון/לא נכון/אני מזדהה/לא מזדהה/ מתרגשת וכו' ,

והיום אני מגיבה כשיש פוסט מרגש / מעניין/יוצא דופן/ מתבקשת ברכה ולאו דווקא על כל

פוסט שפעם ליבי היה מזנק ממקומו –

התרגלתי, הרף עלה, המפלצת דורשת יותר.

אז מה אתם קוראים, כותבים, מגיבים, לא מגיבים, חושבים?

הרבה כניסות ומעט תגובות,  או פחות כניסות שמניבות הרבה תגובות יחסית?

.

ממה ניזון האגו? ממה ניזון הצורך בפידבק? בהדדיות? בצורך לאהבה ?

ממה ניזון האגו ? –

מ"רק אני י ו ד ע / ת כמה הרבה אנשים קוראים אותי" = מספר כניסות

או

מ"כולם, כולל אני, ר ו א י ם כמה אנשים מגיבים אלי" = ע'פ ירדן, אוהבים אותי = תגובות.

אז מה יותר נעים / נחשב – בעיני עצמנו, כניסות או תגובות?

.

שנה

.

כשלא הצלחתי לכתוב

.

תודה בלב, זה נחשב?

עד שנגמרו לי המילים – הפרסומת שהוכיחה את עצמה

לפני שנים, די הרבה, השתתפתי בפרסומת ל…….למי זה היה……. כבר קשה להבין ולזכור

מרוב הסלולרים והפרסומות לא?…… עד שיגמרו המילים היה המוטו שלה….

פלאפון. זה היה לפלאפון.

ANY WAY – כפי שאומרים בשפות אחרות,

כיוון שהבטחתי והושבעתי להעלות היום פוסט, סמלי ככל שיהיה, עד הצהרים,

התיישבתי מול המסך, אבל נגמרו לי המילים.

מסתבר שזה נכון. זה קורה.

נבואות טיפשיות לצורכי פרסומות מתגשמות.

ואני הרי יודעת לא להאמין למה שמצולם ומובטח, בטח בפרסומות, מי כמוני יודעת.

כשהצטלמתי בגיל שבע עשרה בשמלת כלה

 

 

 

 

 

 

ואמא שלי עשתה לי פרצופים?

לא צחקתי לה מול הפנים באמא די נו עם האמונות האלה?

צחקתי.

והנה, עובדה.

גם כשכבר עשיתי לי חתן, לבשתי פיג'מה בצבע שמפניה.

ועכשיו,

עשור אחרי שהצטלמתי עד שיגמרו המילים, הנה עובדה.

הן נגמרו….:)

מזל שבלילות מעולפי חום, כשיש חושך, צללים וילדה שכזו אפשר גם בלעדיהן לזמן מה.

 

בלוגינג וכתיבה. דווקא בשבוע הספר.

.

.

אני תוהה אם יש למילים שאנחנו קוראים ערך "אובייקטיבי", "נקי" מהמסגרת שבה הן מתפרסמות.

האם אנחנו מצליחים לקרוא כתיבה של אנשים בלי להתייחס ולתת משקל נסתר, בלתי מורגש,

למיקום שבו התפרסמו המילים?

אם לתגובה לבלוג יש את אותו משקל אצל הקורא כמו לפוסט עצמו?

האם התוכן והמילים בבלוג "מוערכות" פחות מאלה המופיעות כמאמר באינטרנט?

האם מאמר באינטרנט "שווה" פחות ממאמר בעיתון מודפס?

ובעיתון פחות מבמגזין ובמגזין פחות מבכתב עת חודשי.

ובמגזין האינטרנטי של מייברג – עדכום 2010 – פחות מבמגזין ניירתי?

.

וסיפור באסופת סיפורים פחות מאסופת סיפורים של סופר אחד?

או שיש קנה מידה אחר שקוראים לו יכולת כתיבה?

אני יודעת ומבינה ומסכימה כמובן,

שבאופן 'נקי' ואידיאלי התשובה תהיה שמילים הן מילים,

וכשרון כתיבה הוא מה שהוא,

ואם הצלחת לכתוב מילים שנגעו באנשים אחרים,והעבירו תחושה, וסיפרו סיפור,

והעניקו רגע חי למי שקרא אותן, זה מה שחשוב –

לא המסגרת, המקום, התארים.

אבל בת'כלס, מה אתם באמת חושבים…..

.

נכתב אחרי כמה וכמה שיחות / פגישות עם אנשי בלוגים, לא אלה החיים את האינטרנט כעיסוק מרכזי

ועניינם הוא בו עצמו, אלא אנשים שחיים וכותבים הרבה כתיבה יצירתית, סיפורית, עם כשרון כתיבה

ברור, צורך גדול לכתוב, ורעב גדול להכרה וכל זה נעשה, והרבה, בתחומי האינטרנט.

בלוגים, במה חדשה, פורומים, רשתות חברתיות, איפה שאפשר.

וגם, הרבה דיונים עם עצמי ועם המילים שלי שמנסות לחבור לעצמן ולספר סיפורים.

וכולם, טוב, רובם, כך נדמה לי מרגישים שהבלוג הוא בלוג ויש בו הרבה מהטוב והמאיר פנים

והאינטימי והבטוח, אבל, מה שבאמת צריך –

מה שבאמת נחשב הן מילים מודפסות על נייר.

והשאלה כמובן, למה?

.

והאם התחושה שלי שזה דבר שהולך ומשתנה ממש בזמן הזה, נכונה.

.

עברו שלוש שנים מאז שכתבתי את הפוסט הזה. ולא, זה לא מקרי שדווקא בשיאו של שבוע הספר אני

שואלת שוב את אותן שאלות בדיוק. כי למרות שמדברים וכותבים לא מעט על השינוי, ולמרות שאמנון

אברמוביץ מדבר שטויות, לא בטוח שמשהו השתנה, נכון?

.

שעת השין או: אוי רוני, הלכה המקלדת, אין sheen

.

רוני מפרסמת אתמול, 5 פברואר, פוסט יפה ובו גם שיר וגם התייחסות מקסימה 
ליומולדת, שמחה וקמטים -

http://www.notes.co.il/roni/28470.asp

יומולדת שמח, שכחתי להגיד לה מרב צחוקים -
אני מנסה להגיב לפוסט שה כי הנושא, יומולדת וקמטים בנפשי הוא, ומגלה 

להפתעתי שהמקלדת שלי קורסת, אבל אני עקשנית: אם אני רוצה להגיב, אני

אגיב ולא יעזור כלום, אפילו לא מקלדת קורסת:

רשומון התכתבות מאתמול:

 —————————————————————————

מייל ממני לרוני

ראיתי את הפוסט שלך על הקמטים.

נוסא סאני מתעסקת בו ובודקת כבר הרבה מאד time
אוי רוני, הלכה המקלדת, אין sheen , אני מחפסת מילים בלי סין.
צחוקים גדולים.

אנא קראי את הסין סלי כמו המקור במילה סאלאם כסאומרים אותה בעברית –
גם אין לי סוגריים לסמן חיוך. אוףףף….
.
עכסיו ארוחת ערב עם איה ומקלחת וספר, אחרכך עניינים סל עצמי.

אני לא מפסיקה לצחוק האמת. סלום לבינתיים

——————————————————————————–

מייל מרוני

סלום סלום חלי מסחיקה

(גם עם צ' זה נראה מוצלח!)

————————————————————————

אני קוראת בפוסט של רוני :

"וכל הזמן הזה אני שומעת את גלי עטרי שרה לי בראש את השיר הזה,  הלא קיים בכלל"

ועונה לה מיד:

ח ל י  [אתר] בתאריך 2/4/2007 9:11:14 PM

הסיר יפה. אני יכולה לסאול אותה אם את רוצה

חיוך

—————————————————————————

רוני  [אתר] בתאריך 2/4/2007 9:16:19 PM

הו הו הו

חלי, את מי את סואלת? זה מה סאני לא מבינה.

ואת ממש חייבת להסיג לך סין, מותק. עכסיו אני אלחץ על סיגור. נסיקה.

————————————————————————-

מייל מרוני
עוד לא הבנתי את הסאלה המסונה הזו, דרך אגב:

יכולה לסאול אותה אם את רוצה חיוך

מה את סואלת? ואת מי?

————————————————————————

ח ל י   בתאריך 2/4/2007 9:35:17 PM

את גלי, מה את מי

גללויה

צ'חקי על חברות סלך

לא צוחקים על פגמים בדיבור,

מה את חוסבת, סלמקלדת סלי אין רגסות, סימן סאלה גם אין לי.

—————————————————————————

רוני  [אתר] בתאריך 2/4/2007 10:05:23 PM

אני לא יכולה יותר, כל הערב אני

סוחקת וסוחקת. אני חוסבת שאולי סין זו לא אות כך כך חסובה.

אולי סין יכולה ללכת לסין ולהסאר סמה עם סדי.

תראי איך סתינו נהיינו תימניות סקנות בלי סיעורי מסחק בכלל!

————————————————————————–

ח ל י   [אתר]

די. נגמרתי. דמעות.

אני דווקא לקחתי המון סעורי מסחק אם לא אכפת לך.

אבל לדיקציה לא נסער לי…..

————————————————————————

ח ל י    [אתר]

.

נסאר כמובן

—————————————————————————

רוני  [אתר] בתאריך 2/5/2007 6:41:23 AM

נסער יותר טוב!

רוצה מתנה ליומולדת סין ומקלדת?

או סאולי מסהו אחר?

את רואה, אני פה יומם וליל! יואבי! קח את הקבל מפה ומיד!

——————————————————————————

מייל לרוני

אני. אסאל.את.גלי.ועכסיו.הלך.גם.הספייס.בר.רק.נקודות.

תלכי.מהמחסב.או.סאני.אצטער.סהתחלתי.עם.סה.

יום.נפלא.ונתראה.כסהסין.תגיע.

רואה.סימן.סאלה.איה.מתלבסת.ואני.תופסת.דקותיים.מחסב.

חיוך.

————————————————————————-

מייל מרוני

לא יכול להיות. הילדים סואלים למה אני כל כך סוחקת. כאבי בטן.

מה, גלי חברה שלך? בטח תשאלי, למה לא.

היא זמרת נפלאה. מקסימום תגיד לא.

(קמטים! פחד אלוהים ליפהפיות מפורסמות, לא?)

אני חוסבת סכבר אפסר לפתח איזו תיאוריה מרתקת בנוגע למקלדת סלך.

———————————————————————–

גילי  [אתר] בתאריך 2/5/2007 9:29:30 AM

הרגתן אותי

סתיכן.

וחלי – תשאלי אותה. אני הבנתי. אשמח שהשיר באמת יהיה קיים!

———————————————————————

אותו היום. עכשיו. אחה'צ. חדר עבודה. אפקה. תל- אביב.

בדיקת מקלדת חדשה

א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

1234567890  ;!@#$%^&*)(_

abcdefghijklmnopqrstuvwxyz

שרה שרה שיר שמח. שיר שמח שרה שרה.

%d בלוגרים אהבו את זה: