.
זה זמן שינוי,
אולי הגדול מזה עשרים שנה.
אבא שלי, אהוב ליבי עצם עיניו לתמיד,
וכמעט באותו יום הודיע לי הבעלים של הבית שלי שהבית נמכר. הבית שלי נמכר.
הבית שלי מהיום שנכנסנו אליו שניים לפני עשרים וארבע שנים וזאתי אחת בבטן
ועד עוד שבועות בודדים, הבית שלנו, שלי ושל הבת שלי,
הבית שהיה ועודו כל מה שבית יודע להיות.
שמח, מלא אהבה והתרגשות וחיים חדשים ותינוקת,
ומרוסק ומלא כאב וכעס ועצב ותסכולים,
ומבריא ובונה חיים בשתיים,
חיים טובים ורגילים, מלאי שמחה ואהבה, בעיקר אהבה.
וילדה קטנה שגדלה בו, וחברותיה וחבריה, ומסיבות פיג'מה, וארוחות ערב,
ומשפחה וחברים ועבודות יצירה מהגן על הקירות, וויכוחים, וכלבה בלונדינית
וחתולה ג'ינג'ית וסיפורי לילה טוב ופתיתים ובולונז ( בשנים שאכלו כאן בשר ),
ומיץ פטל ומכונת קפה, ומים בטעמים, ואורות כריסטמס לאורך כל השנה מנצנצים
בחלונות, וחגיגות פרטיות, ולילות חסרי שינה, והריונות שלא צלחו וציערו כל כך,
וזאתי נוסעת עם אביה ואני כאן, ובכל מקום, והבלוג שהתחיל כאן בבוקר בית ספר
אחד, וסרטים ותערוכת צילום, ושני ספרי ילדים, וטור בעיתון של המדינה, וסדרות
טלוויזיה שוות, ועבודה, וכתיבה, וחברות חדשות באות, וישנות נעלמות, וחברים וחברות
ורומנים קטנים וריח של יסמין ודיבשה, וגפן שמאיימת להשתלט על הבית, ועוד אחת,
וארגז חול, וערוגה מוזנחת ופרחים ורוזמרין במיימדים מפלצתיים, וגרניום לימוני לתה,
ותבלינים, ועץ לימון שהנה, רק השנה מועיל לתת פרי, ומנגו שפירותיו זהים בטעמם
לעץ המנגו של בית ילדותי שנופלים לחצר שלנו מהשכנים ואני אוספת ומתחלקת,
ובריכה ענקית שהעמדנו בחצר בכל קיץ בשביל דגיגת הבית וחברותיה, וקלאס מצוייר
על השביל, ונדנדה כמובן, ורשת צל לטובת ישיבה בפאטיו, וליקוט כסאות ישנים
ברחובות כי אני הבת של אבא שלי, ושיחים מטפסים, וספרים מעורמים ומשחקים
וחבלי כביסה ופינת ישיבה מתחת לגפן ומחסן מתפקע, וצעד ראשון, וחגיגות יומולדת
עם קוסם, ובלי, וספרים וצבעים ואור יפייפה מהחלונות הפונים למערב, ושמש חזקה
בצהרים, ואור שקיעות וירידות לים בקיץ, וירידות לים בסערות חורפיות, וגיל ההתבגרות,
וסערות פנימיות, והוריקנים חיצוניים, וטריקת דלתות, ופיוסים, וביקורי אבא כשזאתי חולה
ובאלאגן וסדר וההפך, וחיים, ושינויים, ושיגרה, וטיולים, ומחנות קיץ, וטיולי שכונה לצלם
בתים נטושים בין חיים שהיו לחיים שיהיו, וגניבת פיטנגו מגדרות, וזרי תבלינים, וטיולים
לשדה הגדול, ונסיעות לבית הספר, ושיזוף בגינה, וקפיצה בשלוליות ותיעוד וצילום וסתם,
ושני קברים למטה, מתחת לעץ האשכולית של לולו ודיןדון אהובות שהתחילו וסיימו כאן
מסלול חיים, וסירים ומתלים וארונות ובגדים ומגירות וקומבניזונים ואלבומים מצהיבים
שהגיע הזמן לסרוק ושינויים קטנים בריהוטים ומיקומם, אבל ממש קטנים, ועבודות
אמנות חדשות וישנות על הקירות מתחלפות לפעמים, ובוגונוויליה אכזרית, ושביל בטון
עם טביעות כפות ידיים ושמות ותאריך, וחבלי כביסה, ונזילה מהגג השטוח, וחדר של
תינוקת שהפך לחדר של ילדה קטנה, של נערה, של חיילת, של מישהי שמסתובבת
בחו"ל ועכשיו חדר של מי שמתחזקת שני חדרים נוספים עכשיו, כאילו עוד אחד לא
הספיק, האחד ליד אחיותיה המתוקות ואחד בירושלים בירת האוניברסיטה,
ואיך בכלל אפשר לסכם חיים בבית קטן ואהוב כזה,
ואיך אצליח לעשות לה בית במקום חדש שתרגיש בו בית אין לי מושג,
כי למען האמת, אין לי מושג בעצמי איך אצליח לעשות לי, לנו, בית במקום אחר,
אבל אני יודעת שאצליח,
כמו שאני יודעת שאני הבת של אבא שלי גם אם אין לי אפשרות לחבק אותו
או להרגיש את כף ידו הטובה מלטפת ומחזיקה לי את הלחי לרגע.
זה זמן שינוי גדול,
בניה מחודשת של הכל,
טלטלת חיים,
ואולי הגיע הזמן לאהבה גדולה בכלל, וחדשה כמו הכל.
.
.
קירות מקולפים ומרוסקים בכל כך הרבה יופי, וחיים.
וחשבתי מי היה חבר של הילד בחלון שממול, אם. 
וטפסתי במדרגות מתעקלות בחן וסגנון שלא ראיתי הרבה זמן בבתי העכשיו. 
יחייך לחבר בחלון הסמוך בדיוק כמו הילד ההוא, מהבית הזה שאני מתעדת כרגע את קץ חומריו, כי חיים. 
אפקה. מרץ 2012 
.
