Tag Archives: בית

בית של מישהו

.

בתים מפעם. נטושים בשכונה. למכירה, עם מרצפות השומשום, החצר הגדולה והפשוטה, עץ פרי, שניים מאחורי הבית, גג שטוח, שער עץ עבודת ידיים, שביל מרוצף ואזוב בין חריציו. הבית ריק, מחכה למכירה, עוד מעט יגיעו הבולדוזרים וימחקו קירות וזכרונות לטובת  שלוש קומות, מרפסת אנגלית, קצת שטח גינה מעוצבת, אולי בריכה, אולי לא, הרבה עיצוב כנהוג בימינו וגם חיים וזכרונות חדשים

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a9-%d7%aa%d7%9c-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%9a

/%d7%a9%d7%a2%d7%a8.

.

ובכל זאת….

על קיפול כביסה, מגדר ועתיד

.

 .
  .
 קפלנו כביסה, היא קצת ברשלנות, אני בדקדקנות.
.
.
– אבל כדאי לך להשתדל זה חוסך מקום ובאלאגן בארון
.
– ככה אני מקפלת, נו אמא, כל פעם מחדש…?
.
– כן, נו, בכל זאת את אשה ועוד יותר קרוב מרחוק תצטרכי ל…
.
– ס ל י ח ה, מה זה שייך לזה שאני אשה?!
.
– אופסססס ס ו ר י. את לגמרי צודקת, ממש לא התכוונתי לזה כמו שזה נשמע.
.
.
.
ומאז זה לא מניח לי.
.
אני באמת לא מאמינה על עצמי, למרות ש, מילת כבוד שלי, הכוונה שלי הייתה ש:
.
היי, עוד מעט את אדם מבוגר, בטח תגורי לא בבית, ותצטרכי קרוב לודאי לכבס
.
ולקפל את הבגדים שלך לבד, בטח אם זה יקרה בניו יורק על פי התוכניות שלך,
.
אז כדאי שתתחילי להתאמן…
.
ומה שקרה, או בעצם קרו, קרו שני דברים,
.
האחד מעציב קצת והוא לגלות שאני נגועה מעט מי-היה-מאמין באולד סקול שעליו גדלתי
.
( למרות שאני חוזרת ונשבעת שלא היה כלום שקשור לנשים-גברים בהערה שלי ובודאי לא
.
באמונות שלי) שהיי, תגדלי, בטח תנהלי זוגיות ובית ועדיף שתדעי לקפל כביסה כי אחרת מי…
.
והשני המשמח עד מאד הוא התגובה האינטואיטיבית, מיידית, חדה וחד משמעית של הבת שלי:
.
מה זה קשור לזה שאני אשה?
.
ורק בגלל זה אני מוכנה לקפל לה את הכביסה שלה בשבועיים הקרובים

.

.

צף ועולה ונעלם

.

.

אני חושבת (ומרגישה) שמכל הדברים המועילים, מארגנים, תומכים שאני שקועה בהם בחצי שנה

האחרונה עם שני אהובי המבוגרים עד מאד, הדבר הכי, אבל באמת הכי טוב (וכן) שאני עושה הוא

שאני מקפידה להגיד להם שוב ושוב איזה הורים נהדרים הם.

כמעט יום ביומו, באמת.

אני לא אומרת דברי שוא, אני לא מחניפה בגלל זקנתם, מה פתאום,

מה שאני כן עושה, אני לא מתביישת להחצין את האהבה שלי אליהם,

להבין ולזכור במקום העמוק שבי, שכל מה שתמיד יושב בין הורים וילדים, וצף ועולה בטיפולים,

בשיחות, במסעות אישיים, משמעותו אפסית מול מה שבאמת חשוב ונחשב, אהבה ותמיכה וזהו.

זה מה שיחשב בחשבון הימים והשנים המשותפים שלהם ושלי, כל היתר, זניח.

אני מלטפת אותם, או מחבקת, כל אחד לחוד – שניהם צלולים, מתפקדים במגבלות קטנות של

העשור העשירי לחייהם – ואומרת להם את המובן מאליו בקול רם ( לא רק בגלל השמיעה) וברור:

אתם הורים נהדרים, פשוט נהדרים.

כל מילה אמת, יהלום של אמת,

ואני רואה את הפנים שלהם, נוהרים ונרגעים והלב שלי מתרחב משמחה,

ככה פשוט.

וילון דורין

.

עכשיו לכו, צלצלו להורים שלכם, לסבאסבתא ותגידו איזו מילה של אהבה, בטח מגיע להם, לא?

.

אני יכולה להחליט שלא

.

.

אם אספור את מספר הפוסטים שכתבתי בשנות הבלוג הזה סביב שעות הבוקר, שיגרת הבוקר,

הסעות, החזרות, הרהורים בדרך לשם ובחזרה, צילומים, סנדוויצים, אוכל בית ספר, אוכל בכלל,

נשיקות פרידה, חיבוקי נחמה, איחולי אמא, ובאופן כללי כמה התעסקתי כאן בחווית בית, אמא,

ילדה, בוקר, הייתי מגיעה ללא מעט אני חושבת, אולי אפילו להרבה מהצפוי.

מיד אכניס לינקים כדי להזכר,

ועכשיו זה:

.

במאי האחרון היה ברור שהשעה שבע אפס שבע מפסיקה להיות השעה שהבית הזה מתעורר

ומתחיל לתפקד. בחינות בגרות, חודשי טרום גיוס, טירונות, קורס, צבא, העתיד השתנה,

זה היה ברור, וקצת (ממש קצת) נוגה, ההבנה שתמה תקופת ילדותה נערותה של זאתי משוש

ליבי, שהחיים המשותפים הפשוטים ומשורטטים מראש שלנו הסתיימו בצורתם הנוכחית

ומה שיבוא מעכשיו והלאה יהיה לו זמן, רגש, וטעם אחרים.

WeLL,

בשלושת החודשים האחרונים הייתי לבד בבית, חוץ מביקורי סוףשבוע מועטים שהוד הצבא

הסכים להעניק לטירוניותיו וחניכות הקורס שהלואי ויכולתי לעבור בעצמי, זאתי חיה את חייה

(הקפואים) בשדות הצבא, והבקרים שלי, המקרר שלי, סל הקניות שלי ואני עצמי הסתגלנו

בהדרגה למדדים החדשים, לשקט החדש, לתחושת חופש פנימי ישן/חדש – כי פעם היינו רק

אנחנו, לפני שהפכנו לאמא – ובלי קשר לכמות האהבה, האמפטיה מול ימים חדשים שעוברת

הילדה שלי – בת יחידה במיוחד נא לזכור – שלומדת לחיות עם המון ילדות אחרות של אמהות

אחרות (ואבות), דאגה מסוודרים חסרים, סערות ממוטטות אוהלים, וטלפונים שאפשר לקבל

רק מהטירונות, היה אני-מעיזה-להגיד לא רע.

זה נכון שבדיוק אז,

כמעט באותו יום קרסו הורי אהובי למשבר זיקנה/בריאות דרמטי ומלמד ונדרשו חודשיים

שאין בכלל לדרך לתאר את מסלול הדאגה, סידורים, רופאים, טפסים, פקסים, בהלה,

אשפוזים, שיקומים, מטפלות, ובעיקר ריכוז במטרה ואין ספור סידורים וארגונים עד שהכל

נרגע וסודר לפני חודש, ובכל זאת, גם בתוך מהומת סבא סבתא,

החופש הפנימי שלי הזדקף. באתי, הלכתי, חזרתי, בשלתי, סידרתי, הכל היה ברצוני בלבד,

מותאם לי ולחיי שלי עם נגיעות זאתי בטלפון והתגייסות מלאהלשישבת מפנק ומלא כל טוב

אמא וזאתי ובית.

.

ועכשיו, כשכל הסערות נרגעו, התחילה שוב שיגרת בוקר.

זאתי משרתת ביומיות כמו שלמדתי שקוראים לזה.

יוצאת בשבע בבוקר, חוזרת בעשר בלילה, קבוע.

ואני מתלבטת מה לעשות עם הבקרים.

להתעורר ברבע לשבע להכין ארוחת בוקר וסנדוויץ (לא ההוא) וירקות חתוכים ותפוח, ולהרוויח

רבע שעה של החיים שלנו – אוי, פעם הייתה לי תוכנית שכל כך אהבתי בשם "החים שלנו" –

עם פטפוטי בוקר, אינטימיות בית, מחשבה, רעיון, החלפת דעה, הצצה לכותרות, שיגרה וחיבוק

(אם יש רגע), שמחה עמוקה בלב להציץ עליה גאווה זאתי, פשוט גאווה, כשהיא מזנקת אל יומה

וחייה, עם מי שלא תהיה כאן ככה עוד המון זמן. 

עוד שנה,

שנתיים,

שלוש והיא לא תהיה כאן ככה בפשטות ביום יום,

או,

להחליט – וזה דורש החלטה – שארוחת בוקר וסנדוויץ וירקות היא יכולה להכין (כמובן) לעצמה,

ושאחרי חמש עשרה שנות בוקר שיגרתיות, פה ושם סיזיפיות, רוב הזמן נעימות, אני יכולה

להדק את השמיכה סביב עצמי ולא להתייחס לבוקר שלה?

.

החלטתי לא להחליט,

החלטתי לתת לבקרים להחליט בשבילי.

בבוקר הראשון, התעוררתי לבד, קצת אחרי ששמעתי רחשושי בוקר שאני לא רגילה לשמוע,

אז כבר קמתי כמובן, הכנתי ארוחת בוקר, שמחתי שיש עדיין ניירות פרגמנט ושקיות נייר

חומות לאריזה. סינדווצ'תי, קילפתי, ארזתי, חיבקתי, איחלתי בהצלחה וחזרתי למיטה.

בבוקר השני שוב התעוררתי בעצמי,

הבוקר בוקר הוא הבוקר השלישי, וכן, כמו בימי הגן וביה"ס, אחרי ארוחת בוקר, סנדוויץ,

נשיקה, הנה, אני עם הקפה הראשון, מול המחשב, כותבת פוסט.

IMG_0010

 

.

יום משפחה, מכל סוג, מין, וקומבינה שמח

.

 

 

 

מיוּתַרוּת

.

דבר שאני מגלה דרך ההורים המופלאים שלי וזקנתם – הם בני מאה שמונים ושתיים ביחד –

בשבועות האחרונים בהם אני צמודה אליהם קצת יותר מהרגיל הוא המיותרות של כל כך

הרבה דברים.

ספרים שנקראו נמסרים.

שטיחים מגולגלים ומאופסנים.

הרהיטים מעשיים, הנוי והאסתטיקה, במקום אחרון בסולם העדיפויות.

הבית הולך ומתרוקן, הופך פונקציונלי לחיי שניהם בלבד (להוציא שולחן האוכל הגדול).

השיער קצר וקל תחזוקה, הבגדים נוחים, מחממים, לא מסורבלים ואין צורך בערימות בארון.

תתני, תמסרי, תעבירי.

שמפו נעים, מגבת יבשה, בית חם, זה חשוב.

דברים חדשים, מבגד עד כורסת טלוויזיה נתפסים כמכבידים, לא באמת הכרחיים אז בשביל מה.

ההתפנקות עוברת לאהבה, שמיכה רכה, ריבוע שוקולד טעים,

מוסיקה באוזניות, ישיבה צמודה על המרפסת, ליטוף אוזני הכלב שלהם, 

לקרוא עיתון (הוא), להכין מרק (היא), שיח השושנים שלו פורח, האפונה הריחנית שלה מבצבצת, 

פומלה מקולפת, תה ועוגיה ולשבת יד ביד.

תנו להם, ולא חסר להם דבר, אבל באמת.

 

.My favourite day-Winnie the Pooh Quote-Quote of the day-Winnie the Pooh and Piglet-Posted-on-Holly-Main-Comic-and-Illustration-Blog

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מעורר מחשבה, הרבה מחשבה.

/

אינסטינקט ועצב

...

.

תמונה 4

.

בלי להיות מושי מדי,

הבית ריק באופן מוחשי ואינטנסיבי, ואינסטינקטים בני ארבע עשרה שנים פועלים ואינם מרפים (עדיין)..

אני מתעוררת וקמה מהמיטה בזהירות לא לדרוך על השטיח הבהיר שישן למרגלותי ובגלל חרשותו (ה)לא שומע שאני מתעוררת.

אני פותחת את הדלת כדי להכניס את העיתון הזרוק על השביל ומחזיקה את הדלת פתוחה עד שהיא

תדדה החוצה.

אני סוגרת את הפתח למטבח אחרי בתנועה אוטומטית כדי שהיא לא תאכל לאחותה הקטנה והמיללת

חתולית את האוכל.

אני סוגרת ונעצרת כמובן, את הפתח לסלון כדי שהיא לא תקפוץ על הספות בלילה (אין לי מושג איך היא

הצליחה לאחרונה)

אני מעיפה מבט במקום של הקערות אוכל מים לראות שיש מספיק מים (כאן גם היה אוכל לאורך היום

בניגוד להמלצות)

אני מזיזה את כסא המחשב ל א ט לאחור, יש סיכוי לא רע שהיא מרוחה שם למטה כשאני כותבת.

אני לא סוגרת עד הסוף את דלת חדר השינה שלי כדי להיא תוכל לשוטט בלילה בין החדרים.

אני בודקת חזור ובדוק שהשער סגור היטב כדי שהיא לא תצליח להזיז אותו עם האף שלה ותשוטט

קצת בשכונה.

אני בודקת כמה אוכל נשאר בשקית במזווה, כמה ממתקיה יש בשקית ליד מכונת הקפה.

אני שוכבת בסלון, רואה סרט ושולחת יד שמאל למטה ללטף ליטוף חטוף ומהיר.

אני מביטה סביב בסביבות שש שבע לפנות ערב לחפש את הרצועה האדומה ושקית ניילון.

אני ניגשת לאחורי החצר ומביטה למטה למקום שבו האבן האפורה מכסה אותה.

לולו איננה והבית כאן נורא נורא עצוב.

תמונה 3 (1)

.

.1999 – 2013

.

.

.

קיץ

.

פרחים צללית מוקטן

.

נסיון ראשון ולא אחרון # אורז מלא

.

.

בשבוע שעבר אכלנו צהרים באיזו בר בריאות ומי יודע למה הזמנתי את המנה שהשתיים האחרות

הזמינו, היה ממש, אבל ממש לא רע, אפילו טעים, בלי קשר לבריאות, אז אתמול דחפתי חבילת

אורז מלא לעגלת הסופר והיום, בעודי מרותקת לבית מטעמי זאתי מתכוננת לבגרות ואמא משנעת

דברים טעימים ומעודדים לחדר הסגור החלטתי (בלי קשר לחזה עוף, פתיתים וירק שזאתי קיבלה)

לנסות להכין את מה שבזכרון שלי היה עד לא מזמן עיסה חומה ודביקה.

אבל בימינו, כמו בימינו, איך תעשי משהו בלי להתייעץ קודם עם חבריך/ותיך הוירטואלים?

רק שבמקרה שלי רובם הגדול מאד מאד הם אנשים שאני מכירה כך שהרגשתי שאיש או אישה

לא יפילו אותי במלכודת הבריאות הנוראה, אז קבלתי שפע  עצות בפייסבוק ויצאתי לדרך.

כמו בכל דבר, גם הפעם, הפרעת הקשב הנחמדה שלי מאפשרת לי חופש פנימי (הנשען עליה

כמובן) לעשות כמעט מה שמתחשק לי ולצאת מזה בשלום (תשאלו את המורים שלי והמפקדים

שלי) אז ערבבתי עצות, מתכונים ושאר עניינים, והרי היא, התוצאה, המנה, הוא, האורז החום

לפניכם הצעת הגשה ראשונה ומשתדלת שכללה גם סויה וסילאן מעורבבים קלות וקצת

פטרוזיליה, ככה לקישוט וקורטוב טעם  גזורה למשעי.

היה טעים, הנה הWaze למנה:

אורז עגול מלא ומוקטן

– כוס וחצי אורז חום,

אה, והוספתי חופן חיטה שיש בבית,

השרתי בקערת מים, שעה, שעה וחצי. החלפתי מים פעמיים,לא בטוח שצריך.

בינתיים (כמו שאומרים) בסיר לחץ עם הקרקעית המוצקה (כמו שאומרים) טגנתי שני בצלים

גדולים חתוכים בתנין עם החותחן הגדול וחמש שיני שום כתושות בשמן זית ל א ט ל א ט.

– כשהבצל והשום  הריחו כמו שהם יודעים, הוספתי ארבע כוסות מים (כוס המדידה הייתה כוס

מים לא גדולה במיוחד ובה מדדתי כמובן גם את המים), כפית מלח, כמה סיבובי פלפל שחור

וזיפ קטן של שמן זית. סיר לחץ הוא המצאה נפלאה, לא צחוק. על אש גבוהה, ברגע שהתחיל

הלחץ הנמכתי את האש, שש עשרה דקות בדיוק כמו שקראתי איפהשהו, אחרכך עוד עשר דק,

רבע שעה, אני חיכיתי שעה – אף אחת לא הייתה כאן רעבה –

בינתיים

– קשיו, שקדים, אגוזי מלך, ערמונים בואקום נכנסו לשקית ניילון וקבלו על הראש בעדינות יחסית

עם מערוך עד שהפכו לחתיכות בגודל נעים ללעיסה (את הערמונים חתכתי בסכין למען האמת)

ונקלו עם מעט מלח על מחבת ברזל יבשה.

– פטריות נחתכו ונחרכו/טוגנו על מחבת עם טיפטיפה שמן עד ש"התייבשו" וזהו.

.

כשהיינו, סופסופ, רעבות,

סדרתי אחת ככה כמו בצילום למעלה ואת השניה אחרת,

בצלחת עמוקה, את האורז החמים ישר מהסיר ועליו שפע טובין עם קצת שמן זית ומלח גס.

היה טעים, יהיו עוד נסיונות, אין ספק.

.

לזכור, לא מתאים לילדים קטנים, המון אגוזים וכו.

.

ומבחר מתכוני הבית לכבוד החופש הגדול: בולונז. מרק עוף. נודלס. פנקייק. עוגת תפוזים :)

.

.

לילה סוער ואייפון

.

לילה סוער13

לילה סוער21

לילה סוער רבועים11

.

 

משימה אדומה ואייפון

.

המשימה: תוך רבע שעה יש לצלם גלריה שתמלא את מסך האייפון 6×4.

הצבע הראשון לפניכם.

אדומה

יהיה המשך, בטח יהיה.

תנסו גם,

זה FUN

.

כבר חושך

.

.

כבר חושך והבית מסודר חלקית,

ריח הבישול של השכנים עם החומה והעוזרת הלא חוקית מכביד את האוויר, אני מנסה להתעלם,

ולהתרכז בסתיו, בחושך שמגיע הרבה לפני הזמן, בג'אז שמתנגן כי מישהי עדיין לא חזרה מבית הספר

למרות שכבר ערב וכשהיא חוזרת מנסים לנפק לה שקט ורוגע כדי להזדכות על הרעש שהיום מייצר.

הכלבה כבר עיוורת לגמרי ומתנשמת בכבדות אבל הזנב שלה צעיר ומרוצה בטיול הקצר אל השביל

שלה מדי ערב וכשאנחנו חוזרות והבלונדה היללנית מנצלת את החוש החסר לדעתה לכלבה ומזנקת

עליה בציפורנים שלופות, סופסופ יש לה סיכוי לזכות במלוכה, אבל נביחת הגערה מזכירה לה מי היא

מי בסדר השלטוני בבית הזה.

הפוך הדק כבר מכסה את המיטות של שתינו, ומרק על אש נמוכה מסמן חילופי עונות ותפריטים.

איזה חורף יהיה כאן השנה אני מסוקרנת.

ניעות רבות נוכחות כאן בחודש האחרון,

שלי, שהנעתי במו מילים ואומץ, שלה,

וגם שלנו, אנחנו ההולכות ומגדירות את עצמנו תוך כדי תנועה וסערות.

זה חדש, זה שוב דורש הגדרות לא מוכרות הגיל הזה,

וכולם מנסים להסתגל לרוחות החדשות, הפוסט ילדִיוֹת וטרום בּוֹגרוּת,

רוחות סתיו חדש או אולי רוחות אביב נעוריה,

שלפעמים מרגישות כאילו הן רוחות אמצע  חורף, שיא הסערה, ולא תחילתו.

ואני חושבת עליה יושבת באוטובוס, היא יצאה מהבית לפני שלש עשר שעות,

בטח עייפה ומוצפת, והמוסיקה באיפוד מבודדת אותה מעט מפַּנִים ואנשים,

ואני שמחה שאני בבית,

ואני שומעת את הכלבה נובחת את נביחת ההנה-איה-חוזרת-הבייתה-אני-מאושרת-ממש

ואני חושבת שגם אני שמחה שאני מחכה לה כאן, ככה,

בדיוק ככה,

וקמה והולכת לחבק אותה.

.

.

.

.

.

.

.

מי מכם שרואה פרסומת נגד ריטלין בתחתית הבלוג שלי, יש הרואים, אני דווקא לא, ואני גם,

כזכור, מאד מאד בעדו ונגד הסיינטולוגיה ושאר הבלי שקר ושטיפת מוח # אל תאמינו לזה.

.

.

.

.

החוק של אמא של איה # שעבד מצויין

.

.

כשזאתי הייתה קטנה, בגיל שביקורי חברות הדדיים התחילו להיות מרכז החיים,

בגיל של "אני מחליטה עליך" מול החברות, והחברות מולה,

בגיל שמצאתם את עצמכם מדקלמים על אוטומט, כי ככה זה מנומס ומקובל, לחנך את הילדים

שלכם להיות מנומסים, מתחשבים, הדדיים וסובלניים, שיגדלו להיות מבוגרים כאלה:

"היא אורחת, תני לה לשחק עם הבובות שלך"

"היא אורחת, תני לה להחליט במה תשחקו"

"היא אורחת, תוותרי"

ועוד ועוד מלמולי אוטומט דידקטטיים ומלאי כוונות חינוכיות טובות,

אני זוכרת שכשראיתי, גם אצלנו וגם בביקורים אצל אחרים את רמת התסכול של הילדות/ים,

את התקפות הבכי, כעסים, ריבים ובעיקר את חוסר ההבנה:

"אבל זה שלי"…. הבובה, החדר, הצלחת אוכל האהובה…

חשבתי כמה זה לא הגיוני. מצד אחד הרצון לתת לה/ם הרגשה של "הבית שלך הוא הטריטוריה שלך, שלנו.

זה מקום הכי, אבל ממש הכי בטוח בעולם"

ומצד שני כשמגיעה אליך חברה, טובה ככל שתהיה, בת גילך, את נדרשת, עלמת חמד בת שנתיים או שלוש לסגת,

לתת לה בחיוך לגעת ולשחק בכל צעצועיך היקרים לך כל כך ולוותר לוותר לוותר כי

" היא אורחת" כי "זה מנומס" כי "זה שלך ואחרי שהיא תלך זה ישאר שלך אז מה זה משנה".

וחשבתי, כמו הקו הכללי שלי בהורות, בטח בגילאים הקטנים,

שיש המון זמן ללמוד ולהפנים ולציית לחוקי הנכון ולא נכון בעולם המבוגרים

וכלכך מעט שנים להיות ילד על כל מה שזה מאפשר, כולל להיות מלך עולמך המצומצם,

כולל להרגיש שאתה כ ן מחליט פה ושם על דברים, ובכלל, אז חוקקתי חוק חדש.

החוק של אמא של איה שאמר בדיוק ההיפך, ובכל זאת גם הרגיע את המארחת הרכושנית

– כמו כולנו –

ל צעצועיה ועל רצונה להרגיש חזקה, גם בצדק לדעתי,

בטריטוריה שלה וגם את האורח/ות המתוסכלות שלה ובעיקר החזיק החוק הזה,

ותפעל באופן מעורר התפעלות, נשבעת, שנים של ביקורים חסרי, טוב לא להגזים, בכל זאת מדובר בבנות מלוכה,

כמעט חסרי עימותי טריטוריות ורכושנות,

והוא אומר, טוב אמר, זה היה מזמן, ככה:

אני מחליטה עליך ועל הצעצועים והמשחקים בבית שלי,

ואת מחליטה עלי ועל הצעצועים שלך והמשחקים שלנו בבית שלך.

ויהי שקט. שנים רבות.

שתיים בטריטוריה משותפת. שם זה דווקא היה פשוט מההתחלה....

.

נ. ב.זכרון שהתעורר מקריאת הטור של דנה ספקטור היום.

.

פיטנגו בארבעה טעמים, לפחות.

.

זה התחיל בגיל שנתיים אני חושבת, באפריל.

הגדר בבית ממול – זה שנהרס כמובן, כמו רוב בתי השכונה – הִתְכַּתְמה בכתמים אדומים וגדולים.

אחרי שטעמנו אחד, עיגול ארגמני ומתוק כמו שרק פיטנגו מתוק יכול להיות, אחרי שחצינו לשניים,

הוצאנו את החרצן הגדול, נתנו לה לטעום בפעם הראשונה, וראינו, כמו שרואים ברגעים הקסומים

האלה שתינוק טועם טעם חדש ומיד רואים על הפרצוף הזה אם כן או לא, ראינו שאין ספק, מדובר

באהבה מטעימה ראשונה, אז נכנסתי לשכן המבוגר-שלא-נגיד-זקן ונחמד שגר שם ובקשתי רשות

להכנס ולקטוף. הוא הסכים כמובן ומאז היינו פושטים על הגדר שלו ומערימים צלוחיות אדמדמות

אפילו יותר מהכלניות של שושנה דאמרי.

אחרכך הגיעו הבולדוזרים וטרקטורים והרסו את הבית, המחסן והגדר המתוקה ההיא,

וגם מי שקטף איתנו פיטנגו לא גר כאן יותר,

אז נשמנו עמוק ויצאנו מצויידות בכלבונת, עגלת טיול – בשלב ההוא – ונחישות למצוא מקורות

חדשים. זו לא הייתה בעיה גדולה למען האמת, השכונה שלנו משופעת בגדרות פיטנגו, אבל אחרי

מחקר בין חמש עשרה שנה אנחנו יכולות להצביע בבטחון – לא שנעשה, המדובר ברכוש משפחתי

כמעט – על ארבעת השיחים המניבים את אלה שהם הכי, אבל ממש הכי הכי מתוקים.

מאז באפריל אנחנו יוצאות לרוצה לצאת לסיבוב פיטנגו?

בטח!

לפחות פעם בשבוע, לפעמים יותר.

לפנות ערב, בלי לולו, עם קופסת פלסטיק וחיוך פנימי משיגרה מוכרת ומרגיעה אנחנו יוצאות לשיטוט

בשכונה וציד אדום. מסלול קבוע. עצירה ראשונה, הגדר של אריאלה המבשילה ראשונה

אחרכך ממשיכים לשיח שעדיין שורד בבתים ההרוסים, הוא זה שאני מעדיפה את טעם פירותיו.

היא מעדיפה את הגדר של הבית שאחרי הבית של מיכאל וליאן ועובדת קשה לקטוף את אדומיו כי  הפיטנגו

מתחבאים היטב בדרך כלל והדרך היעילה לצוד אותם היא להתכופף ולאתר אותם מלמטה, ככה:

ואז, אחרי חצי שעה בערך של שיטוט, איסוף ושיחות "על הדרך" שהן בדרך כלל הטובות מכולן, וקופסא

כמעט מלאה, כשמתחיל להחשיך, אנחנו עוצרות לרגע בגינה השכונתית, שם ליד מתקני הספורט יש גינה

קהילתית מלבלבת שדור חדש של הורים וילדים קטנים מתפעלים, ואנחנו, אני למען הדיוק, קוטפת כמה

ענפי רוזמרין, זעטר, טימין ואפילו גרניום שאין לנו את הצבע שלו להנבטה…

.

ומה שנשאר הוא לחזור הבייתה, לשטוף אותם, ולהיות כל כך, אבל כל כך מרוצות.

.

בשכונה

. בין ערביים בשכונה הוא זמן נעים. לפעמים אני עוברת בבתים בודדים שנראים עדיין כמו הבית שלנו, לראות שהם עדיין שם, לא נהפכו לבתים עם חלונות מאורכים וחללים ריקים כמו בתים וארכיטקטים מעכשיו. .. לפעמים אני לוקחת את לולו לנסות, ולהכשל, בהברחת חתולי רחוב מדושנים או ציפורים

לפעמים אני מציצה

. פולשת למחסנים ובתים שכבר אינם, ואחרכך, חוזרת הבייתה. . ח ג ש מ ח. .

בתים שבורים

.

.

. אני מכירה אותם למעלה מעשור, משיטוטי אחר הצהרים עם זאתי בשכונה.

שני בתים שבורים ומנותצים, כמעט בלי שריד למי ומה היו פעם כשפעמו בהם חיים.

היה שלב שהשתלטו עליהם צעירים סוערים וחסרי בית, רואים בשברי הרהיטים והגרפיטי.

אחרכך הגיעה הגדר שהעלימה אותם מעיני.

היום כשנהגתי ברחוב ההוא, לפעמים אני חוזרת הבייתה בדרך עקלקלה בתוך השכונה,

לראות מניינים, הגדר הייתה מקומטת ומונחת בחלקה על החרציות והחובזות המכסות את החצר,

הניילון שכיסה חלונות חשופים רשרש, הקירות חשופים ומגלים שכבות חומר וצבע רבות,

ולא היה זכר וסימן לכלום, חוץ מכורסא, כמה ציורי גרפיטי על הקירות, בית בובות מחליד, וקירות. קירות מקולפים ומרוסקים בכל כך הרבה יופי, וחיים. וחשבתי מי היה חבר של הילד בחלון שממול, אם. וטפסתי במדרגות מתעקלות בחן וסגנון שלא ראיתי הרבה זמן בבתי העכשיו. . וידעתי שהילד שיגור בבית החדש שיבנה כאן אחרי שהקירות הקלופים והיפים האלה ימחקו יחייך לחבר בחלון הסמוך בדיוק כמו הילד ההוא, מהבית הזה שאני מתעדת כרגע את קץ חומריו, כי חיים. אפקה. מרץ 2012 .

סרבתי לענות, גם לעצמי

/

המקום הכי אישי בבית בעכשיו הגלובלי, הוא זה, אני חושבת


.

היום מישהו שרק הכרתי שאל אותי, כמה שעות ביום את ליד המחשב? כולל ה כ ל שאלתי, צילומים,

כתיבה, מיילים, בלוג, רשת, פייסבוק, שיטוט, גלישה, סקרנות, סיבובי גלריות אוןליין וכל היתר….?

כן הוא אמר.

סרבתי לענות.  גם לעצמי…

.

.

בבוקר

.

.

.

עוד

.

מה שהיה

.

בדרך ראיתי את העבר, ההווה והעתיד בפריים אחד.

מה שהיה,

מה שהורס,

ובאופק, מה שכנראה יהיה.


אז צלמתי קצת, ממש קצת


כי בעוד כמה ימים,גם זה לא יהיה…

.

.

תמונת מצב, 18 ינואר 2012, ערב

.

.

כבר ערב וקר. ילדה מצוננת. חתולה מייללת. ילדה מכוסה על הספה בסלון, קוראת. מרק עוף תכף

חם. אטריות. שקדי מרק. אמא מצוננת גם. טשיו'ס. תה מהגינה. עוד מעט נראה פרק מ"פרנטהוד" –

מומלץ לביחד הורים ילדים, ב"יס". כלבה זקנה מגרדת בדלת. אמא לובשת מעיל פוך "של חו'ל" ככה

הוא עבה וחם ויוצאת לסבוב קצר במיוחד. בויילר מודלק. מזגן גם. סלט ירקות, ויטמינים, שוב תה.

יום רביעי הוא יום נחמד ופשוט בדרך כלל. גם היום, למרות הצינונים האלה,

אחרי הכל, אנחנו בבית.

.

מה שמסתתר במגירות של אמא שלך

.

כשהשולחן מפונה, הנכדים נכדות וכל היתר שרועים מול החדשות, קצת לפני המי-רוצה-תה ופינוקי

השולחן אני מחליטה לחטט לה בארון. אני אוהבת לחטט בארונות, מחסנים, בתים לפני הריסה,

וקופסאות וזכרונות וחיים מכל הסוגים ופעם בזמן אני מגיחה כמו נמיה זריזה וצדה משהו, הנה,

בשבוע שעבר בקרתי את אחותה הקטנה, מעל שמונים נכון, אבל עדיין הקטנה, וזה היה השלל:

.

נו, אמרתי לעצמי היום, זמן לחזור לעומקי ארונותיה של אמא שלי גם, ושאלתי רשות והיא הסכימה בחצי

פה, והייתה בסביבתי ליתר בטחון, בכל זאת אף-פעם-אין-לדעת-מה-יכול-לקרות-עם-הילדה-הזאת.

ופתחתי קופסאות ארוכות וריקות, וארנקים שקניתי לה לפני שנים והם עדיין בעטיפה המקורית שלהם כי

שלי-הכי-נוח-לי-רחלינקה- אולי-תשתמשי-בו-עכשיו? ואז ראיתי קופסה שהכרתי מניירות הצילום וחדר

החושך ופתחתי אותה בלי ציפיות מיוחדות ושם, מקופלת כמו בפעם הראשונה או האלף אם מתבוננים

לעומק על הקיפולים, במקום מטפחת, צמיד או פתק אהבה ישן שהיא כתבה לו או הוא לה, הבליחה לי,

ועדיין, מול העינים היסטוריה משפחתית, ולא רק,  במלוא עוצמתה:

.

מעולם לא ראיתי אותה. זו מודעת האבל של יוסף ברי'ל, האח של סבתא שלי, זה שהיה חלוץ אמיתי,

שהגיע עם אחיו לארץ ישראל בזמן שהחצי השני של המשפחה היגר לאמריקה ההיא, ונהרג בתאונה

שעד היום לא ברור אם פיגוע על ידי פועלים ערבים ע'ע אחותו או תאונת עבודת ע'ע מודעת האבל.

23 מאי 1932  ציבור הפועלים נ ד ר ש להגיע להלוויתו. סולידריות, פעם זו הייתה מציאות.

רווק, צעיר ועל פי הצילומים הבודדים גם כחול עינים ויפה תואר. דוד יוסף קוראת לו אימי.

.

אז דברנו קצת וסיפרנו לנוער מעט על יוסף וחיפה ושאר ענייני ציונות,

אבל אני, הייתה לי משימה וחזרתי לארון.

ואכן זה לא לקח יותר מדי זמן:

– אני יכולה אמא?

– את זה?

– כן.

– את באמת רוצה את זה? זה ישן

– כן.כן. אני יכולה?

– כן, את יכולה.

– יש!

.

אז אני לא יודעת איך התחילה השבת שלכם,

אני רק יכולה לקוות, ולאחל לכם שהיא התחילה מצויין כמו שלי :)

.

%d בלוגרים אהבו את זה: