Tag Archives: בית

מקננת

.

המילה הזו, מקננת שמתייחסת כמעט תמיד לחודשי הריון אחרונים,

מכינה, מכינים את הבית לקראת הגעת אדם חדש/ה הבייתה,

אני זוכרת,

אני זוכרת בית חדש, זוכרת את עצמי חייבת לצבוע קיר אחד בתכלת בהיר באמצע לילה

סתווי אחד, עכשיו, חייבים עכשיו. למה? ככה.

זוכרת את עצמי מצפה מדפים בטאפט פרחוני, צובעת עננים, מקפלת בגדי גוף לבנים

שכובסו שוב ושוב כדי שיהיו רכים, מטיילת ב"שילב" כאילו זו ארץ פלאות שאולי פעם

אצליח להבין את מסתורי חפתיה, משוכנעת שבחירת שידה ומיטה זה עניין שאין חשוב

ממנו, וכן, אני רוצה שנחזיר ע כ ש י ו את אלה שקנינו אתמול ונזמין מ"תפוז" כאלה מעץ

מלא. למה? ככה.

אני זוכרת קוצר רוח ואהבה מתערבבים לקראת תינוקת אחת שכבר היה לה שם מוכן,

כל כך מוכן שבחודש השביעי או השמיני היינו כל כך רגילים אליו ששקלנו להחליף אותו,

אבל היא נשארה איה, איזה מזל.

.

עכשיו סתיו,

בדיוק עשרים ושתיים שנים אחרי שנכנסתי/נו לגור בבית הזה,

השידה עדיין כאן, שינתה מקום ובמקום בגדי גוף, חיתולים ובגדים על לבבות וכוכבים,

יש בה תחרה וכותנה ומשי מסוג אחר. המיטה שפעם יגיע הפוסט שיספר ( או יספור )

את קורותיה, שומרת על תינוק מספר שש, משושלת הגולדנברג.

ככה זה עם עץ מלא ואשה אחת שאוהבת טכסים, מסורות וחפצי משפחה,

עשרים ושתיים שנה, סתיו, ואני מקננת שוב.

אני משוטטת בחדר שלה, הוא כבר נקי, אבל ממש, אפילו את האבק מהספרים ניקיתי

כאילו ערב פסח ואמא שלי מלמדת אותי לדפדף בדפים בחוץ, בשמש, ולהכות בהם כדי

שהאבק יעלם. המצעים החדשים עברו כביסה כמו שהיא אוהבת, שמיכת המעבר הייתה

על חבלי הכביסה בשמש היום, מגבת חדשה גדולה ורכה בחדר האמבטיה שלה,

סבון, משחת שינים. רק תבואי כבר.

האדנית בחדרה ירוקה עם צמח אחד שמרחיק יתושים,

ככה אמרו לי במשתלה. הביקור אתמול היה משמח, התאפקתי לא לקנות עדיין רקפות.

אורות הכריסטמס הסולארים מנצנצים בגינה מתחילת הקיץ,

השביל מטואטא,

העצים והגדר חיה גזומים לקראת החורף, המרזבים מוכנים,

מרק ירקות, סלט גדול, פתיתים, חלה, טחינה, פירות. רשימת הקניות למחר בתיק שלי.

אני מסתובבת בבית שלנו,

מנסה להרגיש איך זה מרגיש להכנס אליו אחרי כל כך הרבה זמן,

לא הייתי רחוקה ממנו לזמן כל כך רב כבר הרבה ( מדי ) שנים.

אני זוכרת את ההרגשה להגיע הבייתה אחרי העדרות ארוכה ממש,

לפתוח את הדלת,

להכנס,

זו נקודת זמן שמרגישים,

נשימה עמוקה, רפיון פנימי, מוזרות וניתוק לרגע קצר כדי להתרגל,

ואז הגוף נרגע, הלב גם,

הגעתי הבייתה, ואיזה כיף שזה הבית שלי,

ככה אני רוצה שהיא תרגיש כשנחזור איתה משדה התעופה בעוד יומיים,

איזה כיף, אני בבית.

 

 

 

.

 

20 עובדות, ארבעה חודשים ואמא אחת

.

זאתי אהובתי יצאה למסע חוצה יבשת לפני ארבעה חודשים, תובנות מחיים לבד:

  1. כשאת משאירה בית נקי בעוזבך, הוא יהיה כזה כשתחזרי ( לא משנה מתי )
  2. כיבסתי, ואני נדיבה שבע מכונות כביסה מתחילת יוני (בממוצע התאזנו )
  3. סלט וטחינה פעמיים ביום זו תזונה נפלאה, שייקים קפואים לצהרים, אושר.
  4. שלושה קילו נעלמו בלי כוונה
  5. תקציב הבית  ( והרי אין לי באמת מושג ) התכווץ לשליש לדעתי.
  6. מצד שני, אם הבית מתהפך והופך לצונאמי באלאגן, גם זה בסבבה, את לבד!
  7. חוגת הדלק באוטו לא נוגעת באפס באופן פלאי ומפתיע בכל פעם מחדש.
  8. אפשר לחיות עם מקרר שיש בו חלב, יין לבן, פרמיז'ן, קרח, וודקה ורולר כמובן.
  9. במתוקים, בלי מאמץ, יש שוקולד 90 אחוז, סוכריות גומי עם ברזל ומסטיק.
  10. דייטים בלי דיווח לפני או אחרי, יש בזה חן
  11. געגועים הם דבר מוחשי, לפעמים פיזי ממש, אבל אפשרי
  12. היא של עצמה ובחייה, ולפעמים תחזור להיות שלי ואיתי לזמן מה, וזה מאד משמח שהצלחנו, זו הייתה משימה לא פשוטה ההפרדות הזו
  13. גם כשהבת הצמחונית שלך לא בבית, הגוף שלך לא מחבב יותר הרבה בשר.
  14. לראות טלוויזיה מהמיטה שלה, בחדר שלה, זה כיף. אולי נחליף חדרים?
  15. זה מוזר להיות כל כך מנותקת פיזית ממי שהקשר מקורו בגוף שלך.
  16. קניתי היום יותר אוכל ממה שקניתי לדעתי בכל ארבעת החודשים האחרונים.
  17. אני מקננת לקראת חזרתה כמעט כמו שקננתי לפני שהגיעה לעולם.
  18. מי יעזור לה כשיהיה לה קשה בטיול זה או אחר כשכבר לא יהיה לי כוח #תמונה
  19. זאתי שלי חוזרת
  20. אין מאושרת ממני, באמת, אפשר לעשות מדידות, גם הן, אבל כמוני, פשוט אין.

עוד לא, עוד כמה ימים, מתכוננת .

 

פירורי הלחם של זאתי

.

.

אז זאתי שלי נסעה.

להמון זמן היא נסעה, אני כמעט לא מצליחה להגיד לעצמי לכמה זמן,

 במסגרת הכנות של לפני נסיעה חשבתי מה אני יכולה להכין לה לדרך,

גם שיעלה חיוך ויזכיר לה כמה הרוסים עליה כאן, וגם במובן הסמלי יותר.

חשבתי שאני רוצה לתת לה לדרך משהו שיסמן לה את הדרך הבייתה,

שלא תשכח אם במקרה, טפוטפוטפו היא תלך לאיבוד,

אופס,

ללכת לאיבוד!

זה מה שחשבו הנזל וגרטל, איך לא ללכת לאיבוד, איך למצוא את הדרך הבייתה.

     .

יפה, עכשיו אם נזכרים בסיפור המקורי, פירורי הלחם לא היו רעיון מבריק,

משימה: למצוא פרורי לחם עמידים

……למצוא פתרון במקום פירורי הלחם

 …..למצוא דרך לסמן לזאתי את הדרך חזרה הבייתה

משהו שתוכל לשאת איתה, לא גדול מדי, לא מביך מדי, לא רגשי מדי,

…..משהו שיתאים למסע דרכים מהחוף המערבי למזרחי,

…..משהו שלא יהיה מגוחך בעיניה, שהיא תבין את משמעותו,

שתדלק עליו,

שאולי תוכל להשתמש בו לתיעוד, לתזכורת, לזכרון או רעיון

ואז מצאתי!

כלומר מצאתי את הרעיון לא את המוצר.

לקח שלושה ימים של הסתובבויות, חיפושים, גוגלים ומה לא,

עד שברגע האחרון ממש,

ביום שישי אחהצ, כזאתי ממריאה בראשון בערב הבנתי שאני צריכה לייצר לי כאלה

אם זה מה שאני רוצה, אז הדפסתי מאה

מאה סטיקרים של חץ אדום בולט.

ומצאתי קופסא מלבנית בגודל מושלם, הדפסתי והדבקתי בקרקעיתה איור של הנזל

וגרטל, כתבתי מכתב לדרך, ארזתי יפה והכנסתי לתיק שהיו בו מכתבי הטיסה

של כל אוהבי הזאתי.

בערב התעקשתי לצלם את החץ הראשון ואת הכיוון הנכון שצריך להדביק אותו,

 

את הכיוון שממנו באת,

את הכיוון שיחזיר אותך הבייתה,

אם חלילה תלכי לרגע לאיבוד.

d797d7a5.jpg

ואז היא נסעה, והחצים האדומים איתה, שיסמנו לה את הדרך הבייתה,

ואלי בתוכו, כשתצטרך.

 

בית של מישהו

.

בתים מפעם. נטושים בשכונה. למכירה, עם מרצפות השומשום, החצר הגדולה והפשוטה, עץ פרי, שניים מאחורי הבית, גג שטוח, שער עץ עבודת ידיים, שביל מרוצף ואזוב בין חריציו. הבית ריק, מחכה למכירה, עוד מעט יגיעו הבולדוזרים וימחקו קירות וזכרונות לטובת  שלוש קומות, מרפסת אנגלית, קצת שטח גינה מעוצבת, אולי בריכה, אולי לא, הרבה עיצוב כנהוג בימינו וגם חיים וזכרונות חדשים

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a9-%d7%aa%d7%9c-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%9a

/%d7%a9%d7%a2%d7%a8.

.

ובכל זאת….

על קיפול כביסה, מגדר ועתיד

.

 .
  .
 קפלנו כביסה, היא קצת ברשלנות, אני בדקדקנות.
.
.
– אבל כדאי לך להשתדל זה חוסך מקום ובאלאגן בארון
.
– ככה אני מקפלת, נו אמא, כל פעם מחדש…?
.
– כן, נו, בכל זאת את אשה ועוד יותר קרוב מרחוק תצטרכי ל…
.
– ס ל י ח ה, מה זה שייך לזה שאני אשה?!
.
– אופסססס ס ו ר י. את לגמרי צודקת, ממש לא התכוונתי לזה כמו שזה נשמע.
.
.
.
ומאז זה לא מניח לי.
.
אני באמת לא מאמינה על עצמי, למרות ש, מילת כבוד שלי, הכוונה שלי הייתה ש:
.
היי, עוד מעט את אדם מבוגר, בטח תגורי לא בבית, ותצטרכי קרוב לודאי לכבס
.
ולקפל את הבגדים שלך לבד, בטח אם זה יקרה בניו יורק על פי התוכניות שלך,
.
אז כדאי שתתחילי להתאמן…
.
ומה שקרה, או בעצם קרו, קרו שני דברים,
.
האחד מעציב קצת והוא לגלות שאני נגועה מעט מי-היה-מאמין באולד סקול שעליו גדלתי
.
( למרות שאני חוזרת ונשבעת שלא היה כלום שקשור לנשים-גברים בהערה שלי ובודאי לא
.
באמונות שלי) שהיי, תגדלי, בטח תנהלי זוגיות ובית ועדיף שתדעי לקפל כביסה כי אחרת מי…
.
והשני המשמח עד מאד הוא התגובה האינטואיטיבית, מיידית, חדה וחד משמעית של הבת שלי:
.
מה זה קשור לזה שאני אשה?
.
ורק בגלל זה אני מוכנה לקפל לה את הכביסה שלה בשבועיים הקרובים

.

.

צף ועולה ונעלם

.

.

אני חושבת (ומרגישה) שמכל הדברים המועילים, מארגנים, תומכים שאני שקועה בהם בחצי שנה

האחרונה עם שני אהובי המבוגרים עד מאד, הדבר הכי, אבל באמת הכי טוב (וכן) שאני עושה הוא

שאני מקפידה להגיד להם שוב ושוב איזה הורים נהדרים הם.

כמעט יום ביומו, באמת.

אני לא אומרת דברי שוא, אני לא מחניפה בגלל זקנתם, מה פתאום,

מה שאני כן עושה, אני לא מתביישת להחצין את האהבה שלי אליהם,

להבין ולזכור במקום העמוק שבי, שכל מה שתמיד יושב בין הורים וילדים, וצף ועולה בטיפולים,

בשיחות, במסעות אישיים, משמעותו אפסית מול מה שבאמת חשוב ונחשב, אהבה ותמיכה וזהו.

זה מה שיחשב בחשבון הימים והשנים המשותפים שלהם ושלי, כל היתר, זניח.

אני מלטפת אותם, או מחבקת, כל אחד לחוד – שניהם צלולים, מתפקדים במגבלות קטנות של

העשור העשירי לחייהם – ואומרת להם את המובן מאליו בקול רם ( לא רק בגלל השמיעה) וברור:

אתם הורים נהדרים, פשוט נהדרים.

כל מילה אמת, יהלום של אמת,

ואני רואה את הפנים שלהם, נוהרים ונרגעים והלב שלי מתרחב משמחה,

ככה פשוט.

וילון דורין

.

עכשיו לכו, צלצלו להורים שלכם, לסבאסבתא ותגידו איזו מילה של אהבה, בטח מגיע להם, לא?

.

אני יכולה להחליט שלא

.

.

אם אספור את מספר הפוסטים שכתבתי בשנות הבלוג הזה סביב שעות הבוקר, שיגרת הבוקר,

הסעות, החזרות, הרהורים בדרך לשם ובחזרה, צילומים, סנדוויצים, אוכל בית ספר, אוכל בכלל,

נשיקות פרידה, חיבוקי נחמה, איחולי אמא, ובאופן כללי כמה התעסקתי כאן בחווית בית, אמא,

ילדה, בוקר, הייתי מגיעה ללא מעט אני חושבת, אולי אפילו להרבה מהצפוי.

מיד אכניס לינקים כדי להזכר,

ועכשיו זה:

.

במאי האחרון היה ברור שהשעה שבע אפס שבע מפסיקה להיות השעה שהבית הזה מתעורר

ומתחיל לתפקד. בחינות בגרות, חודשי טרום גיוס, טירונות, קורס, צבא, העתיד השתנה,

זה היה ברור, וקצת (ממש קצת) נוגה, ההבנה שתמה תקופת ילדותה נערותה של זאתי משוש

ליבי, שהחיים המשותפים הפשוטים ומשורטטים מראש שלנו הסתיימו בצורתם הנוכחית

ומה שיבוא מעכשיו והלאה יהיה לו זמן, רגש, וטעם אחרים.

WeLL,

בשלושת החודשים האחרונים הייתי לבד בבית, חוץ מביקורי סוףשבוע מועטים שהוד הצבא

הסכים להעניק לטירוניותיו וחניכות הקורס שהלואי ויכולתי לעבור בעצמי, זאתי חיה את חייה

(הקפואים) בשדות הצבא, והבקרים שלי, המקרר שלי, סל הקניות שלי ואני עצמי הסתגלנו

בהדרגה למדדים החדשים, לשקט החדש, לתחושת חופש פנימי ישן/חדש – כי פעם היינו רק

אנחנו, לפני שהפכנו לאמא – ובלי קשר לכמות האהבה, האמפטיה מול ימים חדשים שעוברת

הילדה שלי – בת יחידה במיוחד נא לזכור – שלומדת לחיות עם המון ילדות אחרות של אמהות

אחרות (ואבות), דאגה מסוודרים חסרים, סערות ממוטטות אוהלים, וטלפונים שאפשר לקבל

רק מהטירונות, היה אני-מעיזה-להגיד לא רע.

זה נכון שבדיוק אז,

כמעט באותו יום קרסו הורי אהובי למשבר זיקנה/בריאות דרמטי ומלמד ונדרשו חודשיים

שאין בכלל לדרך לתאר את מסלול הדאגה, סידורים, רופאים, טפסים, פקסים, בהלה,

אשפוזים, שיקומים, מטפלות, ובעיקר ריכוז במטרה ואין ספור סידורים וארגונים עד שהכל

נרגע וסודר לפני חודש, ובכל זאת, גם בתוך מהומת סבא סבתא,

החופש הפנימי שלי הזדקף. באתי, הלכתי, חזרתי, בשלתי, סידרתי, הכל היה ברצוני בלבד,

מותאם לי ולחיי שלי עם נגיעות זאתי בטלפון והתגייסות מלאהלשישבת מפנק ומלא כל טוב

אמא וזאתי ובית.

.

ועכשיו, כשכל הסערות נרגעו, התחילה שוב שיגרת בוקר.

זאתי משרתת ביומיות כמו שלמדתי שקוראים לזה.

יוצאת בשבע בבוקר, חוזרת בעשר בלילה, קבוע.

ואני מתלבטת מה לעשות עם הבקרים.

להתעורר ברבע לשבע להכין ארוחת בוקר וסנדוויץ (לא ההוא) וירקות חתוכים ותפוח, ולהרוויח

רבע שעה של החיים שלנו – אוי, פעם הייתה לי תוכנית שכל כך אהבתי בשם "החים שלנו" –

עם פטפוטי בוקר, אינטימיות בית, מחשבה, רעיון, החלפת דעה, הצצה לכותרות, שיגרה וחיבוק

(אם יש רגע), שמחה עמוקה בלב להציץ עליה גאווה זאתי, פשוט גאווה, כשהיא מזנקת אל יומה

וחייה, עם מי שלא תהיה כאן ככה עוד המון זמן. 

עוד שנה,

שנתיים,

שלוש והיא לא תהיה כאן ככה בפשטות ביום יום,

או,

להחליט – וזה דורש החלטה – שארוחת בוקר וסנדוויץ וירקות היא יכולה להכין (כמובן) לעצמה,

ושאחרי חמש עשרה שנות בוקר שיגרתיות, פה ושם סיזיפיות, רוב הזמן נעימות, אני יכולה

להדק את השמיכה סביב עצמי ולא להתייחס לבוקר שלה?

.

החלטתי לא להחליט,

החלטתי לתת לבקרים להחליט בשבילי.

בבוקר הראשון, התעוררתי לבד, קצת אחרי ששמעתי רחשושי בוקר שאני לא רגילה לשמוע,

אז כבר קמתי כמובן, הכנתי ארוחת בוקר, שמחתי שיש עדיין ניירות פרגמנט ושקיות נייר

חומות לאריזה. סינדווצ'תי, קילפתי, ארזתי, חיבקתי, איחלתי בהצלחה וחזרתי למיטה.

בבוקר השני שוב התעוררתי בעצמי,

הבוקר בוקר הוא הבוקר השלישי, וכן, כמו בימי הגן וביה"ס, אחרי ארוחת בוקר, סנדוויץ,

נשיקה, הנה, אני עם הקפה הראשון, מול המחשב, כותבת פוסט.

IMG_0010

 

.

יום משפחה, מכל סוג, מין, וקומבינה שמח

.

 

 

 

מיוּתַרוּת

.

דבר שאני מגלה דרך ההורים המופלאים שלי וזקנתם – הם בני מאה שמונים ושתיים ביחד –

בשבועות האחרונים בהם אני צמודה אליהם קצת יותר מהרגיל הוא המיותרות של כל כך

הרבה דברים.

ספרים שנקראו נמסרים.

שטיחים מגולגלים ומאופסנים.

הרהיטים מעשיים, הנוי והאסתטיקה, במקום אחרון בסולם העדיפויות.

הבית הולך ומתרוקן, הופך פונקציונלי לחיי שניהם בלבד (להוציא שולחן האוכל הגדול).

השיער קצר וקל תחזוקה, הבגדים נוחים, מחממים, לא מסורבלים ואין צורך בערימות בארון.

תתני, תמסרי, תעבירי.

שמפו נעים, מגבת יבשה, בית חם, זה חשוב.

דברים חדשים, מבגד עד כורסת טלוויזיה נתפסים כמכבידים, לא באמת הכרחיים אז בשביל מה.

ההתפנקות עוברת לאהבה, שמיכה רכה, ריבוע שוקולד טעים,

מוסיקה באוזניות, ישיבה צמודה על המרפסת, ליטוף אוזני הכלב שלהם, 

לקרוא עיתון (הוא), להכין מרק (היא), שיח השושנים שלו פורח, האפונה הריחנית שלה מבצבצת, 

פומלה מקולפת, תה ועוגיה ולשבת יד ביד.

תנו להם, ולא חסר להם דבר, אבל באמת.

 

.My favourite day-Winnie the Pooh Quote-Quote of the day-Winnie the Pooh and Piglet-Posted-on-Holly-Main-Comic-and-Illustration-Blog

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מעורר מחשבה, הרבה מחשבה.

/

אינסטינקט ועצב

...

.

תמונה 4

.

בלי להיות מושי מדי,

הבית ריק באופן מוחשי ואינטנסיבי, ואינסטינקטים בני ארבע עשרה שנים פועלים ואינם מרפים (עדיין)..

אני מתעוררת וקמה מהמיטה בזהירות לא לדרוך על השטיח הבהיר שישן למרגלותי ובגלל חרשותו (ה)לא שומע שאני מתעוררת.

אני פותחת את הדלת כדי להכניס את העיתון הזרוק על השביל ומחזיקה את הדלת פתוחה עד שהיא

תדדה החוצה.

אני סוגרת את הפתח למטבח אחרי בתנועה אוטומטית כדי שהיא לא תאכל לאחותה הקטנה והמיללת

חתולית את האוכל.

אני סוגרת ונעצרת כמובן, את הפתח לסלון כדי שהיא לא תקפוץ על הספות בלילה (אין לי מושג איך היא

הצליחה לאחרונה)

אני מעיפה מבט במקום של הקערות אוכל מים לראות שיש מספיק מים (כאן גם היה אוכל לאורך היום

בניגוד להמלצות)

אני מזיזה את כסא המחשב ל א ט לאחור, יש סיכוי לא רע שהיא מרוחה שם למטה כשאני כותבת.

אני לא סוגרת עד הסוף את דלת חדר השינה שלי כדי להיא תוכל לשוטט בלילה בין החדרים.

אני בודקת חזור ובדוק שהשער סגור היטב כדי שהיא לא תצליח להזיז אותו עם האף שלה ותשוטט

קצת בשכונה.

אני בודקת כמה אוכל נשאר בשקית במזווה, כמה ממתקיה יש בשקית ליד מכונת הקפה.

אני שוכבת בסלון, רואה סרט ושולחת יד שמאל למטה ללטף ליטוף חטוף ומהיר.

אני מביטה סביב בסביבות שש שבע לפנות ערב לחפש את הרצועה האדומה ושקית ניילון.

אני ניגשת לאחורי החצר ומביטה למטה למקום שבו האבן האפורה מכסה אותה.

לולו איננה והבית כאן נורא נורא עצוב.

תמונה 3 (1)

.

.1999 – 2013

.

.

.

קיץ

.

פרחים צללית מוקטן

.

נסיון ראשון ולא אחרון # אורז מלא

.

.

בשבוע שעבר אכלנו צהרים באיזו בר בריאות ומי יודע למה הזמנתי את המנה שהשתיים האחרות

הזמינו, היה ממש, אבל ממש לא רע, אפילו טעים, בלי קשר לבריאות, אז אתמול דחפתי חבילת

אורז מלא לעגלת הסופר והיום, בעודי מרותקת לבית מטעמי זאתי מתכוננת לבגרות ואמא משנעת

דברים טעימים ומעודדים לחדר הסגור החלטתי (בלי קשר לחזה עוף, פתיתים וירק שזאתי קיבלה)

לנסות להכין את מה שבזכרון שלי היה עד לא מזמן עיסה חומה ודביקה.

אבל בימינו, כמו בימינו, איך תעשי משהו בלי להתייעץ קודם עם חבריך/ותיך הוירטואלים?

רק שבמקרה שלי רובם הגדול מאד מאד הם אנשים שאני מכירה כך שהרגשתי שאיש או אישה

לא יפילו אותי במלכודת הבריאות הנוראה, אז קבלתי שפע  עצות בפייסבוק ויצאתי לדרך.

כמו בכל דבר, גם הפעם, הפרעת הקשב הנחמדה שלי מאפשרת לי חופש פנימי (הנשען עליה

כמובן) לעשות כמעט מה שמתחשק לי ולצאת מזה בשלום (תשאלו את המורים שלי והמפקדים

שלי) אז ערבבתי עצות, מתכונים ושאר עניינים, והרי היא, התוצאה, המנה, הוא, האורז החום

לפניכם הצעת הגשה ראשונה ומשתדלת שכללה גם סויה וסילאן מעורבבים קלות וקצת

פטרוזיליה, ככה לקישוט וקורטוב טעם  גזורה למשעי.

היה טעים, הנה הWaze למנה:

אורז עגול מלא ומוקטן

– כוס וחצי אורז חום,

אה, והוספתי חופן חיטה שיש בבית,

השרתי בקערת מים, שעה, שעה וחצי. החלפתי מים פעמיים,לא בטוח שצריך.

בינתיים (כמו שאומרים) בסיר לחץ עם הקרקעית המוצקה (כמו שאומרים) טגנתי שני בצלים

גדולים חתוכים בתנין עם החותחן הגדול וחמש שיני שום כתושות בשמן זית ל א ט ל א ט.

– כשהבצל והשום  הריחו כמו שהם יודעים, הוספתי ארבע כוסות מים (כוס המדידה הייתה כוס

מים לא גדולה במיוחד ובה מדדתי כמובן גם את המים), כפית מלח, כמה סיבובי פלפל שחור

וזיפ קטן של שמן זית. סיר לחץ הוא המצאה נפלאה, לא צחוק. על אש גבוהה, ברגע שהתחיל

הלחץ הנמכתי את האש, שש עשרה דקות בדיוק כמו שקראתי איפהשהו, אחרכך עוד עשר דק,

רבע שעה, אני חיכיתי שעה – אף אחת לא הייתה כאן רעבה –

בינתיים

– קשיו, שקדים, אגוזי מלך, ערמונים בואקום נכנסו לשקית ניילון וקבלו על הראש בעדינות יחסית

עם מערוך עד שהפכו לחתיכות בגודל נעים ללעיסה (את הערמונים חתכתי בסכין למען האמת)

ונקלו עם מעט מלח על מחבת ברזל יבשה.

– פטריות נחתכו ונחרכו/טוגנו על מחבת עם טיפטיפה שמן עד ש"התייבשו" וזהו.

.

כשהיינו, סופסופ, רעבות,

סדרתי אחת ככה כמו בצילום למעלה ואת השניה אחרת,

בצלחת עמוקה, את האורז החמים ישר מהסיר ועליו שפע טובין עם קצת שמן זית ומלח גס.

היה טעים, יהיו עוד נסיונות, אין ספק.

.

לזכור, לא מתאים לילדים קטנים, המון אגוזים וכו.

.

ומבחר מתכוני הבית לכבוד החופש הגדול: בולונז. מרק עוף. נודלס. פנקייק. עוגת תפוזים :)

.

.

לילה סוער ואייפון

.

לילה סוער13

לילה סוער21

לילה סוער רבועים11

.

 

משימה אדומה ואייפון

.

המשימה: תוך רבע שעה יש לצלם גלריה שתמלא את מסך האייפון 6×4.

הצבע הראשון לפניכם.

אדומה

יהיה המשך, בטח יהיה.

תנסו גם,

זה FUN

.

כבר חושך

.

.

כבר חושך והבית מסודר חלקית,

ריח הבישול של השכנים עם החומה והעוזרת הלא חוקית מכביד את האוויר, אני מנסה להתעלם,

ולהתרכז בסתיו, בחושך שמגיע הרבה לפני הזמן, בג'אז שמתנגן כי מישהי עדיין לא חזרה מבית הספר

למרות שכבר ערב וכשהיא חוזרת מנסים לנפק לה שקט ורוגע כדי להזדכות על הרעש שהיום מייצר.

הכלבה כבר עיוורת לגמרי ומתנשמת בכבדות אבל הזנב שלה צעיר ומרוצה בטיול הקצר אל השביל

שלה מדי ערב וכשאנחנו חוזרות והבלונדה היללנית מנצלת את החוש החסר לדעתה לכלבה ומזנקת

עליה בציפורנים שלופות, סופסופ יש לה סיכוי לזכות במלוכה, אבל נביחת הגערה מזכירה לה מי היא

מי בסדר השלטוני בבית הזה.

הפוך הדק כבר מכסה את המיטות של שתינו, ומרק על אש נמוכה מסמן חילופי עונות ותפריטים.

איזה חורף יהיה כאן השנה אני מסוקרנת.

ניעות רבות נוכחות כאן בחודש האחרון,

שלי, שהנעתי במו מילים ואומץ, שלה,

וגם שלנו, אנחנו ההולכות ומגדירות את עצמנו תוך כדי תנועה וסערות.

זה חדש, זה שוב דורש הגדרות לא מוכרות הגיל הזה,

וכולם מנסים להסתגל לרוחות החדשות, הפוסט ילדִיוֹת וטרום בּוֹגרוּת,

רוחות סתיו חדש או אולי רוחות אביב נעוריה,

שלפעמים מרגישות כאילו הן רוחות אמצע  חורף, שיא הסערה, ולא תחילתו.

ואני חושבת עליה יושבת באוטובוס, היא יצאה מהבית לפני שלש עשר שעות,

בטח עייפה ומוצפת, והמוסיקה באיפוד מבודדת אותה מעט מפַּנִים ואנשים,

ואני שמחה שאני בבית,

ואני שומעת את הכלבה נובחת את נביחת ההנה-איה-חוזרת-הבייתה-אני-מאושרת-ממש

ואני חושבת שגם אני שמחה שאני מחכה לה כאן, ככה,

בדיוק ככה,

וקמה והולכת לחבק אותה.

.

.

.

.

.

.

.

מי מכם שרואה פרסומת נגד ריטלין בתחתית הבלוג שלי, יש הרואים, אני דווקא לא, ואני גם,

כזכור, מאד מאד בעדו ונגד הסיינטולוגיה ושאר הבלי שקר ושטיפת מוח # אל תאמינו לזה.

.

.

.

.

החוק של אמא של איה # שעבד מצויין

.

.

כשזאתי הייתה קטנה, בגיל שביקורי חברות הדדיים התחילו להיות מרכז החיים,

בגיל של "אני מחליטה עליך" מול החברות, והחברות מולה,

בגיל שמצאתם את עצמכם מדקלמים על אוטומט, כי ככה זה מנומס ומקובל, לחנך את הילדים

שלכם להיות מנומסים, מתחשבים, הדדיים וסובלניים, שיגדלו להיות מבוגרים כאלה:

"היא אורחת, תני לה לשחק עם הבובות שלך"

"היא אורחת, תני לה להחליט במה תשחקו"

"היא אורחת, תוותרי"

ועוד ועוד מלמולי אוטומט דידקטטיים ומלאי כוונות חינוכיות טובות,

אני זוכרת שכשראיתי, גם אצלנו וגם בביקורים אצל אחרים את רמת התסכול של הילדות/ים,

את התקפות הבכי, כעסים, ריבים ובעיקר את חוסר ההבנה:

"אבל זה שלי"…. הבובה, החדר, הצלחת אוכל האהובה…

חשבתי כמה זה לא הגיוני. מצד אחד הרצון לתת לה/ם הרגשה של "הבית שלך הוא הטריטוריה שלך, שלנו.

זה מקום הכי, אבל ממש הכי בטוח בעולם"

ומצד שני כשמגיעה אליך חברה, טובה ככל שתהיה, בת גילך, את נדרשת, עלמת חמד בת שנתיים או שלוש לסגת,

לתת לה בחיוך לגעת ולשחק בכל צעצועיך היקרים לך כל כך ולוותר לוותר לוותר כי

" היא אורחת" כי "זה מנומס" כי "זה שלך ואחרי שהיא תלך זה ישאר שלך אז מה זה משנה".

וחשבתי, כמו הקו הכללי שלי בהורות, בטח בגילאים הקטנים,

שיש המון זמן ללמוד ולהפנים ולציית לחוקי הנכון ולא נכון בעולם המבוגרים

וכלכך מעט שנים להיות ילד על כל מה שזה מאפשר, כולל להיות מלך עולמך המצומצם,

כולל להרגיש שאתה כ ן מחליט פה ושם על דברים, ובכלל, אז חוקקתי חוק חדש.

החוק של אמא של איה שאמר בדיוק ההיפך, ובכל זאת גם הרגיע את המארחת הרכושנית

– כמו כולנו –

ל צעצועיה ועל רצונה להרגיש חזקה, גם בצדק לדעתי,

בטריטוריה שלה וגם את האורח/ות המתוסכלות שלה ובעיקר החזיק החוק הזה,

ותפעל באופן מעורר התפעלות, נשבעת, שנים של ביקורים חסרי, טוב לא להגזים, בכל זאת מדובר בבנות מלוכה,

כמעט חסרי עימותי טריטוריות ורכושנות,

והוא אומר, טוב אמר, זה היה מזמן, ככה:

אני מחליטה עליך ועל הצעצועים והמשחקים בבית שלי,

ואת מחליטה עלי ועל הצעצועים שלך והמשחקים שלנו בבית שלך.

ויהי שקט. שנים רבות.

שתיים בטריטוריה משותפת. שם זה דווקא היה פשוט מההתחלה....

.

נ. ב.זכרון שהתעורר מקריאת הטור של דנה ספקטור היום.

.

פיטנגו בארבעה טעמים, לפחות.

.

זה התחיל בגיל שנתיים אני חושבת, באפריל.

הגדר בבית ממול – זה שנהרס כמובן, כמו רוב בתי השכונה – הִתְכַּתְמה בכתמים אדומים וגדולים.

אחרי שטעמנו אחד, עיגול ארגמני ומתוק כמו שרק פיטנגו מתוק יכול להיות, אחרי שחצינו לשניים,

הוצאנו את החרצן הגדול, נתנו לה לטעום בפעם הראשונה, וראינו, כמו שרואים ברגעים הקסומים

האלה שתינוק טועם טעם חדש ומיד רואים על הפרצוף הזה אם כן או לא, ראינו שאין ספק, מדובר

באהבה מטעימה ראשונה, אז נכנסתי לשכן המבוגר-שלא-נגיד-זקן ונחמד שגר שם ובקשתי רשות

להכנס ולקטוף. הוא הסכים כמובן ומאז היינו פושטים על הגדר שלו ומערימים צלוחיות אדמדמות

אפילו יותר מהכלניות של שושנה דאמרי.

אחרכך הגיעו הבולדוזרים וטרקטורים והרסו את הבית, המחסן והגדר המתוקה ההיא,

וגם מי שקטף איתנו פיטנגו לא גר כאן יותר,

אז נשמנו עמוק ויצאנו מצויידות בכלבונת, עגלת טיול – בשלב ההוא – ונחישות למצוא מקורות

חדשים. זו לא הייתה בעיה גדולה למען האמת, השכונה שלנו משופעת בגדרות פיטנגו, אבל אחרי

מחקר בין חמש עשרה שנה אנחנו יכולות להצביע בבטחון – לא שנעשה, המדובר ברכוש משפחתי

כמעט – על ארבעת השיחים המניבים את אלה שהם הכי, אבל ממש הכי הכי מתוקים.

מאז באפריל אנחנו יוצאות לרוצה לצאת לסיבוב פיטנגו?

בטח!

לפחות פעם בשבוע, לפעמים יותר.

לפנות ערב, בלי לולו, עם קופסת פלסטיק וחיוך פנימי משיגרה מוכרת ומרגיעה אנחנו יוצאות לשיטוט

בשכונה וציד אדום. מסלול קבוע. עצירה ראשונה, הגדר של אריאלה המבשילה ראשונה

אחרכך ממשיכים לשיח שעדיין שורד בבתים ההרוסים, הוא זה שאני מעדיפה את טעם פירותיו.

היא מעדיפה את הגדר של הבית שאחרי הבית של מיכאל וליאן ועובדת קשה לקטוף את אדומיו כי  הפיטנגו

מתחבאים היטב בדרך כלל והדרך היעילה לצוד אותם היא להתכופף ולאתר אותם מלמטה, ככה:

ואז, אחרי חצי שעה בערך של שיטוט, איסוף ושיחות "על הדרך" שהן בדרך כלל הטובות מכולן, וקופסא

כמעט מלאה, כשמתחיל להחשיך, אנחנו עוצרות לרגע בגינה השכונתית, שם ליד מתקני הספורט יש גינה

קהילתית מלבלבת שדור חדש של הורים וילדים קטנים מתפעלים, ואנחנו, אני למען הדיוק, קוטפת כמה

ענפי רוזמרין, זעטר, טימין ואפילו גרניום שאין לנו את הצבע שלו להנבטה…

.

ומה שנשאר הוא לחזור הבייתה, לשטוף אותם, ולהיות כל כך, אבל כל כך מרוצות.

.

בשכונה

. בין ערביים בשכונה הוא זמן נעים. לפעמים אני עוברת בבתים בודדים שנראים עדיין כמו הבית שלנו, לראות שהם עדיין שם, לא נהפכו לבתים עם חלונות מאורכים וחללים ריקים כמו בתים וארכיטקטים מעכשיו. .. לפעמים אני לוקחת את לולו לנסות, ולהכשל, בהברחת חתולי רחוב מדושנים או ציפורים

לפעמים אני מציצה

. פולשת למחסנים ובתים שכבר אינם, ואחרכך, חוזרת הבייתה. . ח ג ש מ ח. .

בתים שבורים

.

.

. אני מכירה אותם למעלה מעשור, משיטוטי אחר הצהרים עם זאתי בשכונה.

שני בתים שבורים ומנותצים, כמעט בלי שריד למי ומה היו פעם כשפעמו בהם חיים.

היה שלב שהשתלטו עליהם צעירים סוערים וחסרי בית, רואים בשברי הרהיטים והגרפיטי.

אחרכך הגיעה הגדר שהעלימה אותם מעיני.

היום כשנהגתי ברחוב ההוא, לפעמים אני חוזרת הבייתה בדרך עקלקלה בתוך השכונה,

לראות מניינים, הגדר הייתה מקומטת ומונחת בחלקה על החרציות והחובזות המכסות את החצר,

הניילון שכיסה חלונות חשופים רשרש, הקירות חשופים ומגלים שכבות חומר וצבע רבות,

ולא היה זכר וסימן לכלום, חוץ מכורסא, כמה ציורי גרפיטי על הקירות, בית בובות מחליד, וקירות. קירות מקולפים ומרוסקים בכל כך הרבה יופי, וחיים. וחשבתי מי היה חבר של הילד בחלון שממול, אם. וטפסתי במדרגות מתעקלות בחן וסגנון שלא ראיתי הרבה זמן בבתי העכשיו. . וידעתי שהילד שיגור בבית החדש שיבנה כאן אחרי שהקירות הקלופים והיפים האלה ימחקו יחייך לחבר בחלון הסמוך בדיוק כמו הילד ההוא, מהבית הזה שאני מתעדת כרגע את קץ חומריו, כי חיים. אפקה. מרץ 2012 .

סרבתי לענות, גם לעצמי

/

המקום הכי אישי בבית בעכשיו הגלובלי, הוא זה, אני חושבת


.

היום מישהו שרק הכרתי שאל אותי, כמה שעות ביום את ליד המחשב? כולל ה כ ל שאלתי, צילומים,

כתיבה, מיילים, בלוג, רשת, פייסבוק, שיטוט, גלישה, סקרנות, סיבובי גלריות אוןליין וכל היתר….?

כן הוא אמר.

סרבתי לענות.  גם לעצמי…

.

.

בבוקר

.

.

.

עוד

.

מה שהיה

.

בדרך ראיתי את העבר, ההווה והעתיד בפריים אחד.

מה שהיה,

מה שהורס,

ובאופק, מה שכנראה יהיה.


אז צלמתי קצת, ממש קצת


כי בעוד כמה ימים,גם זה לא יהיה…

.

.

תמונת מצב, 18 ינואר 2012, ערב

.

.

כבר ערב וקר. ילדה מצוננת. חתולה מייללת. ילדה מכוסה על הספה בסלון, קוראת. מרק עוף תכף

חם. אטריות. שקדי מרק. אמא מצוננת גם. טשיו'ס. תה מהגינה. עוד מעט נראה פרק מ"פרנטהוד" –

מומלץ לביחד הורים ילדים, ב"יס". כלבה זקנה מגרדת בדלת. אמא לובשת מעיל פוך "של חו'ל" ככה

הוא עבה וחם ויוצאת לסבוב קצר במיוחד. בויילר מודלק. מזגן גם. סלט ירקות, ויטמינים, שוב תה.

יום רביעי הוא יום נחמד ופשוט בדרך כלל. גם היום, למרות הצינונים האלה,

אחרי הכל, אנחנו בבית.

.

מה שמסתתר במגירות של אמא שלך

.

כשהשולחן מפונה, הנכדים נכדות וכל היתר שרועים מול החדשות, קצת לפני המי-רוצה-תה ופינוקי

השולחן אני מחליטה לחטט לה בארון. אני אוהבת לחטט בארונות, מחסנים, בתים לפני הריסה,

וקופסאות וזכרונות וחיים מכל הסוגים ופעם בזמן אני מגיחה כמו נמיה זריזה וצדה משהו, הנה,

בשבוע שעבר בקרתי את אחותה הקטנה, מעל שמונים נכון, אבל עדיין הקטנה, וזה היה השלל:

.

נו, אמרתי לעצמי היום, זמן לחזור לעומקי ארונותיה של אמא שלי גם, ושאלתי רשות והיא הסכימה בחצי

פה, והייתה בסביבתי ליתר בטחון, בכל זאת אף-פעם-אין-לדעת-מה-יכול-לקרות-עם-הילדה-הזאת.

ופתחתי קופסאות ארוכות וריקות, וארנקים שקניתי לה לפני שנים והם עדיין בעטיפה המקורית שלהם כי

שלי-הכי-נוח-לי-רחלינקה- אולי-תשתמשי-בו-עכשיו? ואז ראיתי קופסה שהכרתי מניירות הצילום וחדר

החושך ופתחתי אותה בלי ציפיות מיוחדות ושם, מקופלת כמו בפעם הראשונה או האלף אם מתבוננים

לעומק על הקיפולים, במקום מטפחת, צמיד או פתק אהבה ישן שהיא כתבה לו או הוא לה, הבליחה לי,

ועדיין, מול העינים היסטוריה משפחתית, ולא רק,  במלוא עוצמתה:

.

מעולם לא ראיתי אותה. זו מודעת האבל של יוסף ברי'ל, האח של סבתא שלי, זה שהיה חלוץ אמיתי,

שהגיע עם אחיו לארץ ישראל בזמן שהחצי השני של המשפחה היגר לאמריקה ההיא, ונהרג בתאונה

שעד היום לא ברור אם פיגוע על ידי פועלים ערבים ע'ע אחותו או תאונת עבודת ע'ע מודעת האבל.

23 מאי 1932  ציבור הפועלים נ ד ר ש להגיע להלוויתו. סולידריות, פעם זו הייתה מציאות.

רווק, צעיר ועל פי הצילומים הבודדים גם כחול עינים ויפה תואר. דוד יוסף קוראת לו אימי.

.

אז דברנו קצת וסיפרנו לנוער מעט על יוסף וחיפה ושאר ענייני ציונות,

אבל אני, הייתה לי משימה וחזרתי לארון.

ואכן זה לא לקח יותר מדי זמן:

– אני יכולה אמא?

– את זה?

– כן.

– את באמת רוצה את זה? זה ישן

– כן.כן. אני יכולה?

– כן, את יכולה.

– יש!

.

אז אני לא יודעת איך התחילה השבת שלכם,

אני רק יכולה לקוות, ולאחל לכם שהיא התחילה מצויין כמו שלי :)

.

רוחב התחושות

.

.

.

כבר לפני שעה היה אמצע הלילה. הגירוד בדלת היה רמז גדול, וגם הנביחה שהיא נובחת.

אני פותחת את הדלת ומריחה ריח חדש. צונן ומפתה מדי.

מושיטה יד למפתח ולרצועה שלה: בואי, טיול הפתעה.

היא מזהה את הרצועה, מסתובבת על ציר זנבה ונובחת כמו שרק היא יודעת,

שששש…

אנחנו יוצאות.

השכונה שלנו שקטה מאד גם באור יום ובכמעט-שתיים-אחר-חצות-ערב-שישי-חג אפשר לשמוע

אפילו את הקיפודים – אני לא זוכרת אם הם מצייצים או נוחרים קלות אבל שתי האופציות מאד מאד

נחמדות בעיני –

ולראות איך בתי השכונה הישנים, המרובעים ברובם כמו זה שלנו הפכו אחד אחרי השני, כמעט בלי

הפסקה, למפלצות ארבע קומות, בריכות, סבכות ברזל ועצי פרי מוארים מתחפשים לטוסקנה לעניי

נפש מגלומנים.

אין לי כלום נגד בתים גדולים, ככל שיהיו, אבל מה עם מעט מידתיות, שלא נגיד טעם טוב.

עוד מעט לקיפודים בכלל לא יהיה איפה להסתובב ולטרוף את הטרפים הקטנים שלהם או

להתחבא בשעות האור, ואז – אני חושבת לעצמי באנוכיות חסרת בושה – יש סיכוי שאז

הם יגיעו כ ו ל ם לחצר שלנו ואת, אני אומרת לכלבה הזקנה שלי בקול רם, בכל זאת

הרחוב ריק ואיש לא שומע, את, ממש, אבל ממש לא כדאי  לך לנסות להתעסק איתם.

פה ושם יש חלון מואר באור לילה וכשאנחנו מגיעות למגרש הריק בסוף השכונה,

זה שהרסו את הבית משנתון הבית שלנו אבל השאירו את עץ המנגו הצומח בפינה –

צר לי, אין מילה אחרת למרות ששנות השמונים כבר הרבה מאחורינו – אני מפלחת אחד

שניים לטובת העונג.

הירח יפה הלילה, הגופיה הדקה כבר לא מספיקה, הסתוו כאן

ואני כל כך רוצה לראות קיפוד.

.

.

רחובות ריקים, אוויר צונן, שקט, חושך והיין הטעים ששתיתי לפני אפשרו ללב שלי להתרחב,

לפוך הדק שלי להיפרש סוף סוף על המיטה, ולרוחב התחושות, להתרחב.

.

עגנון, ראנד והרולד רובינס נפגשו על המרפסת

.

.

.

החלון הגדול שהיה חבוי מאיתנו בוילון מתחילת הסתיו נגלה לעין הבוקר על כל כתמיו וסימני המים שהגשם

צרב עליו. גם צידו הפנימי אם נודה על האמת לא ממש בהק בצלילותו. וילון, מנקה ערמומית, מבוגרת לא

אחראית וזאתי שממש לא מבינה מה זה משנה אם לא רואים את זה בינכווכה אימי, הן כל הסיבות.

בקבוקמים כחולים, אני עדיין לא מבינה למה כל מנקי הזכוכיות למיניהם מכילים מים כחולים, ועיתונים.

אל תקרעי את גלריה של שישי מותק, ליסה תעלב, וחוץ מזה, תזכרי את הפטנט של סבתא יפה.

והתחלנו.

התזה, פיזור, ניקוי ואז מתכווצץ העיתון אל תוך ידה, או ידי, ומתחילים, אופס, מתחילות.

אנחנו מעמידות את כפות הידים שלנו זו מול זו כשהזכוכית הרטובה ביננו ומנסות לתאם תנועה וקצב.

אחד מהתרגילים הראשונים כשלומדים משחק הוא תרגיל המראה – את עומדת מול בן זוגך לתרגיל

וחוזרת כמראה על תנועותיו. זה יותר קשה ממה שזה נדמה, אבל כשמנקים חלון ענק בתחילת אביב

זה בסדר איך שזה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

היא תלויה על הסורגים מצידו החיצוני באופן כל כך טבעי נאחזת ביד אחת, ובשניה מבריקה את השמשה,

שאני חושבת לעצמי בעודי מנסה לתאם את קצב ותנועות הידים שלנו, מעגל מעגל סטופ. מעגל מעגל

סטופ, שנה כיוון, שיתכן שאני מגדלת לי כאן גורת קופים מוצלחת במיוחד.

– יש לך מזל

– שמה? היא שואלת

– שלא היית ילדה בבית של סבתא לפני פסח

– למה? מה היה?

– מה היה הכי מה?

– תבחרי

.

– מה היה הכי מעצבן ונעים ביחד?

– נניח היא עונה בטון ההוא

אבל אני מזהה סקרנות, בכל זאת צריך לגמור עבודת שורשים עד סוף החפש:

אז ככה,

בערך שבועיים שלושה לפני פסח סבתא הייתה נכנסת למצב שאין לי ברירה אלא לקרוא לו

קדחת. אי אפשר היה לדבר איתה על כלום חוץ מעל תוכנית העבודה שבסופה, הבית יהיה,

א. נקי אבל זו ממש לא הייתה המטרה העיקרית

וב. כשר, כלומר פרור חמץ ע'ע לחם, קמח, בייגלה וכו' לא יהיה בבית הזה.

.

סבתא ולולי, המנקה רבת השנים ובעיקר הסיפורים והאהבה שאין-לי-מושג-איך-לא-סיפרתי-לך

-עליה-עד-היום היו מתחילות במבצע על פי סדר קבוע מראש.

לכל אחד, אחת ליתר דיוק, היה תפקיד קבוע שהשתנה רק מעט עם השנים.

היה יום שהמיטה של סבא וסבתא הייתה נגררת לחצר,

וכל בגדי הקיץ והחורף והסתיו והאביב היו נתלים על חבלי הכביסה שאת מכירה,

כן, אלה שליד עץ הלימון, והיו חוטפים מכות רצח עם המכשיר הזה נו..זה העשוי עץ ובקצה הוא

נראה כמו קשר.

היה יום שארונות המטבח כלומר מה שבתוכם היו פשוט על שולחן וריצפת המטבח ונרחצים

כאילו אנ'לא יודעת מה עבר עליהם ובתוכם, וניירות חדשים היו נפרשים עד-היום-אני-נשבעת

-לך-אני-לא-מבינה-למה-הם טובים, ולהכל היה ריח חדש.

לפעמים, עד היום, אל תגלי, אני מתפלאה, שכשהארונות מסודרים מבפנים, גם אם הדלתות

שלהם סגורות, מרגישים את הנקיון….נכון?

אבל היום שאהבתי היה היום של הספריה הגדולה.

ספרי קריאה אין טעם לקנות אמרו פעם. חבל.

בשביל מה יש ספריה?!

ספרי קריאה קוראים ןמחזירים, ואם ממש רוצים לקרוא אותם שוב, לוקחים שוב.

אבל אנציקלופדיות, אה…אנציקלופדיות זה עניין אחר.

ואז סחבנו בזרועות חזקות, כשהסנטר תומך ערימות ספרים למרפסת האחורית הארוכה והצרה

והנחנו אותם על המעקה לכל אורכו ואת היתר על הרצפה. אמא הייתה נותנת לנו סמרטוטים

טבולים במים וסבון והיינו מנקים את המדפים ומייבשים ואז היה מתחיל הזמן הארוך.

שעות ארוכות ורכות.

מתיישבת מול אנציקלופדיות, מילונים, אטלסים, מבחר הסיפור – הסיני והאמריקאי האהובים עלי –

אלבומי נצחון, כיבוש ושאר נפלאות, זה יש בשפע. מדפים עמוסים במכלל, ההיא הגדולה,

הבג'ית עם מליוני הכרכים והטכנאי הצעיר – בכל זאת היה שם אח גדול שלמד ביד סינגלובסקי –

ושאר גדולי העולם, ממציאים, מגלי עולם ומה לא…

וביניהם התחבאו כן כן ספרי קריאה שהיו רכוש הבית,

חלקם הושאלו ממקורות אחרים וחלקם פשוט היו.

עגנון, איין ראנד או אפילו אלוהים ישמור הרולד רובינס שהיו מילים אסורות ומרגשות בספרים שלו.

אני מתיישבת על רצפות המרפסת המשובצות כתמי אבן,

השמש מענגת בחום אביבי ראשון את הכתפיים ואמא אומרת תזהרי עוד לא ממש קיץ,

ואני מתחילה.

במטלית יבשה מנגבת ספר – אחד אחד, את כולם, בלי יוצא מהכלל – על ארבעת צלעותיו וכריכתו

ואז מדפדפת את דפיו כדי לאוורר אבק נלכד, סוגרת אותו בנקישה, אוחזת בשתי ידיים ומכה מכה,

שתיים על המעקה, למגר שאריות אבק שהצליחו לחמוק מהטכס השגור על ידי.

ספר ספר עבר את ליטוף מטלית האבק שהשחירה במהירות והוחלפה באחת אחרת, ספר אחר ספר,

דפדופים מהירים ומלאי אבק ומוך שהניבו לפעמים הפתעות.כרטיס קולנוע ישן של אבא ואמא,

צילום מימים רחוקים שאמא שמחה למצוא – באמת התפלאתי איפה הוא, תראי, דודי היה בן שנתיים

וירד שלג בתל אביב! בתל אביב רחלינקה, אי אפשר להאמין –

ואני מצליחה לקרוא מילה, קטע ולפעמים אפילו פרק שלם לפני שאמא מזכירה שזה לא יום כיף,

ויש הרבה מה לעשות, וצריך לנגב שוב את המדפים.

.

– תגידי אמא – אני רואה ניצוץ מוכר בעינים שלה – תגידי,  בימי הביניים, כשהיית ילדה,

לא היו שואבי אבק….?

– אם היית ילדה אז….זה מה שהיית עושה ביום שני בבוקר.

– אבל זה מה שנעשה ביום שני בכל מקרה….

– בדיוק.

.

הפטנט של סבתא יפה

.

.

.

הנוער עשתה מה שהנוער עושה וחצתה בשלווה את השעה האחת עשרה של שנתה ולא הראתה סימני

תזוזה שירמזו על התעוררות. השעה הייתה כבר כמעט עשר והבנתי שהטיול שתכננתי לשדה הגדול עם

הכלבה הזקנה, הנוער הרוטנת אבל נכנעת לאמא שלה ובסופו של דבר מחייכת לזכר שבתות של פעם,

כבר לא יקרה היום, אז החלטתי להכין מרק. את מרק העוף הפילוסופי שלי או מרק אחר…..אפונה?

עדשים?…..האאםםםם….אצל אמאבא היה אתמול בערב מרק עוף מופלא….הצצה מהירה למקרר

ולארגז הירקות הביאה להחלטה ברורה, מרק ירקות. את המתכון, שהוא בעצם תרוץ לצלם את הכל,

אנסה להעלות אחרכך. בינתיים בזמן שהוא מבעבע ומתעבה, בזמן שזאתי עובדת עם חברה על אינפרא

אדום, אני יושבת מול המחשב ומחייכת לסבתא שלי. אני יודעת שהיא מביטה בי  במבט ההוא שלה,

ככה חצי באלכסון, בתבונה שרק השנים מצליחות לתבל בה את נפשינו ואומרת: הגיע זמן, רחלי,

ומחייכת. הפטנט של סבתא יפה הוא כל כך פשוט והגיוני שאין לי מושג למה היום, בפעם הכמעט,

באמת שכמעט בפעם הראשונה, השתמשתי בו. הגיל והתבונה כנראה. כבר אמרתי.

המצרכים והשלבים הדרושים:

1. גליון עיתון פרוש על השיש. עדיף כפול, עדיף כמה שכבות.

2. כל הירקות שצריך כדי להכין את מה שהוחלט

3. כלי חיתוך, קילוף ושאר

.

לעשות מה שצריך. לקלף, לחתוך, לפרוס, לקצץ, לג'ליין או כל פעולה אחרת שאפשר לעשות בירקות או

בבשר או בכל דבר וכל זה או ישר מעל העיתון ע'ע קילוף גזר או מועבר מקרש החיתוך ישר ובאופן מיידי

לעיתון הפרוש. המצרכים בסיר, העיתון נראה כך.

ימינה, שמאלה, למעלה למטה או בכל סדר אחר

לפח. המרק עדיין לא רתח, הכלים כולם בכיור שמולא במים חמים וסבון לפני שבכלל התחלתי, והשיש

שלי, או. השיש שלי נראה ככה:

.

המרק הצליח ממש, מתכון אחרכך, העבודה לבית הספר מתקדמת היטב ואני מתגעגעת לסבתא שלי :)

.

קופסא אחת וזכרונות

.

.

חיפשתי משהו בשביל זאתי והיד שלי נתקלה ונרתעה בגלל האבק,

בחיי שעשיתי פו כזה ארוך כמו שעושים בסרטים ובפרסומות, אבל כבר למדנו שהסרטים והפרסומות

מחקים את החיים, ורק לעיתים רחוקות הסדר מתבלבל – והעפתי, מטאפורית וגם לא את האבק ממנה.

אני מאד אוהבת קופסאות-  כבר סיפרתי – וארגזים ותיבות ומסגרות של תמונות. בכולם טמונה הבטחה

למשהו מרגש, חדש, מופלא. אתמול בבוקר פתחתי קופסא שלא פתחתי שנים, ממש שנים, בסקרנות,

בצפיה בדיוק כמו לפני דף ראשון של ספר, כמו הרגע שהאורות באולם הקולנוע יורדים והכל מיד יתחיל.

מה מסתתר בתוכה,על שריטותיה, סימניה שהזמן חרט כמו שרק הוא יודע, וסודות שהיא לא מספרת ….

.

קבלתי אותה ממי שיתכן יכולה לשאת בתואר הבחורה-הכי -יפה-שהכרתי -בחיי, לי ריצ'ראדס שמה. דוגמנית ניויורקית, חרוכת קול, חרוכת אף וחיים ונשמה טובה ונדיבה שבשלב מסויים נתנה לי בית בבדידות החורפית ההיא. 56 בין השדרה השניה לשלישית היה הבית שלי לתקופה מסויימת, בזכותה. גם בפייסבוק, גוגל ושאר אמצעים לא הצלחתי לאתר אותה בשנים האחרונות, אבל כשפתחתי את הקופסא הבוקר וווווווום, כמה זכרונות וריחות ואנשים התעוררו והתחילו לרקוד סמבת זכרונות – או אולי כדי לדייק נקרא לרקוד בשמו, רוקאנרול סוער ומסעיר – בתוך הראש שלי, ובלב. אז החלטתי שלצאת למסע ממוקד בתוך קופסאת העץ שLeigh ריצ'ארדס הביאה איתה מלואיזיאנה או מדינה דרומית אחרת כשהגיעה לכבוש, ואכן כבשה לזמן מה, את ניו יורק סיטי אלף תשע מאות שמונים אחת שתיים שלש והלאה.

.

.

.

.

.

.

.

.

הדבר הראשון שראיתי ומיד הזכיר לי שעם כל הכבוד למוצא הקופסא, המוצא שלי הוא מכאן, הייתה סיכת הבסיס שלי, גאוותי הגדולה, הכמעט שנתיים – פחות שלושה חודשים מזעזעים בתל נוף, אל תשאלו – מהטובות בחיי עברו עלי בחצרים.

.

וניקיתי ממנה אבק והרמתי את השעון של סבתא שלי, אני חושבת, יתכן ששל אמא שלי שנקרעה הרצועה שלו ואני תוהה כמה הוינטאג' צריך להטמע בתוכנו כדי להעיז לענוד אחד כזה היום

.

ואז ראיתי את הסיכה והסמלים שקניתי במוסקבה אני חושבת, בחודשים הראשונים ממש של הפרסטרוייקה, כשהאופטימיות לגבי העתיד והחיבור עם המערב, ותחושת החופש מתקרב הייתה ממש בשיאה, אפשר היה להרגיש אופוריה ממשית באוויר ובחיוכי המוסקבאים שתרגלו עלינו את האנגלית בחודשים שהיינו שם, נסיון כושל להרים קופרודוקציה אמריקאית-רוסית-ישראלית, ומצד שני השווקים היו אותנטיים כמו הזמן הישן. גן עדן לציידי זכרונות כמוני

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ומשם הוקפצתי על ידי צ'יפ פאונד אחד כמו גם בעזרת יכולת הזכרון האנושי והזכרון הרגשי אל הקזינו הכי הכי מפנק בלונדון נכון לאז, ולימים מלאי כל טוב ושמחה ואהבה, ויינות טובים ולובסטרים משובחים ובכלל…

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועוד ספור אהבה קרץ לי מצעצוע ששכחתי שקבלתי פעם. מזמן, ממש ממש מזמן. אם מחזיקים את החתן

כלה האלה בין שתי אצבעות, ומזיזים את כף היד הם מתנשקים, אז התנשקנו. והתחתנו. הזכרונות שלנו

נמצאים בקופסא מטאפורית אחרת והמזכרת הממשית והיומיומית שלנו תכף חוגגת יומולדת.

.

.

.

.

.

.

.

ומצאתי את הסרט האדום. אני חושבת שזה היה הראשון שקבלתי, והמשמעות של ההתגייסות העולמית האמיתית למען המלחמה באיידס כל כך שימחה וריגשה אותי שהנה, שנים אחרכך, ושבוע בדיוק לפני התערוכה הבאה של הועד למען המלחמה באידס, והעבודה שנתתי בשמחה גם השנה, אני מוצאת את הסרט האדום המקומט ומאובק ועדיין מסמל משהו חשוב כל כך

.

וראיתי עכביש שמצאתי מי זוכר באיזה שוק פשפשים ואיפה ולמה שמישהו יסביר לי קניתי אותו

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז ראיתי שני מצתים ולא הבנתי, אני עדיין לא מבינה איפה הזיפו הזהובה שלי וכאן אני מפסיקה לדבר עליה בגלל הגעגועים לכל העניין הזה. שש, וחצי, שנים, לא צחוק

וכל מיני חתיכות פיצ'פקס שאין לי מושג או זכרון איפה ליקטתי ואיך ומתי ננעלו בקופסא, ולמה.

.

והיו שם גם שקופיות, ושתי קופסות גפרורים ששמרתי לא-זוכרת למה, ואסימון, וטוקן לסאבווי, וכרטיס אוטובוס,ועוד כמה סיכות די הזויות, וקסמי שיניים, ואבנים ששמרתי בבטחון שאזכור מאיפה הן ולמה הן נשמרו או מי נתן לי אותן, ומברק ששלח לי אהוב אחד שבכתיב עברית באותיות לועזיות ולא הצלחתי לפענח וזכרונות שהתעוררו הבוקר בגלל החפצים שהיוו טריג, אבל מצד שני הבנתי שהזכרונות חפונים בי כמו בכף יד סגורה, עד שלא ארצה לא יפתחו, זה תלוי רק בי. אז נשמתי, הורדתי אבק מהכל, שטפתי ונגבתי יפה יפה את הקופסא של לי היפה והנדיבה, החזרתי את הכל, טוב, כמעט הכל, השארתי לי את השעון הקטנטן לבדיקה, לתוך הקופסא ושמתי אותה במקום.

.

עד הפעם הבאה כמובן…

.

בלונדינית וג'ינג'ית נפגשות על השטיח…..

.

.

.

זה קרה לפני עשר שנים בדיוק.

החזקנו את האסופית/היתומה בת היומיים על כף היד, הושטתנו אותה בלב נרגש וחרד להוד כלביותה

וחיכינו לגזר דינה. הנ'ל הריחה את היתומה, הרהרה רגע' לקחה ת'זמן שלה וכן, ליקקה את ראשה.

ברגע ההוא הפכנו לשבט ארבע הנשים. שתי בלונדיניות, ג'ינג'ית אחת וחומת השער והעינים..

.

ככה הן נראו בחודש הראשון:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

וככה הן נראו לפני יומיים בדיוק באותו מקום

..

אחרי עשור של אחיות מופלאה, שינה כרבולית, הגדולה נובחת ורצה לחצר עם כל יללת חתול הנשמעת

כדי להגן על הטריטוריה של שתיהן, משחקי מחבואים ותופסת שרק מי שרואה יכול להבין כמה זה

באמת משחק מחבואים אמיתי, עם התחבאות, הצצה וקינטור של לא ראית אותי ולא ראית אותי.

בזמן האחרון,אחרי עשור קיפצוצים והרמוניה, המבוגרת, זו הרואה בעינה האחת

אחרי סאגה רגשית לא פשוטה, זו שאם הייתי אוהבת קצת פחות הייתי אומרת זקנה,

כבר מאבדת מסבלנותה אל הקטנה ולא מוכנה לישון לצידה, המיטה של הבת שלי נעימה לה יותר.

גם למשחקי תופסת אין לה כוח, או אולי סבלנות,

וכשהג'ינג'ית מנסה לשלוח כפה ולתפוס בפרוותה, סימן ישן לבואי נשתולל קצת אחותי,

לולו מביטה בה בעינה ונוהמת נהמה גרגורית כלבית ברורה: מותק, עם כל הכבוד,

תזכרי מי כאן המבוגרת ובעיקר, אם יש לך שכל, מי כאן הכלבה. עכשיו שקט.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועדיין יש עדיין רגעי ביחד, מלאי נהמות והשתולליות, וציפורניים, ואמא שצועקת תורידי אותן ממיטה שלי,

החלפנו מצעים היום! ושמחה וצהלולים ונביחות וצווחות והנוער, החומה היחידה עומדת לאורך

כל השנים על זכותה לבת ברית כהת שער בבית הזה, דרושים כלב או חתול חומים,

ואני מתרצת את סרובי המוחלט בהרצאות מניפולטיביות על כמה זה גזעני לשפוט על פי צבע,

פרווה או לא פרווה. והנוער שמבינה שמתעתעים בה, אבל בעלת מוסר פנימי גבוה, הגינות בסיסית

ומודעות פי.סי. נושכת שפתיים בתסכול נכנעת בכל פעם מחדש.

ואני?

אני מחייכת לעצמי כמו השמנת שהצליחה לשמור על עצמה הפעם, למרות החתולים:)

.

מסקנה מצולמת:המציע את מיטתו לא בהכרח יִשַן בה

.

.

.

מה כבר עשיתי

.

.

.

מה כבר עשיתי,

לחצתי על השתקת השעון, הוצאתי כלבה שאותות גילה מתחילים לאותת בכבדות התעוררותה או

שמיעתה בבוקר, לטפתי חתולה מתלוננת, הכנסתי עיתון, שתיתי כוס מים, הדלקתי מכונת קפה,

לטפתי ולחשתי פיתויי התעוררות לאורך ישנונית במיוחד, הצצתי מיילים ונכנסתי למטבח.

עכשיו חזרתי מהסעת בוקר פטפטנית לבית הספר ותראו.

הכיור היה צח נקי ומבריק כשהתעוררתי הבוקר, נשבעת.

אני לא מבינה, מה כבר עשיתי?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

שני סנדוויצי שוקולד, כבר לא מיוחדים, לבית הספר.

שתי קלמנטינות נארזו גם.

פרנץ טוסט לארוחת בוקר.

תה עם לימון.

ת'קפה שלי.

בקבוק מים לבית ספר.

בשלתי פסטה מסולסלת, חממתי בולונז, שמתי בתרמוס לצהרי בית ספר.

.

או בקיצור, למה הכיור נראה כך שעתיים אחרי שהתעוררתי אני לא מבינה,

מה כבר עשיתי?!

.צ

ועכשיו גיליתי שכבר התלוננתי תלונה זהה לחלוטין פעם, שכחתי :)


געגועים לעתון בוקר

.

.

אחרי שנה בדיוק – בטלתי את המנוי האחרון  בראש השנה הקודם – אני מתגעגעת לעיתון בוקר.

מתגעגעת להתעורר, לפתוח דלת לכלבה, לדשדש יחפה על השביל המחוספס, לחשוב שאני מקווה

שאיש לא מציץ מהחרכים בגדר ורואה איך-אני-באמת-ניראת-על-הבוקר, להתכופף להרים אותו

ולפעמים לרטון על המחלק למה-הוא-ח י י ב-לזרוק את העיתון למעמקי השיחים ואז להתחרט.

להכנס הבייתה, להוריד את הגומיה במקרה הטוב, השרוול ניילון-לא-ממוחזר-עד-מתי במקרה הרע

והכה לא אקולוגי, לשתות כוס מים.

לגשת לחדר שבשעות הלילה מרגיש כמו חדר-של-ילדה עד שהמתגוררת בו מתעוררת ומבינים שכאן

גרה נציגת מין הנעורים ללא ספק ואין להתבלבל או לטעות – בוקר טוב אני אומרת, מלטפת כתף חשופה

ולחי חמימת לילה, בוקר טוב אני מוסיפה כינויי חיבה למיניהם, זמן לקום – ואני יוצאת מהחדר,

מציצה לכותרת ולדף האחורי – לא חשוב איזה עיתון, כותרת ודף אחורי תחילה –

ומתחילה שיגרת בוקר די נמרצת.

אחרי כמעט שעה, כשזאתי יושבת לארוחת הבוקר ואני מולה עם ביס קטנטן ועוד כוס מים מדפדפות

ביחד בעיתון, היא מראה לי מה לכד את עינה, אני מקריאה לה משהו מעניין ממחלקת הדברים המעניינים

שיש: מחקר, חיות, אקלים, אקולוגיה……בלי אקטואליה קשה או מפחידה על הבוקר, אין סיבה.

מכינה קפה,

מאיצה בה,

מכונית,,

נסיעה לבית הספר,

שיחה רגילה, לפעמים יותר מרגילה

היא הולכת,

נהיגה הבייתה עם רזי  ברדיו,

בית, עוד קפה, כסא מחשב, מיילים, עי ת ו ן.

.

אני יודעת שיש הכל ברשת.

אני זוכרת שזה ירוק ואקולוגי וחסכוני הרבה יותר, גם באנרגיה, גם במזומנים,

ובכל זאת מתגעגעת.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

נפלה החלטה, אין ספק, עכשיו צריך לבצע בלי שנציגי מכירות יבלבלו לי במח ויעצבנו אותי עד טירוף.

.

עוגת תפוזים והתכוננות

 

היא חוזרת מארבעה ימי מסע במדבר,

לא דברתי איתה, רק שלחתי לאמא מלווה חיבוק ולילה טוב אחד וקבלתי תשובה:

אמסור בשמחה. הכל מצויין.

אני מתרגשת ומתכוננת כאילו מגיע לכאן גבר חדש ושווה בפעם הראשונה.

אני יודעת שזה טפשי. אני יודעת שזה הבית שלה והיא חוזרת אליו. אלי. בשמחה,

אבל,

אני רוצה שכשהיא תכנס הבייתה, הוא יהיה מאיר פנים אליה כמעט כמוני.

שהיא תשמח שזה, שזה בדיוק הבית שלה.

הבית מסודר ממש ונקי.

החדר שלה מסודר, מצעים נקיים. הפיג'מה המועדפת, בגדול. הבגדים במקום. מגירות גם.

מעריב לנוער בעטיפה הסגולה מחכה על המיטה.

באמבטיה שלה המגבת הכי שעירה ומפנקת, השמפו שהיא הכי הכי אוהבת,

חלוק רחצה יצא מהמיבש לפני כמה דקות.

גם הכלבה מכובסת. אותה לא הכנסתי למייבש, אותה ייבשתי במו ידי כדי שהזקיינה לא

תצטנן מצד אחד, ושתהיה נעימה לחיבוקי געגועים מחברתה הטובה בעולם מצד שני.

מרק עוף. אורז לבן למרק. שקדי מרק בארון. בולונז של אמא. סלט כרוב. ארטישוקים.

במקרר תפוחים מהסוג שלה, תפוזים למיץ. דניאלה.

ותכף – שאלוהים יעזור לי כי זה שהייתי הגם יפה גם אופה המקורית לא עוזר ב כ ל ו ם לכישורי

האפיה הדלים שלי – אני הולכת לאפות את עוגת התפוזים של דודה שלה שהיא כל כך אוהבת:

6 ביצים גדולות

1.5 כוס סוכר

0.5 כוס שמן

1 כפית תמצית וניל

1 אבקת אפיה

1 כוס מיץ תפוזים

2 כוסות קמח

– להפריד חלמונים – חלבונים.

– חלבונים להקציף עם 1 כוס סוכר לקצף חזק ויציב ולהניח בצד.

  להקציץ 6 חלמונים עם חצי כוס סוכר לקצף אוורירי ולהוסיף חצי כוס שמן בהדרגה ותוך כדי הקצפה

  מהירה. להמשיך להקציף עוד בערך שתי דקות.

  להוריד מהירות מיקסר ותוך כדי ערבול איטי להוסיף:

  1 אבקת אפיה, 1 כפית תמצית וניל, 1 כוס מיץ תפוזים ו -2 כוסות קמח.

  לערבב לתערובת אחידה.

– אל תערובת החלמונים להוסיף את הקצף ולערבב לתערובת אחידה.

  להוציא לתוך צלחת כוס מהתערובת ואת היתר לשפוך לתבנית משומנת קלות.

– אל התערובת שהשארנו בצד, בצלחת להוסיף כף קקאו וכף שמן ולערבב.

  לשפוך לתוך התבנית המלאה ולערבב עם האצבע עד שיהיו פסים חומים.

– להכניס לתנור שחומם מראש ל 150 מעלות ולאפות שעה ורבע.

 

 

 היה כאן אם אני אצטט את עצמי: נסיון לבדוק תיאוריה שפעם-מזמן-מציאות שיש מצבים בהם,

 אם את יוצאת מהבית, כשאת חוזרת, הבית נראה ב ד י ו ק באותו המצב….

 אחרי יום דיווחתי ש: השעה שמונה וחצי. הבית נקי, בכיור כפית ערבוב הקפה של הבוקר,

 על השיש אין, אני חוזרת, אין פירורי לחם, קליפות ביצה וכתמי שוקולד השחר וחוץ מהחתולה

 ששינתה מקום ותנוחה, הסלון נראה כמו אתמול בצהרים. גם החדר של זאתי מתוקתק והכרית

 ספוגה בריח שלה, הרחתי לרגע תעזבו-אותי-בשקט-טוב? ובאופן כללי התיאוריה עובדת.

 אתמול בלילה, מאוחר כתבתי ש: הניסוי מסתיים יום לפני הזמן הפורמלי במסקנה חד משמעית

 שהייתה ברורה מראש כמובן: עדיף בית הפוך ורועש עם ילדה, מבית מסודר ומתוקתק בלי ילדה.

 יאללה, הכל מוכן. שתחזור כבר.

 

 

 

ועכשיו, הודיעו לי שבחמש ורבע האוטובוס יגיע.

בעוד כמה שעות, העוגה כבר תהיה מוכנה, הופ'פולי לא שרופה, והניסוי הזה יגמר בילדה בטח צרודה,

בטח הרוסה מעייפות, בטח שזופה וללא ספק מאושרת גם ממה שהיה וגם לחזור הבייתה,

ובאמא אחת, שאוהבת נסויים ונסיונות, אבל הרבה יותר את הבת שלה…

 

שולחן, בקבוקים ותרגיל בהתרחקות

.

בימים האלה הכל מתנקז אל העדשה.

אני מצלמת כל הזמן. פשוט ככה.

לפעמים גם הילדה שלי נלכדת בה,

אבל היא רגילה,

ואני,

הפנים האלה, העינים האלה איך אפשר לשבוע,

ובכל זאת מה שאני רוצה באמת בימים האלה זה להתקרב לDNA של העולם.

אני רוצה לראות את המולקולות של החומר,

לפרק את הרגיל למרכיביו.

ככה העין שלי רוצה עכשיו. כל הזמן. קרוב. יותר קרוב ויותר.

ומצד שני, הזמן של עכשיו הוא נקודת שינוי גדולה ולא ברורה.

כמו האאוט-אוף-פוקוס בעדשה המתחיל לאט, בדיסולב איטי להסתובב על צירו ולהתכוננן לַכֵּן.

לַכֵּן פוקוס. לַחדות המתחייבת. ולכן אני עושה לעצמי תרגילי לא-כל-כך-מקרוב-לפעמים.

ככה בבינוני. בַּרַגיל. בְּאיך-שרואים-באמת. בַּחיים ממש.

אי אפשר,

אני מסבירה לעצמי, לחיות או אפילו לצלם רק באקסטרים קרוב או אקסטרים רחוק,

חייבים ללמוד לראות, להרגיש, לחיות גם את האמצע לפעמים. את הרגיל.

First we'll take the camera, then we'll take life itself

תרגיל עצמי בהתבוננות:

כשמצאתי את השולחן המוזר הזה באיזה אתר בניה – שולחן, כמה קרשי בנין מחוספסים,

צבועים חלקית בסיד לבן, מחוברים במסמרי ענק – לא תארתי לעצמי כמה בדיוק, על הסמ'

הוא יתאים למקום הזה, ולבית שלי. נשטף במים וסבון ומאז הוא שם, כאילו מתמיד. כאילו

במיוחד. מה שמונח עליו מתחלף לפעמים, אבל איכשהו נשאר תמיד באותו כיוון ואופי.

אוסף בתחילת דרכו. אבני לב הנאספות בים, בשדות ובכלל

ענף שנאסף

שיח ענק עם פריחה לבנה יפייפיה ממש שאספתי מגיזום לפני חודש. הפריחה התייבשה ונשארה כך.

על מדרכה אחרת

חייבת להתקרב

בקבוקי sunbitter ששומרים לי ב"קפה איטליה"

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואני מגלה שאם אני מעיזה להתרחק מעט. לקחת כמה צעדים לאחור ולהסתכל, אני מגלה שמה שראיתי,

שאני מחפשת כל הזמן, שאני מפחדת שאולי לא קיים, בטח כשמתרחקים, לא נעלם.

הוא משתנה. הוא אחר, וחדש, אבל עדיין יפה בעיני.

מתי בפעם האחרונה

.

.

כבר היה כמעט שש אז הרמתי את עצמי ממיטת שישי ועיתונים – אם הייתם אומרים לי לפני כמה

שנים שהשעות הנפלאות האלה של שישי ועיתונים במיטה יחזרו לחיי, לא הייתי מאמינה לכם –

התווכחנו עם הכלבה אם היא רוצה להשאר בתוך הבית או בחצר –

אנחנו היינו בעד החצר, היא ניצחה כמובן, ונסענו.

שישה רמזורים, שמונה דקות. הגענו.

חלון המטבח היה פתוח ומואר ויכולתי לראות דרכו את התמונות הצמודות למקרר –

פעם החתול שלנו נעלם.

אחרי כמה חודשים, בלילה חורפי אחד, הם כבר היו לבושים ומוכנים לצאת לתיאטרון ראינו

אנחנו-כבר-לא-זוכרים-מי-ראה-ראשון צללית של חתול יושב על אדן החלון. הוא חזר הוד ליטופו והמשיך

לחיות איתנו במלוא רודניותו החתולית כאילו לא קרה כלום הרבה, ממש הרבה שנים –

מאז אני מעיפה תמיד מבט אל החלון המלבני הזה. לכי דעי מה יצוץ עליו במפתיע.

אבל הבית הזה מלטף כבר הרבה שנים כלבים ולא לחתולים למגינת ליבה של גברת הבית,

ואתמול כשהגענו, הגוש השחור והקופץ שהצליח לחמוס – על חשבוני כמובן – כל כך הרבה אהבה

מההורים שלי בשנים האחרונות כבר קפצה ליד השער מהתרגשות לקראתנו.

הקדמנו. היינו רק שתינו.

אני התנדבתי מראש לבשל משהו אז ניגשתי למטבח, אמא שלי לקחה את הנוער למכונת התפירה

ללמד אותה משהו על תפרים ישרים – מי אמר בית ספר אנטרופוסופי ולא קבל רגעי נחת – ואבא

שלי עמד לידי ועזר לי לקלף ירקות, למצוא את המחבת שחיפשתי ולהיות.

אחר כך הגיעה הקטנה, שלש וחצי שנים ביננו והיא הקטנה לתמיד. לא חשוב כמה תתמרד, זה לא

יעזור לה. והגיע הגיס הכי נחמד שמישהי יכולה להרוויח – ולא, הוא לא קורא את הבלוג הזה –

ושני הארוכים. הוא תכף משתחרר, היא תכף מתגייסת והעולם שותק על מהירות הזמן הגונב את

שנותינו בלי שבכלל הבנו מתי התחילו לספור.

הגדול, אח שלי, זה שנולד ראשון. הבן הנבחר שמלך במשפחה הרבה שנים עד שהתחלנו להופיע

ולדרוש את ליטרת האהבה שלנו, לא מגיע באופן סדיר אז היינו אנחנו, הגרעין הרגיל של ימי שישי.

אבא, אמא, שתי בנות, גיס ושלושה נכדים.

והיה נעים. לא היו עניינים כמעט בכלל. אי אפשר בלי עניינים בכלל.

בקשנו מהם לעזוב לנו את הכלים בבקשה שישבו איתנו – אני לא מצליחה להבין את הצורך לפנות את

ה כ ל מהשולחן ברגע שמסיימים לאכול – אני לא מסדרת…אני כבר חוזרת לשולחן….. – הנוער יצאו

לקטוף פומלות מהעץ המטופח של סבא שעמל אחר כך בתנועות מוכרות כל כך לקלף אותן עבורם,

הקטנה זרקה עלי מבט זועף אחרי הערה שהערתי בשקט למרות שיכולתי להתאפק ואני עברתי את

הכביש להגיד שבת שלום לדודה הכי הכי אהובה שלי.

כשחזרתי הם היו מול הטלוויזיה. כרגיל. יום שישי, חדשות, והפעם גם ארץ נהדרת you know.

עמדתי בהול – אני לא מצליחה להתרגל למילה המוזרה הזו – והבטתי עליהם.

גבר ואשה מבוגרים ממש.

אשה עם בעלה ושני ילדיהם.

אמא ובת.

וחשבתי על אח'שלי הגדול שנמצא בביתו עם המשפחה שלו –

עבור בנותיו הוא ואשתו והן עצמן זה הגרעין.

והאחיינית שלי, יודעת שהגרעין הוא אחותי וגיסי ואחיה.

והגרעין – הסדוק משהו בסגנונו אבל לא במהותו – של הבת שלי הוא אמא, אבא והיא.

ובעיקר חשבתי שאני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהיינו רק אנחנו.

חמישתנו.

אבא שלי. אמא שלי. אח שלי. אחותי ואני.

.

ארבעה אנשים שאיתם ומולם אין בי כלום למעט אני.

אין לי צורך להגדיר את עצמי, אין לי אחריות הורית, אין לי פאסון לשמור, אין לי צורך להיות במייטבי,

להראות טוב, להשוויץ, להוכיח משהו – טוב, חוץ מעניינים פסיכולוגיים הנידונים בחדרים אחרים –

אלא פשוט להיות. לטוב ולרע הם שלי. אני שלהם.

אני חתומה בחותמם של ארבעת האנשים האלה, בלי יכולת לחמוק, והם בשלי.

ואני לא יכולה לזכור את הפעם האחרונה שהיינו לבד, רק אנחנו.

חייזר או חרגוזאור?

/

/

שבת בהירה באמצע החורף. הגינה ניראת כמו אחרי צונאמי.

יאללה, אמרתי לה, מגרפה, מטאטא גינה, כפפות עבודה ופח ענק.

המשימה: איסוף עלים.

אספנו אספנו אספנו עד שהגענו לחלק האחורי של הבית שם מונחים כמה כאלה.
.

נגשתי אל אחד כדי להזיז אותו. יקום התגלה יפה ומלא הוד קדומים

וכשהתקרבתי, משהו לא ברור צד לי את העין

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אז התקרבתי….

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועוד קצת

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועוד

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עד שהעדשה כמעט נגעה בו.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועכשיו אתם יכולים לנסות לשכנע את הבת שלי שאין חייזרים……

.

מחַבֶּרֶת אחד לְאחד….מלאכת הטלאים של אמא שלי

.

.

מאז שאני זוכרת אותה היא יושבת ליד מכונת התפירה.

גבה מקומר, רגלה על הדוושה וידה הימנית מסובבת את הגלגל.

מחברת סיפורים. לעצמה? את עצמה?

אמא שלי.

מאות פיסות בדים בצבעים, צורות, טכסטורות, תחושות, מקורות והיסטוריה מתחברות

למשטח בד אחד, מאוחד והרמוני מספר משהו למישהו והיא, על פי רצונה וכשרונה מחברת

אותם ל….משהו, המכיל אותה בתוכו לתמיד.

כמה מחשבות, תשוקות שלא התקיימו, כעסים כבושים, תקוות ושאיפה לטוב עבור כולנו, כמה זכרונות ואהבה היא מחברת בשמיכות האלה שהיא מכינה לכולנו כל הזמן.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

צ'ולנט מאריגים.חמין מבדים ובגדים ישנים. כורח המציאות ודלות החיים הביא נשים למחזר, למצוא שימוש

נוסף לבגדים שהתבלו, אריגים סתמיים ושמיכות ישנות שהתבלו ונקרע. לכל בד נמצא שימוש, וכשכבר אי

אפשר היה לעשות איתו כלום, ממש כלום הוא הועבר לערימה שחיכתה.

הן חיברו את הבדים, חתיכה לחתיכה, תפר לתפר, החוט ומחט לשמיכות, מעילים וכל דבר אחר שיכול היה

להיות לו שימוש. כיוון שהעבודה היא ב א מ ת עבודת נמלים מטורפת של חודשים ארוכים, שעות אין סוף

התחברו בנות משפחה, שכנות ותפרו וחיברו יחד את חייהן לשמיכות.

.

וחשבתי שהיום כמעט ולא קיימת תחושת

הסיסטרהוד הזאת, בצורתה הבסיסית

והפשוטה כל כך של התקבצות לצורך

אמיתי, יצרני ועם זאת כל כך מהנה

ואיניטימי. הידים פועלות עבודה סיזיפית,

תפר אחר תפר, שורה אחר שורה, והראש

מתפנה לענייניו. השקט מגיע כמעט באופן

מדיטטיבי….

עם השנים הפכה מלאכת הטלאים מכורח

מציאות לדבר אומנות. האסטטיקה הפכה

לחשובה. העבודה התייעלה בזכות מכונת

התפירה, והשמוש בעבודות הטלאים הפך

להיות לא רק יעיל אלא גם קישוטי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועכשיו, כמו שעשתה לכל אחד מאיתנו, היא שקועה בשמיכה לנין החדש

דנדש שלה שיקבל את השמיכה שלו בעוד כמה חודשים. שמיכה המיועדת לתמיד,

לכן היא לא תינוקית, במכוון.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

וגם תערוכות …..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אמא שלי מספרת רגש ואהבה.

כותבת בכתב אחר ממילים, מרגישה, כואבת, שמחה, משאירה את חותמה והכי הרבה אוהבת.

במגע ידה הגוזר, מסובב, תופר, מחבר, מספר ומשמר אותה לתמיד.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מה היא אורגת ברגעים השקטים שלה אמא שלי?

.

סיבוב לילה

.

את התבלינים המתמקמים במקום חדש, זה עדיין מצחיק אותי שצומחת לי בחצר פטרוזיליה, מה

פתאום פטרוזיליה, גם את הבזיליקום והנענע והפטל הקוצני שבני השכן שעזב נתן לה במתנה

והעברתי לחצר שלנו והשבוע הניבה סוף סוף ארבעה שחורים ומתוקים השקתי. וניסיתי לקבוע לגפן

וזרועותיה וקנוקותיה לאיזה כיוון לטפס – אני מתגעגעת לסבכה שהייתה ועטפה אותי ואת הבית שלי

לפני שהשכן הזה התחיל לבנות בכל כך הרבה אגרסיביות וגסות רוח את הבית הגבוה הזה, מצודה

נובו רישית, שלושה מטר מהחלון שלי – ומנסה לגדל שוב את הגפן עם מעט שליטה כי אם הייתי

נותנת לה היא הייתה עוטפת את הבית על יושביו, אבל ידעתי שאין סיכוי שזרועות האוקטופוס שלה

יצייתו לי, ובכל זאת המשכתי לנסות. והרקפות כבר ממש עייפות ומזדקנות לידֵי קמילה ואני לא

מוותרת ומזינה אותן בחמצן לרקפות. קוביות קרח. והגרניום והלימונית והקיווי המנסה ליצור

חיץ ירוק ביננו לבין העולם קיבלו מים, וכולם, כולל אני, מנסים לשרוד בחצר המִתעַרֶמֶת

מהירוק שנחמס ממנה.

וקראתי לבלונדה להכנס הבייתה כי כלבות זקנות ישנות בקצה מיטה של נערונת ולא מול הירח,

מלא או חסר, ונעלתי את הדלת בשני סיבובי מפתח ובריח גדול שהורכב לפני  הרבה שנים, בערב

לוהט אחד מלא דמעות וצער אין סופ כשהבנתי שאני הולכת להיות זו הממונה  החדשה על סיבוב

הלילה לפני השינה.

אני יכולה לשמוע אותו, את צעדיו, עובר חלון אחר חלון, נועל בתנועת יד סיבובית תריסי עץ,

עובר מיטה מיטה, אפילו שרק שלש, חדר חדר, אפילו שרק בשניים ישנים ילדיו. מהדק שמיכה

סביבי טוב טוב – "שלא תכנס רוח" הוא אומר " נבנה לך בית מהשמיכה" והוא חופן את לחיי בידו

כמו שרק הוא יודע, אבא שלי. נועל את הדלת ובודק שהיא אכן נעולה. קולות לילה מוכרים

מרדימים אותי יותר מכל שיר ערש – אבא שלי מצחצח שיניים, מכוון את השעון המעורר, שם

בפינת החדר ואמא ממלמלת אליו משהו בקול שלה כשהם רק שניהם, בלעדינו. זוג. ונרדמתי.

.

ועכשיו אני ערה, השביל רחב ובהיר, השמים גם, ואני יוצרת בגופי ותנועותי, קולות הֵרַדמוּת ביתיית,

אלה הנחרטים ברגע זה ממש, כמו כל אתמול וכל מחר, חוץ משני, לפעמים חמישי, וכל שבת שניה,

יוצרים את זכרון חושיה וילדותיה, ונעוריה של הבת שלי.

מה אני רוצה לשמוע עכשיו,

רגע לפני שהיום הזה מסתיים, רגע שבו היום שהיה, מִתַמְצֶת.

מה אני רוצה לשמוע שידייק אפילו יותר?

אני ניגשת לערימות ובוחרת דיסק צהוב שתמיד, תמיד, מאז שקניתי אותו במוסקבה מכל המקומות

מי היה מאמין לפני כמה הרבה שנים, הוא הבצוע המועדף עלי. ממלא אותי בתוגה ואופטימיות.

אני לוחצת p l a y , עוטפת ידיים בכפפות ושוטפת כלים כדי שבבוקר.

הפסנתר אכן עושה לליבי ונשמתי מה שחשבתי שיעשה.

מנגבת ידיים בתנועת שיכפול גנטי של סבתא שלי,

ממלאה בקבוק מים קרים ללילה, מכבה מנורות.

אחת אחת, לאט.

בסדר קבוע שהגוף שלי, והידיים, מבצעים כמעט בלי מחשבה.

למעלה מעשר שנים, כמעט ערב ערב. אני מכבה את האורות, חוץ מהאור במרכז הבית, בין החדרים

שלנו, זה עם האור הרך, האדמדם בגלל הורדים המצויירים עליו. בלילה כשמתעוררים, דרך החרך

בדלת אפשר לראות ולהרגיש שהחושך לא מוחלט, שהאור, רך ככל שיהיה, קיים.

אני רואה את החתולה מתכרבלת על הספה החרדלית בסלון, מתערמת עלי, ואני מעמידה פנים.

לא, אני לא יודעת שתוך פחות מדקה תהיי במיטה שלי, או לפחות תנסי למצוא דרך להגיע אליה,

מה פתאום….אני יצור נחות ההולך על שתיים, לא חיית על גרגרנית. אני הולכת לאורך המעבר הזה,

מניחה מצלמה חדשה וכל כך משמחת לטעינה, שתי קבלות במעטפה מיועדת, הצצה מהירה אם

התחדש משהו בממלכת המיילים, ואני כאן, מציצה אל חדר בו נושמת נערונת שתמיד, אבל תמיד,

מסבירה שהיא לא עייפה עדיין בכלל ונרדמת תוך פחות מדקה בפשטות תינוקית ממש.

אני מעיפה בה מבט, סוגרת וילון על חלון שכבר פתוח בעונה הזו, ובכל זאת, צינת בוקר.

פרחים צללית מוקטן

זה היה יום טוב.

זה היה למען האמת שבוע שהפתיע אותי.

תפס אותי לא מוכנה ואמרתי הרבה "כנים" לשם שינוי.

ככה זה עכשיו.

עונת הכנים.

.

תעלומה

.

.

– אני לא מוכנה שתגידי לי מילה …

– על מה מותק?

– על העובדה שאני יחפה..

– למה? את יחפה?

– כן ולא באשמתי

– כלומר?

– כלומר שתמו גרבי

– כלומר…?

– כלומר אמא יקרה שאין לי גרביים!

– בארגז כביסה?

– לא.

– במייבש? בסל התכלת שליד המייבש?

– לא.

– במגירות שלי?

– לא.

– אצל אבא?

– לא. אמא אין לי גרביים יותר.

– גם לי לא.

– א מ א

– מה?

– מה יהיה? לאן הן נעלמות כל הזמן?

– בואי, הגיע זמן תחקיר

אספנו את כל הבודדות בבית. ממגירות עלומות, שקיות ניילון שכוחות, פינות אפלות, מדפי ספרים,

מתחת למזרונים ובתוך ערסל מקופל, כל הבודדות כונסו בשבת סגרירית – אם כי פחות סוערת מציפיות

הבית הזה שהתכונן לסערה כמעט כמו לסוף העולם – לכביסה, מסדר זיהוי, מיון ומסקנות:

ארבעים ושמונה גרביים בודדות. אין לי מושג. באמת שלא אין-הגענו-למספר-הזה  נזרקו על השטיח

בעלת עניין נדרשה למיון ראשוני,

והתוצאה הסופית:

נ.ב. אלה ממשיכות להוות תעלומה

כמה זה יקח? חודש? חודשיים?….

מחסן

.

.

כשהיו שואלים אותי איפה אני גרה הייתי עונה ברמת החי"ל ומסבירה לעינים השואלות שזו השכונה

בין שכון דן לצהלה, ליד גבעת הצבעונים. תחנה אחרונה של קו עשרים.

עכשיו אני כבר לא צריכה להסביר כלום כמו שזה מרגיש היום.

בזכות הזכייניות ומשרדי הפרסום וההפקה, ובודאי שבזכות כבוד המועמדת ( הציפי לבני)

מה שמשמח כמובן, ההורים שלי שמורים ומוגנים יותר מאי פעם.

אבל היי,

זו השכונה שלי.

זו השכונה שלי מאז ומתמיד. מהיום הראשון בחיי.

ההורים שלי גרים שם עדיין. באותו בית עם השער הירוק, המנגו השופע שנה כן שנה לא, הדשא,

הורדים שאבא שלי סוף סוף הצליח להפריח ולהניח לאימי במחווה מתוקה ליד המחשב, שתריח,

והכלבה הנובחת כבר דור חמישי אבל מי סופר.

רמת החיי"ל. קו עשרים עדיין נוסע לשם, קו ארבעים בוטל, נוספו חדשים, בגן שושני האמפי דשא

מפתה להתגלגל על הבטן והגב בשבתות, את בניין טיפת חלב מאכלס המשמר האזרחי, אמא שלי

ואחותה הקטנה עדיין צועקות זו לזו מהחלון לפעמים ובית הספר שלי עומד אצור זכרונות ונוסטלגיה.

אני גרה בשכונה לא רחוקה.

דומה ואחרת. קרובה ורחוקה.

חמישה רמזורים והבדל של ממש בין הבתים הדו משפחתיים של שכונת ילדותי, גם הם בחלקם

שכחו צניעות מהי ועומדים גבוהי גו וארוכי חלונות כמקובל בימי הקבלנים והכמו כולם שלנו ורשיונות

ניצול שטח לבין השכונה המתחדשת ומתברגנת שלא נגיד נובו מתברגנת עד מאד בה אני גרה היום.

חמישה רמזורים, ארבעים דקות הליכה לא מהירה במיוחד ועדיין,

אותו קו רוחב כמו שלמדנו בשיעורי גיאוגרפיה.

אני נושמת את רוח השרב שנושמים הורי,

נעצבת על לבי או שבעת רצון ורוגע בלי סיבה מיוחדת מול אור דמדומים זהה

ולפעמים מצליחה להריח את החורף רגע לפני שהוא מתחיל בדיוק כמו פעם,

שם.

השכונה שלי הייתה שייכת פעם לאנשים אחרים ומשתנה ברגעים אלה, בימים של עכשיו.

מבית נהרס אחד לשני, פני השכונה הקטנה והצנועה-כבר-לא-כל-כך משתנים במהירות בלתי נתפסת.

אני גרה כאן, בבית הקטן, השכור, הישן שלי כבר שלוש עשרה שנה.

השבוע נזכרתי איך הגעתי אליו בסתיו 96' עם בטן גדולה, אושר נקי מחישובים, המון המון ספרים,

חתולה לבנה ומפונקת ובחור שמח לפחות כמוני. עץ ניטע, שער עץ נצבע, מיטת תינוקת, תריסי עץ,

דוד שמש, פקעות נרקיסים שעדיין בוקעים בימים האלה וקלאס מצוייר על השביל ליד הנדנדות.

הבית שלי חי ומתבגר, שלא נגיד מזדקן, ומשתנה איתנו, נשותיו. הנובחת, המיללת, המתבגרת ואני.

ומסביב,

כמה הרבה קורה כאן מסביבנו –

לבית הגבוה, ממש גבוה והלבן כל כך ממש מולי, זה שסיימו, סוף סוף, לבנות ברעש והמולה ובאלאגן

יוצאי דופן, כבר נכנסו השכנים. גם גדי ורזי, השכנים מהבית האחר, זה הנבנה בשנה האחרונה ויותר

על המגרש האחורי החולק איתי גדר חיה ועץ כבר נכנסו לגור בבית היפה והגבוה אף הוא שלהם,

זה שלקח וחמס ממני את הנוף ואת השמים הברורים שהיו לי תמיד,

על שקיעתם, ענניהם, ומגדלי החלונות המוארים ששימחו אותי באורותיהם,

ובעיקר במרחקם ממני, והחליפם בחלונות גדולים מכוסי ציילונים חצי שקופים כדי שנוכל בכל זאת,

הם ואנחנו, לפחות בלילה כשאורות ביתם מאירים את חייהם כבתוך מסגרת מוארת ותוכנית ריאליטי

של ממש 24/7 מול שולחני וחיי.

והמגרש הצמוד אלי? מימין?

אה, הוא נחפר לעומקים מפחידים ממש בימים אלה, חומס את בקרי שהיו שקטים לרגע, ממש לרגע,

ומבטיח לי עוד שנה וחצי לפחות של חריקות, רעשים, צלצולים וצעקות כמעט אין סופיים.

השכונה שלי משנה פניה.

בשישי בבוקר כשהלכתי למכולת ראיתי את הבית הגדול ליד יוסי שאוהב את המכולת שלו ואותנו כבר

הרבה מאד שנים ונזכרתי שהבית הפינתי עומד עזוב עם שלט "נמכר" כבר לא מעט זמן.

שאלתי את יוסי מה קורה. יוסי שיודע הכל אמר שהמגרש נמכר למישהו בחו'ל שלא מתכנן לעשות איתו

כלום, ממש כלום בשלב הזה ובעתיד הנראה לעין. סתם קנה בית אמר יוסי.

מיד שאלתי אותו בתור חובבת ג'אנק-גם-אם-לא-קוראים-לו-וינטאג' אם הוא חושב שאני יכולה לעשות

סיבוב במחסן הפרוץ בחצר ההיא ויוסי אמר שלדעתו אין שום בעיה.

למרות שהייתי עם סוג של פיג'מה, טוב, שישי בבוקר, עיתונים, חלב, חלה וחוץ מזה, יוסי כבר באמת

עבר איתי כל מיני בקרים, ותלבושות של בוקר, שלא נדבר על מצבי רוח….למרות כל זה ולמרות

קול ההגיון ולמרות שנעלתי נעלי גומי מה שלא ממש מומלץ לשיטוטי מחסן נטוש בשלהי קיץ ונחשים

מתעוררים או מתכוננים לחורף, לא התאפקתי כמובן.

ילדה טובה, מחכה לאישור, ויוסי אישר.

עברתי את הקטע הפרוץ בגדר הברזל החלוד,

הצצתי אל הבית שחלונותיו חסומים בקורות עץ ונכנסתי למחסן.

הריח.

נשמתי נשימה מכווונת וארוכה, כזו שרוצה לספוג לגוף ולנפש ולזכרון את הריח כדי לזכור, או להזכר.

ככה נשמתי את הילדה שלי בהתחלה, אל תוכי, כדי שהגוף והנפש והלב שלי יספגו את ריחה לעולמים,

שיהיה מוכר לי כמו הריח שלי עצמי. ככה נושמים אהוב חדש.

במחסן הישן הריח היה מוכר אבל לא מזוהה.

נשמתי עוד נשימה איטית, מתכווננת אליו במלוא היכולת והרצון, לאט…והזכרון צץ ועלה.

זכרון חושים קרא לזה סטניסלבסקי.[

זה הריח מהמרתף של אבא שלי. חפצים ישנים, כלי נגרות, שמן מכונות, אבק, ריח מחפצים ישנים,

זכרונות אגורים בקירות וחפצים, ברגים חלודים, כיור זרוק בפינה, קופסאות צבע חלודות, עיתונים

ישנים, סמרטוטים שאפשר לראות ידיים מגויידות מנגבות שמן או גריז ועבודה סיזיפית וסבלנות של

דור חסר אבחונים ואפשרויות.

נשמתי עמוק ונכנסתי. לאט. מפחדת מנחש שיופתע, נרגשת ומסוקרנת מה מהאצור כאן יצטרף אלי,

אל הבית שלי ולזכרונותיה הנבנים של הילדה שלי.

הנה:

שרפרף זהה לזה שהיה בבית הורי. צבעתי קצת, שייפתי קצת.

IMG_3506 by you.
 שעון שהוחלפה בו סוללה וחזר לתקתק כאילו לא עמד מלכת עשרות שנים.

וארגז לא עמוק שאחרי ביקור / שיפוץ קצר ובהול במרתף של ועם ידי הזהב של אבא שלי
זכה למדף והפך למקום אחסון נוח וחסכוני ומקסים לכוסות יין יומיומיות.IMG_3581 by you.
 וספר מקסים "יומנו של דוייל" שאני מתאפקת לא למסגר את כל עמודיו –

וצרורי מפתחות רבים שאספתי לקופסת עץ קטנה, אוצרי סודות ודלתות שנפתחו או ננעלו בשמחה או
שלא. כמה הרבה מפתחות אסף הבית ההוא וכמה חסרי חשיבות הפכו להיות בלי בעליהם.

IMG_3599 by you.
וציור קרטון ממוסגר ועוד מגירת עץ מחולקת באופן ידני ומסגרת משקפים מצחיקה
והדברים נאספו בשמחה אמיתית והרגשתי שאני מקבלת ונותנת חיים נוספים
לחפצים שכבר איבדו לנצח ערך בעיני מישהו, קטנים ונשכחים ומעלי חלודה ורקבון
ואצלנו הם יאספו ויתווספו לזכרונות חדשים, שלנו.

IMG_3622 IMG_3595

insitu_init_page_photos_user_description_div('2915475136', 240);
.
.

מה בסך הכל צריך כשחוזרים הבייתה

.

מה בסה'כ צריך כשחוזרים הבייתה מטיול שנתי שארך שלושה ימים ולילות?

.

.

.

.

.

.

.

אמבטיה חמה וקצף? אולי מקלחת לוהטת, מגבת נקיה ורכה?

פיג'מת פלנל חדשה לאורך הזה?

תה חם כדי לנסות להרגיע את הצרידות?

אמא, אבא, ליד השולחן לשמוע חוויות?

מרק עוף של אמא שלך?

נודל'ס שאת הכי אוהבת גם?

לשנות הודעה במסנג'ר שהיה כיף, שזה נס שהצלחתם ושהכי, אבל הכי שווה בבית?

לישון שתים עשרה שעות?

להתעורר בבוקר ולהתכרבל מול הטלוויזיה לתוכניות שאת הכי אוהבת ולפנקייק?

להכנס בצהרים למיטה שלך עם ספר שחיכה לך, חתולה וצלחת קלמנטינות?

להרדם באמצע הקריאה ולהתעורר לפנות ערב בפנים כל כך מתוקים ושקטים שהלב של אמא שלך

פשוט יוצף? זה מה שצריך?

.

.

.

.

.

.

.

.

כן. כנראה שזה בדיוק מה שצריך. בכל פעם מחדש….

           

קופסאות, תיבות וארגזים

השבוע ירדתי עם אבא שלי למרתף הקסמים שלו לצרכי מדַפִיוּת וחיטוטים.

אין הרבה דברים שמצליחים לעקצץ אותו, את אבא שלי,
אבל יש דבר שהוא ממש לא סובל. שאני מחטטת.
שונא, ממש שנוא שאני מחטטת. חומדת לעצמי קופסאות ישנות, ברגים חלודים,

צינורות מוזרים ומה לא, והוא, שטוב ליבו ונדיבותו ואהבתו אלי אינם עומדים כלל לשאלה 

הופך כילי זקן וחשדן:

את לא צריכה את זה…בשביל מה? מה תעשי עם זה? רחלינקה…זה ישן…זה חלוד.

בשביל מה אתה צריך את זה…? אני רוטנת בחזרה

ואנחנו ממשיכים לשחק את משחק האוגרנים הכפייתיים הכל כך מהנה שלנו שבסופו אני
מצליחה כמובן לצאת עם אוצר קטן, ועדיין בלי קופסת הפח לתה הודי נדמה לי השוכבת שם
כבר שנים מאחסנת מסמרי-עץ בגודל-מי-יודע-איזה שאני לא מצליחה לשכנע אותו לתת לי.
לא בלי תמורה אגב..אני מציעה קופסת פלסטיק איכותית ועכשווית כי אבא-נו-באמת-מה-איכפת-למסמרים-איפה-הם-נמצאים-אבא והוא נשאר בסרובו ועולה להתלונן בפני אמא שלי
ש"זו סכנת נפשות לרדת איתה -הוא מצביע עלי -למרתף, סכנת נפשות"

אני אוהבת קופסאות ותיבות וארגזים.
בכל פעם אני מרגישה שיתכן, יתכן שיקרה כאן משהו חדש, יתגלה משהו שאני לא מכירה.
משהו שלא היה. שלא הכרתי.
דומה מעט לאולם הקולנוע החשוך מפעם, עדיף "גת" או "תל אביב", האורות כבים
והכל, ממש הכל יכול לקרות עכשיו. החוויה המרגשת ביותר יכולה להתחיל בעוד עשר דקות,
אחרי הפרסומות, הסיפור המצויין ביותר שסיפרו לך, יתכן ומיד יתחיל.
אין גבול לשמחה, לצפיה, להתרגשות.
קופסא, מכסה, ואין סוף אפשרויות.

את ב א מ ת צריכה?  הוא שואל ואני מרגישה, מרגישה איך קופסת הפח הזאת,
מתחילה למצוא את דרכה אלי ממעמקי ליבו הרך של אבי המתוק.
בטח – אני עונה בפנים הכי הכי תמות שלי,
ויוצאת מטעמי יסורי מצפון לחפש ברחבי ומעמקי הבית שלי למה ב ד י ו ק אני חייבת,
אבל ממש חייבת את קופסת הפח הישנה ההיא מהמרתף של אבא שלי.
. קופסאות. ארגזים. תיבות.

הירקות בארגז שהגיע בפסח עם נייר גרוס, שוקולד משובח, יין ושאר ענייני שי לחגים.

הארגז שמצאתי בחצר נטושה. נרחץ היטב. מודף בידי מר גולדנברג ומצא את מקומו הפופולרי בבית זה.

זכרונות, צילומים ומשחק חשיבה.

קופסא, מתנה מחתונה בלונה פארק.

וכלי עבודה ומברגים ומברגים ודיבלים ומסמרים ופלס ופלייר ודבק נגרים וכל מה שהילדה של אבא שלי למדה ממנו ואיתו כל השנים האלה ויודעת לישם בעצמה.

 

וחלק קטן מאלפי הכפתורים שקניתי בחיסול חנות כפתורים ישנה ואין לי מושג מה לעשות איתם, אבל מי יכול לזרוק אותם.

ואת זו מצאתי במחסן נידח בדרום דקוטה מכל המקומות. כבר היו בה מכתבים שוברי לב, מברקים מלאי געגועים והצהרות מופלאות במיוחד. היום יש בה הרבה שטויות נוצצות וסתמיות

את הציור ציירה זאת שחושבת שכל מה שהיא עשתה, ציירה, כתבה פעם הוא תינוקי, ילדותי ומיותר. אבל אמה חשבה שהציור הזה מקסים במיוחד והדביקה אותו על קופסת עץ מלאה בגולות.

גומיות וסיכות לקוקיות וצמות

מה זאת אומרת למה היא טובה? לדברים ארוכים

קופסא לקופסאות, מה לא ברור?

ואחת שאוספת מטבעות כסף לשליחי הפיצה סושי למיניהם

בקופסא היה שעון. עכשיו היא מונחת ליד דלת הכניסה/היציאה ועוזרת לי לזכור איך לחזור הבייתה.

.

.

.

ועכשיו כשאני מתחנפת באופן כל כך ברור וגלוי, מול כל כך הרבה אנשים,

אני יכולה, ב ב ק ש ה לקבל את הקופסא הזאת אבא?

זה קורה לעיתים נדירות

היום קרה דבר שלא קורה הרבה.

שקורה לעיתים נדירות.

נסעתי לארוחת יום שישי – הילדה שלי לא הייתה איתי – מהימי שישי האלה –

אבל כבר לא היינו שם שני ימי שישי אז החלטתי שכן.

כמה רמזורים ביני לבינם? שבעה שמונה?

חשבתי ללכת ברגל, חצי שעה, ארבעים דקות, לשמוע מוסיקה ולנקות יסורי מצפון

אבל בסוף נהגתי כמובן וכשהגעתי, התברר שאף אחד לא מגיע בשישי הזה.

והיו לי אבא ואמא לבד.

אני ילדת אמצע,  בדרך כלל ילדת שוקולד לא מנוחמת.

אבל היום,

בהפתעה,

אמא ואבא שלי היו רק שלי.

ישבנו ליד שולחן הפורמייקה האדום במטבח, נרות השבת שלה עדיין בערו.

היא לא הכינה ארוחת ערב ממש גדולה ומושקעת כמו בשישי רגיל. ככה ארוחה באמצע.

לא סלט, ביצה יוגורט של אמצע השבוע שלהם, אבל גם לא ארוחת שישי גדולה כמו תמיד.

והיה לכולם זמן. ושקט.

וחיפשתי איתו באינטרנט איך צריך לגזום את עץ התות שקניתי להם ליום נישואיהם השישים לפני שנתיים

וכבר מניב פרי וצומח כמו אוקטופוס זריז וצריך לרסן אותו. והעלתי לה משחק חדש למחשב, והיא הראתה

לי כמה דברים יפים שהיא הכינה השבוע, וירדנו למרתף, אפילו לא הצצתי לבאלאגן שבחדר חושך,

פעם זה היה המקום שהיינו מבלים בו שעות ארוכות והוא הראה לי כסא ישן שמתי, הבן של רחמים ומזל

פינה כי סוף סוף מכרו את הבית שלהם הוא שאל אותי

בטח-בגלל-שאני-אוספת-רהיטים-מוזנחים-מרופטים-ברחוב-ומשייפת-וצובעת-ואוהבת-כי-יש-

עליהם-חיים-וזכרונות מצא ומשפץ ובעיקר מתקן עם הידיים האלה, אם אני רוצה אותו התעלתי על

עצמי ועל הדחף להגיד בטח ואמרתי שאני מנסה להפסיק להכניס דברים הבייתה, הגיע הזמן להוציא.

והלכנו לראות אם הלימונים כבר הבשילו בחצר מאחור. לא.

והדשא מצהיב מעט וצריך אולי להשקות קצת יותר את עץ המנגו כדי שהפירות יהיו מוצלחים השנה,

וקצת פחות את הורדים שסוף סוף הוא הצליח איתם וראיתי איך הוא קוטף ורד פורח ומניח לה באגרטל

קטן ליד המחשב…

והם סיפרו שהם רואים את הסידרה הזו כל יום "חשופים",  בגללי כמובן, ובעצם הם די בעניינים,

למרות שהאמת, הם מעולם לא ראו כלום דומה לזה וקרוב לודאי גם לא יראו.

ושאלו קצת עליה ועל בית הספר בשנה הבאה, וחטיבת ביניים מי היה מאמין ואיפה הזמן שלי היא

שאלה בתמהון איך אפשר להאמין כמה מהר הוא מתמוסס, וקצת על העבודה ופרנסה ואפילו בעדינות

עדינות על עניני גברים וקצת התווכחנו על כמה אני אחראית או לא – הוא כמובן בטוח שלא – בענייני

כספים – תמיד תהיי הילדה הקטנה שלנו, תפסיקי להתלונן – והוא התלונן ש"הארץ" נהפך לעיתון יותר

מדי כלכלי, והמדינה ליותר מדי קפיטליסטית – טוב, אם "דבר" לא היה נסגר הוא לעולם לא היה למנוי

בעיתון אחר כמובן. ואכלנו, ונתנו לכלבה שלהם את כל השאריות ממש ליד השולחן אפילו שזה מקלקל

את האילוף שלה….

והיינו ביחד

ואף אחד לא הפריע ולא הגיע לתבוע חזקה על אבא ואמא שלי

ולהצהיר שהם גם שלהם.

לא אח, לא אחות, לא נכדים, לא נכדות ואפילו לא שתי נינות תאומות בנות ארבע, מתוקות ככל שיהיו.

אף אחד.

אמא ואבא שלי היו היום רק שלי .

ואני רק שלהם.

שבת מ נ ו ח ה.

ככה אני מרגישה עכשיו.

.

מתכון פילוסופי למרק עוף

.

.

–    אמא

–    הממ

–    אמא….

–    מה מותק?

–    נכון אני הדבר הכי חשוב לך בעולם?

–    נכון לגמרי. למה את שואלת?

–    ביום ראשון יום המשפחה.

–    נו..?

–    אז אני חושבת לי..

–    ש…

–    אם נ ג י ד היית פוגשת אותי בכיתה של הבת שלך, גם אז היית הכי אוהבת אותי  בעולם?

–    ………..

–    כי אולי את אוהבת אותי ר ק בגלל שאני הבת שלך…

–    …………

–    ולא בגללי בגללי. בגללי האמיתית ……..

–    אני אוהבת אותך הכי הרבה מכמה וכמה סיבות גיברת פילוסופיה קטנה.

כי את אדם אהיב מאד מאד,

.    כי את ילדה עם נשמה, וגם בגלל שאת שלי  למזלי הטוב. המשפחה שלי.

–    אז את אוהבת אותי בגלל שאני משפחה?

–    תגידי…….של מי המרק עוף הכי טעים בעולם?

–    שלך!

–    לא של סבתא עליזה?

–    שלך!!

–    לא של סבתא אורה בירושלים?

–    ש ל ך !!

–    את רואה? את אוהבת אותו בגלל שהוא המרק עוף שלי

ולא בהכרח בגלל שהוא באמת הכי טעים..

–    זה לא קשור לאהבה אמא, זו עובדה אובייקטיבית לחלוטין.

המרק שלך הכי טעים ב ע ו ל ם, ביקום

.     ובהיסטוריה האנושית.

–    או.קיי. זה לא קשור לכלום גברת גלעד-גולדנברג,  את הילדה הכי 

מתוקה ואהובה בעולם, ביקום

.    ובהסטוריה האנושית, הבנת??

–    אוף אמא…..את מ'זה מגזימנית.

.

.

המרק עוף של אמא של איה

עוף טרי – מכלול חלקיו  (חוץ מהשניצלים )

מוכשר – כי ככה אנחנו מכירים את המליחות שלו.

בשר נוסף חובה. הכי מוסיף ועדיף – הודו.

אפשר קצת בקר / עצמות –

מים קרים + מלח +  הרתחה +

כף גדולה להסרת הקצף האפרפר –

קיפוי, מקפידה האקדמיה ללשון. קיפוי.

רק אחרי רתיחה ארוכה עם קיפוי / ניקוי הקצף האפרפר

ההוא להכניס

3-4 גזרים

1-2 בצל

שן שתיים שום

שורש סלרי לא קטן

שורש פטרוזיליה

3-4  קישואים

קולורבי – אם יש

בטטה לא גדולה או חתיכת דלעת קטנה / דלורית

לעתים רחוקות חתיכת כרישה

סבתא שלי הייתה מוסיפה מעט, ממש מעט, כמו זורה מלח, גריסי פנינה, ממש מעטים,

שלא יספחו את נוזלי המרק…

להביא לרתיחה נוספת + קיפוי / ניקוי הקצף החדש שנוצר אחרכך לכסות ולהנמיך את עוצמת האש.

רק אחרי שריח המרק מתחיל להגיע ולהרעיב את הלב, רק אז להוסיף:

הרבה פטרוזייה +שליש כמות שמיר+כמה מענפי הסלרי קשורים בחוט כדי שלא יתפזרו ברחבי המרק –

מלח כמובן + פלפל שחור

ואם חייבים, ממש חייבים למרות שלא תצטרכו, נשבעת,  אבקת מרק אז רק את הישנה בשקית הבודדת

הירוקה עם התרנגולת הצהובה עליה.

vrcv nts zni chauk gk ta eybv unv atbh ngshpv uvfh nmuhhi vut vxhr kj. cnerv vzv/

איטריות או אורז וכמובן….ש ק ד י  מ ר ק.

נ.ב.  המרק עוף שבאמת הגיע לו כבוד וכפיים, היה של הגברת היפייפיה הזו המציצה אליכם מכאן

ואלי מתוך הגעגועים. תעצרו רגע. אני יודעת שהיא סבתא שלי. אבל תעצרו שניה.

תסתכלו בפנים האלה, בקמטים ובעיקר, בעיקר תראו את העיניים.

מה הייתי נותנת כדי לשבת מולה, במטבח הקטן שלה, לקבל על הראש כמו שרק היא ידעה לתת,

לראות אותה מביטה במבט ההוא  שידע שהוא יכול עלי ברגע, אבל מחליט בנדיבות גילאית לוותר,

ולטעום את הטעם ההוא, של המרק עוף הכי, אבל הכי טעים בעולם. המרק של סבתא שלי.

.

נ.ב.

למען הצדק וכדי שיתנו לי משהו לאכול בערב שישי, גם אני הכי אוהבת את המרק של אמא שלי….

.

.

מה עושה בחורה כועסת?

.

.

התעצבנתי ממש.

ה ו א כמובן לא יודע, אין לו מושג. ובצדק.

אין לו שום אפשרות בעולם לדעת, שלא נדבר על להבין. שום אפשרות.

אבל אני פשוט עליתי באש עם טיעוני הלא הגיונים, ילדותיים ובעיקר לא מציאותיים.

עכשיו כמה אפשרויות עומדות בפני בחורה בוערת, עולה באש ממש, בצדק או שלא?

1. לעלות על נעלי התעמלות ולקרוע את חוף הים בהליכה מהירה.

2. לעלות על הכרטיס אשראי ולקרוע את החנויות.

3. לעלות על הטלפון ולעלות על העצבים של החברה הכי טובה שלך.

4. לעלות על רגליים יחפות, סמרטוטי בגדים, דלי, סבון, חומץ, סמרטוטי אבק, כפפות לידיים –

כי עם כל הכבוד לעצבים, יש גבול, ולקרוע את גופך ואת הבית.

בחרתי בארבע. גם מפעיל את השרירים, גם קרוב לבית וגם חסכוני.

עוברת במהירות  בבית, מרימה את כל הכסאות, כריות שינה של חיות,

מתקני  אחסון מכל סוג, תיקים, בגדים, על השולחנות –

מגב גדול הוא הפטנט הבא.

עוברת על כל הרצפות בבית, כולל פרקט עם המגב. המגב אוסף חול, אבק, תלתלי אבק, שער חיות, גומיות, פתקים,

סיכות ראש וכל היתר לערמה נאה. יעה מברשת קטנה, לפח.

שתי קופסאות אחסון ריקות מפלסטיק ארבעיםXארבעיםX ארבעים שזו מטרתן מונחות על שולחן האוכל.

הלבנה שלי, הכחולה שלה. איסוף קוראים לזה כשהיא נקראת למלאכה.

מתבוננים סביב. כל מה ששייך לבעלת הקופסא ולא שייך לחדר שבו מתבצע האיסוף, מוכנס לקופסא.

ספרים, גומיות שער, גרביים לא נקיות שנשכחו, עפרונות (איה), מצלמה(אמא של איה), חשבונות –

נחשו מי, פתקאות, צילומים, אייפוד, הזמנות לכל מיני, קבלות, קלפי משחק, סווטשירט, פיג'מה,

מגבת לחה מהמקלחת אתמול – כמה פעמים אפשר להגיד את אותו הדבר וכמה אני לא מאמינה על עצמי

שזה מה שאני אומרת – כדורגל – לא יודעת  איך הוא הגיע לכאן….עיתוני השבת, משקפי שמש,

צרור מפתחות מנופח ממפתחות חסרי שמוש אך בעלי עבר, ספר בישול שנתן אשליה שיתכן ויבשלו

כאן משהו יותר מתוחכם מפתיתים וצלי וסלט ירקות חתוך קטן קטן ובכלל.

כל מה ש ל א במקומו המדוייק, או לפחות בחדר היעד שלו, מוכנס לארגז.

עוברים למטבח, חדר מחשב, דלפק מעבר, חדרי אמבטיה,

הכל בארגזי השינוע המופלאים המונחים אחר כבוד, כל אחד בחדר שלו לטיפול במועד מאוחר יותר.

מברשת אבק ארוכה וצבעונית. בדיוק כמו של סבתא שלי רק בצבעים.

עוברת על: הספרים בכל הספריות, מדפים, כונניות, בין הספרים לכונניות, מעל הדלתות, משקופים,

שולחן כתיבה, שולחן מחשב, מקלדת, חוטים היוצאים מהמחשב, חומרי יצירה, תמונות ממוסגרות

ואף הצלחתי להגיע, על קצות האצבעות אומנם, לרשת קורים עכבישיים בפינת התקרה.

נייר עיתון, מוסף כלכלה + קערה עם חומץ וקצת, ממש מעט סבון כלים.

מראה באמבטיה שלי, שלה, החדר שלי, שלה, במסדרון ואפילו חלון אחד גדול, משני צדדיו, כ

די שיראו את הרקפות ששתלתי רק עכשיו.

סל הכביסה ממויין.

ממי הילדה הזאת למדה שלובשים כל בגד רק פעם אחת וזורקים לכביסה?

ממי? מכונת כביסה גדושה בהרבה בגדי ילדה וכמה בגדי אמא.

אבקת כביסה + חומץ במקום מרכך. כןכן. גם מרכך, גם זול וגם שומר על הצבעים –

ועל הכדור הזה, כדור הארץ – עשרה דברים קלים שאפשר לעשות עבורו, בקלות.

שואב אבק. חדר איה. גם את התופים. חדר אמא. חצי חדר מגורים. טיק טק, נגמר.

דלי. מים חמים + כוס חומץ + מעט סבון כלים + סמרטוט רצפה + מגב גדול עם מקל גבוה במיוחד.

אין לי סבלנות, שופכת את הדלי במרכז הבית ומעבירה עם המגב לכל הכיוונים,

לכל החדרים שיכולים לשאת מים.

עדיין חסרת שקט. צריכה מהירות.

מפזרת עם המגב, עוברת בכל זאת עם הסמרטוט.

גורפת גורפת גורפת מים וסבון החוצה.

מתנשמת.

בודקת את מצב עודפי התזיזות בגופי ובנפשי.

לגופי הספיק, לנפשי לא ממש.

פותחת את הצינור, סוחבת אל תוך הבית, נותנת לו לרבוץ ולמלא את הרצפות במים,

פושרים נו מה, ושוב תופשת מגב וגורפת מים.

יש בהם משהו שמאפשר לנשום.

מתחילה, מתחילה להרגיש הקלה.

נעמדת,

נשענת על מקל המגב ולא מאמינה לתנועת הגוף שלי.

כל הנשים בעולם, כנראה, מאז ומתמיד, כך אני מרגישה,

נשענות באותה צורה על המגב כשהן שוטפות רצפה.

סיסטרהוד היא הרגשה שממלאה את ליבך שמחה גם כשהיא מגיעה עטופה בתלתלי אבק.

לפעמים כשאני מבשלת, אני מנגבת ידיים במגבת ומניחה אותה במין חצי זריקה על הכתף.

לפעמים כשאני תופסת את עצמי באמצע התנועה,

אני מחייכת לסבתא שלי בצילום הגדול שמוצמד על הלוח במטבח.

אני יודעת, בודאות גנטית איך וממי הגיעה אלי התנועה הזו. אני זוכרת.

אני מביטה בחתולה שקופצת על השולחן ומביטה בי בתמהון.

אני נושמת.

מתחילה להנות. גם מהמים. גם מהעייפות.

לוקח זמן אבל זה מצליח.

נושמת לאט יותר. עמוק.

גם האוויר בחוץ הצטנן מעט. כמוני.

מזג האוויר ואני עברנו מלהט הקיץ לצנינות סתווית ביחד. בסינק. ממש עכשיו.

אני סוגרת את הברז ונשארת בלי עצבים, בלי כח ועם בית שחייבים לייבש.

.

שמונה דקות, ובכל זאת, געגוע תל אביבי

.

.

כשהאור הצהוב התחלף והאוויר אִבֵּד מעט, מעט, מחומו יצאתי להשקות  את הדשא.

הוא מצהיב בסופו של קיץ לוהט במיוחד וגם הצמחיה, התבלינים ועץ הלימון הצעיר ששתלנו באביב לא

עומדים בתפארתם.

אני ניגשת לקצה הגינה, מושכת את הצינור הארוך ופותחת את הברז.

הכלבה נמלטת  על נפשה והחתולה מהססת,  לזוז או להחמיץ לי פנים, שלא אעיז לחשוב על זה אפילו,

ומחליטה לתת  בי אמון.

כבר שבע וחצי ואני לא צריכה להכין ארוחת ערב, להזכיר להתאמן על התופים, אני לא צריכה לאסוף מיני

דברים ורודים, גומיות שער, בגדים במידה 12 וכוסות צבעוניות ממיני מדפים וחללים בבית . לא לבדוק

שיעורים, לבקש לערוך שולחן ולנשק ללילה טוב.

זה היום הזה שהיא ישנה ברבע ההוא של חייה.

וכאן שַקֵט.

מרגישים את השֶקֶט בשכונה שלי.

חוץ מהכלב המטורף של בני השכן ולפעמים סירנה מרחוק, הלילות שקטים כאן באופן יוצא דופן,

הפוכים לימים הלומי דחפורים ופועלי בנין ההופכים כל בית פרטי פשוט ונעים ליצירת בנין ארכיטקטונית

מנקרת עינים, חומסת קרקעות ואוויר.

אני מַשקה, טום פֶּטִי מנגן ושר דרך החלונות שלי כמו שרק הוא יודע ואני איתו, אוספת דליים צבעוניים

וקרעי בלונים, שאריות משחקי קיץ ומים, מתיישבת בחוסר מנוחה, קמה ושוב.

לפעמים אני ככה, חסרת שקט, מסתובבת, לא מוצאת מקום ומתגעגעת לתל אביב.

ככה פתאום תוקפים אותי כבר תקופה געגועים לתוך העיר.

ביום רגיל ובשעה לא מאותגרת תנועה אני באבן גבירול שמונה דקות אחרי שנעלתי את הבית –

אבל,

אני לא גרה בתל אביב ואני מתגעגעת.

לעלות במדרגות, לפתוח דלת, לנעול אותה ולהיות בבית. אין שער, שביל, שלכת.

לשמוע שכנים מלמעלה, מלמטה, מהבניין הסמוך. את החתולים מיללים, הגשם נשמע אחרת כשאין לו גג,

משאית הזבל חורקת בשש בבוקר, הקפדה על תריסים או לפחות וילונות מורדים, כביסה ניתלת מחלון

המטבח, נוטפת על זו של השכן המבוגר מלמטה במקרה הטוב או של אביבה מוועד הבית במקרה הרע,

קצנלסון, רחוב קסום ליד דובנוב, לקפוץ לשוק, לגשת לחנות במוזיאון, על הדרך להציץ, ללכת ברגל

ליומית, אולי שתיים. התנועה לא זזה, סדנאות כתיבה בבית אריאלה, קניוק ענק, אחר כך הוא כותב על

תל אביב שלו, ועלי, ניצה בן ארי, סינמטק, שוק הפשפשים, להוריד זבל, סרטים מהאוזן בלי לתכנן,

ללכת בשדרה, לצאת מהעיר :), לרדת לפיצה או המבורגר או סושי, לשבת לשתות קפה פעם פעמיים ביום

בלי להרגיש, לסנטר, לתולעת ספרים, לגרטווד, לרדת עם הכלב שלי לירקון, לסיפור קטן בנווה צדק,

איזו גלריה לרגע, לעבור בהפגנה, פעם אפשר היה לגנוב "העיר" בחמישי לפנות בוקר מהקיוסקים.

לשמוח. לחנות של דורין, לקפוץ לגלי לקפה, שגם הילדות יפגשו ואנחנו נצליח לדבר בלי תיכנונים

מראש, פאלאפל מבורך, להכנס להגיד ללביאה  ודנה בוקר טוב ביהודה המכבי, ללכת ברגל, להזיע,

להתלונן, להכנס לדואר או לאיזה חנות בגדים לנשום מזגן לרגע וזה כבר עולה באיזו חולצה, או עדיף זוג

נעלים, פרונטו, מוזס, פיצ'יפקס בשוק בצלאל, קניה קטנה בכרמל בלי לתכנן מראש, לצאת לדרינק קצר,

לגשת לנמל לשקיעה, החנות של כלי הבית ליד מה שהיה "זנזיבר", אוף הזכרונות, הדירה שלי באלכסנדר

ינאי, גלידריות, פתאום משב רוח, אושר, פעם גרתי בבר כוכבא, קומה מעל מנשק'ה.

לגשת לחוף שלנו, לפרישמן ולהתגעגע לפעם וללכת ללכת ללכת. להתרגז על חולדאי, להתלונן שאין חניה,

שהעיר מלוכלכת, לקנות על הדרך, לחנות בפינה ולהתפלל לטוב, להתבדות בבוקר. ללכת ברגל לים,

ללכת ברגל בכלל, אין חניה, מוניות כל הזמן, ללכת ברחוב ולהרגיש את האפשרויות קיימות.

לא הכל שם, כמובן, אבל הרבה –

ואני זוכרת שעשר דקות נהיגה הן כלום זמן –

והמיקוד שלי תל אביבי והקדומת מהסלולרי ומחו'ל היא 03 –

ואני מבינה ומעריכה ואוהבת את הבית הקטן והישן שלי על חדריו הרחבים, הצנרת הישנה, השער

החורק, תריסי העץ, הדשא, הכלבה המתרוצצת, החתולה שמחדדת ציפורניה על הספה החרדלית

של קסטיאל למרות שאני מסבירה לה כבר שבע שנים, שהעץ הגדול ההוא בחוץ? מחדד ציפורניים.

דבר לחתולה. כלום. והחיים שאני מעניקה לילדה שלי ולעצמי.

ואני אוהבת שהילדה שלי מנגנת תופים ואני משמיעה מוסיקה בלי לחשוב עליהם כמעט, על השכנים

שלי – ומעולם לא היו לי חיכוכים איתם, כי אין על מה, חוץ מבני והחברות הבלונדיניות שלו ששותות

יותר מדי וודקה בשתיים בלילה ליד החלון שלי ומביעות דעתן על המין הגברי – השכנים שלי רחוקים

מהחלון שלי.

ואני אוהבת שהבת שלי אספה שבלולים ואבנים בחצר, ויש לה קלאס מצוייר על השביל, ובריכה גדולה

בקיץ, מעשבת את הדשא לעיתים רחוקות, ואני מכירה את הדוור, ואת רמי שמחלק גז ושותלת צנוניות,

ואני נלחמת בה מלחמות מים אכזריות, ואני באמת שמחה עם הבית שלנו. הבית הטוב שלנו.

אבל

ככה אני עכשיו.

הבית, הסלון, הדשא והשקט לא מספקים לרגע.

משבר בזוגיות שלי עם השכונה. שכונה כרעיון, לא זו המסויימת.

התקפת געגועים.

אני

רוצה

לעלות על הג'ינס שלי,

הגופיה השחורה,

הסנדלים,

ולפתות.

לא את מנהטן,

שהייתה העיר שלי לכמה שנים –

ואני נזכרת שהיום 9/11

ומתגעגעת גם –

אבל עכשיו,

בימים האלה,

מתוך הבית המתוק שלי,

בשכונה התל אביבית שלי,

אני רוצה את תל אביב העיר עצמה.

.

חוכמת הגיל. אבא שלי ועץ המנגו

.

.

בבית ברמת החייל יש שער שאבא שלי צבע בירוק, רנו לבנה וישנה, שביל מרוצף, דשא,

פרחים ועציצים מטופלים בקפידה, כלבה שחורה ועץ מנגו ענק, בא בימים וחולה.

אי אפשר לא לראות שהוא חולה. כמוש. אבדה תפארתו.

אבא שלי עקשן כמו פרד –

ואני מקווה שאשתו מזה שישים שנה, אבל מי סופר, מראה לו את המילים כאן.

יש מינוי משפחתי על הבלוג הזה, האשה שולטת במחשב שזה אי אפשר להאמין –

אבא שלי מסרב לקרוא לרופא של עצים – כמו שאחת מנכדותיו, ואולי נינותיו, קוראת לאגרונום –

הוא מסרב להתייעץ או אפילו להרשות לאחת מבנותיו, אפילו לא לאמצעית, המקופחת,

ילדת השוקולד ההיא להתייעץ מה אפשר לעשות, אם בכלל אפשר לעזור לו, לירוק.

איזה טיפול, תרופה, ויטמינים שניתן אולי, וכדאי, להחדיר לשורשיו של המפואר הזה כדי להחיות

אותו ולהחזיר לו ככלח האפשר את תפארתו, גם אם לא את נעוריו.

יש לגבר הזה, השקט, עוגן חיי, הרבה מאד תרוצים כדי להסביר למה אין מה לעשות.

– הגזע פצוע מאז שנכרת הענף הגדול,

– פנים הגזע מהדהד סימן לריק גדול,

– לא, גם אם הוא ישקה אותו שלוש פעמים בשבוע ולא פעם אחת, זה לא ישנה כלום,

ובעיקר: רחלי די לנדנד וזהו.

.

אני חושבת שאבא שלי מרגיש ומבין ומכיל את מה שאני עדיין מסרבת, כנראה מסרבת, לקבל.

מי שמזדקן, אולי כדאי להניח לו להזדקן בשקט, בדרך הטבע, ולא לאלץ אותו לחפש פתרונות

לחידוש או שימור נעוריו. לפעמים אני דופקת את הראש בקיר התיאורטי שקיים ביני לבין אבי

ומבינה שלמרות המיתולוגיה המשפחתית המשייכת את העיקשות שלי להוד סבתאותה שלי,

האמת היא שזה ממנו, ישירות, ממש כמו העיניים הכחולות. פרד.

ואני מנסה לחשוב, עכשיו, "בעודי כותבת" –

אם המלחמה שלי, הנסיון העיקש שלי, קשור באמת רק לעץ ההוא.

העץ שאני לא יכולה לוותר עליו. באמת שלא.

לא בלב, כמו שאומרת זאתי שלי, הנכדה הכי קטנה שלו, ולא בממשות, בחצר ברמת החייל.

נלחמת ומנדנדת כמו שרק אני יודעת ומעזה מול האיש הזה וממשיכה לחפש טקטיקות שכנוע,

מגייסת נכדים שליבו רך מולם, ומודה בכשלוני.

עקשן, כבר אמרתי.

והעץ הזה, הירוק, הענק, הסוכך. הירוק כל השנה, זה שהניב מאות מנגו בעונה, שאת טעמם

אני מנסה למצוא בכל הזנים הקיימים בחנויות ולא מוצאת טעים כמותו. זה שמניב הרבה הרבה

פחות עונגים כתומים, נוטפי טעם שאין דומה לו ואבא לא מסכים לגלות לי במה הוא מערבב את

המים שהעץ מקבל, חוץ מאהבה כמובן.

זה העץ שהשולחן הגדול והנדנדה המחלידה והכסאות הלבנים מתחתיו.

הוא כבר הציל והאכיל והשקה ושמע והכיל ומכיל עדיין סודות ושמחות ועצבונות וריבים

משפחתיים והתפייסויות. זה ששומע אותנו, את כולנו כבר ארבעים שנה מתכנסים תחתיו וגדלים

להיות עוד ועוד משפחה. וילדים מטפסים עליו, ומנורות נתלות על ענפיו והוא ראה ושמע הכל.

הכל מכל.

אהבות ואכזבות וציונים וגיוסים ומלחמות. ונישואין והריונות וגירושים, והוא שמר עלינו יושבים

שבעה, ומארחים משפחה מרחוק משפחה מקרוב, וחוגגים לידות ובת מצוות וימי הולדת ונישואין.

ועבודות חדשות ושמחות גדולות, הוא ראה הכל.

גם עצים צעירים, פיטנגו, ותות, ולימון מניבים פרי לידו בעודו יושב שם, שליט הגינה, מלך האחוזה,

אוחז בממלכתו בכוח גדולתו ותפארתו.

והוא באמת נקודת אחיזה חשובה שלי, ע"ע הזכרון הקטוע והמוזר שלי, בילדותי.

הרבה זכרונות של ילדות ארוכה, טובה ובודדה מחוברים אליו, אל הצומת הזו למעלה, בחיבור

בין שלושה ענפים, שעליהם מונחת כרית שאמא לא מרשה להוציא מהבית ועוד אחת שמותר,

שיהיה נוח להשען שם למעלה ולקרואו. ימים של קריאה וחלומות בין ענפיו הגבוהים.

ואני מנסה להבין על מה אני מנסה לא לוותר, על האחיזה שלי בְּמָה.

באבא שלי, בבית שלי, בעץ שלי או בַּזכרונות, בחיים שהיו שלי.

הפוסט הזה התחיל בכלל כפוסט שרציתי לכתוב על הספרנית שלי, קרולינה, שנתנה לי יד מובילה

וחזקה, המון המון ספרים ושלחה אותי לקרוא על העץ בחצר שלנו,

אבל הנה, לכי דעי לאן יקחו אותך המילים.

שלך או של אחרים.

.

יולי 2013

הנה עברו שש שנים מכתיבת הפוסט והיום לפנות ערב נסע לסבא וסבתא,

אם לא יהיה חם מדי, נערוך את השולחן מתחת לעץ המנגו, ויהיה בית. הגברים האלה.

.

10 + 10 דברים שאני אוהבת בבית שלי

.

.

זה פוסט ישן. רשימה רשומה שפרסמתי, באמת, ב22 דצמ 2006 –

נתקלתי  בה היום ולכבוד הפרוייקט הכל כך נחמד של אח'י דקר

ובגלל שאני ממש מחבבת פרוייקטים ורשימות ילדותיות כאלה, אני מפרסמת אותה שוב –

את 10 הדברים שמכריחים אותך להבין שאת ממש מבוגרת כבר כתבתי.

עברה למעלה מחצי שנה, לא הרבה פעמים ניתנת אפשרות אקראית, לא כבדת משקל,

לבחון דברים שכתבנו, שעשינו שוב. הפעם ניתנה לי, ואני שמחה. לא הייתי משנה בה דבר –

הדברים שאני הכי אוהבת בבית שלי :

1.    י ל ד ה –

2.    מ ח ש ב –

3.    מ כ ו נ ת  ק פ ה –

4.    א ל ב ו מ י ם, נגטיבים, את קיר ההמון צילומים –

5.    ח ל ק מהספרים שלי וגם את כולם –

6.    מכונת פ י נ ב ו ל ישנה שמתאכסנת אצל חברים –

7.    אורי ליפשיץ אחד ישן, עדין ויפה במיוחד מסדרת המלאכים והאופנועים-

8.    ה ר ע ש  ש ע ו ש ה  ה ת נ ו ר חימום עם הארובה בחורף –

9.    ה ס ר ט י ם  ה נ ב ח ר י ם בקפידה לאוסף שלי –

א10.   ה מ צ ל מ ו ת  ש ל י  –

ב10.  י ל ד ה  ס פ ר ת י ? ליתר בטחון. עוד פעם ילדה –

.

ע ש י ר י ה  ש נ י ה

1.  קופסת מכתבים ופתקים – בלי סרט, אבל עם הרבה עבר –

2.  שמיכת ט ל א י ם. צד אחד תכננה ותפרה אימי ואת השני תכננתי אני –

3.  ת ס ר י ט  ע ב ו ד ה  של  "הלהקה" –

4.  טביעת ידיים של  ה י ל ד ה  שלי על השביל –

5.  ח ו ל צ ת  ה פ ל נ ל  המשובצת שלי  –

6.  ציור מים שדודה אן ציירה ב ב ו ס ט ו ן בשנות ה- 30 –

7.  עץ הלימון שנטענו רק לפני חודשיים –

8.  ח ל ק   נ י כ ר  מ ה ז כ ר ו נ ו ת  –

9.  המסגרת הכבדה של המראה שהחלפתי עם הילדים ההם במדורה  –

10. ה ק ו מ ב נ י ז ו ן  השחור שלי –

.

א ר ב ע   ש ע ו ת   מ ו ק ד ם   י ו ת ר –

http://www.notes.co.il/chelli/26779.asp

 

אתמול, לרגע, בעשר בלילה

.

.

החלונות כבר פתוחים גם בערב. צונן, אבל ממש במידה.

בחלונות עץ המנגו הגדול במיוחד של השכנים והגפן השופעת שלי.

בYes יש מוסיקת ג'אז מצויינת למי שאין כח לבחור ולהחליף מוסיקה.

הסלון הכמעט ריק שלי – זרקתי, העברתי, נראה כמה זמן אני אצליח  לא לעשות עם זה כלום,

למרות שצריך, מנוקד בשאריות אחר צהרים של ארבע טרום נערות בנות 11 שהתחפשו לאנשים

מתקופת שמואל. א' או ב' – מי יודע.

נחשו מי תהיה שמואל.

אני רוחצת כלים. לפעמים זה מרגיש פשוט יותר מלהעביר הכל למדיח וגם ירוק יותר.

כפפות גומי צהובות על הידיים. חושבת מה אני יכולה להכין לה לצהרים לבית הספר מחר.

אמא שלי מצלצלת לשאול משהו, אני נזכרת שלגיס שלי יש היום יומולדת ותכננתי ושכחתי

לצלצל, אני מחפשת שורה שברחה לי, הדס מצלצלת להזכיר שאולי נצא מוקדם להליכה בים,

מישהו שולח לי אסאםאס במקום לצלצל, אבל זה עדיין מתוק מצידו והכלים מסתבנים.

הילדה שלי קוראת בקול רם את שתי המילים הקבועות שמצהירות על סגירת הספר ורצון לחושך.

מסויים. חושך מסויים. אני עונה את הקבועות שלי, מסירה את הכפפות בתנועה שמדגימה,

כך אני מרגישה, גנטיקה ותנועות נשיות שנראות שעתוק אמיתי. ניכנסת  לחדר,

מנורת הקריאה מאירה את מערכת התופים שלה, את החלק העליון של המיטה ואת הילדה הזאת,

שלוגמת לגימת סוף יום מכוס המים הטריים, בטח טריים – כן אאובל'ה, החלפתי לך מים.

היא מסדרת דבר או שניים שחייבים סידור לפני המוכנות שלה לשינה, מניחה את ראשה ומביטה

בי במבט שמזכיר את גילה האמיתי. יש שעות שאחת עשרה מרגיש ומזכיר, ובצדק, שהם, שהיא,

עדיין ילדה קטנה. או לפחות לא מאד גדולה.

אני – לפעמים זה מרגיש כמו תנועות מבויימות, כמו משהו שראית באין סוף צילומים, סצנות –

אני מתיישבת על המיטה, לידה, לוחשת לה מעט מילים, כי את רובן כבר אמרנו במשך היום,

וכי אני  זוכרת שמילים מלבבות ומפנקות מרגישות לה תינוקיות בימים האלה.

אז אני אומרת אותן בלב ומתאפקת. ברב הפעמים.

מכבה את מנורת הקריאה, נוגעת, מנשקת ויוצאת מהחדר.

מנורת לילה מבעבעת צובעת באדום לוהט את חדר ילדותה. אני הולכת בצעדים  של בית, פשוטים,

לא מודעים לעצמם את אורך הפרוזדור, מושיטה יד לאוזו שחיכה לי על הדלפק.

הקרח כבר נמס מעט.

אני מביטה על קירהצילומים הגדול שלי, מחייכת לצילום מפעם, החתולה הבלונדינית שלי  מייללת

למשהו והכלבה הרעשנית שלי נובחת כמו מטורפת על השביל, יכול להיות שהיא שוב נתקלה

באילנית שקופצת שם לפעמים. אני יוצאת  לחצר וגוערת בה ששקט כבר.

כמעט עשר בלילה. השכונה שקטה באמת. האור מהמטבח נוגע בשביל, המוסיקה מגיעה אלי.

אם אני אתאמץ, אני אצליח לשמוע את הנשימות  של הילדה שלי.

יש הרבה דברים שצריך, שחייבים, שחסרים באמת. שכבר אי אפשר בלי,

שאני חייבת להתחיל לעשות, שאני רוצה.

יש כל כך הרבה דברים שפשוט חייבים להשתנות ולזוז קדימה, זה נכון,

אבל אתמול, לרגע, בעשר בלילה, החיים שלי היו שלמים.

.

.

שאלה וצילומים בדרך הבייתה

.

.

חורף 2006

– אמא

– מה?

– איך זה שהשמים כהים וקצת מפחידים ואני במצב רוח כל כך טוב?

– כי אנחנו בדרך הבייתה.

– תמיד כשחוזרים הבייתה שמחים?

– אני כן. את?

– כן. גם אני.

– יופי. רוצה לחפש צורות בעננים?

– אוף אמא……

http://www.notes.co.il/chelli/26636.asp

ה ד ב ר י ם  ש א נ י  א ו ה ב ת  ב ב י ת  ש ל י

.

%d בלוגרים אהבו את זה: