ארכיון תג: בגדים

גיל ובגדים #5 – סרטים ובגדים

.

השבוע אכלתי ארוחת צהרים עם מבין קולנוע אחד,

השיחה התגלגלה למקומות רבים, לסרטים רבים,

סיפרתי על השינוי שהבלוג שלי עובר, על השמחה שאני מוצאת בו מחדש,

על בגדים ואופנה והאם סרטים מכתיבים אופנה או עוקבים אחריה,

מה עושה סרט עכשווי, מה עוזר לו להשאר לא מיושן,

חשבנו על "הלהקה" למשל,

סליחה על הדוגמא מהמגרש הבייתי,

ועל "תהילה",

"תהילה" ו"הלהקה" יצאו בערך באותה תקופת זמן,

Fame בשנת שמונים, "הלהקה" בסוף שבעים ושמונה נדמה,

אני זוכרת את שנת היציאה של שניהם בדייקנות, כי הלהקה זה מובן,

והשני, כי בערב הראשון שלי בניו יורק, לקחו אותי שני יוצרי הלהקה

לראות את הסרט הכי ניו יורקי וזה היה Fame, ולאכול את ההמבורגר הכי

ניו יורקי וזה היה ג'קסון הול, והלהקה היה כבר בן שנתיים.

ובכל זאת, את הלהקה אפשר לראות והוא לא מרגיש סרט בן ארבעים,

ותהילה, עדיין אחלה סרט נעורים נהדר, נראה מיושן משו,

וההבדל? המדים מול האופנה העכשווית של השנה בה צולם הסרט.

למדים אין גיל,

אופנה, בטח הכי צעירה וטרנדית, מתיישנת לפני שתקיפו את מגרש המסדרים.

ומשם התגלגלה השיחה לבגדים/אופנה/תלבושת בסרטים,

כאלה שכשתראו צילום אחד של השחקנית, פריים אחד של הדמות, ותזהו מיד את הסרט,

ויותר מזה,

אם תראו מישהי/הו לבושים בסגנון, תגידו, אוי היא לבושה כמו סקרלט בחלף עם הרוח,

רק דוגמא, או קלולס או ארוחת בוקר בטיפניס או סוזן סוזן תלוי-בנות-בני-כמה-אתן ואיזה

סרטים מהתקופה שהייתם צעירים נחרטו בסגנונכן לתמיד.

יש אין סוף דוגמאות, אבל הנה שלוש דוגמאות רלוונטיות לי, לבנות הגיל שלי,

שסרטי שנות השבעים, שמונים, הנעורים שלנו חרטו את עצמם על הסגנון שלנו,

שלי לפחות.

1 אנני אנני אנני הול

 

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אנני הול הנצחית, הסגנון האהוב עלי עוד לפני, אבל אחרי הסרט בכלל,

רק להוסיף שדיאן קיטון הביאה לאנני הול את סגנון הלבוש הפרטי שלה.

שהיא רק הולכת ומשכללת ומרחיבה את גבולותיו בטוב טעם ושעשוע,

ואני מ ת ה על איך היא מתלבשת. זה מראה נפלא לטעמי ששותפות לו

משני צידי השנים, קט'רין הפבורן ומג ראיין.

.

2. השחור הצמוד הזה יהיה כאן לנצח – אין לי בכלל ספק

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הו סנדי, cannt you see

השחור דיסקו הזה היה כל כך מהמם,

היו לי מכנסיים כאלה, חולצה, חגורה, עקבים,

סנדי הילדה הטובה ששיחקה בנדמה לי לרגע,

וגם כאן לא נכנס למסר הנורא של יחסי נשים גברים,

כי ביחסי נשים גברים מה שהיה, לא יהיה,

בניגוד לענייני אופנה, כאן, מה שהיה, תמיד יהיה,

בסיבובים, ילך, יחזור, יעלם, יחזור,

וגם סנדי בשחור או סנדי בשמלה הלבנה, יחזרו.

.

3. ג'ינס קרוע, סווטשירט חתוך, חותלות – תוםבוי

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה מוזר ומביך לבדוק את סרטי שנות השמונים האלה ולהווכח שכולם,

אבל כולם היו עם מסרים שלא עוברים היום את סף המיטו או כל דבר

דומה. פלאש דאנס היה סרט שהביא בשורת לבוש זרוק וסקסי, ג'ינס

קרועים, סווטשירט חתוך בכתפיים וכתפית חזיה גלויה, חותלות וישבן.

נערת טום בוי בסרבל עבודה ומעיל גברי גדול עובדת גם כרקדנית

במופעי ריקוד על סף החשפנות עד שמגיע הגואל הגברי שלה, והכשרון

ומחלץ אותה מגורל קשה ( יש את החברה שלא נחלצת כמובן, בדיוק

כמו באשה יפה ), אבל זה פוסט על בגדים, והבגדים בסרט הזה הפכו

לאופנת רחוב לוהטת שהיום כבר נחשבת חלק מהחיים בלי קשר לאופנה

כמעט.

.

ואתן?

 

 

ארבע המלצות, פעם בשבוע #30

.

הזאתי מסוגרת ולומדת בחדרה, שבת לא שבת,

כאן יש בן אדם עם משמעת עצמית שלא הועברה גנטית ממני,

בזה אין ספק, וזה ממלא אותי שמחה וכמיהה למה שאני לא מכירה כמעט.

אני אדם מאד לא קנאי,

אני לא מקנאה במי שיש לו/לה, לא משנה מה,

מכסימום, אני רוצה גם אבל לא על חשבון ההוא או ההיא שיש להם,

שיהנו, זה לא על חשבוני,

זה כמעט לעולם לא על חשבוננו מה שיש לאחרים

חוץ במקרים בודדים ונדירים שאינטרסים, ומשפחה במוקדי כוח למשל,

בכל זאת משפיעים על החלטות,

לא נתקלתי הרבה בחיי, מעט, פה ושם, ודווקא לאחרונה כן,

חבל.

אז, זאתי לומדת, ואני במשמרת אמאבא אחרכך

כי גם לנשים האלה ששומרות ומטפלות ומבשלות להורים שלנו יש חיים פרטיים,

ואין מי שמגיע לה חופש, כמו למי שמטפלת באנשים זקנים עשרים וארבע שבע,

והמטבח מסודר אחרי הכאוס שהיה בו ע"ע ארוחת ערב ואורחים,

נ.ב. שכחתי לשאול אם אתן/ם שמים לב לתמונות,

יש בהן לפעמים לא מעט פרטים בנוסף להמלצה עצמה,

דברים שמסתתרים ככה על הדרך בתוך הצילום, אז הקדישו נא תשומת לב גם אליהם,

לא רק למילים, אני עובדת עליהם, על החיבור הויזואלי בין ארבעתם,

מסגננת ומצלמת את כולן במו ידי ועיני, זה חלק בלתי נפרד מהפוסט עצמו מבחינתי,

והנה ארבע המלצות, פעם בשבוע,

משמאל למעלה, בכיוון השעון

1. מחבוא תכשיטים – תמיד השאלה איפה להחביא דברי ערך בבית, ואם יבואו גנבים,

שזה המשפט שהפחיד בילדות ומעורר צמרמורת בהווה וזה הרי לא קשור רק לאובדן

פיננסי אלא גם לאובדן דברים שערכם הוא רגשי, ומצאתי לי דרך שמאד מרגיעה אותי

כשזה מגיע לתכשיטים קטנים, בעיקר טבעות, אבל לא רק. קערת זכוכית מלאה כמעט

עד גדותיה במטבעות של עשר אגורות, עומדת בנון שלאנטיות ליד המחשב והתוכה

מוטמנות הטבעות שאני לא עונדת, צמיד זהב חוליות, עגילים יקרים, ובא שקט לליבי.

 

2. אתר שיאתר, ימצא, יעדכן ושמלת נקודות מקסימההאתר הזה יודע לאתר עבור

מי שרוצה למצוא און-ליין בגד מסויים, של מעצבים ששמם מוכר, במחיר הנמוך האפשרי,

האתר סורק כל הזמן מאות חנויות ואתרים ברשת ומאתר לך את מה שרצית, ודמי

משלוח קטנים ממש, עשרה דולר על קניה מעל מאה דולר, תודו. כדוגמא,

הנה שמלת נקודות מקסימה שכדאי שתהיה שלך כי אין על שמלת נקודות כחולה

 כמו שאיתי כבר כתב, והאתר שמצא כזאת אחרת. *דקלה.

 

3. גם איקאה וגם לא – זה נכון שכרגע אין לי ספת איקאה בבית, אבל יש לי שפע רב של

דברים אחרים מהגאון השוודי, ובאיזה שיטוט רשת לטובת דירה ירושלמית מסויימת

הגעתי לאתר הזה, גאוני, לא פחות, שלדעתי עם רב של אנשים ישמחו בו ממש. באתר

יש דגמי ספות וכורסאת של איקאה שניתן און ליין לבחור בד, מסוגים שונים, איכויות

שונות,  ובעיקר דוגמאות שונות ולהזמין ( און ליין כן?) מהם כיסוי מושלם לספה, כורסא

המוכתמת או הסתם נמאס-ממנה-למרות-שהיא-במצב-טוב שיש לכם. תודו שהברקה.

.

4. זיפו, לא מה שחשבתם  אני קניתי לה את הבקבוק הם בגודל כף יד כדי להכניס

לכיסים בבקרים הירושלים שלה, אבל אביה המנוסה בענייני ירושלים יותר ממני הניח

על פיתחה משהו יעיל אפילו יותר. זה מחמם ידיים של זיפו ( געגועים לזיפו הזהובה שלי

שמטעמי נוסטלגיה, לא חלילה ממחשבה לחזור לעשן אחרי שתים עשרה שנים, הוריי

לעצמי, טמונה במעמקי אחת המגירות ), בכל מקרה, המחמם הזה פועל על הדלק הרגיל

של זיפו א ב ל אין אש כמובן והוא מחמם, אנחנו ניסינו, שמונה שעות לפחות, הם אומרים

שיותר. לדעתי חיילים יתעלפו על זה, וסטודנטיות בירושלים גם.

.

המלצה בלתי נמנעת כי זה הזמן בשנה של התערוכה הנפלאה תמיד הזו,

 עדות מקומית נפתחה השבוע,

וגם זה, ונדמה לי שניפגש שם זה הארוע הנחמד הזה:

 

.הנה עבר עוד שבוע,

מתקני הגגות עבדו לא מעט כדי למנוע את הדרמות הבאות,

אני מתאמנת בהכנת מרק בשר נפלא ממש שאכלתי בביקור ירושלמי

ומיד בררתי עם השף איך עושים,

אתמול היה נסיון ראשון ממש ממש לא רע,

הבנתי שהפתרון להתמדה בספורט היא כנראה הקירבה לבית שלך,

כשזה קרוב, תגיעי, כשזה רחוק, הסיכויים לביטולים גדלים,

הציצו על השורות הראשונות בפוסט הזה.

הזכרתי שיש לי שתי הרצאות מלבבות שאני מתרוצצת איתן?

האחת הפרעת קשב, והשניה לא תאמינו,

שרדתי כדי לספר, גיל המעבר ואני, סטוץ לא קצר.

הנה לינק להזמנת הרצאות.

חוץ מזה,

שתקבלו השבוע מתנה קטנה ממישהי/י,

שתקנו לעצמכן/ם משהו, לא בגד, רק בגלל שהוא גורם לכן/ם להרגיש טוב לרגע,

שתזכרו לצלצל למי שאין להם הרבה אנשים בחייהם, ואתם נחשבים,

שצאו להפגנות ככל שתוכלו, כל ראש ואפוד צהוב נספרים ומשפיעים,

וחוץ מזה, אם תלחצו על כפתור הפייסבוק מתחת לפוסט, בריבועים האפורים האלה,

אופס,

בשניה אתן יכולות לשתף אותו, גם באינסטגראם, גם בפייסבוק, ובכלל, קלי קלות.

 

#ארבעפעםבשבוע #תקריב #גילובגדים ביום שלישי

 

גיל ובגדים #4 – מה הצבע שלך

.

מה הצבע שלך?

כלומר איזה צבע שניים את הכי אוהבת כשזה מגיע לבגדים.

הסוד לארון שווה,

ובשווה אני מתכוונת לכזה שלא חייבים לחדש את כולו כל עונה,

או שתיים,

כזה שיכול לשמש אותך לאורך זמן,

עם פריטים מצטרפים כמובן,

וגם כאלה שעוזבים, זה חלק מורכב ולא פשוט, נגיע אליו בקטגורית #גילובגדים

מתישהו, לא בזמן הקרוב כנראה,

ארון טוב הוא ארון שהבסיס שלו מורכב מפלטת צבעים בסיסיצ וחזקה,

שחור, אפור, לבן, חום, וכל הגוונים שלהם,

אם את לא מחבבת אחד מהם, שלא יכנס אליך לארון, אין חובה לכולם,

אבל הבסיס חייב להיות צבעי היסוד האלה,

שחורים, אפורים, חומים, בג'ים, לבנים ומה שביניהם,

ועל הבסיס הסולידי הזה,

אפשר להתפרע, לגוון, ליצור מראה, להיות עכשווי, וינטאג'י, סקסי, קלאסי,

מה ואיך שאת אוהבת דרך הגזרות, מחשופים, בדים, זה לא חייב להיות בצבע.

ואז על הבסיס הזה מגיעים הצבעים.

בחרי נא צבע, שניים שאת אוהבת,

שמשמחים אותך,

מתאימים לך, לגוון העור שלך, למצב הרוח שלך,

וזה יהיה הצבע, מכסימום שניים, בארון שלך שיצבעו את הבסיס ההוא,

אצלי זה אדום,

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לעיתים רחוקות ממש חרדל, ושניים שלושה בגדים בתכלת,

זכר לילדות שלי אני חושבת.

אין באופן חד משמעי ירוקים, צהובים, סגולים, בורדויים, כתומים,

כ ל ו ם מקשת הצבעים הזו,

רק מהבסיסית והפלוס,

וג'ינס, קטגוריה משל עצמו, קלאסי, מושלם וללא תחליף.

 

.

.

.

.

.

.

.

.

וכן יש גם סוודר, שלוש ארבע שמלות, חולצה שתיים מאד מאד צבעוניים,

למעלה בארון, ליתר בטחון, לכו דעו, אולי פתאום יהיה איזה וודסטוק, ונצטרך.

ואם יש הוראות אופנתיות מהעיתונים, אתרים, חלונות ראווה על צבע,

כזה שכובש את העונה וגם מוצא חן בעיניך,

אין וטו וטאבו, שניים שלושה פריטי כתום לעונה, דפוס נמרי, סבבה,

בתנאי שלא ישארו שם לתמיד, רק לחורף הזה או לקיץ הזה,

כי הרגשת חייבת, אחרכך או לאחסון עד הפעם הבאה שיחזור,

או לתרומה.

לא להפוך את הארון למצבור מקרי של צבעים וגזרות,

וגם בגזרת הגרביים, חגורות, צעיפים, כובעים, יש ללהשאר בגבולות של עצמך.

לשמור על חוקי היסוד, שחור עד לבן וצבע אחד או שניים נוספים, כמה שרוצים.

 

.

היתרון, והנוחות, והדיוק, והסגנון, והספציפיות

שבמלתחה מהודקת צבעים כזו ברורים,

זה קל להתלבש,

החיבור בין הבגדים יהיה פשוט מבחינת התאמתם,

ורחב אפשרויות מבחינת סגנונם,

אפשר לערבב ולחבר ולהשתעשע כמעט עם כל הבגדים שיש,

להמציא סגנון, לאמץ אחד, לנסות אחר,

להחליף ביניהם ולהשאר מהודקת ומדוייקת בסגנון וניראות שלך,

.

אז כמו בקומדיה מוצלחת,

שאי אפשר שכולם יהיו בה מצחיקים,

השורה תצחיק ר ק אם היא תפגוש טכסט נורמלי וישר מולה,

ככה המלתחה שלכן תשמח מאד עם ה"אדום" או ה"חרדל" או ה"כחול ים" שלכן

בתנאי שכל המסביב שלה,

הבסיס יהיה יציב,

שחור, אפור, בג', לבן, חום, מוקה וכל מה שבינהם,

 

.

הצלחתי להסביר?

#גילובגדים – בגדים ומילים עליהם

עולה באינסטגראם שלי די הרבה,

התמונות שהעלתי כאן הן משם.

כאן הוא מתוכנן לעלות בימי שלישי,

נראה מה יקרה עם זה.

.

ומי שרוצה לקבל עדכון במייל על פוסט חדש מוזמן/ת להרשם, כאן למעלה, מימין.

.

שמלת כלה עם נצנצים ומעיל ג'ינס יצאו ליום צילומים

.

 – אני רוצה להצטלם עם שמלת כלה ולרוץ על שפת הים
 – לצילום השער?
 – כן
 – את צוחקת, נכון?
 – לא ולא
 – ברצינות?
 – לגמרי
 – איזה שמלה?
 – הכי, אבל הכי קיטשית, נצנצים, טול, שכבות, ה כ ל
 – למה?
 – כי אף פעם לא הייתה לי ולא תהיה לי כזו
 – לא התחתנת?
 – התחתנתי
 – נו?
 – לא לבשתי שמלה לבנה
 – ואם תתחתני שוב?
 – כש… זה בטח לא יהיה עם שמלה מהסוג הזה ולא ככה בים
 – למה?
 – כי אני מבוגרת מדי בשביל ככה
 – טוב, נראה מה אפשר לעשות
 – מבטיח?
 – מבטיח לנסות
   .
   בהתחלה רצתי כמו שדמיינתי שזה יהיה,
   אבל היה כל כך קר,
   ואני כבר לא מצטלמת בלי שרוולים,
   אז לבשתי את הג'קט ג'ינס
   ונזכרתי בג'וליה היפה נמלטת מכל חתונותיה,
   וחשבתי לעצמי שאני נמלטת מתוחכמת יותר,
   נמלטת עוד לפני שלב השמלה,
   אבל לא הפעם,
   והמשכנו במלאכת השמלה.

הוא דאג להאיר אותי יפה

ולמצוא תנוחה שאראה בה טוב

אולי ככה

או בעצם אולי ככה

ובסוף אכן הייתי על השער עם שמלת כלה קיטשית, עם נצנצים ושכבות טול, ושיער

מסודר ואיפור, והרוח העיפה לי גרגירי חול לעינים, וגם לתוך הפה, ותייר אחד שאל אם

אפשר להתחתן איתי באמת וחייכתי ואמרתי שאולי בפעם הבאה ואחרי כל הריצות האלה

איתן ( טל ) ביקש שאשב שניה, כמה אני יכולה להתרוצץ אלוהים, וישבתי, וככה זה נגמר

מזל טוב, בקרוב אצלכם.

ארבע המלצות ועוד כמה קטנות, פעם בשבוע #29

.

זה היה שבוע מעניין,

בכל פעם שמתפרסמת כתבה בעיתון או איפהשהו יש בוסט אנרגיה מהעולם,

כמו גל הדף. אני שוכחת את זה תמיד משום מה ומופתעת בכל פעם מחדש.

זה גם מוזר איך בגלל כמויות התוכן שכל העולם צורך,

מיד אחרי כתבה בעיתון, יש גל פניות מתוכניות בוקר, לייף סטייל וכו',

אבל למחזר אני אוהבת רק בשקיות ניילון ושאר עניינים,

ולהגיע להתראיין בלי סיבה מדוייקת,

ספר, סרט, פרוייקט, תוכנית, מטרה או לטובת משהו, אין באמת סיבה,

למרות שהסוכנת שלי וכל מי שמבין באיך העניינים מתנהלים היום טוען אחרת,

אם תהיי שם, בחוץ,

בארועים, תוכניות בוקר, השקות, תהיה לך נוכחות, יכרו אותך, יציעו לך,

בינתיים זה תיקו,

אני הולכת מעט, או מתוך רצון טוב, או מתוך עניין או מטעמים פיננסיים,

והדברים מגיעים, לכי תביני איך ומי צודקת : )

ארבע המלצות, כמה קטנות נוספות מתחבאות בתוך הטכסט עם לינקים ובלי,

נסו לקרוא ולגלות את הלינקים הכאילו סתמיים האלה, הם שווים.

פעם בשבוע, משמאל למעלה, בכיוון השעון – כיף גדול מבחינתי,

ותודה גדולה זה-באמת-לא-מובן-מאליו למרות בנאליות, על התגובות הטובות.

 

1. – אורז מלא אבל טעים ממש, נשבעת – 

כוס וחצי אורז חום

אה, והוספתי חופן חיטה שיש בבית,

השרתי בקערת מים, שעה, שעה וחצי, לא בטוח שצריך.

בינתיים טגנתי שני בצלים גדולים חתוכים לקוביות קטנות

וחמש שיני שום כתושות בשמן זית עד רוך.

כשהבצל והשום  הריחו כמו שהם יודעים,

הוספתי ארבע כוסות מים, כפית מלח, כמה סיבובי פלפל שחור

וזיפ קטן של שמן זית.

שלושים-ארבעים וחמש דק על אש נמוכה אחרי הרתחה ראשונה כמובן,

ועוד רבע שעה דקות מנוחה.

בינתיים

קשיו, שקדים, אגוזי מלך בשקית ניילון או קוצץ מיועד עד שהפכו לחתיכות בגודל

נעים ללעיסה. את הערמונים בואקום חתכתי בסכין. כל אלה נקלו עם מעט מלח

על מחבת ברזל יבשה ובנוסף פטריות מכל הסוגים שהיו לי נחתכו ונחרכו/טוגנו

על מחבת עם טיפטיפה שמן עד ש"התייבשו" וזהו.

.

כשמוכן, שתי אופציות: לערבב את האורז עם כל הטובין

או לסדר בצלחת עמוקה את האורז ועליו מהסיר את השפע, שיערבבו לבד.

לזלף קצת שמן זית ומלח גס, וזהו. שלמות ובריאות.

נ.ב לזכור, לא מתאים לילדים קטנים, המון אגוזים וחתיכות שכאלה

 

2. עפרון קסמיםארבעה צבעים, ארבע אפשרויות בעפרון קסם אחד שלמה אף אחת

לא גילתה לי שיש כזה, למה? זה עפרון/עט כמו שהיה לנו כשהיינו ילדות לבי'ס, כזה

שמורידים ומעלים כל צבע בלחיצת אצבע, אני שמחה איתו, אבל ממש. תראו מה זה,

לגבות ( לא שאני מצליחה להבין את טירוף הגבות שאחז בעולם, אין מספיק דברים

לתחזק, עכשיו גם הגבות הפכו לחלק מתוחזק, מצוייר, חשוב, אוף. בכל מקרה, לגבות,

לאיילנר מושלם באמת, חוד דק וקשה כמו בנניח עט פיילוט של משרדים כך שאפשר

לצייר  קו דק ממש על קו הריסים בקלי קלות, ואחרון חביב ( וקצת אדום מדי לטעמי אז

אני מטשטטת ) אדום לוהט. תודו שזה משו.

 

3. גולף שחור ומושלם – פוסטים טובים בבלוג תמיד מקבלים יותר כניסות, לא הצלחתי

להבין באמת איך זה קורה,  איך קוראות ( וקוראי וקוראי ) הבלוג שלי מריחות מתי פוסט

מעניין או שווה  ומתי זה עוד אחד שיגרתי, בכל מקרה, פוסט הגולף השחור מקטגוריית

#גילובגדים החדשה והמרגשת (אותי ) קיבל הרבה מאד כניסות ואני קבלתי המון תגובות

בפרטי, כולל לא מעט בקשות להפניה לגולף שחור נהדר, אז יצאתי לחיפוש קטנטן, גם

בשביל עצמי, גם בשבילכן ומצאתי. לא תאמינו, אבל במחלקת הגברים של זארה,

בין כל הסווטשירטים והסוודרים שגם שווים מבט שני ( כן, תשאלו את אבא שלי ואת

אהובי על הנטיה שלי להתאהב בסוורים שלהם ) שוכן לו גולף שחור ומושלם, אבל

ממש, שגם היה השבוע במבצע, ועוד אחד ועוד אחד שהצטלמתי איתו,

ושכחתי שמתחבאים שם מוצר אסתי לאודר הטוב

בעולם וספר נהדר של מאיה אנג'לו

 

4. אחסון ישר מהטלפון – יתכן שאני בכלל האחרונה בעולם שיודעת שקיימת אפשרות

כזו, להעביר למתקן מאחסן היישר מהטלפון ואז לאן שרוצים. כזו אני, לייטבלומר כזאת.

יקר, אבל מבחינתי שווה כל שקל בנסיוני להתנתק מהענן של אפל ולאחסן עצמאית את

כ ל מה שהטלפון האומלל שלי צריך לסחוב עליו.

.

ומילה על פרגון, בלוגים והחיים עצמם – כאן

.

ואפרופו בלוגים,

הנה בלוג של שתיים שמתחזקות בצילום וכתיבה פרוייקט / בלוג מסקרן, אני עוקבת

אחריהן כבר  כמה זמן ומוצאת שהנסיון שלהן לבדוק יחס של נשים לבגד מסויים שווה

בדיקה ופרגון,  ואם תרצו להשתתף, כתבו להן, לדעתי הן ישמחו מאד.

.

ותוספת קטנה בין יפי הנוריות, הסרט "רומא" שכנראה חייבים לראות, ובבית קולנוע

אמיתי עם פופקורן ומים ולא בנטפליקס, אספר בקרוב, קצת עבודה, ספר, אהבה,

חיים שקטים, מה כבר ביקשנו, לכו לעשות בדיקת צפיפות עצם אם עברתן את גיל

ארבעים, השבוע הבנתי שאוסטופורוזיס או איך שקוראים לנבלה הזו, זה לא סתם

קשקוש, אלא עניין רציני במיוחד, אז לכו, עכשיו!

 

#ארבעפעםבשבוע #גילובגדים #גילובגדיםובכלל

.

 

 

גיל ובגדים #3 – גולף שחור

.

פתיח

איך מתייחסים לקלאסיקות?

כלומר האם גבר זוכר את הפעם הראשונה שענב עניבה?

האם חרוטה אצלנו הנשים הפעם הראשונה שרכסנו את החזיה הראשונה?

והג'ינס, ונעלי העקב, ותחתוני תחרה, ולאק אדום, ליפסטיק אדום או יהלום.

יש סימני דרך, כאלה שכבר בזמן שאת חווה אותם את מודעת שעברת שלב.

לפעמים בגלל מסורת משפחתית,

לפעמים בגלל סרטים, ספרים, סדרות, טורי רכילות, נקודות זמן ומעשים.

יש מעשים אתן בטח יודעות מה שלכן,

ובגדים שיש את הלפני שלהם, ויש את האחרי.

ככה הרגשתי כשקניתי לי את הגולף השחור הראשון שלי, באחרי.

שחור הוא צבע שלא חיבבו בבית ברמת החייל,

זה צבע עצוב, רציני, לימים קשים אמרה זו שהכי אוהבת ללבוש ירוק וסגול ואדום

ועדיין מביטה בי בתמהון ושואלת אם שוב מישהו מת, אבל בחיוך.

גולף שחור סימן עצמאות, אלגנטיות, אני כבר גדולה ועושה מה ש א נ י רוצה,

איפשר לי להסתתר מאחורי הצוארון הגדול

ולמשוך את השרווולים עד מאחורי כפות הידיים שלי כמו שאני אוהבת.

מועטים הבגדים שמחזיקים את עצמם ואת הלובשת אותם בבטחון וקוליות כאלה,

וחולצת, סריג, סוודר, שמלת, הגולף השחור היא כנראה הילדה הכי קולית בכיתה.

גולף שחור

.

הזהרת גיל, שהרי הבלוג הזה, הפוסטים האלה, מיועדים לגיל הזה פלוס מינוס,

שכבר מחוברות אליו הזהרות פה ושם, מקדימה ומאחורה, ומהצדדים.

הגולף השחור יכול להיות ידיד או אויב, הוא דורש בחירה מפוקחת, לא על אוטומט,

גם של סוג הצוארון הגבוה, אמצעי, גבוה מאד, וגם סידור השיער מצריך תשומת לב,

עברו הימים של גולף וקוקו וביי נתראה כשאחזור, אם אחזור.

הגולף יכול להסתיר קמטי צואר, לתת מסגרת דרמטית ויפה וקלאסית לפנים,

אבל מצד שני, לפנים עם לחיי בולדוג כבדות, לסת לא חדה וחזקה כמו פעם,

הוא עשוי לפעמים להדגיש את החולשות,

וזה לא מה שאנחנו מחפשות בבגדים, אנחנו מחפשות לחזק את החזק, לא?

אז איך ללבוש את אייקון האופנה הזה? הנה כמה הצעות הגשה:

עם מכנסים שחורים קלאסיים, או כמו שאני אוהבת כאלה שרחבים במיוחד על גבול

מכנסי גברים, חגורה שחורה או חומה, נעלים שטוחות עם גרב דקה במקרה השני,

נעלי עקב ( אבל אם עקב, אז גבוה בבקשה, אין באמצע ) במקרה הראשון, תיק עם

נוכחות גדולה

או עם ג'ינס, חגורה, מגפיים עם נוכחות מתחת לקצה ג'ינס, גובה לפי החשק, או נעל

סירה פשוטה, טבעות וצמיד, שיער אסוף ברישול ומשקפי שמש שחורים.

או אולי חצאית ארוכה, בכל צבע שמתחשק, גולף שחור, חגורה חלקה רחבה, ג'קט

ג'ינס או עור, שרשרת על הגולף

אולי בכלל שמלת גולף קצרה ( יחסית ) עם גרבונים עבים, מגפונים שחורים ותיק קטן

כדאי להתייחס אליו כמו לבגד עם המון נוכחות מצד אחד וסופג הכל מצד שני,

כלומר אפשר לעשות איתו הכל, אבל המלצה שלי, לעשות איתו מינימום,

הוא ממש ממש מחזיק את עצמו לבד לא רע, הנה דוגמא מושלמת , והנה עוד אחת:

סופדבר

ידעתם שסטיב ג'ונס ביקש אי אז בשנות השמונים

מאיסיי מיאקי לעצב דגם עבורו? ביקש, וקיבל מאה

סריגי גולף שחורים וזהים.

שאודרי

הפבורן

שלבשה אותו

עם מכנסים

שחורים וגבעוליים כמעט כמותה, היא זו שהפכה

אותו לאייקון אלגנטיות, עידון וקלאסיקה?

שהוא "הומצא" בעצם על ידי מלחים ועובדי חוץ במקומות סוערים בתחילת האלף הקודם

כדי להגן על הצואר והפנים מהרוח?

אז איפה מוצאים אותו את זה, האמת שבכל מקום, רשת, מעצב/ת, אוןליין, אני יכולה

להמליץ כמובן, לתת לינקים, בארץ, באתרים, ראיתי בכל הרשתות בסיבוב קטן שעשיתי

השבוע, אבל בשביל אחד בסיסי וקולי אין סיבה מבחינתי להמליץ על אחד ולא על השני

היום. רק תבחרו טוב, גם באיכות וגם במה אתן בוחרות, צמוד, רחב, ארוך, צווארון ענק,

מגיע לחצי דרך, גבוה ומוגזם, מינימליסטי. יש הרבה אפשרויות ואופי למשהו שאפשר

לתמצת ב"גולף שחור, מה הבעיה". המלצתי במקרה הזה, עדיף אחד מאיכות מצטיינת,

מאה אחוז כותנה או קשמיר או משי או תערובת אחרת ממש איכותית של חומרים ובדים

שיחזיקו מעמד וישתפרו עם הזמן וישדרוג לא משנה מה תרכיבו סביבו, ויש מה, לא?

 

..

ולסיכום, אין שמחה ממני לכשלונה של מירי רגב,

כבר יש רקפות, גלעיני האבוקדו מתבקעים בצלוחיות שלהם,

זה זמן לתבשיל עדשים, או מרק עוף ותכף תכף תכף הנוריות יהיו נפלאות,

והכי שווה שמישהו מרגיש אליך ככה.

 

נ.ב. פוסט שבועי #גילובגדים או בשמו המתעדכן #גילובגדיםובכלל מתוכנן לעלות

כאן בימי שלישי, והנה עכשיו שני בערב, אצלנו, בהפרעת קשב, זה אותו דבר.

ארבע המלצות, פעם בשבוע #26

.

כשהזמן עובר כל כך מהר,

כשאני אומרת לעצמי עוד ארבעה חודשים אביב ומבינה שזה לא המון זמן,

כשאני רואה את הילדות הקטנות שאני פוגשת שחיות רק את הכאן ועכשיו,

וכשהחורף כאן הן לגמרי בחורף כאילו אין מלבדו ולא כלום,

וכשיגיע הקיץ הן יהיו בלהט ובתחושת החום מבלי להכיר בקור שהיה, ושיהיה,

ואני מקבלת עוד סימן לעובדה שהשינויים אינם רק במזג האוויר, ומחייכת.

אז הנה, מוצאי שבת חורפית, ארבע המלצות, פעם בשבוע #26

משמאל למעלה, בכיוון השעון, כרגיל

ומוסיקה לדרך

.

1. אבוקדו טיים – כי מכל הדברים הטובים שיש בחורף, ויש אנ'לא מכחישה, אבוקדו הוא

בשלישיה המובילה, תודו. כמו שהוא, מעוך, פרוס, בכפית, כממרח, מה שלא תעשו איתו,

יצליח. מצאתי שני פיצ'יפקס שיעזרו איתו, האחד יצליח להשאיר אותו ירוק מבלי להשחיר,

כלומר לימון יעזור, אבל גם זה, והשני הוא החותכן הזה, כי הטריק שרץ ברשתות איך

להוציא את כל החצי עם כף, לא מצליח לי. ואתם בטח מכירות/ים את הטריק של חציה

לחצי, נכון? חותכים אתו לרוחבו ואז מניחים כף יד אחת שתחזיק את החצי התחתון, כף

יד שניה מונחת על החצי העליון ומסובבים לשני כיוונים נגדיים, וואלה.

נ.ב. ואם אתם חייבות, הנה גרבי אבוקדו.

 

2. תזכורת – תזכורות קטנות של אכפתיות או אהבה או חברות הן דבר משמח תמיד,

זה מחזיק מפתחות שהזמנתי והגיע תוך עשרה ימים בשביל זאתי שלי הנוהגת לירושלים

הלוך ושוב, וכבר רטוב על הכביש, וחושך, ולכי דעי מי המטורפים שנוהגים סביבה,

ואני דואגת בניגוד לרצוני, מודה. אז אם גם לכם יש מישהו כזה, הנה ג'סטה משמחת

שאינשאללה תזכיר להם להזהר כי יש מי שאוהבים אותם/ו כל כך.

 

3. צריך כזה וזהו – בשבוע שעבר האוטו של זאתי לא נדלק, אחרי שעמד כמעט

שבועיים, זה מה שקרה. אה, אולי לא לגמרי פי.סי. אבל לפעמים אם יש לי ברירה, אני

בוחרת את הברירה הקלה, מודה. צלצלנו לאבא. גם לילדה שלי יש אבא כל יכול, לא

רק לי, ואין הרגשה טובה יותר מזו לעבור את החיים. אבא הגיע עם זה, התניע ברגע את

האוטו, בלי כבלים מהבגאז' ועניינים, לימד אותה ברגע מה לעשות אם זה קורה שוב,

הסביר לכל הנוכחות למה ואיך המוצר הזה מתפקד, גם מטעין את הטלפון בשעת חירום,

גם פנס ובכלל זה מה שצריך, השאיר לה את זה ודהר לדרכו. בנות הבית מרגישות מאד

בטוח עם זה בתא המטען. נדמה לי שכדאי לכם/ן גם. החיים קלים יותר נדמה לי, וחורף.

 

4. צעיף דק – למה זה צעיף דק ולא עניבה דקה אין לי מושג, אבל אם בענייני טרנדים

שאפשר לאמץ בשמחה ובקלות, כזה שמתאים לכל גיל, כיס ועושה את העבודה לגמרי,

אז הצעיפים הסקיני האלה, זה שמם סקיני סקארפ, הם הדבר שכדאי לכן להתאהב

בו ( לרגע ). יש דרכים רבות לקשור אותם, אולי אצליח להעלות פוסט עם חלק מהן

בימים הקרובים, נראה, אבל הדרך הבסיסית והעיקרית היא כמו בצילום, שלי, זאתי לא

בבית, תכננתי לצלם עליה. סביב הצואר, שזה גם טריק צואר לא צעיר מושלם, כלומר

מניחים אותו עם הקצוות לאחור ומסובבים, ומשם מה שתרצו, לקשור, להשאיר פתוח,

לקשור בצד. הם בעיקר שחורים, יש גם בצבעים אחרים. הנה, טרנדי, וסבבה לגמרי.

וביד אני מחזיקה את ספרה של הגברת מהמשובחות שיש לגזע שלנו, הגזע הנשי,

דוגמא לכוח ושכל ונשיות ואורךרוח ומנהיגות והורות כנראה וזוגיות כמעט ללא ספק,

מגיע לה שנקרא את סיפור חייה, אין ספק שאפשר להרוויח ממנו, כל אחת ומה שתבחר.

.

ובעניין התוספת שמגיעה לכאן תמיד, הפעם התוספת היא אני

 

 

אופס, עברו שלושים שנה.

זה היה נעים ומוזר לחזור לנעלי הזאת מהסופר, ממילקי,

יש תפקידים שילכו איתך תמיד, וצריך להכנע בחיוך לאנשם ברחוב,

ולא להתייחס לטוקבקיסטים שאללה יסתור הגזימו השבוע ימח שמם.

נ.ב.מצפה לקרב חוזר בעוד עשרים וחמש שנים, על כסא גלגלים.

 

#ארבעפעםבשבוע #גילובגדים #גילובגדיםובכלל .

גילובגדים #2 – מינוני וינטאג' וחנויות

.

פתיח

זה התחיל בערך בגיל שש עשרה,

הכרתי את דליה בתיכון החדש שאליו עברתי, כן, מישלב, כן עשיתי בגרות אכסטרנית,

כן, נראה אתכם עם הפרעת קשב נשארים בבית ספר תיכון אחד, בלי אבחון וריטלין !

בכל מקרה 1,

הייתה לה חליפת מכנסיים לבנה שאין ולא היו מאז דברים כאלה! מכנסיים קצרים,

וכשאני אומרת קצרים, אני מתכוונת לקצרים, אנחנו בסבנטי'ס, וחולצת ג'קט מהממת

שנקנתה באיזה בוטיק, עוד מילת סבנטיס נדמה לי, בדיזנגוף, עוד סבנטיס זוהר.

בכל מקרה 2,

בפעם הראשונה שהיא נתנה לי ללבוש את הנס הלבן הזה לאיזו מסיבה, אני לא

זוכרת איך ולמה זה קרה, האושר הפנימי שלי טיפס למדרגות שאושו לא ידע על קיומן,

וכשהיא הציעה שאני אשאיר אותה אצלי לכמה ימים, העונג היה עצום.

cut to

זו התחושה הטובה של ללבוש בגדים שממש מוצאים חן בעיניך, שאין לך בדיוק

בדיוק כזה, ששייכים לאנשים שאת אוהבת, תשאלו את אבא שלי כמה סוודרים וחולצות

עבודה וחולצות פלנאל עברו מהארון שלו לשלי לכמה ימים והוחזרו רק לאחר נדנודים

ואולטימטומים עם שרוולים מרוטים כי אני אוהבת למשוך את השרוולים של סוודרים

גדולים מעבר לכף היד, זו תחושה נהדרת ללבוש בגדים של חברות, אהוב, אבל מקרה

החלפות הבגדים בין חברות או אפילו מסיבות החלפת בגדים בקבוצות גדולות יותר

הן לא בגדים יד שניה ולא וינטאג'.

וינטאג'

וינטאג' הוא לא יד שניה, כלומר הוא כן, אבל זו לא ההגדרה החשובה שלו.

אני מצליחה להבין בני אדם שהרעיון לקנות בגד שמישהו לבש מעורר בהם קצת סלידה,

אי נעימות, כמו להתנגב ( יאק ) במגבת של מישהו זר, ובאמת לקנות בחנות יד שניה

סתם סוודר או שמלה שלכי דעי איפה ומנין הגיעו ראשית אין טעם במקרה שהדיון הוא על

אופנה ובגדים ובחירות ( ולא כורח פיננסי ) ושנית זה מעורר יותר התנגדות מהתרגשות

קלה. אבל וינטאג' זה עניין אחר לגמרי,

וינטאג' מאפשר לך ב א מ ת ליצור מראה שבפרטים שלו ייחד אותך, ובגילאים שלנו כבר

אין, אני חושבת, נטיה להיות אחת כמו כולן, יש נטיה וחוכמת גיל לרצות להיות מי שאת

בוחרת, רוצה להיות, לשקף והוינטאג' מאפשר בדיוק את זה. חגורה או צעיף או חולצה

שאין בכל חלון ראווה או אתר קניות, כזה שיש עליו קצת שריטות, כביסות, חיים,

משהו שעשה אותו ספציפי,

זה כל מה שצריך כדי לא להראות כמו חיילת בשורת חיילות צייתניות,

זה מה שאמרו ללבוש, זה מה שנלבש.

 

למשל התמונה הזו שצילמתי הבוקר, כן, היו לי תוכניות לכתוב את הפוסט הבוקר אבל

החיים עקשניים יותר מכל החלטה, הכל בה נחשב וינטאג, שבתרגום והבנה פרטיים

שלי, מה שנחשב כוינטאג' הם דברים ע"ע בגדים, תכשיטים, כלי בית, רהיטים, ספרים,

הכל בעצם, מהעבר הלא קרוב, נניח מינימום של עשרים שנה, שיש בהם ערך מוסף,

או של תוכן אישי, משא זכרונות אישי או קולקטיבי, או של ערך עיצובי, נניח בגד של

מעצב מאד נחשב,  בגד עשוי מחומרי בסיס לעילא ועילא ומחזיק מעמד באופן נהדר

וממש ממש מתחשק להשתמש בו.

אז בתמונה יש למשל:

את "האריה, המכשפה וארון הספרים" משנות הששים שקבלתי במתנה

עגילים שקבלתי מדודה אהובה

שעון של סבתא שלי שהחלפתי לו רצועת עור

סווטצר רך ובלוי שהוספתי בגלל התווית

וצעיף הרמס שקבלתי במתנה מגבר עם טעם משובח לפני המון המון שנים

אני משוכנעת שלכולכן יש דודות, אמהות, סבתות, חברות של סבתות וכל הדברים

האלה נמצאים שם, במגירות, מחכים רק שתזכרו בהם, תשלפו אותם ותערבבו אותם

עם הבגדים שקניתן בשנים האחרונות, השנה. צעיפים, שרשרות מעשורים שונים,

סוודר סרוג, חגורה תלויה בארון כבר עשורים ואופס, עולה על המכנסיים כאילו נוצרה

עבורם, טבעת פלסטיק נשכחת משנות הששים של אמא שלך, עגילי חישוק גדולים,

מטפחת לשיער, שמלת טאפט של סבתך, חולצת "אתא" של אבא שלך כמו זו שלי

שגנבתי לו לפני שנתיים, סיכת שיער, סוודר תחרה, ואם את בגילי פחות או יותר

בטח יש לך בארון בגדים נהדרים מפעם, ג'קט של "ג'ייד" או "מיפ" או ראש אינדיאני

מימי נעוריך שמתחבאים בארון, עליונית של גוטקס כמו אלה שתמי בן עמי לבשה,

לכל בגד יש סיבוב שני או שלישי, תראו את הנמרים ברחובות בחורף הזה.

צאו לחפש בארונות הנעורים שלכן, של אחיותיכן, ואל תגזימו,

החוכמה, כמו שאני תמיד אומרת, כשנותנים לי לדבר, היא מינונים,

בטח בגילאים שעליהם אני מכוונת, נניח חמישים וקדימה,

כי גם מדונה לבשה וינטאג' למשל ב"סוזאן סוזאן", אבל זה ברור

שלא זו הכוונה. מינונים,

מכנסיים שחורים, סוודר שחור, סיכת וינטאג', מעיל שמצאת בארון, לא צריך יותר.

ג'ינס, חולצה לבנה, חגורת וינטאג', שעון, קרדיגן גדול של סבתא, קלאץ של אמא.

שמלה מ"זארה", צעיף מדהים שמצאת או קנית ( תכף רשימה ), מגפונים וג'קט

משנות השבעים שהבת שלך מצאה איפהשהו.

כמו חוק האותו דבר ואחד אחר שאולי ארענן בשבוע הבא,

ככה גם עם הויטאג', כמו צ'ילי צריך להתייחס אליו,

טיפ טיפה, בשביל הטעם מלמטה, שירגישו בלי לדעת בדיוק למה זה כל כך טעים

ושיהיה רק אחד כזה, שלך.

.

לפעמים יהיו כאן יותר צילומים, לפעמים פחות,

היום פחות, אבל מצד שני כמה חנויות וינטאג' מצויינות.

יש כל מיני חנויות וינטאג',

יש חנויות יש שניה שאם יש לכן אהבה לעניין או סבלנות אפשר לחטט שם ולמצוא

מציאות שוות במיוחד, יש חנויות עם כיוון וטעם מאד מאד ספציפיות, חנויות יוקרתיות

שמתמחות מאד בטעם של בעל/ות החנות, כמו למשל:

החנות של מיקי ממון – שהיא כל מיני דברים, אבל בשבילי היא הבת של קיטי, חברתי

לקריירה ואשה צעירה שאני אוהבת מאד. מיקי גדלה להיות דוגמנית מצליחה מאד, והיום

סטייליסטית עובדת  ובחצי שנה אחרונה מחזיקה חנות וינטאג' עילית בברזילי 13 ת"א.

או החנות של סוזי – סוזי היא אקס רקדנית בחברת הבלט של ניו יורק, אמריקאית, היפית

בנפשה, נשואה לצלם ישראלי ועשתה עליה לפני כשנתיים. לסוזי אוסף וינטאג' כל כך

כל כך אמריקאי, פרוע, צבעוני, אקלקטי, והחנות שהיא פתחה ליד כלבו שלום היא חלל

מהיפים, צבעוניים והולמים את הכאוס הנפלא של הבגדים והתכשיטים שלה בגרוזנברג 2

ת"א וגם מוכרת באסטי.

יש רשת של שלוש חנויות בתל אביב שנקראת "ביי קילו" שאני מאד אוהבת, הן מביאות

הרבה, את רוב הבגדים מחו"ל, כך שאפשר למצוא דברים שלא בהכרח מזוהים ומוכרים,

ומוכרות את הבגדים על המשקל, לא לפי ערכם המסחרי או עיצובי, כך שאם מצאתן

מציאה נהדרת או סתם משהו, תשלמו לפי המשקל בלבד. יש להן מפות נהדרות לפעמים,

היישר מבית סבתא של מישהו אחר, ולפעמים, כמו לפני שבועיים ע"ע מעיל עור ארוך,

מדהים, נדיר ומושלם שעלה לדעתי לא זוכרת, ממש כלום אבל לא בגלל זה הוא מושלם,

הוא מושלם כי הוא מושלם, it's not about the money

ויש על אבן גבירול, מבזל עד ככר רבין בערך שבע שמונה חנויות, יש עוד שתיים שרציתי

לכתוב עליהן אבל אבדתי את כרטיסי הביקור, אז אעדכן בהמשך, הבטחתי לעצמי

שהפוסט יעלה הערב, ויש כמה בקיבוצים שאעדכן גם, ובהרצליה יש לפחות שתיים

מצויינות. ולא, לא איכפת לי שהייתה השבוע כתבה באקס-נט על חנויות וינטאג' ברחוב

החשמל, חשבתי על הפוסט הזה בשבוע שעבר ולא הצצתי עליה עדיין, בכוונה : )

עכשיו אקרא, כדאי לכן גם –

ואם תרצו להוסיף בתגובות שמות של חנויות וינטאג' שוות, בכל מקום בארץ, פליז דו.

 

:)

סופדבר

אז הסתובבתי היום בעולם הטוקבקים לרגע,

היה לא נעים להתקל באנשים עם יד קלה וכל כך הרבה זעם,

אז אני חוזרת לכאן, למקום שאני אוהבת, לחלל בטוח יחסית,

לאנשים שכותבים לי בבלוג ובפרטי מילים כנות, לרוב טובות, לא רק.

חורף זה זמן התכנסות,

וחומרים רכים, וחום, ושקט,

וכיוון שנשבעתי להעלות לפני חצות,

כלומר היום, ןלא חחר,

א נ י ל ו ח צ ת ס נ ד,

ואשלים, אערוך, אוסיף מחר, אינשאלה :)

 

 

גיל ובגדים #1

.

פתיח

אני מגלה מחדש את חדוות ההתלבשות,

את הכוח, ויש כוח, למה שאנחנו בוחרות, בואו נגיד את האמת, ללבוש.

בכל בחירה כזו יש יכולת, גם אם לא מודעת, לשלוח אותנו החוצה, אל העולם,

לפעמים גם אל עצמנו עם משהו נוסף.

יש מי שיגידו שזו שטחיות נטו, כי הרי הבגד לא עושה את האדם וכו',

והוא באמת לא עושה את האדם,

אבל אם מתייחסים אל בגדים, אופנה, כאל שכבה נוספת של אנרגיה, וכוח,

מגלים שזו שכבה מעניינת, מועילה ואפילו משמחת.

וכשמגיעים לנושא הגיל והבגדים שם בכלל מתרבות השאלות,

מה מותר? מה לא? למה לא בעצם? מי מחליט?

אז זה שיש צלוליטיס אומר שאסור מכנסיים קצרים? מותר? למה לא? למי אכפת?

וחצאיות מיני, ובלי שרוולים? וטרנדים מטורפים מותר או שזה שדה הנעורים?

אני לובשת מה שטוב לי איתו, מה שנעים לי, שאני מאמינה שאני ניראת איתו טוב,

שעושה לי מצב רוח טוב, שהדימוי העצמי שלי מתאים לו ( באותו יום ),

אני כן רגישה לענייני גיל,

להיות קורבן אופנה בגיל עשרים ושתיים זה מגוחך בדיוק כמו בגיל ששים ושתיים.

זה סבבה להיות בעניינים, לדעת מה הטרנד עכשיו, ומה נראה מיושן ממש,

כדאי לשלוף ממנו, מהמה-הולך-עכשיו רמזים ודוגמיות לשימוש עצמי בגיל שלנו (י),

וצריך להתנהל בשכל ורגישות והכי חשוב טוב טעם כמו שדודה אתי הייתה אומרת,

לזה המגזינים שלך לא באמת יכולים לתת טיפים, והיא קצת צדקה ( כמו תמיד),

אבל גם קצת לא. אפשר ללמוד ולשנות ולהוסיף ולאמץ רעיונות וטיפים מאחרים/ות,

והנה אני כאן, קחי כל מה שמוצא חן בעיניך, אמצי, שני, מה שיבוא לך, בשמחה,

בגלל זה אני מתחילה את הפוסטים האלה אני חושבת, בשביל כולנו ( כי גם אני

הרי משוטטת ברחבי הרשת, קוראת, מביטה, מאמצת, לומדת מאחרות. סיסטרהוד.

#גילובגדים הוא האשתאג שפתחתי לפוסטים באינסטגראם שלי שעניינם בגדים.

בגדים וגיל, יתכן שאפתח עמוד, נראה לי נרקיססטי מדי לפתוח עמוד שכולו רק

צילומים שלי עם בגדים, עם כל הכבוד לבגדים, ויש כבוד.

אז הנה גיל ובגדים פוסט ראשון #1

 

והפעם: טוטאל לוק

שחור עם שחור, בהיר עם בהיר כמו בסוף הפוסט הקודם וג׳ינס עם גינס.

לא הרבה צבעים יכולים ״להחזיק״ טוטאל-לוק,

זה כמעט תמיד אגרסיבי מדי,

אבל ג׳ינס עם ג׳ינס הולך עם הכל,

אפשר לקחת את הבסיס הזה ללא מעט כיוונים, סגנונות,וחיבורי צבעים.

כמו זה למשל,

ג'ינס וג'ינס, עניבה ארוכה וצרה כמו שצריך היום ( יש לי כמה אגב הקיוסק ),

נעלי עקב ( אפשר גם מגף קרסול גבוה ), גרביים שמוסיפות כי הן לא סתם,

חגורה ומעיל עוא שחור ארוך שלא האמנתי למזלי כשראיתי אותו בחנות וינטאג'

בשבוע שעבר, התעלפתי עליו! וספר נהדר, משקפיים והפנינים גם.

.

או נעלים שטוחות מבית טוב, חגורה טובה ממש ומשקפים עם צבע,

או עקבים גבוהים, חזיה או חולצת קומבניזון מציצה, עגילים עם נוכחות ושער אסוף,

ובטח שגופיה לבנה, חולצת ג'ינס פתוחה וסניקרס מדליקים עם גרביים שיש עליהן קטע.

אבל אני הכי אוהבת את הלוק הזה

.

זה שזאתי הודיעה לי בגללו השבוע שצר לה להזכיר לי, אבל לא נולדתי בחווה עם פרות

ואסם ושירי קאונטרי וגברים מחוספסים, וקאובוילנד זה לא כאן.

אני אוהבת, מתמיד, מגפי קרסול מחוספסים, חגורת עור מאוסף חגורות הוינטאג׳ שלי,

שלהפתעתי גיליתי לא מזמן שנילי לוטן, ישראלית שהפכה למעצבת נהדרת שממש ממש

מצליחה שאין לי מושג למה היא לא פותחת כבר חנות כאן, מחזיקה באוסף דומה,

וצעיף שווה שקשור פתאום אני רואה לצבעי הסתיו, צעיף שמונח כאן כבר שנים כי

פעם-אני-אהיה-גדולה-ואתחיל-להשתמש-בצעיפים, הפעם הזאת הגיעה, והנה ואני

אוהבת צעיפים מאד, והנה הפוסט הבא כבר נרקם,ושיער שלא מצליח להחליט

if to blond or to grey

 

סופדבר

ובינתיים אפשר לשחק בבואו-נעמיד-פנים-שסתיו כאן,

עם חולצות כותנה דקיקות ומכסימום בערב קרדיגאן קטן ליתר בטחון,

נמשיך להביט בפליאה בחדשות ולקוות לטוב עם מי שמנהלים לנו את החיים,

אפשר לחכות למופע תיאטרון החדש של אבשלום פולק – קראמפ

לחכות לרקפות, לכלניות והכי הכי הרבה לנוריות שמיד יגיעו ויאירו הכל,

ללמוד לבשל מרק שמעולם לא הכנת, ללכת פיזית לסרט, טלוויזיה לא נחשב,

להגיד מילה טובה למישהו שיופתע וישמח ויתחזק,

ולזכור שתכף סופשבוע,

הופפולי, סתווי.

.

.

נ.ב. פוסט שבועי #גילובגדים מתוכנן לעלות כאן בימי שלישי, אתמול הייתה מלחמה.

.

ארבע המלצות, פעם בשבוע #22

.

אז הסתיו כבר עושה סימנים,

כאלה שאם מעט תשומת לב אפשר לפרש כהתחלה,

צינת בוקר מוקדם, אור אפרפר, מזגן מופעל פחות.

זאתי מקננת חדר בירושלים,

ואני מקננת כאן בטירוף,

הגעתי למסקנה שאני מקננת לכבוד עצמי,

מסדרת, ממיינת, מארגנת כאילו אין סבתא שלי עומדת לי מאחורי הגב,

ומחר ליל הסדר. כל טיפת אבק, כל קיפול ותפר נבחנים בקפידה.

גם בהמלצות אני מזהה מגמת התכנסות,

אולי של הסתיו, אולי של עצמי, ימים יגידו.

אז הנה, צהרים וארבע המלצות, פעםבשבוע #22

משמאל למעלה, בכיוון השעון, כרגיל.

 

1. עץחגמולד – זו תהיה השנה הרביעית, הדצמבר הרביעי שבו אני מסמנת גם את

כריסמס כאן בבית. עץ ירוק ( מפלסטיק, למרות שהייתי שמחה לשחזר את מג ראיין

סוחבת עץ ענק בעצמה ), מקשטת אותו באורות קטנים ונוצצים, מניחה, תראו בצילום,

את אחד מגמדי שלגיה מגחך, מקשטת בהכי נוצץ, מואר ומשמח לב ועין שאני יכולה.

זה עושה לי מצב רוח טוב מאמצע דצמבר עד תחילת ינואר, מה רע? כאן בלינק,

חנות אחת מרבות. יש גדלים שונים של עצים ירוקים שיחזיקו שנים. נ.ב. חנוכיה, זה

וסופגניות, והבית שמח, הבטחה. אם אתם חותמים על הצ'קים וינטאג' שלכם

בתאריך עברי, ההמלצה הזה לא בשבילכם.

 

2. מסכים – שתי ציפורים בתמונה אחת.  – ה…לא יודעת איך לקרוא לזה, מתקן,

או קיי, המתקן הזה הוא המצאה כל כך מוצלחת ומגוחכת , תבחרו בעצמכם, שרק

אחרי שזה הגיע אלי ושינה את חווית הלראות אייפד במיטה או על הספה או איפה

שלא יהיה הבנתי את הגאונות שבה. הערה: אין לי כבר שנים טלוויזיה בחדר שינה,

מצד שני, היי, לא קדושה, אז עד היום הנחתי על לוח, כרית, החזקתי בידיים, לא היה

כיף, מהשבוע האחרון, שלמות, לא פחות. זה מתקן שעולה חמישים עד מאה ש"ח,

יש לו ארבע זרועות מאד גמישות וחלק עליון עם חריץ למכשיר שיכול לשנות זוית

וסוג של וו שמחזיק ותופש את האייפד, טלפון, מה שתרצו. מניחים אותו כמו נניח מגש

מיטה, מכוונים את גובה הרגלי עכביש ( באמת דומה ) וזוית המסך ואפשר לשתות,

לפצח גרעינים, להתמתח ובאופן כללי לא להתעסק עם המסך הזה יותר. מינוס

יחיד, צריך להוציא את האייפד מהמגן שלו, מעבר לזה, שלמות, לא צחוק.

 

2ב – זו הסידרה שמצולמת על המסך, שברצינות אם יש לכם נטפליקס ואתם לא

מתחברים אליה כרגע, כל כך צר לי עליכם,שמה Wanderlust  "תאוות נדודים"   

עם טוני קולט שנותנת משחק שאין דומה לו, אין מחשבה שלא רואים על הפנים שלה.

זו דרמת יחסים, משפחה, זוגיות ארוכת שנים, טיפולים פסיכולוגים והמון המון סקס.

סטיבן מקינטוש משחק את בעלה וגם הוא, תביאו לי כזה.

 

3. פופקורן – גם לסידרה, גם לעכביש, גם לסתיו, גם לקלוריות. גילינו פופקורן מחולק

למנות קטנות שזה פטנט נהדר. גם פופקורן וגם בלי חזירות. בכל הסופרים לדעתי.

 

4. חולצת ג'ינס – מי שעוקב/ת אחרי באינסטגראם ראה את תלונתי השבוע שאמרה

ככה: נכון שחולצת ג׳ינס טובה היא אוצר? נכון שלוקח עשר שנים של כביסות ולבישות

ופיקניקים ונסיעות ומה לא כדי לרכך אותה לדרגה מושלמת? נכון? נכון. אז כשזאתי

הצטרפה לשותפות עליה לפני כמה שנים נאנחתי והסכמתי, לפחות יש לה טעם טוב

לחשתי לעצמי כשלקחה אותה בדיוק כשאני התכוונתי. השותפות החזיקה יפה עד השנה,

לא היו לי תלונות, אבל עכשיו, ממש עכשיו הסתיו מגיע לירושלים היא אומרת לפני שהוא

בתל אביב ואורזת אותה, ואני שותקת #אמאסמרטוט. אז נכון שיש לי עוד כמה (וכמה)

חולצות ג'ינס, זה אחד המלבושים החביבים עלי אבל יש תמיד אחת שהיא המושלמת.

בקיצור, כתבה לי לא זוכרת מי שהיא סומכת עלי שאמצא חדשה להמליץ עליה,

הא, אתגרים הם דבר חביב עלי, יצאתי למסע קטן, הימים כאן מורכבים מכל מיני דברים,

והמסקנות הן:  – לחולצת ג'ינס יקח זמן לההפך לנהדרת, כדאי לכבס אותה בהתחלה

שוב ושוב, כשצריך וכשלא ממש צריך. – גשי לארונות של הגברים בחייך – בקרי

בחנויות יד שניה ווינטאג'. רגישות לרעיון יד שניה? הרתיחי את החולצה כשתגיעו הבייתה

– מצאתי כמה נחמדות, הנה אחת, ועוד אחת מאסוס, ואפשר למצוא כאלה באתרים

יקרים, בעיקר אמריקאים במאתיים דולר חולצות ג'ינס נהדרות, אבל היי, חולצת ג'ינס היא

חולצת ג'ינס. צאו למסע וכשתמצאו, שיהיו לכם שרירי לב או התנגדות חזקים משלי,

א ל תתנו לילדות שלכן את החולצה האהובה שלכן,

או לפחות תוציאו הבטחה שכשהחורף הממשי יגיע לירושלים,

תקבלו אותה בחזרה,

עד האביב.

.

וההמלצה החד משמעית שלי להשבוע היא ההפגנה הזו.

זה כבר לא קשור לימין או שמאל ( למרות הנסיונות כן לשייך את זה לשם(,

זה הפגנה למען העתיד של הילדים שלנו,

למען חופש הביטוי, היצירה והאמנות,

שכל מי שמנסה להגיד לנו מה מותר לנו לנגיד או לחשוב או להאמין בו,

מהווה סכנה אמיתי לעתיד שלנו כמדינה חופשית ודמוקרטית,

ומי שממונים כרגע על התרבות והחינוך פועלים נגדנו,

אין דרך אחרת להגיד את זה,

הם אוייבי חופש הביטוי, חופש האומנות,

מסכנים את החופש שלנו להיות מי שאנחנו בוחרים להיות,

לא מי שהמנוולים האלה חושבים שאנחנו צריכים להיות.

ואם אתן מגיעות, גם אתם, תגידו היי,

אני אהיה עם שלט תוצרת בית שיסביר להם בדיוק, בדרך יצירתית אני מקווה,

מה ב ד י ו ק אני חושבת על חוק הנאמנות שלהם.

 

 

תקשיבו רק לקול הפנימי שלכן/ם, הוא המצפן הכי טוב,

איש לא יכול להגיד לכם מה טוב לכם,

בטח אם אתם אנשים חושבים ומבוגרים.

אז,

הנה חווה אלברשטיין, שאומרת דרך האמנות שלה כל מה שהיא רוצה.

עוד מעט יהיו רוחות, ושעון חורף, וחוף ים סוער,

וערמונים, ועץ מנצנץ, וסוודרים גדולים, וזה יהיה חורף נהדר,

אני יודעת את זה בעמקי ליבי.

 

נ.ב. אתן יודעות, או זוכרות, שבבלוגים יש אפשרות לקבל התרעת פוסט במייל, נכון?

 

#ארבעפעםבשבוע #onceaweek

.

ארבע המלצות, פעם בשבוע #10

.

פעם בשבוע, מספר עשר,

מחשיבה את השעה כיום שלישי כדי לעמוד בהסכם שלי עם עצמי ברשותכן/ם.

בינתיים קיץ, וחם,

עניין צעצועי הילדות מתקדם, ומי שרוצה מוזמנים ברצון, כאן מימין יש "כתבו אלי".

קיוסק הכובע והצעיפים שלי שומר על קצב איטי שמתאים לי בדיוק

מי שרוצות מגיעות אלי גם דרך הכתבו אלי, תמונה וכובע בסוף הפוסט.

אני יודעת ששבוע הספר, יודעת ומתאפקת. את החמישה שהייתי חייבת לקרוא

מטעמי סקרנות ורצון עז רכשתי/קבלתי לפני ואני לא קונה ספר עד שאני מסיימת

את הערימה ליד המיטה,

את הערימה בצד השני של המיטה,

את הערימה בחדר עבודה,

וגם זה עם לוותר כרגע על אלה שדחופים במדפים!

וכן, בטח שיש כמה יוצאים מן הכלל שאם יוציאו ספר לא אתאפק כמובן,

אבל בכללי התאבון גדול מהיכולת וזה יותר מתסכל ממשמח,

ובעיקר עצוב שחוק הספרים נרצח על ידי שרת הבחירות

כותבים וסופרים ראויים להרוויח כראוי ובכבוד עבור הכשרון, העבודה והכתיבה שלכם.

זהו.

הנה ארבע המלצות, משמאל, בכיוון השעון

./

1. רוטב עגבניות בסיסי, אבל לכי תביני למה מכל אלה שניסיתי אלה פשוט ט ע י מ ו ת

ומהוות בסיס נטרלי ומצויין ממש לכל מה שמבשלים עם עגבניות מרוסקות וחוץ מזה,

אחר כך, כששוטפים היטב את הצנצנת, נשאר קנקן מים קרים / לימונדה מושלם בגודלו.

בכל סופר בסביבה

 

2. סוזי. את סוזי אני מכירה דרך האנק בעלה, צלם אופנה מצליח, שהיה הבית הבטוח

שלי בשנות השמונים שלי בניו יורק. סוזי הייתה רקדנית בניו יורק בלט קאמפני, אחרכך

בלוס אנג'לס בעלת עסק וינטאג' וביגוד, צלמת ואז לפני שנה הם עשו עליה ככל שזה

קשה להאמין שאנשים עושים בגילנו, ועכשיו סוזי שלא דומה לאף אחת שאני מכירה,

נפש חופשיה והיפית פותחת חנות וינטאג' / בגדים שהיא מייצרת ברחוב גרוזנברג 2

בת"א. החנות הזו לא דומה לשום דבר שראיתם כאן, זו הבטחה. צבעוני, עמוס,

גדוש, גם וינטאג' אמריקאי אמיתי וגם בגדים שהיא מעצבת שלא דומים לכלום,

לא תראו כמו כלום שאתם מכירים, הבטחה. החנות ממש תכף נפתחת,

אבל אין לי סבלנות #susie's TLV

 

3. מסיכת זהב או מה שזה לא יהיה  כמה פלאים כבר יכולים לחולל קרמים או מסכות,

אני תמיד סקפטית כי בכל זאת, אני מכירה את מה שמביט עלי בבוקר, באור יום במראה,

אני רואה את התאריך בתעודת זהות, הלו…זו אני, אבל יש מוצרים שת'אמת? עוזרים.

אחד ליותר, האחד קצת פחות. זה ביותר. זו מסיכת יופי. שמה, אחרי רבע שעה עור

הפנים שלי נראה פי המון יותר טוב, קשה להגיד שלמחרת בבוקר משהו מהזהב נשאר,

אבל היי,  בדייט, ארוחת ערב, צילומים, ארוע' היא עשתה את שלה, ובגדול, 480 ש"ח

וזה משאיר אותי מרוצה עד כדי המלצה, פייר, לא? הנה לינק

 

4. מילים שעושות סדר ברגע שקוראים אותן.

 

וזה הכובע הזה

 

 

מזכירה שאפשר להצטרף כמנוי לבלוג ולקבל למייל את #ארבעפעםבשבוע, ובכלל.

.

מודרני

.

אז מה מודרני היום? שאלה אותי השבוע אימי היפה בת התשעים והשאירה אותי חסרת מילים

לרגע. "מודרני"….כמה מזמן לא שמעתי מה במודה, מה יהיה מודרני בסתיו, מה רואים

בג'ורנלים? ומצאתי את עצמי במין דום שתיקה לרגע, מנסהל הבין אם אני יודעת מה יהיה

.מודרני" בסתיו הזה שעוד מעט ככל שקשה להאמין יגיע לשבועיים שלושה בין חמסין לסופה,

.

משהו השתנה בשנים האחרונות,

גבולות המה אפשר ללבוש ולהיות "בסדר" התרחבו מאד,

וחוץ ממעגל אנשים שעניינם ומקצועם ותשוקתם הגדולה היא אופנה במובן העמוק,

היצירתי, התרבותי, והכלכלי, אצל רוב המין האנושי, אל-תגידו-בקול-רם כמעט הכל הולך.

היום אין הרבה טאבו מוחלטים,

ומכאן שמגרש המשחקים שלנו הוא ענק, אין סופי.

אופנה ובגדים ואביזרים ונעלים ותיקים וחגורות וכל מה שמרכיב את

איך אנחנו בוחרים לצאת אל העולם בבוקר, בערב או בכל דשעה וצורך ועניין, איך אנחנו

ניראים יכול להוות עוד כלי או כוח או צעצוע במגרש המשחקים הגדול של חיים, ומגרש משחקים,

יגידו לכם כל ילד וילדה הוא כיף ענק לשעתיים אחר הצהרים, אבל אחר כך, רוצים הבייתה.

.
הארון שלי, הטעם שלי, הבית האופנתי שלי כמעט לא השתנה מאז שאני זוכרת את עצמי (כולל

שנותי הטובות במרכז המערבולת האופנתית הזו) ואני חושבת שהמבנה שלו נכון כמעט לכל מי

שאוהב גם בגדים וגם אופנה. הוא מורכב מכמה שכבות:

שכבת צבעי יסוד, שחור, אפור, לבן, בג'

אז אחת שכוללת בגדי יסוד טובים,

ואז שכבה שיש בה צבע אחד, דומיננטי,

ואחת עם כמה פריטי וינטאג' מצויינים (זה סעיף שנוסף לפני כמה שנים),

אחת קטנה עם כמה יוצאי דופן, חגיגים, פרועים, לא דומים לכלום,

ולמעלה, כמו הדובדבן שעל הקצפת,

מונחת השיכבה העכשווית עם דבר אחד טרנדי שבחרתן העונה,

זהו, ויאללה, למגרש המשחקים.

.
אז מה מודרני היום שאלה אותי אימי. יצאתי לבדוק ונתקלתי בזה:

.

hm

/

מודעה קיץ  2016 – זה מושלם אני חושבת לעצמי, הטעם שלי בדיוק: חצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה..אני  נזכרת  וניגשת לארון אלבומים שלי

אני גיחנגיתלמטה שתי תמונות שלי: מימין, אני בחצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה חומה, מגפים חומות, גרביים לבנים,

1990. משמאל, אני חצאית ג'ינג'ית (אותה חצאית), חולצת כפתורים לבנה, חגורה שחורה, מגפונים

שחורים, תיק וינטאג' שחור ורקום, שבוע האופנה בתל אביב, 2014.

 

 

 

 

אז הנה החוקים מוכיחים את עצמם:

צבעי יסוד, צבע אחד עכשווי, אביזרים, נעלים טובות, קצת וינטאג',

ומה שהיה הוא (כנראה) שיהיה.
.
אני חושבת שמכנסיים רחבים עד הרצפה חוזרים לאופנה אמא אמרתי לה,

שוב? היא שאלה, מה יהיה עם זה, למה הם לא ממציאים משהו חדש.

.

יש סדרי עדיפויות חשבצי לעצמי, קודם שימציאו מילה במקום המילה מודרני…

.

.

נניח בליינדייט (נניח) # זה פוסט על בגדים, שתדעו, וחברות

.
.
.
נעה (בר לב דוידור) אומרת שהיא עושה בגדים, לא אופנה, וככה היא רוצה את הצילומים.

היא חברה שלי כבר עשור שניים שלושה מי בכלל סופר/ת, אז הסכמתי.

באתי מהבית,

חפפתי וסדרתי ת'שער כאילו אני יוצאת לארוחת ערב,

התאפרתי בעצמי כאילו אני יוצאת ל…נניח בליינדייט

( טיפ טיפה יותר חגיגי מהרגיל שלי שהוא כמעט כלום יו נואו),

לבשתי את הבגדים שתלויים בסטודיו לכבוד כל מי שרוצה אותם והשתרעתי כמו תמיד

על הספה הלבנה עד שנועה אמרה טוב, תעמדי שניה, אז נעמדתי ועשיתי פרצוף רציני.


למען האמת,

התפללתי לטוב,

זו לא הדרך המקובלת להתארגן על צילומים באזורי הזמן הנוכחי,

ואני יו נואו,

בת ששים ואחת,

לא מתלוננת אבל-יודעת-מה-העניינים וזה כבר לא פשוט כמו פעם…

.
אלה התמונות שנועה בחרה,

פעם אני אצליח לחלץ ממנה את אלה שאנחנו צוחקות כמו שתי כאלה מול המראה,

בינתיים, ברוח הסתו הנה רמזים מהבגדים של נעה,

אצל הגברת הבלוגרית שלי גרוס יש פירוט הרבה יותר רחב ומקצועי…

בבילונגינגס יש דברים מופלאים וקצת בגדים שמתאימים לדברים בדיוק רב ורחב.
.
.
.

אני וגירסת הוינטאג' שלי

.

השבוע היה בתל אביב שבוע האופנה,

ארוע רב התרחשויות, אנשים, בגדים, אופנה, כשרון, מסחר, יחצנות, אגו, צלמים, עיתונאים ושאר ענייני

העולם הזה. עולם רב קסם ושטחיות, כשרון, אינטרסים וחברויות אמת ושאר עניינים כמו בכל "עולם".

באתי לבקר ולכבד ולהתרגש מתצוגת האופנה של המוכשרת מכולן, דורין פרנקפורט,

ראיתי גם את התצוגה של "סמפל" והבגדים הנפלאים שלהן,

ואפילו הידסתי קלות על המסלול להרף עין בתצוגת מחווה של "משכית" לכבוד רות דיין,

אבל הדבר שהצחיק, ריגש, עורר בי מחשבות ושעשע אותי עד מאד, זה זה:

.

השמאלית צולמה לפני…בערך עשרים וחמש שנה באיזה ארוע שהיו בו צלמים ועיתונות, את הימנית צילמה

מירי דוידוביץ, צלמת מחוננת, בשבוע האופנה כשהייתי בדרך הבייתה. אני לובשת בשתיהן את אותה חצאית,

חצאית משי בצבע ג'ינג'י במיוחד. מהרגע שקניתי אותה בניו יורק ידעתי שהיא הולכת להשאר איתי הרבה

זמן, שנים. ממתינה בארון מאחור, ועוברת לשורה הקדמית, ועוד פעם, ושוב. וכך באמת קרה. ובכל זאת,

מה שהפתיע אותי כלכך היום כשראיתי את התמונה ה"חדשה" בכתבה מצולמת של מירי, היא העובדה

שבחרתי ללבוש אותה בדיוק, אבל בדיוק באותה דרך.

מי שלא ידע יכול/ה לחשוב שהבטתי בצילום ההוא ושחזרתי אחד לאחד:
.
כותונת לבנה עם כפתורים וצוארון, נעלים שטוחות, גבריות משהו, עם שרוכים,
.
חגורה רחבה ותיק יד שכזה, בהוא היו סיגריות, בנוכחי טלפון סלולרי, לך דע מה עדיף.
.
ורק הפוני הנצחי שלי נכנע ונעלם.
.
.
קצת חסרת מילים למען האמת, בכל זאת, עשורים עברו,
.
וכן, גם ההבנה שאני כבר מספיק מבוגרת כדי להיות גם אני וגם גירסת הוינטאג' שלי… : )
.
.
.
/
וכן, עדיין שוקלת אם לפתוח בלוג אופנה נפרד, לסיפורים וענייני בגדים וחיים למי שמשיקות גיל :)
.
.

טוב, אי אפשר לצלם עליה בגדי ים אמרה גברת גוטליב

.

אי אפשר עליה בגדי ים היא פסקה במבטא ההונגרי שלה,  כלום לא מתמלא אצלה,

אולי בגדי חוף, היא פסקה.

כי אם מי שהייתה חברתי בטירונות, טור' בן עמי הפכה לסמל של גוטקס,

זה הגיוני שאני לא אהיה ממובילות הדגל שלהם.

ובכל זאת הייתה פעם היא החליטה לצלם אותי לקטלוג המיתולגי שלהם,

בן לם, תמי, שתי דוגמניות מארה'ב נדמה לי ירדנו לאילת.

תוכנן כמעט שבוע צילומים, שרדתי יומ וחצי. צלמו אותי שני צילומים ( שלא נכנסן לקטלוג)

ובפעם היחידה בחיי נשלחתי הבייתה מעבודה, תמי וההן שחקו אותה בגדול,

הבת של השכן חזרה הבייתה.

אז לא הייתי מהנמלים העובדות של"גוטקס", ממש לא בקליקה הזאת – והייתה כזאת, אוהו…

וגם כשהגיעה בלונדינית לראש הפירמידה שם, היא הייתה מהסוג השופע ע'ע ספיר קאופמן המקסימה.

אבל כשהגיע הנסיון של גוטקס ליצור בגדים רגילים, והיא בחרה בי שמחתי,

כי גוטקס באמת היה גוטקס, בזכותה.

צלם: בן לם דוגמנית שניה: אניטה

.

גברת לאה גוטליב, מייסדת את גוטקס, מפעל מדהים בגודלו וחשיבותו בישראל של אז הלכה לעולמה

בגיל 94, היא הייתה אשה קטנה, עדינה ורבת עוצמה וכשרון. יהיה זכרה ברוך.

.

Go Holly, go

.

שילוב נעורים עם מגמת קולנוע עם אהבה לקולנוע ישן שהצלחתי להדביק אותה בה,

עם עינים חומות מלאות הבעה, הביא לזה:

.

.שמלה שחורה של מאיה נגרי ושל אמא שנלבשת הפוך כדי לקבל מחשוף חתוך כך

כפפות מחנות פורים

עגילי פנינה של סבתא רבא

פנינים סתם מאיזה דוכן כי אמא לא הסכימה לענוד את האמיתיות שלנו

פומית ארוכה מברוריה בדיזנגוף סנטר (ותודה לרונית כפיר)

אייליינר, אמא תצייר פס רחב. מסקרה, שפתון טבעי.

נעלים ששמורות כאן בדיוק למקרים כאלה.

ואם יהיה קר, בכל זאת פורים, שכמיית וינטאג' שחורה של סבתא רבא גם.

וכמובן, מסרקת כתר שנמצאה בנס אתמול בחנות תחפושת מקרית,

סיכות סבתא, סיכות ראש רגילות, שתי גומיות, ספריי שער וכדי להצליח במשימת בנית

הקונסטרוקציה על הראש התאמנו דרך לינק ל how to

.

/

/

/

/

/

Go Holly, go

/

הקשר בין הג'ינסים שלנו ל D N A

.

.

היום היא הגיעה הבייתה בהפתעה אחר הצהרים,

בכל זאת שני, חמישי וכל שבת שניה, יש סדר בחיים.

אבל היא שכחה משהו וקפצה הבייתה לרגע.

חיבוק, נשיקה ויצאתי איתה להגיד משהו למי שהיה משהו אחד ולנצח ישאר משהו אחר בחיי, אביה.

עמדנו ליד השער ודברנו ופתאום היא עשתה איזו תנועה וראיתי .

לפעמים יש הרף עין, הבזק זמן שרואים אחרת מהרגיל.

היא חומת שער ועינים כמוהו,

זקופה ודקה כמוני, ושפת הגוף שלה זהה לשלי באופן שמדהים אפילו אותנו לפעמים.

והבטתי בה, בתכף שש עשרה הזאת,

שלכי  דעי מה מכל כוונותיך הטובות הצליח להחתם ולהשפיע עליה ועל חייה

וראיתי אותה עומדת במכנסי הג'ינס שלה, הסוודר הנוח, שלה, והנעלים המגושמות האלה,

בדיוק כמו שאני אוהבת,

וכנראה בדיוק כמו שהיא אוהבת,

כי אני כבר לא אומרת לה כמובן איך ומה ללבוש,

הורדתי עינים אל עצמי ופרצתי בצחוק. גם היא. גם הוא.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

/

/

אחרכך הוא צילם אותנו

.

רך ומהוהה, כמה שיותר

.

אני אוהבת פלאנל.

סדיני פלאנל על המיטה של הבת שלי, לפעמים גם על שלי. בגדי שינה מפלאנל –

טוב, זה רק עליה, טוב אני מעמידה פנים, גם לי יש כמה סמרטוטי פלאנל גדולים ורכים ,

אבל אני לובשת אותם רק כשממש, אבל ממש קר –

וגם

שמיכות, בגדי בית רכים וישנים, זכרונות מתוקים מתינוקוּת, בגדי ילדוּת רכים ומהוהים,

והכי, ממש הכי, בלי תחרות הכי הן החולצות פלאנל.

.

משובצות, רק משובצות. וגדולות, ממש גדולות, אקסטרא לארג' גדולות, ותחושה עוטפת וחמה ורחבה..

גם על גברים אני אוהבת אותן, גבר צריך שתהיה לו חולצת פלאנל בארון, ישנה ומהוהה,

זה ברור.

 

 

 

פלנל – Flannel  אריג כותנה אלכסוני מגורד משני צדדיו או מצד אחד בעל צבע אחיד או מודפס, מה שהם שכחו להגיד הוא שככל שהוא ישן יותר, מכובס יותר, מתגלגל במייבש, מסמרטט, מהוה, לביש, וישן,
הוא הופך נעים יותר, רך ועוטף יותר,
או במילה אחת, בנאלית ומדוייקת,
מנחם.

.

קר היום.

.

זה לא מַרְאִית, זה דֵזַ'ה וו !

.

.

– אמא

– מה מותק?

– אמא, יש לך עוד סוודר גדול כזה?

– מה עם זה של אתמול?

– זה היה אתמול…יש לך עוד כאלה גדולים?

– אה…..כן….

– אפשר?

.

ידעתי, ידעתי שהזמן הזה יגיע, שהיא תצטרף לארון שלי, ידעתי!

וזה כבר סיבוב שני, מיינד יו.

תכירו, ורד, אחות קטנה, שנות ה70'. רחלי אחות גדולה, דוגמנית עסוקה, ארון מפוצץ:

– רחלי

– מה מומו?

– אני יכולה בבקשה את החולצה התכלת?

– איזה?

– זאת

– לא!!!

– ר ח ל י …? בבקשה…

– לא. למה לקחת אתמול את הג'קט ג'ינס בלי לשאול ?!

– רחלי……

– בסדר, אבל תדאגי שהיא תחזור לארון נקיה

– בסדר, אז אפשר?

.

מה זה האפשר הזה כל הזמן מה? מה אני אמורה לעשות איתו?

להגיד לא? לילדה שאני לא אוכל את התפוח האחרון בבית כי אולי יתחשק לה תפוח? לזאתי?

ילדת הלב שלי שאת הטוב שבעולם אני מאחלת לה, שהדאגה לה מדירה ממני שינה לפעמים,

שהשמחה שלי והגאווה שלי בה עולות במונים על כל שמחה אחרת בחיי, כולל אלה שלי.

לזאתי אהובתי אני מהססת אם לתת את המגפיים הכלכך יפות ויקרות האלה? אז זהו,

שכן. חושבת אם להסכים שהיא תלבש את הסוודר הזה, שהולך איתי לא תאמינו,

נשבעת לא תאמינו כמה שנים? הטריקו הדקיק הזה שעלה כמו ארבע שלה……

הסריג הזה, ככה עם הכתף החתוכה, עליהם את מתקמצנת?

אז זהו, שכן. קצת אבל כן.

זה ש ל י. הבגדים שלי. הזהות שלי. ש ל י.

קחי חולצות טריקו גדולות, קחי גרביים – לא גרבונים…הלו. גרביים.

קחי חולצות ג'ינס, חולצות פלאנל….  אה, אותן כבר לקחת.

קחי עפרון שחור לעינים, סקראב אורז לפנים של דרמלוג'יקה (נפלא בלי קשר לפוסט).

קחי סנדלים, נעלי ספורט.

אל תרצי את הצעיפים שלי מותק, בבקשה, אל תרצי אותם.

בואי נקנה לך בגדים.

הנה, קניתי לך. תמיד קניתי לך בגדים. המון בגדים ואהבת אותם…

ורדרדים, אפורים, אדומים ושאר ענייני ילדות…בסדר, גדלת, אני מבינה,

אבל….את המעיל השחור שלי…?

תסבירי לי שוב, תזכירי לי, תסבירו לי אתם, למה הבגדים שלי נראים יותר?

מה יש בסוודרים, סווטשירטים, חולצות, חגורות, נעלים ש ל י שעושה אותם "יותר".

וחוץ מזה, לא אמרת שאת אוהבת את הסוודרים של אבא?

ומה יהיה כשהיא תתחיל להתלבש ב א מ ת ?!

שאלוהי האהבה, ההורות, והנשיות יהיה לצידי….

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

/

עד הוינטאג' 1, 2 3 ובכלל. זה הגבול. בוינטאג' היא לא נוגעת!!

אל תראו אותי ככה. אמא קשוחה אני, אבל ממש, כמו מרשמלו על שיפוד, בדרך למדורה…

.

מילה במילה פעמיים בשנה

.

.

.

לא צריכה, לא צריכה, לא לובשת, לא לובשת, מבוגרת מדי, קטן עלי, גדול עלי, לזרוק, לתת,

לזרוק, לתת, לא צריכה, לא לובשת, זה-כל-כך-ישן-שאי-אפשר-אפילו-לקרוא-לזה-וינטג',

אה, זה אני גזרתי, לא לובשת, לא לובשת, לא לובשת, זה לא שחור, זה לא אפור, זה לא לבן,

לתופרת, לכביסה, לתת, קטן עלי, מבוגרת מדי, לא צריכה, לא רוצה, לא לובשת. לתת.

לזרוק. לתרום. לתת. לתרום. לזרוק. לא לובשת. לא רלוונטי. לא צריכה, אין לי מה ללבוש, לא

צריכה, לא לובשת, לא לובשת, קטן עלי, גדול עלי, מבוגרת מדי, לזרוק, לתת, לזרוק, לתת,

לא צריכה, לא לובשת, לתת, לתרום, לזרוק מיד, אפשר-לקרוא-לזה-וינטג', לובשת, לא לובשת,

לא זורקת בחיים לא אכפת לי כלום, לא לובשת, ניקוי יבש. לזרוק!! ירוק? מה עושה כאן ירוק?

קטן עלי,  לתת. פשוט לא. עבר זמנו. לא לובשת. לא רלוונטי. קטן עלי. גדול עלי.

שלו. של מי זה? מה זה? לתת. לא צריכה, לא לובשת, מבוגרת מדי, וינטאג? מתחפש לוינטאג

מה הוא חשב כשהוא קנה את זה מעניין,  קטן עלי, גדול עלי, אה, דווקא בסדר, לזרוק מיד,

לתת, לזרוק, לתת, לא צריכה, לא לובשת, לתת, לשמור לפורים. לשמור לפעם. לא לשמור כלום.

לא לובשת. לא לובשת. דהוי. הרוס. מכוער. מה חשבתי לעצמי? אני קניתי? קטן עלי, לא צריכה.

מספיק. לתת. לא צריכה, לא רוצה, לא לובשת. לתרום. לתת. לתרום. לזרוק. מה זה?

של מי זה? איך? מאיפה? לתת. לא לובשת. לא רוצה. גדול עלי. קטן עלי. צבעוני. ישן מדי.

לא צריכה. לתת. לתרום. לשמור. פעם זה יהיה שווה משהו. לאיה. לא לובשת. לא רוצה. לא צריכה.

we_can_do_it

לתת. לתת לזרוק. לתת.

.

.

.

ריצ'ארד אני והבגדים של ג'ורג'יו

.

.

היום גיליתי שאני כבר ממש, אבל ממש מבוגרת.

דורין פרנקפורט הנפלאה והאהובה מגישה מחר בצהרים צוגת אופנה – כן, לי מותר להגיד צוגתאופנה

במסגרת שבוע האופנה המתחדש של תל אביב – ואפילו אני כבר מבינה שיהיו שם צלם שניים, ואולי

כדאי להחליט מה ללבוש לא ממש לפני שאני יוצאת מהבית. לפני שתי אפשרויות

1. כבוד למעצבת החביבה עלי, לבחור בגד שלה מהארון הפרטי שלי, וכאלה יש בשפע או לצלצל אליה

ולקחת בגד מיוחד למחר 2. עליתי לארון העליון לבדוק מה קורה במחלקת האני-לא-מסוגלת-לזרוק-או

-אפילו-לתת-את-זה-נקודה-אני- אשמור-את-זה-מי-יודע-אולי-יום-אחד…. ושם, בין שמלת הערב

הורודה שדנו בה בפייסבוק לפני חודש ובין פליינג ג'אקט מרופט, מתרפקת על קולב רחב ונוח, ז א ת:

.וברגע שראיתי אותה, כמו במכונת הזמן הלכתי בין רסיסי השלג בניו יורק ליד הגבר המקסים ההוא שניסה

להסביר לי למה בחורה בחליפת מכנסיים זה הכי, אבל ממש הכי. לא הייתי צריכה הסבר – זה הרי תמיד היה

הרגל שלי, ללבוש את החולצות של הגבר שלי – ומיד נכנסנו לחנות של ה"מעצב האיטלקי שרק מתחיל

להיות מוכר באמריקה"

.

אמא שלי סיפרה לי פעם כשהייתי קטנה וזה מאד הרשים אותי, שבגדים "טובים" – כן, יש כזה ביטוי –

הכיסים נתפרים בתפר ידני והבגד נמכר בכיסים "סגורים", אז בדקתי  שהכיסים תפורים, כן, הם היו

תפורים, שהבד מרגיש נעים, כן הוא הרגיש נעים, ושגם העינים של הגבר ההוא חייכו כשהוא ראה

אותי מודדת אותה, לא רק שלי…

.

ואז חזרתי לכאן ועכשיו והיום, באחה צהרים חורפי ותל אביב, מי סופר כמה שנים אחר כך,

כשהוינטאג' מנצנץ בראש חוצות הסטייל, כשג'ורג'יו ארמני מתקרב לשנתו השמונים אני קוראת,

והבגדים שריצ'ארד ואני – כבר ספרתי על הפעם ההיא שריצארד ברחובות לוס אנג'לס עשה סימני

התעניינות ממשיים ועקביים באמתכם שבורשאיות בלתי ניתנת לסליחה, או חרטה, אמרה לעצמה

בדיאלוג פנימי מפגר ממש מי-אתה-חושב-שאתה והלכה משם בגב זקוף – לבשנו אז….

בשנה ההיא נחשבים היום וינטאג' איכותי,

זה סימן שאנחנו ממש, אבל ממש מבוגרים,

ושחוץ מזה, אם להיות פרקטית, לא רק נוסטלגית, אולי כדאי לאוורר אותה קצת, ולהחליט מחר…

.

וחוץ מזה, אני אוהבת לכתוב חיפושי מה ללבוש כאלה, בעיקר לצלם אותם, הנה דוגמא….

.

.

אנִנִי הול וְהבגדים של האקס שלי

.

.

.

זה מתחיל בערך בגיל הזה, חמש עשרה, אני זוכרת.

הארון של אבא שלי התחיל להיות מעניין אפילו יותר מזה של אמא שלי,

הסוודרים הגדולים, הכותנות המכופתרות, העניבות.

– אבא, אנ'לוקחת לך ת'סוודר השחור

– בסדר

– רחלי – מתערבת אמא שלי

– אבא הרשה לי

– אבא מרשה לך הכל…

– א מ א

– אני מבקשת אל תמשכי את השרוולים ככה, את הורסת את הבגדים שלו

– בסאאאאאדר.

אבל זה היה הכי כיף למשוך את השרוולים עד שיכסו לגמרי את כפות הידים, זה עדיין.

והכי כיף שהחולצה גדולה ממש ואפשר להתכרבל איתה ולהרגיש גם קולית וגם בטוחה,

וההרגשה הזו נישארת גם אחרכך,

כשאת לובשת את הבגדים של הגבר שאת אוהבת,

עוטפת עצמך במשהו אינטימי וקרוב, מרגישה שמורה ובטוחה ומי שמתבונן בך, לא יודע.

פרטי, כמו אבן בכיס, זכרון.

.

כי אחרי הבגדים של האהוב שלך,

או בעצם לפני, הבגדים של אבא'שלך הם הכי.

אפילו יותר מלהחליף בגדים עם חברות, שזה עונג השווה פוסט נפרד, לא?

אז לבשתי ת'ארון של אבא שלי, ואחרכך את החולצות הגדולות, הסווטשרט'ס המהוהות, הגופיות,

העניבות ואיזה פליינג ג'אקט של כמה גברים שווים במיוחד, רובם על כל פנים

ואחרכך נסעתי לניו יורק שם כיכבו להן בדיוק בזמן ההוא דיאן קיטון ואנני הול שלה,

שתיים שהן אחת שהתחברו ללוק כל כך משמח ומוכר, זה שעד היום הכי נוח לי איתו,

כזה שמוכר לי, נעים לי ואני לא מרגישה בו מחופשת והוא עד היום, בואריאציות שונות,

הטעם שלי בבגדים. בגדים של "בת" עם נגיעות גבריות, עדיף בנעלים ובכובעים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז הגיע העכשיו.

ובעכשיו,

הבת שלי, ע'ע חמש עשרה וחצי גילתה את קסמי הארונות של הוריה.

זה מצב חדש. שותפה קטנה, עם טעם טוב יש להוסיף, מתגנבת לארון שלי בטבעיות.

בניגוד חד לזכרון שלי משנותי עם אחותי. הקטנה שהצטרכה להתהלך מול הארון שלי ברגישות יתר,

באיזה מצב רוח היא תמצא את אחותה הגדולה היום, נדיב או שלא תעיזי לגעת לי בגדים?!

בניגוד אליה, לבת שלי אין עכבות רציניות מדי בעניין הזה:

א מ א איפה הסוודרון הלבן שלך? אפשר? יופי תודה.

א מ א אני לוקחת לך את האולסטאר הכחולות אפשר? יופי תודה.

א מ א איפה הגופיה הלבנה הטובה ההיא? מה פתאום בכביסה, לא לבשתי אותה!

אה, נכון. היא שלך.

כן היא שלי גברת.

אבל,

הדבר הכי, אבל הכי מוזר בכל הזמן החדש והמשעשע, לרוב, הזה,

היא

העובדה

שאני

מוצאת הפתעות במכונת הכביסה.

אני מוצאת את עצמי מכבסת, מייבשת ומקפלת לפעמים את בגדיו של מי,

שאני לא דואגת לכביסתו כבר הרבה הרבה זמן,

והנה עכשיו.

כי עכשיו הגיע הזמן הזה,

פלאות הארון של אבא – סוודרים אוברסייז, כותנות מכופתרות, טישירטים ע נ ק י י ם, עניבות

והריח של אבא. לפעמים, תלוי לאיזה בית ומכונת כביסה החולצה שלו השבוע :)

.

.

הסטטוס הכי….. אני-לא-מצליחה-להחליט-מה

.

.

.

ליאן מעלה סטטוס:
נעולה בתוך זארה קניון רמת אביב #הסיוט מתגשם
18 minutes ago via Mobile Web · ·
  • מה זאת אומרת נעולה בתוך זארה? תסבירי מיד :)

    10 minutes ago ·
  • סגרו את הדלתות בזמן שהייתי בתא מדידה ועכשיו תוקפים אותי
    כתומים וכחולים עזים.
    עכשיו הכל בסדר, באו לפתוח לי

    7 minutes ago via Facebook Mobile ·

/

/

סוף דבר: היא בדרך הביתה עם שמלה אדומה הורסת,

ועכשיו נותר רק לברר אם זה גן עדן או גהינום שם בתוך זארה?…..

/

/

לְבַנות

.

.

.היום כבר לא יכולתי להמשיך להתעלם מהן.

הן פשוט היו שם, ערומות אחת על השניה, לבנות, בהירות וחסרות תועלת במצבן העכשווי.

איך הן הגיעו לכמות כזו ובכמה זמן, אין לי תשובה מנומקת או הגיונית.

יש אנשים, שמעתי, האוהבים לגהץ.

התנועות הקצובות, האדים העולים ומלחחים את הפנים, חוד המגהץ המפלס דרך חלקה בתוך קמטוטי

בדים,התנועות המתמשכות. הופכות, מחליקות, מיישרות קפל כיס או מנערות בתנועה עתירת דורות

וגנטיקה את הבגד, שיתנער ויזכר בתבניתו הראשונה.

כף יד עוברת בתנועה מהירה וברורה על  הצווארון, בדרך כלל בכותונת גברית מעומלנת, כדי שיתיישר ואפשר

יהיה להחליק את משולש הקצה שלו. שוב ושוב הלור וחזור עד שפני הגלים יורדים והופכים למישור.

מונוטוניות מאפשרת חופש בדרך כלל.

לא הפעם.

הפעםז הערמתי אותן ועליהן ולקחתי מצלמה במקום מגהץ.

שוטטתי  בין קפלים וקמטים ומקומות נסתרים שרק המקרו רואה

ואני מתרגשת מהסודות הטמונים בכל מקום ורק צריך לנשום ולראות.

כל קפל, עומק.

כל תפר מסתור נוסף, סיפור, סוד.

גם סודות ושאר עניינים קטנים ושוליים נערמים בזכרונותי ובידע שלי שאני לא זוכרת או יודעת שקיים בי.

כזה שאני ודאי מעבירה הלאה בלי משים, בדיוק כמו אימי וסבתי וכל הנשים מאחורינו.

שפשפי לימון עם מלח על הכתם והניחי בשמש ליום יומיים אמרה סבתא שלי,

ככה היא דיברה, הניחי. לפעמים אני מצייתת ומחייכת אליה מתוך הלב,

אבל לא הפעם.

הפעם הן מונחות ליד הדלת, ויגיעו מחר אל הגהצן.

ללבוש ולצלם,

זה מה שיקרה איתן הפעם.

.

עדיין אפורה ורכה

.

לפני כמעט שנתיים כתבתי וצילמתי אותה כי הייתי משוכנעת שתכף היא לא תהיה.

בינתיים עברו עוד ימים מסמורטטים בבית, לילות צוננים שדרשו בדיוק את הדקיקות שלה,

מכסה ולא מורגשת. עוטפת בנועם הכלום. חסרת משקל ובכל זאת.

צילומי ענק שלה נמכרו בתערוכה ואין הרבה דברים ששימחו אותי ככה.

היום חזרתי אליה עם המצלמה לראות כמה עוד יכול החומר להתפורר, ועדיין להיות.

רציתי לראות אותה דרך העדשה,

כי בחיים אני יודעת.

.

.

.

ועדיין אין עיטוף נעים ממנה, שקופה משהייתה, כמעט איננה כחומר ממשי,

תכף היא הופכת לאבק. אפורה ועדיין רכה. אפילו יותר.

תכף חמש עשרה שנה.

.

תלבושת אחידה, הנה זה מתחיל

.

 

אני בעד תלבושת אחידה. שימרדו, זה תפקידם.

אוגוסט 2009 , תכף ספטמבר.

כבר צלצלתי למאפיה בשוק שישמרו לי שני ככרות לחם מרובע פרוס,

בדקתי אם יש זמן לסיים את כל מטלות החופש,

והעיקר, לפני שבועיים אי שם H&M באירופה:

–  תלבשי את הג'ינס החדש לארוחת ערב?

– לא ….

– למה מותק? מה הכיף בלקנות בגדים חדשים אם לא ללבוש אותם?

– שומרת

היא די מתַקצֶרֶת, כשהיא כבר מדברת, בימים האלה.

– אה…את שומרת את הג'ינס החדש?

– אהה

– יפה……למה?

– ליום הראשון!!??

– את שואלת או אומרת?

– אומרת??!!

– אומרת?

– אמא!!

– מה….? אני לא מבינה למה את שומרת את הג'ינס החדש הזה.

– ליום הראשון של בית ספר!!

– הבנתי.

1 ספטמבר 2009

אני מכינה מקושקשת, מכניסה לחם לטוסטר, פורסת אבוקדו אולי היא תתן בו ביס.

– איה……

– רגע…

– כבר רבע לשמונה…

– אני רק עושה קוקו

– תזדרזי מותק

אני עורכת שולחן, מניחה את צנצנת הדבש, כוס מים.

– איה. מאוחר ממש.

– רגע אמא! אני מחפשת חולצה!

– לא לבשת את האפורה עם הגיטרות לפני רגע?

– כן – היא צועקת מהחדר – היא לא משהו…אני מחליפה..

אני מכינה כריך רגיל – איפה ימי כריך שלוש שכבות ותפוח ומשמש מיובש.

–  !!!

– אבל א מ א!! אנ'לא מוצאת חולצה!

– תבחרי חולצה ובואי  כבר!

– אבל אמא….

– שום אמא. עכשיו וזהו.

ארוחת עשר בילקוט, גם ארוחת הצהרים ארוזה ובקבוק המים בילקוט, הקפה שלי כבר מוכן, הכלבה

הייתה בחוץ, החתולה קיבלה ארוחת בוקר ואפילו הספקתי לפתוח מייל ולהציץ.

רק אזרחית החטיבה עם ארון מלא בגדים please trust me on this

מסרקת שוב, ושוב, ועוד אחד ליתר בטחון את הקוקו שלה ובוחרת חולצה. ועוד אחת ואולי  זאת?

08:20 – תכף, ממש תכף מתחיל בית הספר ואנחנו בבית, מול המראה.

אין לי דברים חדשים להגיד בנושא תלבושת אחידה כן או לא,

אני בעד. תמיד הייתי בעד. חוץ מהזמן שהצטרכתי ללבוש אותה כמובן.

מה עם תלבושת אחידה?

קוד לבוש יותר מוגדר מהאיסור הקיים על חולצות בטן, כפכפים, גופיות חשופות ומכנסונים?

מה עם חולצה אחידה שתביא שקט מסויים לעולם הסוער של הבקרים? של הימים?

אני זוכרת איך הרגשתי כשאמא שלי לקחה אותי לראות את התיכון שיהיה שלי –

ת י כ ו ן !

המון חולצות תכלת נשפך אל החצר הגדולה בהפסקה…..

הם נראו לי גדולים, בטוחים בעצמם. שייכים. תלמידי  תיכון.

מתי גם אני אהיה כזו? ארגיש כך?

בחולצה התכלת הייתה חפונה הבטחה למשהו שלא יכולתי לקרוא לו בשם.

אבל היה מרגש, מבטיח. הייתה שם תחושה שחיפשתי. הבטחה ושייכות.

והאחד בספטמבר הגיע תאמינו או לא.

היום הראשון ללימודים בעירוני ד'. בתיכון שלי.

כותונת תכלת עם סמל מרובע. זקיפות קומה ותחושת בגרות וגאוות יחידה שהתחלפו אחרי

שבועיים – כמה צפוי – בטרוניות ונסיונות אין סופיים לעקוף את החוקים בכל דרך אפשרית.

ג'ינסים שסבתא שלחה מאמריקה, מבוכה מהאדידס המזוייף כי לא הצלחתי להסביר לסבתא

במכתבים מה אני רוצה בדיוק, קוקו בלוף + סיכות + מה שאפשר כדי  ליחד את עצמי מתוך

קבוצת החולצות בהפסקה הגדולה.

וכולם/ן בדיוק כמוני, מחפשים למצוא ולבלוט כאחד ספציפי בתוך הקבוצה הסוערת בחצר.

ממרחק, המאבק הזה מועיל.

הוא לא אלים, לא "נגד" אף אחד – חוץ מהמערכת והמורים וההורים.

הוא רק "בעד".

בעד עצמך.

ומה יותר טוב כשאתה נוגע בנעוריך וסוער אותם?

שמיניסט מיינד יו :)

.

.

אני בעד אני בעד תלבושת אחידה.

אני נגד הכפיה החדשה המתכופפת בפני השמרנות / כניעה לקוד צניעות דתי כמובן,

אבל חולצה בשניים שלושה צבעים וסמל בית הספר זה סבבה.

את האינדבידואליות, מרידה בחוקים, אופנתיות, קוליות  ודרך להשאר אתה עצמך בתוך המסגרת ניתן

ואפשר ואפילו כיף יותר ומאתגר יותר לעשות בתוך מסגרת החוקים והחולצה.

אני זוכרת שהמאמצים שלנו התמקדו בחגורות, באיזה ג'ינס, טבעות כסף או סרט שער.

אבל המרכז והמיקוד של הבגד לבית הספר היה החולצת הקבועה מראש.

היה בזה משהו משרה סדר. חסר אגו. מארגן את הבוקר ואת עצמך.

אם רצית להלחם,

נלחמת ומצאת את היחודיות שלך בתוך המסגרת, ואם היית מהילדים שרצו שקט בחזית הזו, יכולת

בקלות לעלות על ג'ינס, נעלי התעמלות וחולצת בית ספר ולא יצאת חנון או לא קולי.

דווקא בתקופה הנוכחית, הדוחפת יותר מדי, הרבה יותר מדי והרבה יותר מדי מוקדם למודעות, שלא

נגיד טווסות אופנתית מגיל כל כך צעיר, התלבושת הסמי אחידה עשויה להקל גם עליהם, לא רק עלינו,

אם ישכילו לא להגדיר אותה בקווים נוקשים כמו אז.

חולצות עם סמל בית הספר בכמה צבעים לבחירה יכולות להרגיע בהרבה חזיתות –

גם בטענה הישנה והשחוקה של מצב כלכלי שונה באותה כיתה ומבוכת החלש.

גם בטענה הישנה והשחוקה שמסגרות וחוקים ברמה הגיונית עושים טוב לילדים.

חוקים מרגיעים, עושים סדר

ומצד שני מאפשרים לגדול ולחפש ולמצוא את דרכך האישית בתוכה.

אימון קטן לחיים האמיתיים.

אז אני בעד. גם כי זה יהיה טוב לנוער, וגם כמובן כדי לשפר לעצמי את הבקרים :)

גם ככה אני מרגישה בקשר למערכת החינוך.

.

אבטיח, דובדבן וכל היתר

.

.

בבוקר, אחרי לילה מלא בצחקוקים ולחישות עם שתי חברות חדשות, אחרי פרנץ טוסט ומלון לארוחת

בוקר, התלבטויות מה-ללבוש-לכאילו-צילומים הורדתי את שלושתן בעבודה-של-אבא וחזרתי הבייתה.

קפה שני ביד עזר לי להעיז להכנס לחדר שלה.

שלושה מזרונים על הרצפה, מגבות לחות, הרבה יותר בגדים על הרצפה, שידה, מיטה מכפי שזכרתי

מהלילה – כשעמדתי  במלבן החצי מואר ששרטטה דלת החדר החשוך מבעבע מנעורים ועייפות המנסים

בכל הכוח לא להכנע לה, לעייפות – ה-לו כבר מאוחר, באמת, אמרתי, כמעט-לא-מאמינה שאני האמא

המרעידה רגעים מופלאים שכאלה, ולא זו המכוסה בסדין כותנה קריר, מצוייר שפריות, מוגנת, לוחשת,

אולי, סודות הכרחיים בחושך.

ועכשיו,  בבוקר, האמא שאני פסעה באומץ לב ונחישות לחדר, מתוך החלטה פנימית מדוייקת שחופש,

ובאלאגן, ומותר לה ככה לנשום חופשי, כמעט ללא מטלות וסדר. אמרנו חופש.

מערמת בגדים בערימה על מיטתה וממיינת. נקי, לביש. לכביסה. נקי. נקי. נקי. לביש.

מקפלת ערימת גופיות. נקיות, בטח נקיות, הוצאו מהמגירה למטרת האם  ללבוש את זאת? לא. פוףףף,

נזרקה על המיטה. אני מקלפת ערימה נאה, ניגשת לשידה, פותחת מגירה די-מבולגנת-סמכו-עלי,

מושיטה יד לפנות מקום לדחויות של היום ורואה בזווית העין את זה

.

כמו בסרטים שלחתי יד והרחתי. בחיי.

הריח של הבית שלנו, הריח שלי, ושלה – הטבוע בי עדיין, למרות שלפעמים היא עומדת לידי ומריחה

פתאום כמו אדם זר או מבוגר ואני נבהלת לרגע – ארוג בסיבי המאה אחוז כותנה הצבעוניים האלה.

אי אפשר לטעות.

– מה זה?

– אבטיא

– נ כ ו ן

.

.

.

.

.

.

.

– ומה זה?

– דודבן

– נ כ ו ן מאד ילדה חכמה של אמא

.

.

.

.

.

.

.

.

אני זוכרת איפה קניתי אותו, את בגד הגוף הצבעוני, המצוייר, האביבי,הראשון שלה.

לא ידעתי  שאני זוכרת, אבל אני זוכרת. הוא ארוג ועטוף בכל כך הרבה זכרונות.

די אין איי ענוג ומזוקק ומורכב מרגעי פלא, פליאה על כמה אפשר מי היה מאמין

ואין סוף שמחה. אם אפתח עכשיו את אלבום התמונות ההוא, החופן קיץ ראשון,

משפחה ראשונה וחיים, הוא יככב באין ספור צילומים. הוא היה פשוט, כייפי,

שמיש. עליז. כביס. משעשע ומתאים לילדה ההיא, לאופיה ולחייה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז

המשכתי

לקפל

ולקפל

ולקפל,

גופיה

ועוד

אחת

ועוד

אחת

ועוד,

ואז

קפלתי

עוד

משהו,

וזה

מה

שקרה

.

עשור ועוד שנתים בין הראשון שנקנה אז, והאחרון –  לבינתים, בטח שלבינתיים – שנקנה לפני כחודש.

מי צריך מילים :)

.

ארבע נשים ושמלות

.

אני מתבוננת בצילום הזה כבר חודשים ארוכים.

שוקלת לסרוק אותו ולהגדיל לגודל אמיתי. מטר על שמונים או משהו.

יש בו משהו מקפיא זמן, תקופה, אופנה ואותנו,

ואני  לא מצליחה, גם לא רוצה כמובן, להרפות.

היום נתקלתי, שוב, בבלוג אופנה כל כל מיוחד ומקסים.

יש בו טוויסט יחודי וזכרון קולקטיבי כל כך רחב שמאפשר לי  לנסות להביט בו

במבט נקי, לנסות לפרק אותו לגורמי  זמן, משפחה, אופנה ובכלל.

הנה אנחנו, ארבעתנו במלוא תפארתנו.

.

השנה: כנראה 69'. הסנדלים הלבנים שלי מסגירים את הזמן. הם נקנו ביום האחרון של

הלימודים בבית הספר היסודי ברמת החיל, ובגללם זרקו אותי, ואת זה קשה לשכוח

מחוד דפנה ב"מחנות העולים" סניף השכונה.

שנתיים לאחר המלחמה הכובשת. המיתון שהגיע בעקבותיה נתן אותותיו גם בחיים שלנו.

התוצרת של בתי חרושת לטכסטיל לא הייתה בעדיפות ראשונה אצל אזרחי המדינה. אח

שלי היה חייל, אבא במילואים חודשים ארוכים, החתול שלנו חזר הבייתה אחרי חצי שנה

העלמות וצער גדול, ולי, אמא הסכימה סוף סוף לקנות חזיה. וגם הצפרדעים באו, יו נואו.

הארוע: ארוע משפחתי כמובן. כזה שאמא תפרה לנו ולה שמלות חדשות לכבודו.

צלם: אבא שלי כמובן

הנוכחות בצילום: סבתא שלי. היפה, הזקופה, החזקה בנשים. עקשנית ודעתנית כמו לא

נולדה בתחילת האלף הקודם. פמיניסטית מבלי דעת. תספורתה הרגילה והנוחה. שיבה

קלה בשערה וליפסטיק – בטח ליפסטיק אלא מה, שפתון? ליפטיק אדום בשפתיה.

אני תוהה האם השרוולים השקופים המכסים את זרועותיה נתפרו כדי לא לחשוף זרועות,

בכל זאת בת שישים וקצת, או שזו שמלה קצת פחות קייצית. השמלה עוברת את אורך

הברכיים והגיעה איתה כנראה מאר'הב כששבה מגלות ממושכת כשנתיים לפני הצילום

יחד עם התיק הלבן שבידה, מעיל פרווה ושאר דברים שהריחו חו'ל.

אמא שלי: יפה, תמה וחייכנית. בתחילת שנות הארבעים שלה. רואים שהייתה במספרה.

רולים. ניפוח קל במספרה השכונתית, וספריי. סיבוב נוסף לפני שעוזבים את הבית. אמא

אוהבת בגדים. מאהבתה לבגדים למדה לתפור. באיזו שנה פתחה בוטיק –  ב ו ט י ק –

ברחוב אשתורי הפרחי, אני מנסה להזכר – בנסיון לחבר בין אהבתה, מקצועה וכל היתר.

עגילי הפנינה התלויים שלה….אני חייבת לחפש אותם בשישי הבא, ואת העדי על צווארה

אני מכירה גם מחיטוטים בארון שלה. את השמלה תפרה בעצמה, והיא נוגעת בקו הברך,

ממש נוגעת והצוארון חתוך בחתך קלאסי שמחזיק מעמד עד היום בכל קולקציה ראויה.

הנעלים שלה תואמות כ מ ו ב ן את התיק שאני לא מעוניינת לפרט מה הייתי מוכנה

לעשות כדי שיהיה שלי היום, והיא לא מאופרת. ליפסטיק, רק ליפסטיק, ורדרד וזהו.

הקטנה: שקטה מבחוץ וסוערת מפנים הייתה כל כך רזה שיום אחד אני אגלה לעולם את

הכינוי שקיבלה בגלל דקותה, היא גם מעולם לא עשתה עניין מבגדים, עד היום. היה איזה

עשור שהעובדה שאחותה הגדולה הייתה דוגמניה מצליחה והביאה הבייתה ערימות

בגדים מצא חן בעיניה, וגם גרם למריבות לא פשוטות של תחזירי-מיד-מה-שנתתי-לך-

אבל-נתת-לי-לא-אכפת-לי וכדומה. השער שלה קצוץ. לקח לה הרבה שנים ללמוד

להשתלט על החלק הכי מרדני  בה. והדרך הייתה פשוטה: שלא יהיה הרבה ממנו,

אולי נצליח להשתלט עליו. היא לובשת שמלה שאין בה מהצבע השולט של היום,

הטורקיז שכבש כל חלקה טובה אצל אמא שלי משום מה, וגם את השמלה שלה

אמא תפרה. היא בת …אולי אחת עשרה ולכן, אני משערת, ננעלה בנעלים וגרביים

-ילדה-טובה עד הברך ממחלקת הילדות-עדיין-לא-נערות, ועדיין לא עונדת את השרשרת

שסבתא נתנה לכולנו, כל אחת בתורה לבת מצווה, מסורת שאמא שלי המשיכה.

ואני: אין לי מושג מי הנערונת הגבוהה הזו שמביטה במצלמה במבט לא מוכר ומורגש לי.

אני  מזהה את עצמי כדמות בצילום, כמובן, אבל בתחושה….. הנערונת ההיא, בדיוק בת

גילה של השרך הגדל בביתי, זרה לי. אני מביטה בפניה מתוך רצון עז לגלות בה את

סימני האני ונשארת מרוחקת ובו בזמן מרותקת אל תווי הפנים שלה.

והשמלה שאמא תפרה לי ובטח התווכחנו על האורך שלה, קצר. קצר מדי. ככה הולכים.

מי? כולם. מי אלה כולם? אוף אמא, והסנדלים, הסנדלים שכל כך שמחתי איתם וגרמו לי

כל כך הרבה עוגמת נפש כי סילקו אותי מהתנועה בגללם, סלונית על עקבים שכמותי,

והשער שלא נראה כאן בהיר כמו שהיה במציאות אין לי מושג למה, ואמא שלא מבינה

למה אני מסתירה את הפנים ומכסה את העינים עם השער הזה, מה-זה-השער-הזה-על-

הצד-ככה-אי-אפשר-לראות-כלום-את-תקלקלי-לך-את-הראיה, והתיק הלבן של אמא

שהרשתה לי להשתמש בו שיתאים לסנדלים כי לילדות בנות ארבע עשרה אין תיקיערב.

והברך, והיד, מונחות כאילו הגוף יודע מעצמו איך לעמוד גם שנתיים לפני שזה מתחיל.

ואולי בעצם גם המבט, לכי דעי.

.

אני מביטה בצילום וחושבת שכל מי שיביט בו יראה שאנחנו משפחה.

אין בכלל ספק שיש ביננו דמיון, דמיון ברבדים שונים,

שאפשר לראות, ובטח להרגיש גם בימים אחרים, גם לאורך השנים,

ואהבה. כמה אהבה.

.

איך זה נראה מהצד השני

.

.

שוב הייתי בצוגת אופנה.

רק למי שעבד בצוגות. מותר להגיד צוגה.

פעם כבר כתבתי עליה ועל הבגדים שלה והצילומים שלי,

הפעם הגעתי בכוונה עם מצלמה וידעתי שאני לא רוצה לצלם, כמו פעם, מאחורי הקלעים.

אני כבר לא שייכת למאחורי הקלעים של התעשיה הזו.

אני כבר אורחת ככל-שזה-נשמע-מוזר.

אז התיישבתי, טוב, אני לא באמת מסוגלת להתיישב, אז הסתובבתי כמו אורחת אהובה,

שזה מה שאני שם וצילמתי.

.

אז היו כסאות מוכנים לעיתונאי אופנה וקצת אורחים.

.

שהתמלאו באנשים שאוהבים בגדים ובדרך כלל לובשים שחור. גם אני נכללת בין אלה.

.

ואז הבנות הלכו ובאו ובאו והלכו ואנשים הניעו ראשם ימין ושמאל, כמעט כמו במגרש טניס….אני יודעת שעדיין לא כתבתי ב א מ ת את מה שטוב- ויש טוב. ורע – ויש רע.  בעניין  ההליכה המוזרה הזו מול אנשים או מה מרגישים כשהעדשה מביטה עליך בחזרה …

.

וישבתי וניסיתי להזכר איך זה מרגיש ללכת ככה, ולא הצלחתי….למרות שאני מצליחה לעשות לבת שלי חקויים לא רעים במסדרון, עם היד על המותן והסיבוב הזה עם צואר זקוף..ובכל זאת, איך זה מרגיש בגוף אני כבר לא זוכרת.

.

.

.

.

ודורין, פרנקפורט, בטח פרנקפורט ומרגית, הצד השקט שלה, התחבקו כי באמת היה נעים, וקטן, ומוצלח והכי חשוב הבגדים היו פשוט נפלאים ואז התפנתי לזה – כשיש פוקוס אוטומטי במצלמה אפשר להרגע לפעמים..

אז כולם הלכו והחדר הלבן והשקט חזר להיות כזה.

.

.

את הבגדים לעונה הנוכחית הציגו בסוף החורף, אבל עכשיו הזמן המדוייק שלהם בחנויות :)

.

מה בין פרמיירה, בגדים והפרעת קשב

.

.

לפני כמה ימים הגיעה ההזמנה. בטלפון, במייל, באסאםאס ובדואר.

מירי מ"מטר הפקות" היא בחורה אחראית במיוחד.

גם הטלפונים מיחצ' "רשת" הגיעו והיה ברור שלמרבית ההפתעה, החודשים עברו

כמתוכנן ו"עד החתונה – עונה שניה" אכן מוכנה ועולה לאוויר בעוד שבועיים.

.

.

.

.

.

.

.

.

– רוצה לבוא איתי ביום שישי אחרי בית הספר?

– לאן?

– יש הקרנה חגיגית של עד החתונה

– יהיו הרבה אנשים?

– כן. אבל את מכירה הרבה מהם מהצילומים

– אני אצטרך להיות נחמדה?

– כן. או לפחות מנומסת

– מנומסת זה לחייך למי שאומר לי היי איה או שאת אומרת הנה, זאת איה שלי?

– כן.

– אז אני לא רוצה

– בטוח?

– ב ט ו ח!!

– טוב.

יפה. הגיע השישי. הילדה מתעוררת בבית ההוא, אני אחרי האנגאובר לא דרמטי במיטה

עם עיתונים וקפה עד אחת עשרה ואז מתקלחת ופותחת ארון להחליט מה ללבוש,

לפעמים הבטחון הבסיסי הטבוע בי אלוהים-יודע-למה-ככה-נולדתי-נשבעת שבתחום

הזה בגדים-שיער-אני-אראה-בסדר, לפעמים הבטחון הזה מתפוצץ לי מול הפנים בגדול.

אני פותחת את הארון שלי ביום שישי תכף פרמיירת צהרים ואין לי מה ללבוש.

אולי-זה-ילמד-אותך-סוף-סוף-שלפעמים-כדאי-לתכנן-מראש-יש-גבול-לשאננות.

אני מחפשת ללבוש משהו וצריך שזה יהיה יפה, נוח, קולי, מדליק.

שלא יהיה משתדל מדי,

לא מהודר מדי,

לא קורבן אופנה,

ומצד שני שכן יראה נפלא.

שיזכיר למי שצריך שכן, בטח שאני יכולה לסחוב עלי קמפיין לנשים-לא-ילדות,

ובכלל, שאני אהיה לבושה נפלא ואראה מקסים.

או ההיפך, מה שיצא.

זה לקח שעה והמיטה שלי נראתה ככה

חדר האמבטיה ככה:

.והוחלט ללכת על בטוח: ג'ינס,

.גופיה לבנה וג'קט. או העור החום או השחור

.והפנינים שקבלתי מסבתא

.

ואז, אחרי שעה, בערך, אורגן זה:

שישי בצהרים. מזג אוויר נפלא ממש. קפה טו גו תוצרת בית, טלפון לוודא שזאתי בסדר,

ספרינגסין בסידי, הוא תמיד עושה לי מצב רוח טוב וחזק, תנועה הגיונית ליום שישי והכל טוב.

אני חונה בחניון הגדול מאחורי הסינימטק, מציצה במראה,

השעה אחת וחצי כמעט ואני ממהרת צעדים. הרחבה לא עמוסה ואין בה תחושה חגיגית.

אני מזדרזת כי אולי יש איזה טכס קטן דווקא לפני ההקרנה במקום בסופה כנהוג,

ואני נכנסת כרוח סערה.

סינימטק תל אביב מקבל את פני בשלווה ושיגרת יום שישי רגילה.

אני עומדת בכניסה לסינימטק ופשוט צוחקת בקול רם. בחיי.

זו לא פעם ראשונה, גם בטח לא אחרונה ובכל פעם זה מצחיק אותי מחדש.

בשבוע הבא. אותו מקום. אותה שעה.

הקרנה חגיגית ל"עד החתונה – עונה שניה".

אני אהיה שם, בטח שאהיה,

ולא יאמן, אני יודעת בדיוק מה אלבש.

.

מלבנית ומעצבנת

.

.

לכאורה פשוט נכון?

קונה האדם בגד. משלם ממיטב כספו, שמח וטוב לב מגיע לביתו ומנסה את רכישתו.

הכל מצויין. הגזרה, המידה, הבד, הכל מושלם לא?

ובכן, לא. לא ממש.

ה ת ו ו י ת.

האטיקט. איך כותבים את המילה המורטת עצבים הזאת בכלל,

כבר מהשם היא מתחילה להוציא מהכלים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

למה התוויות מציקות כל כך?

ולמה, למה אי אפשר, בלתי אפשרי לפרום את התפרים שלהן בלי לגרום נזק לבד?

למה כל החולצות שלי, טוב, רוב החולצות שלי, זולות כיקרות מחוררות ליד העורף?

למה התפרים של החולצה נפרמים אחרי שבוע לעומת אלה של התווית שלעולם לא?

ממה עשויים התפרים האלה, ולמה??!!

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

להלן כלי הנשק שנכשלו במשימה. הצעות ויעולים יתקבלו בשמחה.

.

תחפושת של כביש ולינק לתחפושת של אוקיינוס

.

.

1.

השנה: 2004

הכיתה: כיתה ב'

החג: פורים

הילדה: שלי

סכום נושא: הילדה שלי רוצה להתחפש ל…

– לְמה שואלת אמא-פעם-ראשונה

– לְכביש

– תגידי שוב מותק – אומרת אמה בטון רגוע – לְמה?

– ל כ ב י ש עונה הילדה בשקט כאילו כביש ומלכת הלילה היינו הך הם.

– פיה?

– כביש

– ליצן?

– כביש

– כדורגלנית?

– כביש

– למה? שאלתי בסקרנות

כי אף אחד לא ענתה האינדבידואליסטית והשתיקה את אמה.

.

וזה אכן קרה, בטח קרה. מי יכול לעמוד מול טיעון שכזה, ולמה בעצם.

הילדה שלי התחפשה לכביש בפורים 2004.

מול הגמדים, נסיכות, פיות, ושאר תחפושות פסעה זו בקומה זקופה והכריזה:

אני כביש, לא חוצה ישראל.

כביש תוצרת בית, קלי קלות – .

שני שרוולים גזורים משתי

חולצות טריקו מפוספסות.

אחת כחול לבן, אחת אדום

לבן חוברו לסווטשרט שחור.

טריקו לבן פשוט נגזר

למלבנים צרים שהודבקו

למכנסיים כמעבר חציה

בדבק בדים. תמרור

אין-כניסה גדול הודבק לגב.

בנדנת פסים אדום לבן על

הראש. הרעיון שלי להדביק

מכוניות צעצוע נדחה,

והכביש,

זכה לחיוכים רבים במיוחד.

2.

השנה: 2010

הכיתה: כיתה ח

החג: פורים

הילדה: שלי

סכום נושא: הילדה שלי רוצה להתחפש ל…

– לְמה שואלת אמא-פעם-ראשונה

– לְאוקיינוס

– תגידי שוב מותק – אומרת אמה בטון רגוע – לְמה?

– לאוקיינוס מה הבעיה אמא.. עונה העשרה הזאת כאילו כלום.

– היפית?

– אוקינוס

– טבחית?

– אוקיינוס

– מנתחת?

– הייתי בשנה שעברה. א מ א תתרכזי : אוקיינוס!!

– רק תסבירי לי למה אמרתי, כאילו אני לא יודעת איזו תשובה אקבל

כי אף אחד לא ענתה זאתי שלי את תשובתה הרגילה.

הנה האוקיינוס.

.

המשך יבוא, בטח יבוא….

תעלומה

.

.

– אני לא מוכנה שתגידי לי מילה …

– על מה מותק?

– על העובדה שאני יחפה..

– למה? את יחפה?

– כן ולא באשמתי

– כלומר?

– כלומר שתמו גרבי

– כלומר…?

– כלומר אמא יקרה שאין לי גרביים!

– בארגז כביסה?

– לא.

– במייבש? בסל התכלת שליד המייבש?

– לא.

– במגירות שלי?

– לא.

– אצל אבא?

– לא. אמא אין לי גרביים יותר.

– גם לי לא.

– א מ א

– מה?

– מה יהיה? לאן הן נעלמות כל הזמן?

– בואי, הגיע זמן תחקיר

אספנו את כל הבודדות בבית. ממגירות עלומות, שקיות ניילון שכוחות, פינות אפלות, מדפי ספרים,

מתחת למזרונים ובתוך ערסל מקופל, כל הבודדות כונסו בשבת סגרירית – אם כי פחות סוערת מציפיות

הבית הזה שהתכונן לסערה כמעט כמו לסוף העולם – לכביסה, מסדר זיהוי, מיון ומסקנות:

ארבעים ושמונה גרביים בודדות. אין לי מושג. באמת שלא אין-הגענו-למספר-הזה  נזרקו על השטיח

בעלת עניין נדרשה למיון ראשוני,

והתוצאה הסופית:

נ.ב. אלה ממשיכות להוות תעלומה

כמה זה יקח? חודש? חודשיים?….

אפורה ורכה

.

.

אתמול הבנתי שהזמן מתקרב, שכנראה אין ברירה.

עוד מעט היא תהיה יותר חורים מאריג והשקיפות שלה תהפך לכלום אמיתי.

היא תהפך לDNA של עצמה.

אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות איתה כלום חוץ מהפעולה הפשוטה והיחידה שאני יודעת.

אני לובשת אותה, היא נענית, ואני ונרגעת.

קניתי אותה, טוב, אותן, קניתי שתיים, בסתוו אלף תשע מאות תשעים וחמש.

הריון, סוף קיץ, אהבה, מסיבה גדולה, בית חדש, קינון ורצון להתכרבל.

מהרגע הראשון שנגעתי בה ידעתי.

כזו אני, מאמינה באהבה ממבט, מגע ראשון.

היא מגיעה מבית טוב, 100 אחוז כותנה ופשוט, איך להגיד, פשוט מושלמת. באמת.

ארוכה, גדולה, חופשיה סביב הכתפיים, וכמובן אובר סייז כמו שאני אוהבת.

עם חברים, בלי חברים, כפיות, אהבה, לילות, הריון, תינוקת, הנקות, סבובים בשכונה,

שינה טובה, חיוכים של בוקר, נסיעות לחופש, מלונות, בית, בבוקר להליכות, לקפוץ להורים,

למכון, לסופר, לגן, להסיע לבית ספר בלי לצאת מהאוטו כמובן, ובבית, כל הזמן בבית.

היא עברה איתי את הימים השמחים בחיי, את הלילות הקשים שהגיעו בגלים.

היא עטפה אותי, ועדיין, ואת הבת שלי ברגעים טובים וקטנים וברגעים גדולים ודרמטיים גם.

היא פשוט כל הזמן כאן.

בחורף עם גופיה, בקיץ, מדליקים לכבודה מזגן.

אבל עכשיו, ממש כרגע, בימים האלה, בעונות האלה, היא במיטבה.

גדולה, עוטפת, מוּכֶּרֶת, ובעיקר רכה. כמה רכה. כמו העור שלי רכה.

שלוש עשרה שנים מפוררות ומרככות הכל.

כבר היינו צריכים להפנים.

    

לפעמים אני מרגישה שאם אסתכל עליה לאט, כמו בפריחות המצולמות בנשיונל ג'יאוגרפיק,

אצליח לראות אותה מתפוררת בתנועה איטית.

אני יודעת שמספיק. באמת מספיק. הגיע הזמן.

לא לזרוק כמובן, אולי פשוט להפסיק להתעטף בקורי כותנה השקופים, המהוהים, הקרועים האלה.

אולי עוד קצת.

עוד כמה ימים, ולילות.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: