Tag Archives: בגדים

מודרני

.

אז מה מודרני היום? שאלה אותי השבוע אימי היפה בת התשעים והשאירה אותי חסרת מילים

לרגע. "מודרני"….כמה מזמן לא שמעתי מה במודה, מה יהיה מודרני בסתיו, מה רואים

בג'ורנלים? ומצאתי את עצמי במין דום שתיקה לרגע, מנסהל הבין אם אני יודעת מה יהיה

.מודרני" בסתיו הזה שעוד מעט ככל שקשה להאמין יגיע לשבועיים שלושה בין חמסין לסופה,

.

משהו השתנה בשנים האחרונות,

גבולות המה אפשר ללבוש ולהיות "בסדר" התרחבו מאד,

וחוץ ממעגל אנשים שעניינם ומקצועם ותשוקתם הגדולה היא אופנה במובן העמוק,

היצירתי, התרבותי, והכלכלי, אצל רוב המין האנושי, אל-תגידו-בקול-רם כמעט הכל הולך.

היום אין הרבה טאבו מוחלטים,

ומכאן שמגרש המשחקים שלנו הוא ענק, אין סופי.

אופנה ובגדים ואביזרים ונעלים ותיקים וחגורות וכל מה שמרכיב את

איך אנחנו בוחרים לצאת אל העולם בבוקר, בערב או בכל דשעה וצורך ועניין, איך אנחנו

ניראים יכול להוות עוד כלי או כוח או צעצוע במגרש המשחקים הגדול של חיים, ומגרש משחקים,

יגידו לכם כל ילד וילדה הוא כיף ענק לשעתיים אחר הצהרים, אבל אחר כך, רוצים הבייתה.

.
הארון שלי, הטעם שלי, הבית האופנתי שלי כמעט לא השתנה מאז שאני זוכרת את עצמי (כולל

שנותי הטובות במרכז המערבולת האופנתית הזו) ואני חושבת שהמבנה שלו נכון כמעט לכל מי

שאוהב גם בגדים וגם אופנה. הוא מורכב מכמה שכבות:

שכבת צבעי יסוד, שחור, אפור, לבן, בג'

אז אחת שכוללת בגדי יסוד טובים,

ואז שכבה שיש בה צבע אחד, דומיננטי,

ואחת עם כמה פריטי וינטאג' מצויינים (זה סעיף שנוסף לפני כמה שנים),

אחת קטנה עם כמה יוצאי דופן, חגיגים, פרועים, לא דומים לכלום,

ולמעלה, כמו הדובדבן שעל הקצפת,

מונחת השיכבה העכשווית עם דבר אחד טרנדי שבחרתן העונה,

זהו, ויאללה, למגרש המשחקים.

.
אז מה מודרני היום שאלה אותי אימי. יצאתי לבדוק ונתקלתי בזה:

.

hm

/

מודעה קיץ  2016 – זה מושלם אני חושבת לעצמי, הטעם שלי בדיוק: חצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה..אני  נזכרת  וניגשת לארון אלבומים שלי

אני גיחנגיתלמטה שתי תמונות שלי: מימין, אני בחצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה חומה, מגפים חומות, גרביים לבנים,

1990. משמאל, אני חצאית ג'ינג'ית (אותה חצאית), חולצת כפתורים לבנה, חגורה שחורה, מגפונים

שחורים, תיק וינטאג' שחור ורקום, שבוע האופנה בתל אביב, 2014.

 

 

 

 

אז הנה החוקים מוכיחים את עצמם:

צבעי יסוד, צבע אחד עכשווי, אביזרים, נעלים טובות, קצת וינטאג',

ומה שהיה הוא (כנראה) שיהיה.
.
אני חושבת שמכנסיים רחבים עד הרצפה חוזרים לאופנה אמא אמרתי לה,

שוב? היא שאלה, מה יהיה עם זה, למה הם לא ממציאים משהו חדש.

.

יש סדרי עדיפויות חשבצי לעצמי, קודם שימציאו מילה במקום המילה מודרני…

.

.

נניח בליינדייט (נניח) # זה פוסט על בגדים, שתדעו, וחברות

.
.
.
נעה (בר לב דוידור) אומרת שהיא עושה בגדים, לא אופנה, וככה היא רוצה את הצילומים.

היא חברה שלי כבר עשור שניים שלושה מי בכלל סופר/ת, אז הסכמתי.

באתי מהבית,

חפפתי וסדרתי ת'שער כאילו אני יוצאת לארוחת ערב,

התאפרתי בעצמי כאילו אני יוצאת ל…נניח בליינדייט

( טיפ טיפה יותר חגיגי מהרגיל שלי שהוא כמעט כלום יו נואו),

לבשתי את הבגדים שתלויים בסטודיו לכבוד כל מי שרוצה אותם והשתרעתי כמו תמיד

על הספה הלבנה עד שנועה אמרה טוב, תעמדי שניה, אז נעמדתי ועשיתי פרצוף רציני.


למען האמת,

התפללתי לטוב,

זו לא הדרך המקובלת להתארגן על צילומים באזורי הזמן הנוכחי,

ואני יו נואו,

בת ששים ואחת,

לא מתלוננת אבל-יודעת-מה-העניינים וזה כבר לא פשוט כמו פעם…

.
אלה התמונות שנועה בחרה,

פעם אני אצליח לחלץ ממנה את אלה שאנחנו צוחקות כמו שתי כאלה מול המראה,

בינתיים, ברוח הסתו הנה רמזים מהבגדים של נעה,

אצל הגברת הבלוגרית שלי גרוס יש פירוט הרבה יותר רחב ומקצועי…

בבילונגינגס יש דברים מופלאים וקצת בגדים שמתאימים לדברים בדיוק רב ורחב.
.
.
.

אני וגירסת הוינטאג' שלי

.

השבוע היה בתל אביב שבוע האופנה,

ארוע רב התרחשויות, אנשים, בגדים, אופנה, כשרון, מסחר, יחצנות, אגו, צלמים, עיתונאים ושאר ענייני

העולם הזה. עולם רב קסם ושטחיות, כשרון, אינטרסים וחברויות אמת ושאר עניינים כמו בכל "עולם".

באתי לבקר ולכבד ולהתרגש מתצוגת האופנה של המוכשרת מכולן, דורין פרנקפורט,

ראיתי גם את התצוגה של "סמפל" והבגדים הנפלאים שלהן,

ואפילו הידסתי קלות על המסלול להרף עין בתצוגת מחווה של "משכית" לכבוד רות דיין,

אבל הדבר שהצחיק, ריגש, עורר בי מחשבות ושעשע אותי עד מאד, זה זה:

.

השמאלית צולמה לפני…בערך עשרים וחמש שנה באיזה ארוע שהיו בו צלמים ועיתונות, את הימנית צילמה

מירי דוידוביץ, צלמת מחוננת, בשבוע האופנה כשהייתי בדרך הבייתה. אני לובשת בשתיהן את אותה חצאית,

חצאית משי בצבע ג'ינג'י במיוחד. מהרגע שקניתי אותה בניו יורק ידעתי שהיא הולכת להשאר איתי הרבה

זמן, שנים. ממתינה בארון מאחור, ועוברת לשורה הקדמית, ועוד פעם, ושוב. וכך באמת קרה. ובכל זאת,

מה שהפתיע אותי כלכך היום כשראיתי את התמונה ה"חדשה" בכתבה מצולמת של מירי, היא העובדה

שבחרתי ללבוש אותה בדיוק, אבל בדיוק באותה דרך.

מי שלא ידע יכול/ה לחשוב שהבטתי בצילום ההוא ושחזרתי אחד לאחד:
.
כותונת לבנה עם כפתורים וצוארון, נעלים שטוחות, גבריות משהו, עם שרוכים,
.
חגורה רחבה ותיק יד שכזה, בהוא היו סיגריות, בנוכחי טלפון סלולרי, לך דע מה עדיף.
.
ורק הפוני הנצחי שלי נכנע ונעלם.
.
.
קצת חסרת מילים למען האמת, בכל זאת, עשורים עברו,
.
וכן, גם ההבנה שאני כבר מספיק מבוגרת כדי להיות גם אני וגם גירסת הוינטאג' שלי… : )
.
.
.
/
וכן, עדיין שוקלת אם לפתוח בלוג אופנה נפרד, לסיפורים וענייני בגדים וחיים למי שמשיקות גיל :)
.
.

טוב, אי אפשר לצלם עליה בגדי ים אמרה גברת גוטליב

.

אי אפשר עליה בגדי ים היא פסקה במבטא ההונגרי שלה,  כלום לא מתמלא אצלה,

אולי בגדי חוף, היא פסקה.

כי אם מי שהייתה חברתי בטירונות, טור' בן עמי הפכה לסמל של גוטקס,

זה הגיוני שאני לא אהיה ממובילות הדגל שלהם.

ובכל זאת הייתה פעם היא החליטה לצלם אותי לקטלוג המיתולגי שלהם,

בן לם, תמי, שתי דוגמניות מארה'ב נדמה לי ירדנו לאילת.

תוכנן כמעט שבוע צילומים, שרדתי יומ וחצי. צלמו אותי שני צילומים ( שלא נכנסן לקטלוג)

ובפעם היחידה בחיי נשלחתי הבייתה מעבודה, תמי וההן שחקו אותה בגדול,

הבת של השכן חזרה הבייתה.

אז לא הייתי מהנמלים העובדות של"גוטקס", ממש לא בקליקה הזאת – והייתה כזאת, אוהו…

וגם כשהגיעה בלונדינית לראש הפירמידה שם, היא הייתה מהסוג השופע ע'ע ספיר קאופמן המקסימה.

אבל כשהגיע הנסיון של גוטקס ליצור בגדים רגילים, והיא בחרה בי שמחתי,

כי גוטקס באמת היה גוטקס, בזכותה.

צלם: בן לם דוגמנית שניה: אניטה

.

גברת לאה גוטליב, מייסדת את גוטקס, מפעל מדהים בגודלו וחשיבותו בישראל של אז הלכה לעולמה

בגיל 94, היא הייתה אשה קטנה, עדינה ורבת עוצמה וכשרון. יהיה זכרה ברוך.

.

Go Holly, go

.

שילוב נעורים עם מגמת קולנוע עם אהבה לקולנוע ישן שהצלחתי להדביק אותה בה,

עם עינים חומות מלאות הבעה, הביא לזה:

.

.שמלה שחורה של מאיה נגרי ושל אמא שנלבשת הפוך כדי לקבל מחשוף חתוך כך

כפפות מחנות פורים

עגילי פנינה של סבתא רבא

פנינים סתם מאיזה דוכן כי אמא לא הסכימה לענוד את האמיתיות שלנו

פומית ארוכה מברוריה בדיזנגוף סנטר (ותודה לרונית כפיר)

אייליינר, אמא תצייר פס רחב. מסקרה, שפתון טבעי.

נעלים ששמורות כאן בדיוק למקרים כאלה.

ואם יהיה קר, בכל זאת פורים, שכמיית וינטאג' שחורה של סבתא רבא גם.

וכמובן, מסרקת כתר שנמצאה בנס אתמול בחנות תחפושת מקרית,

סיכות סבתא, סיכות ראש רגילות, שתי גומיות, ספריי שער וכדי להצליח במשימת בנית

הקונסטרוקציה על הראש התאמנו דרך לינק ל how to

.

/

/

/

/

/

Go Holly, go

/

הקשר בין הג'ינסים שלנו ל D N A

.

.

היום היא הגיעה הבייתה בהפתעה אחר הצהרים,

בכל זאת שני, חמישי וכל שבת שניה, יש סדר בחיים.

אבל היא שכחה משהו וקפצה הבייתה לרגע.

חיבוק, נשיקה ויצאתי איתה להגיד משהו למי שהיה משהו אחד ולנצח ישאר משהו אחר בחיי, אביה.

עמדנו ליד השער ודברנו ופתאום היא עשתה איזו תנועה וראיתי .

לפעמים יש הרף עין, הבזק זמן שרואים אחרת מהרגיל.

היא חומת שער ועינים כמוהו,

זקופה ודקה כמוני, ושפת הגוף שלה זהה לשלי באופן שמדהים אפילו אותנו לפעמים.

והבטתי בה, בתכף שש עשרה הזאת,

שלכי  דעי מה מכל כוונותיך הטובות הצליח להחתם ולהשפיע עליה ועל חייה

וראיתי אותה עומדת במכנסי הג'ינס שלה, הסוודר הנוח, שלה, והנעלים המגושמות האלה,

בדיוק כמו שאני אוהבת,

וכנראה בדיוק כמו שהיא אוהבת,

כי אני כבר לא אומרת לה כמובן איך ומה ללבוש,

הורדתי עינים אל עצמי ופרצתי בצחוק. גם היא. גם הוא.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

/

/

אחרכך הוא צילם אותנו

.

רך ומהוהה, כמה שיותר

.

אני אוהבת פלאנל.

סדיני פלאנל על המיטה של הבת שלי, לפעמים גם על שלי. בגדי שינה מפלאנל –

טוב, זה רק עליה, טוב אני מעמידה פנים, גם לי יש כמה סמרטוטי פלאנל גדולים ורכים ,

אבל אני לובשת אותם רק כשממש, אבל ממש קר –

וגם

שמיכות, בגדי בית רכים וישנים, זכרונות מתוקים מתינוקוּת, בגדי ילדוּת רכים ומהוהים,

והכי, ממש הכי, בלי תחרות הכי הן החולצות פלאנל.

.

משובצות, רק משובצות. וגדולות, ממש גדולות, אקסטרא לארג' גדולות, ותחושה עוטפת וחמה ורחבה..

גם על גברים אני אוהבת אותן, גבר צריך שתהיה לו חולצת פלאנל בארון, ישנה ומהוהה,

זה ברור.

 

 

 

פלנל – Flannel  אריג כותנה אלכסוני מגורד משני צדדיו או מצד אחד בעל צבע אחיד או מודפס, מה שהם שכחו להגיד הוא שככל שהוא ישן יותר, מכובס יותר, מתגלגל במייבש, מסמרטט, מהוה, לביש, וישן,
הוא הופך נעים יותר, רך ועוטף יותר,
או במילה אחת, בנאלית ומדוייקת,
מנחם.

.

קר היום.

.

זה לא מַרְאִית, זה דֵזַ'ה וו !

.

.

– אמא

– מה מותק?

– אמא, יש לך עוד סוודר גדול כזה?

– מה עם זה של אתמול?

– זה היה אתמול…יש לך עוד כאלה גדולים?

– אה…..כן….

– אפשר?

.

ידעתי, ידעתי שהזמן הזה יגיע, שהיא תצטרף לארון שלי, ידעתי!

וזה כבר סיבוב שני, מיינד יו.

תכירו, ורד, אחות קטנה, שנות ה70'. רחלי אחות גדולה, דוגמנית עסוקה, ארון מפוצץ:

– רחלי

– מה מומו?

– אני יכולה בבקשה את החולצה התכלת?

– איזה?

– זאת

– לא!!!

– ר ח ל י …? בבקשה…

– לא. למה לקחת אתמול את הג'קט ג'ינס בלי לשאול ?!

– רחלי……

– בסדר, אבל תדאגי שהיא תחזור לארון נקיה

– בסדר, אז אפשר?

.

מה זה האפשר הזה כל הזמן מה? מה אני אמורה לעשות איתו?

להגיד לא? לילדה שאני לא אוכל את התפוח האחרון בבית כי אולי יתחשק לה תפוח? לזאתי?

ילדת הלב שלי שאת הטוב שבעולם אני מאחלת לה, שהדאגה לה מדירה ממני שינה לפעמים,

שהשמחה שלי והגאווה שלי בה עולות במונים על כל שמחה אחרת בחיי, כולל אלה שלי.

לזאתי אהובתי אני מהססת אם לתת את המגפיים הכלכך יפות ויקרות האלה? אז זהו,

שכן. חושבת אם להסכים שהיא תלבש את הסוודר הזה, שהולך איתי לא תאמינו,

נשבעת לא תאמינו כמה שנים? הטריקו הדקיק הזה שעלה כמו ארבע שלה……

הסריג הזה, ככה עם הכתף החתוכה, עליהם את מתקמצנת?

אז זהו, שכן. קצת אבל כן.

זה ש ל י. הבגדים שלי. הזהות שלי. ש ל י.

קחי חולצות טריקו גדולות, קחי גרביים – לא גרבונים…הלו. גרביים.

קחי חולצות ג'ינס, חולצות פלאנל….  אה, אותן כבר לקחת.

קחי עפרון שחור לעינים, סקראב אורז לפנים של דרמלוג'יקה (נפלא בלי קשר לפוסט).

קחי סנדלים, נעלי ספורט.

אל תרצי את הצעיפים שלי מותק, בבקשה, אל תרצי אותם.

בואי נקנה לך בגדים.

הנה, קניתי לך. תמיד קניתי לך בגדים. המון בגדים ואהבת אותם…

ורדרדים, אפורים, אדומים ושאר ענייני ילדות…בסדר, גדלת, אני מבינה,

אבל….את המעיל השחור שלי…?

תסבירי לי שוב, תזכירי לי, תסבירו לי אתם, למה הבגדים שלי נראים יותר?

מה יש בסוודרים, סווטשירטים, חולצות, חגורות, נעלים ש ל י שעושה אותם "יותר".

וחוץ מזה, לא אמרת שאת אוהבת את הסוודרים של אבא?

ומה יהיה כשהיא תתחיל להתלבש ב א מ ת ?!

שאלוהי האהבה, ההורות, והנשיות יהיה לצידי….

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

/

עד הוינטאג' 1, 2 3 ובכלל. זה הגבול. בוינטאג' היא לא נוגעת!!

אל תראו אותי ככה. אמא קשוחה אני, אבל ממש, כמו מרשמלו על שיפוד, בדרך למדורה…

.

מילה במילה פעמיים בשנה

.

.

.

לא צריכה, לא צריכה, לא לובשת, לא לובשת, מבוגרת מדי, קטן עלי, גדול עלי, לזרוק, לתת,

לזרוק, לתת, לא צריכה, לא לובשת, זה-כל-כך-ישן-שאי-אפשר-אפילו-לקרוא-לזה-וינטג',

אה, זה אני גזרתי, לא לובשת, לא לובשת, לא לובשת, זה לא שחור, זה לא אפור, זה לא לבן,

לתופרת, לכביסה, לתת, קטן עלי, מבוגרת מדי, לא צריכה, לא רוצה, לא לובשת. לתת.

לזרוק. לתרום. לתת. לתרום. לזרוק. לא לובשת. לא רלוונטי. לא צריכה, אין לי מה ללבוש, לא

צריכה, לא לובשת, לא לובשת, קטן עלי, גדול עלי, מבוגרת מדי, לזרוק, לתת, לזרוק, לתת,

לא צריכה, לא לובשת, לתת, לתרום, לזרוק מיד, אפשר-לקרוא-לזה-וינטג', לובשת, לא לובשת,

לא זורקת בחיים לא אכפת לי כלום, לא לובשת, ניקוי יבש. לזרוק!! ירוק? מה עושה כאן ירוק?

קטן עלי,  לתת. פשוט לא. עבר זמנו. לא לובשת. לא רלוונטי. קטן עלי. גדול עלי.

שלו. של מי זה? מה זה? לתת. לא צריכה, לא לובשת, מבוגרת מדי, וינטאג? מתחפש לוינטאג

מה הוא חשב כשהוא קנה את זה מעניין,  קטן עלי, גדול עלי, אה, דווקא בסדר, לזרוק מיד,

לתת, לזרוק, לתת, לא צריכה, לא לובשת, לתת, לשמור לפורים. לשמור לפעם. לא לשמור כלום.

לא לובשת. לא לובשת. דהוי. הרוס. מכוער. מה חשבתי לעצמי? אני קניתי? קטן עלי, לא צריכה.

מספיק. לתת. לא צריכה, לא רוצה, לא לובשת. לתרום. לתת. לתרום. לזרוק. מה זה?

של מי זה? איך? מאיפה? לתת. לא לובשת. לא רוצה. גדול עלי. קטן עלי. צבעוני. ישן מדי.

לא צריכה. לתת. לתרום. לשמור. פעם זה יהיה שווה משהו. לאיה. לא לובשת. לא רוצה. לא צריכה.

we_can_do_it

לתת. לתת לזרוק. לתת.

.

.

.

ריצ'ארד אני והבגדים של ג'ורג'יו

.

.

היום גיליתי שאני כבר ממש, אבל ממש מבוגרת.

דורין פרנקפורט הנפלאה והאהובה מגישה מחר בצהרים צוגת אופנה – כן, לי מותר להגיד צוגתאופנה

במסגרת שבוע האופנה המתחדש של תל אביב – ואפילו אני כבר מבינה שיהיו שם צלם שניים, ואולי

כדאי להחליט מה ללבוש לא ממש לפני שאני יוצאת מהבית. לפני שתי אפשרויות

1. כבוד למעצבת החביבה עלי, לבחור בגד שלה מהארון הפרטי שלי, וכאלה יש בשפע או לצלצל אליה

ולקחת בגד מיוחד למחר 2. עליתי לארון העליון לבדוק מה קורה במחלקת האני-לא-מסוגלת-לזרוק-או

-אפילו-לתת-את-זה-נקודה-אני- אשמור-את-זה-מי-יודע-אולי-יום-אחד…. ושם, בין שמלת הערב

הורודה שדנו בה בפייסבוק לפני חודש ובין פליינג ג'אקט מרופט, מתרפקת על קולב רחב ונוח, ז א ת:

.וברגע שראיתי אותה, כמו במכונת הזמן הלכתי בין רסיסי השלג בניו יורק ליד הגבר המקסים ההוא שניסה

להסביר לי למה בחורה בחליפת מכנסיים זה הכי, אבל ממש הכי. לא הייתי צריכה הסבר – זה הרי תמיד היה

הרגל שלי, ללבוש את החולצות של הגבר שלי – ומיד נכנסנו לחנות של ה"מעצב האיטלקי שרק מתחיל

להיות מוכר באמריקה"

.

אמא שלי סיפרה לי פעם כשהייתי קטנה וזה מאד הרשים אותי, שבגדים "טובים" – כן, יש כזה ביטוי –

הכיסים נתפרים בתפר ידני והבגד נמכר בכיסים "סגורים", אז בדקתי  שהכיסים תפורים, כן, הם היו

תפורים, שהבד מרגיש נעים, כן הוא הרגיש נעים, ושגם העינים של הגבר ההוא חייכו כשהוא ראה

אותי מודדת אותה, לא רק שלי…

.

ואז חזרתי לכאן ועכשיו והיום, באחה צהרים חורפי ותל אביב, מי סופר כמה שנים אחר כך,

כשהוינטאג' מנצנץ בראש חוצות הסטייל, כשג'ורג'יו ארמני מתקרב לשנתו השמונים אני קוראת,

והבגדים שריצ'ארד ואני – כבר ספרתי על הפעם ההיא שריצארד ברחובות לוס אנג'לס עשה סימני

התעניינות ממשיים ועקביים באמתכם שבורשאיות בלתי ניתנת לסליחה, או חרטה, אמרה לעצמה

בדיאלוג פנימי מפגר ממש מי-אתה-חושב-שאתה והלכה משם בגב זקוף – לבשנו אז….

בשנה ההיא נחשבים היום וינטאג' איכותי,

זה סימן שאנחנו ממש, אבל ממש מבוגרים,

ושחוץ מזה, אם להיות פרקטית, לא רק נוסטלגית, אולי כדאי לאוורר אותה קצת, ולהחליט מחר…

.

וחוץ מזה, אני אוהבת לכתוב חיפושי מה ללבוש כאלה, בעיקר לצלם אותם, הנה דוגמא….

.

.

אנִנִי הול וְהבגדים של האקס שלי

.

.

.

זה מתחיל בערך בגיל הזה, חמש עשרה, אני זוכרת.

הארון של אבא שלי התחיל להיות מעניין אפילו יותר מזה של אמא שלי,

הסוודרים הגדולים, הכותנות המכופתרות, העניבות.

– אבא, אנ'לוקחת לך ת'סוודר השחור

– בסדר

– רחלי – מתערבת אמא שלי

– אבא הרשה לי

– אבא מרשה לך הכל…

– א מ א

– אני מבקשת אל תמשכי את השרוולים ככה, את הורסת את הבגדים שלו

– בסאאאאאדר.

אבל זה היה הכי כיף למשוך את השרוולים עד שיכסו לגמרי את כפות הידים, זה עדיין.

והכי כיף שהחולצה גדולה ממש ואפשר להתכרבל איתה ולהרגיש גם קולית וגם בטוחה,

וההרגשה הזו נישארת גם אחרכך,

כשאת לובשת את הבגדים של הגבר שאת אוהבת,

עוטפת עצמך במשהו אינטימי וקרוב, מרגישה שמורה ובטוחה ומי שמתבונן בך, לא יודע.

פרטי, כמו אבן בכיס, זכרון.

.

כי אחרי הבגדים של האהוב שלך,

או בעצם לפני, הבגדים של אבא'שלך הם הכי.

אפילו יותר מלהחליף בגדים עם חברות, שזה עונג השווה פוסט נפרד, לא?

אז לבשתי ת'ארון של אבא שלי, ואחרכך את החולצות הגדולות, הסווטשרט'ס המהוהות, הגופיות,

העניבות ואיזה פליינג ג'אקט של כמה גברים שווים במיוחד, רובם על כל פנים

ואחרכך נסעתי לניו יורק שם כיכבו להן בדיוק בזמן ההוא דיאן קיטון ואנני הול שלה,

שתיים שהן אחת שהתחברו ללוק כל כך משמח ומוכר, זה שעד היום הכי נוח לי איתו,

כזה שמוכר לי, נעים לי ואני לא מרגישה בו מחופשת והוא עד היום, בואריאציות שונות,

הטעם שלי בבגדים. בגדים של "בת" עם נגיעות גבריות, עדיף בנעלים ובכובעים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז הגיע העכשיו.

ובעכשיו,

הבת שלי, ע'ע חמש עשרה וחצי גילתה את קסמי הארונות של הוריה.

זה מצב חדש. שותפה קטנה, עם טעם טוב יש להוסיף, מתגנבת לארון שלי בטבעיות.

בניגוד חד לזכרון שלי משנותי עם אחותי. הקטנה שהצטרכה להתהלך מול הארון שלי ברגישות יתר,

באיזה מצב רוח היא תמצא את אחותה הגדולה היום, נדיב או שלא תעיזי לגעת לי בגדים?!

בניגוד אליה, לבת שלי אין עכבות רציניות מדי בעניין הזה:

א מ א איפה הסוודרון הלבן שלך? אפשר? יופי תודה.

א מ א אני לוקחת לך את האולסטאר הכחולות אפשר? יופי תודה.

א מ א איפה הגופיה הלבנה הטובה ההיא? מה פתאום בכביסה, לא לבשתי אותה!

אה, נכון. היא שלך.

כן היא שלי גברת.

אבל,

הדבר הכי, אבל הכי מוזר בכל הזמן החדש והמשעשע, לרוב, הזה,

היא

העובדה

שאני

מוצאת הפתעות במכונת הכביסה.

אני מוצאת את עצמי מכבסת, מייבשת ומקפלת לפעמים את בגדיו של מי,

שאני לא דואגת לכביסתו כבר הרבה הרבה זמן,

והנה עכשיו.

כי עכשיו הגיע הזמן הזה,

פלאות הארון של אבא – סוודרים אוברסייז, כותנות מכופתרות, טישירטים ע נ ק י י ם, עניבות

והריח של אבא. לפעמים, תלוי לאיזה בית ומכונת כביסה החולצה שלו השבוע :)

.

.

הסטטוס הכי….. אני-לא-מצליחה-להחליט-מה

.

.

.

ליאן מעלה סטטוס:
נעולה בתוך זארה קניון רמת אביב #הסיוט מתגשם
18 minutes ago via Mobile Web · ·
  • מה זאת אומרת נעולה בתוך זארה? תסבירי מיד :)

    10 minutes ago ·
  • סגרו את הדלתות בזמן שהייתי בתא מדידה ועכשיו תוקפים אותי
    כתומים וכחולים עזים.
    עכשיו הכל בסדר, באו לפתוח לי

    7 minutes ago via Facebook Mobile ·

/

/

סוף דבר: היא בדרך הביתה עם שמלה אדומה הורסת,

ועכשיו נותר רק לברר אם זה גן עדן או גהינום שם בתוך זארה?…..

/

/

לְבַנות

.

.

.היום כבר לא יכולתי להמשיך להתעלם מהן.

הן פשוט היו שם, ערומות אחת על השניה, לבנות, בהירות וחסרות תועלת במצבן העכשווי.

איך הן הגיעו לכמות כזו ובכמה זמן, אין לי תשובה מנומקת או הגיונית.

יש אנשים, שמעתי, האוהבים לגהץ.

התנועות הקצובות, האדים העולים ומלחחים את הפנים, חוד המגהץ המפלס דרך חלקה בתוך קמטוטי

בדים,התנועות המתמשכות. הופכות, מחליקות, מיישרות קפל כיס או מנערות בתנועה עתירת דורות

וגנטיקה את הבגד, שיתנער ויזכר בתבניתו הראשונה.

כף יד עוברת בתנועה מהירה וברורה על  הצווארון, בדרך כלל בכותונת גברית מעומלנת, כדי שיתיישר ואפשר

יהיה להחליק את משולש הקצה שלו. שוב ושוב הלור וחזור עד שפני הגלים יורדים והופכים למישור.

מונוטוניות מאפשרת חופש בדרך כלל.

לא הפעם.

הפעםז הערמתי אותן ועליהן ולקחתי מצלמה במקום מגהץ.

שוטטתי  בין קפלים וקמטים ומקומות נסתרים שרק המקרו רואה

ואני מתרגשת מהסודות הטמונים בכל מקום ורק צריך לנשום ולראות.

כל קפל, עומק.

כל תפר מסתור נוסף, סיפור, סוד.

גם סודות ושאר עניינים קטנים ושוליים נערמים בזכרונותי ובידע שלי שאני לא זוכרת או יודעת שקיים בי.

כזה שאני ודאי מעבירה הלאה בלי משים, בדיוק כמו אימי וסבתי וכל הנשים מאחורינו.

שפשפי לימון עם מלח על הכתם והניחי בשמש ליום יומיים אמרה סבתא שלי,

ככה היא דיברה, הניחי. לפעמים אני מצייתת ומחייכת אליה מתוך הלב,

אבל לא הפעם.

הפעם הן מונחות ליד הדלת, ויגיעו מחר אל הגהצן.

ללבוש ולצלם,

זה מה שיקרה איתן הפעם.

.

עדיין אפורה ורכה

.

לפני כמעט שנתיים כתבתי וצילמתי אותה כי הייתי משוכנעת שתכף היא לא תהיה.

בינתיים עברו עוד ימים מסמורטטים בבית, לילות צוננים שדרשו בדיוק את הדקיקות שלה,

מכסה ולא מורגשת. עוטפת בנועם הכלום. חסרת משקל ובכל זאת.

צילומי ענק שלה נמכרו בתערוכה ואין הרבה דברים ששימחו אותי ככה.

היום חזרתי אליה עם המצלמה לראות כמה עוד יכול החומר להתפורר, ועדיין להיות.

רציתי לראות אותה דרך העדשה,

כי בחיים אני יודעת.

.

.

.

ועדיין אין עיטוף נעים ממנה, שקופה משהייתה, כמעט איננה כחומר ממשי,

תכף היא הופכת לאבק. אפורה ועדיין רכה. אפילו יותר.

תכף חמש עשרה שנה.

.

תלבושת אחידה, הנה זה מתחיל

.

 

אני בעד תלבושת אחידה. שימרדו, זה תפקידם.

.

מחר זה מתחיל.

נראה מה נעורים, צורך למרוד, התמודדות עם תלבושת אחידה בפעם הראשונה ומספריים יעשו כאן.

.

האחד בספטמבר 2009 הלך והתקרב.

כבר צלצלתי למאפיה בשוק שישמרו לי שני ככרות לחם מרובע פרוס,

הדאגה אם יש זמן לסיים את כל מטלות החופש, והעיקר, הבגדים ליום

הלימודים הראשון כבר נבחרו. שבועיים לפני – H&M אי שם באירופה:

–  תלבשי את הג'ינס החדש לארוחת ערב?

– לא ….

– למה מותק? מה הכיף בלקנות בגדים חדשים אם לא ללבוש אותם?

– שומרת

היא די מתַקצֶרֶת בימים האלה.

– אה…את שומרת את הג'ינס החדש?

– אהה

– יפה……למה?

– ליום הראשון!!??

– את שואלת או אומרת?

– אומרת??!!

– ……..

– אמא!!

– מה….? אני לא מבינה למה את שומרת את הג'ינס החדש הזה.

– ליום הראשון של בית ספר!!

– הבנתי.

1 ספטמבר 2009

אני מכינה מקושקשת, מכניסה לחם לטוסטר, פורסת אבוקדו אולי היא תתן בו ביס.

– איה……

– רגע…

– כבר רבע לשמונה…

– אני רק עושה קוקו

– תזדרזי מותק

אני עורכת שולחן, מניחה את צנצנת הדבש, כוס מים.

– איה. מאוחר ממש.

– רגע אמא! אני מחפשת חולצה!

– לא לבשת את האפורה עם הגיטרות לפני רגע?

– כן – היא צועקת מהחדר – היא לא משהו…אני מחליפה..

אני מכינה כריך רגיל – איפה ימי כריך שלוש שכבות ותפוח ומשמש מיובש.

–  !!!

– אבל א מ א!! אנ'לא מוצאת חולצה!

– תבחרי חולצה ובואי  כבר!

– אבל אמא….

– שום אמא. עכשיו וזהו.

ארוחת עשר בילקוט, גם ארוחת הצהרים ארוזה ובקבוק המים בילקוט, הקפה שלי כבר מוכן, הכלבה

הייתה בחוץ, החתולה קיבלה ארוחת בוקר ואפילו הספקתי לפתוח מייל ולהציץ.

רק אזרחית החטיבה עם ארון מלא בגדים please trust me on this

מסרקת שוב, ושוב, ועוד אחד ליתר בטחון את הקוקו שלה ובוחרת חולצה. ועוד אחת ואולי  זאת?

08:20 – תכף, ממש תכף מתחיל בית הספר ואנחנו בבית, מול המראה.

אין לי דברים חדשים להגיד בנושא תלבושת אחידה כן או לא,

אני בעד. תמיד הייתי בעד. חוץ מהזמן שהצטרכתי ללבוש אותה כמובן.

מה עם תלבושת אחידה?

קוד לבוש יותר מוגדר מהאיסור הקיים על חולצות בטן, כפכפים, גופיות חשופות ומכנסונים?

מה עם חולצה אחידה שתביא שקט מסויים לעולם הסוער של הבקרים? של הימים?

אני זוכרת איך הרגשתי כשאמא שלי לקחה אותי לראות את התיכון שיהיה שלי –

ת י כ ו ן !

המון חולצות תכלת נשפך אל החצר הגדולה בהפסקה…..

הם נראו לי גדולים, בטוחים בעצמם. שייכים. תלמידי  תיכון.

מתי גם אני אהיה כזו? ארגיש כך?

בחולצה התכלת הייתה חפונה הבטחה למשהו שלא יכולתי לקרוא לו בשם.

אבל היה מרגש, מבטיח. הייתה שם תחושה שחיפשתי. הבטחה ושייכות.

והאחד בספטמבר הגיע תאמינו או לא.

היום הראשון ללימודים בעירוני ד'. בתיכון שלי.

כותונת תכלת עם סמל מרובע. זקיפות קומה ותחושת בגרות וגאוות יחידה שהתחלפו אחרי

שבועיים – כמה צפוי – בטרוניות ונסיונות אין סופיים לעקוף את החוקים בכל דרך אפשרית.

ג'ינסים שסבתא שלחה מאמריקה, מבוכה מהאדידס המזוייף כי לא הצלחתי להסביר לסבתא

במכתבים מה אני רוצה בדיוק, קוקו בלוף + סיכות + מה שאפשר כדי  ליחד את עצמי מתוך

קבוצת החולצות בהפסקה הגדולה.

וכולם/ן בדיוק כמוני, מחפשים למצוא ולבלוט כאחד ספציפי בתוך הקבוצה הסוערת בחצר.

ממרחק, המאבק הזה מועיל.

הוא לא אלים, לא "נגד" אף אחד – חוץ מהמערכת והמורים וההורים.

הוא רק "בעד".

בעד עצמך.

ומה יותר טוב כשאתה נוגע בנעוריך וסוער אותם?

שמיניסט מיינד יו :)

.

.

אני בעד אני בעד תלבושת אחידה.

אני נגד הכפיה החדשה המתכופפת בפני השמרנות / כניעה לקוד צניעות דתי כמובן,

אבל חולצה בשניים שלושה צבעים וסמל בית הספר זה סבבה.

את האינדבידואליות, מרידה בחוקים, אופנתיות, קוליות  ודרך להשאר אתה עצמך בתוך המסגרת ניתן

ואפשר ואפילו כיף יותר ומאתגר יותר לעשות בתוך מסגרת החוקים והחולצה.

אני זוכרת שהמאמצים שלנו התמקדו בחגורות, באיזה ג'ינס, טבעות כסף או סרט שער.

אבל המרכז והמיקוד של הבגד לבית הספר היה החולצת הקבועה מראש.

היה בזה משהו משרה סדר. חסר אגו. מארגן את הבוקר ואת עצמך.

אם רצית להלחם,

נלחמת ומצאת את היחודיות שלך בתוך המסגרת, ואם היית מהילדים שרצו שקט בחזית הזו, יכולת

בקלות לעלות על ג'ינס, נעלי התעמלות וחולצת בית ספר ולא יצאת חנון או לא קולי.

דווקא בתקופה הנוכחית, הדוחפת יותר מדי, הרבה יותר מדי והרבה יותר מדי מוקדם למודעות, שלא

נגיד טווסות אופנתית מגיל כל כך צעיר, התלבושת הסמי אחידה עשויה להקל גם עליהם, לא רק עלינו,

אם ישכילו לא להגדיר אותה בקווים נוקשים כמו אז.

חולצות עם סמל בית הספר בכמה צבעים לבחירה יכולות להרגיע בהרבה חזיתות –

גם בטענה הישנה והשחוקה של מצב כלכלי שונה באותה כיתה ומבוכת החלש.

גם בטענה הישנה והשחוקה שמסגרות וחוקים ברמה הגיונית עושים טוב לילדים.

חוקים מרגיעים, עושים סדר

ומצד שני מאפשרים לגדול ולחפש ולמצוא את דרכך האישית בתוכה.

אימון קטן לחיים האמיתיים.

אז אני בעד. גם כי זה יהיה טוב לנוער, וגם כמובן כדי לשפר לעצמי את הבקרים :)

גם ככה אני מרגישה בקשר למערכת החינוך.

.

אבטיח, דובדבן וכל היתר

.

.

בבוקר, אחרי לילה מלא בצחקוקים ולחישות עם שתי חברות חדשות, אחרי פרנץ טוסט ומלון לארוחת

בוקר, התלבטויות מה-ללבוש-לכאילו-צילומים הורדתי את שלושתן בעבודה-של-אבא וחזרתי הבייתה.

קפה שני ביד עזר לי להעיז להכנס לחדר שלה.

שלושה מזרונים על הרצפה, מגבות לחות, הרבה יותר בגדים על הרצפה, שידה, מיטה מכפי שזכרתי

מהלילה – כשעמדתי  במלבן החצי מואר ששרטטה דלת החדר החשוך מבעבע מנעורים ועייפות המנסים

בכל הכוח לא להכנע לה, לעייפות – ה-לו כבר מאוחר, באמת, אמרתי, כמעט-לא-מאמינה שאני האמא

המרעידה רגעים מופלאים שכאלה, ולא זו המכוסה בסדין כותנה קריר, מצוייר שפריות, מוגנת, לוחשת,

אולי, סודות הכרחיים בחושך.

ועכשיו,  בבוקר, האמא שאני פסעה באומץ לב ונחישות לחדר, מתוך החלטה פנימית מדוייקת שחופש,

ובאלאגן, ומותר לה ככה לנשום חופשי, כמעט ללא מטלות וסדר. אמרנו חופש.

מערמת בגדים בערימה על מיטתה וממיינת. נקי, לביש. לכביסה. נקי. נקי. נקי. לביש.

מקפלת ערימת גופיות. נקיות, בטח נקיות, הוצאו מהמגירה למטרת האם  ללבוש את זאת? לא. פוףףף,

נזרקה על המיטה. אני מקלפת ערימה נאה, ניגשת לשידה, פותחת מגירה די-מבולגנת-סמכו-עלי,

מושיטה יד לפנות מקום לדחויות של היום ורואה בזווית העין את זה

.

כמו בסרטים שלחתי יד והרחתי. בחיי.

הריח של הבית שלנו, הריח שלי, ושלה – הטבוע בי עדיין, למרות שלפעמים היא עומדת לידי ומריחה

פתאום כמו אדם זר או מבוגר ואני נבהלת לרגע – ארוג בסיבי המאה אחוז כותנה הצבעוניים האלה.

אי אפשר לטעות.

– מה זה?

– אבטיא

– נ כ ו ן

.

.

.

.

.

.

.

– ומה זה?

– דודבן

– נ כ ו ן מאד ילדה חכמה של אמא

.

.

.

.

.

.

.

.

אני זוכרת איפה קניתי אותו, את בגד הגוף הצבעוני, המצוייר, האביבי,הראשון שלה.

לא ידעתי  שאני זוכרת, אבל אני זוכרת. הוא ארוג ועטוף בכל כך הרבה זכרונות.

די אין איי ענוג ומזוקק ומורכב מרגעי פלא, פליאה על כמה אפשר מי היה מאמין

ואין סוף שמחה. אם אפתח עכשיו את אלבום התמונות ההוא, החופן קיץ ראשון,

משפחה ראשונה וחיים, הוא יככב באין ספור צילומים. הוא היה פשוט, כייפי,

שמיש. עליז. כביס. משעשע ומתאים לילדה ההיא, לאופיה ולחייה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז

המשכתי

לקפל

ולקפל

ולקפל,

גופיה

ועוד

אחת

ועוד

אחת

ועוד,

ואז

קפלתי

עוד

משהו,

וזה

מה

שקרה

.

עשור ועוד שנתים בין הראשון שנקנה אז, והאחרון –  לבינתים, בטח שלבינתיים – שנקנה לפני כחודש.

מי צריך מילים :)

.

ארבע נשים וחתונה אחת

.

.

אני מתבוננת בצילום הזה כבר חודשים ארוכים.

שוקלת לסרוק אותו ולהגדיל לגודל אמיתי. מטר על שמונים או משהו.

יש בו משהו מקפיא זמן, תקופה, אופנה ואותנו ואני  לא מצליחה – גם לא רוצה כמובן – להרפות.

היום נתקלתי, שוב, בבלוג אופנה כל כל מיוחד ומקסים. יש בו טוויסט יחודי וזכרון קולקטיבי כל כך רחב

שאיפשר לי  להפסיק לחייך אל עצמי מול הצילום –  מבחינתי, מונומנטלי, בחיי –

ולנסות לספר אותו, לפרק אותו לגורמי  זמן, משפחה, אופנה ובכלל. הנה אנחנו. במלוא תפארתנו.

.

השנה: כנראה 69'. הסנדלים הלבנים שלי מסגירים את עצמם. הם נקנו ביום האחרון של הלימודים

בכיתה ח', ובגללם זרקו אותי, ואת זה קשה לשכוח. שנתיים לאחר המלחמה הכובשת. המיתון שהגיע

בעקבותיה נתן אותותיו גם בחיים שלנו. התוצרת של בתי חרושת לטכסטיל לא הייתה בעדיפות ראשונה

אצל אזרחי המדינה. אח שלי היה חייל, אבא במילואים הרבה, החתול שלנו חזר הבייתה אחרי חצי שנה

העלמות וצער גדול. ולי, אמא הסכימה סוף סוף לקנות חזיה. וגם צפרדעים, יו נואו.

הארוע: ארוע משפחתי כמובן. כזה שאמא תפרה לנו ולה שמלות חדשות לכבודו.

צלם: אבא שלי כמובן

הנוכחות בצילום: סבתא שלי. היפה, הזקופה, החזקה בנשים. עקשנית ודעתנית כמו לא נולדה בתחילת

האלף הקודם. פמיניסטית מבלי דעת. תספורתה הרגילה והנוחה. שיבה קלה בשערה וליפסטיק – בטח

ליפסטיק אלא מה? שפתון? אודם? לא ולא. ליפטיק אדום בשפתיה. אני תוהה האם השרוולים השקופים

המכסים את זרועותיה נתפרו כדי לא לחשוף זרועות, בכל זאת בת שישים וקצת, או שזו שמלה קצת

פחות קייצית. השמלה עוברת את אורך הברכיים והגיעה איתה כנראה מאר'הב כששבה מגלות ממושכת

כשנתיים לפני הצילום יחד עם התיק הלבן שבידה, מעיל פרווה ושאר דברים שהריחו חו'ל.

אמא שלי: היפה. תמה וחייכנית. בתחילת שנות הארבעים שלה. רואים שהייתה במספרה. רולים. ניפוח

קל במספרה השכונתית, וספריי. סיבוב נוסף לפני שעוזבים את הבית. אמא אוהבת בגדים. מאהבתה

לבגדים למדה לתפור. אני מנסה להזכר באיזו שנה פתחה בוטיק –  ב ו ט י ק – ברחוב אשתורי הפרחי

בנסיון לחבר בין אהבתה, מקצועה וכל היתר. עגילי הפנינה התלויים שלה….אני חייבת לחפש אותם

בשישי הבא ואת העדי על צווארה אני מכירה גם. את השמלה תפרה בעצמה, והיא נוגעת בקו הברך,

ממש נוגעת והצוארון חתוך בחתך קלאסי שמחזיק מעמד עד היום בכל קולקציה ראויה. הנעלים שלה

תואמות כ מ ו ב ן את התיק שאני לא מעוניינת לפרט מה הייתי מוכנה לעשות כדי שיהיה שלי היום,

והיא לא מאופרת. כמו תמיד. ליפסטיק – כן, שוב – ורדרד וזהו.

הקטנה: שקטה מבחוץ וסוערת מפנים הייתה כל כך רזה שיום אחד אני אגלה לעולם את הכינוי שקיבלה

בגלל דקותה, היא גם מעולם לא עשתה עניין מבגדים, עד היום. היה איזה עשור שהעובדה שאחותה

הגדולה הייתה דוגמניה מצליחה והביאה הבייתה ערימות בגדים מצא חן בעיניה, וגם גרם למריבות לא

פשוטות של תחזירי-מיד-מה-שנתתי-לך-אבל-נתת-לי -לא-אכפת-לי וכדומה. השער שלה קצוץ.

לקח לה הרבה שנים ללמוד להשתלט על החלק הכי מרדני  בה.. והדרך הייתה פשוטה: שלא יהיה הרבה

ממנו, אולי נצליח להשתלט עליו. היא משום מה לובשת שמלה שאין בה מהטורכיז שכבש כל חלקה טובה

במשפחה ביום ההוא, וגם את השמלה שלה אמא תפרה. היא בת …אולי אחת עשרה ולכן, אני משערת,

ננעלה בנעלים וגרביים-ילדה-טובה עד הברך ממחלקת הילדות-עדיין-לא-נערות ,ועדיין לא עונדת את

השרשרת שסבתא נותנת לבת מצווה שלכולנו יש, והבת שלי קבלה כזו מסבתא שלה גם.

ואני: שאין לי מושג מי הנערונת הגבוהה הזו שמביטה במצלמה במבט לא מוכר ומורגש לי. אני  מזהה

את עצמי כדמות בצילום, כמובן, אבל בתחושה….. הנערונת ההיא, בדיוק בת גילה של השרך הגדל

בביתי, זרה לי. אני מביטה בפניה מתוך רצון עז לגלות בה את סימני האני  ונשארת מרוחקת ובו בזמן

מרותקת אל תווי הפנים שלה. השמלה שאמא תפרה לי ובטח התווכחנו על האורך שלה – קצר. קצר מדי.

ככה הולכים. מי? כולם. מי אלה כולם? אוף אמא – הסנדלים שכל כך שמחתי איתם  וגרמו לי כל כך הרבה

עוגמת נפש, השער שלא נראה כאן בהיר כפי שהיה מי יודע למה ואמא שלא מבינה למה אני מכסה את

העינים מה-זה-השער-הזה-על-הצד-ככה-אי-אפשר -לראות-כלום-את-תקלקלי-לך-את-הראיה והתיק

הלבן של אמאשיתאים לסנדלים למרות שלילדות בנות ארבע עשרה אין תיקים לערב. והברך הימנית שלי,

והיד,  מונחות כאילו הגוף יודע מעצמו איך לעמוד גם שנתיים לפני שזה מתחיל. ואולי בעצם גם המבט,

לכי דעי. . .

.

אני מביטה בצילום וחושבת שרואים שאנחנו משפחה. שיש ביננו דמיון.

דמיון ברבדים שונים, שאפשר לראות גם בימים שהשמלות שלנו לא –  ברובן הגדול –  באותו צבע.

ואהבה. כמה אהבה.

.

איך זה נראה מהצד השני

.

.

שוב הייתי בצוגת אופנה.

רק למי שעבד בצוגות. מותר להגיד צוגה.

פעם כבר כתבתי עליה ועל הבגדים שלה והצילומים שלי,

הפעם הגעתי בכוונה עם מצלמה וידעתי שאני לא רוצה לצלם, כמו פעם, מאחורי הקלעים.

אני כבר לא שייכת למאחורי הקלעים של התעשיה הזו.

אני כבר אורחת ככל-שזה-נשמע-מוזר.

אז התיישבתי, טוב, אני לא באמת מסוגלת להתיישב, אז הסתובבתי כמו אורחת אהובה,

שזה מה שאני שם וצילמתי.

.

אז היו כסאות מוכנים לעיתונאי אופנה וקצת אורחים.

.

שהתמלאו באנשים שאוהבים בגדים ובדרך כלל לובשים שחור. גם אני נכללת בין אלה.

.

ואז הבנות הלכו ובאו ובאו והלכו ואנשים הניעו ראשם ימין ושמאל, כמעט כמו במגרש טניס….אני יודעת שעדיין לא כתבתי ב א מ ת את מה שטוב- ויש טוב. ורע – ויש רע.  בעניין  ההליכה המוזרה הזו מול אנשים או מה מרגישים כשהעדשה מביטה עליך בחזרה …

.

וישבתי וניסיתי להזכר איך זה מרגיש ללכת ככה, ולא הצלחתי….למרות שאני מצליחה לעשות לבת שלי חקויים לא רעים במסדרון, עם היד על המותן והסיבוב הזה עם צואר זקוף..ובכל זאת, איך זה מרגיש בגוף אני כבר לא זוכרת.

.

.

.

.

ודורין, פרנקפורט, בטח פרנקפורט ומרגית, הצד השקט שלה, התחבקו כי באמת היה נעים, וקטן, ומוצלח והכי חשוב הבגדים היו פשוט נפלאים ואז התפנתי לזה – כשיש פוקוס אוטומטי במצלמה אפשר להרגע לפעמים..

אז כולם הלכו והחדר הלבן והשקט חזר להיות כזה.

.

.

את הבגדים לעונה הנוכחית הציגו בסוף החורף, אבל עכשיו הזמן המדוייק שלהם בחנויות :)

.

פרמיירה ובגדים גם

.

.

לפני כמה ימים הגיעה ההזמנה. בטלפון, במייל, באסאםאס ובדואר.

מירי מ"מטר הפקות" היא בחורה אחראית במיוחד.

גם הטלפונים מיחצ' "רשת" הגיעו והיה ברור שלמרבית ההפתעה, החודשים עברו כמתוכנן

ו"עד החתונה – עונה שניה" אכן מוכנה ועולה לאוויר בעוד שבועיים.

ימי שלישי. קודם אבא משעשע בשעשועון שלו אחרכך אמא עצובה נורא, תורנות משפחתית,

כמו שהבת שלי אומרת בטבעיות כאילו זו דרך העולם.

.

.

.

.

.

.

.

.

– רוצה לבוא איתי ביום שישי אחרי בית הספר?

– לאן?

– יש הקרנה חגיגית של עד החתונה

– יהיו הרבה אנשים?

– כן. אבל את מכירה הרבה מהם מהצילומים

– אני אצטרך להיות נחמדה?

– כן. או לפחות מנומסת

– מנומסת זה לחייך למי שאומר לי היי איה או שאת אומרת הנה, זאת איה שלי?

– כן.

– אז אני לא רוצה

– בטוח?

– ב ט ו ח!!

– טוב.

יפה. הגיע השישי. הילדה מתעוררת בבית ההוא, אני אחרי האנגאובר לא דרמטי במיטה עם

עיתונים וקפה עד אחת עשרה ואז מתקלחת ופותחת ארון להחליט מה ללבוש – לפעמים הבטחון

הבסיסי הטבוע בי אלוהים-יודע-למה-ככה-נולדתי-נשבעת שבתחום "הזה" הכל בסדר, אני ניראת

טוב, הגוף שלי יודע להחזיק בגד – אין סיבה לעשות מהתכונה הזו עניין, זה כמו להיות פוטוגני,

פשוט תכונה – לפעמים הבטחון הזה מתפוצץ לי בפנים כמו פצצת זמן ממש.

אני פותחת את הארון שלי ביום שישי ואין לי מה ללבוש.

אולי-זה-ילמד-אותך-סוף-סוף-שלפעמים-כדאי-ממש-כדאי-לתכנן-מראש-להתכונן-אפילו-תיאורטית.

אני מחפשת ללבוש משהו וצריך שזה יהיה יפה, נוח, קולי, מדליק.

שלא יהיה משתדל מדי, לא מהודר מדי, לא קורבן אופנה, ומצד שני שכן יראה נפלא.

שיזכיר למי שצריך שכן, בטח שאני יכולה לסחוב עלי קמפיין לנשים-לא-ילדות-ובכל-זאת-אוהבות-בגדים,

ובכלל, שאני אהיה לבושה נפלא ואראה מקסים.

או ההיפך.

מה שיצא.

Well

זה לקח שעה ו…המיטה שלי נראתה ככה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

חדר האמבטיה ככה:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והוחלט ללכת על בטוח: ג'ינס,

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

גופיה לבנה וג'קט. או העור החום או השחור

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והפנינים שקבלתי מסבתא

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והאמת שבקשר לנעלים היו מחשבות……

.

.

ואז, אחרי שעה, בערך, אורגן זה:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

שישי בצהרים. מזג אוויר נפלא ממש. קפה טו גו תוצרת בית, טלפון לוודא שזאתי בסדר, ברוס בסידי –

הוא תמיד עושה לי מצב רוח טוב וחזק, תנועה הגיונית ליום שישי והכל פשוט מקסים. אני חונה בחניון הגדול

מאחורי הסינימטק, מציצה במראה, השעה אחת וחצי כמעט ואני ממהרת צעדים. הרחבה לא עמוסה ואין בה

תחושה חגיגית. אני מזדרזת כי אולי יש איזה טכס קטן דווקא לפני ההקרנה במקום כרגיל בסופה,

ואני נכנסת כרוח סערה. סינימטק תל אביב מקבל את פני בשלווה ושיגרת יום שישי רגילה.

אני עומדת בכניסה לסינימטק ופשוט צוחקת בקול רם. בחיי.

זו לא פעם ראשונה, גם בטח לא אחרונה ובכל פעם זה מצחיק אותי מחדש.

בשבוע הבא. אותו מקום. אותה שעה. הקרנה חגיגית ל"עד החתונה – עונה שניה".

אני אהיה שם, בטח שאהיה,

השאלה היא כמובן, מה אני אלבש.

.

מלבנית ומעצבנת

.

.

לכאורה פשוט נכון?

קונה האדם בגד. משלם ממיטב כספו, שמח וטוב לב מגיע לביתו ומנסה את רכישתו.

הכל מצויין. הגזרה, המידה, הבד, הכל מושלם לא?

ובכן, לא. לא ממש.

ה ת ו ו י ת.

האטיקט. איך כותבים את המילה המורטת עצבים הזאת בכלל,

כבר מהשם היא מתחילה להוציא מהכלים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

למה התוויות מציקות כל כך?

ולמה, למה אי אפשר, בלתי אפשרי לפרום את התפרים שלהן בלי לגרום נזק לבד?

למה כל החולצות שלי, טוב, רוב החולצות שלי, זולות כיקרות מחוררות ליד העורף?

למה התפרים של החולצה נפרמים אחרי שבוע לעומת אלה של התווית שלעולם לא?

ממה עשויים התפרים האלה, ולמה??!!

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

להלן כלי הנשק שנכשלו במשימה. הצעות ויעולים יתקבלו בשמחה.

.

תחפושת של כביש ותחפושת של אוקיינוס # הילדה שלי

.

.

1.

השנה: 2004

הכיתה: כיתה ב'

החג: פורים

הילדה: שלי

סכום נושא: הילדה שלי רוצה להתחפש ל…………………..

– לְמה שואלת אמא-פעם-ראשונה

– לְכביש

– תגידי שוב מותק – אומרת אמה בטון רגוע – לְמה?

– ל כ ב י ש עונה הילדה בשקט כאילו כביש ומלכת הלילה היינו הך הם.

– פיה?

– כביש

– ליצן?

– כביש

– כדורגלנית?

– כביש

– למה? שאלתי בסקרנות

– כי אף אחד לא ענתה האינדבידואליסטית והשתיקה את אמה.

.

וזה אכן קרה, בטח קרה. מי יכול לעמוד מול טיעון שכזה, ולמה בעצם.

הילדה שלי התחפשה לכביש בפורים 2004.

מול הגמדים, נסיכות, פיות, טבחים, ושאר תחפושות פסעה זו בקומה זקופה והכריזה:

אני כביש, לא חוצה ישראל.

כביש. לא חוצה ישראל.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

שני שרוולים מחולצות טריקו מפוספסות. אחת כחול לבן, אחת אדום לבן חוברו לסווטשרט שחור.

טריקו לבן נגזר למלבנים צרים שהודבקו למכנסיים בדבק בדים.

תמרור אין כניסה גדול הודבק לגב.

בנדנת פסים אדום לבן על הראש –

הרעיון שלי להדביק מכונות צעצוע על הרגלים נדחה

והכביש, על מיגוון אפשרויות החניה שלו זכה לחיוכים רבים במיוחד.

2.

השנה: 2010

הכיתה: כיתה ח

החג: פורים

הילדה: שלי

סכום נושא: הילדה שלי רוצה להתחפש ל…………………..

– לְמה שואלת אמא-פעם-ראשונה

– לְאוקיינוס

– תגידי שוב מותק – אומרת אמה בטון רגוע – לְמה?

– ל אוקיינוס מה הבעיה אמא.. עונה העשרה הזאת כאילו כלום.

– היפית?

– אוקינוס

– טבחית?

– אוקיינוס

– מנתחת?

– הייתי בשנה שעברה. א מ א תתרכזי : אוקיינוס!!

– רק תסבירי לי למה אמרתי, כאילו אני לא יודעת איזו תשובה אקבל

– כי אף אחד לא ענתה זאתי את תשובתה הרגילה.

הנה האוקיינוס.

.

המשך יבוא, בטח יבוא….

תעלומה

.

.

– אני לא מוכנה שתגידי לי מילה …

– על מה מותק?

– על העובדה שאני יחפה..

– למה? את יחפה?

– כן ולא באשמתי

– כלומר?

– כלומר שתמו גרבי

– כלומר…?

– כלומר אמא יקרה שאין לי גרביים!

– בארגז כביסה?

– לא.

– במייבש? בסל התכלת שליד המייבש?

– לא.

– במגירות שלי?

– לא.

– אצל אבא?

– לא. אמא אין לי גרביים יותר.

– גם לי לא.

– א מ א

– מה?

– מה יהיה? לאן הן נעלמות כל הזמן?

– בואי, הגיע זמן תחקיר

אספנו את כל הבודדות בבית. ממגירות עלומות, שקיות ניילון שכוחות, פינות אפלות, מדפי ספרים,

מתחת למזרונים ובתוך ערסל מקופל, כל הבודדות כונסו בשבת סגרירית – אם כי פחות סוערת מציפיות

הבית הזה שהתכונן לסערה כמעט כמו לסוף העולם – לכביסה, מסדר זיהוי, מיון ומסקנות:

ארבעים ושמונה גרביים בודדות. אין לי מושג. באמת שלא אין-הגענו-למספר-הזה  נזרקו על השטיח

בעלת עניין נדרשה למיון ראשוני,

והתוצאה הסופית:

נ.ב. אלה ממשיכות להוות תעלומה

כמה זה יקח? חודש? חודשיים?….

אפורה ורכה

.

.

אתמול הבנתי שהזמן מתקרב, שכנראה אין ברירה.

עוד מעט היא תהיה יותר חורים מאריג והשקיפות שלה תהפך לכלום אמיתי.

היא תהפך לDNA של עצמה.

אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות איתה כלום חוץ מהפעולה הפשוטה והיחידה שאני יודעת.

אני לובשת אותה, היא נענית, ואני ונרגעת.

קניתי אותה, טוב, אותן, קניתי שתיים, בסתוו אלף תשע מאות תשעים וחמש.

הריון, סוף קיץ, אהבה, מסיבה גדולה, בית חדש, קינון ורצון להתכרבל.

מהרגע הראשון שנגעתי בה ידעתי.

כזו אני, מאמינה באהבה ממבט, מגע ראשון.

היא מגיעה מבית טוב, 100 אחוז כותנה ופשוט, איך להגיד, פשוט מושלמת. באמת.

ארוכה, גדולה, חופשיה סביב הכתפיים, וכמובן אובר סייז כמו שאני אוהבת.

עם חברים, בלי חברים, כפיות, אהבה, לילות, הריון, תינוקת, הנקות, סבובים בשכונה,

שינה טובה, חיוכים של בוקר, נסיעות לחופש, מלונות, בית, בבוקר להליכות, לקפוץ להורים,

למכון, לסופר, לגן, להסיע לבית ספר בלי לצאת מהאוטו כמובן, ובבית, כל הזמן בבית.

היא עברה איתי את הימים השמחים בחיי, את הלילות הקשים שהגיעו בגלים.

היא עטפה אותי, ועדיין, ואת הבת שלי ברגעים טובים וקטנים וברגעים גדולים ודרמטיים גם.

היא פשוט כל הזמן כאן.

בחורף עם גופיה, בקיץ, מדליקים לכבודה מזגן.

אבל עכשיו, ממש כרגע, בימים האלה, בעונות האלה, היא במיטבה.

גדולה, עוטפת, מוּכֶּרֶת, ובעיקר רכה. כמה רכה. כמו העור שלי רכה.

שלוש עשרה שנים מפוררות ומרככות הכל.

כבר היינו צריכים להפנים.

    

לפעמים אני מרגישה שאם אסתכל עליה לאט, כמו בפריחות המצולמות בנשיונל ג'יאוגרפיק,

אצליח לראות אותה מתפוררת בתנועה איטית.

אני יודעת שמספיק. באמת מספיק. הגיע הזמן.

לא לזרוק כמובן, אולי פשוט להפסיק להתעטף בקורי כותנה השקופים, המהוהים, הקרועים האלה.

אולי עוד קצת.

עוד כמה ימים, ולילות.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: