Tag Archives: אקולוגיה

בִּמְקוֹם לִשמוח

.

.

בבוקר התעוררתי, גם אני, מהרעש המפתיע בכל פעם מחדש, גשם חדש וכבד,

אחרי סיבוב בגינה עם הריח הזה והכלבה הזקנה והמבוהלת,

אחרי הצצה מהירה על האורך השרוע בשנת נעורים עמוקה אחרי יום עמוס בפסטיבל בחיפה,

עשיתי מה שתמיד, קפה וסיבוב מחשב ראשון, הארץ, ווינט, בלוג, פייסבוק,

ושם השתנה המבט הרך שלי על היורה, הריח הנפלא הזה ותחושת הנקיון והבריאות שעטפה אותי,

היא כתבה:.

"ופתאום בעודי במעמקי הים שוחה לאיטי, השמיים קדרו, הרוח והעננים נשאו אותי אל החוף.
.
השמיים היו קודרים ומרתקים, וטיפות הגשם הפכו ליהלומים כשפגשו את המים.
.
ואני רקדתי לי על החוף מאושרת"
.
.
חייכתי ואמרתי לעצמי שהיא אלופה הענת הזאת. ענת צחור. כלכך מוקדם והיא לא מוותרת וכבר בים.
.
שוחה, מרגישה את הגשם הראשון הזה על כובד טיפותיו בתוך הגלים והשמים האפורים לרגע,
.
ורוקדת ואז קראתי מה שכתבה אחרכך:
.
.
 ואז פרצה זוהמה אדירה למים, מים שחורים עם צחנת מוות, כל הטינופת של העיר זרמה למים והציפה
.
את החוף. הידעתם שקברניטי ואדריכלי העיר תל אביב אחראים לזיהום המים והחוף?
.
לפני כמה שנים שינו את כל מערכת הניקוז בעיר ומאז כל הזוהמה זורמת עם הגשמים לים.
.
.
ומי נפגע – אנחנו, שהים שייך לנו ויצורים החיים במים, מי סופר אותם…
.
אנשים שחו בים, והים פשוט השחיר והשחיר.
.
רצתי אל הפקחים והמצילים, ביקשתי שיודיעו בכריזה לאנשים שהים מזוהם,
.
רצתי על החוף הודעתי לאנשים בעצמי שלא יכנסו.
.
זהירות.
.
.
ככה זה נראה הבוקר בזמן אמת. תראו. טינופת, זוהמה, שפכים. צילום: דן הולנדר
.
לא תמצאו עכשיו שלטי אזהרה המזהירים אתכם שים מסוכן עכשיו, מסכן עכשיו את בריאותכם.
.
ממש ובאמת. הים מ ז ו ה ם.
.
אז הפיצו את הידיעה. הים מזוהם ומסוכן לרחצה.
.
היופי האדיר של הגשם והים, החוויה שחוויתי לא יטשטשו בגלל אותם אדריכלי וקברניטי הזוהמה
.
האחראים על דיכוי כל חלקה טובה שנשארה לנו.
.
הים יבריא וישתקם ויחזיר אותי אליו. אני מקווה שבמהרה.
.
.
.
.
ומה שעצוב הוא, שלמרות שהרשת סוערת והצילומים והסטטוסים מצלמים ומדווחים וכועסים,
.
ובצדק. חופש היום, מחר, אלפי אנשים מנצלים שמש אחרונה, ואם לחשוב ברצינות, אז גם הדגים
.
של ארוחת החג או דגים באופן כללי חיים שם, במים האלה, ולמרות הכל, זה כנראה יגמר בשתי
.
שורות בדף צדדי במה שעדיין מודפס, ואולי בלינק וכמה טוקבקים כועסים באיזה אתר חדשות, וזהו.
.
תכף בחירות.
.
.
.
.
.

עולמות חדשים התגלו

.

.

אחרי שבשבוע שעבר התגלו יבשות חדשות, השבוע מי-היה-מאמין גילינו עולמות חדשים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לא האמנו כמובן, אז התקרבנו…..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והחלטנו להעיז. אחרי הכל, זה לא קורה בכל יום.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הוא היה דומה לשלנו. עד מאד דומה.

יפה, מלא הוד והדר ויפעה, ומטונף ומוזנח ומעושן ברמה זהה לנפלאותו.

קשה להאמין עד כמה. אז הסתובבנו וחזרנו הבייתה.

First we'll take Manhattan, then we'll take Berlin

.

.

ניחושים?

.

יבשות חדשות התגלו הבוקר

.

.

סקפטים?

צינים?

לא מאמינים?

תראו בעצמכם:

.

..העובדה שהמסע הזה נערך במקום יומיומי וסתמי לא הורידה ולא כלום מערך התגלית, החיוך וההתרגשות

אולי אפילו העצימה. עולם חדש. עולמות. בכל מקום שמסתכלים…..

.

.

לא  בטוח שהעולם החדש הזה כבר שלנו, אז אולי כדאי לשמור קצת יותר על מה שיש ….

.

.

קומזיץ, זכרונות והתלבטות אקולוגית

.

.

אני אוהבת מדורות. מאד.

תקראו לזה מדורה, קומזיץ, לא אכפת לי. ממש לא.

כל זמן שיש עצים שהתערמו לקונוס בוער אני מאושרת. ממש.

להבות אש מרגשות אותי, מרגיעות.

קצת קרטושקס ובצלים, יין, בירה, הכל הולך על החול שנכנס לאצבעות הרגלים, האוזניים ומעמקי

השיער, בהיה אל האש, התעצמותה מגזע עץ חדש שנזרק לחתוכה, נסיונות לחלץ גושי פחם מתוך

תקווה שנשאר אמז לתפוח אדמה שהיה, ושלא נדבר על הלשון הכוויה והאיח שנצמד לימים.

פעם קבלתי ממי-שהיה-והיום-לא-להאמין מתנת אהבה ויומולדת, קומזיץ ענק. מי שאוהב, יודע.

חברים טובים טובים, מוסיקה, אוכל משובח – של קומזיצים כמובן, אלכוהול בשפע וקרשים.

מי צריך יותר.אחרי הבלונים שהפריחו לי על הגג, והפינבול משין זו הייתה אחת ממתנות היומולדת

הטובות בחיי, ספוגה בעשן ואהבה.

.

ברחוב שלנו, רחוב ילדותי שאני מספרת עליו הרבה כי  שם אבא, אמא,  עץ המנגו וכל ילדותי כולה,

ברחוב שלנו, הבערנו מדורה אחת לכולם. ארבע עשר בתים דו משפחתיים. עשרים ושמונה משפחות.

בממוצע שנים וחצי ילדים. כמה סבים סבתות. בערך מאה, מאה וקצת אנשים, נשים, ילדים וטף היו

אוספים קרשים במשך כמה ימים לפני, מאחסנים איש איש חצרו, בערב לג בעומר – בלי קשר לכמה

שנים ההורים שלי חגגו למחרת – היינו צועדים למגרש הגדול – עשר דקות הליכה, אולי פחות –

היום יושבת עליו בחזקת עולם ישיבה מלאת אברכים – קרשים, סלי אוכל, תפוחי אדמה מושחלים על

חוט ברזל – בשול מוקדם? בוז – גם בצלים. פיתות מהמאפיה – היום הבנין של קשת יושב על המגרש

ההוא – חומוס, טחינה, חמוצים, בקבוקי שתיה כתומים, מיץ פטל בבקבוקים ו ה ת ר ג ש ו ת.

הרבה מהכל היה שם.

את היטלר/ נאצר/ אייכמן או מי שלא היה הצורר השנתי הכנו לפני הדלקת האש.

האבות על האש, הילדים על הצורר והאמהות אני לא צריכה לספר על הן היו ממונות. מאז ומתמיד.

ככה זה היה. והאש הוצתה על ידי אבות עם צווארונים כחולים, ואמהות בתסרוקות ספרי, הנוער

התגודד כמו שנוער מתגודד מאז ומתמיד ואנחנו, אני, פשוט הייתי מאושרת.

.

אני תמיד מאושרת, ושקטה בלב ובנפש בשעות שאני יושבת מהופנטת מול הלהבות. תמיד.

.

מאז  שזאתי-העונה-בשתי-מילים-מ כ ס י מ ו ם-לא-חשוב-מה-שאלתם נולדה, או בעצם מאז שהייתה

בת שנתיים אני שוב יושבת מול הלהבות באופן קבוע. שלושתינו במגרש ליד הבית, עם הגן שלה, על כל

ששת ילדיו, בגנים הגדולים ובבית הספר כמובן. רשימת תפוצה מחולקת עם משימות חומוס/מרשמלו,

הורים עם כסאות מתקפלים, בקבוקי יין ומחשבים ניידים – במו עיני ראיתי -מתקבצים מול המדורה

הכיתתית לארבע שעות של גאווה טווסית ושמחה על הענקת זכרון טוב לילד שלך ומינגלינג כפוי, לא

תמיד רע. לפעמים מרוויחים חברים ממש מתוך "ההורים בכיתה" בדיוק כמו הילדים עצמם.

בשנה שעברה כבר הנחנו אותם, את האוכל, השתיה – בלי אלכוהול מיינד יו – העצים, והנוער עצמו,

במגרש הרגיל, קבענו איתם שיצלצלו כשירצו הבייתה והתפזרנו.

והשנה?

השנה תהיה התלבטות בין מה שרוצים ומה שצריך.

בין העכשיו לאחרכך. בין היום לעתיד.

בין ל'ג בעומר זה החג הכי  ובין הבנה לכמה, כמה הבערת אלפי, עשרות אלפי מדורות בערב אחד

מזהמת את האוויר. ממש. חד משמעית.

.

לדרוש ממליון ילדים לוותר על מדורות ל'ג בעומר זה דבר בלתי אפשרי, זה ברור.

אבל אולי אפשר לחזור לימים המשותפים יותר.

כל כמה כיתות יתאחדו למדורה אחת, גדולה ככל שתהיה, פזרנית בעצים, אוכל וחומרי בעירה,

עדיין תהיה חסכונית באנרגיה, בזבוז וזיהום אוויר וגם, ככה מהצד, תחושת הקהילה תרוויח .

מה רע?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עכשיו אני צריכה למצוא לי קהילה.

למדורה המשותפת של החטיבה בבית ספר "אורים" כבר אין לי כניסה.

לא משנה כמה אני אוהבת קרטושקס, ואש.

.

10 דברים שאפשר לעשות למען כדור הארץ בלי להרגיש קדוש

.

.

פוסט שכבר פורסם א ב ל לכבוד יום כדור הארץ אני מפרסמת אותו שוב.

.

מה כבר אפשר לספר, להגיד, לחדש ולבקש שלא קראנו עשרות, מאות, אלפי פעמים במוספי סוף שבוע,

כתבות ברשת ותוכניות טלוויזיה? אז זהו, שכלום.

הכל ידוע, ובכל זאת, כמעט כלום לא נעשה.

בעיסוק במיחזור או שמירה על חסכון באנרגיה ונסיון לדאוג מעט לעתיד  הכדור המתחמם הזה

מצטרפת לעתים, במיוחד למי שרק מתחיל "להתעסק" במיחזור וחסכון וכו',  תחושת קטנוניות

מסויימת. הפעולות הן כל כך קטנות, יומיומיות שהתחושה היא: מה כבר משנה בקבוק פלסטי אחד?

עתון  שבת אחד המושלך לפח עם האשפה ולא נשמר להגיע למתקני האיסוף?  כמה פיסות נייר כאן,

בקבוק שמפו אחד שנזרק לפח הרגיל, ביג דיל –

מה זה כבר משנה?

אז זהו. שמשנה.

לטווח הארוך זה מאד משנה. לעתיד שלהם זה הכי משנה.

צריך רק להחליט שרוצים,ואז לזכור ולהתרגל. זה הכל. להתרגל.

אין צורך להיות קדוש מעונה, ללכת עם בגדים ממוחזרים, לקנות  מחברות מבאסות את הילדים כי זה

נייר ממוחזר והם רוצים קוליות, או ללכת לקניות ולא להשתמש באף שקית ניילון חלילה וכו'.

אם זו  תהיה ה'דרישה', הרי לא יקרה כלום – אבל צריך להתחיל בנקודה מסויימת – קטנה ככל שתהיה

ואתם, רק אתם אחראים על נקודת הזינוק שלכם:

עשר דוגמאות קטנות, יומיומיות שיכולות להוות התחלה מצויינת –

1. להתקמצן בשמוש שקיות ניילון – לא לכל מילקי ( דוגמא פרודיינית משהו )  מגיעה שקית ניפרדת,

אבל הזמן המגוחך באורכו שלוקח לשקית ניילון  להתכלות  – 700 שנה. כן! שבע מאות שנה עד שאין

באדמה זכר לפסולת ה נפט הצבעונית הזו, בהחלט מצדיק את המאמץ הלא גדול הזה.

וזה, שבקישור, פתרון קל ויעיל ומוצלח מאד –

וגבירתי מאד מעוניינת, תודה, אמרתי לקופאית בשופרסל

וגם זה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/890459.html

2. למחזר בקבוקים וניירות – להשמיש בבית שני פחים או ארגזים מקרטון  ולשים בתוכם בקבוקי

משקה, שמפו, סבון כלים וכו. לא לסגור את הפקקים –  בקבוק סגור מייצר איזה גז מסוכן. לארגז

השני להשליך עיתונים, פרסומות זבל מתיבת הדואר, פתקאות, תזכורת, מעטפות של חשבונות,

מחברות ישנות…כשמתחיל להתמלא להגיע לארגזי מחזור ולהניח בתוכם.

3. לעלות במעלה / שתיים את טמפרטורת המזגן – בהרגשה שלנו אין שום  הבדל, והחסכון באנרגיה,

על פי כל מחקר וסקר אפשרי,ענק.  בחורף, אותו דבר, הפוך. מעלה שתיים  פחות – לא קופאים מזה

וההבדל והחיסכון משמעותיים מאד, מספרים  מביני דבר.

4. לחתוך שמוש במייבש כביסה ומדיח. אין צורך להגזים וללבוש חולצות המרגישות כקרטון או

מגבות נוקשות כנייר זכוכית, אבל, מגבות  מטבח, מצעים, מפות לא חייבים להתייבש במייבש כביסה –

אפשר על החבל, ואם מתעקשים, כשהכביסה כמעט יבשה, כמה דקות  במייבש.

את הכיור אפשר למלא בבוקר במים עם סבון כלים ומעט חומץ ואם מדובר במעט אנשים, מעט כלים,

אפשר להניח אותם בכיור למשך כל היום ובסופו לשטוף אותם. הכלים נקיים לגמרי, שטיפה קלה וזהו.

חסכון  ב:חומרי ניקוי, מים וחשמ. גם זה שחמם את המים.

באופן כללי חומץ, סבון פשוט ומים חמים מהווים חומר ניקוי מפתיע בטיבו כמעט לכל עבודות הנקיון

הנדרשות. משטיפת רצפות, הברקת חלונות עם חומץ מעורב במים –  מי אמר סבתא או דב יוסף ולא

קבל – ועד חומץ כמחליף מרכך כביסה. נוסה בהצלחה יתרה.

ואם חייבים, אזמשתמשים בחומרי נקיון אקולוגיים. יקרים יותר בכמה שקלים, אבל זו  תרומה אמיתית,

ממשית, 6-8 שקלים לקופת החסכון המוסרית.

5. טלוויזיה, מחשב, מערכת, מזגן וכל מה שניתן עדיף לסגור ממש בסוף היום.  לא רק את המסך,

לא רק בסטנד בי. מבאס, פחות נוח,  די מעצבן בבוקר או כשרוצים להשתמש שוב, אבל מוכח שהחסכון

באנרגיה המצטבר מהשטויות הקטנות האלה, הוא עצום.

אפשר להתקין מחבר ארוך עם מתג  אחד להרבה כלים, יותר פשוט לכיבוי. לכבות את האור כשיוצאים

מהחדר – כמה בנאלי, ככה נכון –  אפילו לעשר דקות. לא כי לאבא שלך אין מניות בחברת חשמל אלא

כי החסכון שווה את המאמץ. א נ ר ג י ה.

6. לשוטט בחנויות יד שניה. כל ספר שקנית שם, גם חסך כסף וגם הציל חצי עץ באיזה יער גשם.

לילדים במיוחד, חנויות יד שניה הן אוצר גדול. ארבע ציפורים בחנות אחת…

7. לעלות בסוף הקיץ לגג ולנקות היטב את הקולטים של דוד השמש.

8. להחליף חלק מהנורות לנורות אנרגיה חסכוניות.

לא חייבים את כולן,  בטח לא במקומות הדורשים הקפדה ואור מעוצב ונעים, אבל בכל בית יש מקומות

פחות מסוגננים. בתוך ארונות, מרפסות, אור קריאה. המקומות שלא מפריע. האור שלהן היום פחות

'לבן' מבעבר ויש למצוא נורות חסכוניות ו"צהובות" לגמרי.

והחסכון האנרגתי  וכמובן גם הכספי…..

9. לחתום על כל עצומה ירוקה / אקולוגית / מיחזורית המגיעה אליכם.להאמין שאפשר לשנות.

10. להכנס ללינק הזה – הוא בריטי :), קטנוני ומשעשע –

http://www.recyclethis.co.uk/ – איך אני יכול למחזר את….

לצחוק הרבה מהטרוף וההגזמה, ובכל זאת לישם משהו.

פשוט לא?

קצת מטיף ודידקטי, אבל אי אפשר לקשט את המציאות הזו במילים  יפות.

צריך להבין שזה מה שיש ואנחנו ב א מ ת חייבים להתחיל,

כל אחד, בקטן, בבית שלו, בחשבון נפש האישי שלו, חייב להתחיל  להזיז את העניין הזה כי במקום הזה…

במדינה שלנו, כמו בכל דבר, יתחילו לעשות משהו דקה א ח ר י הרגע האחרון.

ועכשיו זה לא רק על 'המדינה'.

הפעם זה לא רק העתיד שלנו, זה בעיקר העתיד שלהם.

אנחנו כבר לא קוטפים פרחי בר :) וזה באמת סימן שזה אפשרי. שאפשר לשנות הרגלים ודרך חיים.

והדברים באמת פשוטים. קטנים. שיגרתיים ויומיומיים –

לא על חשבון הנוחות של החיים המודרניים, בעצם קצת, אבל ממש קצת,

זה לא עולה כסף,  נותן הרגשה אישית טובה של תרומה ושופתפות, ודורש רק להתרגל.

לזכור ולהתרגל לבצע את הפעולות הקטנות האלה.

פשוט, לא?

.

והיום, ה22 באפריל 2010 חלה שעת כדור הארץ 2010. לזכור ולהצטרף. הוא שלנו הכדור הזה .

.

יסורי מצפון רטובים

.

.

המזגן הגדול מקולקל כבר יומיים והנטיפות משבשת את החיים.

כבר חמש אחר הצהרים.

החום הגדול, המהביל, נעלם לאגור כח למחר או לאמצע הלילה.

ערמומי.

הילדה מסתובבת חסרת שקט.

עשי טובה, אני אומרת לה, מאריכה את המילים, מחזיקה את השמחה העתידית שלה

מאחורי המילים שלי –

עשי טובה….. תשקי את הגינה.

עינים נדלקות.

אני שומרת על ארשת פנים קפואה וטון ישר –

וגם את העציצים הגדולים ואת הדשא, טוב?

עינים.

גם אותי, בבקשה אמא, בבקשה, גם אותי.

מי לא מכיר אותך גיברת, אני חושבת ומכרכמת פנים בחשיבות אמהית –

אמממ…בסדר, אבל רק בסוף.

לא תמיד אפשר לשמור על החוקים. אפילו אם אמצת אותם בעצמך.

הדבר הכי נעים בחוקים הוא לשבור אותם לפעמים.

מתיקות האסור.

היום בזבזנו מים. הרבה מים.

אחרי שהיא השקתה את הדשא והעציצים והאדניות של החדר שלה ושלי,

ואת השביל והכלבה ואפילו את הכלב של בני השכן, רק על החתולה נפלו רחמיה,

היא קוראת לי.

ילדה נוטפת מים.

לבושה וצוחקת כמו שרק ילדה רטובה יכולה.

אני לוקחת את הצינור מידה ומתחילה להתיז אותה.

היא עומדת נערית, ארוכת אברים, ילדותית ומתוקה וצוחקת, כמה צוחקת.

עומדת על הדשא, פניה קורנים, היא מסתובבת על צירה, ידיה באוויר ובצדדים

והיא צועקת וצוחקת וצועקת עוד עוד, אמא עוד –

ואני מנסה ומוצאת זרמים וצורות וניצוצי מים ויובלים באוויר ומפלים ונהרות,

מלמעלה, מהצד, מלמטה –

טפטוף, מטר, ממטר, טיפות, שטפון, הוריקן, מה לא…

אני אלוהי הגשם הקייצי. ממטירת המים הטובים על הילדה שלי.

ורציתי להמשיך.

ואמרתי לה לחכות רגע.

בבית, במהירות, ערמתי, הזזתי, פיניתי את כל מה שצריך –

וקראתי לה להגיע עם הצינור אל תוך הבית.

צינור ארוך מהגינה,

שני מגבים,

מטאטא רטוב,

ריצפז – כי יש לו ריח של "בת אורן", שתי סחבות רצפה ויאללה.

מים, כמה מים שטפו את הרצפות שלנו אתמול.

זהירות ליד המחשב חמודה.

מגב גדול לה, הקטן לי, בשביל הפינות.

תלתלי שער בהירים וכלבתיים נאספים בפינות ובשולי השולחנות –

למה האבק מתאגד דווקא בפינות אמא?

למה באמת?

לאסוף מים עם מגב וללמד אותם, לנתב להם את הדרך החוצה.

איה לומדת לסחוט סמרטוט רצפה בשתי ידים.

כל יד נדרכת לכיוון הנגדי.

לא לדרוך במקום שכבר שטפת, חבל, ישארו סימנים.

יש סימנים מהמגב אמא –

אני מביטה בה ועפה בזמן.

נכון.

סמרטוט נסחט, נעטף על המגב הכחול ומוחק את סימני המים. המים הטובים.

רק הכלבה הבלונדינית מתעקשת להשאיר עקבות.

קיץ 2007 – עוד ארבעה ימים נגמר. ואל תגערו בנו, פעם בשנה מותר, גם לאנשים ירוקים כמונו :)

%d בלוגרים אהבו את זה: