Tag Archives: אני

ברוכים הבאים לעולמי #2

.

אז הלכתי לכתוב כמו שהטפתי בפייסבוק,

ולא מצאתי במחשב את הקובץ (אמא'לה!!),

אז חיפשתי קצת בכמה ספריות ותיקיות ומיד נכנסתי לסחרחורת מאיפה להתחיל ואיך לזכור איפה כבר

חפשתי והחלטתי להפסיק לחפש כי אין טעם,

תזכורת:

(זה לא יעזור לכלום כי יגיע הזמן ואני אאלץ לחפש אותו כי אני לא הולכת לכתוב מחדש את הספר הזה)

והחלטתי להכין לעצמי קפה כדי להירגע,

כשהדלקתי את המכונה שמעתי את מכונת הכביסה (שהכינותי בבוקר מיינדיו) מסתחררת לסיום

ואמרתי לעצמי, לא, לא עכשיו, עכשיו לכי לחפש את הקובץ הזה!!

א ב ל

נזכרתי שבשבוע שעבר ל א הוצאתי את הכביסה כששמעתי את הסימנים האלה בדיוק,

ואחרי שלושה ימים נעולים בתוך המכונה נאלצתי להרתיח את הכל מטעמי ריח נוראי,

אז אמרתי לעצמי שאני-הרי-לומדת-מנסיון-העבר

(בארור אני שומעת את זאתי מתפקעת מצחוק, בארור)

ושעכשיו אני רק אוציא הכל לסל כביסה האדום כי-ככה-אין-סיכוי-שאשכח-לתלות-אותה

(המייבש שובת ככל הניתן מטעמי אקולוגיה, אני מרגישה קדושה יש להוסיף)

והוצאתי והלכתי להכין קפה,

א ב ל

אז הסתכלתי על הארגז הגדוש ואמרתי לעצמי שיאללה,

אי אפשר להטיף לכולם להלחם בדחיינות ולהמשיך להביט על הארגז האדום הזה,

אז תליתי ת'תכביסה!

בדרך ראיתי שהרקפות במצב לא משהו והשקתי אותן,

ואספתי עלים שנושרים כאן בגינה כאילו סתוו, לא חורף,

ומלאתי את קערת המים של לולו בחצר למרות שלולו כבר איננה המון זמן בשביל החתולים

ואז חזרתי לי בשמחה לקפה

ש

כבר הספיק להתקרר כמובן.

ועכשיו אני כאן, מיואשת, איפה הקובץ של פיתי מתאמנת בלהיות אחות גדולה, שם זמני?!

MRI מוחי, נכון לעכשיו

MRI מוחי, נכון לעכשיו

 

.

נ.ב. ואז צלצלו בדלת המעקלים של חולדאי כי-מי-לא-שילמה-את-הדוח והקנסות מיולי 2012 מי?

.

.

ברוכים הבאים לעולמי #1

.

.

אם, נניח, את זוכרת בודאות

/

אם

נניח,

את זוכרת בודאות שכתבת ברגע  של הארה כמה רעיונות לסיפור שאת כותבת עכשיו,

ונניח שזה היה לפני כמעט חודש וכל הזמן זכרת שרשמת והיית רגועה,

עכשיו הגעת (סופסופ) לרגע שאת רוצה להזכר בהם, ברעיונות,

עדיף שתדעי אם זה ב:

1. מחשב

2. איזה מהמחשבים?

3. איפה במחשב

4. אולי באחת הגרסאות שלמרבית הפלא שמרת?

5. איזו מהגרסאות?

6. אולי בפתק ששרבטת בכתב יד (זכרון מעומעם ממש)

7. ואם כן, איפה הוא?

8. איפה בכלל שומרים פתקים בכתב יד?

9. אולי צילמת את הפתק (אחרי שכתבת אותו) עם הנייד ליתר בטחון?

10. היי גברת, אם היה לך הנייד היית כותבת בנייד, לא?

11. הנייד ששוחזר לפני שבוע וחזר אליך ריק כזכרונותיו של תינוק שרק נולד?

12. בפעם הבאה אל תתני למוחך הגדוש רשות to delete רק בגלל שרשמת איפהשהו.

13. קטונתי, מול מערך המוח והזכרון שלי, פשוט ככה.

http://www.youtube.com/watch?v=zaoPbzGUJ_o

.

14. יאללה, מ ה ת ח ל ה.

.

.

הפרעת קשב, עדות אישית

..

סיבוב לילה

.

את התבלינים המתמקמים במקום חדש, זה עדיין מצחיק אותי שצומחת לי בחצר פטרוזיליה, מה

פתאום פטרוזיליה, גם את הבזיליקום והנענע והפטל הקוצני שבני השכן שעזב נתן לה במתנה

והעברתי לחצר שלנו והשבוע הניבה סוף סוף ארבעה שחורים ומתוקים השקתי. וניסיתי לקבוע לגפן

וזרועותיה וקנוקותיה לאיזה כיוון לטפס – אני מתגעגעת לסבכה שהייתה ועטפה אותי ואת הבית שלי

לפני שהשכן הזה התחיל לבנות בכל כך הרבה אגרסיביות וגסות רוח את הבית הגבוה הזה, מצודה

נובו רישית, שלושה מטר מהחלון שלי – ומנסה לגדל שוב את הגפן עם מעט שליטה כי אם הייתי

נותנת לה היא הייתה עוטפת את הבית על יושביו, אבל ידעתי שאין סיכוי שזרועות האוקטופוס שלה

יצייתו לי, ובכל זאת המשכתי לנסות. והרקפות כבר ממש עייפות ומזדקנות לידֵי קמילה ואני לא

מוותרת ומזינה אותן בחמצן לרקפות. קוביות קרח. והגרניום והלימונית והקיווי המנסה ליצור

חיץ ירוק ביננו לבין העולם קיבלו מים, וכולם, כולל אני, מנסים לשרוד בחצר המִתעַרֶמֶת

מהירוק שנחמס ממנה.

וקראתי לבלונדה להכנס הבייתה כי כלבות זקנות ישנות בקצה מיטה של נערונת ולא מול הירח,

מלא או חסר, ונעלתי את הדלת בשני סיבובי מפתח ובריח גדול שהורכב לפני  הרבה שנים, בערב

לוהט אחד מלא דמעות וצער אין סופ כשהבנתי שאני הולכת להיות זו הממונה  החדשה על סיבוב

הלילה לפני השינה.

אני יכולה לשמוע אותו, את צעדיו, עובר חלון אחר חלון, נועל בתנועת יד סיבובית תריסי עץ,

עובר מיטה מיטה, אפילו שרק שלש, חדר חדר, אפילו שרק בשניים ישנים ילדיו. מהדק שמיכה

סביבי טוב טוב – "שלא תכנס רוח" הוא אומר " נבנה לך בית מהשמיכה" והוא חופן את לחיי בידו

כמו שרק הוא יודע, אבא שלי. נועל את הדלת ובודק שהיא אכן נעולה. קולות לילה מוכרים

מרדימים אותי יותר מכל שיר ערש – אבא שלי מצחצח שיניים, מכוון את השעון המעורר, שם

בפינת החדר ואמא ממלמלת אליו משהו בקול שלה כשהם רק שניהם, בלעדינו. זוג. ונרדמתי.

.

ועכשיו אני ערה, השביל רחב ובהיר, השמים גם, ואני יוצרת בגופי ותנועותי, קולות הֵרַדמוּת ביתיית,

אלה הנחרטים ברגע זה ממש, כמו כל אתמול וכל מחר, חוץ משני, לפעמים חמישי, וכל שבת שניה,

יוצרים את זכרון חושיה וילדותיה, ונעוריה של הבת שלי.

מה אני רוצה לשמוע עכשיו,

רגע לפני שהיום הזה מסתיים, רגע שבו היום שהיה, מִתַמְצֶת.

מה אני רוצה לשמוע שידייק אפילו יותר?

אני ניגשת לערימות ובוחרת דיסק צהוב שתמיד, תמיד, מאז שקניתי אותו במוסקבה מכל המקומות

מי היה מאמין לפני כמה הרבה שנים, הוא הבצוע המועדף עלי. ממלא אותי בתוגה ואופטימיות.

אני לוחצת p l a y , עוטפת ידיים בכפפות ושוטפת כלים כדי שבבוקר.

הפסנתר אכן עושה לליבי ונשמתי מה שחשבתי שיעשה.

מנגבת ידיים בתנועת שיכפול גנטי של סבתא שלי,

ממלאה בקבוק מים קרים ללילה, מכבה מנורות.

אחת אחת, לאט.

בסדר קבוע שהגוף שלי, והידיים, מבצעים כמעט בלי מחשבה.

למעלה מעשר שנים, כמעט ערב ערב. אני מכבה את האורות, חוץ מהאור במרכז הבית, בין החדרים

שלנו, זה עם האור הרך, האדמדם בגלל הורדים המצויירים עליו. בלילה כשמתעוררים, דרך החרך

בדלת אפשר לראות ולהרגיש שהחושך לא מוחלט, שהאור, רך ככל שיהיה, קיים.

אני רואה את החתולה מתכרבלת על הספה החרדלית בסלון, מתערמת עלי, ואני מעמידה פנים.

לא, אני לא יודעת שתוך פחות מדקה תהיי במיטה שלי, או לפחות תנסי למצוא דרך להגיע אליה,

מה פתאום….אני יצור נחות ההולך על שתיים, לא חיית על גרגרנית. אני הולכת לאורך המעבר הזה,

מניחה מצלמה חדשה וכל כך משמחת לטעינה, שתי קבלות במעטפה מיועדת, הצצה מהירה אם

התחדש משהו בממלכת המיילים, ואני כאן, מציצה אל חדר בו נושמת נערונת שתמיד, אבל תמיד,

מסבירה שהיא לא עייפה עדיין בכלל ונרדמת תוך פחות מדקה בפשטות תינוקית ממש.

אני מעיפה בה מבט, סוגרת וילון על חלון שכבר פתוח בעונה הזו, ובכל זאת, צינת בוקר.

פרחים צללית מוקטן

זה היה יום טוב.

זה היה למען האמת שבוע שהפתיע אותי.

תפס אותי לא מוכנה ואמרתי הרבה "כנים" לשם שינוי.

ככה זה עכשיו.

עונת הכנים.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: