ארכיון תג: אחריות

לפטר את ליברמן – לינק לעצומה

.

.

.

לא צריך יותר מלפתוח כל ערוץ תקשורת אפשרי בשעה האחרונה ולהבין שלאיש הזה אין גבולות.

אין גבולות לאגרסיביות, אטימות וכוחניות שיש בו.

לנזק שהוא גורם פעם אחר פעם למעט יחסים מדיניים חיובים שעדיין נותרו למקום הזה שקוראים לו בית.

עש שהוא לא יהרוס את מדיניות החוץ וירס את כל מה שהיה פעם דיפלומטיה, הוא לא יעצור,

אלא

אם

נעצור

אותו

אנחנו.

עצומה הקוראת לבנימין נתניהו  ל פ ט ר  א ת   א ב י ג ד ו ר   ל י ב ר מ ן.

גם במחיר פירוק קואליציה, גם המחיר בחירות, גם במחיר הכסא שלך,

חאלאס ביבי

Enough is enough

/

העצומה כ א ן. בואו. תחתמו

ובעיקר העתיקו את הכתובת ושלחו לרשימת כתובות המייל שלכם.

.

Enough is enough

צילום:האח הגדול, הגירסא הכחולה באמת

.

.

.

.

..א
את הגירסה הזו אני אשמח לראות בכל רגע נתון.

 

.

מִלְפַנים, מאַחור ובְכל הצבעִים

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*


*ובכל זאת לסיום שתי מילים, כי הטישירט הזו כל כך מדוייקת:



*

העתיד נשמע הבוקר

.

.

.

אתמול כתבתי בסערה את מה צפוי לך חמדת ליבי.

כל תזכורת של הטרדה, תקיפה, אונס, מציפה אותי בהרבה מאד תחושות.

בעיקר בגללי, פחות  בגללה.

בינתיים אני מנסה בכל מה שיש בי לגדל ולחנך כאן נערונת אחת שתגדל להיות אשה המודעת למי

שהיא כאדם, כאשה. שתגדל להיות אדם, אישה המקבלת את נשיותה כחלק מעצמה בדיוק כמו את

האינטליגנציה שלה, כשרונותיה, יהדותה, ישראליותה, זכותה להצביע, להביע את דעתה בכל נושא

ועניין, לדעת שמקשיבים לה ומעריכים את דעתה, ואת זכותה הטוטאלית, החד משמעית להגיד לא.

הפה שלי ברשותי למדתי אותה לפני השירים של תרצה אתר.

הגוף שלי ברשותי דקלמתי לה יחד עם מעשה בחמישה בלונים.

הבוקר קטפתי פרי קטן ומתוק:

– היה לי מאד חשוב להיות בהפגנה, תזדרזי עם הלהתלבש

– למה?

– כי זה היה חשוב

– מה?

– זה שהאשה המתלוננת נחשפת בשמה ותמונתה… נו מאוחר

– אני לא מבינה מה הביג דיל….

– הביג דיל שאת מאחרת לבית ספר

– לא אמא. הביג דיל שהנחשפה הזאת

– מה זאת אומרת?

– אני לא מבינה מה יש להתבייש בכלל? מה היא עשתה שהיא צריכה להתבייש?

– ….

–  אנ'לא מבינה במה היא צריכה להתבייש….היא עשתה משהו לא בסדר אמא?

– לללאאא

– בדיוק!

– אם חס וחלילה חס ושלום טפוטפוטפו מישהו יגע בך כמו שאסור, אנחנו נלך למשטרה……

– באארור.

.

חמסה חמסה טפו טפו טפו שלא נעמיד את הפוסט הזה ל ע ו ל ם במבחן המציאות.

.


היא בבית ספר פרטי בגללכם, לא בגללי. מכתב לשר חינוך

.

.

.

מאי 2012 – והיום עם הטיול לחברון שהמציא גדעון סער זה אני מתחזקת בעמדתי אפילו יותר.

.

נובמבר  2010  זה מכתב בן שנתיים.

רפורמה בבונוסים בציוני הבגרות זו ההצעה המבריקה ( האחרונה ) משרד החינוך:

רק שמונה מקצועות יקנו לנבחנים בונוס של 25 נקודות:

מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה, ספרות,

תנ"ך, פיזיקה, כימיה וביולוגיה.

מגמות אזרחות, פילוסופיה, מחשבת ישראל, גיאוגרפיה, מדעי החברה (פסיכולוגיה וסוציולוגיה),

וכן על לימודי השפות והאמנויות (מוזיקה, תאטרון, קולנוע, אמנות פלסטית ומחול) לא קיימים

מבחינתו כמקצועות "שווים" בונוסים, שווים השכלה גבוהה ואוניברסיטה.

הרצון של משרד החינוך לקטלג, להכניס לריבועים, לעודד שבלוניות, רובוטים לציונים, רתיעה

מילדים שיוצאים מהקופסא, ילדים יצירתיים הוא רצון מסוכן ואתם לא תגעו בבת שלי כל זמן

שאני יכולה להרחיק אותה מכם.

.

2009

היא בבית ספר פרטי, בטח שהיא בבית ספר פרטי.

ולא כי זו הבחירה הראשונה שלי, זו לא הייתה מעולם הבחירה הראשונה שלי.

סוציאליזם, ככה רציתי. אבל הוא נעלם, יחד עם מערכת הערכים, המוסר, נקיון הכפיים, ושאר עניינים.

איזה עוד עניינים?

ענייני חינוך, והשכלה, ושאיפה למצויינות, ונימוס בסיסי לאחר, לשונה, וחוסר גזענות וסובלנות,

וכל מה שהמילה הזו, חינוך יכולה להכיל.

והשכלה, וידע, וסקרנות. ורוחב דעה, ועידוד ליצירתיות, ומוסיקה, וספרות, ושירה ורוחב נפש, ושמחה,

וכל מה שחינוך יכול להיות.

וכשלתם, כולכם.

כבר שנים ארוכות של כשלון.

שנים של חוסר כבוד למורים, לשכרם, לחינוך במובן הטוב והעמוק והאידיאולוגי של המילה.

בתי חרושת לציוני בגרות ריקים מתוכן.

כשלתם והשארתם אותי רחוקה מכם.

כשלתם והרחקתם אותי.

את הבת שלי לא קבלתם לכיתה אלף,

ואם לא תשתנו, לא תניחו עליה את יד המערכת הריקה שלכם לעולם.

היא בבית ספר פרטי כי לא השארתם לי ברירה,

כי היא הבת שלי והאחריות שלי היא לתת לה את הכי טוב שאני יכולה, שאני מאמינה בו,

והפסקתי להאמין בכם.

בחינוך ש ל כ ם, בהשכלה ש ל כ ם, בערכים שאתם בוחרים לא להעניק לילדים במקום הזה.

ובגלל הרבה דברים אחרים כמו למשל,

בגלל זה:

משרד האוצר מתכנן לחסוך 94 מיליון שקלים מתלמידי כיתות א' ו-ב', שזכו ללמוד

בקבוצות קטנות את מקצועות היסוד קריאה, כתיבה וחשבון.

לפני שנתיים בלבד הוכנס שינוי חשוב בחוק חינוך חובה לפיו מקצועות היסוד – קריאה,
כתיבה וחשבון – יילמדו בכיתות א' ו-ב' בקבוצות קטנות של עד 20 תלמידים. התוצאות
מבטיחות, אבל כל זה עומד אולי להשתנות בקרוב. במשרד האוצר מתכננים לבטל את
המהלך ולחסוך 94 מיליון שקלים. מנהלת האגף לחינוך יסודי במשרד החינוך, מזהירה
כי הפגיעה תהיה לדורות – " מי שייפגע הם החלשים, כי החזקים ימצאו פתרונות"

ובגלל זה:

http://www.notes.co.il/chelli/33305.asp

ובגלל זה:

תלמידי ישראל קיבלו תוצאות גרועות במבחן הבינלאומי פיז"ה (PISA)
מתוצאות המבחן עולה כי ישראל נמצאת במקום ה-39 מתוך 57 מדינות.
המבחן, שנערך אחת לשלוש שנים בקרב בני 15 מכל העולם, בודק אוריינות תלמידים בשלושה תחומים:
קריאה, מדע ומתמטיקה. הוא מתקיים על ידי ארגון המדינות לשיתוף פעולה חברתי וכלכלי (OECD).

פורסמו ציונים של מבחן בינלאומי שבדק כישורי קריאה בקרב תלמידי כיתות ד'.
תלמידי ישראל דורגו במקום ה-31 מבין 45 מדינות, והציון היה מעט מעל לממוצע.
פורסמו גם ציוני מבחני המיצ"ב. הציון הממוצע של תלמידי כיתות ה' מתמטיקה עמד בשנה שעברה על 56.9
נקודות בלבד. הציונים באנגלית ובמדעיםוטכנולוגיה היו גבוהים מעט יותר, ונעו סביב ה-70 נקודות.

42% מתלמידי החטיבה נעזרים בשיעורים פרטיים, אחוז גבוה דרמטית משאר העולם

ובגלל שהפכתם את החינוך במדינה הזו לדבר שולי.

ובגלל שאתם מחרבים ומח—ים על ואת כל מה שאתם נוגעים בו.

ובגלל שאני לא אתן לכם להתערב לי בילדה ככל שאוכל וככל שהחוק מאפשר לי.

כי בגללכם המורים במדינה הזו לא מתהלכים בקומה זקופה וגאה, לא מרוויחים את לחמם בכבוד,

לא מסוגלים ללמד, ובצדק, כיתה בת 35-40 תלמידים.

לא מצליחים ללמד כמו שהם רוצים וכפי שמגיע לילדים עצמם.

ואני ארחיק אותה מהמערכת שלכם ככל שהמצב הפיננסי של הוריה יאפשר, על חשבון דברים אחרים.

ועם כל הכבוד לסוציאליזם, אם אני/אנחנו הוריה יכולים ומסוגלים – ותודה לגורל הטוב –

אני אציל את הבת שלי מבינוניות החינוך שאתם מסוגלים להעניק לילדים במדינה הזו,

מהעתיד חסר ההשכלה שאתם מייעדים להם,

מהרדידות והחלטוריזם והשינון המייבש שכל וחוסר הקידמה והראיה הרחבה של מה זה חינוך והשכלה.

אני ארחיק אותה מכם ואל תתערבו לי, לא בארנק ולא בילדה.

זה סדר העדיפויות שלי.

ואם אחליט שחינוכה ושמחתה בבית סיפרה – הנמצא אגב תחת פיקוח משרד החינוך ומחוייב בתכני ליבה

וחבריה ונועם לימודיה ועומקם חשובים לי ממינוי בסינטמטק או ירקות אורגנים או עוזרת או חופשה בגליל,

זה מה שאעשה. זה מה שאני עושה.

כי אתם הופכים אותנו למדינת עולם שלישי ואת הילדים שלנו לאנשים כאלה

ואני כל כך, כל כך כועסת

ו נ מ א ס ת ם!

ובגלל זה שזה צריך להיות ככה. הבת שלי והמחנך שלה.

– http://www.notes.co.il/chelli/40360.asp

.

.

עורכת דין שפיגל: אין-גבול-לכיעור-שבמקצוע-שלך

.

.

עדכון: יש המשך לא באמת יאומן לפוסט הזה, כ א ן אנא קראו אותו רק אחרי שתקראו את זה הנוכחי.

.

הקדמה: עורכת הדין גליל שפיגל שמייצגת את אחד החשודים מבין בני טובים בני 18

מיישוב בגליל שנעצרו שלשום במשטרת קריית שמונה בחשד שקיימו יחסי מין בהסכמה

עם ילדה בת 12 מאותו יישוב שבו הם מתגוררים והפיצו תמונות אינטימיות שלה בטלפונים

סלולריים וברשתות חברתיות אמרה ל"ישראל היום" : "הכל נעשה בהסכמה. מרשי

הבין שהילדה נותנת אז למה לא לקחת.  מדובר בבן טובים ותלמיד מצטיין שהיה

אמור להתגייס בקרוב ליחידה מובחרת בצה"ל.

עוד הוסיפה הסנגורית: "לצערי מדובר בילדה שכל האזור ידע שהיא נותנת והיו כאלה

שניצלו זאת וקיימו עימה יחסי מין ללא כל מאמץ. אפשר להבין את המצב הנפשי הקשה

שבו היא נתונה אבל גם החשודים מצטערים על מה שקרה וההורים שלהם בהלם. הם

לא מבינים איך נקלעו למצב הנורא הזה.

אחרי שהשמועה עשתה לה כנפיים הגיעו לילדה גברים מכל האזור שעשו בה כרצונם.

מרשי מכחיש שמסר את שמה לאחרים.

כולם ידעו ובאו.

זה עצוב ואני מקווה שבקרוב היא תזכה לטיפול מקצועי שיוציא אותה לדרך חדשה."

.

.

.

.

.

הבנתי.

הוא בן טובים ותלמיד מצטיין ומתגייס ליחידה מובחרת וגם מצטער וההורים שלו בהלם,

wow

והיא? היא ילדה קטנה ונותנת ש כ ו ל ם ידעו וזיינו לא רק הלקוח המתוק שלך

wow

כולם? מה את אומרת? כולם?

כולם זה כולם, אין מה להגיד. אם כולם אז זה בסדר,

נו מה, כולם זה כולם. וילדה נותנת זה ילדה נותנת.

.

תגידי עו'ד שפיגל,

מי זאת בצילום, עדכון: הורדתי את הצילום, בעוד ארבע חמש שורות?

מצאתי את התמונה שלה באלבום הפייסבוק שלך,

דוגמא ללמה כדאי לסגור חשבון לחברים בלבד אגב,

ותמונה מאד דומה מצאתי בתמונת הפרופיל של הפייסבוק שלה.

מי היא?  בתך? אחייניתך? אחותך הקטנה?

את בטח אוהבת אותה מאד, וגאה בה. היא יפייפיה בעיניך.

עומדת בבגד די חשוף, בפוזה שיש גברים שיקרא לה פתיינית.

..

עכשיו בואי נעשה תרגיל .

דמייני את השם שלה במקום השם של הילדה שהשתלחת בה באופן כל כך

מכוער ודורסני כדי להגן על הלקוח שלך, זה שאת לא מכחישה כנראה

שקיים יחסי מין עם ילדה קטנה, אלא מתרצת את המעשה השפל, הנבזי הזה

כי  כ ו ל ם. כולם.

בואי נלך רחוק יותר,

בואי.

בואי דמייני ילדה שאת מכירה "נותנת".

או יודעת מה? בואי נדמיין שאומרים עליה שהיא נותנת. א ו מ ר י ם עליה.

כמו שאת אומרת על ההיא שנתנה אז למה לא לקחת.

בואי נדמיין שזה מה שמישהו היה מעז להגיד על מישהי שאת מכירה, אוהבת,

רק אמר, לא כי זה קרה חלילה,

סתם כתרגיל מחשבתי.

בואי נדמיין את הצילומים שלה, של הבת שלך, אפילו מבוגרת משתים עשרה,

חשופה, בטלפונים של החבר'ה או באינטרנט.

את כל האזור יודע.

בואי נדמיין, בואי…..

ועוד לא נגענו בעובדה שהילדה הפגועה בת שתים עשרה,

בת כמה הבת שלך?

לכי כמה שנים אחורנית

ועכשיו,

כשהגוף שלך מכווץ, הנשימה שטוחה ומבוהלת, והלב שלך משותק בבעתה,

עכשיו

אשה, עורכת דין חייכנית ומטופחת כפי שבחרת להראות את עצמך,

.

.

.

.

.

.

עכשיו תתביישי.

.

הנה העיתון והציטוטים

.

ולא שכחנו את עו'ד רובינשטיין שטען שהנאנסת בכתה משום שהמגע המיני היה מאכזב בלתי מספק, זוכרים?

.

אני מקווה שתביטי ותקשיבי ללינור אברג'יל האמיצה בנשים בסרטון המצורף,

אולי תביני את עומק המעשה שלא יעשה שעשית בילדה ההיא,

ואני מקווה שמי שמרגיש/ה כמוני יוסיף כאן רק מילה אחת. ת ת ב י י ש י.

.

.

.

הסבר, לא שלי, על למה הסטטוסים הרמזניים של הנשים בפייסבוק הם טעות

.

.

ולא הפגנת כוח נשית כפי שאפשר לטעות ולחשוב בקריאה ראשונה ושטחית.

הסבר מדוייק וענייני אצל ראומה בלוג עם תודעה.

שאפו לך על הפסט הבהיר והחד הזה. הנה, כאן –

http://reuma0.wordpress.com/2010/10/23/i-dont-like-it-at-all/

.

מצד שני, אם המהומה על כלום הזו תזכיר לעוד כמה מכן ללכת להבדק, אז הרווחנו.

ממוגרפיה יכולה להציל את חייך, ככה פשוט.

.

נ.ב. יש ממצא לא ברור בבמוגרפיה שלך אמר לי הרופא שלי בטלפון

.

.

רוצה להתגרש?

.

.

כי נגמר הלהט,

כי החידוש נמוג,

כי קצת משעמם,

כי הגיע משבר השנה השביעית,

כי יש מחשבות ורצונות על סקס עם אנשים אחרים,

כי מעצבן, משעמם, רגיל, מוכר, בנאלי, בורגני, חיוור וחסר סקסאפיל,

קראו, קראו את הספר הזה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כי אין לכם מושג מה מחכה לכם.

עוד מעט,

כשיגמרו החגיגות, האנדרופינים, תחושת החופש, האופוריה ושאר עניינים.

קראו את הספר הזה ברצינות וקחו אחריות על מה שעשיתם.

ילדים.

.

.

גל נוסף הגיע

.

.

.

בגלל הכתבה ב"הארץ" – למה הורים שונאים להיות הורים התעורר, שוב, גל תגובות,ברחבי הרשת, פייסבוק

וכו, בעיקר רגשיות אבל גם עקרוניות בנושא הורות, אמהות, קשיים, אמהות שמעיזות להודות שקשה להן –

לא חלילה מדי – אבל קשה באמת, וגל שונה, המרגיש בשנים האחרונות סוג-של-מתנצל על הורותו הלא

קשה, לא מרוקנת- גובה כמובן מחירים אישיים – אבל באמת קלה פשוטה ומשמחת

את הפוסט הגדול שלי כתבתי בזמנו ב ד י ו ק בגלל הסיבה הזו,

בגלל שהתחלתי להרגיש אשמה במידה מוזרה, מתנצלת על סוג ההורה שבחרתי/נו להיות,

בגלל שהתחלתי להרגיש מתנצלת שלא קשה לי, זה לא "על חשבוני"

וזה באמת יותר משמח וקל לי מכל תחושה אחרת. להיות הורה.

עברו כמעט ארבע שנים,

היא כבר לא ילדה קטנה ב כ ל ל,

וההורות מולה שינתה פניה – עוד מעט יגיע פוסט עשרה מורכב על הגיל הזה –

אבל לא את כובדה, אחריותה או השמחה שלי  בה.

הנה לינק אליו. אל הרשומה השניה הכי חשובה שלי, בעיני :)

מתי התהפך העולם?

ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה המגדל את ילדיו הקטנים בפשטות ושמחה?

זה שעשה החלטה לשנות את חייו ביום שהפך להורה ?

זה המרגיש בהורותו נוח ופשוט ?

זה שלא מוצא, באמת, סיבות להתלונן?

ש"לא משלם מחיר" כבד מדי בהורותו? ואם כן, משלם אותו בלי לעשות עניין.

מתי התהפך העולם? מתי זה קרה?

.

.

כל השורות מובילות לאותו פוסט.

.

לוקיישנים חמים בחו'ל

.

.

.

זה מה שהופיע לי בצד הימני בפייסבוק הבוקר:

דרושות בנות שאוהבות לכיף!

דרושות בנות בלבד לעבודה בלוקיישנים חמים בחו"ל –

שכר בסיס מובטח , שכר מעל הממוצע .טיסה + מגורים עלינו .

Like

אני נוקשה עד מאד בענייני מודעות זנות ו/או פיתוי נשים צעירות לעבוד בזנות,

ולמיטב הבנתי, זו מודעה הקוראת / מפתה בערמומיות נשים צעירות לעבוד בזנות.

למרות שכמובן יש שיגידו שהכוונה לעבוה בחופי ים בקיץ ע"ע לוקיישנים חמים…..

לא מצחיק.

הנה זה מתחיל גם בפייסבוק.

מודעות כחולות. בינתיים בעדינות. עוד חודשיים עם איורים מפורטים.

ותוך חודש עמוד הפייסבוק שלי נראה כמו הדפים האלה עם המודעות הקטנות והשדיים הגדולים ב"העיר".

.

אני ילדה גדולה,

וחוץ מהחוסר רצון שלי לטינופת מול העינים – ומודעות של זונות, נשים כגברים – הן טינופת בעיני,

אני יכולה להסתדר עם זה.

לא שאני מבינה את הפילוח של המודעה הזו במקרה שלי.

אבל אני לא אסבול אם אראה מודעות מסוג פורנוגרפי בעמודים של ילדים ובני/בנות נוער.

אם אראה, אפנה למשטרה או לקדמן או לאן שתגידו לי שאפשר.

.

אבל כמה ילדות בנות עשרים אחרי הצבא יפלו במלכודת המילים היפות והמפתות האלה,

המבטיחות כיף, משכורת גבוהה וקבועה, טיסה ומגורים ובעיקר "שיהיה חם"?

דרושות בנות שאוהבות לכיף!

דרושות בנות בלבד לעבודה בלוקיישנים חמים בחו"ל –

שכר בסיס מובטח , שכר מעל הממוצע . טיסה + מגורים עלינו .

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

נורא.

.

אני לא מוותרת עליה, ועליו, כותבת נעה. ישראל אחרת.

.

.

זה המכתב קבלתי היום.

כתבה אותו נעה, בת של חבר של בן דוד.

צלצלתי ודברתי איתה. צעירה, אינטליגנטית, מעורבת בכל עומק נפשה בסיפורי חיים של בני אדם.

לא מספרים,לא עובדים זרים, לא כותרות. בני אדם. ילד בן שש שנולד כאן ואמור להתחיל ללכת לבית

הספר בעוד חודש.

סיפור של משפחה אחת, אם חד הורית וילד בן שש ואלף שקל עושים את ההבדל. לבכות או לצרוח.

.

המכתב של נועה

לכל מכריי שלום
אתם יודעים שאינני נוהגת לעשות זאת, אבל יש פעם ראשונה לכל דבר, וזו הפעם שבחרתי בה.
כפי שאתם ודאי יודעים, אני מעורבת במאבק למען מהגרי העבודה כבר שנים רבות, ובמיוחד בשנה האחרונה-
במאבק למען אזרוח הילדים.
ישנה הצלחה, חלקית לפחות, ומשפחות רבות יקבלו מעמד בקרוב.
אני מניחה כי חלקכם יודעים יותר וחלקכם פחות,
אולם הדבר המשמעותי בעיני הוא לאו דווקא אי-הגירוש של חבריי, אלא העובדה שאנשים שאני מכירה
שנים רבות, אנשים יקרים לי מאוד אשר חלקם חולים וזקוקים לטיפולים יקרים-
יקבלו תושבות אשר תאפשר להם גם גישה לביטוח בריאות כללי.
לצערי הרב, חלק מן האנשים אשר עומדים בקריטריונים, נתקעים בשלב הבירוקרטי. למה הכוונה?
זוהי בעצם מהות הפניה.
אשה טובה ומדהימה, אשר אני מכירה שנים רבות, זכאית ע"פ הקריטריונים להכלל בהסדר.
הבן המתוק שלה בן ה 6 עולה לכיתה א', הוא נולד בישראל ומדבר עברית (לא סותם את הפה למעשה).
אולם אותה אשה מגיעה ממדינה באפריקה בה חייבים להגיע למדינה עצמה בכדי להוציא דרכון.
כאן טמון המלכוד-
ברגע שאותה אשה תעזוב את הארץ היא תאבד את זכאותה למעמד.
אולם ללא הדרכון שלה ושל בנה,לא תוכל להגיש בקשה למעמד
אחותה של אותה אשה הגיעה לנציגות במדינת המוצא ונאמר לה כי אם תשלם 300$ תקבל את הדרכון
תוך שבוע – עצוב, אך כך זה עובד במדינות רבות באפריקה.
לשמחתי ידידתי הסכימה להחשף,
ולכן אני מצרפת כאן כתבה שנעשתה עליה לפני מספר שבועות, בכדי שתכירו את הפנים שמאחורי המייל:
אין לכם מושג כמה פעמים כבר עמדתי לנסח מיילים בסגנון זה במהלך עבודתי במרפאה של רופאים לזכויות אדם:
אשה חולת סרטן שצריכה "רק" 10,000 ש"ח בכדי להציל את חייה,
ילד בן 4 שצריך רק 2,000 שקלים לניתוח.
ותמיד אמרתי לעצמי שמאוד חשוב למתוח גבולות ברורים, וכדי להצליח לעשות את העבודה כמו שצריך,
חייבים קצת להתנתק ואי אפשר להציל את כל העולם.
אבל אחרי 8 שנים של עבודה עם הקהילה הזו,
אני יודעת כמה צר ונדיר חלון ההזדמנויות שנפתח בפני קבוצה קטנה של אנשים, לקבל מעמד,
לנסות לצאת ממעגל העוני, ולחיות חיים של כבוד בישראל.
מרילין, אם תקבל את הטיפול הרפואי המתאים, ולא רק את הנדבה שהיא מקבלת כיום מרופאים
מתנדבים, אם תקבל סיוע הוגן בהיותה אם חד הורית, ובנה יוכל לקבל סיוע בלימודים שהיא לא
תוכל לתת לו – לא תצטרך שנגייס שוב כסף עבורה.
אני לא מוותרת עליה ועליו, לא כשהגענו קרוב כ"כ.
לכן אני פונה אליכם, בבקשה לקבלת תרומה לפספורט עבור אשה זו.
פספורט שהוא כרטיס הכניסה שלה לחברה הישראלית,
בה היא ובנה יקבלו סוף סוף את היחס המגיע להם כאזרחים שווים.
כרגע אין לי קבלות להציג תמורת התרומה,
אולם אני מבטיחה כי אם זה מה שיעמוד ביניכם לבין הסיוע- אסדר גם זאת דרך אחת העמותות שאני  בקשר איתן.
אני מבקשת שתעבירו את המייל בין מכריכם.
300$ הם סכום פעוט עבור רבים מאתנו, ומשמעותם חיים שלמים עבורה.
בתודה מראש
ובתקווה רבה
נועה
noaka84@gmail.com
.
ומי שרוצה מספרטלפון שיפנה אלי במייל. ח ל י
.

לכבוד הגב' שרה נתניהו כך מתחילה העצומה

.

.

זה נוסח דברי העצומה שהתפרסה היום. בסוף יש קישור:

כבוד הגברת שרה נתניהו.

הגברת נתניהו – באין מוצא אחר ולפני שהרע והנורא יעשה – אנו, אזרחי ישראל, ללא הבדל דת, גזע ומין

ומכל צידי הקשת הפוליטית, פונים אלייך כמוצא אחרון.

בהיותך פסיכולוגית חינוכית ופסיכולוגית ילדים מומחית, בוודאי תביני את גודל הטראומה והזעזוע שכבר

עברו ,עוברים ויעברו כל אותם ילדי  זרים העומדים בפני גירוש  על לא עוול בכפם, וכמובן משפחותיהם.

להזכירך, הגברת נתניהו:

מדובר ב-400 ילדים בלבד שנולדו כאן ואשר אינם עומדים בתנאים אשר נקבעו ע\"י הוועדה שהוקמה לצורך

גיבוש הקריטריונים לגירוש.

לב כל יהודי, בוודאי אבות ואמהות, נרעד ומתקומם נוכח המילה הנוראה \"גירוש\"הרודפת אותנו במודע ושלא

במודע ומרחפת על ראשינו כלהב החרב המתהפכת. שהרי, המדינה היא שאפשרה לדברים להגיע לאן

שהגיעו ועתה היא מנסה לתקן תוך מעשה עוולה לא יהודי, לא הומני עד כדי לא אנושי.

נודה לך כאיש אחד לו תעשי כל שלאל ידך בכדי למנוע ולבטל את רוע הגזרה.

אח\"כ שישבו מי שנדרשים לכך על המדוכה ויעלו פתרונות אפשריים.

במחילה, הגברת נתניהו – הצילי את הילדים הללו מגורל רע ונמהר. הזמן קצר עד למאוד.

תודה מראש

בשם כולנו

זוהי לשון העצומה ו כ א ן חותמים עליה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אולי העצומה הו, הפונה ישירות אל שרה נתניהו תצליח להזיז ולשנות.

כבר היו דברים, לא?

.

רוצים הוכחה לטמטום? קחו

.

.

שלום לך גברת ריטה/ לבית משפחת לין
מדוע אינך מקשיבה / אינך מקשיבה לילדים?
נכנסת מתוך חלום/ אל תוך חלום חדש צלול
החלפת הרוך החום/ בחלום חדש חלול

אני רוצה לעלות להר/ לטפס על העצים
להרגיש את המים/ הזורמים בנחל/ הבוץ הנדבק בסנדלים

אוי גברת ריטה / לבית משפחת לין
אטמת אוזנך/ אינך מקשיבה לילדים
מתוך חלום אל תוך חלום/ חדש חדש צלול
הכנסת את החלום לתוך קופסא/ והאמון חלול

אוי גברת ריטה/ ריטה לין/ אמא חדשה/
רוצה לרוץ מהר ולהספיק/ לעוף כמו חץ למטרה
בסולם בו את עולה למעלה/ כל השלבים מחוזקים
הרופפים נשליך הצידה/ אל ארץ הצללים

.

"גברת ריטה לין" את המילים הנאורות האלה כתבה יעל אופנבך, בת זוגו של שלמה בר שהלחין

ושר. לאבות אני מבינה, על פי דרך החיים הנאורה של משפחת בר, אין מילה בחינוך, גידול או

החלטות בעניין הילדים.אין גבול לטמטום, בורות, ופאנטיות.

.

שלמה בר יכול לקפוץ לי, יחד עם עמיר בניון דרך אגב.

.

הפרעת קשב. עדות אישית. תקשיבו כבר!!

.

עקדת נפשות צעירות

.

.

מלאתם מצווה פרו ורבו. ילדת. הנקת. חיתלתם. ניגבתם פה. ניגבתם טוסיק. חינכתם. למדתם "מודה

אני", שלחתם לחדר או לגן, הלכתם איתם לבית הכנסת, לימדתם יראת כבוד,  והעיקר, אהבתם את

הילדים שלכם. אני משוכנעת שאהבתם. שאתם אוהבים.

תגידי. תגידו.

איך, איך יכולתם להרשות לילדים שלכם, לילדות, לפעוטות בני שנה ושנתיים ושלוש להגיע היום אל

הגהינום שהיה שם?

לא ידעתם מה יהיה שם?

לא חשבתם שעשרות אלפי אנשים, מצלמות, תקשורת וקיץ. איזה קיץ.

חם כמו שרק יום קיץ לוהט יכול להיות ואת, את הרשת להביא אל תוך התופת הזו את הילדים שלך.

ילדים רבים נפרדו מהוריהם בדמעות.

במתחם עמדו לפחות 20 ילדות בגיל בית-ספר יסודי כשהן בוכות "אני רוצה, אני רוצה את אמא".

האבות ניסו להרגיע, וחיבקו אותן. יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, תיאר את הסיטואציה כהזויה:

"בנות קטנות נפרדות מאביהם שלא עשו דבר. זה מחזה נורא שמתאים למשטרים אפלים בהיסטוריה,

לא למדינה מודרנית".

.

מה חשבתם על אהבה?

אהבת הורה לילדיו? שככה זה אהבה?

שבגיל שלוש ילד יכול להבין את המהלך הזה?

בלי קשר לצודק לא צודק, בלי קשר לדעה שלי או שלכם,

בלי קשר לכלום חוץ מאחריות. ואהבה כמובן.

אהבה אתם קוראים לזה?

מי שמעמיד את הילד שלו, בכוונה תחילה, בידיעה ברורה כמה נזק ואיזו טראומה עלולה נשמתו

של ילד קטן לעבור בארוע כל כך אלים וטראומתי לא ראוי להקרא הורה.

על החינוך שלהם על פי דרככם אתם נלחמים?

ומה עם אהבה תגידו?

חינוך או בטחון באמא ואבא?

חינוך או חוסר צלקות רגשיות הנגרמות בידיעה ברורה?

חינוך או ניצול ושימוש בילדים התמים שלכם לצורכי תקשורת ומניפולציות רגשיות?

אהבה אתם קוראים לזה?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

להמועצה הלאומית לשלום הילד יש לטעמי סיבה מוצדקת להגיש תלונה נגד ההורים שהעבירו

את ילדיהם הקטנים את השעות האיומות האלה היום אחרי הצהרים. כל בר דעת, שלא נגיד,

מי שטובת ילדיו בראש מעייניו, יכול היה להבין שארוע סוער, המוני, מלהיט וטראומתי שבו

הוריך או אמך עוזבים אותך – לתפיסת ילד קטן – הוא בגדר גרימת נזק ממשי לנפשו.

או שאולי אצל החרדים האשכזיים מעמנואל רק לימוד עם ילדות ספרדיות גורם נזק לנפש ילדיהם?!

.

ברור וצלול

.

.

"לעולם לא אשלול את זכות העם היהודי על ארץ ישראל", כך אמר  ביום רביעי יו"ר הרשות הפלסטינית

מחמוד עבאס (אבו-מאזן) בפגישה בוושינגטון עם כ-30 מנהיגי הקהילה היהודית, חוקרים ואנשי הממשל

הקודם במרכז דניאל אברהם לשלום במזרח התיכון.

ברור וצלול מזה אי אפשר לבקש.

.

כל כל הרבה שנים הוא על השמשה האחורית….

אדוות הפייסבוק

.

.

יעלי התחתנה היום אז התלבשנו יפה, עטפנו את כל ספרי הבשול שקנינו לה – בכל זאת, מתחתנת –

ונסענו לעין הוד, לרחבת יער מקסימה ומוארת לחתונה מלאת אהבה ושמחה ומשפחה וחברים.

תגידו,

כמה אנשים לא צפויים כבר תפגשי בחתונה של יעלי אחת אהובה שאת מכירה עשרים וכמה שנים?

היא הילדה הראשונה של חבר הילדות הכי הכי שלך, זה שהתחתן תכף, ראשון, אז בטח תפגשי את

המשפחה שאת מכירה כמובן, כמה חברי ילדות ועוד חברים של יעלי שפגשת עם השנים, לא ככה?

אז זהו שלא.

מסתבר שהבלוג הזה, והפייסבוק ההוא, הם אבן מייצרת אדוות במרחב האמיתי של החיים, לא רק

במרחב הוירטואלי כמו שחשבת, אם בכלל חשבת. מעגלים מתעגלים וסובבים.

.

פגישות מוזרות, מפתיעות אך הגיוניות יש תמיד, בטח במקרה שלי, מוכרות, יו קנואו:

ניגשה אלי האחות של החתן ואמרה: זוכרת שבבר ההוא ברחוב הארבעה, כשאת ואברי הייתם יושבים

בו הרבה כשרק הכרתם? אני הייתי הברמנית. מפתיע, אבל חמוד. חייכנו והתחבקנו.

ואז אתי ניגשה אלי ואמרה: הפוסט של אתמול על התגובות? אתי שכתבה שתמיד תמיד היא קוראת

ולעולם לא מגיבה חוץ מהפעם הזו? זו אני. תמיד ידעתי שניפגש ותודה על הבלוג שלך.חייכתי ממש,

והתחבקנו גם. זה  קורה לי דווקא לא מעט שניגשים אלי אנשים , כאלה הקוראים באופן די קבוע את

הבלוג שלי ומדברים או מציגים את עצמם, וזה ת מ י ד משמח אותי + טיפ טיפה מבוכה – מה שאין לי

בכלל כשנגשים אלי בעניני טלוויזיה ומשחק וצילומים- אבל כנראה שבכתיבה – למרות שתגובות בחיים,

רמזורים ובתי קפה כשהטור ההוא שלי היה ב"ידיעות" שמחו אותי עד מאד – ההשתבללות שלי אחרת.

.

אחכ פגשתי את רון שאני מכירה שנים שאמר אחרי הנשיקה: אני עוקב אותך באדיקות בפייסבוק,

טוב, כאן כבר הרגשתי אי נוחות קלה – לא בגללו, מה פתאום, הוא מקסים לגמרי – בגלל שאני שוכחת

שיש שם יותר, הרבה יותר, אנשים מאלה הבודדים שאיתם אני מנהלת סוג של פינגפונג בפייסבוק,

בסטטוסים, בתגובוטת על הסטטוסים. מצד שני, אני מכירה את רובם הגדול של חברי בפייסבוק באופן

אישי, מהחיים עצמם.להוציא אנשי "רשימות" שנחשבים מהחיים בלי קשר לכלום. בודדים ממש,

ממש, אני לא מכירה באמת, וגם אז ת מ י ד יש לי סיבה מוצקה ממש.

אז אני לא באמת מודעת לכמה זה הרבה שבע מאות אנשים . תיכון, שכונה, חיים, עבודה וככה….

אבל כשאני פוגשת אותם בחיים, אני מרגישה כאילו הם יודעים עלי ….ואני במבוכה גדולה ממש.

ואז x. שבלי קשר לנחמדותו וכוונותיו-הטובות-ביותר-אין-לי-ספק, שלא היה לי מושג שהוא קשור

לחתונה הזו מאיזה כיוון ושאם הייתי יכולה הייתי שולחת אותו לעבודה מחר בבוקר עם דיסליק גדול

על החולצה ניגש לבת הארבע עשרה שלי שלא מכירה אותו כלל וכלל,  אדם זר לחלוטין מבחינתה

ואומר בחיוך ופמילייריות: אה, את איה? אני יודע עליך המון!!!

ואני עושה לו פרצוף קצת בצחוק וקצת לא שישתוק, וזאתי דווקא, או בגלל שלא הבינה, מגיבה לו

בקוליות מרשימה, אבל אני? אני מבינה באותה שניה ממש – ובגלל זה אני חושבת שהגבתי ככה

בתקיפות חייכנית משהו – אני הבנתי שמבחינתי, נסגר לי משהו בפייסבוק באותו רגע ממש.

כי אם הוא לא מבין שלא עליה אני כותבת, אלא עלי…שאין שם ב א מ ת פרטים ודברים עליה –

אין צילומים שלה אצלי בפייסבוק להוציא כמה בודדים ממש מוחבאים באיזה אלבום –

אלבום המשפחה מוגדר בפרטיות רק לקבוצת "המשפחה".

והסטטוסים? עד היום חשבתי שהם בסדר, לא פרטיים/ מסגירים מדי.

אני באמת כל הזמן מחפשת ועומדת על המשמר -כמו שכתבתי ואמרתי כל כך הרבה – לבדוק כל הזמן

את הגבול הדק הזה, בין האישי לפרטי.

את האישי חייבים לחשוף לצורכי כתיבה והתבטאות , ועל הפרטי חייבים לשמור. בלי פשרות.

.

סטטוס: כמה חודשים עד גיל חמש עשרה…..מתי "זה" עובר הנעורים האלה……

אני לא נוגעת בחדר שלה…נראה כמה זמן זה יקח….

גם השנה אני רוצה קפה כרצוני לאורך כל השנה כמתנת יומולדת ממנה….

מילים שהן שיקוף שלי ושל הורותי מבחינתי, לא סיפורים על הבת שלי, מה-פתאום.

אבל אולי הדברים לא מובנים ככאלה, ואם זה המצב, נסגר לי הערוץ ההוא.

.

בדיוק על זה מדברים כשמדברים על מה אנחנו ל א מבינים על האינטרנט או הפייסבוק.

.

אדוות, תלויות בגודל האבן שזורקים? לא בטוח.

עולמות חדשים התגלו

.

.

אחרי שבשבוע שעבר התגלו יבשות חדשות, השבוע מי-היה-מאמין גילינו עולמות חדשים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לא האמנו כמובן, אז התקרבנו…..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והחלטנו להעיז. אחרי הכל, זה לא קורה בכל יום.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הוא היה דומה לשלנו. עד מאד דומה.

יפה, מלא הוד והדר ויפעה, ומטונף ומוזנח ומעושן ברמה זהה לנפלאותו.

קשה להאמין עד כמה. אז הסתובבנו וחזרנו הבייתה.

First we'll take Manhattan, then we'll take Berlin

.

.

ניחושים?

.

יבשות חדשות התגלו הבוקר

.

.

סקפטים?

צינים?

לא מאמינים?

תראו בעצמכם:

.

..העובדה שהמסע הזה נערך במקום יומיומי וסתמי לא הורידה ולא כלום מערך התגלית, החיוך וההתרגשות

אולי אפילו העצימה. עולם חדש. עולמות. בכל מקום שמסתכלים…..

.

.

לא  בטוח שהעולם החדש הזה כבר שלנו, אז אולי כדאי לשמור קצת יותר על מה שיש ….

.

.

בלונדינית וסתומת עין

.

.

ברביעי באפריל לולו התעוורה, אולי בשלישי. ברביעי שמתי לב.

בשישי כתבתי פוסט מבוהל שתהה מה יקרה אם היא תשאר עיוורת ואומללה לתמיד.

האם אני יכולה לדעת אם היא מאושרת?

על מי אני שואלת?

מי אני להחליט על חייה?

מי אם לא אני?

.

היום היא עברה ניתוח. עין אחת נעקרה והשניה עברה ניתוח קטארקט, שהצליח.

כן. הצליח.

דוקטורית קולית ומופלאה הצליחה להרגיע את כולנו.

העין אדומה, מוזרה ושטופת דמע ודברים, אבל הכלבה שלנו לא עיוורת.

נפנף את ידך מול עינה והיא תמצמץ.

מי ידע שמצמוץ יכול להביא כל כך הרבה שמחה.

אז לולו תזכה לשחק מחבואים עם אחותה הג'ינג'ית המיאותית, לנסות לתפוס חגבים כאילו היא

עצמה חתול, לנבוח את הנביחות הכי מעצבנות שמוציאות אותי מדעתי בימים רגילים, להביט לי

בעינים במבט כלבי מובהק ולהרוויח, בטח להרוויח עוד ביס שניצל או מה שזה לא יהיה.

באופו כללי, לולו תתזכה לחיות את חייה,

ואני, מעבר לשמחה האמיתית בהחזרת ראיתה,

אני אזכור כמה דברים חשובים מהשבוע הזה.

אני אזכור כמה אני אוהבת אותה וכמה היא יקרה לבית הזה.

אני אזכור כמה הייתי חרדה וסבלנית מולה כשהייתה אפשרות לאבד אותה.

אני אשמח במובן מסויים שיש לנו כלבונת סתומת עין – שתומת עין? מי יחליט סוףסוף מה הנכון –

ולא מושלמת, זה שיעור טוב באהבה ובחוסר מושלמות לילדה שלי.

הוכחה פשוטה שכשאוהבים, אז אוהבים.

.

ועכשיו, אחרי שטפטפנו לה טיפות, נתנו לה סטרואידים, לקחנו אותה לטיול ראשון אחרי

שהתאוששה מההרדמה, עכשיו היא ישנה עם אחותה האנושית במיטה כמו בכל לילה.

היא ניראת כמו מנורת קריאה שוכבת.

שרועה על בטנה עם האהיל הזה סביב ראשה, עיניה, כלומר עינה האחת עצומה,

אבל כאן בבית יודעים שמאחורי העפעף הסגור הזה, בניגוד לאתמול, יש עולם שלם,

שיהיה כאן, בשבילה, מחר.

לולו לא רואה

.

.

לולו לא רואה.

אני חושדת כבר יומיים שלושה ועכשיו אני יודעת.

בעין אחת היא היא לא רואה כבר כמעט שנתיים מאיזו תאונת קפיצה שעשתה,

זה לקח זמן להתרגל, כי אסטטית העין העיוורת לבנה ומכוערת,

אבל התרגלנו.

ואתמול השניה. אני חושבת שמאתמול.

.

פתאום ראיתי שהיא מביטה במשהו על הרצפה באופן מוזר…והיום כבר נפנפתי מולה פילים

והיא לא הגיבה. מיד צלצלתי לעינת גם בת דודה וגם וווטרינרית מופלאה וקשובה ורגועה והיא לא ענתה,

אז מיד צלצלתי למיכל ואיתי – שכנים. גם נחמדים וגם וטרינרים מה צריך יותר מזה בבית עם חיות…..

בואי. איתי פנוי. אז באתי, בטח באתי.

איתי אמר שהוא כמעט בטוח שזו לא העין, אלא משהו ניאורולוגי –

בשתיים נהיה אצל הוטרינרית עינים המומחית בנווה מונוסון.

ובינתיים, השאלות. השאלה.

הסיוט הגדול שלי, הפחד הקמאי, השחור, המסוייט שלי הוא להיות עיוורת.

הכל קחו ממני ומגופי רק לא את הראיה. ככה אני מרגישה מאז ומעולם.

יש לי מכתב בבית המבקש ממי שאוהב אותי שאם אתעוור אז אנא…

ואני מתכוונת, עדיין, ברצינות וכוונה לכל מילה שם. ככה אני מרגישה.

ועכשיו לולו.

ונניח, נניח שהיא באמת עיוורת. חד וחלק לא רואה, בלי אפשרות לניתוח וראיה, אפילו חלקית,

נניח שהיא עיוורת ממש, מה אז? אז מה אני עושה?

אני חתומה ב"לילך" כמובן, ולגמרי בעד המתת חסד.

תומכת בזכותו של אדם למות בכבוד.

ומקווה שבסוף ימי יהיו לי ימים טובים וכבוד עצמי,

ואם ימנע ממני, שיהיו סביבי אנשים אוהבים ואמיצים שיקשיבו לי בכבוד ואהבה.

ועכשיו לולו.

איתי הוטרינר אומר שמבחינתו, לכלבים יש חיים טובים גם כשהם עיוורים:

אוכל, שתיה, אהבה, זה מה שהם צריכים הוא אמר לי הבוקר.

בית שהיא מכירה, אוכל, ריחות ואהבה.

ומה עם אחות/חתולה ומשחקי מחבואים, מה עם חגבים ודשא ברוח?

מה עם ריצה חופשית בדשא עם שער מתנפנף ונחיריים מתרחבים?

מה אם ל ר א ו ת?

אין איש שישכנע אותי שלי יכולים להיות חיים טובים בלי לראות.

אני לא ניתנת לשכנוע בנושא הזה כשזה נוגע אלי.

אבל לולו היא לא אני.  לולו היא כלבונת. לא אדם שאפשר לשאול ולברר את רצונו.

והשאלה שאני שואלת את עצמי קשורה ללולו הכלבה האהובה, המעצבנת – אין נביחה צורמת

יותר מזו שלה – ניג'סית מקסימה ומנחמת ולא אלי. זה לא עלי, זה עליה.

מה טוב לה?

איך אני יכולה לדעת מה לולו רוצה?

איך אני יכולה להחליט עבורה על חייה עכשיו?

לא כואב לה.

היא מבולבלת, חוששת, דרוכה מאד הבלונדה הזקנה שלי.

יקח לה כמה ימים והיא בטח תסתגל …איך יודעים מה זה להסתגל?

אז היא לא תתקל ברהיטים, אז מה?

עדיין כל רחש, רעש, צלצול יקפיץ אותה, דרוכה להגן ו…עיוורת.

זה לא עלי. עלינו. מה פתאום, זה על לולו שלי. שלנו.

מי אני להחליט על חייה?

מי אם לא אני?

חזרנו ממומחית העינים. בינתיים היא עיוורת לגמרי.

בעוד שבוע נדע אם אפשר להחזיר לה ראיה, אפילו חלקית, בעין הבריאה.

חדשות יותר טובות מלא חדשות בכלל.

בינתיים השאלה היפוטטית, מוסרית, תיאורטית

אבל לרגע לא פחות ממפחידה.

לא על חשבון איש

זה ארוע שאני אוהבת, התערוכה של הועד למלחמה באיידס בחסות בנק הפועלים.

ראשית כמובן בגלל התערוכה עצמה. יש בה כזה ערב רב של עבודות, צבעים, רחש וחד פעמיות.

כמעט שוק. קרנבל. קליידוסקופ. לונהפרק ומטרה מצויינת ממש.

מסתובבים, מסתחררים מכמות מציפה של צבעים, סגנונות, כשרונות כן או לא – יש אוצרת, יש רף –

אבל הוא רחום ונדיב במידה מסויימת. יש ציורים, איורים, צילומים, פסלים, עבודות.

יש אמנים מפורסמים, אנונימים, תלמידי בצלאל, חולי איידס, חברי הקהילה, ידידי הקהילה,אמנים

מחפשי חשיפה וקהל, כאלה שלא צריכים ותורמים בכל זאת, וכאלה שפשוט תורמים.

יש קפה, תה, מים, מיץ תפוזים ועוגות שאפו והכינו אנשי ונערי/ות "לילית" עוד מפעל מבורך.

ויש מינגלינג, בטח שיש.

.

.

.

יש את אנשי ההון הגדולים, יש את שרי עם פמליה לא קטנה, יש שר שנואם, כמה יושבי ראש כמובן,

יש את האמנים שתרמו, יש את אנשי הועד למלחמה באיידס, נשאים, אנשי קהילה, יש את רני והילה.

יש עיתונאים, צלמים, שיעזרו להגביר את המודעות, כן, גם דרך טורי הרכילות וצילומי האנשים שהיו –

כן, גם אני – ואני שמחה לתרום עבודה גם השנה, להיות שם, להתמנגל ללא הכרה ולקוות שהצילומים

שלי יעבירו לקופתם כסף, הלוואי. ויש אלפי אנשים שגם אם התלבשו יפה בבוקר הזה והלכו לארוע

חברתי מבחינתם, עדיין חיזקו בנוכחותם, ובעיקר, כן בטח שזה העיקר, בכספם ועד אקטיבי וחשוב.

ובימים ושנים של אדישות ועייפות כה גדולים, זה לא מובן מאליו במקום הזה.

יש הרבה סיבות להעביר בקורת על קשרי הון – ממשל או בכל סדר שיתחשק לכם לסדר את המילים

האלה. יש הרבה בקורת, לפעמים אוטומטית, לפעמים לא, לעיתים מוצדקת ולעיתים לא, לפעמים

מעוררת מחלוקת וסערה ממשית, ראה מקרה יאיר לפיד והמסע לפולין ולפעמים, הייתי שמחה אם

קורה משהו שהתוצאות שלו חיוביות, שיהיה פרגון, או לפחות, שיהיה שקט לרגע.

התערוכה הזו לא פוגעת באיש. לא לוקחת כלום מאף אחד. היא לא "על חשבון".

גם אם יש בה מהאינטרסנטיות של הגוף שמאחוריה, אז מה?

לי זה לא מפריע שבנק הפועלים מאמין שהוא מרוויח משהו טוב וחיובי לתדמיתו,

שירוויח. מבחינתי המטרה שווה את המניפולציה.

התערוכה הזו נערכת כדי שהועד למלחמה באיידס יוכל להתקיים.

ככה חד וחלק.

או שאתם חושבים שהמדינת תומכת בו? אז זהו שלא.

בלי הכסף המגיע אחת לשנה – זו השנה האחת עשר – מהתערוכה, לא היה הגוף כזה הדואג להלחם

במחלה, לדאוג לנשאיה, לתמוך במשפחות, להזכיר שהיא לא נעלמה ולהיות פה לקהילה שלה,

לא מסוגל להיות. פשוט ככה. לא מסוגל להיות. אז מבחינתי, שווה. בטח שווה.

וגם בשנה שעברה.

אתר התערוכה וגם, פתוחה הערב, מוצאי שבת ה – 6 פברואר – כניסה חופשית כמובן.

ושלושה צילומים שלי שאתם אולי זוכרים.

את הטכסט הדבקתי, כהפתעה, לקונה מאחורי הצילום האמצעי, שיגלה כשיגיע הבייתה. נמכרו :)

חדר משלה, חדר משלי, ודלת מחברת גם.

.

.

יוני 2018 –

אתמול נמצא ( טפוטפוטפו )המקום שיהיה שלה, רק שלה בשלש שנים הקרובות,

כשתמונות הגיעו לטלפון יחד עם קולה שוב הגיע הרגש המעורר שדים ומלאכים

( אם אשאיל מצרויה שלו ביטוי ממשפט שלה ב"טרה" אהוב עלי במיוחד ), זה הרגש

המזהה עוד קור ניתק ברכות. לא נשארו הרבה כאלה, קורי האהבה, ההורות, המשפחה

נשארים איתנו תמיד, ואלה הניתקים בדרך הטבעית, הבריאה, הרגילה, מספרם מועט

אחרי תיכון, צבא, טיולים, פרידות של חצאי שנה, כמעט אפסי כי כבר נשאר שלא היה.

כשסגרתי את הטלפון התעורר זכרון, נזכרתי בדלת הראשונה שנסגרה מאחוריה, בלעדי.

ירושלים, Here she comes

.

.

ינואר 2010 –

לפעמים כשהיא נרדמת במקרה במיטה שלי, כמו שקרה השבוע,

אני מביטה בה ורואה במערבולת הנעורים הזו, על ברזלי השיניים והטון המתנגן בדי-

כבר-אמא הזה את התינוקת שלי, ההיא שישנה עלי לילות כימים, וההיפך, רפויית

אברים וכִּבְדַת נשימות איטיות. 

.

אין לזה מילים,

ככל שמנסים למצוא לזה מילים,

מאז ומתמיד מנסים, פשוט אין לזה מילים.

היא מתחילה לטוות את חייה בעצמה, על פי כשרונה, יכולותיה ובעיקר רצונה.

קור ועוד אחד ועוד עד שרשת חייה תהיה ארוגה וחזקה מספיק לשאת אותה בכוחה היא.

מחר יום חשוב בחייה. פסיעה ראשונה אל חדר משלה, כך אני מרגישה.

אני מוצפת בהכל ומבינה שאין בכוחי לעשות דבר חוץ מלחבק, אם זה מה שהיא תרצה

ממני, לחזק בדרך שתהיה לה טובה, ולחכות. בחדר משלי.

.

עבר יום:

אתמול היא עברה נסיון לא פשוט.

חיכינו במסדרון זמן לא קצר ותודה לאלוהי הwifi והסמאטפון ואז הגיע תורה.

היא העיפה בי מבט, נשמה עמוק ונכנסה לחדר דרוכה, נרגשת ומקסימה כל כך,

שהלב שלי החסיר פעימה מעוצמת הכאן ועכשיו.

היא הייתה היא עצמה, האדם שהיא,

בלי אמא, אבא או כל דבר אחר,

מרוכזת ונמצאת כולה ברגע ההוא ממש,

גרעין ותמצית של האני שהיא,

אדם צעיר בbeing שלו.

.

לא הרבה ניתן לנו להיות שותפים, שקטים, פסיביים ככל שנהיה, לרגעים אישיים כל כך.

ריכוז מזוכך של "אני" אחר,

בפרט אחר מוכר מאד, שלא נדבר על כמה אהוב.

הדלת נסגרה והילדה שלי הייתה ש ם. בחוץ. בחייה.

הנשימה שנשמתי דמתה לנשימה העמוקה, החדשה, שלקחתי בפעם הראשונה שסגרתי

את הדלת אחרי בגן ( שתי מאמות וששה ילדים )הראשון שלה והשארתי אותה לחייה,

לחצי שעה אם לדייק, ויצאתי גם אני לחפש מחדש את חיי שלי אחרי שנתיים.

דלתות נסגרות, צעדים נפסעים לאחור ומרחיבים את המרחק ביננו.

אתמול,

כשנסגרה הדלת במסדרון ההוא, נשמתי נשימה כזו והבנתי שאין בידי,

הרגע שהיא קמה ונכנסה לפגישתה אתמול היה כולו שלה, רק שלה.

אין לי בו חלק בכלל, ברגע ההוא, לא לטוב. לא לרע.

אין לי יכולת לעזור, אין לי יכולת להזיק.

זה היה רגע הבנה צלולה ונדירה, אין הרבה כאלה ביומיום.

אלה חייה, ואני הייתי בחיים שלי. לידה. כל כולי, אבל מאחורי הדלת.

.

זה לא מפחיד.

אם להיות מדוייקת והגונה, זה כ ב ר לא

מפחיד. הפרידה הפנימית מתרחשת בקצב

שלה, בטבעיות. הטבע מכתיב את המעשים,

והכל בסדר.

כל דלת נסגרת מאחוריה, או מאחורי,

כל מדרגה, מהולה ברוך וקושי להפרד

ממתיקות הילדות, בילד ראשון זה מועצם

יותר מספרים המבינים, ובמיתר פחד עדין

ומובן ולא-נלקח-ברצינות-מדי שהמרחק ישנה

את הקירבה. וכן, היא משתנה, היא כל הזמן

משתנה מאז שהתחיל המסע הזה, כמעט

ארבע עשרה שנה ועוד תשעה חודשים לאחור

מי סופר.

אבל בקירבה החדשה יש דברים כל כך מהנים,

מפתיעים ומשעשעים ואפילו משחררים, ובעיקר

וזה העוגן העיקרי, לא פחות קרובים ואהובים,

שאני

מתחילה,

לחשוב,

להיות בטוחה אפילו,

שהולך להיות כאן ממש נהדר

כשיהיה לה חדר רחב ידיים משלה,

ואני ארחיב את שלי כי-באמת-הגיע-הזמן-לשים-אליו-לב

ובין החדרים שלנו נבנה לנו דלת מוצקה, רחבה, אם-כל-הדלתות

שנוכל לפתוח כשנצטרך. כשנרצה.

.
תמיד.
.

איך היימליך הציל לי

.

.

סוף אוגוסט 1999 –

אנחנו חוזרות מהים. הים בסוף הקיץ הוא נעים ומייטיב עם נפשות עצובות וסוערות.

נוסעות על קרן קיימת, תכף הפניה לרחוב האוניברסיטה ואחריה, הפניה הבייתה –

הילדה שלי, בת שלוש וחצי, משחקת עם הבלון שקיבלה מערן בקייטנה.

בתוכו מקשקשת סוכריה חמוצה, אדומה.

– רוצה סוכריה

– מה פתאם  – אני עונה – אסור לך סוכריות כאלה עדיין

– רוצה

– אני מבינה שאת רוצה מתוקונת, אבל אסור

– אני כבר גדולה

– נכון, אבל לא מספיק….

– ערן נתן ל כ ו ל ם

– אני מבינה…

– כ ו ל ם אכלו סוכריה ואני עצובה כי אני גם גדולה ורוצה….

.

*         *           *
חתכתי נקניקיות לאורכן כי הן מסוכנות. ובננות ותפוחים.בדקתי את הרכות של האגסים,

חציתי ענבים לשניים ובוטנים ופיסטוקים לא נכנסו הבייתה, ואם כן, ביתר תשומת לב, גבוה,

בכלים סגורים. הפכתי מומחית לאתר חלקי משחקים קטנטנים על השטיח –

ובאופן כללי הייתה בי מודעות מאד גדולה לסכנה הטמונה ביכולת הבליעה,או ליתר דיוק, חוסר

יכולת הבליעה של תינוקות, פעוטות, וילדים עד גיל שש וגם, זכרון אחד טראומטי:

הייתי רווקה תל אביבית סוערת, פעם, מזמן, והאחיין המתוק שלי, בן שנתיים אז, חייל לתפארת

היום, הגיע אלי ל 'פעם ראשונה לבד עם דודה רחלי' – ארוע שנגמר באחיין חייכן, דודה שהבחינה

פתאם בלחיים שמנמנות מדי של איתי, השכיבה אותו – תודה על אינסטינקטים מהירים – על הבטן,

על הברכיים שלה, וטפחה על גבו וארבע גולות – ארבע! -שנפלטו מפיו השאירו דודה חיוורת אחת

עם טראומת ילדים נחנקים ל ת מ י ד.

או בשלש מילים מפחידות וזכרון אחד טראומטי: ילדים יכולים להחנק!

בחזרה לנסיעה הבייתה מהים, אוגוסט 1999 –

הימים היו באמת ימים קשים ועצובים.

והעצב והצער והכעס וערפול הרגשות, כולם התערבבו בי והחלישו

והעינים העצובות שלה במראה והידיעה מה עומד מאחוריו החלישו אף יותר

ויתרתי.

מעולם לא ויתרתי על ענייני בטיחות לפני, ומעולם לא אחרי.

אבל באותו יום ויתרתי.

ארבע מאות מטר מהבית.

"בסדר" – אמרתי – "בזהירות, לאט לאט"

צהלות שמחה.

כמה שמחה יכולה לגרום סוכריה אדומה אחת, מי היה מאמין.

רמזור אדום. פניה שמאלה לרחוב שלנו. מאתיים מטר אנחנו בבית.

עינים למראה.

ילדה עם פה פעור, חיוורת, עינים מבוהלות לא נושמת.

פה פעור. לא נושמת. משתנקת. שפתיים כחלחלות.

רובוט. הפכתי לרובוט.

יוצאת מהאוטו,

פותחת את הדלת שלה,

משחררת אותה מכסא הבטיחות,

מרימה אותה,

מסובבת את גבה אלי,

מניחה יד מאוגרפת על החלק העליון של בטנה

ונותנת מכה כלפי מעלה.

שוב לוחצת,

נותנת מכה.

הסוכריה נפלטת.

בכי.

איש טוב מהרכב שמאחורינו מביא בקבוק מים.

איה שותה. גם אמא שותה.

תודה לאיש. הבייתה.

ותודה על השכל הישר שלנו ששלח אותנו לסדנת החיאה לתינוקות בקופת חולים –

יש בכולן –  כשהיא הייתה בת חודשיים, שלושה – חשבנו שכדאי לדעת. מה רע…

לא זכרתי שאני זוכרת – לא ידעתי שאני יודעת.

אבל הזכרון היה שם. מוטמע ומוטמן והצלתי את חייה.

כמה דרמטי, ככה מדוייק.

מרץ 2009 –

שני תינוקות נחנקו השבוע. ביסלי ובננה.

מה יותר "ילדותי" מביסלי ובננה?

אסור לוותר. אף פעם. פשוט לעולם.

לא על חגורות בטיחות. לא על מעבר חציה רק הפעם.

לא על בוטנים על השטיח כי אתמול היו חברים והיינו עייפים ולא שאבנו.

אסור לוותר. אף פעם. לעולם.

אין תירוצים.

צעקות. בכי. מצב רוח רע. לב רך. רק בשכונה.

אין הנחות. אין הקלות. אין תירוצים.

זה על החיים ועל המוות. זה יכול להגמר רע.

סוכריות אדומות כחגורות בטיחות.

.

סוף דבר:

אם תשאלו אותה מה קרה אז –

היא תספר שאמא נתנה לה סוכריה חמוצה והיא נחנקה ברמזור,

ואיש אחד טוב מהמכונית שמאחור הביא לה מים מינרלים והציל את חייה….

 

אולי עדיף

הרבה דברים אני אוהבת לראות את הילדה שלי עושה.

אני אוהבת לראות אותה צוחקת. אני אוהבת לראות אותה מקשיבה לסיפור בעינים פעורות

וחיות את המילים, אני אוהבת לראות אותה קוראת באותה דרך, אוכלת, מלקקת גלידה,

מכרסמת ליצ'י וענבים וחלה עם ריבה, חולמת והעינים האלה, חומות עמוקות ומחזיקות סוד

מרחיבות לי את הלב באופן המסתורי והמוחלט שאהבה, בעיקר לילדים כנראה, בעיקר

לאלה שלך כנראה אבל לא רק, יכולה להרחיב. כל כך הרבה יותר מכפי שניתן להבין.

אני אוהבת לראות אותה עושה כלום.

אני אוהבת לראות אותה בודקת בעניין רב איזה מדבקה תודבק ביומן החדש, אם שתי

קוקיות זה ילדותי מדי יחסית לקוקובלוף הקולי. אני מחייכת כשאני מזהה אותה קוראת עלי

תגר, בודקת את כוחה וגבולותיה מולי ומול אביה ממרום שתים עשר שנותיה – וחצי,

שנים עשר חצי איך העזתי להשמיט את החצי.

אני מתבלבלת לרגע כשאני רואה שהיא גבהה בששה סנטימטרים בארבעה חודשים

ומתחילה לבדוק ביני לבין עצמי אם היא מקבלת מספיק סידן וחלבון כדי לאפשר לגוף הצנום

הזה לגדול בקצב מטורף שכזה. אני אוהבת לראות אותה חוזרת מצופי ים מלוחה ומאושרת

עם קול צרוד, אוהבת לראות אותה מתופפת, מנסה ללמוד מילים של שיר באנגלית

חסרת שקט ומתלבטת בדילמה מוסרית עם חברה, מתוחה מעט לקראת השנה החדשה

בבית הספר, מתרגשת ומנסה להסתיר, מתנדנדת בין הרצון להשען עלי ולספר ולהתייעץ

לבין הצורך לשמור את עצמה לעצמה לעמוד זקופה בכוחותיה היא.

אבל הכי הרבה, אני חושבת, אני אוהבת לראות אותה ישנה.

התום, הבטחון והשלווה שהיא מקרינה בשנתה. שרועה, מפוזרת בכל אורכה החדש על מיטתה,

מיטתי או השטיח, ממלאים אותי שמחה בכל פעם מחדש. אני שמחה שהצלחנו, אביה ואני,

להעניק לילדה הזו את הילדות, השלווה והבטחון שיש בחייה, תמיד שמחתי.

כמו ילד קטן, פעוט שרץ קדימה, רחוק אל תוך האופק, לא טורח להביט לאחור כי אין בו ספק

שכשיסתובב יהיה שם אדם מבוגר עם ידים פשוטות ששומר עליו.

איך אפשר בכלל לעלות על הדעת אחרת.

הלב נקרע על חייה של הילדה ההיא. נקרע על חייה אפילו יותר מאשר על מותה.  רוז.

ילקוטים, חינוך ונסיון להפיק את המיטב

.

יולי 2013

.עברו ארבע שנים והבקשה שלי נשארה זהה. כל מה ששייך לבית הספר ולכם לא יהיה בו

שימוש בשנת הלימודים הבאה. כל מה שנדמה לכם שלא נעים להעביר הלאה, אל תדאגו,

ילדי הפזורה הבדווית שמחים לכתוב בעפרון משומש, במחברת מקומטת מעט, אין להם 

כלום, ממש כלום. בסוף הפוסט רשימה, ותאריך היעד הוא 10 אוגוסט.

.

– תרוקני בבקשה את הילקוט

– למה?

– כי תכף נגמר החופש ואולי כדאי לנקות אותו לקראת שנה הבאה….

– ?

– מה?

– אני לא רוצה אותו בשנה הבאה

– למה? הוא במצב מצויין לגמרי

– אני לא יכולה להתחיל את ה ח ט י ב ה (!!!) עם ילקוט ישן

– למה?

כאן הגיע המבט. היא לא האמינה שאמה יכולה להדרד למחוזות חוסר הבנה כה עמוקים.

איך זה קרה פתאום היא שואלת את עצמה… לאן נעלמה אמא המבינה, המכילה, המצויינת

ההיא שהייתה כאן לצידי עד לפני רגע…

עכשיו,

לכי תסבירי לה שמי שהשתנה, ובצדק כמובן, עם כל הזכות האבולוציונית לגדול, להתבגר,

להתרחק, למצוא את עצמך בגבולותיך שלך, זו את כנראה, את הנערונת העולה לחטיבה,

לאו דווקא האישה הגבוהה הזו שהייתה פעם מ'זה נחמדה….אמא שלך.

אני יכולה למלא עמודים בלמה זה לא הדבר הנכון לעשות.

להחליף ילקוט כל שנה.

בכמה הדבר הנכון לעשות הוא להביא אותה לידי הבנה שהילקוט שלה, ב א מ ת,

במצב מצויין – סוג של פלא בעיני איך הוא החזיק מעמד בטלטלות השנה –

אני יכולה לפצוח בסיפורים נוסטלגיים על הילקוט שלי שליווה אותי עד שהתבלה ממש בלי

קשר לכמה שנים זה לקח – ופעם, עור היה עור ועבודה הייתה עבודה –

you know…..

או שאני יכולה לנסות להפיק תועלת מרפיון החינוך הזמני שהשתלט עלי,

להבין ולהפנים שעם כל הכבוד לסוציאליזם ולשיוויון,

הבת שלי / שלנו גדלה במציאות שונה מזו שלי ושל אביה בילדותינו –

במציאות שונה מזו של הרבה מאד ילדים ומשפחות, כן אני זוכרת,

אני יכולה לקוות שהחינוך שאני מנסה להקנות לה והערכים שאני מנסה ללמד ולחשוף

ולהסביר לה יתעלו וינצחו פינוק של בת בכורה ויחידה וילקוט חדש לקראת החטיבה,

למרות,

שיכולתי באותה מידה בדיוק, לקחת את מקרה הילקוט ולמקד בו את ה כ ל:

מצב כלכלי, חברתי, ילדים שאין להם, ערכים חיצוניים ולא חשובים המקבלים יתר תוקף

חברתי באופן כל כך שטחי ומעצבן,  זה מי שאתה, לא מה שאתה לובש וכו' –

אבל,

אני מודה עם הרבה רגשות מעורבים שאני אקנה לה ילקוט חדש לקראת השנה החדשה.

ועם זאת,

אני מתכוונת להפיק את המירב והמיטב מהילקוט הזה.

עבור כולם.

מי שזוכר, בחורף שעבר אספתי דברי חורף רבים, מאד רבים, עבור אוכלוסיית האנשים

 השקופים בנגב, אלה שאסי סיקורל מטפל בהם בלב רחב כל כך – והחצר שלי עלתה

 על גדותיה מדברים טובים וחמים שהגיעו עבורם ואסי אסף ונסע וחילק.

 הפעם מטעמי קוצר זמן אני מבקשת למקד את הבקשה:

אנא,

הביטו סביב.

לא כל הילדים ברי מזל.

ילקוט חדש, לא קרוע, נקי ומסודר עם קלמר, עפרונות ומוחק יכול לעשות שינוי גדול אצל ילד

שאפילו את המעט הזה אין לו. הביטו סביב.

בקשו מהילדים שלכם לעשות מיון ולהכין ערימה של דברים שאפשר לוותר עליהם:

  ילקוטים,  תיקים,

   עפרונות, מוחקים, קלמרים,

   סרגלים, דפי ציור, קלמרים,

   צבעים  וכל היתר. כל מה שנדמה לכם שייך,

   כל מה שקשור לבית הספר יתקבל בברכה.

   

   שאלו אותי במייל לאן להביא.

זהו.

  

 עוד

 נערת החטיבה וחברותיה ינקו, יאבקו, יתקנו, יעטפו ויכינו ילקוטים טובים, חזקים ומלאי    

 דברים לכל אותם ילדים שקופים שצועדים חצי שעה ושעה בכל בוקר לבית הספר המדברי

 שלהם כדי לזכות ברגעים טובים והשכלה והיא, היא תזכה בשיעור חיים.

 אמן.

אמהוֹת הריאליטי, אל תבכו על המסך שלי שאתן מתגעגעות

,

.

ינואר 2019 – פרסום חוזר

הפוסט המקורי נכתב לפני אחת עשרה שנים, והוא כל כך, כל כך לא P.C .

.

 מרץ 2008

כשראיתי, כן ראיתי, את תוכנית הפתיחה של "האח הגדול" ראיתי שתי נשים וגבר אחד

שהמחשבה הראשונה שלי מולם הייתה: איזה — —–  איזה אמהות, איזה אבא ובעל.

אי אפשר להאמין.

זה לא פוסט שיימינג, אין לי שום כוונה או רצון לנקוב בשם של זו או אחרת, זה או אחר,

זה פוסט על אחריות הורית ובחירות כמו שהורות מחייבת אותנו לעשות מהרגע שהפכנו

להורים. קראתי ראיונות עם אם אחת שעזבה את בנה התינוק, כן, עזבה, בטח עזבה,

על איך ומה וכמה, ומה-זה-כבר-משנה-הוא-קטן-ולא-יזכור-ואיזה-דוגמא-אני-נותנת

לו-כשיגדל-יבין-איך-לא-וויתרתי-על-החלומות-שלי-בגללו.

למה לא לוותר על חלומות כשנולדים ילדים?

מי אמר שזה לא בסדר לוותר על חלומות, או לשנות תוכניות כשהופכים להורים?

ילדים לא אמורים להיות פקטור בהחלטות שלנו?

ברור שהם אמורים,

הם המשימה החשובה של הוריהם, בטח בילדותם, על אחת כמה וכמה בשנים

הראשונות שלהם, ברור שהם הסיבה העיקרית למה לעשות ומה לא, ולוותר או לשנות

תוכניות, חלומות, תסריטי חיים שנכתבו, נדמה לי שזה בדיוק מה שהורות אמורה

לעשות, לגרום לנו לעצירה וחישוב מחדש של החיים שלנו, עם סדרי עדיפויות

שלוקחים בחשבון פקטור חדש, כזה ששוקל שלושה קילו בערך כשהוא מגיע, והולך

וגדל וגדל וגדל, ובצדק.

.

זכותו של כל אדם לחיות את חייו כרצונו/ה כל זמן שאינו פוגע באחר או עובר על החוק,

אני זוכרת ומבינה שלא כולן להופכות לאמא לא-רעבה לעולם ולהצלחה רק בגיל ארבעים

כמוני, והרבה יותר קשה לההפך לכזו בגיל עשרים וחמש, שש כשעדיין אין את תחושת

החיית ומיצית ואין שם כלום בחוץ יותר חשוב מזה שיש בבית וכו', אז התאפקתי.

אבל עברה חצי שנה

ואז ראיתי, זה היה הטריגר לכתיבת הפוסט, אשה בתוכנית פתיחה של ריאליטי ארוך

טווח, מחזיקה ברגשנות בובת פרווה שמייצגת כנראה את הילדה שלה, מנופפת לנו

לשלום ודומעת  מגעגועים עתידיים לבתה. ראיתי שם את הבת שלה, פעוטה בת

שנתיים, שלוש, יושבת עם מוצץ בפה ועינים פעורות, בלי מושג או יכולת הבנה של מה

ואיך קורה או יקרה בקרוב, איך  הולכים להראות חייה בחודשים הקרובים, בהנחה

שאמה תצליח במשימה  שלה, להיות שם מאה ימים, יותר משלושה חודשים ולחזור

הבייתה מפורסמת, מה שזה לא אומר, ועם חשבון  בנק גדול יותר.

אין לי מושג מה אני חושבת על בעלה, על אביה של ילדת הקלוזאפ המתוקה ההיא

שנתן את ברכתו למהלך ההזוי הזה, והתגאה שכמה אשתו תאכל את כולם. נתן את

ברכתו למהלך שעשוי  כמעט ללא ספק על פי מחקרים פסיכולוגיים ארוכי טווח

ורציניים לגרום נזק רגשי לא פשוט לילדה בגיל של הבת שלו שאמה נעלמת לה

לשלושה חודשים. נעלמת לחלוטין. בלי טלפון. בלי קשר,

לא שטלפון יכול לעזור או לנחם פעוטה בגיל הזה,

לא שלראות את אמא במצבים הזויים על המסך ינחם במשהו,

להיפך, נדמה לי שרמת התסכול בלראות את אמא בלי יכולת לדבר, לחבק, מתגברת.

ראיתי גבר מאמין, עם כיפה על ראשו, שמאמין ככל הנראה בערכי משפחה ומוסר

כפי שמלמדת תורת ישראל, שבחר, על דעת אשתו כנראה, לעזוב שני ילדים קטנים

ואשה בחודשי הריונה האחרונים. היא תלד בלעדיו ותעבור את השבועות הראשונים עם

התינוק/ת שלהם ושני ילדים קטנים. רק מי שהביא תינוק הבייתה יכול להבין את רעידת

האדמה, תשישות מוחלטת, הורמונים משתוללים וצורך קיומי בכל עזרה אפשרית,

אמיתית ורגשית כאחת, שלא נזכיר את שני הילדים הקטנטנים שזכינו לראות מתחבקים

ומתלטפים עם אבא לפני המצלמות, לפני שהוא נעלם למאה ימים, ולא בזמן מלחמה.

אבא התנדב לשבת ליד הבריכה, להתעטף בטלית, להגיד שיש משהו נעים בלא להיות

בבית עם מטלות האמבטיה בערב אחרי העבודה ולהתפלל לבורא עולם.

ראיתי  אמא נוספת, אשה אינטליגנטית ומדליקה, אשת חינוך המצהירה איזו אמא

מטורפת היא,  חייבת, ממש חייבת נשיקות וליטופים כל בוקר משני הבנים התאומים שלה

אחרת היא לא יכולה  לעבור את היום, ראיתי אותה מנופפת לשלום ונעלמת למאה ימים.

מהראשון לספטמבר כמעט עד חנוכה.

מה את בוכה?

הם בוכים מספיק,

בלי מצלמות.

ראבאק

ילדים קטנים בבית ואמא נעדרת לשלושה חודשים,

אם החלום שלה יתגשם כמובן, ש ל ו ש ה חודשים,

עונה שלמה. חורף, קיץ, סתיו, אביב, תבחרו.

אין איש מקצוע שלא יגיד בודאות שהעדרות של אמא שלושה חודשים בגילאים רכים היא

חוויה קשה מאד לילדים קטנים, מטלטלת ולפעמים חורצת צלקות רגשיות לא פשוטות,

כן, גם בגיל חצי שנה, בטח בגיל שנתיים, וגם לבני עשר אגב זה לא שלאגר, ארוע רגשי

מכביד ומזיק כמעט בודאות לילד/ה שלך, גם אם אבא נפלא, סבתא ומי לא נשארו שם.

ראבאק, תתאפקי. תתאפק. תתאפקו.

הילדים יגדלו, יוכלו להכיל ולהבין יותר את מימד הזמן, את הצורך של אמא / אבא לעשות

דברים הדורשים הרבה זמן מחוץ למערכת ההורית, הביתית.

אבל תינוקות בני חודשיים שלושה? בני שנה? שנתיים ושלוש ושש ?

אין גבול לאין-לי-אפילו-מילה..

ת ת א פ ק ו.

 

אז זה לא P.C. לכתוב ככה את הדברים ולא

להתחשב בזכותו הבסיסית של כל אדם, גם

אם הוא הורה להגשים את חלומו, או רצונותיו,

וזה קצת צדקני ומטיף משהו, ומי אני שאכתוב

פוסט ואעביר בקורת על הורות של מישהו, ואיך הייתי מרגישה אם מישהו/י

היו מ ע י ז י ם להביע דעה על ההורות שלי, ואפשר, הוהו כמה אפשר,

ומה זאת השיפוטיות הזו, הצדקנות לכאורה,

אבל, לזכותי אגיד שמה שאני מאמינה בו, יישמתי,

סדרי עדיפויות חדשים מהשניה שנולדה זאתי,

ואם הייתי מספרת את ההזדמנויות המקצועיות שדחיתי בשנים הראשונות שלי כאמא,

בטח ובטח אחרי גירושי, הייתם מבינים.

אני יודעת שיש בגישה הזו קצת צדקנות, אבל ככה אני מאמינה שצריך, באמת,

אם טרחתם ועשיתם ילדים, קחו עליהם אחריות. אמיתית.

לא רק זו שקשורה באוכל ואמבטיה ותיק מתוק לגן – מתי התהפך העולם

ואל תספרו לי בטלוויזיה שאתם מתגעגעים.

אל תתגעגעו מול המצלמות,

תתאפקו, תוותרו על מה שאינו קריטי,

ותוכניות ריאליטי, סורי, אין סיכוי שתשכנעו אותי שזה קריטי לחיים,

ופשוט תהיו שם,

רעבאק.

.

מורֶה ותלמידה

הם הלכו מהכפר הירוק עד חוף הים לכבוד תקופת גיאוגרפיה שהתחילה השבוע –

בסופו של טיול, כשבאתי לאסוף אותה, מצאתי אותם עם לחיים סמוקות, מכנסיים מופשלים,

בשולי הים, מתיזים מים, הבנות על הבנים וההיפך.

זה לא נגמר טוב כמובן –

ומ. החצי הגברי של המחנכים בכיתה לקח אותה לשיחה.

טוב שיש זום גדול בCanon המדהימה שגרה כאן זמנית –

ראיתי איך הוא מתרכז בה,

מוליך אותה בעדינות, רואים בצילום, הצידה.

ראיתי אותה מִתרצֶנֶת, משפילה מבט.

ראיתי את ד. החצי הנשי של המחנכים בכיתה מצטרפת אליהם.

ראיתי אותם מדברים.

את שלושתם.

מרחוק ראיתי אותה לוקחת נשימה, מתחזקת מול עצמה, ומולם, זוקפת ראש ומדברת.

רגעים נדירים הם הרגעים שהורה רואה את ילדו ב"חיים האמיתיים" שלו –

לא במסגרת משפחתית או לפחות כזו שרשאית לגונן.

כאן הם היו, היא, מוריה והכיתה שלה.

מציאות חייה היא.

זו שאני מלווה מבחוץ.

ברגעים קטנים של בוקר, צהרים, הסעות,

ועדות שמיעה סובייקטיבית לחלוטין הן מצד המספרת והן מצד המאזינה.

אחרי דקות קטנות ממש היא חזרה אלי בפנים פתוחות.

התנצלת? שאלתי בנמהרות הורית שמכעיסה אותי בדיעבד, מאד מכעיסה,

זו שמניחה שאין שיחה בלי "סיבה" –

זו שלא מרפה ממני, ומקבלת ממני על הראש ברגעים אלה ממש.

לא, היא אמרה בקול קורא תגר, מה פתאום.

הוא התחיל.

הסברתי להם והם הבינו.

חוץ מזה היא הוסיפה בטון החדש שלה –

זה שאני עדיין לא ממש יודעת איך להתייחס אליו,

חוץ מזה, הם הבינו שלא כל מי שבוכה, צודק, אפילו אם הוא בן….

.

הנאנסת בכתה כי לא הגיעה לסיפוק מיני…..

 

פרקליט האנס:

הקורבן בכתה כי האונס היה קצר

 

 

עו'ד רובינשטיין טען שהנאנסת בכתה משום שהמגע המיני עם זוהר היה מאכזב, קצר ביותר,

מתסכל ובלתי מספק כשלעצמו מבחינתה כאשה.

 

 

מרדכי זוהר, בן 47 מראשון לציון, הורשע באונס עובדת זרה מהפיליפינים לפני כשנתיים.

בהכרעת הדין מתחו השופטים ביקורת על פרקליטו, שטען כי הסיבה שבגללה בכתה האשה

במהלך האונס, איננה בשל הסבל שנגרם לה, אלא משום שלא הגיעה לסיפוק מיני.

.

בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע הבוקר (יום ג') את מרדכי זוהר, בן 47 מראשון לציון, באונס וביצוע

מעשה מגונה בעובדת זרה מהפיליפינים לפני כשנתיים, בעת שזוהר עבד כאח וטיפל בקשישה שהעובדת הזרה

היתה המטפלת הקבועה שלה. בהכרעת הדין מתחו השופטים ביקורת קשה על הסנגור שייצג את

זוהר, עו"ד מנחם רובינשטיין.

עו'ד רובינשטיין טען שהנאנסת בכתה משום שהמגע המיני עם זוהר היה מאכזב, קצר ביותר,

מתסכל ובלתי מספק כשלעצמו מבחינתה כאשה. השופטים כתבו כי מוטב היה שהטענה לא היתה

נשמעת במהלך המשפט וכי אין בכוונתם להתייחס אליה.

"לא זו בלבד שמדובר בטענה חסרת כל אחיזה בחומר הראיות שהונח בפנינו, אלא שיש בטענה זו יותר

מנימה של ביזוי המתלוננת וזלזול ברגשותיה כאשה וכאדם, ועל כך יש להצטער מאוד".

ביקורת נמתחה גם על דרך חקירתה הנגדית של הנאנסת ונכתב בהכרעת הדין כי שוב ושוב נדרשה

להשיב לסנגור מדוע לא הגיבה להטרדותיו של הנאשם בטרם האונס ומדוע לא עשתה מעשה כדי להתחמק

מפניו. השופטים ציינו כי בעבר נקבע כבר שאין מקום לשאלות כאלה בחקירת קורבן עבירת מין וכי

אין סיבה בטענות הנוגעות להתנהלותה הפאסיבית של המתלוננת, במיוחד כאשר הוכח

שבהתנהלותה מולו היא שידרה אי הסכמה לקשר מיני.

מתוך פסקהדין איני רואה להתיחס בכובד ראש, לטענת ההגנה, לפיה,

בכתה המתלוננת בתום האקט המיני, מתוך אכזבה ואי סיפוק.

טענה זו, שהועלתה לראשונה בסיכומי ההגנה, אכן מוטב היה לה

שלא הועלתה, משהועלתה, וכך גם הדרך בה נוסחה, שהיה בה

מידה בלתי מבוטלת של זלזול במתלוננת אם לא ביזויה בפועל.

שוב, כי אני יודעת שאתם לא מאמינים:

רובינשטיין טען שהנאנסת בכתה משום שהמגע המיני עם זוהר היה מאכזב, קצר ביותר,

מתסכל ובלתי מספק כשלעצמו מבחינתה כאשה.

הכתבה במלואה כאן בY net

הייתי שמחה לפרסם אותו ואת עבודתו המשפטית בכל מקום אפשרי.

הייתי שמחה שהאיש הזה ידע מה חושבים/ות עליו אזרחי/יות המדינה.

הייתי רוצה לספר לכולם, ברבים, באופן נחרץ, ברור וחד משמעי על המהלך המשפטי

המבריק, הטיעון ששלף כקוסם מכובע קסמים כדי לנסות ולחלץ את לקוחו מר ישראל

זוהר אחד מאישום באונס.

הייתי רוצה ש כ ל ם ידעו על המשפט הזה, על מהלכיו ועל פסק הדין.

הוא נכשל בתפקידו. הפסיד תיק. לקוחו הורשע.

שלחו לו מייל וספרו לו מה דעתכם על הטיעון המשפטי וההגון שלו.

אם אפשר להפיץ את מעשהו – יופי.

אם אפשר להגיש נגדו תלונה, אנא ספרו לי איך ואיפה.

עד שיבין את גודל הבושה ויכסה פניו בכלימה. אמיתית.

.

 

שיתייסרו יסורי נפש

 

my bodyמקום לספר באנונימיות

 

איך הן מרגישות עכשיו?

.

 

יש ממצא לא ברור בממוגרפיה שלך

.

.

יום שלישי יולי 2007

דר' גוטקין צלצל וגער בי די באלימות על שלא הבאתי ממוגרפיות קודמות להשוואה.

בגלל שלמדתי איתו בעירוני ד' הרשתי לעצמי לגעור בו בחזרה שלא יצעק עלי וינסה ולהבין.

זה מפחיד שהרופא שלך מצלצל אליך הבייתה וכל מה שהוא מוכן להגיד זה:

" יש ממצא לא ברור בממוגרפיה שלך, אסימטריה. אני שולח לך הפניה לאולטרסאונד,אל תדחי את זה.

לכי להבדק ואל תשכחי בשום אופן להביא צילומים קודמים, בשום אופן!"

זהו. אף מילה נוספת.

ולא שלא ניסיתי להשיג ממנו מילה נוספת.

זה קרה לפני שבועיים –

מחר באחת עשרה, קומה שניה. זמנהוף.

בקופת חולים כללית, זה נקרא תור מהיר במיוחד, שבועיים. שבועיים שעברו לאט.

עכשיו שתיים אחר חצות, שקט וחשוך בשכונה שלי, אפילו הכלבה של בני השכן הפסיקה לנבוח,

הילדה שלי לא ישנה בבית, שני חמישי כל שבת שניה, והלחות מגיעה ככה זה מרגיש, לשיא עונתי.

אני בבית שלי, לבד.

יתכן שזה הלילה הרגיל האחרון בחיים שלי,

שממחר חיי יראו אחרת לתמיד, ממחר הכל יהיה לִפְנֵי ואַחרֵי….

זה הגיוני שמה שאני חושבת עליו עכשיו זה איך לתעד את מה שקורה ומה שיהיה –

– מה פתאם שיהיה משהו בכלל

– הלו

– לכי לישון.

– אבל תשמרי את הפוסט הזה ליתר בטחון,

– אם תשמרי, תתני לגורל סימן שיש על מה לשמור,

– אם תמחקי, תפסידי תיעוד אותנטי של עצמך,

– אני אעשה מינימייז –

– ככה זה לא נחשב שמירה וגם לא ילך לאיבוד.

– מחר אחרי התוצאות אני אחליט.

– יצאת מדעתך מותק

– יתכן

הפס הקטן למעלה מצד ימין של המחשב, ליד האיקס שסוגר. מינימייז.

.

יום רביעי  בוקר  יולי 2007

wow – בוקר והמילים עדיין במינימייז.

מזכירות לי את עצמן.

שכחתי.

התעוררתי בלעדיהן.

עוד שלוש שעות. לא לשכוח בדיקות קודמות.

לא לשכוח בדיקות קודמות. לא לשכוח בדיקות קודמות.

הפרעת קשב זה לא תירוץ קביל הפעם. לא לשכוח בדיקות קודמות.

איפה הן בכלל?

אני רוצה להצטלם. רוצה צילום פנים שלי. תיעוד. עכשיו.

לפני שהפחד ירַאה. יחרוט סימניו בעינַי.

לפני הכל.

רוצה שמישהו שמכיר אותי היטב יצלם אותי ככה.

איך שאני –

גם ערומה. יפה. כמו שהייתי.

אני רוצה לפתוח בלוג אנונימי.

אני רוצה סרט שיתעד הכל.

"יומן וידאו",

ובלי הבטחות שיצא מזה משהו –

למי לצלצל? צריך להתחיל לכל המאוחר מחר.

אחרי הבדיקה.

טוב די. אני מטורפת.

.

יום רביעי  אח'הצ יולי 2007

הכל בסדר כ מ ו ב ן.

עברו פחות מעשרים וארבע שעות מהרגע שהרופא צלצל עד הרגע שהכל התברר כבסדר,

ובכל זאת אני שמחה שלא מחקתי את מה שכתבתי בלילה.

שזה כאן.

מזכיר ויזכיר איך זה הרגיש ביממה שהייתה.

את הפחד. האימה שאפילו לא התחילו להראות את פרצופם במלוא יכולתם.

איך הרגשתי אשמה שאחרתי ללכת לממוגרפיה כמעט בחצי שנה,

איך היה לי סרטן לכמה ימים, במיוחד אתמול בלילה.

ואיך המנגנון עובד.

אני כבר לא יכולה לשחזר את הבהלה.

את הבור שנפער, התסריטים שנכתבו ותוסרטו. הילדה שלי יתומה. הורי אלוהים ישמור.

כמה מהר המנגנון מעלים את מה שמפחיד מדי, כואב מדי, מאשים מדי.

חמסהחמסהחמסה וגם טפוטפוטפו ואהבה מיוחדת לחברה אחת באמריקה.

.

גילוי מוקדם מציל חיים

יכולתי למחוק. יכולתי לא לספר  סיפור קטן של פחדתי לרגע וזה התברר ככלום,

יכולתי לא להעלות את הפוסט הזה, אין בו הרבה,

אבל אם כשקראת אותו, הלב שלך נעצר לרגע מבהלה, אז הוא עשה את שלו,

סרטן זה מפחיד גברת, גם אם את רק בת שלושים או ארבעים,

אז או שעברה שנה, או שזו פעם ראשונה שלך,

או שאתה קורא ומעביר לזוגתך לקרוא,

הגיע זמן לצלצל ולקבוע תור.

אחיותי אתן ועכשיו אוקטובר 2012. לכו להבדק. היום.

.

חמש שנים ופרידה ממורה

.

זה דף הפתיחה באלבום הפרידה שכיתה ה' מכינה למורה שלהם מ.  –
המורה שלהם בחמש השנים הראשונות בבית הספר. א' עד ה'.
כתבתי אותו בשמם.
עכשיו אני מנסה לכתוב לה מכתב פרידה ממני. בשם עצמי.

——————————————————————————

מ. יקרה

אני האמא את המורָה –
מורָה, אמא. אמא, מורה. ציר יחסים מורכב.

יש ביחס הורֶה מורֶה, או אולי אֶם מורָה, בעיקר מורה ראשונ/ה אני חושבת, משהו מאד אמבוולנטי.

רצון גדול לאפשר למורה את המקום הראוי והמרכזי בלב הילד שלך, התלמיד שלה.

ורצון אינטואיטיבי, כמעט לוחמני, לשמר את מקומךְ הכמעט כל יכול וכל יודע בעיני הילד שלך .

למורה ראשונה יש כח מיתי. היא, בעיני תלמידיה, מושלמת. היא היפה, הטובה, היודעת, המחליטה,

המלמדת, המחמירה לעיתים, המפשרת, המבינה – היא ה מ ו ר ה – יד ימינו של אלוהים,

אם לא אלוהים בכבודה –

.

אני זוכרת מעט מאד משנות ילדותי, אבל המורה דליה, על תלתליה הבהירים,עיניה ובעיקר החיוך שלה

שעד היום יכול לחייך לי את הלב, צרובה בו. דליה ליוותה אותי בכיתות אלף ובית והסבירה לי שאף אחד

אף פעם לא יכול להגיד לי איך אני מרגישה ומה אני חושבת. רק אני.

תבורך נשמתה שזיהתה וחיזקה את הברור, ההכרחי והציר המרכזי של אישיותי עד היום.

.

אני זוכרת שחששתי מהעובדה שאת כל כך צעירה, שזו הכיתה הראשונה שאת מקבלת, שעכשיו סיימת

ללמוד. שאת נשואה טריה ואין לך ילדים. אני חושבת שרציתי מורה 'גדולה' שתלמד גם אותי, אולי, איך

להיות אמא של תלמידה של מורה.

גם העובדה שידעתי שאת מאמינה בחינוך וולדורף, בדרך האנטרופוסופית  ואנחנו ממש לא, הטרידה אותי .

שהרי הגענו אליכם משנים של שמחה גדולה ואמיתית אצל מריה מונטסורי  וחינוך ששמחנו בו מ א ד.

כמעט ההפך הגמור מחינוך וולדורף. יש בחינוך וולדורף – החינוך על פי תפישתו והטוויתו של רודולף שטיינר

רבדים רבים שעדיין לא מובנים לי, ואני חייבת להודות בבושת פנים מסויימת שמעבר לגבול מסויים גם

הפסקתי להעמיק מדי…. אבל בינתיים, כבר חמש שנים היא קמה והולכת לבית הספר שמחה, דלגנית, דקיקה,

קופצנית, פטפטנית עד בלי סוף, מתלוננת מעט, בדיוק כמו שצריך  – ומתוקה עד ליבת הלב שלי ובחזרה.

.

אני זוכרת את הביקור הראשון שלך אצלנו בבית,

כמעט חודש לפני תחילת שנת הלימודים. אוגוסט 2002

אין בי מילים ויכולת לתאר לך את רמת ההתרגשות והשמחה שהילדה שלי נשאה בנפשה בימי טרום  בית ספר

ובעיקר לפני ש"המורה שלי תבוא לבקר אותי בבית". המורה שלי. כמה התרגשות ותקווה וצפיה בשתי מילים:

המורה שלי.

אני לא זוכרת מי משתינו פתחה לך את הדלת. אני זוכרת שהתרגשתי קצת. ניקיתי וסדרתי את הבית, היה לי

חשוב שתרגישי חם ובטחון, שמחה ונעימות, או בקיצור ופולניות: שתתרשמי לטובה :) …אני זוכרת שלולו

נבחה כמו שרק לולו יודעת לנבוח, אני זוכרת את העינים של איה מביטות בך ואת החיוך שלך.

.

עברו חמש שנים. ואת עדיין מחייכת בבוקר.

התחלת איתם בפיות ומלאכים והרבה טיולים בירוק כל יום, וריצת בוקר, וציורים בצבעי מים, וכתיבה

בבלוקים של צבע, ועד היום הם כותבים על דף חסר שורות ומקשטים וממסגרים כל עמוד,

ואני תוהה לא מעט על חשיבות הסגנון.

האם הוא באמת חשוב? האם בסופו של זמן הוא מחלחל גם לתכנים?

הם מנגנים כולם, מופיעים כולם – כולל כל מורי בית הספר. הם יודעים לקרוא –

מה שעדיין נראה לחלק מאיתנו בגדר נס – בבית הספר שלנו יודעים לקרוא ממש, כמעט בסוף כיתה ב'

ולפעמים טיפ טיפה יותר מאוחר והסבלנות הבורגנית/השגית/הורית ככל  שמשתדלת להתעזר בסבלנות,

מתבלבלת ונשברת לפעמים. הם עומדים ביעדים שמשרד החינוך מעמיד לילדים בגילם.

והם גם יודעים אחרת, הילדים שלנו, אין ספק.

אני עדיין לא יודעת לשים את האצבע מה הם מקבלים שהוא אחר, אבל אני מתחילה להרגיש "את זה".

הם לא מדקלמים. הם מבינים.

היא מכירה את המיתולוגיה הצפונית על בוריה וקצת פחות את סיפורי התנ'כ בשלב זה, היא מתייחסת לאנשי

ואלי המיתולוגיה היוונית כחברי משפחה של ממש –

אם תבקשו יפה, היא באמת מסוגלת לצייר את עץ המשפחה שלהם. הערבית שלה ככה ככה. גם האנגלית.

רק הלימודים במסגרת פרטית משאירים אותה תואמת את הרגיל בבתי ספר.

הם סורגים מצויין, גם גרביים בחמש מסרגות :) –

למה זה טוב? אה…מוטוריקה עדינה, אורך רוח לסיום עבודה ממושכת, עמידה בלוח זמנים וכיף.

הם טוווים בנול, מגלפים בעץ, מחמרים חימר, מטפלים בבעלי חיים, מתעמלים באופן קבוע ושרים בכמה

קולות באופן די מקסים ומרשים.  החשבון ברמה טובה וקצת יותר, הם לא מכירים בכלל "חוברות" ומכינים

מעט מאד שיעורי בית  –

אפילו אנחנו, אביה ואני, הורים פחות פורמליים והשגיים מהרגיל, כבר שמחים לראות אותה מכינה  שעורי בית

פעמיים בשבוע מי היה מאמין. הם זורקים דיסקוס ומטילים כידון בתקופת יוון העתיקה.

לעולם לא מרימים יד, מכינים הרבה עבודות אומנות התואמות את נושא הלימוד שלהם.

יכולת הציור שלהם, באופן גורף מרשימה ביותר.

הם מודים לבורא עולם, חסר מיקום גיאוגרפי או דתי על יצירתו המופלאה – היקום ומה שבו, כל בוקר.

יש ברכה שכולם אומרים וברכה/תפילה/שיר אישי שכל אחד מקבל בתחילת השנה, כל שנה,

ממורתו שבחרה לו באופן מאד מאד אישי, מותאם לו, והוא אומר בקול מול הכיתה פעם בשבוע,

ביום שבו נולד.

הם רואים פחות טלוויזיה מהממוצע הארצי, אני חושבת, או לפחות מקווה, אוהבים כדורגל בדיוק באותה

מידה, והם ילדים שגדלים באופן ברור וגורף עם הרבה מאד אהבה ותשומת לב גם בתוך כותלי בית ספרם.

.

היו ביננו עניינים כמובן, בינך וביני. דיונים, כעסים, שיחות לתוך הלילה, רגעים שחשבת שאני מגזימה,

שאני אמפטית מדי, מגדילה הכל, ורגעים שחשבתי שאת ממש לא מבינה ועד שלא תהיי אמא ……

חשבתי שהמסך שיורד לך על העינים לפעמים, מולי, נובע מרודולף, לא ממך, ואם אני אסביר לך עוד קצת,

תביני. והיה צורך גדול שלך להסביר לי, ויתכן שבצדק לפעמים, שהילדה שלי היא אחת מתוך שלושים שלך,

ושלא כל הילדים בעולם גדלים כבת בכורה, יחידה, ממשפחה מפורקת ומה עם ק צ ת קצת פרופורציה…

ועניתי שזה לא רלוונטי בעיני כמה ילדים יש לך בכיתה, שמבחינתי ברגע הנתון הזה, שהיא מולך, עם צורך

מסויים וחשוב באמת – את אמורה להביט עליה ועל כולה בלי קשר לכיתה.

כאילו אין עוד ילדים – וגם על האחרים כמובן באותו אופן ברגעים שלהם.

אני זוכרת איך בסוף הפגישה הראשונה שלנו בקשתי ממך לכרות איתי ברית.

אני בטוחה שניראתי לך מוזרה מעט. דרמטית. רגשנית. אבל דברתי לך איזו ברית אני מבקשת לכרות –

ברית בין שתי נשים שבשנים הקרובות הולכות להוות שני צירים חשובים ביותר לשלוות נפשה, חינוכה,

בטחונה, אושרה וגדילתה הטובה של ילדה אחת. הילדה שלי. וחייכת אלי וכרתת איתי ברית.

.

הגזמתי? אולי.

אבל

מקצוע 'קדושי' מעט הוא בעיני מקצוע ההוראה,

וכמה שהוא נראה לי כמעט בלתי אפשרי לבצוע בצורה אופטימלית,

הציפיות שלי ממי שבחר בדרך הזו הן עצומות. ממש עצומות.

חמש שנים. ראשונות לשתינו. דיאלוג ארוך ומלמד, את שתינו אני חושבת.

ואת ניפגעת וכעסת לפעמים וגם אני, בטח גם אני.

א ב ל

אי אפשר שלא לראות את הדרך שעשית. באמת.

מכמעט נערה, קול עדין וחלש, נימת דיבור שנעה בין בטחון פנימי באמונותיך לחוסר בטחון מול כנופיית

הורים דעתנית ומעורבת, שגם מרגישה, בצדק מסויים, שבבית ספר פרטי, שעולה ככה וככה (המון)

שקלים לחודש, מותר לנו, אולי קצת יותר מהרגיל, להביע את דעתנו, על הכל. כולל הכל.

ברובנו לא היינו שותפים מלאים ומודעים לדעותיך ודרכך שהיא דרך בית הספר יש להדגיש, וברובנו הגדול

היינו מבוגרים ממך, מבוססים מהרבה בחינות, לא נמצאים בתחילת דרכנו וכולנו כבר היינו הורים.

אני אומרת לך, באהבה, שאני עדיין משוכנעת שכנוע עמוק שמורה שחווה הורות מרוויח,

מעבר לחייו הפרטיים כמובן, צבע נוסף ועמוק בליבו ונפשו.

צבע וגוון היכול להוסיף ולהעשיר ולהייטיב אותו כמורה ומחנך.

בטח שאפשר בלי, איזו שאלה, אבל לדעתי, עדיף, עדיף עם, בהרבה.

ובטח נבדוק את התיאוריה הזו עליך, הלכה למעשה, לא? :)


והסתכלתי עליך בשבוע שעבר. באספת ההורים האחרונה שלנו.

אשה. אשה צעירה וחזקה. עדיין קול שקט, אבל הזקיפות הפנימית, הבטחון בדרכך, ההבנה שלך את המקצוע

שלך כפי שאת מאמינה בו, את יודעת שאני לא מסכימה ודי מתנגדת ללא מעט דברים בחינוך וולדורף.

אני עדיין חושבת שהסגנון הרך מטעה ויש הרבה – אולי מדי – נוקשות בחינוך הזה, פרוסיות מסויימת ולפעמים

אפילו העדפת הכלל על פני הפרט. לא על 'חשבון' הפרט, אבל קודם לו לפעמים.

הכיתה כגוף, קודמת בהרבה מקרים למצוקת האחד והדבר עומד בניגוד גמור לאיך אני חושבת שילד צריך/חייב

לגדול וגם מעורר ובצדק, הרבה זעם לעיתים. ויש ילדים שמשלמים מחיר לא פשוט ולפעמים ממש כואב על

הדרך הקולקטיבית הזו. אבל זהו בית הספר, זו דרכו וזו דרכך ועל כל הורה האחריות האישית האם להצטרף

לבית הספר ולרוח חינוכו או לאו.

לַך בכל מקרה, אמונה גדולה בדרך הזו והפנמה מלאה של המקום שלך מול הילדים שלנו, מולנו ומול עצמך

וזה מרחיב לב לראות אותך מתעצמת ומאמירה.

.

באסיפה הורים הזו ואחריה התבוננתי גם בעצמי.

בדרך שעשיתי מולך, מול עצמי, בחמש שנים האחרונות.

ונזכרתי בבוקר סתווי אחד, הרבה שנים לאחור, כשהילדה שלי התלבשה בכוחות עצמה, והגיעה אלי, זקופה,

בארשת פנים חגיגית ורצינית להראות לי את עצמה ואת מה שהיא לובשת.

אני אדם מאד מונוטוני בצבעי ארונו: שחור, אפור, בג', לבן, ג'ינס, ובארועים ממש צבעוניים…מעט אדום.

והיא הגיעה כמו…כמו אבא שלה ביום צבעוני ופרוע במיוחד. דום שתיקה.

לפעמים מגיעים רגעים מכוננים. שאתה יודע בודאות שמה שיקרה עכשיו קובע.

והחלטתי אז, בהרף עין, לשחרר. אני זוכרת תחושה כמעט פיזית של ניתוק, הרפיה מאחיזה, let go.

החוט ניתק. שתלבש מה שהיא רוצה. שתלמד. שתחווה. שתגדל. שתקבע לעצמה.

ובקשר לטעם הזה בבגדים….יגיע זמני ללמד ולהטוות טעם, לא דחוף :)

כך הרגשתי מולך ומול הילדה שלי.

הבנתי שאלה חייה. שאת המורה הראשונה שלה.

שהדברים שאני חושבת ומרגישה ואתלבט וארגיש מולך לא שייכים לה. לא מעניינה.

שהחוויה שלה מולך היא שלה ושלך בלבד. שאני רק יכולה להשגיח עליה (ומעט עליך..בכל זאת :)

מרחוק ולהניח לכן לחיות וללמוד את הקשר המורכב והמשמח הזה של מורה ותלמידה,

את האהבה שלכן לבד, ורק במקרים ממש חריגים, להתערב.

ואני חושבת שהצלחתי. אני רואה אתכן.

אני רואה כמה היא אוהבת אותך. קשורה אליך.

כמה למרות שבחודשים האחרונים מתוך בדיקת הגבולות החדשה הזו, הגיל החדש הזה, היא מלחששת

פה ושם משפטים – מה היא חושבת לה המ. המעצבנת הזאת….היא רוטנת….וברגעים אחרים בימים

האלה, היא מתחילה להבין ולהפנים ולהתעצב. ואני מסבירה לה שכן.

שחמש שנים הן המון המון זמן ושהגיע הזמן –

ושזה נכון שלא תהיי שם כל יום ולא תהיי המורה שלהם בכיתה וו'…

אבל….וככה וככה אני ממשיכה לחזק ולנחם.

ואני רואה את שתיכן.

אני רואה אותך רואה אותה באמת. כמעט בלי קבעונות.

מזהה את הגדילה שלה, פוסעת איתה את נפתולי הטרום – עשרה המצחיק והמעט חצוף שלה,מקבלת

בצחוק גדול את נסיונות הזלזול שלה בכל מה שנראה ומריח כמו ממסד, בית ספר, מורה…תכף יגיע

התור של אמא אבא. את מחקה את טון הדיבור שלה וצוחקת כל כך כמה היא מקסימה ושובת לב,

ואני מסכימה כמובן, ואת מדברת איתי עליה ואני מרגישה כמה את מכירה אותה,מזהה את הנשמה

המדוייקת שבה ואוהבת אותה, וזה מ. יקירתי מכל השנים שעברו ויעברו, זה מה שישאר.

האהבה הזו.

תבורכי.

.

הפלסטיק שמספר עלינו הכל לאח הגדול

.

.

בשלבי ההכנות שלי לתכנן, להתייעץ ולהחליט סוף סוף אם לעלות את הבלוג הזה, או שלא, עלו לא

מעט שאלות,  ונסיונות משונים ומסוקרנים שלי להגדרה עצמית, למציאת דרכים למצֵב סוג של

"תעודת זהות" חיצונית. כמעט אובייקטיבית לקוראים העתידיים של הבלוג. שלי.

וככה מצאתי את עצמי פורשת על שולחן האוכל את כ ל כרטיסי הפלסטיק שלי.

לא רק אלה הנשלפים בסופר, מול הכספומט ושאר מטלות יומיומיות, אלא גם את אלה הדחוסים דרך

קבע  בתאים צפופים ביומן העור השחור שלי, בארנק, במגירה בבית.

התוצאה הפתיעה אותי. בעיקר ברמת הדיוק, השיקוף שלי  ובכמות האינפורמציה הנחשפת לעולם דרך

המלבנים המנוליינים האלה. לאו דווקא אינפורמציה יבשה ובירוקרטית, לא רק פרטים ממשלתיים,

אלא דווקא הפרטים האישיים, כאלה המסָפְּרים על האדם המחזיק בהם הפתיעו, והרתיעו.

.

נ ס י ו ן

.

הנה אני – בסדר אלפביתי – ארוזה בפלסטיק  –

המודגשים נוספו/חודשו ב2008 והיום, אוקטובר 2010

  • אדי – קידום השתלות בישראל
  • אל על – הנוסע המתמיד
  • ביי אנד בונוס
  • בי וול – איכילוב
  • בלוק באסטר- לא רלוונטי
  • דיינרס פלטיניום
  • דומו – וי איי פי
  • דלתא – ויאייפי
  • האגודה להגנת הטבע – מינוי משפחתי- כבר לא
  • האקדמיה הישראלית לקולנע וטלוויזיה – 2007/8/9/10
  • הום סנטר – מורשה מועדון
  • המוסד לביטוח לאומי
  • התנועה למען איכות השלטון בישראל
  • ויזה זהב
  • יו – דיינרס קלאב זהב
  • לייףסטייל – סופרפארם
  • לילך – האגודה למען הזכות למות בכבוד
  • ללין -ויאייפי
  • מעריב – גולד דיינר
  • מפעל הפיס – תוכנית המינויים
  • מ.א.ק
  • נעלי עמנואל – לקוח מועדף
  • סופר קארד
  • סלקום – כרטיס הטבות
  • סינמטק תלאביב – חידוש
  • פיטנס – מכון כושר – לקוחה עצלה- כבר לא
  • צומת ספרים
  • קניון שבעת הכוכבים – וי איי פי
  • רשיון נהיגה
  • שח"מ -איגוד שחקני מסך
  • שמונה – סלון פרטי לחברים
  • קופת חולים כללית – ביטוח מושלם
  • קפה הלל – מינוי
  • תולעת ספרים – מועדון חברים
  • תעודת זהות – מדינת ישראל
  • תעודת תושב – ת"א
  • כמה כרטיסי פלסטיק, תגיות עצמיות נוספים לנו עם הזמן, כל הזמן?
  • כמה הרבה מידע, וכח, אנחנו מאפשרים לארגונים וחברות לקבל עלינו מתוך נוחות?
  • כמה זה מיותר.

.


.

מתי זה קרה, מתי התהפך העולם? # בין קריירה לאמהות

.

מתי התהפך העולם?

ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה המגדל את ילדיו הקטנים בעצמו?

זה שעשה החלטה לשנות את חייו ביום שהפך להורה ?

זה המרגיש בהורותו נוח ופשוט ?

שגם אם קשה, זה בסדר.

מתי התהפך העולם? מתי זה קרה?.

לפני זמן פרסמתי את פוסט רשומון הסידורי יומולדת של הילדה שלי –
כשחזרתי לבלוג לראות מה קורה ומי ראיתי שנוצרה מהומה קטנה.
אחרי ברכות ומחמאות והזדהות אימהית התחיל דיון. קצת מהוסס. תוהה עם עצמו –
במרכזו עמדה הטענה/בדיקה העדינה והמהוססת שאולי אני מגזימה.
שרשימת ופירוט מה ואיך והיומולדת הייתה מוגזמת.
ניסיתי להבין. קראתי שוב ושוב –
האם מה שנראה להן כהגזמה פיננסית, הגזמה בכמה יומולדת אחדעשרה עלה לנו לדעתן? –
זה העניין של הכסף? כמובן שהעלות הייתה נמוכה בהרבה, אבל לא זו הנקודה –
ההגזמה ב'חגיגות'? –  או שהשפע הרגשי שלי הפריע?
האם השקעת האנרגיה, תשומת הלב והירידה לפרטים נראתה מוגזמת?
מה צרם? מה הפריע?
מצאתי עצמי כותבת ומוחקת, גם מילים שהיה בהן גוון מסויים של התנצלות –
ואז נעצרתי.

על מה אני מתנצלת?

וכאן מתחיל הפוסט הזה – בדיוק כאן: איך התהפך העולם –

מתי 'זה' קרה –

– ממתי הרמת הגבות מתבצעת דווקא כשהורים מחליטים לגדל ילד 'קצת כמו פעם'?

– ממתי התמהון עולה כשמניקים ילד שנה/שנה וחצי כמו שאין ספק שהכי טוב בשבילו?

– ממתי השאלה: אבל לא משעמם לך? נשאלת בתמהון אמיתי כשאת מספרת  שהילד שלך

עוד לא הולך ל'גן' כי הוא רק בן שנה ולא, אין לו מטפלת ?

– ממתי הרעיון שילד חוזר באחת בצהרים הבייתה ואוכל ארוחת צהרים בבית ניראת לאנשים

מוזרה "אין לכם מועדונית בגן"

– ממתי הרעיון שאם אתה עושה ילד, המשמעות היא כמעט בודאות שאתה צריך לוותר על דברים

רבים שחשובים לך, לשנות סדרי עדיפויות ולשים את עצמך לאו דווקא ראשון, מרגיש מופרך?

– מממתי כששאלו אותי מה אני עושה בשנים הראשונות, הייתי נשארת חסרת נשימה לרגע,

מהססת – מה להגיד? אני אמא, חדשה יחסית, בת זוג, אני גם שחקנית, כותבת ספרי ילדים, ועוד

אבל היי, עכשיו, וכנראה לתמיד, אני בעיקר אמא. קודם כח אמא. מגדלת את הבת שלי/שלנו.

– ממתי הריצות של אמא לסידורי יומולדת, תשומת לב לקטן שבפרטים, חיפוש נרחב אחרי

חצאית ורודה מעורר תחושת הגזמה ולא תחושת חיוך: וואו איזה כיף לילדה .

מתי זה קרה? מתי התהפך העולם?

כשעמדתי ב'אסותא' והאחות אמרה לי: התשובה חיובית, פסקתי לנשום.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא אותי נוהגת באלפא שלי בפקקים של אבן גבירול, מדליקה סיגריה –

אחת מ 20-30 יומיות לאורך כמעט עשרים שנה ויודעת בוודאות שברגע שאני מחנה את האוטו

ונכנסת הבייתה, אני מפסיקה לעשן. כי ככה זה. ברגע ההוא הבנתי, עדיין בלי להבין, את המילה

א ח ר י ו ת –

ככה פשוט. ברגע משנה חיים, קבלתי אחריות על קבוצת תאים מתחלקת ומתפתחת שבעוד

שמונה וחצי חודשים תהפך להיות הילד/ה שלי -ואני, מרגע זה אחראית עליו.

ומבחינתי מאותו רגע, לעשן סיגריה היה להזיק במודע לעובר שלי בדיוק כמו לחייך אליו בעגלה

ולנשוף עשן ישר לתוך פניו. ככה דמיינתי את הסיגריה.

עשנתי עוד כמה לאורך ההריון, בודאי, אבל בודדות.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3363657,00.html
מתי הופך העובר לאדם –

אהבתי אותה כבר אז? לא יודעת. היתה תחושה ערטילאית. הרבה רגש. הרבה שמחה.

התכוננות פנימית חסרת מילים. הייתה חתונה באמצע. טוב, סוג של חתונה – עברנו לבית חדש,

כינון כמובן,התגייסות פנימית ושמחה. מולה. אליה.

היא כבר הייתה היא ולא הוא – כבר היה לה את שמה וכבר הרגשתי את רגש ה'שמירה',

האחריות שלנו עליה. כשהיה רעש, כמו כולנו, ידיים גוננו על הבטן,

כשמישהו דחף אותי לא בכוונה, הידיים עטפו אותה. ככה הטבע רוצה. ככה הטבע עושה.

.

יש דברים שיודעים בלב. יש דברים שיודעים בתובנה. ויש דברים שפשוט יודעים.

אני ידעתי איזה אמא אני אהיה. תמיד ידעתי.

וברגע שראיתי אותה, מרימה אלי זוג עינים אפורות, עמוקות, יודעות הכל באותו הרף עין  –

רגע משנה חיים וגעגועי נצח לשניה ההיא.

כשנפגשנו. ברגע שהיא חיפשה אותי ומצאה, הכל היה ברור.

היא הילדה שלי. אני אמה.

ומחובתי ותפקידי ורצוני לשמור עליה. קודם כל.

ואחרכך להאכיל אותה, לגדל אותה, לחנך אותה ולעשות עבורה את הטוב ביותר.

את הטוב ביותר שאני מאמינה בו. את הטוב ביותר שאני יכולה. ועוד לא אמרנו כלום על אהבה.

.

מילת המפתח שלי בהתייחסות שלי אל הבת שלי הפרטית ולילדים בכלל היא ילְדוּת.

התחושה הבסיסית שמכתיבה לי הרבה מהתנהגותי ומההחלטות שלי מולם היא –

שיש המון שנים להיות אדם מבוגר וכל כך מעט שנים להיות ילד קטן.

כל כך הרבה חובות, חשבונות, משימות, לוחות זמנים, אנשים להתחשב בהם, ויתורים, עבודות,

התפשרויות, התחשבויות, דאגות מחכות לכולנו כאנשים מבוגרים, שאת השנים הראשונות,

אפשר,ל ד ע ת י, ורצוי להעביר בשמחה, משחק, לימוד וחוסר דאגה.

אני אדם שמאמין ונשען בבטחון גדול על ברכי הפסיכולוגיה, מאמינה באמונה שלמה ואמיתית

שכל מה שקורה עשוי להשפיע על האדם הצעיר הזה שהבאתי לחיים

ואני מגדלת ומחנכת ומשפיעה על שארית חייו.

אני ואביה כמובן.

והעכשיו –  אי אפשר להגזים בחשיבותו. השנים האלה, שנות הינקות והילדות הן גורליות.

ואנחנו, א נ ח נ ו, אחראים עליהן. על השנים המעצבות את שארית חייו/ה. הוריו. הוריה.

וכך. מתוך ההרגשה הזו התחלתי את מסע ההורות שלי. האמהות שלי.

מתוך רגש אחריות חסר גבולות בעוצמתו וגודלו.

ויתורים? הפסדים? שינוי סדר עדיפויות? החלטות גורליות להחליט? רגעי אמת מפחידים בחדותם .

כן או לא? לקחת או לוותר?

מפחידים כי יש בהחלטות האלה לעיתים חשיבות עצומה של איכות חיים,

דברים שאפשר או אפשר שלא יהיו, העדרות או שלא לימים ארוכים מהבית.

הייתי בת ארבעים וקצת. אחרי הרבה שנים של עשיה, כזו או אחרת –

וכדי לקצר, הנה אני מציגה את עצמי כשנכנסתי ל'רשימות' –

ועכשיו, עם בן זוג אהוב ותינוקת יכולתי ורציתי להכנס הבייתה.

לא היה שם, בחוץ, כלום יותר מעניין, מרתק, משמח ומקסים מהמשפחה שלי.

והחוץ המשיך להיות ולחיות, ואפילו העמיד לא מעט פיתויים.

.

ערוץ 2 נפתח בשנים ההן. אבא שלה הגיע למרחב שלו, לי היה חלון הזדמנויות קטן –

הייתי  בת ארבעים וקצת, הייתי דוגמנית הרבה שנים – עובדה שלא תמיד עובדת לטובתך

כשאת רוצה להשתמש בעוד אפשרויות ביטוי או כשרון שאת מאמינה שיש בך,

ולשמחתך, יש כמה אנשים שחושבים כך.

שחקנית קולנע היא עדיין ההגדרה הראשונה שלי מול עצמי. אהבה גדולה, אולי הכי גדולה.

אבל סרט פה ושם לא מספק ולא מספיק. לא מבחינה כלכלית ובודאי שלא מבחינת הצורך והרצון לעשות.

והנה נפתח חלון חדש, ערוץ 2.

והחלון/ צוהר/אשנב הזדמנויות שנפתח לי היה אמיתי  והיה שם.

היה ברור שכדי להניח רגל במקום החדש הזה, בזמן ההוא, כשהכל היה חדש, מרגש וממציא את

עצמו, היה צריך, מי שרצה, להשקיע הרבה יותר מלהגיד שלום יפה וחייכני לדן שילון  במסיבות

של 'רשת', או להגיע עם תינוקת חייכנית על הידיים להקלטת תוכנית של אבא.

צריך לזוז. לפעול. לעשות. וצריכה ליפול החלטה איך תגדל הילדה שלנו.

עם מטפלת? הנקה? ומה עם הפרנסה?ואיך תרגיש אמא שרגילה באופן כללי, להרויח את לחמה מגיל מאד צעיר?

רק אבא יפרנס? אפשר לחיות רק מהמשכורת של אבא? אפשר לחיות כמו שרוצים?

איפה נצטרך להצטמצם? אנחנו רוצים, מוכנים לרדת ברמת החיים, עם כל הכבוד לערוץ 2?

כל שותף תורם לשותפות את מה שהכי טוב ל'מוצר' כרגע?

וה'מוצר' הצטרך, לדעתנו וטעמנו, אמא. אמא צמודה.

וצריך היה לקחת החלטה ע כ ש י ו.

אי אפשר אחר כך, אי אפשר להגיד נחזיר לה מאוחר יותר, נפצה אותה כשתגדל כי עכשיו

יש את החיים בחוץ. וצריך לעשות מה שצריך לעשות.

ואם יש מפיק שמחכה לתשובה, או רעיון שצריך להתחיל לבדוק ולפתח אי אפשר אחרכך.

A man has to do what a man has to do

וזה נכון שהחיים בחוץ הם עכשיו, אבל גם החיים בבית הם עכשיו.

וחשבתי, חשבנו, שכשהזמן הנכון יגיע, כשיגיע הזמן לצאת שוב לחיים, בטח נדע.

וכשאומרים לחזור שוב לחיים, מתכוונים ברוב המקרים, לאמא שתחזור לחייה.

כי אבאים מתוקף עבודתם, אחריותם וחוסר יכולתם להניק, בת'כלס,

ממשיכים לחיות גם את החיים ה'הם', החיים ב'חוץ'.

גם כשזה לא מאד p c להגיד בקול רם. והוחלט. בלי הרבה מילים ודיונים. אבל הוחלט.

הילדה שלנו תגדל כמה רחוק שיכולנו לדעת ולהבין מה זה ואיך זה לגדל תינוקת, כמו שהוריה חושבים שנכון.

בבית. עם אמא ואבא ואבא ואמא.

הכי קרוב שאפשר. וכשיגיע זמנה להכנס למסגרת של משפחתון/גן/גנון, כבר נדע.

.

לאן הן ממהרות רגע אחרי שנולד להן תינוק, לאן? ולמה?

למה צריך חודשיים שלושה אחרי לידה להכנס לג'ינס ההוא ולחזור לעבוד בימי צילום ארוכים,

שעות של מדידות בגדים,חזרות ומה לא. (לא שאני נגד הג'ינס ההוא חלילה).

ויש גם נשים/אמהות שלא עובדות ב'תעשיה' וגם משתעממות עם התינוק בבית וחוזרות לעבודה,

ויש את האמהות שלא רוצות לחזור לעבודה אחרי חודשיים, שרוצות להשאר בבית ולהיות עם

התינוק/ת שלהן שנה/ שנה וקצת – ורק אחרכך לחזור ל"חיים" –

וחוקי העבודה והמדינה שהגיע הזמן שאיזו/ה חבר/ת כנסת ת/יפעל ות/יזום להאריך, ובהרבה,

את חופשת הלידה שהמדינה מאפשרת למשפחה לקחת –

או אחד המצבים הכי שכיחים בחישובי איך לגדל את הילד שלנו, המצב הפיננסי בתא המשפחתי שלא מאפשר

חופשה מעוד משכורת – על אלה,ההורים שרוצים ולא יכולים להעניק לילד שלהם את השנים הראשונות כמו שהם

מאמינים ורוצים, על אלה הלב נכמר.

ועל מה טוב לתינוקות אין ספק וכמעט אין ויכוח –

הויכוח הוא על האם טובת ילדך קודמת לטובתך?

האם עובדה שהוא יהיה עם מטפלת מגיל ארבעה חודשים, עם בקבוק סימילק או מטרנה מזיקה לו?

ברור שהיא לא מזיקה לו.

האם זו האפשרות הטובה ביותר? ברור שזו לא האפשרות הכי טובה בשבילו.

ואין מילים יפות או p/c או עדינות יותר להגיד את האמת.

.

התחושה היא שההריון והלידה לא מופנמים ברמה האמיתית של השינוי.

של המחוייבות. של הבנה שהחיים שהיו הם לא החיים שיהיו. לעולם לא.

לא בגלל שצריך בייבי סיטר כיוצאים מהבית. לא בגלל שצריך להתעורר בלילה –

לא בגלל שעדיף שיהיו בבית מגבונים ובמבה במקום רדבול וסמים.

לא בגלל המאות/אלפי סידורים שצריך לסדר כל הזמן כדי שהחיים יהיו –

אלא בגלל שברגע שעשית ילד – אתה מחוייב לקחת עליו אחריות.

לא רק על האוכל. לא רק על החיסונים והמשקל. לא רק על הסוודר והצעצועים.

לא רק על כל הדברים הטכניים שגידול ילד דורש, אלא על החיים שהוא חי.

על מי מלטף אותו ומנחם אותו כשהוא נופל. ומי באמת מתבונן בו כדי לראות מה המצב רוח שלו.

על הבטחון בעולם שהוא רוכש לעצמו (או שלא) ו על זמן שהוא פשוט נמצא לידך ואתה לידו.

חיים קוראים לזה. והחיים…..? החיים הם עכשיו. חד פעמיים. אין אחר כך.

ואם אפשר, עדיף.

מה יש שם בחוץ? מה יש שם בחוץ שמעניין או מרתק או משמח יותר?

מה היה יותר מעניין מלראות איך היא מבינה שזו היא במראה?

מה היה יותר מענג מלראות אותה מוארת משמחה כשנכנסתי לחדרה בבוקר?

מה היה יותר משמח מלראות אותה, שנינו, צועדת את שני צעדיה הראשונים על השטיח?

או מגלה איזה טעם היא אוהבת ומה גורם לה לאיכססס ענק?

או מגרגרת לשמיים, מגלה איך הולכים או מציירים או מפחדת מגלי הים?

אני יודעת שהרבה אנשים מגיבים בעוצמה רגשית מאד גבוהה לדברים האלה, וכועסים. מאד.

אני מכירה (די מקרוב) את התיאוריה שאומרת : הורה מאושר שווה ילד מאושר.

הורה/אמא מתוסכל ומשועמם ועצבני שווה ילד שמושפע מהתחושות האלה וזה בטח נכון –

ויש אנשים שמשעמם להם להיות שנה בבית וזה לא עושה אותם הורים פחות מסורים.

אבל אנחנו שהולכים לפסיכולוגים, סדנאות, בתי ספר להורים, קונים וקוראים ספרי לימוד איך להתמודד ולהיות

הורים טובים יותר, מודעים יותר, שוכחים את הדבר הכי בסיסי ופשוט. פשוט להיות לידם. לגדל אותם. לחיות.

בוודאי בשנותיהם הראשונות.

טוב, לא כל הזמן. אין כאן דיבור על שיטת הרצף וכו' אבל הרבה זמן. הרבה שעות ערות.

.

הכל היה חדש. הייתה הבנה אינטואיטיבית שזה זמן חדש וצריך ללמוד ולהתרגל, וכן, כואב. עיף. גדוש. חדש.

כולם לומדים. לוקח שבועיים/שלושה/ארבעה. וללמוד לחתל, ואמבטיה (אבא!), ושינה, ומה זה ה'קוליק' הזה,

וכן מי ענבים ולא, ומי זוכר עכשיו מה היה אז….

והחיים ממשיכים וקשה וחדש ולומדים.

ומי שצריך להתרגל הכי הרבה זו דווקא התינוק/ת.

הם צריכים להתרגל ולהסתגל להכל. הכל חדש להם. כל אור, כל קול, כל טעם.

אפילו הגוף שלהם צריך להסתגל. אז השתדלתי להביא אליה את החיים החדשים בעדינות בימים ובשבועות

והחודשים הראשונים. בהדרגה. לא להתנפל על החושים שלה במסות גדולות. הכל כל כך חדש.

"את מפנקת אותה". "היא תתרגל". "החיים לא כל כך עדינים ומתחשבים". "היא עושה מניפולציות" .

איזה מניפולציות בדיוק יכולה לעשות תינוקת בת חודש רציתי לדעת.

הנקתי עד שהיא הייתה בת שנה וקצת. היה קשה בהתחלה? כן. so?

"למה את מניקה? לא תוכלי ללכת לשום מקום". "תהיי מרותקת אליה" –

לאן בדיוק רציתי ללכת עם תינוקת חדשה בבית?

"היא צריכה להתחשל. החיים יותר מסובכים" – "תרגילי אותה מעכשיו" –

וחשבתי אז ואני חושבת גם היום שיש זמן להתחשל. ללמוד. להתחזק. להתמודד.

אבל לא בגיל שנתיים ושלוש וארבע.

וכמה שבבסיס יותר רגוע ושקט ויציב ובטוח כוחותיה הרגשיים להכיל את החיים ה'בוגרים' יהיו חזקים יותר.

.

לְמָה היא תתרגל שאלתי אותם. את אלה שהעירו ש"היא תתרגל"?

לזה שכשאת קוראת לאמא/אבא שלך בבכי או בקול או במילים הם באים מיד? יופי מותק. תתרגלי.

איך בגיל חודשיים או חצי שנה או אפילו שנתיים תבני אמון רגשי בהורים שלך?

איך תדעי שהם כל הזמן, כל הזמן שם, שומרים עליך, אם לא תווכחי שזו אמת?

איך תגדלי להיות אדם ששמח באנשים, שמאמין שאנשים מבוגרים מגינים עליך אם הנסיון שלך מול המבוגרים

שאת מכירה לא כזה? יגיע הזמן להבין, להזהר ולהכיל גם מידע שונה על אנשים מבוגרים. בטח יגיע.

אבל קודם תגדלי קצת.

היא לעולם לא עשתה סימן שהיא צריכה אותנו ולא נענתה מהר ככל שנית,

בלי להפיל את הקפה מהיד או דברים מסוג זה אבל מהר ככל שניתן.

מפונקת? היא לא מפונקת.

היא ילדה שגדלה בתחושה שהוריה מקשיבים לה, קשובים לה, ומכבדים אותה.

קולה נחשב. דעתה נחשבת. טעמה נחשב. אבל לא קובע. בהחלט לא קובע.

אנחנו בהחלט מחליטים עליה  :-)  –

העובדה שהיא קטנה, מעולם לא היוותה סיבה לשכוח שזכותה להיות בעלת דעה, טעם, רצון, כשרונות ונטיות

משל עצמה – כל זמן שלא תהפך לגזענית, פאשיסטית וערלת לב :)

והיו רגעים קשים. וימים קשים. ואחרי צהרים בגני שעשועים שהרגשתי את תאי הi q האחרונים שלי מחליקים

עלהמגלשה ונעלמים לנצח ותהיתי אם אני מסוגלת לשבת בארוחת ערב עם אנשים מבוגרים ולנהל שיחה בלי

להגיד 'איה' , לא הצלחתי.

וראיתי איך הרצון שלי לכתוב ממשיך להתנמנם, והגוונים בשער יכלו לחכות עוד חודשיים שלא נדבר על אלה

ברגליים, והגעגוע לדבר הזה שנקרא לבד וחופש, ולזכור איך פעם כל האופציות היו פתוחות וכרגע, כשהילדה

שלי בת חודש, שנה, שנתיים וחמש …הרבה מהן סגורות, וכנראה לתמיד.

אבל – גם הגיל סוגר אופציות. גם הזוגיות. גם הורים מזדקנים. גם חובת ההשתכרות.

מגיע שלב שהחיים עצמם מתחילים לסגור אופציות באותו דיוק שפעם הם פתחו ופרשו אותן לפנינו.

צריך להבין. להכיל. לוותר. וזה מאד קשה.

.

איך אני אסביר שאני לא כותבת ושופטת, למרות שהמילים שלי עשויות להקרא כך?

שהדברים הרגישו ועדיין מרגישים לי כל כך ברורים שקשה לי – מודה – להבין איך אפשר אחרת.

רק על עצמי וכו…

.

ובכל זאת,

איך העולם מתהפך –

פנאי נפשי ורגשי הוא משאב חיוני וטבעי כשאתה אוהב מישהו.

ואיך התהפך העולם –

ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה ה"ישן" –

זה המוותר על דברים בחייו "תמורת" הורותו, בטח מוותר –

ומתגעגע,  בטח מתגעגע/ת אל עצמו ואל חייו הקודמים, החופשיים,הספונטניים, אלה עם הבילויים, הטיסות,

ארוחות הערב במסעדה, הקפיצה לשעה לאיזה דרינק, הצצה במוזיאון בלי להביט בשעון –

בטח מתגעגע. אבל לא ממורמר/ת ומתחשבנ/ת על ויתורי –

ויתור על דברים רגשיים לא פחות מחומריים הוא לא ויתור קל יותר ולעיתים קשה הרבה יותר.

אבל אם עשית ילד קח/י עליו אחריות.

אחריות מקיפה.

אני אמא אחראית. אחראית כמיטב יכולתי + מיטב יכולתו של אביה על בטחונה, שלוותה, חוסנה הרגשי

וילדותה של הבת שלי. ככה הייתי תמיד. מהרגע שהיא נולדה.ואני שלמה עם ההחלטה שלי.

החלטה שעלתה לי הרבה. גם בבחירות קריירה שעשיתי, בוודאי בתכלס של החיים,  במציאות הפיננסית,

בהחלטה לא להכניס לחייה גבר שאני לא יודעת בודאות שהוא כאן לאורך זמן, מה שמסבך לא מעט את מדיניות

הדייטינג שלי :), במקום שבו עומדת הקריירה שלי היום, באוטו בו אני נוהגת, ברמת החיים שלי, באנרגית כתיבה

והעשיה שלי ש'נגנבת' לעתים למחוזות אחרים, ולעתים מרימה ראש ודורשת את שלה :) –

אבל ככה בחרתי.

.

האם העובדה שהורים אחרים מגדלים את ילדיהם בדרכים אחרות, מחייבת אותי להתבונן שוב בהחלטות שלי? –

המשכתי לכתוב לאמא שתקפה אותי שאני מבטלת את עצמי ואת חיי בהורות שלי – שאת חושבת שאת מקנאה

בשפע שלדעתך יש לילדה שלי. בעיקר הרגשי. ואני שואלת למה לא – למה לא הרבה?

ואם נחזור ליומולדת שהתחילה את הדיון כאן:

למה לא סרט חדש?  למה לא קורנפלקס לחברה שלה שאני מכירה ויודעת שאת זה שיש לנו היא לא אוהבת?

בגלל ששכחתי והצטרכתי לקפוץ שוב לסופר?  שווה לי.

למה גם מסיבה וגם שתי חברות אחרכך יבואו אלינו לישון, למה לא?  למה מסיבת הפתעה? למה לא?

מה להגיד להן? שאני לא מסכימה? כי יהיה באלאגן ורעש שעתיים?

כי השטיח יראה כמו אנ'לא יודעת מה? קטן עלי. שווה לי.

וחצאית ורודה חדשה ליומולדת? בטח ובשמחה גם אם אני אעבור בשלוש חנויות עד שאמצא.

את חושבת שהסרט הכי חדש הוא עניין?

שאני לא יודעת שאם הייתי שמה בדיוידי 'מרי פופינס'  בפעם ה100  ופופקורן הן לא היו מתכרבלות  באושר,

זוללות ומצחקקות כמו שרק ילדות בנות אחת עשרה יודעות?  לא. זה לא בגלל שהוא הסרט הכי חדש,

זה בגלל שרציתי לשמח אותה. מה קורה? רציתי לשמח את הילדה שלי.

איזה משפט פשוט.

אז איך אני שוב עומדת כאן וסוג של מתנצלת?

.

האם אני זוכרת שיש אנשים/נשים שבוחרים אחרת? בוודאי.

האם אני זוכרת שיש אנשים שהיו רוצים ולא יכולים להרשות לעצמם?  כן!!

אם אני מכבדת את דרכם ודעתם? בטח.

האם אני מצפה מהם לכבד את דרכי? כן.

האם אני מרגישה שאני ובתי ואביה ברי מזל שהתאפשר לנו ככה?  כן. כל הזמן.

א ב ל

אני לא מוכנה לעמוד ולו לשניה בעמדת התגוננות על השפע הרגשי שיש לי עבור הילדה שלי.

והסבלנות. והיכולת להקשיב לה ברצינות.

היא מעניינת אותי.

לראות אותה גדלה ומבינה ומפתחת חוש הומור וציניות ומנסה לבדוק אם אפשר לקרוא תגר על אמא

(אפשר. בעדינות) ולומדת ואוהבת. היא מעניינת אותי הבת שלי. באמת מעניינת אותי.

ואני מכילה אותה ואת האהבה העצומה שלי אליה. והיכולת לאהוב זה מה שיש לי,  ושפע, הרבה שפע –

הלוואי שיהיה לי תמיד לכל אהובי.

האם כשילדתי אותה הפסקתי להיות 'אני'? לא.

האם כשילדתי אותה חיי התהפכו ולעולם לא יהיו כשהיו? כן.

ואני מקווה שאני אצליח סוףסוף לסיים את הספר הזה שאני עמלה עליו כל כך הרבה ואני מקווה להתייצב

מבחינת יכולת הפרנסה הקבועה והיציבה שלי סוף סוף (למרות שאני מבינה שאין הרבה סיכוי שזה יקרה:)

ואני מקווה לפגוש אהבה טובה ומרגשת שתעשה טוב לי ולחיי ואני חיה את חיי הטובים.

והצרכים שלי לחיות את חיי קיימים, והיצרים האישיותיים שלי והדחפים היצירתיים,

והצורך לבעוט לפעמים ולהרגיש את החופש והפראות וההרפתקנות שהיוו את חיי הקודמים קיים

וגם הגעגועים לפעמים, בטח ותמיד יהיו –

והחיים, בוודאי במשפחה דו-בנותית מורכבים ומלאי מגבלות וסידורים והתפתלויות –

אבל הסדר עדיפויות ברור וחד משמעי –

קודם כל לפני הכל יש לי ילדה. אני אמא שלה.

וזה. באופן מוחלט, חסר פשרות ומשמח כל כך הדבר הכי חשוב.

האחריות הכי גדולה.

אחריות אמיתית. על ילדותה של הילדה שלי.

ילדותה החד פעמית.

אין take 2 – אין הזדמנות שניה.

החיים זה עכשיו. הילדות שלה היא עכשיו.

ובעיקר –

האהבה הכי גדולה.

אפילו יותר ממני.

אז מתי זה קרה? מתי העולם התהפך?

.

פתח סוגריים –  כל זה, כל המילים והלבטים וההחלטות –
ואני מכירה הורים ואמהות והורים ומשפחות שחיים ומגדלים את הילדים שלהם
באופן הפוך ומנוגד לחלוטין אלי והכל טוב –
ואני מכירה ורואה הורים, אחרים מהורותי ככל שניתן, שדעותיהם, אמונתם, כורח
חייהם מובילים אותם עם לא פחות לבטים והתחבטויות להורות וגידול ילדים הפוך
משלי, והם וילדיהם לא פחות אהובים, מאושרים ושמחים בחייהם –
שזה הכי חשוב לא? –
אז לכי דעי. –  סגור סוגריים

.

ולאן כולן ממהרות – פוסט נוסף באותו עניין

.

ואני דווקא מחבבת אותה. את דנה ספקטור. איך יוצאים מזה ?

y n e t


העיתונאית דנה ספקטור לא מבינה מדוע א' קפאה, כהגדרתה,
ולא צעקה כשהנשיא קצב ביצע בה לכאורה את המעשים בהם הוא מואשם.
"מה עומד מאחורי הקיפאון הנשי המוזר הזה?" היא שואלת בתוכנית שתשודר הערב.
"כשחנוכייה מאוד כבדה נמצאת מאחור ואפשר להכות בנשיא,  יש משהו מוזר בטענה של
הבחורה הזאת שלא צרחה ולא השמיעה פיפס".
ספקטור ממאנת להאמין שכאשר "גבר לא אטרקטיבי בעליל, צהבהב שיניים, מתקיף אותך,
הוא הנשיא, יש בחוץ לפי אנשים שעוברים, זה אור יום והאישה לא צורחת".

" יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת
שלא צרחה ולא השמיעה פיפס
".

 

ואני דווקא מחבבת אותה, את הג'ינג'ית –

 

ופעם כשנפגשנו באיזה מכירה מוקדמת של משהו איפהשהו   היא אמרה לי מילים טובות עלי ואני

אמרתי לה עליה – שמחתי –   אני אוהבת, לרוב, את הטור שלה. כשראיתי פעמיים שלש את "בנות",

אני מאנשי yes – היא הייתה שנונה ומדליקה ודווקאית באופן גלוי.  גלי חברתי אוהבת אותה מאד.

היא קולית ואינטליגנטית ואני בעדה. ועכשיו זה.

"יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת שלא צרחה
ולא השמיעה פיפס
".

מה אני אמורה לעשות עכשיו?

הרי אם זו הייתה ענבל גבריאלי או אודטה או אני יודעת, נינט, הייתי משחיזה את האצבעות, מחדדת

את הלשון, מרשה למח שלי לעלות באש ומסבירה לאישה הנמהרת בלשונה ו/או הכל כך אטומה

הזו לא רק כמה נזק היא גורמת לאלפי/עשרות אלפי נשים במדינה ברגע אחד, לא רק כמה טיעונים

ולגיטימציה היא נותנת לגברים מטרידים וכופים עצמם ואונסים שיגידו: אז למה היא לא צעקה?

חשבתי שהיא נהנתה – או – אם היא הייתה אומרת, הייתי מפסיק.

ולראיה, עברה שעה/שעה וחצי, הציצו בטוקבקים ב ynet –  חצי מהם, או לפחות רבים 'מבינים'

את דנה ומסבירים שהיא צודקת. תגובה מספר שמונים ושתיים – ירון מהצפון כותב:  "דנה. יצאת

ענקית. צודקת, נמאס מהטרור הפמניסטי"-

הייתי שואלת אותה אם היא באמת מאמינה במה שהיא אמרה?

ואני יודעת שלא יתכן. ואני זוכרת במעומעם טור עדות אישית שלך על הטרדה/כפיה מינית שבו

העדת אחרת. ואני גם לא מאמינה שבמודע, לצורכי רייטינג לתכנית חדשה – רציתי, לא רצו אותי –

החלטת לעשות פרובוקציה. לא מתאים לך.

נסחפת בלהט הטיעון לא? המילים שטפו ולא עצרת, נכון?

אני מבינה למה התכוונה דנה ספקטור. אשה מצליחה, אינטליגנטית, חזקה, בטוחה בעצמה,

שיודעת נכון להיום שאין אפשרות שמשהו או מישהו יכול לכפות עליה את רצונו. לפחות

מבחינה מינית, שבכוחה להתנגד. היא מאמינה שאם חלילה יקרה, היא תושיט יד ותלחם.

היא תפתח את הפה ותצעק. היא לא תאפשר לגבר לתקוף אותה מינית ולהצליח.

זה לא יתכן בעולמה.

אני מבינה מה הייתה, אני חושבת, הכוונה של ספקטור – אני מבינה את ה" הלו….מישהו

מעיז לשים עליך יד….לגעת בך בלי שאת רוצה….מה זאת אומרת את שותקת,

מה זאת אומרת? אין לך פה? מיתרי קול?"

אני מבינה ובכל זאת….היא אומרת:  " יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת" –
" היא טוענת שהיא קפאה. פשוט קפאה" .

את מפקפקת בטענתה?  את מטילה ספק באמינותה?  את חושבת שהיא משקרת?

מה מוזר? איך מוזר? במה את מפקפקת ולמה? כי היא לא הגיבה כמו שנדמה לך,

מתוך החיים שלך, מתוקף היותך את,  כמו שאת מאמינה שהיית מגיבה.

כי בעיניך השיתוק, הכניעה הם לא אופציה.

good for you מותק –

אבל איך מרגישות עכשיו כל הנשים שלא הצליחו לצעוק ?

הנשים שהפחד שיתק אותן, שהאיומים ששמעו, הכאבים שסבלו, האימה הצליחה לשתק

את גופן ואת קולן. שבפעם היחידה ש'זה' קרה או לאורך החודשים והשנים ש'זה' קרה,

משטר טרור גברי  שהפחיד, וכפה עצמו, ואיים, והצליח לשתק, והצליח להצמית וניצח.

מה הן חושבות על עצמן עכשיו, בגללך?  איך הן מרגישות?

כשלון? תעוב עצמי? בוז עצמי?

העובדות הן שנשים לא תמיד מצליחות להדוף, להרחיק', ל'נַצֵח' גברים שמתקיפים אותן או

כופים עצמם עליהן. העובדות האלה לא הופכות את  הנשים האלה ל 'אשמות' בכלום.

גם לא בפסיביות. שום אשמה.

עכשיו הן שומעות מאשה חזקה, מצליחה, זוגית, קרייריסטית, יפה, מפורסמת, כזו שחייה

מצטיירים מרחוק, מהטלוויזיה והעתון כחיים נפלאים –

הן שומעות שלה, לה זה לא היה קורה ל ע ו ל ם. שהיא, היא לא הייתה  נותנת לזה לקרות בשקט.

אין מצב. היא הייתה עושה משהו. לא שוכבת שם בשקט. כנועה. כמו אשה ממאה אחרת.

נותנת לגבר כוחני, מגעיל ומאיים לעשות בה כרצונו. לא צועקת. לא מתגוננת. היא לא.

ואני מקווה, כל כך מקווה שאם אי פעם, חלילה, מישהו, גבר ינסה לכפות עלי שוב,

איזה סוג של קירבה פיזית שאני לא ארצה בה, בכח, באיומים או  באלימות,

אני אצליח לצעוק, לשבור, להלחם.

ואני מקווה בשבילך דנה, באמת,

שלעולם לא תצטרכי להעמיד במבחן המציאות את האמונה שלך בעצמך.

ל ע ו ל ם .

ואני דווקא מחבבת אותה. את דנה ספקטור. איך יוצאים מזה?

*  *  *

עדכון יום שלישי אחה'צ

"המתלוננות התנגדו מילולית ופיסית"
יום שלישי, 30 בינואר 2007, 17:56

טיוטת כתב האישום נגד קצב: בטיוטת כתב האישום מתוארים שני המקרים, של א' ממשרד
התיירות ושל א' מלשכת הנשיא. על פי הנטען בטיוטה, בשני המקרים נכנסו הנשים למשרדו
של קצב בעת שהיה שם. בזמן שהיו עם גבן אליו נצמד אליהן קצב, ליטף אותן ותפס אותן.
לאחר מכן הפשיטן תוך שימוש בכוח. במקרה של א' ממשרד התיירות הפשיט קצב את
חצאיתה ותחתוניה ואז אנס אותה מאחור.
במקרה של א' מלשכת הנשיא זימן אותה הנשיא ללשכתו. בשלב מסוים כשהיתה עם גבו
אליו נצמד אליה קצב מאחור. הוא תפס בחזה כשהוא מאחוריה, משך אותה לשולחן סמוך
ואז הפך אותה כשפניה עליו, הוריד את מכנסיה בכוח ותוך איום חדר אליה בכוח.
שני המקרים מתארות השתיים כי התנגדו מילולית למעשה,וכן ניסו להתנגד באופן פיסי.

http://www.notes.co.il/chelli/27943.asp

עצומה נגד הסכם חנינה מראש לנשיא אם יועמד לדין

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=238310

– באנונימיות מספרות עשרות/מאות נשים/נערות על הטרדות
מיניות, אונס, ניצול מיני, השפלה ומה לא. הרבה שקט. מעט צעקות.

חשוב חשוב חשוב לקרוא. רק כשקוראים אלפי מילים, מאות מקרים,
מתחילים להבין, אולי, את גודל האימה, הפחד והחוסר יכולת לצעוק.

%d בלוגרים אהבו את זה: