Tag Archives: אחריות

משמורת משותפת, שיוויון בדמי המזונות #דעה

.

בית המשפט העליון קבע השבוע בפסק דין תקדימי ומשמעותי ביותר כי במקרים מסוימים של משמורת פיזית משותפת, משמורת פיזית משותפת, כלומר הילדים צריכים אם כך מחליטים ההורים לחיות חצי ימים כאן וחצי ימים בבית השני, את דעתי על משמורת פיזית משותפת כתבתי כבר. אקצר לכם את פסק הדין, אבות שיכולתם הכלכלית שווה לזו של האם, לא יידרשו יותר לשלם מזונות עבור הילדים במסגרת משמורת משותפת.

לסייג, ותודה לבית המשפט על זה, ל א מדובר בנגיעה כלשהי בחזקת הגיל הרך.

פסק הדין קובע כי בגילאי 6 עד 15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות ובהתאם לחלוקת הזמנים בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה. כבוד השופטת ברק-ארז תבורך נפשה מסכימה עקרונית לצורך בהפחתת המזונות במשמורת משותפת, אך סבורה כי הדבר צריך להיעשות לפי בחינת אחריותו ההורית האמיתית של כל הורה ולא רק מעצם חלוקת הזמן הטכנית.

כלומר, שיוויון יומי ופיננסי

מעבר לעובדה שאינה קשורה לפוסט הזה רק אזכיר שלא מעט מומחים טוענים שמשמורת משותפת פיזית, כלומר ילדים שצריכים להשתנע יום כאן ויום שם, ולעולם חייבים לזכור לקחת את המחברות למחר, את הבגדים לחוג, את הצעצוע האהוב בתיקים כל הזמן, היא נטל רגשי כבד לילדים, ולטעמי ודעתי משמורת משותפת היא דבר ה ר ב ה יותר חשוב, קריטי ורציני מהיכן ישנים.

.
מנסיון חיי ומשפחתי
העניין העיקרי במשמורת משותפת הוא אהבה, אחר כך אחריות, אחרכך ההבנה האמיתית, העמוקה, של שני המבוגרים האחראים שהדבר ה י ח י ד שקובע כאן הוא טובת הילדים, כל היתר, זניח. עשיתם ילדים, קחו אחריות. משמורת משותפת עניינה המרכזי, הכמעט יחד הוא שותפות גורל, הבנה שיש כאן ילד/ה/ים ששני הוריהם שומרים, מחליטים, קובעים, מחנכים, מגדלים אותם.
היא לא נמדדת בהכרח בכמה ימים ישנים איפה, או מי משלם יותר או פחות.
זה מתבטא במה שחשוב באמת, באחריות משותפת, החלטות משפחתיות, שוצפות גורל במשפחה הזו, גם אם התפרקה,
זו בעיני משמורת משותפת הרבה יותר משלושה או ארבעה לילות בשבוע.
שאבא ואמא מגיעים לחדר מיון אם נפלת מהעץ, ומגיעים לימי הורים, טיולים, אביפות הורים. ששניהם יודעים מה קורה בחייך, מי החברים שלך, מתי יש טיול או מבחן, מה שלומך ב א מ ת, זו משמורת משותפת!
והיתר זה רק היתר.
ובנוסף, אל נא נשכח את מצב שוק העבודה ואת הפער הידוע ברמות השכר בין גברים ונשים גם כשעושים עבודה זהה בערכה, הנושא מעורר בי מחלוקת פנימית עמוקה, שסע אמיתי בין הלב לשכל הישר, בין מה שאני מבינה לעומק שנכון והגיע הזמן לשיוויון אמיתי ובין מה שאני מרגישה. אני לא מתנגדת להחלטה כמובן, אבל המציאות הפרועה במגרש המשחקים האכזרי בעולם, בו לא מעט פעמים הילדים הם הכדור ( לא במשפחה הזו טפוטפוטפו ) אני מרגישה ( גם ) מעט פחד, גם אם לא מוצדק למה שצפוי ללא מעט נשים, וילדים.ומי שבוחרים מלחמה במקום משפחה, ליבי עליהם, ועל ילדיהם.
 /
/
הנה דעתי המוקלטת ומנומקת ב"גלי חום" # אני אמביוולנטיות מאד מאד מול ההחלטה הזו, מודה.
.

חמישים

.

היום, חמישים שנות כיבוש.

אני הדור שהוריו הקימו את המדינה ולחמו את מלחמותיה, בעיקר את המלחמה ההיא.

אנחנו הדור שהתהלך זקוף קומה מכמה אנחנו גיבורים ( והיינו גיבורים אין ספק

ובלי ציניות ), שנסע לטיולים עם ההורים והצטלם מול נופים זרים, קנה מזכרות ותמרים

.

( כמה זול אמא אמרה )

אנחנו הדור שידע שהוא הישראלי היפה, המוסרי, החזק, יפה הבלורית והטוהר.

חמישים שנות כיבוש.

גדלנו, התבגרנו, עברנו מלחמות ( כן, גם אנחנו, הבנות ), שלמנו מחיר, איבדנו חברים,

קראנו, ראינו, התפכחנו והבנו כמה זה נורא לשלוט על עם אחר,

איזה פרדוקס שאנחנו, דווקא אנחנו מתכחשים לעניין השייכות והזהות של האחר

ובנרטיב אכזרי ומתוחכם במיוחד רבין נרצח על מזבח הכיבוש או השלום, תלוי מי המספר,

בהפגנה ההיא שרבים מאיתנו היו שם והבינו שהרע רק מתחיל להראות את עומקו.

חמישים שנות כיבוש והעתיד מפחיד

אם

לא יגיע

סוף

לדבר הארור הזה,

למה שהורס אותנו מפנים ומחוץ.

.

תראו לעצמכם, שלום,

חיים פשוטים, שקטים, רק שלנו, לא של אחרים.

.

 

לא בלחש, לא בדלתות סגורות

.

  תמלול שיחה של טלי ושלי בתוכניתנו "גלי חום" בשלישי האחרון,

אפשר להקשיב בלינק הישיר לאייטם, כאן ב"שיחה של" ולקרוא במקביל אם מתחשק,

  שיחה על למה כדאי לכם ללמד את ילדיכם (ואת עצמכם) לריב.

.

 – ההורים שלך רבו? מולכם?

– לא, לא

– אוקיי, גם ההורים שלי לא רבו מולי, זה לא על לא לריב, בעצם השאלה היא האם לריב

  ולהתפייס מול הילדים מלמד את הילדים איך לריב נכון מאשר איך להחזיק הכל בבטן,

  מה את חושבת?

– אני לא רבה

– מה את אומרת

– איך את יודעת?

– (ממשיכה בענייני) ההורים שלי לא רבו. בשיוק חשבתי השבוע כשחזרתי מחגיגת יום

  הנישואים השבעים שלהם, איפה הם רבו…? אני חושבת שהם רבו בלחש, במרתף.

  יש לנו מרתף מתחת לבית ולדעתי הם היו אומרים: במרתף, נפגש אחרכך במרתף…

  אנחנו ניפגש אחרכך במרתף. זה לדעתי, לא שאלתי, אני צריכה לברר איתם…הייתי

  נשואה אגב…

– למי?

– לאבא של הבת שלי

– שהוא אגב בא גם מבית שלא רבו בו, ואני אומרת לך שבשבע שנות יחסי איתו רבתי

  איתו…אולי פעמיים

– וזה רע?

– זה מ א ד רע

– למה?

– בגלל כשאתה לא רב, אתה לא מעבד דברים, כעסים, אתה שומר, שומרת, זה לא

  אישי…אתה מחזיק הכל בבטן,  אתה לא עושה עם זה כלום! מה, זה שלא תכעסי "עליו"

  זה אומר שאת לא כועסת עליו? לא. זה אומר שאת לא מביעה את הכעס שלך ואת לא

  מתעמתת איתו מולו. עכשיו, אנחנו…אנחנו לא רבות

– נכון

– אנחנו מתעמתות

– בזכותי, תודי שבזכותי

– ( לטלי נמאס) הכל בזכותך

– ( אני עונה ) פאסיב אגרסיב יפה זה היה

– אוקיי, אני נגד מריבות. אני חושבת שאפשר לפתור הכל בדרכי נועם, וזה מה שלמדתי

  בבית. ההורים שלי באמת באמת לא רבו.אף פעם לא רבו.

– מה זה לריב?

– לא היו צעקות

– חס וחלילה מי דיבר על…

– לא טרקו דלתות

– לא, אני לא מדברת על לריב במובן הזה! לריב זה כשאתה כועס על מישהו ואתה

  מתעמת איתו ועם הכעס שלך, והוא כועס עליך גם. לריב זה לא ( בהכרח ) לצעוק

– ולשבור דלתות

– לא, זה להתעמת עם ( מי ומה ) שגרם לכעס שלך גם אם זה יוצר מתח, אי נעימות, אבל ככה

אתה מלבן מה קרה…אני לימדתי את הבת שלי לריב…שזה אולי הדבר שאני הכי גאה בו מכל

  האמהות שלי

– את יודעת, גברים, תראי איך הם רבים ( טלי חוזרת לנושא המועדף שלה ) הם ישר

  רצים למלחמה… נשים לא כל כך רבות…

– זה לא נכון שנשים לא רבות, מה פתאום…את לא רבה! אבל אני, אני לא רבה איתך?

– קודם כל הרבה פחות…

– טוב, יש ביננו כבר זוגיות ארוכת ימים…

– ההורים מכירים…

– כן, ההורים, וגם למדנו מה לעשות עם זה ( וזה בדיוק העניין ) אם אתה לא מלמד את

  הילדים שלך…

– איך לימדת את הבת שלך לריב?

– לימדתי אותה לריב בזה שכשהיינו רבות או מתווכחות, בגיל ההתבגרות, ואני הייתי

  נכנסת וטורקת את הדלת בחדר שלי כי לא הייתה ברירה, זה היה או לרצוח אותה או

  לטרוק את הדלת…והיא הייתה עושה את אותו הדבר, היה עובר זמן, חצי שעה, שעה,

  שעה וחצי…ואז, אחת מאיתנו, בהתחלה אני, כי אני המבוגרת ואני מראה את הדרך

  נכנסת לחדר של השניה, נדבר על מה שהיה? ומדברים על מה שהיה. היא לימדה אותי

  אגב, שאני כועסת פעם בהמון זמן כי אני שומרת הכל בבטן ואז כשאני מתפרצת…

– אבל חלי את ממש לא שומרת הכל בבטן, את מיד מראה שאת כועסת

– הא, כי הבת שלי לימדה אותי לא להחזיק בבטן יותר, היא אמרה, אם את כועסת פעם

  בהמון זמן, את מוציאה את כ ל מה ששמרת עלי כל הזמן, אולי תגידי בקטנה…

– אז מה השורה התחתונה? צריך להגיד מיד…

– השורה התחתונה צריך להגיד, והשורה הכי תחתונה, להורים, זה ללמד את הילדים

  שאפשר להתעמת ולהשלים והכל בסדר,  זו פעולה טובה ליחסים, זה מנקה את כל מה

  שמצטבר…

– את חושבת שביבי ושרה רבים?

או במילים רצופות, המחשבה, אמונה, שאם לא נגיד בקול רם זה לא קיים, אם לא נתעמת זה יעלם, אם לא נדבר על זה הכל בסדר, אם לא אגיד איך אני מרגיש/ה ומה פגע בי כל כך היחסים ביננו לא יפגעו, היא דרך חיים מזיקה יותר ממועילה, למרות הכוונות הטובות הטמונות בה, אם הילדים, לא הקטנטנים, לא יבינו שאנחנו רבים ומתפייסים, איך הם ילמדו לריב בדרך מועילה ולא פוגענית בלי דרך חזרה ובעיקר איך הם ילמדו להתפייס, להמשיך בלי משא לב כבד ומזיק ובעיקר, שלריב, עם כבוד לשני, בלי פוגענות ומילים שאי אפשר לחזור מהן, מתוך רצון להבין מה פגע או הרגיז, ולהתפייס מתוך הבנה מה קרה ובעיקר מתוך מחוייבות אמת ליחסים ביננו, לא רק בזוגיות, לא פוגע באהבה, לפעמים אפילו ההפך.  נתראה בשלישי הבא, בעשר בלילה .

דרושים

.

בתוך תוכנו, בליבת עצמנו, אני חושבת שכולנו נשארים סוג-של ילדים,

כלומר לא ברמה של קבלת הוראות או ציות עיוור ( זה כמובן לא),

לא עדר ולא נעליים,

אבל ברמה הרגשית העמוקה כולנו רוצים להרגיש שיש לנו,

ללנו הקולקטיבי, מבוגר אחראי (או מבוגרת כמובן).

מישהו שבהרגשה גם הפנימית וגם "האנחנואית" הוא המנהיג שלנו.

המילה שהתמוססה לנאומי בחירות של אני אנהיג, אני אעשה, ו…כלום.

לכזה אני מתגעגעת,

מייחלת היא מילה גרנדיוזית, אבל ראויה,

מייחלת.

לאדם שנבחר בו מעומק הקלפי והאמונה, 

שינהיג, וישמור, ויקדם, ויאחד, וידאג לנו, לכולנו,

בלי חישובי פוליטיקה והשרדות וחשבונות קואליציונים.

בראיה רחבה בשדה הזמן וההיסטוריה והעתיד יתכנן ויוציא אל הפועל את מה שטוב ונכון לנו,

לכולנו.


אדם שנדע שיש בו, מעבר לקסם אישי, תכונה מוערכת מדי, אבל הכרחית כנראה 
בעידן בו אנו

חיים, ובעצם תמיד, ראיה רחבה באמת, חזון (מילה נלחשת מפאת בומבסטיות יתר),

אחריות אמיתית שנובעת מעומק ההבנה מה על כתפיו. אנחנו על כתפיו. וילדינו ונכדינו.

 כזה שהבנת ההיסטוריה העולמית, תהליכים ואסטרטגיה למרחקים ארוכים מובילה אותו,

מחזיקה את האגו ברמה הדרושה להיות נחוש בעמדותיו והחלטותיו (והחלטות ממשלתו)

וצנוע במידה הדרושה להשאר אחראי ולא פזיז מול העולם,

חברים ואוייבים.

אדם עם תפישות עולם מגובשות ושכל ישר שיאפשר (ע"ע אגו) התוויות חדשות ושינוי וגמישות,

מתוך הבנה שהעולם, הזמנים, הנסיבות משתנות

ויש מקרים שאין טעם לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתעקש.

מנהיג,

מילת אולדסקול כזאת,

שהתמוססה כמעט לכינוי גנאי במקום להיות מילה של חוזק ועתיד.

ואני מביטה מסביב וכמעט לא רואה בין המובילים העכשוויים מספיק מנהיגים ומנהיגות צעירים,

כאלה שעוד מעט יהיו "מבושלים" ומנוסים דיים לקחת את הצעד הנדרש,

ולהנהיג.

בוודאי שלא רואה אחד או אחת או עוד שניים שלושה שיכולחים להיות "מסומנים" ככאלה.

.

והרי אין ספק שיש ביננו גברים ונשים, ונשים וגברים ראויים,

כאלה המסוגלים לקחת על עצמם תפקידים מורכבים וקשים ומחייבים .

גברים ונשים שלא לקחו צעד לכיוון הפוליטיקה מטעמים אישיים כאלה ואחרים,

יש כאלה שכן, כמו נניח סתם דוגמא, אל תתנפלו,

סתיו שפיר ואורלי אבקסיס לוי ותמר זנדברג.

אבל התחושה שיש אנשים ראויים וטובים שאינם בעמקי הפוליטיקה, חשבונאות והשרדות ,

ויכולים להגיח מתוכנו, ללמוד בעומק ורצינות וכוונות טובות ונכונות,

שיוויוניות ורחבות מבט ועומק

ולגדול להיות מנהיגים ראויים, אמיצים, אחראיים עלינו ועל עתידנו,

כאלה שיהיו ראויים לנו,

ויצליחו

10686802_10152521003332828_3874541331498663212_n (1)

‫#‏מנהיגיםראויים‬

לא מעט גברים שאני מכירה

 

לא מעט גברים שאני מכירה, שחקנים, אנשי תקשורת, במאים,

יוצאים בימים האחרונים,

בדרך זו או אחרת, מתוחכמת יותר או פחות,

מטומטמת יותר, או פחות,

לנסות להגן באיזה אופן על משה איבגי,

– מלטעמי, הם מזיקים יותר ממועילים –

או לפחות לנסות להגחיך ולהקטין את הנשים ו/או התלונות ( הלא רשמיות )

שנאמרו ונאמרות נגדו.

זה מעצבן אותי ברמות גבוהות עד גבוהות ממש, עד הזהרת צונאמי עצבים,

סתמו!

מה יש לכם?

כמעט עשר נשים מספרות על מה שהן חוו כהטרדה מינית,

מה נראה לכם? זה כיף לדווח על זה? זה נעשה לשם פאן?

יש התאגדות של ארגון מחתרת נגד איבגי?

ברצינות?

או שנדמה לכם שטפיחה-על-התחת-מה-את-עושה-עניין

היא מכסימום אל-תלכלך-אחי, אפשר לחשוב מה כבר קרה שם,

אפשר לחשוב אונס,

מ-כ-ס-י-מ-ו-ם הציע לה להזדיין.

.
הזמן יגלה את האמת.

אני לא מגנה אותו ולא מתקיפה אותן, אני מחכה.

נטית ליבי נוטה לצד הנשים המדווחות, תמיד.

אין בי ספק שאין (כמעט) אשה בעולם שתמציא הטרדה מינית, התקפה מינית,

ותטרח לספר, להתלונן.

זה מסלול לא פשוט, מלא מכשולים ובקפייר.

ועשר נשים? כל אחת ממקום וזמן אחר? ברצינות?

הזמן יגיד, יתכן שלא יצא כלום ממהומת האלוהים הזו,

יתכן שהעניין יתאייד כלא היה.

יתכן שיקרה ההפך, שתוגש תלונה, תלונות, תהיה חקירה, משפט, פסק דין, גזר דין.

היו כבר כאלה, והיו גם כאלה.

בינתיים,

גברים שכאלה אתם, חבר'ה,

ממוסקונה ואנסקי, עד אלברט אילוז ועוד,

שמנסים להקטין ולהתנהג בפטרונות גברית אולדסקול שכבר אין לה מקום בעולם של

הבנות שלנו, וכמה טוב שכך,

זה לא הומור, באמת,

סתמו! פשוט סתמו וחכו לראות מה קורה.

גם אני סותמת ומחכה.

.

אני מחכה לראות מה יקרה ואיך יתפתח,

אני סומכת על יושרת המשטרה ורשויות החוק לברר את העניין עד הסוף,

אני סומכת על מי שצריך להגן על המתלוננות לתת בהן אומץ ולהגן עליה,

אני מלאה אמפטיה למשפחתו של איבגי על מהומת האלוהים האופפת אותן,

ומקווה שכבר יגיע הזמן שיהיה ברור גם לכל גבר מוסקונאי שהביטוי "שווה הטרדה"

הוא לכשעצמו שווה תביעה.

ולנשים המתלוננות ולאיבגי אני מאחלת שהצדק יצא לאור באופן ברור, פשוט

ובעיקר בלי שנים של הליכים ודיונים, ועד אז, החברים של משה או סתם גברים

משו משו, פשוט סתמו.

זמנים חדשים

זמנים חדשים

יום האם היום,

כל מה שלא תרצו שיעשו לבנות שלכם,

כל איך שלא תסכימו גם אם ימות העולם שידברו לאמהות שלכם,

כל איך שלא תקבלו שיעירו, יגעו, ירמזו לבנות הזוג שלכם,

ככה תתנהגו לכל הנשים בעולם.

ובא שלום בין המינים

.

 

תרשום אותי מותק

.

.

"נתמודד עם הידיעה שבתוכנו חיים ופועלים אנשים שעברו היפוך תודעתי ועכשיו עושים הכל כדי

שנפסיד בקרב מול האיסלאם. נכבוש את הזעם, נקבל צרבת, נירק דם, ונזכור את כולם" –

כותב מי שאין טובה ממני להעיד שזה נכון, שיש אנשים העוברים "היפוך תודעתי" ומצפוני.

# תרשום אותישני שמאלנים בהריון

שני שמאלנים

.

מכתב התפטרות מהועד המנהל של שח"מ

.

חברי ועד מנהל יקרים,

 

הנני מגישה את התפטרותי מהועד המנהל של שח"מ.

זו התפטרות מחאה המצטרפת להתפטרותם של עוד ארבעה חברי ועד מנהל.

 

התפטרות מחאה של ארבעה מתוך שנים עשר חברי ועד שאחד מהם הוא היו"ר,

עשרה ימים לפני תום הקדנציה  אומרת הרבה, גם על התנהלות הועד והיו"ר, המוזכר בצורה

ברורה במכתבים האחרים וגם על הצורך הברור של כולם, חברי הועד הנוכחים, היו"ר, וחברי

שח"מ כולם להבין  שזהו תמרור הזהרה ברור ותקיף.

 

משהו בהתנהלות הועד המנהל והעומד בראשו אינו נכון.

 

בלב כבד אני מגישה את התפטרותי, אני חושבת ששח"מ צריך וחייב להיות קול תקיף ושפוי

במסגרת הדה ליגטימציה לתרבות בישראל שמובילה באגרסיביות פוליטית חסרת תקדים

שרת התרבות בימים האלה. צר ועצוב  שהדבר אינו קורה, ששח"מ משתרכת מאחור, שקולם

של אלפיים ויותר שחקנים בקושי נשמע, בודאי לא בצורה ברורה וחד משמעית בנוגע לחופש

הביטוי והיצירה.

 

הרעיון היחיד שיכול להביא לידי ביטוי את קולם האמיתי של חברי שח"מ בעניינים עקרונים

ממש כמו זה הנוכחי הוא משאל חברים. הייתי מציעה לעוסקים במלאכה, כולל אני אם אחזור

לועד המנהל מתישהו ( ואני בהחלט שומרת לעצמי את הזכות -הטובה – הזו) להשתדל להעביר

בתקנון אפשרות כזו.

 

היושר הפנימי שלי והסירוב להעמיד פנים מול העולם ויתר חברי שח"מ ש"הכל בסדר" לא

מאפשרים לי כרגע להשאר פסיבית ולא לנקוט עמדה גם מחוץ, שהרי רק אתם יודעים שמבית

אני ממש, אבל ממש לא יושבת שקטה ופסיבית, ועל כן אני מגישה בזאת את התפטרותי,

העצובה,-מהועד המנהל, כאקט של מחאה וחוסר רצון להיות מזוהה איתו ועם מהלכיו בימים

אלה.

 

אני שומרת לעצמי (כמובן) את הזכות הדמוקרטית לנסות להבחר שוב בעתיד.

 

חלי גולדנברג

בין אופקים ( נבחרה ראשונה לפיילוט של יום לימודים א ר ו ך ) לאחריות הורית

.

באופקים, אני מתארת לעצמי כראשון מבין רבים מתוכננים,

יונהג יום לימודים ארוך, ממש א ר ו ך,

עד שש בערב, ככה ארוך.

אמא ואבא (בעיקר אמא אם נודה על האמת ) תוכל לעבוד עד חמש,

יום עבודה רגיל,

מה נשאר?

כמה זמן נטו תבלה האמא ששמחה עכשיו לסידור הזה עם ילדיה,

שעה בבוקר, שעתיים בערב, שרובן ענייני מקלחת, אוכל, סידורים,

ואם יש שניים שלושה ילדים,

כמה זמן נ ט ו יהיה לכל ילד/ה עם אמו?

.
.
רובו של היום של הילדים האלה, בני שלוש? ארבע? שבע?

יום המורכב מלחצים ומתחים ולימודים והעלבויות ושמחות,

לספר מה קרה, ולהתפנק ולקבל חיזוקים ועידוד, ולעשות שיעורים, ולהצליח, ולהכשל,

ולהיות ילד, ולגלות גילויים, ולהמציא המצאות, ואמא תראי! וכל הכבוד, ועוד פעם,

וממתק שמותר, וממתק שאסור, ותוכנית טלוויזיה, והסבר מה יש שם,

ורבעי חדשות מפחידות, והוא לקח לי את הצעצוע, לא נכון הוא התחיל.

ובגיל מבוגר יותר לחצים חברתיים, ומלכת הכיתה אכזרית, ואני לא מבין

אמא-תסבירי-לי, ותפוח קלוף וארטיק בטעם תות, ומשחקים עם חבר בבית שלי,

ועם חבר בבית שלו, וגן שעשועים, ובמבה, וברח לי במכנסיים

וכל אלפי דברים שמרכיבים ילדות, ובטחון, וזכרונות, ואישיות.

.

את כל אלה אתם מוכנים לשים בידיהם של אנשים זרים?

לעשר שעות ביום?!

לרובו המכריע של היום של הילדים הקטנים שלכם?

גננות? סייעות? מורות? עשר שעות ביום?

הליבה של החיים של הילדים שלכם תוחזק בידים זרות?

כדי שמה? מה הם יזכרו כשהם יגדלו?

את היד ביד אחה"צ או את החולצת מותג שקנו להם?

את שעות הערות שלהם בבית או את הגעגועים לאמא-שתבוא-כבר?

את הריבים הקטנים בבית כמו אצל כולם או תמונות בווטסאפ ששלחנו לאמא בעבודה?

.
יש מחיר להורות? בטח יש

נשים משלמות אותו יותר מגברים? משלמות

אבל זה מה יש,

ומי שאסור להם בשום מקרה לשלם את המחיר, אלה הילדים.

עשיתם ילדים? קחו עליהם אחריות.
.

אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך

אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.הערה: אני חושבת שנתינת השם לפוסט הזה (לא אשנה עכשין) הייתה שגויה ואולי לא רגישה, אבל, באחריות מוסרית מלאה, אני יודעת שאם נתניה או תל אביב או אשדוד היו הראשונות לבצע יום לימודים ארוך, ארוך עד שש בערב לילדי גנים וכתות נמוכות, זה היה שם הפוסט: "בין נתניה לאחריות הורית" "בין מזכרת בתיה לאחריות הורית" ומה שלא יהיה. זה מוזר בעיני שעניין אופקים הוא הטריגר לתגובות ולא הרעיון עצמו,

זה הילד שלך, אל תבגדי באמונו # שש אמהות

.

ראיתי אתמול את שלושת הפרקים הראשונים ב"אמהות",

סידרה העוסקת בנושא החשוב בעולם, בהורות ואפילו בנושא יותר מדייק,

באמהות (כן, יש הבדל, וגם האבהות היא נושא מרתק, אבל אחר).

מעניין, מרתק, דוקוריאליטי עשוי היטב.

בחירות של שש נשים שונות בגישתן לאתגר הגדול בעולם, בזכרונות ילדות,

דפוסי ילדות, גישה לחינוך, משמעת, אוכל, חיי משפחה וכל מה שמרכיב את

כדור הנפץ המופלא הזה. הכל טוב, ראוי לז'אנר וסבבה,

חוץ מילד אחד,

שאם הייתי יכולה להעמיד את הוריו עירומים בככר העיר מרוחים בזפת,

(ולידם בקטנה גם את מפיקי, עורכי החומרים תמי, סורי, שלא חסו עליו בעצמם)

הייתי עושה את זה בלי יסורי מצפון.

מ ט ו מ ט מ י ם, אין אהבה בעולם, מטרה, רייטינג או מסע אישי ששווים להלבין

פניו של ילד קטן ותם ככה, אין. בפרט לא ילד שברור ברור ברור שיש לו  (גם אם

הם לא היו צועקים הילד עם בעיות, הילד איטי, לא מבין מהר, לא מצליח לשבת,

תקפוץ כדי להתרכז, למה אתה לא מצליח להתחבר עם חברים מהכיתה)

הפרעת קשב (שאין בה רע ומתום) וכנראה גם ליקויי למידה מסוג זה או אחר.

מה חשבה יאנה חודריקר, שמה שיציל את חייו ודימויו העצמי של הילד המתוק הזה,

שמספר הפעמים שהתכווץ מול המצלמה באי נוחות ומבוכה גדול אפילו ממספר

הפעמים שההורים שלו הסבירו לנו כמה בעיות יש לו וכמה הוא לא מקובל ואיך

הם, הם עושים למענו ה כ ל, שלא מספיק שהוא מתמודד עם ענייניו וקשייו בכל

רגע נתון בבית ספר, חברתית וגם בבית, זה כלכך לא פשוט להיות ילד עם ADD

ההורים החכמים שלו טורחים לספר ל כ ל ה ע ו ל ם כמה הילד לא מוצלח

ויושבים לו על הראש בדיוק כמו שאסור לשבת על ילדים מתוקים וכבר מצולקי

דימוי עצמי כמוהו.

להראות ילד קטן מרגיש לא מוצלח ואמא דבילית אומרת לו מול המצלמות

"תגיד שאני אלוף" ולראות, להראות אותו מתכווץ במבוכה אבל עדין או חלש מכדי

להגיד לאמו שזה קשה ומביך ומה לא, זה כל כל מזיק ולא מודע לעצמו וממקומם

שאני יכולה רק לצעוק.

ריטלין, תמיכה לא של אמא בשיעורים והתאפקות לא לתייג הילד איטי, לא מקובל

ובאופן כללי לא מולצח יחסית להוריו הנפלאים והמשקיעים (אמא) מוצלחים (אבא)

למרות המילים היפות שמסביב זה פשוט נ ו ר א.

.

תקשיבו לנו:

.

וכל השאר זה

.

זה הפוסט הראשון שנכתב ישירות בפייסבוק והועלה לא דרך לינק לבלוג,

זה היה קל ונעים וזמין, אבל אני עדיין לא מוכנה לוותר על הכתיבה בבלוג שלי,

גם אם היא דורשת מקוראי (הנאמנים אני מאושרת להוסיף) ללחוץ על עוד קישור כדי להגיע אלי.

אבל זה כבר קרה והנה הוא במהדורה הבלוגית שלו.

.

בפעם הראשונה מאז שנפרדו דרכינו, אלפי ימים אגו, נתקלתי במי שהיה משפחתי, ובמובנים

רבים ישאר כזה לנצח, במפתיע ובמקום פשוט כמו הסופרמרקט.

הוא וחייו (בעצם זו אני שהובלתי אותו לאזור הגיאוגרפי הזה) פלשו לשטחי הטריטוריה שלי.

לשכונת ילדותי, שדות נעורי ומקום שבו כל רחוב וספסל ושביל ספוגים בזכרונות חיי מתמיד,

כך שזו לא הייתה הפתעה ובעצם די מפתיע שלא קרה עד עכשיו.

חיינו שלובים, אתמול הוא היה עם בת מספר שתיים בביקור חולים בבית שלי ( זה שפעם היה גם

שלו אפרופו בעלות על שטחים וזכרונות ), לפני שבוע בטח קפצתי לתת משהו לרכוש המשותף

המקסימה שלנו בביתו שלו, והטריטוריות מתערבבות ומתגמשות.

אבל בסופר,

בהליכה נינוחה,

איש ואישה בנפרד, פוסעים עם עגלות סופר נפרדות המכילות את הפשוט והאינטימי והיומיומי

(מה שפעם היה מוכר ומשותף) הרגשתי חוסר רצון עמוק וברור (שקצת הפתיע) לחשוף את

המשהו הפשוט הזה שלי לעיניו במקום ובסיטואציה רחבה כזאת – בלי להזכיר עינים ומבטים

מקפצים ממנו אלי וההיפך- אחרי שאמרנו היי והיי וחייכנו ממוזרות הסיטואציה, הלכנו בנתיבי

מוצרים אחרים, וחשבתי שעם כל השוני והמרחק אין ספק שיש לנו מצרכים דומים / זהים

בעגלות שלנו, המיועדים לאותו זוג עינים, לאותו מבט חום אהוב,

ואז הוא סיים ועמד שתי קופות מהקופה שלי:

יש לך תה שומר בבית שאלתי בקול,

לא, הוא ענה.

היא נורא אוהבת בימים האלה, זרקתי לו קופסא

והוא הושיט יד בפשטות ותפס את התה שזאתי שלנו אוהבת,

וכל היתר זה שטויות.

לבלוג

.

לפרידה הזו היה תאריך מדוייק

.

 

צינת הבוקר העירה אותי עוד לפני השעון המעורר, פתחתי את דלת חדרה בשקט כאילו ישנה שם

תינוקת והצצתי. תמה, אין מילה טובה מזו לתאר שינה של ילד, גדול ככל שיהיה, בבית ילדותו,

בית הוריו. תום ושקט ומתיקות אין סוף.

החתולה יללה אז סגרתי במהירות, ששש…שלא תתעורר.

אור הבוקר בתחילת נובמבר רך, והשביל, הגינה כולה, עולה על גדותיה. עלי שלכת חומים וקמלים

נערמים כאילו ניו הייבן, קונטיקט, ולא פרבר תל אביבי, ישראל. בלי מחשבה התחלתי לגרוף

ולערום ערימות. אחת ועוד אחת, מרוויחה דקה ועוד דקה, ועוד אחת. שתישן עוד כמה דקות, אני

חושבת, נותנת לתנועות גוף אוטומטיות להרגיע אותי בקצבן, מתכופפת לבדוק אם הנרקיסים

באמת מתחילים לבקוע. בלי דמעות אני ממלמלת לעצמי, בלי דמעות, הבטחת,  וחוץ מזה בשבת

הראשונה הן יוצאות הביתה, ותכף יהיו נוריות, אני מבטיחה לעצמי באופטימיות. בלי דרמה גברת,

אני משננת ויודעת עמוק, במקום שיודעים בו, שהפרידה הזו לא דומה לאחרות, לא דומה לכלום

שקרה, ומבינה שזה לא קשור לפרידה הבוקר, אלא למשמעות שמאחוריה, למדרגת חיים

חדשה. ואז שמעתי את השעון המעורר שלה מצלצל, ונכנסתי הביתה.

.

התכוננתי לבוקר הזה, באמת שהתכוננתי. רשימות ציוד, תחקורים בטחוניים, שיחות, נעורים

מתפרצים, ימים ולילות מתהפכים, סדר יום שוצף כמו שרק חודשים לפני גיוס במדינה הזאת

מתנהלים. לילות שחיכיתי לה ובינתיים סימנתי וי על דברים-שאסור-לשכוח שהיא כתבה,

וניסיתי להגניב לרשימה דברים שחשבתי שהיא תצטרך. וגם כמובן, איך לא, שיחות

מעודדות (מנסות לפחות) על הטירונות שלי והשירות שלי בפרט, והצבא בכלל,

וחשבתי הרבה.

אני תמיד חושבת הרבה כשמגיע שלב חדש בחייה, בחיינו.

אני תמיד מרגישה הרבה כשהיא הולכת לחייה, ילדת הלב הזאת שלי, הבת שלי,

תמיד.

זה התחיל בצעד הראשון שעשתה על השטיח, כשחצתה את החדר מלא בני משפחה אל הידיים

הטובות של אבא שלי ביום הולדתה הראשון, וביום הראשון בגן כשצילמתי אותה ליד דלת הכניסה

של הבית שלנו עם התיק הקטנטן על הגב בידיעה והחלטה שהנה אני מתחילה טקס שילווה אותנו

שנים ארוכות (צדקתי), וביתספר, וטיולים, וטיסות, ומחנות קיץ, ומסיבות פיג'מות, ושני, חמישי, כל

שבת שנייה – שזה נושא פרידתי אחר מורכב – ובנסיעה לפולין שמקבלת כאן במשפחה משמעות

גדולה, ובכלל, בכל פעם כשהיא לוקחת צעד נוסף אל חייה שלה. והפעם, כמובן שגם הפעם.

בבוקר הזה, בנובמבר שמשי וסתווי, כשנעמדה נערתי שובת הלב בג'ינס, כפכפי אצבע וסוודר

אדום, על גבה תרמיל גדול ממנה, בטח גם שוקל יותר ממנה, ליד דלת הכניסה בבית שלנו כי-אין-

טעם-להתווכח עם אמא שלה בעניין הזה, של צילום ליד הדלת עם התיק כשיוצאים לדרך חדשה,

וחייכה, נו א מ א, מהר… ואז הגיע אביה, נכנסנו למכונית ונסענו ללשכת גיוס.

.

בכל פעם כשהיא נוסעת, מתרחקת  לזמן ארוך מהרגיל, כשאני חוזרת הביתה אני מסדרת ומנקה

את חדרה באופן קפדני ושונה מהרגיל. טקס פרטי. אני מקפלת בגדים למקומם האמיתי, מסדרת

מגירה או מדף – מה שלפעמים אני נמנעת לעשות מטעמי חינוך – מעבירה מטלית על מכונת

הכתיבה,על דובי ענק שחזר איתה פעם מניו יורק, מיישרת ספרי ילדות במדף אחורי ומחייכת

בשביעות רצון (המשימה הצליחה, אין בכלל ספק) מול אלה העכשוויים ליד מיטתה. אני מחליפה

מצעים, תוהה אם היא עוברת אותי במידת הנעליים ושאר הנעליים שלי יינצלו. מקפלת ג'ינסים,

תולה שמלות וינטאג' המזכירות לי את נעוריי הרחוקים, אוספת גומיות שיער, קבלות מסרטים,

מטעני טלפון כמובן ושאר דברים, וסוגרת את הדלת –לא רק מטאפורית – עד שהיא תחזור.

אבל הפעם זה אחרת, אני יודעת.

יותר מקבלת תעודת הזהות, שהיה יום מרגש באמת,

יותר מיומולדת שמונה עשרה,

הפעם זה הדבר האמיתי. והמהותי.

אני מביטה בתמונה שלה התלויה לי ליד מסך המחשב, על הפנים האלה שאני מכירה כל כך טוב,

שאין מצב רוח, ניעת רגש שעוברת עליהם שאני לא מזהה (או לפחות חושבת שכך), על העינים

האלה המשקפות את תמציתה באופן כלכך מדויק, ואני תוהה אם התיאוריה שלי תוכיח את עצמה

(שוב). שנות אמונה במה שאני (אנחנו) מאמינים מול אנשים הטוענים שאני מגדלת אותה בחממה

– בתי ספר מצוינים, סביבה מוגנת, פילטרים חזקים בילדותה מול חדשות נוראיות וטלוויזיה אלימה

ודבריםשלדעתנו לילדים אסור להחשף אליהם, לא צריכים לשמוע ולדעת.

.

ילדות היא זמן טוב, זמן של הגנה ואהבה.

איך היא תתמוד עם החיים האמיתיים, שואלים אותנו כבר שנים, ואני עונה שאין לי מושג מהם

או מי הם החיים האמיתיים, אבל גם אם החשיפה לחיים ה"אמיתיים", לאנשים גסי רוח ותרבות,

חסרי נימוס, כבוד בסיסי לאחר, שלא נגיד לאחרת, תגיע מאוחר. גם אם החשיפה לגזענות,

כיבוש, אפליה, שחיתות ואכזריות אישית או מדינית, פרטית או כללית, תגיע ממש מאוחר,

"המעבר", כמו שקראו לזה כל אלה שהזהירו אותנו, "המעבר" לא יהיה קשה. כלומר, הוא יהיה

קשה, אבל הילדים האלה יהיו בסדר, אפילו יותר מבסדר.

אם הבסיס הרגשי חזק ונכון ועמוק, הילד שלך יתמודד עם מה שלפניו.

עם כוחות נפש, יסודות הנכון/לא נכון, ובסיס ילדות מבוסס וחזק אפשר להתמודד עם הכל,

כמעט הכל, ובדרך  הנכונה. החינוך, הערכים, ההשכלה והאהבה שהילדים שלנו קיבלו – אבל

קיבלו באמת, לא במילים ריקות של משרד החינוך – יאפשרו לילדים האלה לעמוד מול החיים

האמיתיים חזקים, ערכיים, תורמים ומסוגלים להתמודד כמעט עם הכל.

.

בבוקר הזה אני מביטה בה ישנה. הריסים שלה לא השתנו מיום שנולדה,מתעגלים על לחיה

ויוצרים ניעת לב כמעט בלתי אפשרית ברכותה. אני מושיטה יד ללטף לחי סמוקה משינה טובה

ולהגיד שבוקר טוב מותק, זמן לקום, והיא מחייכת חיוך עטור לילה וחוסר מודעות ומיד נזכרת

ומתחספסת מעט, בסדר, קמתי. אני יוצאת מחדרה, עוזבת אותה לענייניה וניגשת להכין

סנדוויצים ופירות ליום הארוך שלפניה. בין אריזת לחמנייה עם דבש לשטיפת תפוח אדום אני

חושבת על הפערהעצום בין התמודדויות נעורים, בית ספר, חברויות, ענייני משפחה, ושאר

דרמות חיים רגילים של אנשים צעירים בני שמונה עשרה ובין מה שמחכה לה/להן/להם,

לילדים של כולנו במעבר הגדול, הכי גדול המשותף לילדים ישראלים, הגיוס לצבא,

והלב שלי.

איך שולחים בת שמונה עשרה, שמילת המפתח בחינוכה ובאישיותה היא אינדוידואליזם,

למקום שמעצם הגדרתו לא רואה את היחיד.

איך שולחים נערונת שמיום היוולדה יודעת שזכותה להביע את דעתה לא-משנה-מהי, ודעתה,

גם אם לא תתקבל, תישמע בכבוד הראוי. מה יהיה עכשיו, בתקופה שבה שכל מי שאומר,

כותב, מביע דעה אחרת מההמון, נשטף בגל תועבה וטינופת והתנפלות המונים וירטואלית

ולא וירטואלית.

איך שולחים לצבא בת שמונה עשרה שמעולם לא נתקלה בהטרדה מינית, באנשים שיכורים

ואלימים, בגברים גסי רוח, שולחי ידיים, רמיזות וניבולי פה, שלא נגיד אלימות אמיתית, הרמת

ידים,דחיפות, קללות. כלום מאלה לא הגיע אל סף חייה, מעולם.

איך שולחים לצבא ילדה טובה, כזו הנותנת אמון באחר בלי להיות תמימה מדי (אל תטעו),

כזו האומרת את שעל ליבה, מכבדת, מצפה לכבוד הדדי. לא גזענית, לא יהירה, דוברת

עברית נכונה, נפש חופשייה, טיפוס. איך שולחים אותה ולא מפחדים.

.

התכוננתי, באמת שהתכוננתי. עובדה, עד הרגע של האוטובוס הכל היה סבבה. חניה, הליכה

למקום ההתאספות, או, הנה השם שלך על הלוח, נורא מהר, טוב יאללה צריך למהר.

עד כאן, אמא יעילה, מעשית, מצטיינת.

אבל ליד האוטובוס, כשהעמיסה על דקותה את התרמיל שגודלו כגודלה, חיבקה את אביה

חיבוק שקט, את חברתה, ופנתה אליי במבט שאמר אמא די, כולה צבא, הבטחת, שם, מחבקת

אותה, הוצפתי. לא הרבה, לא זרם דמעות שיביך, אבל העינים כן, העינים התמלאו. ויותר.

זה היה חודש מאתגר.

הטלפונים הגיעו לפעמים. חלקם ריסקו לי את הלב, הבטן התהפכה, הרצון שלי להיכנס לאוטו

ולהגיע לבסיס הטירונות שלה ולעשות סדר חיימקה שלי היה עצום, הרצון שלי למצוא את

הטלפון של הרמטכ"ל (מצאתי), לצלצל לאשתו ולהסביר לה שאי אפשר ככה בלי סוודר בסוף

נובמבר והאחריות מבחינתי היא על בעלה – רק שידעו, אחריות אישית – אבל התאפקתי.

ואמרתי לילדה שלי את כל המילים והמשפטים שהיא הצטרכה לשמוע ושאני רציתי להגיד,

ושמעתי איך מפעם לפעם היא נשמעת מדויקת יותר.

מצליחה למצוא לעצמה דרך אישית, לנווט בין האני לאנחנו.

ובעיקר שמעתי את השינוי בזמן אמת, מיום ליום. בטונים ובעומק דיבורה, בהתמודדות עם דברים,

בוויתור על מה ששולי, שייעלם תכף, בהתעקשות על מה שהחליטה שחשוב להצליח בו,

וכמו תמיד התמלאתי שמחה עצומה על מי שהיא, ועצב קטנטן על מה שהיא כבר לא.

.

אני (שוב) מתבוננת בה ישנה. שנת בית עמוקה, כבר כמעט חמש עשרה שעות. תכף אעיר אותה,

בעוד שלוש שעות היא צריכה להיות בחזרה בבסיס. החודש הזה עבר במהירות בלתי נתפשת בין

מעט טלפונים וקבוצת ווטסאפ פעילה של משולש נצחי, ילדה, אמא אבא, למכונות כביסה וייבוש

וגיהוץ. בין ביטויים חדשים שלמדתי (מחר אומרים מחר) לדברים שלא משתנים בטירונות, לא

חשוב כמה שנים עברו (עדיין שומרים על כלום).

בעוד כמה ימים היא וחברותיה יעברו השבעה,

על-זה-שהטקס-יהיה-בלי-נוכחות-הורים-נדלג, ואחר כך יתחילו השנתיים האלה.

הן יהיו לא פשוטות בכל רמה אפשרית: מציות לפקודות, עמידה בזמנים, אתגרים, דרגות, פגישה

עם מגוון אנשים ונשים עד דילמות מוסריות לא פשוטות שהיא תיאלץ לעמוד מולן כמו רבים

ורבות מחיילי וחיילות הצבא הזה בשנים האלה.

תיאלץ להחליט בלא מעט צמתים מי היא, מה היא נושאת, מה במטען המוסרי שלה, האנושי. 

תמשיך לא לוותר על עצמה ולעצמה כמו רבים מבני גילה בארץ הבלתי אפשרית שבה היא חיה.

אני מתפללת תפילה חילונית ועמוקה

שהצבא הזה, שהיה טוב ומיטיב איתי, למרות המלחמה האיומה שעברנו בני דורי ואני,

למרות שהזמנים אחרים כלכך עכשיו, והמדינה הזו, אזרחיה, מנהיגיה וגם צבאה שונים כלכך,

וכל כך הרבה נחבל וקהה ודורש שכל רב, וזהירות ומוסר, ולב רחום ונדיב –

בעיקר לב רחום ונדיב מול אנשים, בלי קשר למינם, דתם, צבעם או מוצאם.

כמה אני מקווה ומייחלת שהצבא הזה יתרום לה רק טוב,

כמו שאני יודעת, אין לי ספק, אני מכירה את הסחורה שלי, שהיא תתרום לו.

אבל הכי חשוב, זה חשוב לי יותר מהכל, לכתה לשלום וחזרתה בשלום.

תחזרי שלמה, גוף ולב ונפש, את שומעת?

venic1

..

צלם בין היונים בונציה: אביה

.פורסם ב"לאשה" השבוע (עם צילומים אחרים)

.

 

אז אני לא מבינה באיך זה להיות גיי, בארון או לא בארון, אבל אני מבינה בזה:

.

.

כשאוחובסקי הוציא את רביץ מהארון – בלי להזכיר את שמה כמובן – כעסתי וכתבתי פוסט זועם,

אתמול כשאוחובסקי שדורש להוציא מהארון חבר כנסת, חבר מפלגת העבודה פרסמתי אותו שוב.

אחת התגובות שקבלתי אמרה כך: חלי את לא מבינה בזה כלום. את תמיד מזדהה עם דיכוי נשים.

חבר כנסת בארון שמתבייש להגיד בקול רם מיהו זה דיכוי הומואים מהסוג הגרוע ביותר. איזה

מסר איום זה לילד מבוהל בארון"

תשובתי:

זה נכון שאני לא מבינה ב"זה" שלך/שלכם בכלל, אבל אני מבינה ומאמינה גדולה בזכות לפרטיות,

בזכותו של אדם להחליט מה לחשוף לעולם ומה לא (בודאי כשזה מגיע לאיך, ועם מי הוא מקיים

יחסי מין, יחסי אהבה, וזוגיות).

אני גם מבינה לא קטנה בחשיפה ופרטיות ואיך זה מרגיש כשהיא נפלשת בגסות, ואני מתנגדת

אבל ממש – הפוסט נכתב אם שמת לב על הטור שגל כתב על יודית רביץ לפי לא מעט שנים –

למעשים האלה של הקהילה שבראשם גל.

אני מאמינה שיש דברים הכרחיים שיהיו בידיעת הציבור כשזה נוגע לפוליטיקאים או לאנשים

שגורל אנשים אחרים (ממורה עד ראש ממשלה) נמצא בידיהם, נניח, תרופות העלולות להשפיע

על צלילות מחשבה, בודאי מחלות כאלה, אבל מה שעושה אדם בביתו, מיטתו וחייו הפרטיים

לא רלוונטי לכלום, חוץ מאולי לשמרנות ובושה שהיא כל כך כל כך לא במקומה.

אני גם מבינה את התסכול והכעס שלכם – סליחה על הכללת ה"אתם" – מול אנשים הנמצאים

בארון כי השכל הישר אומר שראבעק, 2015, בואו תובילו את השינוי, גרשו שדים פרימיטביים,

תנו דוגמא, בטח כשזה נוגע לאנשים מפורסמים, בטח פוליטיקאים. אבל למרות התסכול, ואני

מאמינה בזה בכל ליבי, למרות התסכול, אתם לא יכולים לחשוף ככה, לחייב, לבייש – כי בעיני

הנחשפ/ת זו ב ו ש ה, אחרת לא היה מתחבא – ככה, זה נוגד כבוד בסיסי לאחר.

זה לאנוס על האחר משהו שהוא לא רוצה לעשות, הוא או היא בוחרים ל א לעשות, ברצינות.

אני גם זוכרת עדויות לא מעטות של אנשים שיצאו מהארון בגיל מבוגר והעידו על שנות ילדות

ונעורים קשות מנשוא בגלל נשיאת סוד גדול ותחושת הקלה ושמחה עצומות, ואני מבינה את

הרצון שלכם להקל על אלפי הילדים/ילדות בעצם הפיכת האני-גיי למשהו שאין צורך להסתיר

שלא נדבר על להתבייש בו, ולא חושדת לשניה שהמניעים שלכם מהולים במשהו חוץ מאמונה

עמוקה בצדקת הדרך שבחרתם.

.

אני מבינה את המניעים הכנים לאגרסיביות,

אבל לא מוצאת בהם צידוק מספיק כדי לעשות אותם, ממש לא.

מנעול אדום מוקטן

.

 

אתגר דלי קרח the ice bucket challenge

/

יש דעות לכאן ולכאן בעניין התועלת האמיתית בקמפיינים ברשתות החברתיות,

האם זה באז חברתי שאין בו כלום חוץ מרצון של אנשים לפאר ולקדם את עצמם, או שהבאז אכן

מייצר תוצאות אמת. אני מאמינה בהם.

הם מייצרים מודעות, וייב, הצעות עזרה ולפעמים הפתעות משנות חיים,

לעולם אין לדעת מאיפה יצוץ ויגיע פתרון, נס, עזרה מפתיעה או פשוט משהו פשוט נפלא.

ALS  הידועה גם כמחלת לו גרייג על שם שחקן הבייסבול שחלה בה בשנות השלושים,

גם סטיבן הוקינס ודב לאוטמן ז"ל הם חולים "מפורסמים".

AlS היא מחלה שלא חולים בה מליוני אנשים, רק אלפים קטנים ממש,

ולכן לחברות התרופות ולקונצרנים הגדולים אין אינטרס להשקיע מליונים כדי להבריא מעט אנשים,

עדיף להן להשקיע בתרופות שיעזרו למאות מליונים ויכניסו להן אלפי מליונים בחזרה.

הקמפיין הזה מזרים לעמותות ולמחקר המון כסף, וזו מטרה נעלה, למצוא תרופה למחלה ארורה שפשוט אין לה מרפא

ציטוט מהפייסבוק של אפרת כרמי מנכ"לית ישראלס, עמותה ישראלית לחקר הALS ודודה של זאתי:

"אני רוצה לפתוח את הבוקר בכמה מילים רציניות על קמפיין הקרח.
אני עוקבת בהשתאות בשבועות האחרונים אחרי הנפלאות שהקמפיין הזה עושה אך אוזני גם קשובות לביקורת שמועברת עליו.
אז גם אם לחלק מכם הוא נראה טיפשי או לא לגמרי ברור מה הקשר בין קרח ל-ALS או הסלבים חשודים שהם מחפשים 5 דקות של תהילה ברשת- זה לא משנה!!
הקמפיין הזה הצליח להביא מודעות וכספים שאנו בכל העולם, העוסקים יום יום בנושא הזה, עובדים מאד קשה חודשים ושנים להגיע לתוצאות דומות.
יש כאן אנשים מאד מפורסמים שבוחרים לרתום את שמם וכוחם למען מטרה מצוינת וזה נפלא.
לכל קמפיין ויראלי יש חיי מדף קצרים ותאריך התפוגה של הקמפיין הזה מן הסתם מתקרב-
אז בואו ננצל את הימים הבאים להמשיך ולאתגר, לשפוך קרח ולתרום. כל מי שאותגר ועוד לא נענה- זה הזמן!!
אתן לכם דוגמא קטנה- בני הבכור היה אתמול בריאיון צבאי ונשאל במה הוריו עוסקים.
כשאמר שאמא שלו עובדת בעמותת ישראלס, הורמה גבה. הוא שאל את המראיין- אתה מכיר את מחלת ה-ALS?
אחרי שנייה החייל הצעיר אמר- אה, זו המחלה עם דליי הקרח?
אז כנראה שאלפי אנשים וצעירים נוספו למעגלי המודעות ולכך בדיוק מכוון הקמפיין.
בנימה אישית זאת, אני רוצה לאתגר שלושה צעירים היקרים לליבי ועומדים לפני גיוס-
שהרי זה הדור שחי ברשתות החברתיות, מכיר אותן היטב ויודע לנצל את כוחן:
עידו כרמי, איה גלעד ודר שושני- יש לכם 24 שעות לשפוך על עצמכם דלי קרח או לתרום לעמותת ישראלס 100 שח! בהצלחה חמודים.

.

והיא צודקת. זה הבקט אופ אייס שלי לטובת מי שכבר אינם מסוגלים להרים דלי, או כל דבר אחר:

 

.

אל תחכו שיאתגרו אתכם, פשוט צלמו והעלו לרשת

.

במקום הלוהט ההוא

.

אני מנסה להזכר אם הייתי בעזה.
.
אם בשנות האופריה הבלתי מתקבלת על הדעת ,לא נתפסת היום, בטיולים בשבתות עם חוג המשוטטים
.
של "דן", עם חברים של ההורים וילדיהם, ואוטובוסים מלאים בנו, בציידניות שלנו, עוף קר, מלפפונים
.
קלופים, תירס שימורים, בין הטיול לשארם בו נער אחד נישק אותי במערה, בין מדורה שההורים הקימו,
.
צילומים קבוצתיים מול נוף מרתק וטיול לירושלים איפה-שהבייגלה. בין טיול ליריחו שאני זוכרת כמקום
.
היפה ביותר בעולם על דקליו והלובן מסביב, וכל טיולי המשפחות המופלאים האחרים,
.
האם היה טיול לעזה, אני לא מצליחה לזכור.
.
האם פסעתי שם, בחופש הגדול בין ילדות לנערות, בין הצעות הגמלים שקיבל אבי יקירי (וסירב בנימוס),
.
מביטה בהשתאות באקזוטיות המרתקת, קונה שרשרת, תיק כתמתם, מאושרת מהטיול שבת שלנו.
.
האם הייתי במקום האומלל והלוהט ביותר על פני האדמה כרגע ולא ידעתי שגם אני אחראית על עתידו,
.
בדיעבד, כמו כולנו.
מטיילי
 .
וכן, לא נתניהו ולא הליכוד ולא "הימין" התחילו אותו, ויודעים מי התחיל אותו והמשיך אותו הרבה מדי,
.
וגם זוכרים מצד שני מי ניסה כמעט שלושים שנה מאוחר יותר לשנות גורלות ושילם בחייו.
.
אבל זה לא דיבור שמאלני אוטומטי, זו עובדה, כיבוש הוא דבר משחית מוסרית,
.
לאט לאט אבל עושה עבודת עומק יסודית,
.
כמה עצוב, כמה חבל, יכול היה להיות כלכך אחרת.

 

.

נ.ב. כמה עצוב שזה לא זמן שאפשר להשאיר את אופציית תגובות פתוחה.

.

תתפלאי

.

– איך את נוסעת לשדרות אם את כזאת שמאלנית?

– מה זאת אומרת?

– איך את נוסעת לשעשע ולהרגיע ילדי גנים בשדרות, את שמאלנית!

– אז?

תמונה 3 (1)

.

– אז את נגד המבצע, לא?

– אני נגד המבצע, אני נגד מלחמה, אבל אני בעד כל הילדים בעולם, תמיד.

הילדים בשדרות ובאשקלון ונתיבות ובדרום בכלל מתוחים מאד בטח בשעות שבגן בלי אמאבא

ויכולים לשכוח קצת ממה שקורה בחוץ עם שעת סיפור כזאת ופעילות קצרה, לא?

תמונה 1

.

– בטח היית מעדיפה לנסוע לילדים בעזה לא? (נשבעת ששאלו, כל מילה אמת)

– לא, לא הייתי מעדיפה לנסוע לילדים בעזה, הייתי מעדיפה לנסוע ג ם לילדים בעזה, אם זה היה אפשרי,

וחוקי והחיים שלי לא היו בסכנה שם כמו שזה נראה עכשיו. אז אם להיות כנה באמת, אז כן, בטח שהייתי

שמחה לספר סיפורים גם לילדים בעזה ולהרגיע גם אותם א ח ר י שהייתי מספרת סיפורים לילדים בשדרות

ואשקלון והדרום ובכלל. איך אפשר לשכוח שילדים הם ילדים, בלי קשר למה ואיך המבוגרים מנסים

להרעיל אותם ואת נפשם. הם מתוקים ותמים ומחפשים הזדמנות לצחוק ולשחק בלי קשר לכלום,

אז כן, אני חושבת שהייתי שמחה לשמח ולהרגיע ולהאכיל ולדאוג לכל הילדים בעולם שצריכים

עזרה אם זה היה אפשרי, וכיוון שזה לא, אני עושה את המעשים הקטנים שאני יכולה לעשות

ולא מסתכלת לצדדים. מה הייתה השאלה שלך?

כי זה מה שקרה אחר כך

תמונה 2 (1)
.

.

#לא, לשמאלנים אין אף מעוקל וזקן, והם באופן חד משמעי לא שונאי ישראל # מה יהיה עם זה?

 

.

נשיא יקר, אני מאחלת לך שתהיה בריא

.

באביב 1963 הייתי תכף בת תשע –  חגיגות יומולדת ותערוכה התמרחו כאן בחודש האחרון, אין שום

יכולת, גם אם רוצים, להסתיר –

בבוקר כשישבנו סביב שולחן הפורמייקה האדום, זה שעדיין ניצב בבית ההוא,

כשאני מגיעה לבד, לא לארוחות שישי מסודרות, ומצטרפת אליהם לצהרים או קפה, אנחנו יושבים

סביבו כמובן, ו"הארץ" החליף את "דבר", וכמה קירות נשברו לטובת חדר אוכל גדול ונכדים,

אבל הפורמייקה.

בבוקר ההוא, עם "דבר" על השולחן,

אמא, אולי אבא, סיפרו לנו שהנשיא שלנו, יש תמונה שלו בחדר מורים, מאד מאד חולה,

ושהכותרת בעיתון מבשרת שמצבו ממש לא טוב.

זה מאד הדאיג אותי, מאד.

בבית ספר המשכתי להיות מודאגת, בכיתי,

וכשהמורה שושנה, זו עם השיער האסוף, המבט החמור, הלב החם והכתמים החומים על כפות הידים

שאלה אותי מה קרה, סיפרתי לה. שושנה, מורה נפלאה,

המורה שושנה

נתנה לי דף נייר:

נשיא יקר,

שמעתי שאתה חולה מאד,

אני מאחלת לך שתבריא מהר,

שתרגיש טוב ושתמשיך להיות נשיא מדינת ישראל.

בברכת בריאות

רחלי גולדנברג

כיתה ג'

רמת החייל.

וציירתי יונה, אפילו שתיים, ואת דגל המדינה ופרחים.

כשהגעתי הבייתה אמא נתנה לי מעטפה ובול ורצתי מהר מהר לדואר, לתיבת המכתבים האדומה,

מבקשת מאלוהים בלב שיעשה את הנשיא שלנו בריא.

אני זוכרת את התחושה שלי כשהצלחתי להכניס את המכתב לסדק הצר בתיבת הדואר האדומה,

אני זוכרת שהתרגשתי, וידעתי שעכשיו הכל יהיה בסדר.

כשחזרתי הבייתה מהריצה לתיבת הדואר (סיפור אמיתי) אמא סיפרה לי שהודיעו שהנשיא נפטר,

היא בטח אמרה מת. ואני זוכרת את הבכי שלי.

בנצבי

 

ימים יגידו.

.

.

E.R

 

מסקנות מיון איכילוב:

1. הצוות הרפואי נפלא

2. מיטות מאויישות עם חולים במסדרונות המיון זה דבר שבשגרה שנלקח בחשבון באופן טבעי ורגיל עד

שאיש אינו מזדעזע כבר מהרעיון של חולה בחדר מיון שוכב במסדרון, גלוי וחשוף ברגעיו החלשים ביותר

לעיני עוברים ושבים. שהזכות לפרטיות מינימלית נחמסת ממנו כאילו כלום (ולא, לא מדובר בתהליכים

מצילי חיים, נוהלי חירום והחייאה שאז אין כמובן שאלה מה יותר חשוב).

3. כדי לקבל מיטה חיכינו על כסא מצופפים עם עוד כעשרה מאושפזים לעתיד, ועוד כעשרים מלווים,

כל אחד ועניינו, חיידקיו וכאביו כמעט שעה וחצי. כדי לקבל מיטה! רק אחרי שקיבלנו מיטה הגיעה

הסטאג'רית (המקסימה). שעה וחצי על כסא, אשה בת תכף תשעים שהופנתה על ידי רופא למיון.

חצות. כואב לה, היא עייפה. היא מותשת. כואב לה. מה כבר ביקשנו, מיטה.

4. קיבלת מיטה בחדר, מויינת על ידי סטאג'רית (מקסימה), מצבך קל, תועבר למסדרון (מיטות בחדרים

הן כנראה זכות השמורה למקרים חמורים יותר מכאב בטן נוראי) ותשכב שם בין עשרות חולים, מלווים,

בטחון, אחיות, רופאים, מתמחים, מאושפזים מוזרים, אופנוענים שיעברו לידך, ובאלאגן. כמו גם חיידקים

ושאר חולרות. אני מביטה בה, מכוסה בשמיכה, חצות לילה, מפנה גב להמוני האנשים המתרוצצים

במסדרון ומנסה לנוח מעט, אשה שתכף מתחילה את העשור העשירי בחייה. חברת קופח מהיום

הראשון שהוקמה,  מיסים, ביטוח לאומי, מושלם, מה שתגידו, והנה מדינתה מחזירה לה כגמולה,

בעליבות מסדרונית.

4. עולם שלישי זו מחמאה יחסית לאיך נראה חדר המיון  בחצות לילה, ואיכילוב נחשב מהטובים שבהם,

לא? אני בכלל לא רוצה לחשוב איך נראה וולפסון (שזכור לי לטובה ע"ע חדר לידה ורופא מופלא) או צפת,

אשקלון או אלה בפריפריה

5. רופא דוחף את המיטה של אימי הטובה דרך מיטות הנמצאות משני צידי המסדרון, במעבר הצר

שנותר. מבקש מאנשים סליחה כדי  לעבור ולהכנס לחדר ניתוח ריק. הוא סוגר את הדלת האוטומטית

ואומר בחיוך: שנוכל לשמוע בשקט מה שלומך באמת עליזה, ספרי לי.

אין לו אפשרות לראות חולה,

להביט בעינים,

לשמוע בתוך מהומת האלוהים שבמסדרון מה קורה,

מה היא מרגישה

ואיך אפשר לעזור בתוך בצפיפות הלא תאומן, העליבות בתנאים של הצוות הרפואי המשתדל כלכך.

6. מהומת אלוהים.

7. דוקטור רואי וייזר הוא רופא צעיר ונפלא, וקשוב, וענייני, ומשעשע, ואנושי ובכלל.

8. באמת שאין לי מושג על מי להצביע. או שיש לי? משרד הבריאות? תקציבי משרד האוצר? רפואה

אפורה? ראש ממשלה עם סדרי עדיפויות המעדיפים בניה בשטחים על פני שירותי בריאות ראויים?

9.היא בסדר גמור, בבית. עייפה ובריאה.

10. בריאות, עדיף מהרבה סיבות.

תפסיקו להרוס

/

ובשולי הלילה הזה, גם זה קרה :)

 

ובשולי השוליים, איך הם לא הקימו עדיין חדר מיון פרטי, מי שבא, משלם, נבדק, מטופל.

טיקטק, כאילו עולם מערבי.

.

 

/

אמביוולנטית ומכתב לראש הממשלה

.

מבוכה עצמית ובלבול רגשות מול מכתב הצעירים לראש הממשלה: לא נתגייס:

מצד אחד אני חד משמעית נגד סרבנות גיוס מכל טעם אפשרי להוציא סרבנות מטעמי פציפיזם (אמיתי

ועמוק) או אם מישהו היה קורא תגר נגד חוסר השיוויון בעניין שרות צבאי (עוד לא קרה אני חושבת).

מצד שני אני מתנגדת לכיבוש ולתוצאותיו הנוראיות עלינו ועל ילדינו ועל עתידנו ועתידם,

פועלת ומפגינה נגד הכיבוש ומייחלת שיגיע לסופו,

והנה,

נוער המסרב להתגייס מטעמי התנגדות לכיבוש ועושה צעד קיצוני כזה, אחד או שניים מהם חולקים

בית ספר עם הבת שלי, בדרך הקיצונית ביותר ואני מתנגדת לצעד הזה, לא מסכימה (עם הסרבנות),

משוכנעת שחובת הגיוס והשיוויון,

להגיד שיוויון ולהזכר ברבבות חרדים מפגינים בשבוע שעבר, כן?

חלה על כולם, כולן,

ובכל זאת מוצאת את עצמי לא כועסת עליהם, אלא לא מסכימה עם הדרך והמעשה שלהם,

ואפילו, בעמקי לבי, מעריכה על האומץ ללכת עד הסוף עם מה שאתה מאמין בו גם אם יש לו מחיר,

ויש כאן מחיר גבוה, ע"ע החברה הישראלית,

וגם, אני חייבת להוסיף,

בתוכי, אני מחייכת חיוך אמהי של כמה הנעורים הם זמן סוער וקיצוני, ומקנאה (קצת).

יש דרכים ראויות

. נ.ב. הכותבת שירתה בשמחה שנתיים נפלאות בצבא, לא הייתה מוותרת על יום מהן, הצביעה של"י בבחירות הראשונות שלה, בזמן שירותה הצבאי ומלווה במידה הניתנת לה תהליכי מיון מרגשים בימים אלה ממש טרום גיוס בתה

.

דוּ-עֶרכּי, בעל משמעות כְּפוּלָה, בעל רגשות חצוּיים, בעל מחשבות או רצונות מנוּגדים, בעל רגשות מְעוֹרָבִים..
<מלאטינית : ambi דו-צדדי valentia כֹּח>.

זו הקנאה

.

הבעיה בלהיות ההורה שמחליט, מרשה, אוסר, מנהל, מזכיר, מחנך, מתנהל ברמה יומיומית, סיזיפית

ונפלאה ועושה את הדברים הנכונים בחינוך ילדיו כי כמו שכבר הבנו, יש לא מעט בדבר הנפלא הזה

שקוראים לו הורות שאנחנו מצווים לעשות לטובת חינוכם ובניית אישיותם, בריאותם הרגשית ובכלל,

למען יגדלו ויבואו לשערי עולם המבוגרים כאנשים בעלי משמעת עצמית, מצפון ושאר תכונות יסוד

שיאפשרו להם להיות אנשים מאושרים, יצרניים בדרכם הם וטובים כבני אדם,

לעומת ההורה העושה כמעט רק מה שסבבה,

כמעט,

וכן, בדרך כלל החלוקה הבנאלית של אמא אבא כשזה מגיע למשפחות שהתפרקו היא מדוייקת,

ואם נחזור לשורה הראשונה,

אז כן,

המחיר, הכבד לא מנשוא, אבל הכבד בחלוקה הזאת, זו הקנאה.

אם-נודה-על-האמת.

כי מה יותר קל ומחזיר פידבק מלא שמחה ואהבה מלהיות הורה שיודע שיש הורה אחר/ת האחראי/ת על

לוח שנה, בדיקות, חיסונים, תורים, ארגונים, לימודים, בחינות, אישורים, תחפושות, ימי הולדת, חוגים,

תזכורות, טיולים, טיולים שנתיים, ספרים, ימי הורים, תאריכים ושאר עניינים.

אז נכון, ואין כמוני להעיד על השמחה והעונג בהורות, בגידול וחינוך ילדיך,

ואין דומה לדבר הזה בעולם מבחינת האושר והמליאות והעניין וכל מה שכבר נכתב,

ואז מגיע הגיל שבסופו רשום"עשרה" ומטלטל את עגלת האמא-היא-כנראה-היצור-הכי-אהוב-ומצחיק-

וחכם בעולם ואמא, ההיא מתחילת הפוסט, הופכת לנודניקית-חופרת-לאעוזבתבשקט-מתעסקת

בשטויות כמו מבחנים, פגישות, בקורות, כביסה, חדר, שעות, יותרמדיטלוויזיה, יותרמדי ווטסאפ,

קחי אחריות, ואבא ראו זה פלא, אבא נשאר מה שהיה מאז ומתמיד היצור הסבבי ששואל ומתעניין

(באמת) מה עניינים, ומעורה ויודע אבל היי, הוא לא עושה עניין מכל דבר, ולא נדחף, ונותן לעשות

מה שבראש בלי קשר למתי הבגרויות מתחילות ומתי המיונים ובאופן כללי, הסידורים והמטלות חוץ

מאלה שאמא מבלבלת לשנינו בראש רחוקים ממנו כמעט כמו ממני איזה אבא נפלא.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

ואמא מאושרת מתפקידה ולא הייתה יכולה או בוחרת אחרת כמובן

אבל לפעמים אמא מקנאה.

חושבת מה אם….ואין לה תשובה, רק צביטה בלב.

בבטן, במקום שהכל התחיל.

.

.

נ.ב. הכותבת מבינה הכל, ומעידה על עצמה שהייתה ועודנה הילדה של אבא שלה,

ועם זאת היה זמן שחזרה לחיק אמה ונשארה שם (גם).

אהבה וגנטיקה או אולי גנטיקה ואהבה

.

אז בית המשפט העליון פסק להעביר את הפעוט בן השלוש מחזקת הוריו – על פי החוק, משפחת

אומנה המבקשת אימוץ, על פי הילד? לא בטוח –  ולמסור אותו לחזקת דודתו, אחות אמו שאינה

מסוגלת לגדלו.

אני חושבת רק על ילד בן שלוש, שקורא למאמציו אמא ואבא, בטח שאמאבא, אלה הוריו,

האנשים המעירים אותו בדגדוגים בבוקר, לוקחים אותו לגן, מנחמים אותו כשנשבר לו צעצוע,

שמים יד על המצח כשהוא מרגיש ככה ככה או כשיש להם הרגשה שהילד חם. אלה שאומרים

רק עוד חמש דקות בגן השעשועים ומספרים לו סיפור ללילה טוב. אמאבא, אבאמא.

אלה אנשים שבחרו ילד שוקולד כבנם, וככל שזה לא מאד פוליטיקלי קורקט להגיד בקול רם,

זה עדיין דורש כנראה אומץ לב וכמיהה ואהבה גדולה במיוחד כדי שמשפחה ישראלית "רגילה"

תבחר להכניס ללבה ולחייה לנצח נצחים ילד ממוצא אתיופי, הם הרי מבינים שיהיה עליהם לחנך

גם סביבה, ילדים בבית ספר, אנשים שישאלו שאלות בקול רם, בלי חשבון לאלוהים או לילד – כי

הסיכוי שיהיו עוד הרבה ילדים אתיופים בסביבתו לא מאד גדול – להסביר, לנחם לפעמים, לכעוס

לפעמים ולגדל ולחנך את בנם להיות אדם טוב, הגון, המאמין בפשטות בזכותו המלאה לחיות

חיים טובים ושיוויונים במדינה הגזענית שלנו.

.

מצד שני עומדת דודתו. אשה צעירה, נשואה, משכילה ומצליחה הרוצה לגדל את אחיינה כבנה.

היא יודעת על קיומו מיום הוולדו ועכשיו רוצה להחזיר אותו לחיק משפחתו, לקרבת אמו הביולוגית

ולעדה לה הוא שייך.

אני מבינה את רצונה שהילד יגדל בתוך משפחתו הביולוגית, במקום הטבעי והגנטי שלו, ובודאי

את אהבתה לאחיינה. אהבת אחיינים היא אהבה נפלאה, כמו לאחים רק בלי המטען העודף, נטו.

אבל היי, עברו שלש שנים, הילד בן שלש, יודע, מבין. אלה לא סתם שלש שנים, הילד הגיע להוריו

בגיל ארבע עשר חודש, אחרי טלטולי חיים וחיים בבית ילדים ועבר קרוב לודאי תהליך לא פשוט כדי

להחתם בחותמם ולתת אמון ואהבה כילד בן שנה וקצת.  אלה היו שנים בהן הילד הזה חי את חייו,

עם אמא ואבא ובית ואהבה, אלה הם חייו ועכשיו שוב? שוב פרידה, אובדן וצורך להחתם שוב?

למה שיתן אמון? למה שיתאהב שוב? בזכות הגנים?

אני תוהה אם ילד ממוצא אוקראיני היה מקבל את אותה "התחשבות מוצאית" כפי שמקבל ילד

השוקולד הזה.

אם כל דודה ראויה הייתה מקבלת רשות חוקית לקרוע את אחיינה מחייו ומשפחתו בזכות הגנטיקה,

והאם בהתחשבות בית המשפט בצבע עורו, לא חוטא בית המשפט בהתנשאות ו/או חוסר שיוויון.

.

ובעיקר אני תוהה כמה מתחשב בית המשפט בצלקת הרגשית שתגרם לילד מהתייתמות בגיל שלש,

גם בעזרת הכנה מדוקדקת, פסיכולוגים אין ספור ומה לא, הילד הזה הולך לאבד את הוריו, להתייתם.

גם אם ישוקם וימצא אהבת אמא חדשה וחיים טובים, יתמות שניה תחתם בנפשו.

שלש? בגיל שלש להתנתק מאמא ואבא?

הגיל שבו אתה כבר לא תינוק, אתה ילד קטן שמדבר ומביע ואומר ובעיקר זוכר, זוכר הכל ואוהב את

אמאבא כמו שילדים אוהבים בגיל הזה לפני שהחיים מתחילים ללמד אותך להיות זהיר. בחיבוקים מכל

הלב וליטופים וריצה לזרועות פתוחות ולב פתוח ותום, כמה תום.

טובת הילד?

למה לא פסק בית המשפט בעד אימוץ פתוח,

שישאר אצל אמא ואבא ויהיה בקשר רציף וטוב ובמודעות מלאה עם משפחתו הביולוגית.

זו החלטה נוראית בעיני,

אבל מי אני, בסכ הכל אמא.

venic 1998

.

שלש איה

           .

. ..

.                                               על שלש איות רציתי לספר היום

..

.

1.  איה המתה.

בתו בת השלש עשרה של דוקטור עז א-דין אבו אל-עייש שנהרגה עם שתי אחיותיה ובת דודתה

במהלך מבצע עופרת יצוקה ינואר 2009

איה ואחיותיה, שלושתן נהרגו

.\————-

.

.

2. איה שלי.

הבת שלי, בת השבע עשרה, זאת הנושאת את לבי בכף ידה מהרגע שנולדה, זו שחייה טובים,

בטוחים, רגילים. שחינוכה מצויין, שמיכתה חמה, והיא מוקפת אהבה ובטחון.

venic 1998

.

..

3. איה הפליטה .

בת שמונה, פליטה סורית בלבנון, סיפורה ותמונותיה בלינק בשורה מעל, ואני מתפללת בכל לבי,

אבל באמת, שעם פנים כאלה, וחדוות חיים ותום ילדות המנצנץ מעיניה,

העולם יעשה את המוטל עליו, יחזיר לה את חייה ויבטיח את עתידה,

מגיע לה,

צלם: ס. בולדווין, סוכנות האו"ם לפליטים

צלם: ס. בולדווין, סוכנות האו"ם לפליטים

.

ולא בגלל שקוראים לה בשם היפה בעולם…

.

.

                                                                               איה

                                                         שם תנכי – כנראה של גבר (רצפה בת איה)

                                                        ציפור טרף קטנה וחומה ממשפחת הנשרים.

                                                        פיסקה בקוראן – שם נפוץ לילדות מוסלמיות.

                                                        קדושה בשפה הלטינית.

                                                       יפה ביפנית – שם נפוץ של ילדות יפניות.

                                                       אמה/בת לוויה בהינדית.

                                                       ראשי תיבות – ארץ ישראל היפה (בלבד).

 ..

.

ילקוט, קלמר, מחברות. אלמנטרי, לא? אז זהו שלא

.

.

יש ילדים שקופים.

ילדים שהעולם, המדינה ומי שאחראי עליהם פשוט שכח מקיומם,

כאלה הם ילדי הפזורה הבדווית בנגב.

ילדים שקשיי החיים שלהם הם משהו שאנחנו יכולים לבטא במילים,
אבל אין לנו שום יכולת להבין באמת.
ילדים המשלמים את מחיר החלטות שלקחו ולוקחים הוריהם ושאר מבוגרים המנהלים
מדינות ומדיניות ושוכחים שמאחוריהן חיים ילדים קטנים, חפים מכל חטא ועבירה שרק
רוצים ילקוט (כאן לא מתעקשים על חדש) יפה, מחברות, עפרון וללכת שעה ברגל כל
בוקר לבית הספר ושעה את כל הדרך בחזרה, חורף, קיץ, סתוו, אביב.
דוקטור אסי סיקורל הוא רופא משפחה מסור החי ועובד בקבוץ רביבים ובמרפאה
אזורית בנגב. בזמנו החופשי הוא מטפל ככל יכולתו באוכלוסיה החלשה ביותר בארץ
והתחרות במדינה לא פשוטה בזמנים האלה אתם יודעים.
זו הפעם השלישית שאנחנו מתארגנים על "מבצע ילקוט מלא" לילדי הפזורה,
הפעם האחרונה הייתה לפני שלוש שנים, כך שנוצר דור חדש ובלאי מספק כדי להבין
שבית הספר של ילדי הפזורה וילדיו שוב זקוקים לנו, למבוגרים אחראים וילדינו ברי המזל.
.
אנחנו אוספים עבורם ילקוטים ומה שהצלחנו לעשות בפעמים הקודמות הוא למלא
אותם בערכה בסיסית של קלמר ובתוכו בצורה שווה לכולם עפרונות, מחק, מחדד, סרגל
קטן, טושים או צבעים וחמש מחברות להתחלה טובה של שנת הלימודים.
אסי אומר ש"סידרנו" את בית הספר בשנה ההיא.
ואנחנו רוצים גם השנה.
ולכן אנחנו אוספים: ילקוטים, תיקים (גם טוב), קלמרים, עפרונות, טושים, סרגלים,
מחדדים, צבעים, מחוגות, מ ח ב ר ו ת (גם כאלה שנתלשו מהן דף או שניים),
דפי מחשב, דפי טיוטה, דפי ציור, קלסרים גדולים, קטנים, כובעים, מחשבונים
וכל מה שנדמה לכם שצריך לבית הספר.
כי אסור שיהיה ילד אחד שירגיש  ככה

כי אסור שיהיה ילד אחד שירגיש ככה

הטנדר הגדול מהנגב יגיע לכאן בשבוע האחרון של אוגוסט לאסוף את הילקוטים ומה שיצטבר,
אז אולי תעבירו, תפיצו, תנו לינק, תשלחו במייל לרשימת קשר של הכיתה, מה שתחשבו שיועיל,
ואז, מצד ימין למעלה, מתחת לרישום כתוב "כתבו אלי", שם אני והמייל מגיע אלי מיד,
כל עפרון ומחק קצת משומש משמעותים, באמת.
אז תשאלו אותי לאן להביא את מה שהצטבר לכם במגירות טוב?
.
.
.

כַּרְטִיס קְּדִימוּת # דרוש פוליטיקאי חכם ומהיר

.

מכירים את האמא שעומדת עם הילד שצועק ומטריד ולא מוכן לעמוד בתור כמו כולם?

את שאתם מנידים בראשכם (הפנימי) לפעמים על איך-הילד-מתנהג,

אז זהו, שלא תמיד אתם יודעים מה או מי נמצא מאחורי הילד המנופף בידים או האמא הנבוכה,

הנה פוסט פייסבוק של איריס בוקר, מועתק, מילה במילה, ברשותה כמובן:

שלום

קוראים לי איריס , ואני אמא לילד אוטיסט בן ארבע , וגרה בצרפת

רבים מכם מכירים היטב את הקושי שיש לעמוד עם ילד בתור, ולא משנה למה,

לעמוד עם ילד אוטיסט מפגר או נכה הופך את העמידה בתור לבלתי אפשרית.

ילדים מיוחדים לא מבינים את משמעות העמידה בתור ורובם לא ממלאים אחרי הוראות,

גם נזיפה ועונש לא מובנים להם.

מהטעם הזה נמנעתי לקחת את הילד למקדונלד לסופר מרקט או לדואר.

מעבר לקושי האובייקטיבי יש גם את האנשים מסביב, שלא מפסיקים להעיר לך על איכות החינוך שלך.
.
לפני שנה הוצע לי כרטיס קדמיות מהמרכז לילדים נכים.

הכרטיס בעיקרו נושא את שם הילד ותמונתו, הוא מונפק על ידי המדינה ומחייב כל נותן שירות לקדם

אותך לפנים התור, ואת האנשים מסביב לתת לך לעבור לפניהם.

הכרטיס שינה לנו את החיים.

אני מסוגלת היום ללכת עם הילד למקומות שונים , בלי שהעניין יגמר בבכי, (בעיקר שלי).
/
בארץ הכרטיס לא קיים, אין היום כרטיס שתפקידו לעזור לאנשים עם מוגבליות לדלג על תורים.

הנה רעיון,

למה שלא ננסה להציע למחוקק להוציא כרטיס כזה שעלותו אפס, שאינו דורש מהמדינה דבר לבד

מהנפקה ויחולק אוטמטית לאנשים עם מוגבלויות.
/
כבר שבועיים אילנה הראל ואני מנסות לקדם את המהלך ועד כה לא הצלחנו להגיע לאף חבר

כנסת או עיתונאי שיקדם את הרעיון . 

אנא עזרו לנו , שתפו , דברו סביבכם, 

אולי נצליח להוציא גם בארץ כרטיס שיקל על החיים של ההורים הילדים הנכים באשר הם

תודה

.

זה הפוסט של איריס,

ועכשיו דרוש פוליטיקאי נבון שיבין כמה דברים:

1. כמה כרטיס כזה הוא דבר מוצדק.

2. שבמדינה כשלנו במיוחד צריך כרטיס כזה, כי למען האמת אדיבות וקבלת האחר ובעיקר ויתור

     על תור אינן מתכונות היסוד של הגנום הישראלי.

3. הכרטיס הזה יעניק הרבה יחסי הציבור מופלאים למי שיצליח לישם אותו

.

אז מה צריך? צריך להפיץ, להציע, להפיץ, להציע, לשלוח במייל, להפיץ,

וגם, להוסיף את בני התשעים ומעלה, גם להם מגיע…

.

חזקת הגיל הרך, עד כיתה אלף # חלק ראשון

.

את מה שיש לי להגיד על משמורת משותפת אני מנסה לכתוב כבר כמה ימים, מאז שציפי לבני
כתבה, עוד לפני הבחירות, שהיא לוקחת זמן ללמוד את סוגית החזקה בגיל הרך.

זה בטח יקח לי עוד זמן עד

שאצליח, אם בכלל,
 לארגן את הכל לידי פוסט מאורגן ומסביר,
בכל זאת הפרעת קשב,
אז החלטתי לכתוב אותו בהמשכים,
 והנה החלק הראשון.
.
נתחיל בתרגיל.
אנא עצמו עינים אחרי שתקראו מה אתם מתבקשים לעשות ונסו:
עצמו עינים ודמיינו שאתם בעבודה.
נגמר יום עבודה,
אתם סחוטים.
רק רוצים הבייתה,
למקלחת, לבגדי בית, לספר שאתם קוראים,
לתוכנית שהקלטתם, לרוטב פסטה שנשאר מאתמול,
רוצים למיטה שלכם,
לשים ראש ולנוח קצת, או בקיצור, להיות בבית.
כשיש בן/בת זוג יש גם את השמחה לקראתו/ה,
אבל הבית שלך הוא העוגן, נקודת האחיזה והשקט.
אז נגמר היום המתיש הזה, על העבודה, הקשרים החברתיים, המשימות שהצליחו, אלה שלא,
ומה כבר רוצה הבן אדם בסופו של יום?
רוצה הבייתה, להיות בבית.
אבל אופססס לא!
היום אתם צריכים להגיע לבית האחר.
עם ספר אחר, בלי הטישירט השחורה שתכננתם ללבוש מחר (כי בדיוק יש בקור חשוב)
ועם אוכל, מיטה, הרגלים אחרים לגמרי.
אוקיי, הלכתם לבית השני.
למחרת תתעוררו, שוב יעבור עליכם יום ארוך ומתיש ובסופו, כשתעמדו ליד הדלת ללכת הבייתה,
למקום שבבוקר השארתם את נעלי ההתעמלות
אופס לא!!
עכשיו אתם צריכים להגיע לבית ההוא, משלשום, עם הספר והטי שירט השחורה והרוטב פסטה
שכבר איננו.
ככה כל הזמן. יום כאן, ויום שם. יום שם, ויום כאן.
נדנדה בלי סופץ בלי סופ. יום כזה, ויום כזה. יום כזה, ויום כזה.
אוקיי. אתם מבוגרים, יתכן שמסוגלים לתפעל מערכת רגשית כזאת, לא בטוח,
אבל ילדים קטנים?
בני שלוש וחמש ושבע?
אחרי ימים ארוכים של גן ובית ספר ועניינים חברתיים ולימודים ומה לא?
עכשיו בואי נזכר לאן הולכים ואיפה השארתי את הבובה/אוטו האדום שלי שלא נדבר על מחברת
חשבון למחר והג'ינס?
אז נכון, אלה החיים כשהורים שלך מתגרשים, וזה מה יש,
אבל לחלק את חייהם של הילדים הקטנים (ואני מתכוונת לקטנים) לחצי חצי,
מבחינת ימים, לטלטל אותם כ ל ה ז מ ן, כ ל ה ז מ ן כשהם כל כך קטנים זו אכזריות רגשית, לא פחות.
.
.
.
# הרבה עדויות שמעתי מאנשים שגדלו במשמורת יום כאן יום כאן או חצי שבוע כאן וחצי שבוע
שם, אין כמעט מי מהם שהיה חוזר על צורת החיים המתישה ובעלת הנטל הרגשי הגדול כלכך.
.
# רוב הפסיכולוגים מאמינים שמשמורת משותפת ברמת האחריות, אהבה, קבלת החלטות
וחינוך של זוג הורים שרק טובת הילדים קובעת את סדר יומם האקסזוגי (מעידה עלינו )
היא כמובן דבר נפלא, א ב ל שתיזוז ילדים ברמת יומיומית מבית לבית הוא דבר שהנזק הרגשי
שבו עולה על התועלת הרגשית של הסידור השיוויוני הזה. ואותי מעניינים ר ק הילדים.
.
#  גם אם אבא/אמא מי שלא נקבע מתייסר ביומיים שהילד בבית ההוא, זה ל א מעניין אותי,
רק, ר ק הילדים מעניינים, רק טובתם ועתיד לבם, זה מה שצריך לקבוע. התגרשתם?
לא הילד שלכם ישלם מחיר על הגעגוע וכאב הלב שלכם. כאב הלב שלהם גדול יותר,
גם הגעגוע, הם כ ל ה ז מ ן מתגעגעים, חשבתם על זה פעם?
הם כ ל ה ז מ ן מתגעגעים, כל הזמן.
.
# וכשילד -קטן- אומר "אני רוצה הבייתה" "אני רוצה למיטה שלי" חייב חייב להיות
לו בית אחד שהוא "הבית" שלו, מיטה אחת שהיא "המיטה" שלו.
/
# הסידור הגאוני (והיקר שאין) שיש באמריקה: בית של הילדים, ומי שנודדים הם ההורים.
.
#דמיינתם את עצמכם רוצים הבייתה ולא יודעים לאיזה בית אתם מתכוונים?
אז ככה פי מליון.
...
חותם

חותם

..
.
.וכן, יש נשים מרשעות וגברים ערלי לב שהאגו והפגיעה בהם מובילה אותם למחוזות
 אכזריים וטיפשיים מול בני זוגם לשעבר, גברים כנשים,
והם כולם אשמים בגרימת עוול נוראי לילדים שלהם ולנפשם המצולקת,
לא עליהם אני מדברת….
.
ראשון, יבואו עוד….
.
.

אני דורשת הסבר

.

תראו:

ח"כ עיסאוי פריג' ממרצ מפרסם שהצעת החוק שלו שביקשה לחייב את משרד החינוך להקדיש שעה

שבועית למאבק בגזענות ולחינוך לשיתוף וקבלת האחר נפלה בפער של 4 קולות.

ואלה הח"כים שהצביעו נגד, לשיפוטכם:

אברהם וורצמן, אופיר אקוניס, אורי אריאל, אורית סטרוק, איילת שקד,

אלי בן-דהן, אלעזר שטרן, בועז טופורובסקי, גלעד ארדן, דב ליפמן,

זבולון קלפה, חמד עמאר, יאיר לפיד, יאיר שמיר, יואל רזבוזוב, יעל גרמן,

יצחק אהרונוביץ', יריב לוין, ישראל כץ, מאיר כהן, מאיר שטרית, מיקי לוי,

מירי רגב, מרדכי יוגב, ניסן סלומינסקי, סופה לנדבר, עדי קול, עוזי לנדאו,

עמרם מצנע, עפר שלח, ציפי חוטובלי, ציפי לבני, ראובן ריבלין, רוברט אילטוב,

רונן הופמן, רות קלדרון, רינה פרנקל, שולי מועלם-רפאלי, שמעון סולומון.

.

ממירי רגב ואקוניס הגאון וסטרוק ההזויה ושקד לא חשוב אין לי כח אפילו להסביר ולנדאו ואחרים,

אין לי אפילו כח לצעוק, אבל יש שם שמות (רובם מ"יש עתיד" אני רואה, איפה שר החינוך מיד אבדוק)

שעד שלא יתנו הסבר ציבורי, רהוט וברור כפי שהם יודעים לעשות כל כך יפה במקרים אחרים

אין סיכוי שאשתוק.

ת ס ב י ר ו.

http://www.youtube.com/watch?v=osnEGXT3SvQ&list=PLFrmhbY09kOLDc-mjTw4F1wmLoFbXChpK

.

ההסבר היחיד שעולה על דעתי, והוא גזעני ונורא יותר מכל הסבר אחר הוא שהחבר כנסת ע ר ב י

העז להעלות הצעת חוק שתלחם בדעות הקדומות של הילדים והנוער שלנו, שתנסה שעה בשבוע,

ש ע ה אחת לנסות ולהסביר ולהלחם במה ואיך החיים כאן והחינוך, והרחוב, והאלימות והממשלות

הקיצוניות של מר נתניהו מחדירות להם מיום הוולדם,

והנה עופר שלח הנאור, רות קלדרון הטובה, עמרם מצנע למען השם,

ציפי לבני?!

יעל גרמן, מאיר שיטרית, מיקי לוי, יאיר?!

האיש שמאמין בחינוך והשפעת מילים נכונות על ילדים, הוא?!

.מפגינה

שעה בשבוע להלחם במה שהורס כל חלקה שעדיין נשארה כאן. ת ס ב י ר ו את עצמכם.

.

נ.ב. איפה היה שי פירון? השר האחראי על בתי הספר והחינוך?

.

ואז זה היה בסדר לאנוס אותך?

/

בהרבה חששות ובעדינות אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה.

התגובה שלי להעמדתו לדין של האנס משה קצב מתועדת היטב בבלוג הזה,

הרבה לפני שכולם התנפלו עליו פתחתי עצומה למען העמדתו לדין ובעד שיוויון מול החוק,

הפגנתי, כתבתי, עשיתיכל שביכולתי (הפרטית והמוגבלת) לא לתת לעניין להמחק ולדהות לפני שיבוא

למשפט ואם חטא ופשע, יתן את הדין, וכמה שמחתי שכך היה,

ועכשיו אני קוראת את וידויה של א' שנאנסה והרגש סוער,

אמפטיה אין קץ מול המילים והפנים של אורלי רביבו בסרט בערוץ עשר

ועצב גדול על מילים שאמרה,

מילים שאסור להגיד. בטח להאמין ולהרגיש.

מילים מקבעות הצטדקות נשית מיותרת ומלאה דעות קדומות, חולשה, פסיביות ורגש אשמה ששנות

דור לא הצליחו לצערי למחוק ולתקן בינתיים:

"לבשתי הכי צנוע והוא אנס"

הו אורלי,

עם כל האומץ שלך, והחשיפה, והטראומה הגדולה שצרבה את חייך,

כמה נזק את גורמת,

איזו טעות את ממשיכה לקבע אצל נשים ונערות הקוראות ושומעות אותך מתנצלת,

אבל אני לא אשמה, התלבשתי צנוע,

מה זה אומר, שאם היית מתלבשת "לא צנוע" זה היה "יותר מובן" שאנס אותך?

נדמה שככל שדרך שעברנו הייתה ארוכה וקשה ומורכבת,

זו שלפנינו תהיה דרך ארוכה וקשה לא פחות,

אולי אפילו יותר,

כמה עצוב.

אסורה לאינוס. תמיד אסורה לאינוס, בלי קשר ללבושה, גובה חצאיתה, עומק מחשופה וצבע שערה והשפתון שלה.

אסורה לאינוס. תמיד אסורה לאינוס, בלי קשר ללבושה, גובה חצאיתה, עומק מחשופה וצבע שערה והשפתון שלה.

אני מאחלת לך החלמה מלאה אורלי שהייתה א'. אני מאחלת לך שצלקות ליבך ידהו, שחייך יהיו טובים,

שלא תאשימי את עצמך בכלום, גם לא עמוק עמוק בליבך. שתזכרי שאין בך רבב ואשם, אין ולא הייתה

לאיש זכות לאנוס אותך בלי קשר להתנהגותך, לבושך או כל דבר אחר, ואם יהיו לך הזדמנויות, למען

עתיד הבנות שלנו, אנא….

.

.פלירטוט וזכות סרוב.

.

תמונה לכבוד יום האשה

.

.

.

.

4 brills שחורלבן

.

.

סבתא, אמא, אחות קטנה ואני. הנשים הפרטיות שלי.

.

.

.

.

וגם קישור לרשימת עשר הנשים שבחרתי….

.

בנט, אל תגע ב"דפי העד" המשפחתיים שלי

.

מדפדפת וגולשת באתרי הבוקר שלי ורואה את נפתלי בנט מקשר ןמנכס ב…..במחפשת מילה שתתאים

למופע המניפולציה המכוערת, הניכוס המתנשא ובאופן כללי הנמיכות המוסרית של מפלגת הכיעור הימני

הזאת. אם גם בשבילך דור שלישי  זה לא רק סמארטפון….

כלומר, אם כשאני חוזרת וקוראת את "דפי העד" שכתב סבא שלי בדם ליבו ב"יד ושם",

אם הבת שלי מספרת את סיפור המלטותו של סבה מצד אביה מהגטו,

אם אני עומדת פעם בשנה בנחלת יצחק על קבריהם של מי שמחלקים איתי די.אן.איי, אלה שלא ניצלו,

ולא הצליחו להעביר לילדיהם, נכדיהם את תסמונת הדור השני הקשה והמתסכלת או אפילו השלישי,

אם האחיינים שלי בעבודות השורשים שלהם שמעו איך סבא שגב שלוש שנים בעלית גג בלי יכולת

לשבת או לזוז בין אביו ודודו, וסבתו עברה את שנות נעוריה בדרך שקשה להאמין,

האם נפתלי בנט טוען שהוא וחבורתו יכולים להיות "בית", "בית אידיאולוגי" לצאצאי ניצולי השואה?

האם הוא רומז שמי שלא חווה אשכנזיות שואתית לא ימצא מקום בגבעות הטרשים של ההתנחלויות?

כי בשמאל לא יהיו בית לצאצאי פליטי השואה? כי אני מסתדרת מצויין עם יהדותי, הקשר המשפחתי

שלי לשואה והדבקות שלי במחנה השלום.

השתגעתם תגידו? השואה וניצוליה ובניהם שייכים לימין?

אגב, גם יאיר לפיד נכלל בקטגוריה הזאת של אלה שצריכים להגיע אליכם כדי להרגיש בבית?

עכשיו תתחיל תחרות  למי מהמפלגות יש "זכאות" להשתמש בשואה?

תגיד, ה ש ת ג ע ת?

בנט שואה

.

משהו חדש אכן מתחיל, והוא מסוכן אפילו יותר מהישן

.

מילותיה, מילותי

.

שירה גפן בראיון ל"הארץ":

"בשבילו אני אעשה הכל, בשביל העתיד שלו, אם הולך להיות פה ליברמניה אז זה שיקול.

הילד שלי הכי חשוב לי. זה ברור שהממשלה הזאת היא ממשלת ריב ומדון. זה מה שיודעים פה

ולא רוצים אחרת, ביבי לא באמת רוצה שלום, זה עצוב.

אני יפת נפש גם אם זה נחשב קללה היום,

אבל אני מסרבת להתכער, ומסרבת שיכערו את נפש בני.

חייב להיות פה שלום. זה לא הזוי, זה הכרחי. וכל עוד אני פה אני אלחם על זה בדרכי”

.

אני מכירה אותה מאז שהייתה ילדה קטנה, והיום, היא אמא ואני גם.

הילד שלה הוא קטן עדיין, שלי עוד מעט יוצאת מרשותי, עניין של שנתיים שלש,

ועדיין, ברמת האחריות שאני מרגישה מול חייה של זאתי, שלא נגיד אהבה,

מילותיה של שירה, מילותי:

בשבילה אני אעשה הכל, בשביל העתיד שלה, אם הולך להיות פה ליברמניה אז זה שיקול.

הילדה שלי הכי חשובה לי. זה ברור שהממשלה הזאת היא ממשלת ריב ומדון. זה מה שיודעים פה ולא

רוצים אחרת, ביבי לא באמת רוצה שלום, זה עצוב. אני יפת נפש גם אם זה נחשב קללה היום, אבל אני

מסרבת להתכער, ומסרבת שיכערו את נפש בתי. חייב להיות פה שלום. זה לא הזוי, זה הכרחי.

וכל עוד אני פה אני אלחם על זה בדרכי”

venic 1998

.

קר במדבר

.

במדבר נורא קר, אבל ממש,

בעיקר בחורף, בעיקר בלילה, בעיקר באוהל או פחון.

.

אסי סיקורל, שכן מרשימות ובעיקר אדם ורופא עם לב ענק לעולם כולו אבל בעיקר לחסרי הישע

האמיתיים מבקש לכעשרים ילדים הגרים בנולנד הזה הנקרא הפזורה הבדווית מעילי חורף, בגדים

חמים ושמיכות.

קשה להאמין או לדמיין את המחסור בו חיים אנשים.

כשחושבים על ילדים, זה אפילו קשה יותר.

החורף כאן ונורא נורא נורא קר בנגב.

אז אם תצליחו למצוא קצת בגדי חורף, אבל בעיקר מעילים. ושמיכות זה יחמם,

גם את הלב, אבל בעיקר את הילדים האלה, שלא בחרו בחיים כלכך קשים, ובכל זאת…

.

וילדים.

Aya's hands 2000 1

"כתבו אלי" מימין למעלה, הדרך הישירה לתיבת הדואר שלי. תשתדלו, טוב?

.

מי אנחנו שלא נרשה להם # המתת חסד

 

.

את הפוסט הזה כתבתי מזמן ואני חוזרת אליו בכל פעם שמתגלה סיפור אנושי וקשה נוסף

הקשור במות חסד או בעצם בהעדרו.

הטריגר הראשון היה דר' קבורקיאן, המתת חסד ובלוג אחד קורע לב על בחורה ושמה ענת

שהייתה חולה, עיוורת, חרשת, מנותקת לאורך הרבה הרבה זמן אוהביה החזיקו בחיים מתוך

אמונה ואהבת אין סוף.

בארבעה ביוני 2011 הגיע מייל שענת סוףסוף נחה, פרשה מהמרוץ כותב מי שאהב אותה,

מתה. הנה  הבלוג של ועל ענת . יהיה זכרה ברוך. יהיה זכר הדוקטור ברוך, ובכלל.

.

מה שכתבתי כשדוקטור קבורקיאן שוחרר מהכלא:

לפני כחודשיים פרסמתי פוסט שעניינו אנשים, חולים סופניים וזכותם  |להחליט על גורלם, על מותם.

צוואה בחיים. כתבתי על היתקליף –  ככה הוא קורא לעצמו בבלוג שפתח והוא אוהב את ענת כל כך –

ענת החולה, החרשת, האילמת ועכשיו כנראה גם לא רואה.

על פי המעט שכתב מאז, מצבה של ענת הולך ורע.

בפעם האחרונה שכתב הוא סיפר שענת "נעלמה". שאף אחד לא מצליח לתקשר איתה, אפילו לא הוא.

אפילו לא את המעט שנתנה מעצמה עד עכשיו. הסימנים הקטנים שהוא ידע לפרש, אפילו הם נעלמו.

ענת "נעלמה" והוא לא יודע לאן.

והוא מספר שענת חתמה על צוואה בחיים לפני כשלוש שנים, ואיך הוא מפרש את רצונה היום.

הוא מנסה להסביר את המושג "חיים" מול ענת ומצבה.

ואני חושבת עליה ועליו ועליהם הרבה בכל הימים שעברו.

אמר דר' קבורקיאן: "זו צריכה להיות הזכות האנושית הבסיסית ביותר בין החולה,

הרופא, המשפחה ואלוהים" ואני כל כך מסכימה איתו.

.

לפני הרבה שנים, כבר עברו מאז הרבה שנים, חייתה אישה אחת. מבוגרת, תכף נוגעת בתשעים.

זקופה, צלולה, חריפה, יפה, חזקה, עקשנית, דעתנית, אהובה מאד ומקסימה מאין כמוה.

גופה לעומתה כשל. הוא היה חולה מאד, חלש ועייף עד מאד.

היא נאלצה לבלות שלושה ימים  בשבוע בבית חולים, כל שבוע. וביתר הימים, חולשת גופה לא

איפשרה לה חיים פשוטים וטובים כפי שרצתה ואהבה. טיול קטן בגינה היווה מאמץ, קריאת ספר

לזמן ממושך יחסית עייף אותה מאד, וגם לדבר היה מעייף. והיא בחרה.

היא הפסיקה, על דעת עצמה, בלי לספר לאיש, לקחת את התרופות והטיפולים שהיו חיוניים

לתפקודה, החזיקה מעמד יום וחצי, הלכה לישון במקום רחוק, ולא התעוררה.

היא הייתה אשת סודי , הכוח של חיי ואהבתי אותה אהבה גדולה באמת.

אני שמחה שעלה בידיה לסיים את חייה כפי שבחרה

ומודה לה מקרב לב שלא ביקשה ממני לעזור לה.

כי האמת? אין לי מושג מה הייתי עונה לה אם הייתה מבקשת.

.

מתוך אמונותי ועקרונותי – התיאורטיים יש לזכור – אני חושבת ואפילו מאמינה שהייתי מסכימה.

מתוך אהבה, הבנה וידיעה עמוקה שלא מדובר בגחמה, דכאון, טרוף מערכות זמני, אלא דעה צלולה

של אשה, בת אדם, שזוהי  בחירתה האמיתית. שהיא מבינה שמצבו של גופה אינו יכול להשתפר,

שמצבה הרפואי רק ילך וידרדר, מבינה שבגידת גופה היא סופית,

ומבחינתה, והחיים שהיא חיה בלתי נסבלים.

בגלל צלילותה המוחלטת ורצונה מאז ומתמיד לשמור על כבודה ועל עצמאותה הייתי אני מאמינה,

ועודי, מכבדת את רצונה. בלי קשר לאהבה. בלי קשר לעצב.

מי אני ומה זכותי לכפות את דעתי ו/או רצוני עליה?

יכולתי לו הייתי מגיעה לסיטואציה הקשה והתיאורטית ההיא, בקשתה לעזרה במימוש, לדבר איתה,

אליה, אל ליבה. הייתי מנסה, אני חושבת, לנסות לשכנע, לפרוט על מיתרי הרחמים והאהבה, לספר

על געגועים גדולים שיבואו – והם אכן באים – על האהבה גדולה שאוהבים אותה, ועל מה לא…..

אבל שם היו מגיעים טיעוני לסופם.

מי אני, מי אנחנו לעומתה כשמדובר בחייה?

מי אני שאספר לה על הרגעים הקטנים שהיא יכולה לחוות, על נכדים שגדלים, נינים שנולדים, ערבי

שבת וחגיגות משפחתיות, כשחייה נעים מבית החולים לחדרה וחזרה? מי אני שאחליט שזה מספיק

ומספק לחיות את חייך למען רגעים בודדים של מסיבות משפחתיות בתוך מרוץ החיים של כולנו.

מי אני שאנסה להסביר לה שחייה נעימים, נוחים וטובים כשהיא מרגישה אחרת? אני היא?

אני חיה את חייה?

מי אנחנו, לעומתם,

אלה הבוחרים בלב שקט, ראש צלול וגוף מיוסר וחסר אונים לסיים את חייהם כפי ש ה ם  בוחרים,

בדרך הניראת להם נכונה? על מי נבקש רחמים?

על עצמינו? על געגועינו שיבואו?

על החסך והחסרון שנרגיש כשהם, יגיעו לשקט ולשלווה ולגוף הרגוע מכאבים?

איזו זכות יש לנו לבקש מהם להמשיך לסבול עבורינו?

את המתנה הגדולה מכולן עלינו להיות מסוגלים לתת לאהובים עלינו אם יבקשו, לא?

ועדיין, אם הייתה מבקשת…מה הייתי עושה? מאכזבת אותה?  כועסת עליה שהיא מעזה לבקש?

נותנת לה את המתנה הכי גדולה שיכלה לבקש, את המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת?

לוותר עליה ממקום שמציב אותה לפני? שמכבד את רצונה, אותה?

אני מודה לה, הרבה פעמים בחיי היומיום שלי, על שלא ביקשה. שמנעה ממני את המלחמה הפנימית,

האידיאולוגית הקשה הזו. את רגע האמת. עקרונות מול מציאות. תיאוריה מול מעשה.

.

דר' קבורקיאן לא הרג " במו ידיו" את חוליו הסופניים כשבקשו את עזרתו למות.

הוא תכנן ובנה מתקן שלאחר שלחץ החולה על כפתור במו ידיו, הוזרקה לגופו תרופה שהביאה למותו.

בעיני זוהי פעולה הכרוכה באצילות נפש ואהבת אדם.

חוק "החולה הנוטה למות" נכנס אשתקד לתוקף בישראל. החוק מאפשר לחולים שהוגדרו סופניים,

כאלה שנשארו להם שישה חודשים לחיות או פחות לסרב לטיפול רפואי מאריך חיים.

החוק אוסר להפסיק טיפול רפואי רצוף, אך מאפשר לרופאים להימנע מלתת טיפול או לחדשו,

מבלי שיואשמו בהריגה. עם זאת, החוק עדיין אינו מיושם.

אני כמובן חברה באגודת לילך .

אני מקווה שלעולם לא אצטרך להשתמש בשרותיה האנושיים והטובים,

שמחה שהיא קיימת ודוחקת בכם לחתום על צוואה בחיים דרכה או בדרך אחרת.

זה עשוי להיות חשוב.

ולהבדיל אלפי וכו',  אדי – ככה זה קל להצטרף  – כי גם צד כזה יש למוות, כבר הרבה מאד שנים.

וכמו במקרה, או שלא, גם זה קורה היום:

מספיד אורי אבנרי את אשתו רחל אחרי שכיבד את רצונה ובקש מרופאיה…..

ועדכון באוגוסט 2011 עדי טלמור, איש גלי צהל  בחר לסיים את חייו בעזרת ארגון המתת חסד.

.Aya's hands 2000 1

.

בריאות. אריכות ימים. חמסה. טפוטפוטפו. אהבה. אושר. בריאות.

.

 

בובות וגיבורי על

.

.

זוכרים שכתבתי שעד שעד שלא תראו לא תבינו… ?

כי אי אפשר לדמיין ארבעים ילדים קטנים, חודשיים עד חמש מבלים את יומם בשני חדרים סגורים,

כי בצהרים מגיעים עוד כעשרמ, חמישה עשר ילדי גנים ובתי הספר לאכול, להכין שיעורים, ללכת

לצופים ולהיות בסוג של השגחה עד שמי מהוריהם יחזור למה שמהווה בית אחרי יום עבודה קשה,

מתגמל בקושי, משפיל – כי כאלה אנחנו לזרים שחורים – ומעייף ועם מעט מעות לאוכל, גג וסכום

סמלי לפלורנס ומי שעוזרות לה..

הביקורים בגן שלה מתחילים להיות חלק מהסידור השבועי שלי,

אני לא מתחייבת אבל מנסה ומצליחה,

הילדים האלה ממלאים את הלב חום.

הצורך שלהם במגע, יחס, צחוק או משחק בכדור – ששלבתי היום עם תרגילי חשבון, בכל זאת אתם

כבר בכיתה אלף אמרתי להם והם כלכך, אבל כלכך שמחים בכל מה שהוא יותר מיחס פרקטי של אוכל

והוראות וגערות.

הם התחננו לצאת לפארק הילדים הגדולים (כיתה גימל) ופחדתי לקחת אחריות, אם יקרה משהו?

אז הסברתי ומיד שיחקנו המלך אמר ונפסלתי ראשונה והייתה שמחה גדולה.

אחרכך ראיתי את מרים בת התכף בת שלוש, צמות קלועות ועינים מחבקת בובה,

שאלתי אותה איך קוראים לבובה והיא פתחה אלי עינים מלאות תמהון ואמרה: בובה.

היא לא ידעה שלבובות יש שם, היא רק ידעה לחבק אותה,

ואז הגיעה מי שאני לא מצליחה עדיין לבטא את שמה, בת תשע, מלכת המקום, הכיתה ובקצב הזה,

גם העולם יכרע לפניה ברך ועזרנו למרים למצוא לבובה שם. הכירו נא את הבובה שירה.

ואז הגיעה קטנה נוספת וממש תלשה למרים שחיבקה את הבובה שירה ואפשר היה לראות כמה חום

ורוגע ילדה קטנה אחת מפיקה מבובה אחת והן התחילו למשוך ולריב על שירה שסבלה בשקט,

וכששאלתי איפה יש עוד בובות, הסתבר שאין.

אז ככה.

במבצעים ממוקדים אני מצויינת.

המטרה ואין מקום (גדול מדי לדאבוני) לחינוך מגדרי במציאות ההיא שם, בתחנה המרכזית,

אני מנסה לאסוף:

בובות –  אבל אמיתיות, עם עינים וידים ושער. לא פרוותיות וחיות אלא בובות שהילדות האלה יוכלו

להקשר אליהן, לתת להן שם ואני אנסה לדבר עם המאמא הגדולה כל ילדה תקבל בובה אישית שלה.

אם אתם קונים, לא ממיינים מהבית, תנסו (סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש) לבחור בובות חומות

או שחורות שער.

גבורי על – למיניהם, עדיף מגודל כף יד ולמעלה לבנים המתפוצצים מעודפי אנרגיה בחדר הזה שישבו

וילכו מכות דרך סופרמנים, מפלצות ושאר גיבורים.

כדורים  –  גומי, לא קשים כמו כדורסל, למשחקים בחדר. מסירות, מעגלים וכו.

מסדרון, שני וחצי חדרים (אחד לתינוקות) מטבח, שירותים. שלוש ארבע נשים, ארבעים + ילדים קטנים ממש. חיתולים, מגבונים, מגבות, סבון כלים, טשיו, ושאר ענייני ילדים קטנים, בשמחה, תמיד. המייל למטה.

.

chelli.goldenberg@gmail.com

.

משננת

.

.

.עכשיו, כשהחימה, והכעס, וחוסר האונים מול קיצוניות וטרור,

מול שבוע שכאן, בתל אביב הרגשנו נגיעה מהפחד ושיבוש החיים וילדים מבועתים שמרגישים תושבי

הדרום ( כולל חברים קרובים ואהובים ומשפחה ) ומול הפיגוע שמחזיר את כולנו לעבר טראומתי של

אוטובוסים מתפוצצים ומחבלים מתאבדים,

עכשיו,

בדיוק עכשיו,

המבחן האמיתי שלי מול דעותי ואמונותי מתנהל כמבצע צבאי לכל דבר, במלוא כוחותיו,

ואני נסערת, מלאת חימה וזעם, רצון להרביץ וקצת אימת אתמול.

.

בין התסריט הדמיוני והמסוייט של אתמול שמרסק לב ודמיון – כי זאתי הייתה במקום הזה, בדיוק

הזאת שם, טפו – בין הזעם מהפגוע הנורא הזה והטילים והאזעקות שממשיכים למרר ולהחריב חיים

של אנשים ובין האחזות קשה מאד כרגע, משימה כמעט בלתי אפשרית ובאותה מידה הכרחית,

הנאחזת במה שאני מאמינה שצריך לעשות, המבחן נורא.

שלום עושים עם אוייבים אני חוזרת ומשננת, אוייבים.

.

בחירה

.

.

הגעת ליעדך, החני את רכבך וחפשי את המקלט

.

.

רציתי לשתף אתכם בשיחה מעניינת שהייתה לי עם מוקד עירית תלאביב:

– שלום, רציתי בבקשה לדעת איפה המקלט הקרוב לבית שלי

– רגע גברת

– פשוט, אני גרה בבית קטן וישן ואין כאן לא ממ'ד ולא מקלט, מצד שני יש כאן אמא ובת

– רגע גברת… אוי

– מה אוי?!

– אוי אין לכם גברת

– מה זאת אומרת?

– יש רק ברחוב לויטן 7

– לויטן? זה באפקה?

– אני לא יודעת, זה 800 מטר ממך, בבית ספר "ארזים"

– ארזים זה בנווה אביבים

– אני רק רואה על המפה גברת

– אבל זה בצד השני של קרן קיימת

– גברת, תרדי לחדר מדרגות

– אין לי חדר מדרגות

– אני לא יודעת מה להגיד לך

.

סגרתי, נגשתי לראות איזה מסלול מציעים לי חולדאי, ברק וביבי הטוב לעשות כשתהיה אזעקה,

אז ככה,

מהבית שלי לבית ספר ארזים ע'ע מקלט לאזרחית מדינת ישראל, תושבת תל אביב, שרתה בצבא

שרות מלא, משלמת מיסים, דוחות חניה,  עליות אוכל ודלק, מוחה כנהוג במקומותינו ובכלל:

סעי ישר

פני שמאלה לאחר כ300 מט פני ימינה לקקל

לאחר כ250 מטר פני שמאלה לחיים לבנון

לאחר כ250 מטר פני ימינה לטאגור

לאחר 200 מטר סובבי את הככר והמשיכי ישר

לאחר כ400 מטר, ברמזור השני פני שמאלה

הגעת לבית הספר "ארזים", מצאי חניה, חפשי את המקלט,

ב ה צ ל ח ה

.

אז בפעם הבאה שאתם מבקשים/דורשים/לוקחים/חומסים ממני משהו, תזכרו את היום,

כי אני חברים אזכור אף אזכור, במיוחד אגב, בינואר, בחירות אתן יודעים.

.

לא תצליחו לדמיין איך זה באמת

.

.

הדבר הכי, אבל ממש הכי קורע לב וקשה בביקור למטרת הקראת סיפור – כמה נאיבית יכולתי להיות –

בגני הילדים של העובדים הזרים החוקיים, לא חוקיים, פליטים, למי אכפת כשרואים אותם – הוא הצורך

שלהם במגע אדם, ביחס. הכמיהה שלהם לליטוף, חיבוק, פיסת עניין או חיוך.

כמו ילדי מוסדות,

מושיטים ידיים למעלה, עינים תמות מביטות בך ומחייכות חיוך שאין מילים מולו,

מה כבר תגידי…

ארבעים ילדים, חמישים ילדים, ילדי שוקולד רובם, בני חודשיים עד שש סגורים בשני חדרים,

חדר לגדולים, חדר לתינוקות.

שלוש נשים נפלאות עובדות כלכך קשה, מרימות, מחתלות, מאכילות. מרימות, מחתלות, מאכילות.

וגם שוטפות ידים דביקות, מחליפות בגד רטוב, ממלאות בקבוקים למי שעדיין צריך,

מחתלות, מאכילות, משקות, מרימות, מפרידות, מחתלות, מאכילות, פיפי, קקי, לנגב, בקבוק,

חיתול, בכי, נזלת, מכה, עלבון, חיבוק, חיתול.

למי יש זמן לליטופים, חיבוקים,

למי יש זמן להקשיב, לנחם, לספר סיפור,

למי יש חצר להשתולל, טריטוריה, מקום עם קצת שקט,

למי יש ידיים פנויות,

למי יש משהו חוץ מצורך דחוף בהשרדות.

בצהרים מצטרפים ילדי הגנים ובתי הספר עד הלילה שיגיעו, מי שיגיעו, ההורים.

וכל זה לפני החורף, הנזלת, השיעולים, המחלות,

שני חדרים סגורים, ארבעים ילדים, חמישים. תינוקות, פעוטות, ילדים ששרו איתי את אליעזר

ןהגזר היום בשמחה ועשו תנועות בידים, ומשוך ומשוך ולא יצא הגזר.

קופצים ושמחים כמו שרק אפשר בגיל שנתיים ושלוש וארבע,

ידים מושטות לחיבוק, ועינים מפחדות מאכזבה,

שמגיעה, בטח מגיעה.

שאלוהים יעזור להם, שיעזור לנו.

.

הם צריכים הכל, מגיל אפס ועד שש, ממש הכל:

חיתולים בכל המידות, בגדי חורף, גרבים, נעלים (!) מגפים, כובעים, סוודרים, טרניניגים, נייר

טואלט, מגבונים, טחשיוז, כסף, צעצועים לא שבירים, צבעים, ניירות ציור, דפי טיוטא, אוכל

תינוקות, שמיכות, זמן לבוא סתם לשבת עם כמה ולשחק בכדור קטן, לנסות לספר סיפור, לשיר

ובעיקר לעשות פרצופים, לחבק, לדגדג, ללטף, להגיד איזה יופי וכללללל הכבוד לך בטון ההוא

שילדים שומעים ויודעים שמישהו הקשיב וראה אותך, אותך האחד, הילד החמוד שאתה, האהוב.

.

המייל שלי לאיסוף תרומות או קבלת טלפון רלוונטי chelli.goldenberg@gmail.com

.

בִּמְקוֹם לִשמוח

.

.

בבוקר התעוררתי, גם אני, מהרעש המפתיע בכל פעם מחדש, גשם חדש וכבד,

אחרי סיבוב בגינה עם הריח הזה והכלבה הזקנה והמבוהלת,

אחרי הצצה מהירה על האורך השרוע בשנת נעורים עמוקה אחרי יום עמוס בפסטיבל בחיפה,

עשיתי מה שתמיד, קפה וסיבוב מחשב ראשון, הארץ, ווינט, בלוג, פייסבוק,

ושם השתנה המבט הרך שלי על היורה, הריח הנפלא הזה ותחושת הנקיון והבריאות שעטפה אותי,

היא כתבה:.

"ופתאום בעודי במעמקי הים שוחה לאיטי, השמיים קדרו, הרוח והעננים נשאו אותי אל החוף.
.
השמיים היו קודרים ומרתקים, וטיפות הגשם הפכו ליהלומים כשפגשו את המים.
.
ואני רקדתי לי על החוף מאושרת"
.
.
חייכתי ואמרתי לעצמי שהיא אלופה הענת הזאת. ענת צחור. כלכך מוקדם והיא לא מוותרת וכבר בים.
.
שוחה, מרגישה את הגשם הראשון הזה על כובד טיפותיו בתוך הגלים והשמים האפורים לרגע,
.
ורוקדת ואז קראתי מה שכתבה אחרכך:
.
.
 ואז פרצה זוהמה אדירה למים, מים שחורים עם צחנת מוות, כל הטינופת של העיר זרמה למים והציפה
.
את החוף. הידעתם שקברניטי ואדריכלי העיר תל אביב אחראים לזיהום המים והחוף?
.
לפני כמה שנים שינו את כל מערכת הניקוז בעיר ומאז כל הזוהמה זורמת עם הגשמים לים.
.
.
ומי נפגע – אנחנו, שהים שייך לנו ויצורים החיים במים, מי סופר אותם…
.
אנשים שחו בים, והים פשוט השחיר והשחיר.
.
רצתי אל הפקחים והמצילים, ביקשתי שיודיעו בכריזה לאנשים שהים מזוהם,
.
רצתי על החוף הודעתי לאנשים בעצמי שלא יכנסו.
.
זהירות.
.
.
ככה זה נראה הבוקר בזמן אמת. תראו. טינופת, זוהמה, שפכים. צילום: דן הולנדר
.
לא תמצאו עכשיו שלטי אזהרה המזהירים אתכם שים מסוכן עכשיו, מסכן עכשיו את בריאותכם.
.
ממש ובאמת. הים מ ז ו ה ם.
.
אז הפיצו את הידיעה. הים מזוהם ומסוכן לרחצה.
.
היופי האדיר של הגשם והים, החוויה שחוויתי לא יטשטשו בגלל אותם אדריכלי וקברניטי הזוהמה
.
האחראים על דיכוי כל חלקה טובה שנשארה לנו.
.
הים יבריא וישתקם ויחזיר אותי אליו. אני מקווה שבמהרה.
.
.
.
.
ומה שעצוב הוא, שלמרות שהרשת סוערת והצילומים והסטטוסים מצלמים ומדווחים וכועסים,
.
ובצדק. חופש היום, מחר, אלפי אנשים מנצלים שמש אחרונה, ואם לחשוב ברצינות, אז גם הדגים
.
של ארוחת החג או דגים באופן כללי חיים שם, במים האלה, ולמרות הכל, זה כנראה יגמר בשתי
.
שורות בדף צדדי במה שעדיין מודפס, ואולי בלינק וכמה טוקבקים כועסים באיזה אתר חדשות, וזהו.
.
תכף בחירות.
.
.
.
.
.

חיסונים ומי שבוחר לא לחסן את ילדיו

יוני 2016.

.יוני 2016 – היום דיווח על עשרה תינוקות שנפטרו משעלת בקליפורניה. לא מחוסנים.
יוני 2012 – התפרצות החצבת בבתי ספר וגנים. לא רק בדרום העיר

……………………………………………………………

הטריגר לפוסט הזה היה פוסט של מנחם בן, שהביע שמחה שהורי נכדתו קבלו את עצתו ובחרו.לא לחסן את התינוקת שלהם
,הוא הוסיף שאת בתו בת החמש עשרה לא חיסן מעולם וטפוטפוטפו היא מעולם לא חלתה
,ו ב כ ן
הבת שלך לא חלתה קרוב לודאי בגלל שהילדים סביבה בגן ובבית הספר כ ן חוסנו ברובם
.הגדול מר בן, ובכך תרמו לסביבה בטוחה לגדילתה הבריאה של הילדה שלך
.ורק שיהיה ברור, הבת שלו אינה תורמת הרבה לסביבה בטוחה ובריאה של ילדים אחרים
,גם נכדתו לא, הן בריאות בגללי, בגלל הבת שלי ובגלל אזרחים אחראיים כמונו שלא ניזונים
וגדלים "על חשבון"אנשים אחרים", ובודאי אינם מעמידים את האחר, את ילדי האחר בסכנה

:ומצאתי אצל דבורית מיילבק
….. אנשים כמונו, שבוחרים לחשוב פעמיים לפני שהם מחליטים מה הם נותנים לילדים שלהם
לאכול ואיזה כימיקלים הם דוחפים להם לגוף, שפויים ואחראים הרבה יותר מהרוב המוחלט
של ההורים שנותנים לילדיהם חטיפים תעשייתיים מגיל חודש ודוחפים להם אנטיביוטיקה
.בכלעם שהם בוכים יותר מדי בלילה
וואוו מגיב/ה יקר/ה
אנשים כמונו? הבוחרים לחשוב פעמיים לפני שהם מחליטים איזה כימיקלים הם דוחפים לגוף
של הילדים שלהם" – כלומר…חיסונים. אני לא מזכירה את ההתנשאות ונקודת ההנחה הבסיסית
שאם אני מחסנת, משמע אני  גם נותנת בגיל חודש חטיף תעשייתי ו"דוחפת" אנטיביוטיקה בגלל
קצת בכי בלילה…
כלומר, אם בחרתי לחסן את הבת שלי, אני, אנחנו, "הלא מחסנים" פשוט הורים איומים
"אנשים כמונו" לא בוחרים לגדל את הבת שלנו "על חשבון" סיכון ילדים אחרים.
כי גם אנשים כמונו, כמוני וכמו אביהשלזאתי בחרנו לגדל את בתנו באופן אחראיולא אוטומטי
– או כך לפחות אנחנו מאמינים ומקווים -בלי לציית לנורמות של גידול ילדים באופן עיוור,
מתוך כוונה אמיתית לקחת אחריות מלאה על גידולה וחינוכה בדרך הטובה ביותר שאנחנו
מאמינים בה ומסוגלים לה
.דוגמאות?בבקשה:
היא ינקה עד גיל שנה וקצת. הייתה בבית, צמודה להוריה עד שהייתה כמעט בת שנתיים.
היא מקבלת ואוכלת אוכל בריא יחסית ומאוזן.
היא מקבלת אנטיביוטיקה רק אחרי ארבעה חמישה ימים של כאבי אוזניים
,אם הם לא עוברים מעצמם, מה שכמובן קורה ברוב הפעמים,
ורק אם מתגלה החיידק ההוא במשטח גרון.
היא לעולם, ל ע ו ל ם לא תחזור/תוחזר לבית הספר עד שהחום שלה יעלם לחלוטין
ואני משוכנעתשכל רסיס וירוס או חיידק נמוג ונעלם ממנה – לטובת חבריה כמובן.
היא לומדת כבר כמה שנים בשמחה גדולה בבית ספר אנטרופוסופי –
ולא שזה אומר שהוא טוב יותר מאחרים, רק מציין עובדה שטרחנו וחיפשנו ובחרנו את בית ספרה,
אמא שלה אפילו תהתה, ןעדיין תוהה לעיתים מתי התהפך העולם,
בעקרון היא ילדה שגדלה עם שני הורים מ א ד מודעים לאחריות העצומה ולשמחה הגדולה
אפילויותר שיש בגידול ובחינוך ילד.
א ב ל
לא על חשבון האחר.
לעולם לא על חשבון האחר.
ההבדל
בין להאכיל את ילדיך באוכל בריא לבין ההחלטה לא לחסנם הוא בעיני הפער בין המותר לאסור.
בין המוסרי ללא מוסרי.
בין אדם שהוא חיה חברתית לבין היותו טורף חסר רחמים,
ואתה,
מתנהג כמו טורף חסר רחמים ותפישה ואחריות חברתית.
– אם העולם שבו אתה חי, הסביבה שלך הייתה לא מחוסנת והיו נותנים לך אפשרות הפוכה,
להיות הראשון שמתחסן, מה היית בוחר
– אם ילדי הכיתה של הבן/בת שלך יצאו לסיבוב עזרה והתנדבות – אחריות חברתית –
במרתפים ובגטאות  הפליטים הלא מחוסנים בחלקם, תאשר להם להשתתף?
– האם תשלח את הילדים שלך לגן שבו, אידיאולוגית הילדים לא מחוסנים?
– האם אתה יודע שבימים אלה נבדקת על ידי הורים שילדם נדבק מילד לא מחוסן אפשרות משפטית
לתבוע הורים הלא מחסנים?  תביעה מוצדקת לדעתי וטעמי.

האפשרות שלך לא לחסן את הילדים שלך ניתנת לך בגלל שאני חיסנתי את הבת שלי.

File0033

.בהחלטה שלך לא לחסן את הילדים שלך,

אתה מעמיד בסכנה את הילדה שלי.

וזה, מכעיס, מקומם, ובעיקר זה לא בסדר.

חד וחלק לא בסדר.

.

אסי – הרופא עם הלב הכי גדול שאני מכירה כותב הרבה על חיסונים

מלי לוי, הסיינטולוגיה וקוקאין לילדים ….well

.

יוני 2012

ומלי לוי ממשיכה לצטט את הטפשות והבורות והדעות הקדומות המזיקות כל כך של הסיינטולוגיה,

ולא מכחישה את התקרבותה לכת המטורפים האלה, והציטוטים נכון להיום:

"את ידועה כמתנגדת גדולה לשימוש בריטלין.

"כשהמליצו לאחד ממקורביי ליטול ריטלין, החלטתי לחקור את הנושא לעומק ומצאתי שבריטלין יש

חומר שנקרא מטילפידלנט. זה אותו חומר שנמצא בקוקאין, באקסטזי ובסמים ממריצים אחרים.

הריטלין עלול לגרום להתנהגות פסיכוטית בדיוק כמו שמצוין בעלון התרופה.

"לכן אני חושבת שלפני שהורה מחליט לספק עבור הילד שלו את הפתרון הקל ביותר להפרעות הקשב,

רצוי לחפש תחילה את הדרכים הטבעיות. צריך לזכור שמדובר בדור העתיד שיבנה את ההנהגה שלנו,

ואנחנו צריכים להיות מבוקרים ואחראים בכל מה שקשור לחינוך שלהם".

גיבשת את העמדה הזאת בעקבות הקרבה שלך לסיינטולוגיה?

"הסיינטולוגיה מספקת כלי יישום לחיים הרבה יותר טובים. לצערי יש סביבה הרבה בורות ואנשים

שמגנים ומשמיצים אותה בלי להבין את הרעיון הכללי שלה"

.

ומבחר נוסף מאוגוסט 2010

מלי לוי אמרה בנחרצות לגון בן ארי שמראיין אותה ב7 לילות היום ש:"ריטלין זה קוקאין לילדים"

well,

ראשית הייתי שמחה לשמוע את דעתה המבוססת של הגברת לוי על השאלה מהו הריטלין למבוגרים.

שנית,

אני מאחלת לך בכל ליבי,

ולכל מתנגדי הריטלין, אלה המטיפים בלהט ודעתנות ריקה מממש,

שלא יתברר במהלך השנים הקרובות שלאחד מילדיך יש הפרעת קשב,

כי כשתצטרכי לבחור בין חיים טובים לילד שלך ודעות קדומות של חבריך לכת,

אני מאחלת לך שתעשי בחירה נכונה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

או כמו שאמר לי מישהו היום: זה כמו שמי שאין לו סוכרת והוא לא רופא, יביע דעה על נחיצות האינסולין.

היא בדקה. ל ע ו מ ק, ולכן עשרות שנות מחקר, עשרות אלפי רופאים, מאות אלפי ילדים ואנשים

(כולל אני ורבים רבים ממקורבי, משפחתי ובכלל ) שחייהם ניצלו, לא פחות מזה: ניצלו בזכות הריטלין

שווים לפח המסוממים, כי הבדיקה של מלי לוי וחברה לכת הנמצאת במדינות מסויימות מחוץ לחוק

אומרת שריטלין זה סם כמו קוקאין, הללויה.

.

כן, הנה שוב לינק ל הפרעת קשב, עדות אישית, עד שיבינו.

.

וכן, דווקא, דווקא בגלל דעות קדומות וסטיגמות על דוגמניות וכדורגלנים כתבתי מה שכתבתי – מי כמוני וכו' –

דווקא כדי להדגיש כמה דעות קדומות ודקלום-על-אוטומט יכול להפוך לדבר מקומם ומעליב שצריך להזהר בו

כל כך…

.

תעזבי, אז היא אמרה כתבה לי  ר. בפייסבוק ועניתי לה שלא, זה לא רק אמרה. ואודטה אמרה, ומנחם בן,

ומוטי מורל גם רק אמר, ואם ניתן להם להמשיך להגיד, עוד הורים יתחילו להאמין להם ועוד ילדים ימשיכו

לחיות חיים כלכך פחות טובים מאלה שאפשר והכאוס ימשיך….

אין "היא רק אמרה", אין זה "רק מילים", מה פתאום, זה על החיים ועל המוות, שלנו.

.

.

.

שאלה ותשובה # גדעון סער, השר האחראי

.

זה קשה להאמין שמישהו, גם אם דתי, אישר טכסט כזה,

אבל עובדה. טל רבינובסקי העלה את צילום הדף הזה לפייסבוק, קשה להאמין נכון?

קשה להאמין שמישהו שמבין משהו בחינוך אישר טכסט מטורף כזה, תשובה מופרכת, לאומנית,

שוטפת מח לילדים בני שבע.

וככה לומדים תורה במקומות אחרים

ואיפה ועד ההורים הארצי או איך שלא קוראים להם?

נ.ב. בית ספר פרטי, בטח שפרטי. בגללכם.

נ.ב.ב. אנחנו באנו מפולין וכבר תרמנו שם, זה נחשב נכון?

.

.

הבחירה באהבה, לאו דווקא בחיים

.

אני אכתוב בזהירות,

אני אזכור שיש הרבה מאד כאב ורגשות ויסורי מצפון והתלבטויות ובעיקר אהבה, כמה הרבה אהבה

והורים, אמאבא מאחורי המילים וההחלטות והילדים,

אני אנסה לא לחשוף יותר מדי,

אני אנסה להתייחס בסובלנות לדעות הפוכות משלי אם הן לא נשענות רק על אמונה עוורת באל,

זה התנאי היחיד, כי מבחינתי, אמונה דתית א י נ ה תרוץ, טיעון, סיבה מוסרית דיה כדי להביא על בן

אנוש מתוך ידיעה מוקדמת וחד משמעית חיים שיהיו חיים קשים ומלאי צער, סבל ויסורים.

המקרה הזה, התינוק הזה הוא כמובן מקרה מייצג לנקודה עקרונית,

זו דעתי בלבד, שהרי רק הוריו של המיועד לחיים אחראים עליו, על חייו, או על לא חייו.

זה פוסט שאני רוצה לכתוב כבר הרבה, הרבה מדי שנים ולא מעיזה,

זו דעתי, ככה אני מרגישה, ועכשיו אני יכולה סוף סוף,

אני מקווה שאצליח.

.

בימים האחרונים הרשת מלאה כתבות, לינקים וסטטוסים המפנים ומתארים בהתלהבות ובהערכה

רגשית גדולה ומציפה את האם האמריקאית – הבלוג שלה – הזוג האמריקאי המגדל את בנם כריסטיאן

בן השנה ושלושה חודשים. כריסטיאן נולד עם חיך שסוע – דבר הניתן לתיקון בניתוח, וכך היה –

וכמעט בלי עינים, כלומר עם מה שנראה כעינים מאד מאד מעוותות ולא רואות.

הוא נולד עיוור ועם מום חיצוני מאד מאד בולט ולא ניתן לתיקון.

עובדה: נכותו, כלומר עוורונו של כריסטיאן היה ידוע מראש.

עובדה: הוריו הנוצרים אדוקים בחרו להביאו לחיים למרות שידעו על נכותו.

אין, אני מאמינה, אשה, גבר, שעמדו מול האולטרסאונד הראשון בחייהם, בהריונם ולא שאלו את

עצמם כיחיד/ה או כזוג מה יהיה אם העובר שלנו לא בסדר, פגוע מאד, מה אז…

להחליט ללדת ילד פגוע  – והדגש הוא כמובן על המקרים שיש לאור בדיקות בריון שהעובר פגוע,

פגוע מ א ד, מעל לכל ספק, בכל קריטריון רפואי, חברתי – להחליט מראש לגדל, לאהוב, לטפל

ולחיות איתו עד סוף חייך, או חייו – תלוי כמה הוא פגוע –  את חייו כאדם פגוע, לא עצמאי.

להפר את הברית הראשונית, האינטואיטיבית, החייתית בין הורה לילד, הברית האומרת בלי

מילים אני אוהב אותך, דואג לך, מגדל אותך ובאחיותי לאפשר לך את החיים הטובים ביותר

שאני מסוגל, לפחות עד שתהפוך לאדם מבוגר העומד בזכות עצמו,

או לאהוב אותו/ה מראש כלכך עד כדי עשית המעשה הקשה, ההירואי מכל, ו ל א לאפשר

לילדך הפגוע להוולד ולחיות את חייו העתידים, העומדים להיות – אחרי שנות הילדות הראשונות,

העליזות המוגנות ומגוננות כמו בועת ינקות לפני המציאות האכזרית -חיים קשים, אומללים

ומלאי סבל, תסכול ובלי שום אפשרות לחיים רגילים, סתם חיים פשוטים?

יש שיגידו שאין נכון או לא נכון,

יש שיתנו את ההחלטה בידי אלוהי  דתם ואמונתם שזה בעיני פשוט נורא,

לתת לאחר ל"החליט" על גורל, על חיי הילד שלך.

אני חושבת, מאמינה בכל יכולת האמונה שלי שיש נושאים שיש בהם נכון לא נכון,

וזה,

בדיוק כמו הזכות למות בכבוד, הוא נושא כזה שיש בו נכון ולא נכון,

בטח שיש.

.

אמו של כריסטיאן העלתה ליוטיוב סרט הנקרא איך לא –

-The Right Choice – Inspirational Video

סרט מרגש באמת שבו היא מחזיקה כרטיסיות המספרות את סיפורם –

איך הרופאים ידעו שמשהו לא בסדר, פגוע בעוברם, איך הם החליטו למרות המלצות הרופאים

להמשיך בהריון, איך הוא נולד ואחרי כמה ניתוחים בחיך השסוע שלו, להוציא עיוורונו ועיניו

המעוותות הוא כנראה תינוק בריא. היא מספרת שבכל פעם שהיא יוצאת איתו מהבית אנשים

מגיבים בקיצוניות למראהו של כריסטיאן, שזה היה נורא בהתחלה ושהיום, לא אכפת לה

איך אנשים מגיבים ושהוא עצמו, מגיב בחיוכים וגרגורי תינוק.

הוא תינוק והוא עיוור,

הוא לא מבין ואינו רואה את המבטים, ההצבעות באצבע, הרחמים והוא שמח, מאושר,

מטופל, רגוע ומגרגר. למה לא? הוא תינוק מטופל ואהוב.

הוא גם אינו יודע, מבין, מודע לעיוורונו, הוא המציאות אליה נולד,

אבל

מה יהיה בעוד שנתיים, שלוש, חמש, עשר?

שלא נגיד עשרים ושלושים?

ניתן להבין שקריסטיאן נולד ללא פגיעה ביכולותיו השכליות והרגשיות מה שאומר שיבין.

איזה חיים מחכים לו אז, כשיבין וירגיש את שונותו הרבה, הקשה?

שיבין שיש אנשים שלא חיים בחושך, שיבין את חריגותו?

את הערות האכזריות, את גל התגובות למראה שלו…

איזה חיים צפוים לו כשיגמרו שנות התום של ילדותו?

כששנות הגן ובית הספר והתיכון? השנים מול עולם הילדים?

מול העולם בכלל, כשחייו האמיתיים, הלא תינוקיים יתחילו, כשהוריו לא יוכלו לספק לו

את מעטפת הבטחון האולטימטיבית שהם מספקים לו היום כתינוק…

.

קשה לי, כל כך קשה לי להבין איך אנשים המביאים ילד לעולם מתוך ידיעה מוחלטת שחייו

יהיו קשים, מלאי כאב ומוגבלויות ב א מ ת קשות שלא יאפשרו לו חיים טובים, עם אופק

מובטח לעתיד טוב, עצמאי, מרגישים שזה מה שנכון, שקידוש החיים כערך מוחלט, עולה

ערכם הממשי, המוחשי, היומיומי של האדם החי אותם, קשים ומייסרים ככל .

.

הפוסט הזה הוא על אהבה.

אהבה הנדרשת מהורים לעוברים פגועים.

אהבת הורים הבוחרים בלב שבור ואמונה שלמה בהחלטה לא לאפשר למי שיכול היה להיות,

לא להיות. לא מאגואיזם, לא מחוסר רצון לאהוב, להגן, לגדל, לעשות הכל עבורו, עבור מי

שכרגע עוברם הפגוע בן עשרה, שנים עשר, ארבע עשר שבועות, אלא מתוך אהבת אמת גדולה

למי שהם מרגישים אחראים על חייו ואיכותם ומרגישים שחייו יהיו חיים רעים. מלאי סבל,

איכות חיים קשה עד בלתי נסבלת.

אין כאן קמצוץ של תפישת המציאות המחפשת "מושלמות" או השוללת את האחר, מה פתאום.

לתפישתי, זה אקט נעלה של אהבה בדיוק כמו המתת חסד בקצה השני של החיים במקרה של

מחלות חסרות מרפא ויסורים גדולים למי שאתה אוהב.

.

אהבה,

בודאי אהבה שמעבר לאינסטינקט ולעומק –  אהבת הורה שאין דומה לה –

יש בה גם אחריות עצומה על חיי אחר, ודחף ראשוני להגן ולשמור ולראות ש"הכל בסדר",

חייבת לעשות מה שנכון וראוי ועדיף עבור מושא אהבתך,

גם אם הוא / היא עדיין בחזקת עובר בן כמה שבועות,

אולי על אחת כמה וכמה.

וככל שזה קשה ובלתי מתקבל על הדעת,

אם העתיד של מי שהפך ילדך מהרגע שידעת על קיומו,

ואהבת כמו את ילדך למרות שעדיין לא חיבקת,

אם עתידו, חייו עומדים להיות קשים, מייסרים, מלאי השענות והזדקקות לתמיכה עד סוף

הימים כאדם נכה, לא עצמאי, ובין אם נבון מספיק להבין את שונותו ובין אם לאו,

חובת אהבתך, נורא ככל שזה עשוי להיות,

ואפילו יותר,

לא לאפשר למי שאתה אוהב מראש, בלי תנאים מוקדמים, בכל לבך,

כמו שאמא, כמו שאבא, אוהבים

לחיות.

.

כי  באהבה, כמו באהבה…

.

אז הם עדיין מבררים מה היה הריח הזה?

.

אין לי הרבה מה להגיד,

חוץ מהעובדה שזה שמתייחסים אלינו כאל ילדים מפגרים,

מאות אלפי אנשים סבלו מריח מוזר ומפחיד, כאבי ראש ובחילה (עדות אישית) , ושריפה בעינים,

ואחרי עשרים וארבע שעות כל מה שיש למשרדי הממשלה הרלוונטים, עיריות ושאר אנשים

היושבים על תקנים ומשכורות ממשלתיות להגיד זה: אנחנו עדיין בודקים.

עשרים וארבע שעות.

ואנחנו, כמו החרקים הקטנים שמסביבנו, נשתוק ונתן להם לעשות בנו כרצונם. עדר.

.

למה הוחלפה תגובת משרד התרבות והספורט ?

.

בלילה, כשהרשת סערה מההחלטה הכה מטומטמת של הועד האולימפי,

אני הייתי בעיקר בהלם מה"אין תגובה" של משרד התרבות והספורט,

להלן צילום המסך של ווינט שצילמתי והעלתי לפייסבוק שלי בתשע וחצי בערב:

.הבוקר, עם הקפה והסיבוב כותרות, מיילים, רשת, בלוגים, פייסבוק הרגיל הופתעתי מהשקט

בעניין האין תגובה של המשרד האחראי על התרבות, נניח, והספורט, נניח אף יותר, במקום לא-

חשוב-כרגע הזה שקוראים לו הבית, ואכן מצאתי את המאמר מאתמול בערב אך הפלא ופלא,

תגובת משרד התרבות והספורט מאתמול נעלמה כלא הייתה ובמקומה מסרו "מקורבי השרה"

תגובה פושרת אך מכווונת היטב לעיני הקוראים הבקורתיים ע'ע עם ישראל.

במקום להוציא הודעה עם תגובה נוספת של "מקורבי" השרה, בחר מי שבחר ל מ ח ו ק, לבטל,

להעלים את מה שאכן נראה כפשלה של מי מאנשי המשרד ופשוט להעלות תגובה חדשה.

דיליט, מין פטנט מעלים פשלות שכזה.

הנה התגובה מהבוקר:

אח, איפה הימים של העיתונות המודפסת,

המקום שבו אין אפשרות לשכתב את העבר בכזאת קלות?!

.

ממתקים ואיילה חסון

.

.

תקשיבו למלל הזה, תקשיבו. זה ב א מ ת לא להאמין.

.

הרהור:

האם יש להרחיק את איילה חסון מסביבת עבודה גברית בגלל נתוניה הגופניים

והחשש שהגברים בסביבתה יכנעו לחולשתם, ימשכו ל"ממתקיה" מינוח שלה.

איילה חסון סיפרה בתוכניתה על אירוע שהתרחש בלשכה בכירה ביותר בישראל,

כה עבדה אישה יפיפיה. בכיר שעבד באותה לשכה "חמד אותה כממתק", זה ציטוט,

סובביו ראו את משיכתו אליה, את סימני ההתנהגות (שלו)

ובדיסקרטיות, העבירו את העובדת  (היפיפייה, הממתק)  מתפקידה

וכך חסכו לבכיר הסתבכות בהטרדה מינית – ויטרידו אותה מינית?

 

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

צלם: אמיר מאירי וואלה

.

היא אמרה.

אני אומרת שהיא שוביניסטית, אינטרסנטית ומהווה סכנה ממשית לעתיד ושיוויון הנשים,

במקום המתחשך הזה שקוראים לו מדינת ישראל ואני מתחילה לחשוב לדאבוני, שיתכן

שהמכשולים הגדולים בחיי, הדעות הקדומות שחסמו את דרכי, החשדנות שבה נתקלתי,

כיפייפיה עם תעודות יו נואו, הגיעו כנראה מנשים כמותה ולא מהמין הגברי.

.

ותגובת רשות השידור, לא שציפיתי לתגובה אחרת מהאנשים הכפופים לממשלה:

Amir Gilat:נציג פניות הציבור רשות השידור, שפיגלמן, בדק את התלונות בענין השידור
ב"הכל דיבורים"התייחסותו: "חזרתי והאזנתי להקלטת שידור התוכנית ומן הראוי לציין
שהגב' אילה חסון הביאה לשידור מעשה שהיה. הן הגב' חסון והן עמיתה חנן קריסטל לא
הצדיקו את העובדות אלא ציינו שכך התנהלו הדברים באותה לשכה.
הגב' חסון רואה עצמה כמי שלא תצדיק לעולם פגיעה בנשים ותדאג לתמוך במי שנפגעה,
רואה עצמה כמי שמגנה על זכויות הנשים באשר הן.
ביום חמישי הקרוב הגב' חסון תשדר התנצלות בפני כל מי שרואה עצמו
כנפגעת או נפגע מהדברים שנאמרו בשידור"

 

.

.

רואה עצמה כמי שלא תצדיק פגיעה בנשים – נא להקשיב שוב להקלטה.

לא הצדיק את העובדות… – נא להקשיב שוב להקלטה.

רואה עצמה כמי שמגנה על זכויות נשים באשר הן – נא להקשיב שוב להקלטה.

תתנצל בפני מי שרואה עצמו כנפגעת – אני בתור אשה, לאו דווקא בתור יפייפיה, אבל גם.

.

אל תתנצלי "ממתק", תתביישי.

מר סער היקר, אם ברצונך לשלוח את ילדיך לחברון, תפאדל, לא את שלי

.

.

עצומה:

לא מאשרים לילדינו לצאת לטיולים מעבר לקו הירוק

וזה לא שהיא לא יוצאת לטיולים אתה יודע, בכל זאת צופי ים, בית ספר אנטרופוסופי, בגללכם, זוכר?

אבל לחברון אתה לא תצליח להביא אותה כמו שאתה מצהיר כאן, אין סיכוי.

או שנכריח אותך דרך עצומות ומחאות או שיהיה לה כאב אוזניים נוראי.

את הבת שלך שלחת לעירוני א' לרם כהן שילמד אותה דמוקרטיה, כמה כיבוש רע והומניות,

ואת שלי / שלנו אתה רוצה לשלוח לחברון?

אה.

עכשיו תחתמו. ותשלחו לינק גם במייל, לא כולם גרים ברשת :)

.

מה אמרו לו לקטנצ'יק הזה?

.

.

מה אמרו לו, למויישה, ארון או מנדל הקטן,

אתמול בלילה, בקור הירושלמי של סוף דצמבר,

מה אמרו לו,

כשבמקום אמבטיה, סיפור או תפילה לפני השינה,

משחקים וצחוקים עם אחיו וחיבוק מאמא,

הלבישו אותו בבגדים מוזרים ואמרו לו להרים ידיים.

עצוב או מבוהל לא הצטרכו להגיד לו להיות, להראות,

רואים עליו שזה בדיוק מה שהיה, מבוהל, מפוחד ומבולבל.

מה הם אמרו לו?

אלה האמונים על בטחונו, אושרו ועתידו?

שמשחקים באנדסאפ, משחק חדש שהגיע לשכונה?

שהיום פורים?

מה אמרו לילד הקטן והתם הזה לפני שצרבו אותו בזכרון כולנו כאות קין?

. .

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

נקמת ילד קטן…

צילם:אוהד צויגנברג

.

שומרות הסף

.

.

מיכאל שאל אותי בדרך אם אני חושבת שזה משנה אם נגיע או לא

ואמרתי לו שחשוב שהתחושה תהיה שהגיעו הרבה אנשים ושחשוב שיבינו שהגיעו הרבה אנשים.

ודווקא אנשים שהדבר הזה לא נוגע – עדיין? – ביוםיום שלהם, כאלה כמונו,

שנשמו עמוק היום ועזבו את חייהם לכמה שעות בערב צונן כדי להגיד שאכפת להם ושלא נסכים.

וכאלה אנשים שיגידו עוד פעם ועוד פעם שלא נסכים, ולר רק בכיכר רבין לא נסכים.

לא נסכים בכל מקום שנחשוב שחשוב להגיד שאנחנו לא מסכימים.

בערב שאל אותי מישהו אחר למה אני שומרת על העולם כל הזמן –

הוא גם שאל אותי לא מזמן מי שומר עלי, אבל זו הייתה שאלה מסוג אחר –

וכתבתי לו שזה בכלל לא בגללי,

It is not about me

כי עלי הם לא יכולים, אין סיכוי.

אני כבר יודעת להבדיל בין נכון ללא נכון,

בין צודק ללא צודק,

בין מה מותר ומה אסור,

ומה אני יכולה ומה לא, ומה קשה לי ומה לא,

ולהחליט להכנס לאוטו ולעלות על כביש 6 ולחזור הבייתה אחרי חמש שעות, זה קל,

זה רק לקחת החלטה לא באמת דרמטית ולעשות.

אבל הילדות שלנו,

אפילו שכבר יש עשרה בגיל שלהן, לחלקן, ובטח הקטנות יותר עשויות לחשוב שככה זה.

שככה מתנהלים חיים. שככה זה גברים וככה זה נשים.

רק המחשבה שיש ילדה קטנה שתראה שוט בטלוויזיה של נשים חרדיות הולכות רק איפה ש"מרשים",

ולא תשאל מי בכלל מחליט מי מרשה או אוסר,

או ילדה קטנה שתגיד בעינים גדולות שאסור לה ללבוש את החצאית הזאת,

או שתחשוב שאיזה ילד או גבר יכול עליה במשהו רק בגלל שהוא גבר,

יכול או רשאי להכתיב לה איך להרגיש – זה בכלל שיעור, השפעת המילים הגבריות עלינו –

או מה לעשות. אז בגללן, בגלל ובעד חייהן ועתידן.

כי אנחנו מהבחינה הזו, והכוח הפנימי, ותבונת הגיל ולב – ברוב המקרים – מסודרות,

אנחנו הנשים, אהובות, חברות, אמהות, אחיות,

כל מה שאנחנו,

האמהות של העולם,

אנחנו בסדר. עלינו הם לא יכולים, זה סופי וסגור.

אבל הן?

חובה חובה חובה עלינו לשמור עליהן.

להיות שומרות הסף,

ולעשות עבורן.

להסביר, ולהגיד, ולחזק, ולצעוק ולהפגין גם,

ולא לתת לאפלת ימי הביניים לגרור אותנו לאחור ולקלקל את הטוב שנבנה,

לבינתיים, עד שילמדו, ויפנימו.

לתמיד.

.

.

ודווקא רובי ריבלין מי-היה-מאמין # תוספת

.

.

.

תוספת: ואתמול, עשרה חודשים אחרי כתיבת הפוסט הזה, רובי ריבליןשוב הפתיע לטובה:

ייו"ר הכנסת תקף בחריפות את הצעת החוק שתעלה לקריאה ראשונה: "ללא חופש עיתונות

האזרח שרוי באפילה ויכולת קבלת ההחלטות שלו נפגעת באורח קריטי"….אפשר לכתוב לו,

שידע שיש מי שמעריכים כשצריך, לא רק מותחים בקורת –   yor@knesset.gov.il

?

לפעמים אני מחבבת אותו, בדרך כלל לא.

הסגנון שלו לא לרוחי, גם החן הילדותי הזה לא.

הוא ימני מדי, נאמן מדי לאדוניו בדרך כלל וירושלמי – אני כבר פחות מחבבת ירושלמיים מקסימים –

אבל הבוקר רובי ריבלין הוא התקווה הלבנה הגדולה שלי.

הוא זה המעז להגיד בקול רם מה שחבריו לקואלציה חוששים.

הם חוששים – מטעמים מובנים אני לא כותבת מ פ ח ד י ם – לפתוח את גשם הזעם והחרון

והתועבה והשיטנה והפאנטיות שיפילו עליהם חבריהם לקואליציה. הם חוששים מאביגדור, ובן ארי,

ודנון, והצייתנית של ליברמן שהגישה את ההצעה המטורפת הזו לבדוק את הארגונים הפועלים

בשטחים, את מקורות מימונם – כי את מקור הכספים במפלגות ההגונות שלנו, מאהוד ברק עד

אביגדור דרך נתניהו אנחנו כמובן יודעים, הכל כל כך שקוף והגון וישר דרך הממשל שלנו, שמה

שנשאר זה רק לבדוק את מצפונם ויושרם שלא-נגיד-יושרתם של מי שלוחמים למען זכויות אדם,

בלי קשר לדת, צבע, לאום או שייכות אחרת.

ורק רובי, ג'ינג'י חם מזג, פוליטיקאי מנוסה ובדרך כלל מדוייק בדעותיו,

הבין הבוקר שהפעם נחצה גבול באמת מסוכן ופתח את הפה:

יו"ר הכנסת תוקף בחריפות את ההקצנה ואת התמיכה הגורפת של הקואליציה בוועדת חקירה

נגד ארגוני זכויות האדם. "יש לעצור את הגל העכור, ועדה רק תעצים את הפגיעה בישראל"

וגם:

"זה דומה למעשה לקיום משפט ראווה".

וגם:

יו"ר הכנסת התייחס לזכות עמותות השמאל לנהל את ענייניהן, כל עוד אינן פועלות בניגוד לחוק:

"ייתכן שיש דברים שהעמותות עושות ושמהווה פגיעה קשה במדינה. אבל מי שצריך לחקור את

מעלליהם הם שלטונות החוק, היועץ המשפטי לממשלה, הממשלה. לקיים ועדת חקירה פרלמנטרית

בה אתה יודע מראש מה הרוב ירצה לקבוע היא לקיים למעשה משפט ראווה. הרי ברור מראש שלא

תהיה פה חקירה. אני מתנגד באופן מלא לוועדת חקירה פרלמנטרית בנושאים הקשורים לפוליטיקה".

"אי אפשר לגרש כל מי שחושב אחרת"

"לומר שהקמת הוועדה מיועדת לבלום את אותם דברים שלטענת המבקשים פוגעים בישראל זו טעות",

הוסיף ריבלין. "הרי לא רק שלא ימנעו, הם רק יעצימו את הפגיעה. עצם הטענה שתעלה, שבישראל יש

רוח מקארתיסטית הפוגעת ברוח הדמוקרטיה, רק תעצים את הפגיעה בנו. גם אומות העולם בוודאי יראו

זאת כך. אנו פוגעים גם בנאמנותם של רבים מיהודי העולם באהבתם לציון. אי אפשר לגרש את כל מי

שאתה חושב שדרכם אינה נכונה.

בצד התועלתי הדבר לא יביא תועלת, הוא רק יוביל לעוד רוח רעה שתנשב מצד מבקרינו"..

.

.

.

.

.

.

תכתבו לו מייל. שידע שגם אם יתנפלו עליו חבריו

מהליכוד, מהימין ומאיפה לא, יש לא מעט אנשים

המעריכים עד מאד את היושר המצפוני שהפגין היום –

yor@knesset.gov.il

.

וגם, נזכור יקירי את אלה שנמנעו מלהגיע, נפגש ביום ההוא, עם הפתק ביד:

רשימת הנעדרים מההצבעה על וועדת החקירה: העבודה: שלי יחימוביץ', דניאל בן סימון, אבישי ברוורמן, עמיר פרץ,

איתן כבל, עינת וילף, מתן וילנאי, אהוד ברק, בנימין בן אליעזר, אורית נוקד. קדימה: 20 ח"כים – ציפי לבני,

יוחנן פלסנר, אורית זוארץ, נינו אבסדזה… שי חרמש, רחל אדטו, דליה איציק, זאב בילסקי, רוני בר-און, יואל חסון,

ישראל חסון, שאול מופז, אבי דיכטר, מרינה סולודקין, אלי אפללו, רוחמה אברהם, מגלי ווהבה, אריה ביבי,

יעקב אדרי, רונית תירוש רע"ם תע"ל: איברהים צרצור, טאלב א סאנע חדש: מוחמד ברכה, עפו אגבריה  בלד:

ג'מאל זחלקה, סעיד נפאע.

..

ובבניין מחודש של מצפון, יושרה ומוסר נתנחם.

.

רכילות ומה שלא ישכח

.

.

לעולם אבוז למי שעסק ברכילות. כתב רכילות. היה רכילאי/ת. לעולם.

אפילו אם סלחתי ושכחתי כלא היה – כמעט כלא היה, לעולם לא שוכחים ב א מ ת מילה רעה, בקורת

מעליבה, רכילות אכזרית ולא נכונה – לכל מי שעסק/ה בחייו/ה המקצועיים ברכילות.

שום תירוץ של נעורים, רצון להתבלט, רצון להצליח, זה היה מאד משעשע, לא היה בזה רוע אמיתי,

לא יצדיק בעיני את העיסוק העלוב, המשפיל את העוסק בו והחסר רגישות, גדוש באטימות וזדוניות

ולגלגנות ופולשנות בלתי נסבלת.

זה לא עיסוק מצחיק, משעשע, חפיפניקי כפי שרבים מאנשים שעסקו וכתבו רכילות לפני שהפכו

לעיתונאים מן השורה, סופרים ומה לא המנסים לתאר אותו. להאליל את ימי "ציפורה" ב"חדשות",

להפוך למיתולוגית את תקופת גיל ריבה בידיעות.

זה מקצוע שיכול לעשות, ככל שזה נשמע מופרך, נזק אמיתי לאנשים.

דיני נפשות של ממש לפעמים.

זה מקצוע מ כ ו ע ר ושום מילים יפות לא יצליחו לשנות את זה.

לא בעבר, לא בהווה ולא בעתיד.

ועל מה מתי ונזכרתי היום? כל זה למה?

בגלל זה – גיל ריבה מקדם תוכנית אישית ומתראיין למעריב

ומכל הראיון הזה. שהוא ראיון ארוך וחושפני היה קטע אחד שהקפיץ אותי:

שרית פוקס וגיל ריבה מדברים על השנים שלו כרכלן של המדינה ב'שליחות קטלנית" ונגזרותיה:

ש: אתה אוהב אדם באופן כללי?

ת: מאד, מאד. אני אוהב אנשים

ש: איך זה מתחבר עם התקופה של הרכילות?

ת: כל מה שעשיתי היה מאהבה, תמיד הייתה הערכה בכל מה שעשיתי

ש: מי שכתב רכילויות עוד קיים?

ת: לא. זה באסה. כי הוא היה מלא הומור.

ש: מי שכתב לא היה כל כך ער לכאב

ת:  הוא היה ער לכאב. הוא עשה את זה מתוך זה שהוא היה ער לכאב.

הוא כל הזמן סבל מהסצנה הזאת.

אני הייתי שם, כאובייקט רכילותי  בשנים שגיל ריבה היה הרכלן של המדינה.

פעם הוא צלצל אלי ופתחתי איתו חשבון על איזה אייטם עלי, על הבת שלי ועל גירושי .

אמרתי לו דברים לא פשוטים והוא הקשיב…..בסופה של השיחה אמרתי לו שכמה שזה בנאלי להגיד –

והנה אני שוב חוזרת אל ההורות שלי – שכמה שזה בנאלי להגיד, כשיהיו לו ילדים, אני מקווה שהוא יבין

ואז, אני מצפה שיצלצל ויתנצל.

עברו השנים.

והנה,

לפני לא הרבה מאד זמן אני נתקלת באבא גיל ריבה יוצא למלחמה משפטית נגד צלמי הפפרצי שצילמו

את בנו הקטן ותובע  צלם הפאפרצי, בסכום של רבע מליון ש'ח –

ואני חושבת לעצמי שאכן, הימים הגיעו, ואולי גם ההבנה, אבל החרטה? ההבנה?

ההפנמה על מה העזת לעשות ואיך הרגישו לפעמים אלה שעשית להם.

לא אלה שרצו אותך, והתחנפו והדליפו וצלצלו אלא אלה שלא רצו ב א מ ת.

וידעת שהם לא משחקים מולך משחק, אלא לא רוצים באמת את העולם בחיים הפרטיים שלהם,

איך הם הרגישו.

כמה פולשנות ועלבון וכמעט תחושת אלימות, שלא נדבר על חוסר אונים הרגיש כשראה את הצילום

של הילד שלו בעיתון, בלי רשותו, כנראה בניגוד לרצונו? מה הוא חשב אז על המקצוע שלו?

אהבת אדם?

מלא הומור?

ערות לכאב?

לא הרגשתי אז את אהבת האדם שלו, או של כל רכילאי/ת אחר/ת למען האמת,

לא את הסבל שהוא סבל מהסצנה.

איזה חוסר רגישות מצידי.

להעלב, להרגיש מושפלת, חשופה, שפולשים לחיי הפרטיים.

ולא השכלתי להבין שזה לא אישי.

שבעצם החיטוט וכתיבת דברים עלי ועל חיי הפרטיים, ולא חשוב אגב אם טובים או רעים, למרות שהיי,

בטח עדיף טובים, מי שסובל מהסצנה הוא / הם עתונאי הרכילות …..

אין כאן ציניות. באמת.

רק נסיון להבין למה הם, כל אלה שעסקו במלאכה המשעשעת הזו, הלא מזיקה, ה ס ת א א ם הזאת,

מאמינים שזמן, קסם אישי, ואפילו סוג של כשרון או הצלחה יכולים להשכיח או להעלים את מה שהיה….

אז זהו שלא….כלום לא נעלם ונשכח. לא מה שנכתב ולא מי שכתב.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כל תגובה שתשמיץ ותהיה בעלת גוון ירוד ומכוער באופן אישי תמחק מיד,

לא זו כוונתי כתיבת הפוסט הזה.

.

לא אישי כמובן.

.

גם השנה

.

.

.גם השנה לא ויתרתי,

גם השנה התעקשתי לצלם אותה עם הילקוט ליד דלת הכניסה ועל השביל עם הילקוט על הגב.

עם כל הכבוד למעבר לתיכון – ויש כבוד. מעורב בהרבה רגשות אחרים, אבל כבוד –

יש דברים שלא קשורים לכלום חוץ מלאמא שלך מותק,

ואמא שלך מצלמת אותך ליד הדלת באחד בספטמבר ועל השביל עם התיק כבר שתים עשרה שנים,

מאז שהתחלת את גן מונטוסורי המופלא ההוא, זוכרת?

.

שלושה מעברים גדולים, בסהכ הכל, עברה ילדת הבית בחייה.

למשפחתון בגיל שנתיים, לגן מונטוסורי כשהייתה בת שלש וחצי ולפתחו של

בית הספר "אורים" בבוקר כיתה א'. שתי גננות, מורה אחת בחמש שנים

הראשונות, מורה אחד בארבע האחרות, ועוד שניים על הדרך.

הדרישה היחידה שלי ממערכת החנוך הייתה מאז ומעולם מאד ממוקדת,

נא לזכור ולהתייחס אל תלמידך כאל ילד ספציפי,

להכיר אותו באמת, להקשיב לו ברצינות ולעשות את כל מה שביכולתך לכבד

אותו, את יחודו ואת יכולותיו.

אני יודעת וזוכרת כמה המקצוע הזה כפוי טובה במקום, במדינה, בזמנים

האלה. לטעמי, הם אמורים לעמוד בראש זקוף כתף סמוכה לכתף לצד

הרופאים במאבקם, ומחובתנו לספק להם תנאי חיים, וסביבת עבודה ראויים.

מחובתנו לגרום לכך שהם ישתכרו משכורת ראויה ויתגאו במקצועם וחייהם,

ולמרות זאת,

גם כשהתנאים האלה לא מתקיימים ברוב בתי הספר,

אני לא "מוותרת" והציפיות שלי ממי שבחר הוראה כמקצוע נשארות גבוהות.

ממש גבוהות, במיוחד גבוהות, עצומות.

אין דרך אחרת לחנך אותם, את ילדי העתיד,

ומוריהם מבחינתי, שותפים מלאים למשימה האין חשובה ממנה,

לחנך אותם טוב, היטב, הילדים האלה, אלה שבעבורם נצא בשבת, שוב, לרחוב.

.

היום מתחילה כאן דרך חדשה לגמרי. תיכון.

אני שמחה שהגנים שלה והדיאןאיי, והאבולוציה זקקו את יכולותיה והביאו לקבלתה לבית ספר טוב,

כזה שמספרים עליו שהוא, ומוריו, ומורותיו שמחים בעבודתם, בתלמידיהם,

ויודעים לאפשר להם לפרוש כנפיים ולעוף.

כזה שמתייחס בכבוד לציונים,

אבל עמוק בלב, בדיוק כמו הוריהם, יודע שציונים זה עניין,

אבל השכלה, וחוויה, ועשיה, ויצירה ושמחה בלימודים חשובים בהרבה.

וזה מה שאני מאחלת לה, לילדת הלב שלי בשלש שנים הקרובות,

שהדרמות יהיו מעטות ככל הניתן, בכל זאת נעורים,

שהחברות והחברים החדשים יהפכו לחברי חיים,

שבבוקר כשאני אלטף לך לחי סמוקה משינת לילה – כי בלילה לפעמים את עדיין ניראת שלי –

תשמחי שאת קמה ליום הזה, במקום החדש שלך.

שהמורים שלך יקשיבו לך באמת ובכוונה,

שתקשיבי להם באותה התכוונות,

שתרגישי בטוחה במקום הזה שמקבל אותך ממני לכל כך הרבה שעות בכל יום,

ושתזכרי שתמיד, אבל ממש תמיד, אני כאן.

.

.

 

 

   2009  2008

 

.

בשמלה אדומה ושתי צמות, לאו דווקא זכרון משעשע מ"הלהקה"

.

.

.

מוקדש בבושה ובקשת מחילה לאופק בת הארבע שהופרדה בערלות לב ואכזריות מאביה אתמול בלילה.

*

מכל הדברים הקשים בגירושים, בפירוק משפחה, בשברון לב, באכזבות, הסתגלות, התנפצות ושאר

עניינים, הדבר הקשה מכל הוא הגעגוע.

לא שלך, לא שלו, לא זה שקשור לזוגיות שהייתה, לא זו ששייכת לכם,

הכי הכי קשים הם הגעגועים של הילד, של הילדה שלך.

ילדים מתגעגעים מדוייק. כמו לא לצאת מהפסים בציור. לא אבסטרקטי.

הם מתגעגעים למי שאיננו יותר מִלְמה שאיננו.

בימי ראשון שלישי רביעי וכל שבת שניה מתגעגעים לאבא,

בימי שני וחמישי ושני ערבי שישי מתגעגעים לאמא,

או כל סידור משפחתי אחר,

כל הזמן געגוע.

געגוע זה חמוץ קראתי פעם משפט שכתבה ילדה, חמוץ ומר, איכס.

כל הזמן געגוע למי שלא לידך.

מכל הילדים שאני מכירה ועברו את הפרידה הגדולה מהמשפחה כמו שהכירו מתמיד,

זו הטענה הראשונה שלהם. התלונה הכי הכי משמעותית.

כל הזמן געגוע, כל הזמן.

כשאני משחקת ושמחה הגעגוע מחכה בצד, לא מפריע,

אבל אחרכך הוא חוזר בדיוק לאמצע, קראתי באיזה ספר, או מכתב, או איפהשהו.

.

הבת שלנו הייתה בת כמעט ארבע, בדיוק בגילה של אופק.

שערה שחור, עיניה חומות, פוני, שער חתוך בקו ישר,

בצילום רחוק שלה מאותו גיל הן נראות תאומות. ילדה בת ארבע מתרפקת על אבא, על אמא.

הבת שלי / שלנו חיה עם אבא יומיומי, מעורב וזמין ללא עוררין, תמיד, ובפשטות ואהבה,

כמה אהבה,

ובכל זאת,

למרות השנים שעברו, דרך החיים הכמעט יחידה שהיא זוכרת, וגילה,

יש לא מעט ימים, רגעים, סיטואציות שהיא מתגעגעת למי שלא לידה,

וגעגועים,

געגועים הם חמיצות.

מי שהפריד את אופק בת הארבע מאביה הגר כאן על פי חוק, עובד ומפרנס את משפחתו,

מי שלא השכיל לראות את אופק כילדה ספציפית בת ארבע שאוהבת אוהבת אוהבת את אמא ואבא

שלה ב ד י ו ק אותו הדבר,

מי שלא יזכור לעולם שאת הפצע הפעור, הענק שנפער בנפשה של אופק ל ת מ י ד פצענו אנחנו,

א נ ח נ ו, יהודים בני יהודים רחמנים,

אנחנו שברנו לילדה קטנה אחת את החיים,

את שלמות נפשה ותמונת עולם הבטוחה שילדה בת ארבע צריכה.

אנחנו שלחנו חיילים במדים ונשק באמצע הלילה והערנו אותה ואת אמה ושמנו אותן מאחורי גדר,

ולא היינו חייבים,

לא היינו חייבים לאלץ ילדה קטנה להחתך ככה מאביה,

לא היינו חייבים.

יכולנו לחמול, להרגיש,

לחשוב על ילדה אחת כעל אופק, בת ארבע, שער קצר, עינים גדולות, אמא ואבא וילקוט ורוד לגן.

מי שלא מבין מה עשינו,

מי שלא מצא מטעמי נוקשות, ערלות לב, יהירות דתית דרך, מקום או חמלה לא לנפץ לב של ילדה קטנה,

שלא יעיז לעולם לבוא בטענות,

לעולם,

על חמלה, או על גורל ילדים אחרים,

ישראלים, פלסטינים או חלילה פיליפינים.

.

כי ילד הוא ילד הוא ילד. או ילדה.

.

.

וכמה לשנה הבאה….

.

.

.

תערוכת צילומים. ספר. ספר ילדים. טור קבוע. סרט דוקומנטרי. סרט לא דוקומנטרי. הצעות מפתיעות.

בלוג, שימשיך ככה. פרנסה מספקת. ילדה מאושרת. חברות משמחות. הורים בריאים. אהבה טובה.

לאו דווקא בסדר הזה, אבל את כולם, והשנה.

היא מתחילה בדיוק ע כ ש י ו.

.

.

.

לפעמים הכעס מנצח, לפעמים החמלה

.

.

. תחגרו אותם. תחגרו אותם. תחגרו אותם. תחגרו אותם.

.

חסן את ילדך או אל תצא איתו מהבית בבקשה – הלינק עובד עכשיו

.

.

מטעמים טכניים הפוסט כ א ן

דרוש קורא תווים :)

.

קצב, לילה אחד בכלא, לפחות, אין אפשרות אחרת

.

.

.

פרקליטיו של קצב הדגישו את עינוי הדין שנגרם לו, "המתבטא בשפיטתו על-ידי התקשורת בטרם

משפט, ובקול ההמון שיצא פה אחד נגדו". ההגנה הרבתה לדבר אודות הדמוניזציה שנעשתה לקצב

בציבור, והדגישה את "גלי השנאה והלעג שהיו מנת חלקו מזה יותר מארבע שנים, באשר אין להם

אח ורע בכל תולדות ההיסטוריה המשפטית בישראל" –

ומה הגיע לו לדעתם? מחמאות ופרס הוקרה על תרומתו למעמד האשה ולמעמד נשיא המדינה?

.

נטען כי "הפרסומים בתקשורת, ההדלפות המגמתיות, התבטאויות אנשי ציבור כולל היועץ המשפטי

לממשלה, מצדיקות הקלה מפליגה בעונשו של הנאשם, שלא זכה למשפט הוגן והגיע למשפט כשהוא

מפורק, חבול, מבוזה ומוכה". –

כי אין לדעת, ובודאי לא להושיט אצבע מאשימה. אנחנו הרי לא יודעים מי זה שהטיל רפש,

האשים בזנות, פלרטוטים, רכילויות זולות והדלפות ממה שאסור לכיוון א' הראשונה.

עוד ביקשו פרקליטיו לזקוף לטובת קצב את ההדלפות שיצאו בעניינו חדשות לבקרים, "ואשר הפכו

את חייו לסיוט". הם טענו כי "אין לו כל סיכוי לקומם את עצמו". ההגנה גם העלתה טענות לגופה

של הרשעה, ובין היתר טענה כי לכל היותר כשל הנאשם במעשים שנעשו תוך ניצול מרות,

שהתיישנו זה מכבר –

איך אפשר לטעון בעד גבר שנאשם באונס שחייו שלו הפכו לסיוט? נסו לדבר פעם עם אשה

שנאנסה, שהוטרדה כדי להבין מה זה חיים כסיוט. גם לאשה שנאנסה לא קל, לא פשוט, אם

בכלל אפשרי לשקם את עצמה, את חייה.

.

ההגנה ביקשה לא לזקוף לחובת קצב את ניהול המשפט על ידו משום שזו זכותו היסודית לאור אמונתו

בחפותו, מה גם שהמשפט נוהל על-ידי סנגוריו בהגינות. "קצב", טענו פרקליטיו, "הפך מאיש רם ונישא

לשבר כלי וכי כבר בא על עונשו באופן שמטרת הענישה כבר הושגה". הם גם ביקשו להתחשב בגורם

הזמן ובשנים הרבות שחלפו מאז האירועים ועד היום.

המדינה דורשת להטיל עונש מאסר ממושך על הנשיא לשעבר בין היתר, בשל ה"חרפה שהמיט על מוסד
הנשיאות". עם זאת, הודיעו נציגי התביעה כי יתחשבו ב"מסע העכור שהתנהל נגדו בתקשורת. יש ליתן
לגורם זה משקל לקולא, אם כי באופן מדוד". מנגד, ביקשו סנגוריו של קצב לא להטיל עליו מאסר כלל,
משום שהוא "חי מת", ואות קין מוטבע לנצח על מצחו. גזר הדין יינתן ב-8 במרס.

אני לא אדם ערל לב. אני תופסת את עצמי כאדם רחום וחנון, בעל לב רך ואמפטיה אין סופית לחלש.

אבל משה קצב הוא לא החלש בפרשה הזו.

גבר אונס לעולם אינו החלש. אדם הכופה את רצונו בכוח, במרות, בערמומיות ושררה על אדם אחר,

חלש ממנו, נשי ממנו, קטן ממנו, לעולם אינו יוכל לטעון לחולשה.

עצבנת אותי אמר הגבר המכה, אני לא אשם, זו את.

לא הצלחתי להתאפק אמר הגבר האונס, מצאת חן בעיני, אני לא אשם, זו את.

לעולם לא.

.

אני מבינה שמשה קצב חי את סיוט חייו,

אני מבינה שאיבוד כבודו הציבורי אוכל כל חלקה בנפשו, אני באמת מבינה.

אני מבינה שאפשר למצוא מידת רחמים מסויימת – בתיאוריה, אני לא באמת מצליחה, אני כועסת

עליו מדי, על מה שהרס ועיוות וקלקל במעמד נשיא המדינה – אבל בתיאוריה אני יכולה להבין

אנשים המרגישים מידה מסויימת של חמלה כשחושבים על מה שעובר עליו בשנים האחרונות.

אבל

אני מאמינה שמה שהאמנתי אז כשהכל התחיל,

כשכתבתי על פרשת קצב בלי סוף, כל הזמן. כשכעסתי, כשהסברתי לבת שלי מה קורה,

כשעמדתי בהפגנות, כשלא האמנתי שלא מאמינים להן, כשהזכרתי שיש איפה לספר.

והכי הרבה אופטימיות הייתה בי כשפתחתי את העצומה ההיא,

שדרשה בדיוק מה שצריך לדרוש גם היום, שבועיים לפני גזר דינו.

שוויון מול החוק. לכולם. פועל דחק ונשיא מדינה, מורה, מהנדסת, משורר ונשיא בנק,

כולם, אבל באמת כולם חייבים להיות שווים בפני החוק.

משה קצב חייב לשבת בבית סוהר,

הוא הואשם בעברות חמורות ונמצא אשם,

אני שמחה שהצדק יצא לאור, אני כועסת עליו, אני רוצה ומייחלת שעונשו יהיה חמור,

אני חוששת שבגזר הדין משהו יתרכך,

ואני משוכנעת, משוכנעת שגם אם מידת הרחמים תגיע, שלא בצדק, אל לב שופטיו,

שלא יוותרו לו בגלל העלבון והבושה והחרפה שירגיש, שלא יוותרו לו.

שיתחשבו במה שהעלו עורכי דינו,

כל נאשם מבקש חסר ורחמים, זכותו. חובתם.

אבל שיזכרו שופטיו מי הוא, או בעצם מי הוא היה, ואיך רמס כבוד אדם וכבוד מוסד ומדינה,

שלא ישכחו.

שיבינו שאין דרך שהאיש הזה לא ישב בבית סוהר,

ולו גם לילה אחד בלבד.

ולא כי אין לי לב.

מדבקה אדומה וסרט אדום גם

.

.

הגעתי בעשר וחצי, לקחתי קטלוג, ובררתי. קומה שלישית.

עליתי במדרגות, אמרתי שלום זריז לכמה אנשים מתוך המאות שאמרתי להם שלום, וחיבקתי וסיפרתי

ששלומי טוב מאוחר יותר ומהרתי לקומה שלוש. היא הייתה שם, הראשונה, שהתחילה את הסידרה

המחפשת בית/ גלריה/אוצר. מוארת וברורה, מימין למעליות ובעיקר, שעה וחצי לאחר הפתיחה

מיינד יו, הייתה עליה מדבקה אדומה.

..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כל כך שמחתי שצילמתי והעלתי לפייסבוק למרות שאני בגמילה

אחרכך הסתובבתי לידה וקבלתי שפע מחמאות והסברתי מעט מה ולמה, ומה הרעיון שמאחוריה, ומאחורי

הסידרה, ושמחתי שגם אחרי שלא ראיתי אותה חודש, מאז שסיימתי ומסרתי אותה, עדיין – וזה לא קורה

הרבה כאן, היא מצאה חן בעיני.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז הסתובבתי עוד כמה שעות נפלאות, כמו בכל שנה – הנה הפוסט של שנה שעברה – בין עבודות

שחלקן נפלאות וכולן כולן נתרמו על ידי יוצריהן למטרה חשובה וגדולה מכל אגו, כשרון או מחיר.

המלחמה באיידס.

ואז, אחרי סיבוב בשדירה, קפה קצר עם א, חיבוק עם נ. ועוד קצת, גיליתי בדרך לאוטו חנות ספרים

ודברים מופלאה בשם "המגדלור" ברחוב הרכבת 4 – דחוף להגיע.  שני עותקים של בפברואר אפשר

לקנות פילים של הופמן חיכו לי על המדף כאילו כלום, כאילו זו מציאות רגילה בחנויות ספרים בארץ,

ולא כאילו עברתי השבוע ל פ ח ו ת עשר חנויות ולא מצאתי אותו. טוב, מיד נקנה עותק למי שיש לה

יומולדת תכף, בפברואר- וגם קבלתי אסאםאס מקסים. עונג שישי, אין עליו….

.

.

.

.

.

.

הקטלוג של 2011 כבר באתר – שווה להסתובב וללקט.

.

יהלומים בחושך, זה מה שהם

.

.

.

לקרוא ולשמוח שיש כאלה, לא?

.


.


.



בנימין, נתניהו, שלום

.

.

.

מר נתניהו שלום לך.

ברצוני להציע לך עיסקה פוליטית.

בלי פויילעשטיק. בלי דאבלמינינג. בלי טריקים, בלי ניסוחים, בלי ח-ר-טות.

ישר על השולחן: אני, שמאלנית, חילונית וקולי תמורתו: ימני, פאשיסט ודורסני.

אם תהיה נבון ואמיץ ותעיף את איווט הנורא, את האדם האלים, הוולגרי, השייך בהתנהלותו למחוזות

ופוליטיקה ישנה ואיומה, זה המתנהל מולך בגסות רוח, כוחניות ובריונות מחרידה –  הנה היום

מהממשלה שלך, אני מבטיחה לך כאן, בשבועת החולצה הכחולה שלבשתי שנים כה רבות,

שלמרות שדעותי הפוליטיות, חברתיות, ומה לא עומדות בניגוד מוחלט אליך ולמה שאתה מאמין בו,

למרות שבאופן טבעי ל ע ו ל ם, בשום מקרה ותסריט לא היית אתה ו/או מפלגתך מרוויחים את קולי,

אני מבטיחה לך,

עין בעין,

מילה של כבוד,

מתוך אמונה מלאה שהאיש הזה מזיק באופן ממשי למדינת ישראל, ליחסיה עם העולם המתוקן, התרבותי

ומכאן שמזיק לעתידה ומכאן שמזיק באופן ישיר גם לי ולעתיד משפחתי, מכאן שאני מרגישה באמת

שחובתי המיידית היא לעשות כל מה שביכולתי כדי להעיף אותו מכל מקום בו הוא יוכל להשפיע על משהו

הקשור לפוליטיקה או ממשל במדינה, מתוך כל אלה ומתוך מחשבה קרה ונסיון להגיע לסדר עדיפות נכון,

אני מעדיפה להבטיח לך את קולי  – אם מה שמפחיד אותך הוא איבוד השלטון –

תמורת ה ע פ ת ו של איווט ליברמן מהמממשלה

ומבטיחה לך לעשות כל מה שביכולתי לשכנע עוד אנשים לעשות כמוני.

נפתח תנועה: אני תמורת איווט. יהיה לנו לוגו, קמפיין, ג'ינגל. עוד תראה.

ביבי,

בבקשה,

פליזזזזז כמו שכותב הנוער, זה שעבורו אנחנו עמלים,

ביבי,

פליזזז,

תעיף אותו כבר.

די.

כמה אפשר.

בכבוד רב.

חלי גולדנברג. שמאלנית. הומנית. נגד כיבוש. בעד פשרות, החזרות והסכמי שלום.

בעד זכויות אדם, שיוויון – גם לנשים אגב – שקיפות כוללת בממשל ומוסר לאומי,

מתחייבת בזאת להצביע לך אם תעיף את ליברמן.

ולתפארת מדינת ישראל.

.

אבניבי רובוצבה לבדבר אביך שבאבניבי רובוצבה

.

.

.

לפעמים אני קוראת ידיעה ברשת, בעיתון, איפה שלא יהיה  וב א מ ת, בלי התממות לא מאמינה.

לא מאמינה שמה שאני קוראת קורה במציאות.

שיש אנשים כאלה, שמעיזים לחשוב, שלא נגיד להעיז ולהגיד מילים, רעיונות, איסורים כאלה בקול רם.

שלא נגיד בדרגה כזו שהם יכולים לכפות את רעיונותיהם המחפירים על מי שמתחתם באופן מסויים.

אזרחים, עובדים, תלמידים, ילדים, נשים…אפשר להגיע למקומות רחוקים ומסוכנים עם המחשבה הזו.

והבוקר,

בבקשה פרי מעץ הבאושים ששמו גזענות, טמטום ותת אנושיות:

מנהל בית-ספר ביפו לא מאפשר לתלמידיו לשוחח בערבית.

מאמינים? לא מאמינים? הנה, המשך ופירוט:

השיעורים בבית הספר מתנהלים בעברית, אך כמחצית מתלמידיו ערבים.

מנהל בית הספר: הדיבור בערבית אינו מנומס.

אה…לא מנומס. אולי אני טועה. אולי בעצם הוא מורה ומחנך ה ר ב ה יותר טוב ממה שחשבתי.

הנה, לא רק שהוא מלמד חומר לימודי, הוא מגדיל ראש וממש מחנך לנימוסים טובים והליכות.

סערה בבית הספר העל-יסודי עירוני ז' ביפו, בעקבות הוראה של המנהל דוד בן זוהר לתלמידים

לא לדבר ערבית בכיתות. אתמול קיימו עשרות תלמידים, הורים ותושבי יפו משמרת מחאה מול

בית הספר. הם קראו לבטל את ההוראה ולהתיר לכל תלמיד לדבר בשפתו.

השיעורים בבית הספר מתנהלים בעברית, אך כמחצית מתלמידיו ערבים. לדברי תלמידים בבית

הספר, באחרונה המורים אינם מאפשרים להם לדבר ביניהם בערבית, ואף נוזפים בהם בכל פעם

שהם עושים זאת. לדבריהם, המורים מסבירים להם כי דיבור בערבית איננו מנומס, שכן הם אינם

יכולים להבין מה נאמר.

ואנגלית או צרפתית או אמהרית או רוסית?


.

בכל פעם מחדש. לא מאמינה.

בכל פעם מחדש. נמוך יותר, עלוב יותר, גזעני יותר ובעיקר מטומטם יותר.

יאק.

ונראה את שר החינוך עובר על זה בשתיקה או בגינוי קטנטן ופורמלי, נראה אותו.

.

לפטר את ליברמן – לינק לעצומה

.

.

.

לא צריך יותר מלפתוח כל ערוץ תקשורת אפשרי בשעה האחרונה ולהבין שלאיש הזה אין גבולות.

אין גבולות לאגרסיביות, אטימות וכוחניות שיש בו.

לנזק שהוא גורם פעם אחר פעם למעט יחסים מדיניים חיובים שעדיין נותרו למקום הזה שקוראים לו בית.

עש שהוא לא יהרוס את מדיניות החוץ וירס את כל מה שהיה פעם דיפלומטיה, הוא לא יעצור,

אלא

אם

נעצור

אותו

אנחנו.

עצומה הקוראת לבנימין נתניהו  ל פ ט ר  א ת   א ב י ג ד ו ר   ל י ב ר מ ן.

גם במחיר פירוק קואליציה, גם המחיר בחירות, גם במחיר הכסא שלך,

חאלאס ביבי

Enough is enough

/

העצומה כ א ן. בואו. תחתמו

ובעיקר העתיקו את הכתובת ושלחו לרשימת כתובות המייל שלכם.

.

Enough is enough

צילום:האח הגדול, הגירסא הכחולה באמת

.

.

.

.

..א
את הגירסה הזו אני אשמח לראות בכל רגע נתון.

 

.

%d בלוגרים אהבו את זה: