Tag Archives: אחריות

דרושים

.

בתוך תוכנו, בליבת עצמנו, אני חושבת שכולנו נשארים סוג-של ילדים,

כלומר לא ברמה של קבלת הוראות או ציות עיוור ( זה כמובן לא),

לא עדר ולא נעליים,

אבל ברמה הרגשית העמוקה כולנו רוצים להרגיש שיש לנו,

ללנו הקולקטיבי, מבוגר אחראי (או מבוגרת כמובן).

מישהו שבהרגשה גם הפנימית וגם "האנחנואית" הוא המנהיג שלנו.

המילה שהתמוססה לנאומי בחירות של אני אנהיג, אני אעשה, ו…כלום.

לכזה אני מתגעגעת,

מייחלת היא מילה גרנדיוזית, אבל ראויה,

מייחלת.

לאדם שנבחר בו מעומק הקלפי והאמונה, 

שינהיג, וישמור, ויקדם, ויאחד, וידאג לנו, לכולנו,

בלי חישובי פוליטיקה והשרדות וחשבונות קואליציונים.

בראיה רחבה בשדה הזמן וההיסטוריה והעתיד יתכנן ויוציא אל הפועל את מה שטוב ונכון לנו,

לכולנו.


אדם שנדע שיש בו, מעבר לקסם אישי, תכונה מוערכת מדי, אבל הכרחית כנראה 
בעידן בו אנו

חיים, ובעצם תמיד, ראיה רחבה באמת, חזון (מילה נלחשת מפאת בומבסטיות יתר),

אחריות אמיתית שנובעת מעומק ההבנה מה על כתפיו. אנחנו על כתפיו. וילדינו ונכדינו.

 כזה שהבנת ההיסטוריה העולמית, תהליכים ואסטרטגיה למרחקים ארוכים מובילה אותו,

מחזיקה את האגו ברמה הדרושה להיות נחוש בעמדותיו והחלטותיו (והחלטות ממשלתו)

וצנוע במידה הדרושה להשאר אחראי ולא פזיז מול העולם,

חברים ואוייבים.

אדם עם תפישות עולם מגובשות ושכל ישר שיאפשר (ע"ע אגו) התוויות חדשות ושינוי וגמישות,

מתוך הבנה שהעולם, הזמנים, הנסיבות משתנות

ויש מקרים שאין טעם לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתעקש.

מנהיג,

מילת אולדסקול כזאת,

שהתמוססה כמעט לכינוי גנאי במקום להיות מילה של חוזק ועתיד.

ואני מביטה מסביב וכמעט לא רואה בין המובילים העכשוויים מספיק מנהיגים ומנהיגות צעירים,

כאלה שעוד מעט יהיו "מבושלים" ומנוסים דיים לקחת את הצעד הנדרש,

ולהנהיג.

בוודאי שלא רואה אחד או אחת או עוד שניים שלושה שיכולחים להיות "מסומנים" ככאלה.

.

והרי אין ספק שיש ביננו גברים ונשים, ונשים וגברים ראויים,

כאלה המסוגלים לקחת על עצמם תפקידים מורכבים וקשים ומחייבים .

גברים ונשים שלא לקחו צעד לכיוון הפוליטיקה מטעמים אישיים כאלה ואחרים,

יש כאלה שכן, כמו נניח סתם דוגמא, אל תתנפלו,

סתיו שפיר ואורלי אבקסיס לוי ותמר זנדברג.

אבל התחושה שיש אנשים ראויים וטובים שאינם בעמקי הפוליטיקה, חשבונאות והשרדות ,

ויכולים להגיח מתוכנו, ללמוד בעומק ורצינות וכוונות טובות ונכונות,

שיוויוניות ורחבות מבט ועומק

ולגדול להיות מנהיגים ראויים, אמיצים, אחראיים עלינו ועל עתידנו,

כאלה שיהיו ראויים לנו,

ויצליחו

10686802_10152521003332828_3874541331498663212_n (1)

‫#‏מנהיגיםראויים‬

לא מעט גברים שאני מכירה

 

לא מעט גברים שאני מכירה, שחקנים, אנשי תקשורת, במאים,

יוצאים בימים האחרונים,

בדרך זו או אחרת, מתוחכמת יותר או פחות,

מטומטמת יותר, או פחות,

לנסות להגן באיזה אופן על משה איבגי,

– מלטעמי, הם מזיקים יותר ממועילים –

או לפחות לנסות להגחיך ולהקטין את הנשים ו/או התלונות ( הלא רשמיות )

שנאמרו ונאמרות נגדו.

זה מעצבן אותי ברמות גבוהות עד גבוהות ממש, עד הזהרת צונאמי עצבים,

סתמו!

מה יש לכם?

כמעט עשר נשים מספרות על מה שהן חוו כהטרדה מינית,

מה נראה לכם? זה כיף לדווח על זה? זה נעשה לשם פאן?

יש התאגדות של ארגון מחתרת נגד איבגי?

ברצינות?

או שנדמה לכם שטפיחה-על-התחת-מה-את-עושה-עניין

היא מכסימום אל-תלכלך-אחי, אפשר לחשוב מה כבר קרה שם,

אפשר לחשוב אונס,

מ-כ-ס-י-מ-ו-ם הציע לה להזדיין.

.
הזמן יגלה את האמת.

אני לא מגנה אותו ולא מתקיפה אותן, אני מחכה.

נטית ליבי נוטה לצד הנשים המדווחות, תמיד.

אין בי ספק שאין (כמעט) אשה בעולם שתמציא הטרדה מינית, התקפה מינית,

ותטרח לספר, להתלונן.

זה מסלול לא פשוט, מלא מכשולים ובקפייר.

ועשר נשים? כל אחת ממקום וזמן אחר? ברצינות?

הזמן יגיד, יתכן שלא יצא כלום ממהומת האלוהים הזו,

יתכן שהעניין יתאייד כלא היה.

יתכן שיקרה ההפך, שתוגש תלונה, תלונות, תהיה חקירה, משפט, פסק דין, גזר דין.

היו כבר כאלה, והיו גם כאלה.

בינתיים,

גברים שכאלה אתם, חבר'ה,

ממוסקונה ואנסקי, עד אלברט אילוז ועוד,

שמנסים להקטין ולהתנהג בפטרונות גברית אולדסקול שכבר אין לה מקום בעולם של

הבנות שלנו, וכמה טוב שכך,

זה לא הומור, באמת,

סתמו! פשוט סתמו וחכו לראות מה קורה.

גם אני סותמת ומחכה.

.

אני מחכה לראות מה יקרה ואיך יתפתח,

אני סומכת על יושרת המשטרה ורשויות החוק לברר את העניין עד הסוף,

אני סומכת על מי שצריך להגן על המתלוננות לתת בהן אומץ ולהגן עליה,

אני מלאה אמפטיה למשפחתו של איבגי על מהומת האלוהים האופפת אותן,

ומקווה שכבר יגיע הזמן שיהיה ברור גם לכל גבר מוסקונאי שהביטוי "שווה הטרדה"

הוא לכשעצמו שווה תביעה.

ולנשים המתלוננות ולאיבגי אני מאחלת שהצדק יצא לאור באופן ברור, פשוט

ובעיקר בלי שנים של הליכים ודיונים, ועד אז, החברים של משה או סתם גברים

משו משו, פשוט סתמו.

זמנים חדשים

זמנים חדשים

יום האם היום,

כל מה שלא תרצו שיעשו לבנות שלכם,

כל איך שלא תסכימו גם אם ימות העולם שידברו לאמהות שלכם,

כל איך שלא תקבלו שיעירו, יגעו, ירמזו לבנות הזוג שלכם,

ככה תתנהגו לכל הנשים בעולם.

ובא שלום בין המינים

.

 

תרשום אותי מותק

.

.

"נתמודד עם הידיעה שבתוכנו חיים ופועלים אנשים שעברו היפוך תודעתי ועכשיו עושים הכל כדי

שנפסיד בקרב מול האיסלאם. נכבוש את הזעם, נקבל צרבת, נירק דם, ונזכור את כולם" –

כותב מי שאין טובה ממני להעיד שזה נכון, שיש אנשים העוברים "היפוך תודעתי" ומצפוני.

# תרשום אותישני שמאלנים בהריון

שני שמאלנים

.

מכתב התפטרות מהועד המנהל של שח"מ

.

חברי ועד מנהל יקרים,

 

הנני מגישה את התפטרותי מהועד המנהל של שח"מ.

זו התפטרות מחאה המצטרפת להתפטרותם של עוד ארבעה חברי ועד מנהל.

 

התפטרות מחאה של ארבעה מתוך שנים עשר חברי ועד שאחד מהם הוא היו"ר,

עשרה ימים לפני תום הקדנציה  אומרת הרבה, גם על התנהלות הועד והיו"ר, המוזכר בצורה

ברורה במכתבים האחרים וגם על הצורך הברור של כולם, חברי הועד הנוכחים, היו"ר, וחברי

שח"מ כולם להבין  שזהו תמרור הזהרה ברור ותקיף.

 

משהו בהתנהלות הועד המנהל והעומד בראשו אינו נכון.

 

בלב כבד אני מגישה את התפטרותי, אני חושבת ששח"מ צריך וחייב להיות קול תקיף ושפוי

במסגרת הדה ליגטימציה לתרבות בישראל שמובילה באגרסיביות פוליטית חסרת תקדים

שרת התרבות בימים האלה. צר ועצוב  שהדבר אינו קורה, ששח"מ משתרכת מאחור, שקולם

של אלפיים ויותר שחקנים בקושי נשמע, בודאי לא בצורה ברורה וחד משמעית בנוגע לחופש

הביטוי והיצירה.

 

הרעיון היחיד שיכול להביא לידי ביטוי את קולם האמיתי של חברי שח"מ בעניינים עקרונים

ממש כמו זה הנוכחי הוא משאל חברים. הייתי מציעה לעוסקים במלאכה, כולל אני אם אחזור

לועד המנהל מתישהו ( ואני בהחלט שומרת לעצמי את הזכות -הטובה – הזו) להשתדל להעביר

בתקנון אפשרות כזו.

 

היושר הפנימי שלי והסירוב להעמיד פנים מול העולם ויתר חברי שח"מ ש"הכל בסדר" לא

מאפשרים לי כרגע להשאר פסיבית ולא לנקוט עמדה גם מחוץ, שהרי רק אתם יודעים שמבית

אני ממש, אבל ממש לא יושבת שקטה ופסיבית, ועל כן אני מגישה בזאת את התפטרותי,

העצובה,-מהועד המנהל, כאקט של מחאה וחוסר רצון להיות מזוהה איתו ועם מהלכיו בימים

אלה.

 

אני שומרת לעצמי (כמובן) את הזכות הדמוקרטית לנסות להבחר שוב בעתיד.

 

חלי גולדנברג

בין אופקים ( נבחרה ראשונה לפיילוט של יום לימודים א ר ו ך ) לאחריות הורית

.

באופקים, אני מתארת לעצמי כראשון מבין רבים מתוכננים,

יונהג יום לימודים ארוך, ממש א ר ו ך,

עד שש בערב, ככה ארוך.

אמא ואבא (בעיקר אמא אם נודה על האמת ) תוכל לעבוד עד חמש,

יום עבודה רגיל,

מה נשאר?

כמה זמן נטו תבלה האמא ששמחה עכשיו לסידור הזה עם ילדיה,

שעה בבוקר, שעתיים בערב, שרובן ענייני מקלחת, אוכל, סידורים,

ואם יש שניים שלושה ילדים,

כמה זמן נ ט ו יהיה לכל ילד/ה עם אמו?

.
.
רובו של היום של הילדים האלה, בני שלוש? ארבע? שבע?

יום המורכב מלחצים ומתחים ולימודים והעלבויות ושמחות,

לספר מה קרה, ולהתפנק ולקבל חיזוקים ועידוד, ולעשות שיעורים, ולהצליח, ולהכשל,

ולהיות ילד, ולגלות גילויים, ולהמציא המצאות, ואמא תראי! וכל הכבוד, ועוד פעם,

וממתק שמותר, וממתק שאסור, ותוכנית טלוויזיה, והסבר מה יש שם,

ורבעי חדשות מפחידות, והוא לקח לי את הצעצוע, לא נכון הוא התחיל.

ובגיל מבוגר יותר לחצים חברתיים, ומלכת הכיתה אכזרית, ואני לא מבין

אמא-תסבירי-לי, ותפוח קלוף וארטיק בטעם תות, ומשחקים עם חבר בבית שלי,

ועם חבר בבית שלו, וגן שעשועים, ובמבה, וברח לי במכנסיים

וכל אלפי דברים שמרכיבים ילדות, ובטחון, וזכרונות, ואישיות.

.

את כל אלה אתם מוכנים לשים בידיהם של אנשים זרים?

לעשר שעות ביום?!

לרובו המכריע של היום של הילדים הקטנים שלכם?

גננות? סייעות? מורות? עשר שעות ביום?

הליבה של החיים של הילדים שלכם תוחזק בידים זרות?

כדי שמה? מה הם יזכרו כשהם יגדלו?

את היד ביד אחה"צ או את החולצת מותג שקנו להם?

את שעות הערות שלהם בבית או את הגעגועים לאמא-שתבוא-כבר?

את הריבים הקטנים בבית כמו אצל כולם או תמונות בווטסאפ ששלחנו לאמא בעבודה?

.
יש מחיר להורות? בטח יש

נשים משלמות אותו יותר מגברים? משלמות

אבל זה מה יש,

ומי שאסור להם בשום מקרה לשלם את המחיר, אלה הילדים.

עשיתם ילדים? קחו עליהם אחריות.
.

אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך

אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.הערה: אני חושבת שנתינת השם לפוסט הזה (לא אשנה עכשין) הייתה שגויה ואולי לא רגישה, אבל, באחריות מוסרית מלאה, אני יודעת שאם נתניה או תל אביב או אשדוד היו הראשונות לבצע יום לימודים ארוך, ארוך עד שש בערב לילדי גנים וכתות נמוכות, זה היה שם הפוסט: "בין נתניה לאחריות הורית" "בין מזכרת בתיה לאחריות הורית" ומה שלא יהיה. זה מוזר בעיני שעניין אופקים הוא הטריגר לתגובות ולא הרעיון עצמו,

זה הילד שלך, אל תבגדי באמונו # שש אמהות

.

ראיתי אתמול את שלושת הפרקים הראשונים ב"אמהות",

סידרה העוסקת בנושא החשוב בעולם, בהורות ואפילו בנושא יותר מדייק,

באמהות (כן, יש הבדל, וגם האבהות היא נושא מרתק, אבל אחר).

מעניין, מרתק, דוקוריאליטי עשוי היטב.

בחירות של שש נשים שונות בגישתן לאתגר הגדול בעולם, בזכרונות ילדות,

דפוסי ילדות, גישה לחינוך, משמעת, אוכל, חיי משפחה וכל מה שמרכיב את

כדור הנפץ המופלא הזה. הכל טוב, ראוי לז'אנר וסבבה,

חוץ מילד אחד,

שאם הייתי יכולה להעמיד את הוריו עירומים בככר העיר מרוחים בזפת,

(ולידם בקטנה גם את מפיקי, עורכי החומרים תמי, סורי, שלא חסו עליו בעצמם)

הייתי עושה את זה בלי יסורי מצפון.

מ ט ו מ ט מ י ם, אין אהבה בעולם, מטרה, רייטינג או מסע אישי ששווים להלבין

פניו של ילד קטן ותם ככה, אין. בפרט לא ילד שברור ברור ברור שיש לו  (גם אם

הם לא היו צועקים הילד עם בעיות, הילד איטי, לא מבין מהר, לא מצליח לשבת,

תקפוץ כדי להתרכז, למה אתה לא מצליח להתחבר עם חברים מהכיתה)

הפרעת קשב (שאין בה רע ומתום) וכנראה גם ליקויי למידה מסוג זה או אחר.

מה חשבה יאנה חודריקר, שמה שיציל את חייו ודימויו העצמי של הילד המתוק הזה,

שמספר הפעמים שהתכווץ מול המצלמה באי נוחות ומבוכה גדול אפילו ממספר

הפעמים שההורים שלו הסבירו לנו כמה בעיות יש לו וכמה הוא לא מקובל ואיך

הם, הם עושים למענו ה כ ל, שלא מספיק שהוא מתמודד עם ענייניו וקשייו בכל

רגע נתון בבית ספר, חברתית וגם בבית, זה כלכך לא פשוט להיות ילד עם ADD

ההורים החכמים שלו טורחים לספר ל כ ל ה ע ו ל ם כמה הילד לא מוצלח

ויושבים לו על הראש בדיוק כמו שאסור לשבת על ילדים מתוקים וכבר מצולקי

דימוי עצמי כמוהו.

להראות ילד קטן מרגיש לא מוצלח ואמא דבילית אומרת לו מול המצלמות

"תגיד שאני אלוף" ולראות, להראות אותו מתכווץ במבוכה אבל עדין או חלש מכדי

להגיד לאמו שזה קשה ומביך ומה לא, זה כל כל מזיק ולא מודע לעצמו וממקומם

שאני יכולה רק לצעוק.

ריטלין, תמיכה לא של אמא בשיעורים והתאפקות לא לתייג הילד איטי, לא מקובל

ובאופן כללי לא מולצח יחסית להוריו הנפלאים והמשקיעים (אמא) מוצלחים (אבא)

למרות המילים היפות שמסביב זה פשוט נ ו ר א.

.

תקשיבו לנו:

.

וכל השאר זה

.

זה הפוסט הראשון שנכתב ישירות בפייסבוק והועלה לא דרך לינק לבלוג,

זה היה קל ונעים וזמין, אבל אני עדיין לא מוכנה לוותר על הכתיבה בבלוג שלי,

גם אם היא דורשת מקוראי (הנאמנים אני מאושרת להוסיף) ללחוץ על עוד קישור כדי להגיע אלי.

אבל זה כבר קרה והנה הוא במהדורה הבלוגית שלו.

.

בפעם הראשונה מאז שנפרדו דרכינו, אלפי ימים אגו, נתקלתי במי שהיה משפחתי, ובמובנים

רבים ישאר כזה לנצח, במפתיע ובמקום פשוט כמו הסופרמרקט.

הוא וחייו (בעצם זו אני שהובלתי אותו לאזור הגיאוגרפי הזה) פלשו לשטחי הטריטוריה שלי.

לשכונת ילדותי, שדות נעורי ומקום שבו כל רחוב וספסל ושביל ספוגים בזכרונות חיי מתמיד,

כך שזו לא הייתה הפתעה ובעצם די מפתיע שלא קרה עד עכשיו.

חיינו שלובים, אתמול הוא היה עם בת מספר שתיים בביקור חולים בבית שלי ( זה שפעם היה גם

שלו אפרופו בעלות על שטחים וזכרונות ), לפני שבוע בטח קפצתי לתת משהו לרכוש המשותף

המקסימה שלנו בביתו שלו, והטריטוריות מתערבבות ומתגמשות.

אבל בסופר,

בהליכה נינוחה,

איש ואישה בנפרד, פוסעים עם עגלות סופר נפרדות המכילות את הפשוט והאינטימי והיומיומי

(מה שפעם היה מוכר ומשותף) הרגשתי חוסר רצון עמוק וברור (שקצת הפתיע) לחשוף את

המשהו הפשוט הזה שלי לעיניו במקום ובסיטואציה רחבה כזאת – בלי להזכיר עינים ומבטים

מקפצים ממנו אלי וההיפך- אחרי שאמרנו היי והיי וחייכנו ממוזרות הסיטואציה, הלכנו בנתיבי

מוצרים אחרים, וחשבתי שעם כל השוני והמרחק אין ספק שיש לנו מצרכים דומים / זהים

בעגלות שלנו, המיועדים לאותו זוג עינים, לאותו מבט חום אהוב,

ואז הוא סיים ועמד שתי קופות מהקופה שלי:

יש לך תה שומר בבית שאלתי בקול,

לא, הוא ענה.

היא נורא אוהבת בימים האלה, זרקתי לו קופסא

והוא הושיט יד בפשטות ותפס את התה שזאתי שלנו אוהבת,

וכל היתר זה שטויות.

לבלוג

.

לפרידה הזו היה תאריך מדוייק

.

 

צינת הבוקר העירה אותי עוד לפני השעון המעורר, פתחתי את דלת חדרה בשקט כאילו ישנה שם

תינוקת והצצתי. תמה, אין מילה טובה מזו לתאר שינה של ילד, גדול ככל שיהיה, בבית ילדותו,

בית הוריו. תום ושקט ומתיקות אין סוף.

החתולה יללה אז סגרתי במהירות, ששש…שלא תתעורר.

אור הבוקר בתחילת נובמבר רך, והשביל, הגינה כולה, עולה על גדותיה. עלי שלכת חומים וקמלים

נערמים כאילו ניו הייבן, קונטיקט, ולא פרבר תל אביבי, ישראל. בלי מחשבה התחלתי לגרוף

ולערום ערימות. אחת ועוד אחת, מרוויחה דקה ועוד דקה, ועוד אחת. שתישן עוד כמה דקות, אני

חושבת, נותנת לתנועות גוף אוטומטיות להרגיע אותי בקצבן, מתכופפת לבדוק אם הנרקיסים

באמת מתחילים לבקוע. בלי דמעות אני ממלמלת לעצמי, בלי דמעות, הבטחת,  וחוץ מזה בשבת

הראשונה הן יוצאות הביתה, ותכף יהיו נוריות, אני מבטיחה לעצמי באופטימיות. בלי דרמה גברת,

אני משננת ויודעת עמוק, במקום שיודעים בו, שהפרידה הזו לא דומה לאחרות, לא דומה לכלום

שקרה, ומבינה שזה לא קשור לפרידה הבוקר, אלא למשמעות שמאחוריה, למדרגת חיים

חדשה. ואז שמעתי את השעון המעורר שלה מצלצל, ונכנסתי הביתה.

.

התכוננתי לבוקר הזה, באמת שהתכוננתי. רשימות ציוד, תחקורים בטחוניים, שיחות, נעורים

מתפרצים, ימים ולילות מתהפכים, סדר יום שוצף כמו שרק חודשים לפני גיוס במדינה הזאת

מתנהלים. לילות שחיכיתי לה ובינתיים סימנתי וי על דברים-שאסור-לשכוח שהיא כתבה,

וניסיתי להגניב לרשימה דברים שחשבתי שהיא תצטרך. וגם כמובן, איך לא, שיחות

מעודדות (מנסות לפחות) על הטירונות שלי והשירות שלי בפרט, והצבא בכלל,

וחשבתי הרבה.

אני תמיד חושבת הרבה כשמגיע שלב חדש בחייה, בחיינו.

אני תמיד מרגישה הרבה כשהיא הולכת לחייה, ילדת הלב הזאת שלי, הבת שלי,

תמיד.

זה התחיל בצעד הראשון שעשתה על השטיח, כשחצתה את החדר מלא בני משפחה אל הידיים

הטובות של אבא שלי ביום הולדתה הראשון, וביום הראשון בגן כשצילמתי אותה ליד דלת הכניסה

של הבית שלנו עם התיק הקטנטן על הגב בידיעה והחלטה שהנה אני מתחילה טקס שילווה אותנו

שנים ארוכות (צדקתי), וביתספר, וטיולים, וטיסות, ומחנות קיץ, ומסיבות פיג'מות, ושני, חמישי, כל

שבת שנייה – שזה נושא פרידתי אחר מורכב – ובנסיעה לפולין שמקבלת כאן במשפחה משמעות

גדולה, ובכלל, בכל פעם כשהיא לוקחת צעד נוסף אל חייה שלה. והפעם, כמובן שגם הפעם.

בבוקר הזה, בנובמבר שמשי וסתווי, כשנעמדה נערתי שובת הלב בג'ינס, כפכפי אצבע וסוודר

אדום, על גבה תרמיל גדול ממנה, בטח גם שוקל יותר ממנה, ליד דלת הכניסה בבית שלנו כי-אין-

טעם-להתווכח עם אמא שלה בעניין הזה, של צילום ליד הדלת עם התיק כשיוצאים לדרך חדשה,

וחייכה, נו א מ א, מהר… ואז הגיע אביה, נכנסנו למכונית ונסענו ללשכת גיוס.

.

בכל פעם כשהיא נוסעת, מתרחקת  לזמן ארוך מהרגיל, כשאני חוזרת הביתה אני מסדרת ומנקה

את חדרה באופן קפדני ושונה מהרגיל. טקס פרטי. אני מקפלת בגדים למקומם האמיתי, מסדרת

מגירה או מדף – מה שלפעמים אני נמנעת לעשות מטעמי חינוך – מעבירה מטלית על מכונת

הכתיבה,על דובי ענק שחזר איתה פעם מניו יורק, מיישרת ספרי ילדות במדף אחורי ומחייכת

בשביעות רצון (המשימה הצליחה, אין בכלל ספק) מול אלה העכשוויים ליד מיטתה. אני מחליפה

מצעים, תוהה אם היא עוברת אותי במידת הנעליים ושאר הנעליים שלי יינצלו. מקפלת ג'ינסים,

תולה שמלות וינטאג' המזכירות לי את נעוריי הרחוקים, אוספת גומיות שיער, קבלות מסרטים,

מטעני טלפון כמובן ושאר דברים, וסוגרת את הדלת –לא רק מטאפורית – עד שהיא תחזור.

אבל הפעם זה אחרת, אני יודעת.

יותר מקבלת תעודת הזהות, שהיה יום מרגש באמת,

יותר מיומולדת שמונה עשרה,

הפעם זה הדבר האמיתי. והמהותי.

אני מביטה בתמונה שלה התלויה לי ליד מסך המחשב, על הפנים האלה שאני מכירה כל כך טוב,

שאין מצב רוח, ניעת רגש שעוברת עליהם שאני לא מזהה (או לפחות חושבת שכך), על העינים

האלה המשקפות את תמציתה באופן כלכך מדויק, ואני תוהה אם התיאוריה שלי תוכיח את עצמה

(שוב). שנות אמונה במה שאני (אנחנו) מאמינים מול אנשים הטוענים שאני מגדלת אותה בחממה

– בתי ספר מצוינים, סביבה מוגנת, פילטרים חזקים בילדותה מול חדשות נוראיות וטלוויזיה אלימה

ודבריםשלדעתנו לילדים אסור להחשף אליהם, לא צריכים לשמוע ולדעת.

.

ילדות היא זמן טוב, זמן של הגנה ואהבה.

איך היא תתמוד עם החיים האמיתיים, שואלים אותנו כבר שנים, ואני עונה שאין לי מושג מהם

או מי הם החיים האמיתיים, אבל גם אם החשיפה לחיים ה"אמיתיים", לאנשים גסי רוח ותרבות,

חסרי נימוס, כבוד בסיסי לאחר, שלא נגיד לאחרת, תגיע מאוחר. גם אם החשיפה לגזענות,

כיבוש, אפליה, שחיתות ואכזריות אישית או מדינית, פרטית או כללית, תגיע ממש מאוחר,

"המעבר", כמו שקראו לזה כל אלה שהזהירו אותנו, "המעבר" לא יהיה קשה. כלומר, הוא יהיה

קשה, אבל הילדים האלה יהיו בסדר, אפילו יותר מבסדר.

אם הבסיס הרגשי חזק ונכון ועמוק, הילד שלך יתמודד עם מה שלפניו.

עם כוחות נפש, יסודות הנכון/לא נכון, ובסיס ילדות מבוסס וחזק אפשר להתמודד עם הכל,

כמעט הכל, ובדרך  הנכונה. החינוך, הערכים, ההשכלה והאהבה שהילדים שלנו קיבלו – אבל

קיבלו באמת, לא במילים ריקות של משרד החינוך – יאפשרו לילדים האלה לעמוד מול החיים

האמיתיים חזקים, ערכיים, תורמים ומסוגלים להתמודד כמעט עם הכל.

.

בבוקר הזה אני מביטה בה ישנה. הריסים שלה לא השתנו מיום שנולדה,מתעגלים על לחיה

ויוצרים ניעת לב כמעט בלתי אפשרית ברכותה. אני מושיטה יד ללטף לחי סמוקה משינה טובה

ולהגיד שבוקר טוב מותק, זמן לקום, והיא מחייכת חיוך עטור לילה וחוסר מודעות ומיד נזכרת

ומתחספסת מעט, בסדר, קמתי. אני יוצאת מחדרה, עוזבת אותה לענייניה וניגשת להכין

סנדוויצים ופירות ליום הארוך שלפניה. בין אריזת לחמנייה עם דבש לשטיפת תפוח אדום אני

חושבת על הפערהעצום בין התמודדויות נעורים, בית ספר, חברויות, ענייני משפחה, ושאר

דרמות חיים רגילים של אנשים צעירים בני שמונה עשרה ובין מה שמחכה לה/להן/להם,

לילדים של כולנו במעבר הגדול, הכי גדול המשותף לילדים ישראלים, הגיוס לצבא,

והלב שלי.

איך שולחים בת שמונה עשרה, שמילת המפתח בחינוכה ובאישיותה היא אינדוידואליזם,

למקום שמעצם הגדרתו לא רואה את היחיד.

איך שולחים נערונת שמיום היוולדה יודעת שזכותה להביע את דעתה לא-משנה-מהי, ודעתה,

גם אם לא תתקבל, תישמע בכבוד הראוי. מה יהיה עכשיו, בתקופה שבה שכל מי שאומר,

כותב, מביע דעה אחרת מההמון, נשטף בגל תועבה וטינופת והתנפלות המונים וירטואלית

ולא וירטואלית.

איך שולחים לצבא בת שמונה עשרה שמעולם לא נתקלה בהטרדה מינית, באנשים שיכורים

ואלימים, בגברים גסי רוח, שולחי ידיים, רמיזות וניבולי פה, שלא נגיד אלימות אמיתית, הרמת

ידים,דחיפות, קללות. כלום מאלה לא הגיע אל סף חייה, מעולם.

איך שולחים לצבא ילדה טובה, כזו הנותנת אמון באחר בלי להיות תמימה מדי (אל תטעו),

כזו האומרת את שעל ליבה, מכבדת, מצפה לכבוד הדדי. לא גזענית, לא יהירה, דוברת

עברית נכונה, נפש חופשייה, טיפוס. איך שולחים אותה ולא מפחדים.

.

התכוננתי, באמת שהתכוננתי. עובדה, עד הרגע של האוטובוס הכל היה סבבה. חניה, הליכה

למקום ההתאספות, או, הנה השם שלך על הלוח, נורא מהר, טוב יאללה צריך למהר.

עד כאן, אמא יעילה, מעשית, מצטיינת.

אבל ליד האוטובוס, כשהעמיסה על דקותה את התרמיל שגודלו כגודלה, חיבקה את אביה

חיבוק שקט, את חברתה, ופנתה אליי במבט שאמר אמא די, כולה צבא, הבטחת, שם, מחבקת

אותה, הוצפתי. לא הרבה, לא זרם דמעות שיביך, אבל העינים כן, העינים התמלאו. ויותר.

זה היה חודש מאתגר.

הטלפונים הגיעו לפעמים. חלקם ריסקו לי את הלב, הבטן התהפכה, הרצון שלי להיכנס לאוטו

ולהגיע לבסיס הטירונות שלה ולעשות סדר חיימקה שלי היה עצום, הרצון שלי למצוא את

הטלפון של הרמטכ"ל (מצאתי), לצלצל לאשתו ולהסביר לה שאי אפשר ככה בלי סוודר בסוף

נובמבר והאחריות מבחינתי היא על בעלה – רק שידעו, אחריות אישית – אבל התאפקתי.

ואמרתי לילדה שלי את כל המילים והמשפטים שהיא הצטרכה לשמוע ושאני רציתי להגיד,

ושמעתי איך מפעם לפעם היא נשמעת מדויקת יותר.

מצליחה למצוא לעצמה דרך אישית, לנווט בין האני לאנחנו.

ובעיקר שמעתי את השינוי בזמן אמת, מיום ליום. בטונים ובעומק דיבורה, בהתמודדות עם דברים,

בוויתור על מה ששולי, שייעלם תכף, בהתעקשות על מה שהחליטה שחשוב להצליח בו,

וכמו תמיד התמלאתי שמחה עצומה על מי שהיא, ועצב קטנטן על מה שהיא כבר לא.

.

אני (שוב) מתבוננת בה ישנה. שנת בית עמוקה, כבר כמעט חמש עשרה שעות. תכף אעיר אותה,

בעוד שלוש שעות היא צריכה להיות בחזרה בבסיס. החודש הזה עבר במהירות בלתי נתפשת בין

מעט טלפונים וקבוצת ווטסאפ פעילה של משולש נצחי, ילדה, אמא אבא, למכונות כביסה וייבוש

וגיהוץ. בין ביטויים חדשים שלמדתי (מחר אומרים מחר) לדברים שלא משתנים בטירונות, לא

חשוב כמה שנים עברו (עדיין שומרים על כלום).

בעוד כמה ימים היא וחברותיה יעברו השבעה,

על-זה-שהטקס-יהיה-בלי-נוכחות-הורים-נדלג, ואחר כך יתחילו השנתיים האלה.

הן יהיו לא פשוטות בכל רמה אפשרית: מציות לפקודות, עמידה בזמנים, אתגרים, דרגות, פגישה

עם מגוון אנשים ונשים עד דילמות מוסריות לא פשוטות שהיא תיאלץ לעמוד מולן כמו רבים

ורבות מחיילי וחיילות הצבא הזה בשנים האלה.

תיאלץ להחליט בלא מעט צמתים מי היא, מה היא נושאת, מה במטען המוסרי שלה, האנושי. 

תמשיך לא לוותר על עצמה ולעצמה כמו רבים מבני גילה בארץ הבלתי אפשרית שבה היא חיה.

אני מתפללת תפילה חילונית ועמוקה

שהצבא הזה, שהיה טוב ומיטיב איתי, למרות המלחמה האיומה שעברנו בני דורי ואני,

למרות שהזמנים אחרים כלכך עכשיו, והמדינה הזו, אזרחיה, מנהיגיה וגם צבאה שונים כלכך,

וכל כך הרבה נחבל וקהה ודורש שכל רב, וזהירות ומוסר, ולב רחום ונדיב –

בעיקר לב רחום ונדיב מול אנשים, בלי קשר למינם, דתם, צבעם או מוצאם.

כמה אני מקווה ומייחלת שהצבא הזה יתרום לה רק טוב,

כמו שאני יודעת, אין לי ספק, אני מכירה את הסחורה שלי, שהיא תתרום לו.

אבל הכי חשוב, זה חשוב לי יותר מהכל, לכתה לשלום וחזרתה בשלום.

תחזרי שלמה, גוף ולב ונפש, את שומעת?

venic1

..

צלם בין היונים בונציה: אביה

.פורסם ב"לאשה" השבוע (עם צילומים אחרים)

.

 

אז אני לא מבינה באיך זה להיות גיי, בארון או לא בארון, אבל אני מבינה בזה:

.

.

כשאוחובסקי הוציא את רביץ מהארון – בלי להזכיר את שמה כמובן – כעסתי וכתבתי פוסט זועם,

אתמול כשאוחובסקי שדורש להוציא מהארון חבר כנסת, חבר מפלגת העבודה פרסמתי אותו שוב.

אחת התגובות שקבלתי אמרה כך: חלי את לא מבינה בזה כלום. את תמיד מזדהה עם דיכוי נשים.

חבר כנסת בארון שמתבייש להגיד בקול רם מיהו זה דיכוי הומואים מהסוג הגרוע ביותר. איזה

מסר איום זה לילד מבוהל בארון"

תשובתי:

זה נכון שאני לא מבינה ב"זה" שלך/שלכם בכלל, אבל אני מבינה ומאמינה גדולה בזכות לפרטיות,

בזכותו של אדם להחליט מה לחשוף לעולם ומה לא (בודאי כשזה מגיע לאיך, ועם מי הוא מקיים

יחסי מין, יחסי אהבה, וזוגיות).

אני גם מבינה לא קטנה בחשיפה ופרטיות ואיך זה מרגיש כשהיא נפלשת בגסות, ואני מתנגדת

אבל ממש – הפוסט נכתב אם שמת לב על הטור שגל כתב על יודית רביץ לפי לא מעט שנים –

למעשים האלה של הקהילה שבראשם גל.

אני מאמינה שיש דברים הכרחיים שיהיו בידיעת הציבור כשזה נוגע לפוליטיקאים או לאנשים

שגורל אנשים אחרים (ממורה עד ראש ממשלה) נמצא בידיהם, נניח, תרופות העלולות להשפיע

על צלילות מחשבה, בודאי מחלות כאלה, אבל מה שעושה אדם בביתו, מיטתו וחייו הפרטיים

לא רלוונטי לכלום, חוץ מאולי לשמרנות ובושה שהיא כל כך כל כך לא במקומה.

אני גם מבינה את התסכול והכעס שלכם – סליחה על הכללת ה"אתם" – מול אנשים הנמצאים

בארון כי השכל הישר אומר שראבעק, 2015, בואו תובילו את השינוי, גרשו שדים פרימיטביים,

תנו דוגמא, בטח כשזה נוגע לאנשים מפורסמים, בטח פוליטיקאים. אבל למרות התסכול, ואני

מאמינה בזה בכל ליבי, למרות התסכול, אתם לא יכולים לחשוף ככה, לחייב, לבייש – כי בעיני

הנחשפ/ת זו ב ו ש ה, אחרת לא היה מתחבא – ככה, זה נוגד כבוד בסיסי לאחר.

זה לאנוס על האחר משהו שהוא לא רוצה לעשות, הוא או היא בוחרים ל א לעשות, ברצינות.

אני גם זוכרת עדויות לא מעטות של אנשים שיצאו מהארון בגיל מבוגר והעידו על שנות ילדות

ונעורים קשות מנשוא בגלל נשיאת סוד גדול ותחושת הקלה ושמחה עצומות, ואני מבינה את

הרצון שלכם להקל על אלפי הילדים/ילדות בעצם הפיכת האני-גיי למשהו שאין צורך להסתיר

שלא נדבר על להתבייש בו, ולא חושדת לשניה שהמניעים שלכם מהולים במשהו חוץ מאמונה

עמוקה בצדקת הדרך שבחרתם.

.

אני מבינה את המניעים הכנים לאגרסיביות,

אבל לא מוצאת בהם צידוק מספיק כדי לעשות אותם, ממש לא.

מנעול אדום מוקטן

.

 

אתגר דלי קרח the ice bucket challenge

/

יש דעות לכאן ולכאן בעניין התועלת האמיתית בקמפיינים ברשתות החברתיות,

האם זה באז חברתי שאין בו כלום חוץ מרצון של אנשים לפאר ולקדם את עצמם, או שהבאז אכן

מייצר תוצאות אמת. אני מאמינה בהם.

הם מייצרים מודעות, וייב, הצעות עזרה ולפעמים הפתעות משנות חיים,

לעולם אין לדעת מאיפה יצוץ ויגיע פתרון, נס, עזרה מפתיעה או פשוט משהו פשוט נפלא.

ALS  הידועה גם כמחלת לו גרייג על שם שחקן הבייסבול שחלה בה בשנות השלושים,

גם סטיבן הוקינס ודב לאוטמן ז"ל הם חולים "מפורסמים".

AlS היא מחלה שלא חולים בה מליוני אנשים, רק אלפים קטנים ממש,

ולכן לחברות התרופות ולקונצרנים הגדולים אין אינטרס להשקיע מליונים כדי להבריא מעט אנשים,

עדיף להן להשקיע בתרופות שיעזרו למאות מליונים ויכניסו להן אלפי מליונים בחזרה.

הקמפיין הזה מזרים לעמותות ולמחקר המון כסף, וזו מטרה נעלה, למצוא תרופה למחלה ארורה שפשוט אין לה מרפא

ציטוט מהפייסבוק של אפרת כרמי מנכ"לית ישראלס, עמותה ישראלית לחקר הALS ודודה של זאתי:

"אני רוצה לפתוח את הבוקר בכמה מילים רציניות על קמפיין הקרח.
אני עוקבת בהשתאות בשבועות האחרונים אחרי הנפלאות שהקמפיין הזה עושה אך אוזני גם קשובות לביקורת שמועברת עליו.
אז גם אם לחלק מכם הוא נראה טיפשי או לא לגמרי ברור מה הקשר בין קרח ל-ALS או הסלבים חשודים שהם מחפשים 5 דקות של תהילה ברשת- זה לא משנה!!
הקמפיין הזה הצליח להביא מודעות וכספים שאנו בכל העולם, העוסקים יום יום בנושא הזה, עובדים מאד קשה חודשים ושנים להגיע לתוצאות דומות.
יש כאן אנשים מאד מפורסמים שבוחרים לרתום את שמם וכוחם למען מטרה מצוינת וזה נפלא.
לכל קמפיין ויראלי יש חיי מדף קצרים ותאריך התפוגה של הקמפיין הזה מן הסתם מתקרב-
אז בואו ננצל את הימים הבאים להמשיך ולאתגר, לשפוך קרח ולתרום. כל מי שאותגר ועוד לא נענה- זה הזמן!!
אתן לכם דוגמא קטנה- בני הבכור היה אתמול בריאיון צבאי ונשאל במה הוריו עוסקים.
כשאמר שאמא שלו עובדת בעמותת ישראלס, הורמה גבה. הוא שאל את המראיין- אתה מכיר את מחלת ה-ALS?
אחרי שנייה החייל הצעיר אמר- אה, זו המחלה עם דליי הקרח?
אז כנראה שאלפי אנשים וצעירים נוספו למעגלי המודעות ולכך בדיוק מכוון הקמפיין.
בנימה אישית זאת, אני רוצה לאתגר שלושה צעירים היקרים לליבי ועומדים לפני גיוס-
שהרי זה הדור שחי ברשתות החברתיות, מכיר אותן היטב ויודע לנצל את כוחן:
עידו כרמי, איה גלעד ודר שושני- יש לכם 24 שעות לשפוך על עצמכם דלי קרח או לתרום לעמותת ישראלס 100 שח! בהצלחה חמודים.

.

והיא צודקת. זה הבקט אופ אייס שלי לטובת מי שכבר אינם מסוגלים להרים דלי, או כל דבר אחר:

 

.

אל תחכו שיאתגרו אתכם, פשוט צלמו והעלו לרשת

.

במקום הלוהט ההוא

.

אני מנסה להזכר אם הייתי בעזה.
.
אם בשנות האופריה הבלתי מתקבלת על הדעת ,לא נתפסת היום, בטיולים בשבתות עם חוג המשוטטים
.
של "דן", עם חברים של ההורים וילדיהם, ואוטובוסים מלאים בנו, בציידניות שלנו, עוף קר, מלפפונים
.
קלופים, תירס שימורים, בין הטיול לשארם בו נער אחד נישק אותי במערה, בין מדורה שההורים הקימו,
.
צילומים קבוצתיים מול נוף מרתק וטיול לירושלים איפה-שהבייגלה. בין טיול ליריחו שאני זוכרת כמקום
.
היפה ביותר בעולם על דקליו והלובן מסביב, וכל טיולי המשפחות המופלאים האחרים,
.
האם היה טיול לעזה, אני לא מצליחה לזכור.
.
האם פסעתי שם, בחופש הגדול בין ילדות לנערות, בין הצעות הגמלים שקיבל אבי יקירי (וסירב בנימוס),
.
מביטה בהשתאות באקזוטיות המרתקת, קונה שרשרת, תיק כתמתם, מאושרת מהטיול שבת שלנו.
.
האם הייתי במקום האומלל והלוהט ביותר על פני האדמה כרגע ולא ידעתי שגם אני אחראית על עתידו,
.
בדיעבד, כמו כולנו.
מטיילי
 .
וכן, לא נתניהו ולא הליכוד ולא "הימין" התחילו אותו, ויודעים מי התחיל אותו והמשיך אותו הרבה מדי,
.
וגם זוכרים מצד שני מי ניסה כמעט שלושים שנה מאוחר יותר לשנות גורלות ושילם בחייו.
.
אבל זה לא דיבור שמאלני אוטומטי, זו עובדה, כיבוש הוא דבר משחית מוסרית,
.
לאט לאט אבל עושה עבודת עומק יסודית,
.
כמה עצוב, כמה חבל, יכול היה להיות כלכך אחרת.

 

.

נ.ב. כמה עצוב שזה לא זמן שאפשר להשאיר את אופציית תגובות פתוחה.

.

תתפלאי

.

– איך את נוסעת לשדרות אם את כזאת שמאלנית?

– מה זאת אומרת?

– איך את נוסעת לשעשע ולהרגיע ילדי גנים בשדרות, את שמאלנית!

– אז?

תמונה 3 (1)

.

– אז את נגד המבצע, לא?

– אני נגד המבצע, אני נגד מלחמה, אבל אני בעד כל הילדים בעולם, תמיד.

הילדים בשדרות ובאשקלון ונתיבות ובדרום בכלל מתוחים מאד בטח בשעות שבגן בלי אמאבא

ויכולים לשכוח קצת ממה שקורה בחוץ עם שעת סיפור כזאת ופעילות קצרה, לא?

תמונה 1

.

– בטח היית מעדיפה לנסוע לילדים בעזה לא? (נשבעת ששאלו, כל מילה אמת)

– לא, לא הייתי מעדיפה לנסוע לילדים בעזה, הייתי מעדיפה לנסוע ג ם לילדים בעזה, אם זה היה אפשרי,

וחוקי והחיים שלי לא היו בסכנה שם כמו שזה נראה עכשיו. אז אם להיות כנה באמת, אז כן, בטח שהייתי

שמחה לספר סיפורים גם לילדים בעזה ולהרגיע גם אותם א ח ר י שהייתי מספרת סיפורים לילדים בשדרות

ואשקלון והדרום ובכלל. איך אפשר לשכוח שילדים הם ילדים, בלי קשר למה ואיך המבוגרים מנסים

להרעיל אותם ואת נפשם. הם מתוקים ותמים ומחפשים הזדמנות לצחוק ולשחק בלי קשר לכלום,

אז כן, אני חושבת שהייתי שמחה לשמח ולהרגיע ולהאכיל ולדאוג לכל הילדים בעולם שצריכים

עזרה אם זה היה אפשרי, וכיוון שזה לא, אני עושה את המעשים הקטנים שאני יכולה לעשות

ולא מסתכלת לצדדים. מה הייתה השאלה שלך?

כי זה מה שקרה אחר כך

תמונה 2 (1)
.

.

#לא, לשמאלנים אין אף מעוקל וזקן, והם באופן חד משמעי לא שונאי ישראל # מה יהיה עם זה?

 

.

נשיא יקר, אני מאחלת לך שתהיה בריא

.

באביב 1963 הייתי תכף בת תשע –  חגיגות יומולדת ותערוכה התמרחו כאן בחודש האחרון, אין שום

יכולת, גם אם רוצים, להסתיר –

בבוקר כשישבנו סביב שולחן הפורמייקה האדום, זה שעדיין ניצב בבית ההוא,

כשאני מגיעה לבד, לא לארוחות שישי מסודרות, ומצטרפת אליהם לצהרים או קפה, אנחנו יושבים

סביבו כמובן, ו"הארץ" החליף את "דבר", וכמה קירות נשברו לטובת חדר אוכל גדול ונכדים,

אבל הפורמייקה.

בבוקר ההוא, עם "דבר" על השולחן,

אמא, אולי אבא, סיפרו לנו שהנשיא שלנו, יש תמונה שלו בחדר מורים, מאד מאד חולה,

ושהכותרת בעיתון מבשרת שמצבו ממש לא טוב.

זה מאד הדאיג אותי, מאד.

בבית ספר המשכתי להיות מודאגת, בכיתי,

וכשהמורה שושנה, זו עם השיער האסוף, המבט החמור, הלב החם והכתמים החומים על כפות הידים

שאלה אותי מה קרה, סיפרתי לה. שושנה, מורה נפלאה,

המורה שושנה

נתנה לי דף נייר:

נשיא יקר,

שמעתי שאתה חולה מאד,

אני מאחלת לך שתבריא מהר,

שתרגיש טוב ושתמשיך להיות נשיא מדינת ישראל.

בברכת בריאות

רחלי גולדנברג

כיתה ג'

רמת החייל.

וציירתי יונה, אפילו שתיים, ואת דגל המדינה ופרחים.

כשהגעתי הבייתה אמא נתנה לי מעטפה ובול ורצתי מהר מהר לדואר, לתיבת המכתבים האדומה,

מבקשת מאלוהים בלב שיעשה את הנשיא שלנו בריא.

אני זוכרת את התחושה שלי כשהצלחתי להכניס את המכתב לסדק הצר בתיבת הדואר האדומה,

אני זוכרת שהתרגשתי, וידעתי שעכשיו הכל יהיה בסדר.

כשחזרתי הבייתה מהריצה לתיבת הדואר (סיפור אמיתי) אמא סיפרה לי שהודיעו שהנשיא נפטר,

היא בטח אמרה מת. ואני זוכרת את הבכי שלי.

בנצבי

 

ימים יגידו.

.

.

E.R

 

מסקנות מיון איכילוב:

1. הצוות הרפואי נפלא

2. מיטות מאויישות עם חולים במסדרונות המיון זה דבר שבשגרה שנלקח בחשבון באופן טבעי ורגיל עד

שאיש אינו מזדעזע כבר מהרעיון של חולה בחדר מיון שוכב במסדרון, גלוי וחשוף ברגעיו החלשים ביותר

לעיני עוברים ושבים. שהזכות לפרטיות מינימלית נחמסת ממנו כאילו כלום (ולא, לא מדובר בתהליכים

מצילי חיים, נוהלי חירום והחייאה שאז אין כמובן שאלה מה יותר חשוב).

3. כדי לקבל מיטה חיכינו על כסא מצופפים עם עוד כעשרה מאושפזים לעתיד, ועוד כעשרים מלווים,

כל אחד ועניינו, חיידקיו וכאביו כמעט שעה וחצי. כדי לקבל מיטה! רק אחרי שקיבלנו מיטה הגיעה

הסטאג'רית (המקסימה). שעה וחצי על כסא, אשה בת תכף תשעים שהופנתה על ידי רופא למיון.

חצות. כואב לה, היא עייפה. היא מותשת. כואב לה. מה כבר ביקשנו, מיטה.

4. קיבלת מיטה בחדר, מויינת על ידי סטאג'רית (מקסימה), מצבך קל, תועבר למסדרון (מיטות בחדרים

הן כנראה זכות השמורה למקרים חמורים יותר מכאב בטן נוראי) ותשכב שם בין עשרות חולים, מלווים,

בטחון, אחיות, רופאים, מתמחים, מאושפזים מוזרים, אופנוענים שיעברו לידך, ובאלאגן. כמו גם חיידקים

ושאר חולרות. אני מביטה בה, מכוסה בשמיכה, חצות לילה, מפנה גב להמוני האנשים המתרוצצים

במסדרון ומנסה לנוח מעט, אשה שתכף מתחילה את העשור העשירי בחייה. חברת קופח מהיום

הראשון שהוקמה,  מיסים, ביטוח לאומי, מושלם, מה שתגידו, והנה מדינתה מחזירה לה כגמולה,

בעליבות מסדרונית.

4. עולם שלישי זו מחמאה יחסית לאיך נראה חדר המיון  בחצות לילה, ואיכילוב נחשב מהטובים שבהם,

לא? אני בכלל לא רוצה לחשוב איך נראה וולפסון (שזכור לי לטובה ע"ע חדר לידה ורופא מופלא) או צפת,

אשקלון או אלה בפריפריה

5. רופא דוחף את המיטה של אימי הטובה דרך מיטות הנמצאות משני צידי המסדרון, במעבר הצר

שנותר. מבקש מאנשים סליחה כדי  לעבור ולהכנס לחדר ניתוח ריק. הוא סוגר את הדלת האוטומטית

ואומר בחיוך: שנוכל לשמוע בשקט מה שלומך באמת עליזה, ספרי לי.

אין לו אפשרות לראות חולה,

להביט בעינים,

לשמוע בתוך מהומת האלוהים שבמסדרון מה קורה,

מה היא מרגישה

ואיך אפשר לעזור בתוך בצפיפות הלא תאומן, העליבות בתנאים של הצוות הרפואי המשתדל כלכך.

6. מהומת אלוהים.

7. דוקטור רואי וייזר הוא רופא צעיר ונפלא, וקשוב, וענייני, ומשעשע, ואנושי ובכלל.

8. באמת שאין לי מושג על מי להצביע. או שיש לי? משרד הבריאות? תקציבי משרד האוצר? רפואה

אפורה? ראש ממשלה עם סדרי עדיפויות המעדיפים בניה בשטחים על פני שירותי בריאות ראויים?

9.היא בסדר גמור, בבית. עייפה ובריאה.

10. בריאות, עדיף מהרבה סיבות.

תפסיקו להרוס

/

ובשולי הלילה הזה, גם זה קרה :)

 

ובשולי השוליים, איך הם לא הקימו עדיין חדר מיון פרטי, מי שבא, משלם, נבדק, מטופל.

טיקטק, כאילו עולם מערבי.

.

 

/

אמביוולנטית ומכתב לראש הממשלה

.

מבוכה עצמית ובלבול רגשות מול מכתב הצעירים לראש הממשלה: לא נתגייס:

מצד אחד אני חד משמעית נגד סרבנות גיוס מכל טעם אפשרי להוציא סרבנות מטעמי פציפיזם (אמיתי

ועמוק) או אם מישהו היה קורא תגר נגד חוסר השיוויון בעניין שרות צבאי (עוד לא קרה אני חושבת).

מצד שני אני מתנגדת לכיבוש ולתוצאותיו הנוראיות עלינו ועל ילדינו ועל עתידנו ועתידם,

פועלת ומפגינה נגד הכיבוש ומייחלת שיגיע לסופו,

והנה,

נוער המסרב להתגייס מטעמי התנגדות לכיבוש ועושה צעד קיצוני כזה, אחד או שניים מהם חולקים

בית ספר עם הבת שלי, בדרך הקיצונית ביותר ואני מתנגדת לצעד הזה, לא מסכימה (עם הסרבנות),

משוכנעת שחובת הגיוס והשיוויון,

להגיד שיוויון ולהזכר ברבבות חרדים מפגינים בשבוע שעבר, כן?

חלה על כולם, כולן,

ובכל זאת מוצאת את עצמי לא כועסת עליהם, אלא לא מסכימה עם הדרך והמעשה שלהם,

ואפילו, בעמקי לבי, מעריכה על האומץ ללכת עד הסוף עם מה שאתה מאמין בו גם אם יש לו מחיר,

ויש כאן מחיר גבוה, ע"ע החברה הישראלית,

וגם, אני חייבת להוסיף,

בתוכי, אני מחייכת חיוך אמהי של כמה הנעורים הם זמן סוער וקיצוני, ומקנאה (קצת).

יש דרכים ראויות

. נ.ב. הכותבת שירתה בשמחה שנתיים נפלאות בצבא, לא הייתה מוותרת על יום מהן, הצביעה של"י בבחירות הראשונות שלה, בזמן שירותה הצבאי ומלווה במידה הניתנת לה תהליכי מיון מרגשים בימים אלה ממש טרום גיוס בתה

.

דוּ-עֶרכּי, בעל משמעות כְּפוּלָה, בעל רגשות חצוּיים, בעל מחשבות או רצונות מנוּגדים, בעל רגשות מְעוֹרָבִים..
<מלאטינית : ambi דו-צדדי valentia כֹּח>.

זו הקנאה

.

הבעיה בלהיות ההורה שמחליט, מרשה, אוסר, מנהל, מזכיר, מחנך, מתנהל ברמה יומיומית, סיזיפית

ונפלאה ועושה את הדברים הנכונים בחינוך ילדיו כי כמו שכבר הבנו, יש לא מעט בדבר הנפלא הזה

שקוראים לו הורות שאנחנו מצווים לעשות לטובת חינוכם ובניית אישיותם, בריאותם הרגשית ובכלל,

למען יגדלו ויבואו לשערי עולם המבוגרים כאנשים בעלי משמעת עצמית, מצפון ושאר תכונות יסוד

שיאפשרו להם להיות אנשים מאושרים, יצרניים בדרכם הם וטובים כבני אדם,

לעומת ההורה העושה כמעט רק מה שסבבה,

כמעט,

וכן, בדרך כלל החלוקה הבנאלית של אמא אבא כשזה מגיע למשפחות שהתפרקו היא מדוייקת,

ואם נחזור לשורה הראשונה,

אז כן,

המחיר, הכבד לא מנשוא, אבל הכבד בחלוקה הזאת, זו הקנאה.

אם-נודה-על-האמת.

כי מה יותר קל ומחזיר פידבק מלא שמחה ואהבה מלהיות הורה שיודע שיש הורה אחר/ת האחראי/ת על

לוח שנה, בדיקות, חיסונים, תורים, ארגונים, לימודים, בחינות, אישורים, תחפושות, ימי הולדת, חוגים,

תזכורות, טיולים, טיולים שנתיים, ספרים, ימי הורים, תאריכים ושאר עניינים.

אז נכון, ואין כמוני להעיד על השמחה והעונג בהורות, בגידול וחינוך ילדיך,

ואין דומה לדבר הזה בעולם מבחינת האושר והמליאות והעניין וכל מה שכבר נכתב,

ואז מגיע הגיל שבסופו רשום"עשרה" ומטלטל את עגלת האמא-היא-כנראה-היצור-הכי-אהוב-ומצחיק-

וחכם בעולם ואמא, ההיא מתחילת הפוסט, הופכת לנודניקית-חופרת-לאעוזבתבשקט-מתעסקת

בשטויות כמו מבחנים, פגישות, בקורות, כביסה, חדר, שעות, יותרמדיטלוויזיה, יותרמדי ווטסאפ,

קחי אחריות, ואבא ראו זה פלא, אבא נשאר מה שהיה מאז ומתמיד היצור הסבבי ששואל ומתעניין

(באמת) מה עניינים, ומעורה ויודע אבל היי, הוא לא עושה עניין מכל דבר, ולא נדחף, ונותן לעשות

מה שבראש בלי קשר למתי הבגרויות מתחילות ומתי המיונים ובאופן כללי, הסידורים והמטלות חוץ

מאלה שאמא מבלבלת לשנינו בראש רחוקים ממנו כמעט כמו ממני איזה אבא נפלא.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

ואמא מאושרת מתפקידה ולא הייתה יכולה או בוחרת אחרת כמובן

אבל לפעמים אמא מקנאה.

חושבת מה אם….ואין לה תשובה, רק צביטה בלב.

בבטן, במקום שהכל התחיל.

.

.

נ.ב. הכותבת מבינה הכל, ומעידה על עצמה שהייתה ועודנה הילדה של אבא שלה,

ועם זאת היה זמן שחזרה לחיק אמה ונשארה שם (גם).

אהבה וגנטיקה או אולי גנטיקה ואהבה

.

אז בית המשפט העליון פסק להעביר את הפעוט בן השלוש מחזקת הוריו – על פי החוק, משפחת

אומנה המבקשת אימוץ, על פי הילד? לא בטוח –  ולמסור אותו לחזקת דודתו, אחות אמו שאינה

מסוגלת לגדלו.

אני חושבת רק על ילד בן שלוש, שקורא למאמציו אמא ואבא, בטח שאמאבא, אלה הוריו,

האנשים המעירים אותו בדגדוגים בבוקר, לוקחים אותו לגן, מנחמים אותו כשנשבר לו צעצוע,

שמים יד על המצח כשהוא מרגיש ככה ככה או כשיש להם הרגשה שהילד חם. אלה שאומרים

רק עוד חמש דקות בגן השעשועים ומספרים לו סיפור ללילה טוב. אמאבא, אבאמא.

אלה אנשים שבחרו ילד שוקולד כבנם, וככל שזה לא מאד פוליטיקלי קורקט להגיד בקול רם,

זה עדיין דורש כנראה אומץ לב וכמיהה ואהבה גדולה במיוחד כדי שמשפחה ישראלית "רגילה"

תבחר להכניס ללבה ולחייה לנצח נצחים ילד ממוצא אתיופי, הם הרי מבינים שיהיה עליהם לחנך

גם סביבה, ילדים בבית ספר, אנשים שישאלו שאלות בקול רם, בלי חשבון לאלוהים או לילד – כי

הסיכוי שיהיו עוד הרבה ילדים אתיופים בסביבתו לא מאד גדול – להסביר, לנחם לפעמים, לכעוס

לפעמים ולגדל ולחנך את בנם להיות אדם טוב, הגון, המאמין בפשטות בזכותו המלאה לחיות

חיים טובים ושיוויונים במדינה הגזענית שלנו.

.

מצד שני עומדת דודתו. אשה צעירה, נשואה, משכילה ומצליחה הרוצה לגדל את אחיינה כבנה.

היא יודעת על קיומו מיום הוולדו ועכשיו רוצה להחזיר אותו לחיק משפחתו, לקרבת אמו הביולוגית

ולעדה לה הוא שייך.

אני מבינה את רצונה שהילד יגדל בתוך משפחתו הביולוגית, במקום הטבעי והגנטי שלו, ובודאי

את אהבתה לאחיינה. אהבת אחיינים היא אהבה נפלאה, כמו לאחים רק בלי המטען העודף, נטו.

אבל היי, עברו שלש שנים, הילד בן שלש, יודע, מבין. אלה לא סתם שלש שנים, הילד הגיע להוריו

בגיל ארבע עשר חודש, אחרי טלטולי חיים וחיים בבית ילדים ועבר קרוב לודאי תהליך לא פשוט כדי

להחתם בחותמם ולתת אמון ואהבה כילד בן שנה וקצת.  אלה היו שנים בהן הילד הזה חי את חייו,

עם אמא ואבא ובית ואהבה, אלה הם חייו ועכשיו שוב? שוב פרידה, אובדן וצורך להחתם שוב?

למה שיתן אמון? למה שיתאהב שוב? בזכות הגנים?

אני תוהה אם ילד ממוצא אוקראיני היה מקבל את אותה "התחשבות מוצאית" כפי שמקבל ילד

השוקולד הזה.

אם כל דודה ראויה הייתה מקבלת רשות חוקית לקרוע את אחיינה מחייו ומשפחתו בזכות הגנטיקה,

והאם בהתחשבות בית המשפט בצבע עורו, לא חוטא בית המשפט בהתנשאות ו/או חוסר שיוויון.

.

ובעיקר אני תוהה כמה מתחשב בית המשפט בצלקת הרגשית שתגרם לילד מהתייתמות בגיל שלש,

גם בעזרת הכנה מדוקדקת, פסיכולוגים אין ספור ומה לא, הילד הזה הולך לאבד את הוריו, להתייתם.

גם אם ישוקם וימצא אהבת אמא חדשה וחיים טובים, יתמות שניה תחתם בנפשו.

שלש? בגיל שלש להתנתק מאמא ואבא?

הגיל שבו אתה כבר לא תינוק, אתה ילד קטן שמדבר ומביע ואומר ובעיקר זוכר, זוכר הכל ואוהב את

אמאבא כמו שילדים אוהבים בגיל הזה לפני שהחיים מתחילים ללמד אותך להיות זהיר. בחיבוקים מכל

הלב וליטופים וריצה לזרועות פתוחות ולב פתוח ותום, כמה תום.

טובת הילד?

למה לא פסק בית המשפט בעד אימוץ פתוח,

שישאר אצל אמא ואבא ויהיה בקשר רציף וטוב ובמודעות מלאה עם משפחתו הביולוגית.

זו החלטה נוראית בעיני,

אבל מי אני, בסכ הכל אמא.

venic 1998

.

שלש איה

           .

. ..

.                                               על שלש איות רציתי לספר היום

..

.

1.  איה המתה.

בתו בת השלש עשרה של דוקטור עז א-דין אבו אל-עייש שנהרגה עם שתי אחיותיה ובת דודתה

במהלך מבצע עופרת יצוקה ינואר 2009

איה ואחיותיה, שלושתן נהרגו

.\————-

.

.

2. איה שלי.

הבת שלי, בת השבע עשרה, זאת הנושאת את לבי בכף ידה מהרגע שנולדה, זו שחייה טובים,

בטוחים, רגילים. שחינוכה מצויין, שמיכתה חמה, והיא מוקפת אהבה ובטחון.

venic 1998

.

..

3. איה הפליטה .

בת שמונה, פליטה סורית בלבנון, סיפורה ותמונותיה בלינק בשורה מעל, ואני מתפללת בכל לבי,

אבל באמת, שעם פנים כאלה, וחדוות חיים ותום ילדות המנצנץ מעיניה,

העולם יעשה את המוטל עליו, יחזיר לה את חייה ויבטיח את עתידה,

מגיע לה,

צלם: ס. בולדווין, סוכנות האו"ם לפליטים

צלם: ס. בולדווין, סוכנות האו"ם לפליטים

.

ולא בגלל שקוראים לה בשם היפה בעולם…

.

.

                                                                               איה

                                                         שם תנכי – כנראה של גבר (רצפה בת איה)

                                                        ציפור טרף קטנה וחומה ממשפחת הנשרים.

                                                        פיסקה בקוראן – שם נפוץ לילדות מוסלמיות.

                                                        קדושה בשפה הלטינית.

                                                       יפה ביפנית – שם נפוץ של ילדות יפניות.

                                                       אמה/בת לוויה בהינדית.

                                                       ראשי תיבות – ארץ ישראל היפה (בלבד).

 ..

.

ילקוט, קלמר, מחברות. אלמנטרי, לא? אז זהו שלא

.

.

יש ילדים שקופים.

ילדים שהעולם, המדינה ומי שאחראי עליהם פשוט שכח מקיומם,

כאלה הם ילדי הפזורה הבדווית בנגב.

ילדים שקשיי החיים שלהם הם משהו שאנחנו יכולים לבטא במילים,
אבל אין לנו שום יכולת להבין באמת.
ילדים המשלמים את מחיר החלטות שלקחו ולוקחים הוריהם ושאר מבוגרים המנהלים
מדינות ומדיניות ושוכחים שמאחוריהן חיים ילדים קטנים, חפים מכל חטא ועבירה שרק
רוצים ילקוט (כאן לא מתעקשים על חדש) יפה, מחברות, עפרון וללכת שעה ברגל כל
בוקר לבית הספר ושעה את כל הדרך בחזרה, חורף, קיץ, סתוו, אביב.
דוקטור אסי סיקורל הוא רופא משפחה מסור החי ועובד בקבוץ רביבים ובמרפאה
אזורית בנגב. בזמנו החופשי הוא מטפל ככל יכולתו באוכלוסיה החלשה ביותר בארץ
והתחרות במדינה לא פשוטה בזמנים האלה אתם יודעים.
זו הפעם השלישית שאנחנו מתארגנים על "מבצע ילקוט מלא" לילדי הפזורה,
הפעם האחרונה הייתה לפני שלוש שנים, כך שנוצר דור חדש ובלאי מספק כדי להבין
שבית הספר של ילדי הפזורה וילדיו שוב זקוקים לנו, למבוגרים אחראים וילדינו ברי המזל.
.
אנחנו אוספים עבורם ילקוטים ומה שהצלחנו לעשות בפעמים הקודמות הוא למלא
אותם בערכה בסיסית של קלמר ובתוכו בצורה שווה לכולם עפרונות, מחק, מחדד, סרגל
קטן, טושים או צבעים וחמש מחברות להתחלה טובה של שנת הלימודים.
אסי אומר ש"סידרנו" את בית הספר בשנה ההיא.
ואנחנו רוצים גם השנה.
ולכן אנחנו אוספים: ילקוטים, תיקים (גם טוב), קלמרים, עפרונות, טושים, סרגלים,
מחדדים, צבעים, מחוגות, מ ח ב ר ו ת (גם כאלה שנתלשו מהן דף או שניים),
דפי מחשב, דפי טיוטה, דפי ציור, קלסרים גדולים, קטנים, כובעים, מחשבונים
וכל מה שנדמה לכם שצריך לבית הספר.
כי אסור שיהיה ילד אחד שירגיש  ככה

כי אסור שיהיה ילד אחד שירגיש ככה

הטנדר הגדול מהנגב יגיע לכאן בשבוע האחרון של אוגוסט לאסוף את הילקוטים ומה שיצטבר,
אז אולי תעבירו, תפיצו, תנו לינק, תשלחו במייל לרשימת קשר של הכיתה, מה שתחשבו שיועיל,
ואז, מצד ימין למעלה, מתחת לרישום כתוב "כתבו אלי", שם אני והמייל מגיע אלי מיד,
כל עפרון ומחק קצת משומש משמעותים, באמת.
אז תשאלו אותי לאן להביא את מה שהצטבר לכם במגירות טוב?
.
.
.

כַּרְטִיס קְּדִימוּת # דרוש פוליטיקאי חכם ומהיר

.

מכירים את האמא שעומדת עם הילד שצועק ומטריד ולא מוכן לעמוד בתור כמו כולם?

את שאתם מנידים בראשכם (הפנימי) לפעמים על איך-הילד-מתנהג,

אז זהו, שלא תמיד אתם יודעים מה או מי נמצא מאחורי הילד המנופף בידים או האמא הנבוכה,

הנה פוסט פייסבוק של איריס בוקר, מועתק, מילה במילה, ברשותה כמובן:

שלום

קוראים לי איריס , ואני אמא לילד אוטיסט בן ארבע , וגרה בצרפת

רבים מכם מכירים היטב את הקושי שיש לעמוד עם ילד בתור, ולא משנה למה,

לעמוד עם ילד אוטיסט מפגר או נכה הופך את העמידה בתור לבלתי אפשרית.

ילדים מיוחדים לא מבינים את משמעות העמידה בתור ורובם לא ממלאים אחרי הוראות,

גם נזיפה ועונש לא מובנים להם.

מהטעם הזה נמנעתי לקחת את הילד למקדונלד לסופר מרקט או לדואר.

מעבר לקושי האובייקטיבי יש גם את האנשים מסביב, שלא מפסיקים להעיר לך על איכות החינוך שלך.
.
לפני שנה הוצע לי כרטיס קדמיות מהמרכז לילדים נכים.

הכרטיס בעיקרו נושא את שם הילד ותמונתו, הוא מונפק על ידי המדינה ומחייב כל נותן שירות לקדם

אותך לפנים התור, ואת האנשים מסביב לתת לך לעבור לפניהם.

הכרטיס שינה לנו את החיים.

אני מסוגלת היום ללכת עם הילד למקומות שונים , בלי שהעניין יגמר בבכי, (בעיקר שלי).
/
בארץ הכרטיס לא קיים, אין היום כרטיס שתפקידו לעזור לאנשים עם מוגבליות לדלג על תורים.

הנה רעיון,

למה שלא ננסה להציע למחוקק להוציא כרטיס כזה שעלותו אפס, שאינו דורש מהמדינה דבר לבד

מהנפקה ויחולק אוטמטית לאנשים עם מוגבלויות.
/
כבר שבועיים אילנה הראל ואני מנסות לקדם את המהלך ועד כה לא הצלחנו להגיע לאף חבר

כנסת או עיתונאי שיקדם את הרעיון . 

אנא עזרו לנו , שתפו , דברו סביבכם, 

אולי נצליח להוציא גם בארץ כרטיס שיקל על החיים של ההורים הילדים הנכים באשר הם

תודה

.

זה הפוסט של איריס,

ועכשיו דרוש פוליטיקאי נבון שיבין כמה דברים:

1. כמה כרטיס כזה הוא דבר מוצדק.

2. שבמדינה כשלנו במיוחד צריך כרטיס כזה, כי למען האמת אדיבות וקבלת האחר ובעיקר ויתור

     על תור אינן מתכונות היסוד של הגנום הישראלי.

3. הכרטיס הזה יעניק הרבה יחסי הציבור מופלאים למי שיצליח לישם אותו

.

אז מה צריך? צריך להפיץ, להציע, להפיץ, להציע, לשלוח במייל, להפיץ,

וגם, להוסיף את בני התשעים ומעלה, גם להם מגיע…

.

%d בלוגרים אהבו את זה: