Tag Archives: אופנה

במסגרת מצב הרוח שאומר עשי משהו שלא עשית מעולם

 

היא הסכימה.

במצב רוח הרפתקני משהו,

אולי כהכנה למסע שלה,

אולי מסקרנות, בכל זאת הבת שלי, שלו.

אולי במסגרת תרגילי העשי משהו שלא עשית מעולם, שלא תתחרטי.

אולי כמתנת פרידה לפני נסיעתה,

או מתנת יומולדת שכזו ( הצטלמנו ממש ביום הולדתי )

נאותה זאתי שלי,

אהובת נפשי,

להצטלם איתי פעם ראשונה ( וכנראה אחרונה ) למשהו שאינו צילומים משפחתיים.

 

.

 

.

ותודה לשלי גרוס שהציעה ולשותפיה למדור "בית ספר לאופנה" ב"לאשה"

שגרמו להרפתקאה להיות נעימה ממש, ותודה על הבלונים והדובדבנים גם.

.

 

מודרני

.

אז מה מודרני היום? שאלה אותי השבוע אימי היפה בת התשעים והשאירה אותי חסרת מילים

לרגע. "מודרני"….כמה מזמן לא שמעתי מה במודה, מה יהיה מודרני בסתיו, מה רואים

בג'ורנלים? ומצאתי את עצמי במין דום שתיקה לרגע, מנסהל הבין אם אני יודעת מה יהיה

.מודרני" בסתיו הזה שעוד מעט ככל שקשה להאמין יגיע לשבועיים שלושה בין חמסין לסופה,

.

משהו השתנה בשנים האחרונות,

גבולות המה אפשר ללבוש ולהיות "בסדר" התרחבו מאד,

וחוץ ממעגל אנשים שעניינם ומקצועם ותשוקתם הגדולה היא אופנה במובן העמוק,

היצירתי, התרבותי, והכלכלי, אצל רוב המין האנושי, אל-תגידו-בקול-רם כמעט הכל הולך.

היום אין הרבה טאבו מוחלטים,

ומכאן שמגרש המשחקים שלנו הוא ענק, אין סופי.

אופנה ובגדים ואביזרים ונעלים ותיקים וחגורות וכל מה שמרכיב את

איך אנחנו בוחרים לצאת אל העולם בבוקר, בערב או בכל דשעה וצורך ועניין, איך אנחנו

ניראים יכול להוות עוד כלי או כוח או צעצוע במגרש המשחקים הגדול של חיים, ומגרש משחקים,

יגידו לכם כל ילד וילדה הוא כיף ענק לשעתיים אחר הצהרים, אבל אחר כך, רוצים הבייתה.

.
הארון שלי, הטעם שלי, הבית האופנתי שלי כמעט לא השתנה מאז שאני זוכרת את עצמי (כולל

שנותי הטובות במרכז המערבולת האופנתית הזו) ואני חושבת שהמבנה שלו נכון כמעט לכל מי

שאוהב גם בגדים וגם אופנה. הוא מורכב מכמה שכבות:

שכבת צבעי יסוד, שחור, אפור, לבן, בג'

אז אחת שכוללת בגדי יסוד טובים,

ואז שכבה שיש בה צבע אחד, דומיננטי,

ואחת עם כמה פריטי וינטאג' מצויינים (זה סעיף שנוסף לפני כמה שנים),

אחת קטנה עם כמה יוצאי דופן, חגיגים, פרועים, לא דומים לכלום,

ולמעלה, כמו הדובדבן שעל הקצפת,

מונחת השיכבה העכשווית עם דבר אחד טרנדי שבחרתן העונה,

זהו, ויאללה, למגרש המשחקים.

.
אז מה מודרני היום שאלה אותי אימי. יצאתי לבדוק ונתקלתי בזה:

.

hm

/

מודעה קיץ  2016 – זה מושלם אני חושבת לעצמי, הטעם שלי בדיוק: חצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה..אני  נזכרת  וניגשת לארון אלבומים שלי

אני גיחנגיתלמטה שתי תמונות שלי: מימין, אני בחצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה חומה, מגפים חומות, גרביים לבנים,

1990. משמאל, אני חצאית ג'ינג'ית (אותה חצאית), חולצת כפתורים לבנה, חגורה שחורה, מגפונים

שחורים, תיק וינטאג' שחור ורקום, שבוע האופנה בתל אביב, 2014.

 

 

 

 

אז הנה החוקים מוכיחים את עצמם:

צבעי יסוד, צבע אחד עכשווי, אביזרים, נעלים טובות, קצת וינטאג',

ומה שהיה הוא (כנראה) שיהיה.
.
אני חושבת שמכנסיים רחבים עד הרצפה חוזרים לאופנה אמא אמרתי לה,

שוב? היא שאלה, מה יהיה עם זה, למה הם לא ממציאים משהו חדש.

.

יש סדרי עדיפויות חשבצי לעצמי, קודם שימציאו מילה במקום המילה מודרני…

.

.

נניח בליינדייט (נניח) # זה פוסט על בגדים, שתדעו, וחברות

.
.
.
נעה (בר לב דוידור) אומרת שהיא עושה בגדים, לא אופנה, וככה היא רוצה את הצילומים.

היא חברה שלי כבר עשור שניים שלושה מי בכלל סופר/ת, אז הסכמתי.

באתי מהבית,

חפפתי וסדרתי ת'שער כאילו אני יוצאת לארוחת ערב,

התאפרתי בעצמי כאילו אני יוצאת ל…נניח בליינדייט

( טיפ טיפה יותר חגיגי מהרגיל שלי שהוא כמעט כלום יו נואו),

לבשתי את הבגדים שתלויים בסטודיו לכבוד כל מי שרוצה אותם והשתרעתי כמו תמיד

על הספה הלבנה עד שנועה אמרה טוב, תעמדי שניה, אז נעמדתי ועשיתי פרצוף רציני.


למען האמת,

התפללתי לטוב,

זו לא הדרך המקובלת להתארגן על צילומים באזורי הזמן הנוכחי,

ואני יו נואו,

בת ששים ואחת,

לא מתלוננת אבל-יודעת-מה-העניינים וזה כבר לא פשוט כמו פעם…

.
אלה התמונות שנועה בחרה,

פעם אני אצליח לחלץ ממנה את אלה שאנחנו צוחקות כמו שתי כאלה מול המראה,

בינתיים, ברוח הסתו הנה רמזים מהבגדים של נעה,

אצל הגברת הבלוגרית שלי גרוס יש פירוט הרבה יותר רחב ומקצועי…

בבילונגינגס יש דברים מופלאים וקצת בגדים שמתאימים לדברים בדיוק רב ורחב.
.
.
.

אני וגירסת הוינטאג' שלי

.

השבוע היה בתל אביב שבוע האופנה,

ארוע רב התרחשויות, אנשים, בגדים, אופנה, כשרון, מסחר, יחצנות, אגו, צלמים, עיתונאים ושאר ענייני

העולם הזה. עולם רב קסם ושטחיות, כשרון, אינטרסים וחברויות אמת ושאר עניינים כמו בכל "עולם".

באתי לבקר ולכבד ולהתרגש מתצוגת האופנה של המוכשרת מכולן, דורין פרנקפורט,

ראיתי גם את התצוגה של "סמפל" והבגדים הנפלאים שלהן,

ואפילו הידסתי קלות על המסלול להרף עין בתצוגת מחווה של "משכית" לכבוד רות דיין,

אבל הדבר שהצחיק, ריגש, עורר בי מחשבות ושעשע אותי עד מאד, זה זה:

.

השמאלית צולמה לפני…בערך עשרים וחמש שנה באיזה ארוע שהיו בו צלמים ועיתונות, את הימנית צילמה

מירי דוידוביץ, צלמת מחוננת, בשבוע האופנה כשהייתי בדרך הבייתה. אני לובשת בשתיהן את אותה חצאית,

חצאית משי בצבע ג'ינג'י במיוחד. מהרגע שקניתי אותה בניו יורק ידעתי שהיא הולכת להשאר איתי הרבה

זמן, שנים. ממתינה בארון מאחור, ועוברת לשורה הקדמית, ועוד פעם, ושוב. וכך באמת קרה. ובכל זאת,

מה שהפתיע אותי כלכך היום כשראיתי את התמונה ה"חדשה" בכתבה מצולמת של מירי, היא העובדה

שבחרתי ללבוש אותה בדיוק, אבל בדיוק באותה דרך.

מי שלא ידע יכול/ה לחשוב שהבטתי בצילום ההוא ושחזרתי אחד לאחד:
.
כותונת לבנה עם כפתורים וצוארון, נעלים שטוחות, גבריות משהו, עם שרוכים,
.
חגורה רחבה ותיק יד שכזה, בהוא היו סיגריות, בנוכחי טלפון סלולרי, לך דע מה עדיף.
.
ורק הפוני הנצחי שלי נכנע ונעלם.
.
.
קצת חסרת מילים למען האמת, בכל זאת, עשורים עברו,
.
וכן, גם ההבנה שאני כבר מספיק מבוגרת כדי להיות גם אני וגם גירסת הוינטאג' שלי… : )
.
.
.
/
וכן, עדיין שוקלת אם לפתוח בלוג אופנה נפרד, לסיפורים וענייני בגדים וחיים למי שמשיקות גיל :)
.
.

10 המלצות וחולצה אחת

.

לשלי גרוס יש בלוג מקסים, אבל באמת,

ובתוכו היה עד לפני שבועיים מדור קבוע הנקרא"חולצת הפסים שלי"

ואני, בתור זקנת השבט, לפחות זה של האופנה נדמה לי, התבקשתי על ידי שלי להיות אורחת אחרונה

במדור המילוגי שלה. התבקשתי לבחור חולצת פסים, להצטלם איתה, למלא את הסעיפים הרגילים

ולהמליץ על חמישה דברים.

טוב זו אני, שלחתי לה עשרה. היא פירסמה ששה.

עכשיו עברו כבר שבועיים אז אני שולחת אתכם לשם לראות צילומים ומדור ובלוג,

ומעתיקה לכאן את כל עשר ההמלצות שלי, בלי חיתוכים וצמצומים, במכרש הבייתי שלי.

ובנוסף אני מודיעה שהתאפקתי,

יש לי כמובן עוד עשרות, רק תבקשו:

1. אוסף. 

כל אחד צריך לאסוף משהו, לא משנה בכלל אם ההתחלה הייתה מהחלטה שכלתנית או מקרית –

ראיתי שיש לי כבר שמונה קופסאות גפרורים שונות אז החלטתי להמשיך, דוגמא לתסריט.

זו גם מתנה נפלאה לתת לילדים קטנים, ללמד אותם לאסוף. זה יכול להיות הכל, מאבנים שחורות

(כמו דיאן קיטון בסרט ההוא עם ג'ק ניקולסון) שאין כמעט בישראל, וכן אני יודעת שמחלקת ארט

פיזרה אותן על החוף עבור קיטון, אבל בכל זאת רציתי אוסף כזה. ושברי זכוכיות ירוקות חלקות

מחודשי התחככות במים ורוח שאני מוצאת על שפת הים, ופיות או פילים, או סידרת ספרים ישנים

במלואה, נניח סידרת "מרגנית", וכל מה שקשור לנסיך הקטן (נניח) ואבנים בצורת לב (שאני

מוצאת על אותו חוף ים בדיוק) וכבר ספרתי עשרים וחמש היום. מה שתחליטו.

2. תמונות.

פעם ב אני מעלה את מיטב צילומי החיים שנאגרים בלי סוף במצלמות, בטלפונים ובשאר כל מה

שמתעד אותנו בלי סוף ומתאמצת וניגשת לחנות צילום ומפתחת אותם למשהו ממשי. פעם מצאתי

תיבה ישנה ומאז מניחה אותן בה (זו יכולה להיות קופסת איקאה כמובן), מונחת באיזו פינה

ובתוכה בלי סדר ושיטה מונחות דוגמיות מתמונות חיינו. אלבומים הם באמת מציאות עתיקה,

אבל לגשת לפעמים לתיבה כזאת, להושיט יד ולמצוא רגעי חיים בפורמט ממשי, אין דומה לזה.

נ.ב. וגם, אם "האינטרנט יתקלקל" או המחשב, כמו שאמרה דודה שלי, מה יהיה על ה כ ל.

3. שיטת האחד והאחר.

בבגדים. זה עובד גם בבישול, עיצוב, ריהוט ובכלל: הכל חדש ואחד וינטאג', שמלת משי ונעלי צנחנים,

הכל כהה וגרביים מפוספסות, הכל מסודר והשער קצת מוזר, הכל בהיר ואורירי והשפתון אדום,

הכל רוקאנרול והעגילים פנינה. הרמוניה וטוויסט (קטנטן), הכי מעניין, ומשעשע, (את עצמך.

הכי חשוב).

4. סיפורים קצרים.

מאליס מילר עד אתגר קרת, מקארבר וג'ון צ'יבר עד נורית זרחי האחרון וסטפן צוויג, שלא נזכיר

את "סוגרים את הים"  של יהודית קציר שהוא ספר החניכה האישי שלי.

 לקרוא סיפורים קצרים זה עונג שאני לא רק ממליצה, אפילו דוחקת, במי שלא מכיר, לנסות.

5. לנסות לתקן משהו.

בעולם, גדול, קטן, לא משנה. בגדים לילדים שאין להם, ילקוטים, התנדבות במעון לנשים מוכות,

ניצולי שואה, חווה טיפולית, הקראה בגן ילדים, מה שתבחרו, מה שמתאים ללב.

ובלי קשר כדאי לכם להרשם לגרין פיס, אמנסטי, בצלם. לקבל תזכורות, שהמצפון ישאר עירני.

תחתמו על עצומות, תעבירו הלאה. אל תתנו לעולם להרדם על ענני הבורגנות הנוחה.

6. למחזר.

7. לגלוש ברשת

למוזיאונים עם גוגל ארט, להרשם ולקבל מיילים מחנויות כלבו מופלאות בניו יורק, פריז, מילנו.

גם מגלריות הכי הכי מופלאות בעולם (ובארץ), ממעצבי אופנה שאין סיכוי שתצליחו לקנות מוצרים

שלהם, ממעצבי מוצר גרנדיוזיים, נגרים ואורגי צמר לפלנדי. תנו לעצמכם להשטף בכשרון ויצירתיות.

8. להיות סבלנים

אפילו עוד יותר ממה שנדמה שאתם יכולים, עם ומול ילדים, חברים, בני/ בנות זוג, מעבידים, עובדים

ועם עצמכם (בעיקר) אם הפרעת קשב היא חלק (החלק הוויטלי, היצירתי, המקסים, המוכשר,

המנדנד, הילדי, המעייף, הסוחט, זה שמקסים ומסחרר בעת ובעונה אחת) מחייכם.

9. ללמוד להגיד כן.

לראות סרטים ישנים בשחור לבן, לדעת להכין שלושה מאכלים בשלמות, שלי: מרק עוףבולונז וסלט

ירקות. למרוח קרם הגנה מהרגע שאפשר על כפות הידיים והמחשוף, לזכור להחמיא, לפרגן, לשלוח

מילה טובה למי שמגיע, (וכן, להתעלם ממי שלא מגיע לו כמובן, אף אחד לא דורש ממך, או ממני להיות

קדוש/ה). לקרוא בלוגים, לפתוח בלוג, לרקוד לבד ושאנל 5 כמובן (לפעמים).

10. תחליטו לבד.

בגללה.

בגללה.

.

.

.

.

.

אני מחבבת רשימות יש לי כמה חביבות במיוחד כאן :)

10 כללים "לעבור את זה"

10 דברים שמכריחים אותך להבין שאת מ ב ו ג ר ת

10 מסקנות מהליכת בוקר

עוד 10 דברים שמכריחים אותי להבין

.

הדורין והחיים

.

דורין מקבלת היום פרס מפעל חיים בפתיחת שבוע האופנה בחולון.

אני מכירה אותה כמעט מאז שאני זוכרת מצלמות,

בתור האסיסטנטטית של בן לם,

הבחורה עם הבוטיק הכי מדליק בכלבושלום, "מיצומצום" קראו לו ואמא שלה נאוה עבדה איתה.

אני זוכרת אותה בסטודיו מאחורי קולנוע תל אביב מארחת את פארה פוסט,

מלבישה את גלי לארווזיון,

מלבישה אותי לפרמיירה של "הפחדנים" בשמלה לבנה שעד היום אני מצטערת שאבדה.

אני זוכרת אותה אומרת לי, השנה אני מצלמת את סמדר או שירלי לקולקציה, רק שתדעי.

אני זוכרת אותי אומרת אין ספור פעמים הבגדים שלה פשוט מדוייקים לי. יפים וקולים ונוחים ויחודיים עלי

כמו על כל אחת אחרת, מתחברים למה שיש בארון וצובעים אותו במשהו אישי.

אני זוכרת אותה רוקמת לפני השינה בלונדון,

בחנות בקובנט גרדן שולחת אותי להסתפר לקראת שבוע האופנה שם,

אני זוכרת אותה מלבישה את תיסלם,

אני זוכרת אותה ואת מיכל (היימן) בבית של מיכל מצלמות אותי לשער של שבעה ימים לכתבה שכתב

עלי יורם קניוק. בתחנת רכבת נידחת עם חיים לוסקי, בסטודיו של גולי כהן, בכתבות אופנה ל"את" עם

בן לם כמובן, ברחובות לונדון, באיזה שבוע אופנה בניו יורק (נדמה לי), בתצוגת אופנה ענקית בסינרמה

למען האגודה למלחמה באיידס. בתצוגה בבית הוריה, בתצוגה על גג בצפון תל אביב, בתצוגה עם רוח

על מרפסת מלון תל אביבי, או בקיצור: איפה לא….

שזורה בחיי זאת.

אני זוכרת אותי עשרה ימים לפני החתונה שלי, שמנמונת ומאושרת ממי שגדלה בתוכי אומרת לה:

כדאי שנחשוב מה אני אלבש דורין, לא? זה ממש תכף,..אני זוכרת אותה עם הילדות שלה שם.

אני זוכרת את התותים ששלחה לי אחרי שילדתי, והפתק הכה מתוק שצורף אליהם.

אני זוכרת אותה… לא צפופה אבל כל כך מדוייקת בחיים שלי,

רגישה בלי להיות מושית מדי, מוכשרת בלי לעשות מעצמה עניין, קולית ורצינית, קלולס ואמא אדמה,

כולה סגנון ופשטות, תבונה ולב,

הדורין פרנקפורט מקבלת פרס חיים היום, על תרומתה וכשרונה וחזונה,

על אופנה ישראלית המיוצרת בישראל בעקשנות,

על מה שהיה עד היום,

וכל וזה עוד לפני שהיא בכלל התחילה להראות לנו מה היא רוצה, ויכולה.

צילום מהחיים והעבודה, וגם מההיפך

צילום מהחיים והעבודה, וגם מההיפך

קשה לתאר במילים כמה אני שמחה בשבילה, אבל באמת.. חכו חכו

ריצ'ארד אני והבגדים של ג'ורג'יו

.

.

היום גיליתי שאני כבר ממש, אבל ממש מבוגרת.

דורין פרנקפורט הנפלאה והאהובה מגישה מחר בצהרים צוגת אופנה – כן, לי מותר להגיד צוגתאופנה

במסגרת שבוע האופנה המתחדש של תל אביב – ואפילו אני כבר מבינה שיהיו שם צלם שניים, ואולי

כדאי להחליט מה ללבוש לא ממש לפני שאני יוצאת מהבית. לפני שתי אפשרויות

1. כבוד למעצבת החביבה עלי, לבחור בגד שלה מהארון הפרטי שלי, וכאלה יש בשפע או לצלצל אליה

ולקחת בגד מיוחד למחר 2. עליתי לארון העליון לבדוק מה קורה במחלקת האני-לא-מסוגלת-לזרוק-או

-אפילו-לתת-את-זה-נקודה-אני- אשמור-את-זה-מי-יודע-אולי-יום-אחד…. ושם, בין שמלת הערב

הורודה שדנו בה בפייסבוק לפני חודש ובין פליינג ג'אקט מרופט, מתרפקת על קולב רחב ונוח, ז א ת:

.וברגע שראיתי אותה, כמו במכונת הזמן הלכתי בין רסיסי השלג בניו יורק ליד הגבר המקסים ההוא שניסה

להסביר לי למה בחורה בחליפת מכנסיים זה הכי, אבל ממש הכי. לא הייתי צריכה הסבר – זה הרי תמיד היה

הרגל שלי, ללבוש את החולצות של הגבר שלי – ומיד נכנסנו לחנות של ה"מעצב האיטלקי שרק מתחיל

להיות מוכר באמריקה"

.

אמא שלי סיפרה לי פעם כשהייתי קטנה וזה מאד הרשים אותי, שבגדים "טובים" – כן, יש כזה ביטוי –

הכיסים נתפרים בתפר ידני והבגד נמכר בכיסים "סגורים", אז בדקתי  שהכיסים תפורים, כן, הם היו

תפורים, שהבד מרגיש נעים, כן הוא הרגיש נעים, ושגם העינים של הגבר ההוא חייכו כשהוא ראה

אותי מודדת אותה, לא רק שלי…

.

ואז חזרתי לכאן ועכשיו והיום, באחה צהרים חורפי ותל אביב, מי סופר כמה שנים אחר כך,

כשהוינטאג' מנצנץ בראש חוצות הסטייל, כשג'ורג'יו ארמני מתקרב לשנתו השמונים אני קוראת,

והבגדים שריצ'ארד ואני – כבר ספרתי על הפעם ההיא שריצארד ברחובות לוס אנג'לס עשה סימני

התעניינות ממשיים ועקביים באמתכם שבורשאיות בלתי ניתנת לסליחה, או חרטה, אמרה לעצמה

בדיאלוג פנימי מפגר ממש מי-אתה-חושב-שאתה והלכה משם בגב זקוף – לבשנו אז….

בשנה ההיא נחשבים היום וינטאג' איכותי,

זה סימן שאנחנו ממש, אבל ממש מבוגרים,

ושחוץ מזה, אם להיות פרקטית, לא רק נוסטלגית, אולי כדאי לאוורר אותה קצת, ולהחליט מחר…

.

וחוץ מזה, אני אוהבת לכתוב חיפושי מה ללבוש כאלה, בעיקר לצלם אותם, הנה דוגמא….

.

.

מייקאפ ואיפור מוסרי, יש צילום.

.

.

הם מורידים לפעמים את האיפור? מול עצמם בלילה מאוחר, רגע לפני השינה?

ומה קורה אז, יש שם דין ודברים אמיתי ואינטימי עם עצמם?

האם מי שעושה מעשה פחדני ונקלה יודע או מסביר לעצמו תירוצים?

נתניהו וברק, אחינו גיבורי התהילה שאבדה, והמייקאפ המוסרי.

היום קראתי שראש הממשלה החליט להיעדר.

שדווקא בערב המכריע, בו עמדו להצבעה בכנסת שתי הצעות שנויות במחלוקת ודרמטיות למדי אם

מדברים על פוליטיזציה של מערכת המשפט במדינה דמוקרטית, האחת לשינוי הרכב הוועדה לבחירת

שופטים ווהשניה "חוק גרוניס" כמובן, לא הגיע ראש הממשלה, בנימין נתניהו לדיון.

תקראו שוב: לא הגיע ראש הממשלה לדיון.

גם שר הביטחון אגב, אהוד ברק, ושרי "עצמאות" נעדרו. שוב: גם שר הבטחון לא היה שם.

בעמוד הראשי התפרסם הצילום הזה של שניהם:

.

והסתכלתי על שני הגברים האלה. מנהיגי המדינה שלי. חורצי גורלי, גורלכם.

עומדים בחליפות האלה, במיטב שנותיהם, ידיהם בכיסים, שקטים משהו, מחליפים, כך נראה, מילים ביניהם, אולי משפט יחיד אולי יותר, לך דע.

הם מכירים שנים רבות, אחים לנשק אומרים "אצלנו" – אני כבר לא יודעת איפה זה ומי זה  אצלנו –

אני משוכנעת ששניהם אינטליגנטים, שגדלו וחונכו אולדסקול. עם ערכי מוסר, כבוד, הדדיות, עבודה יושר ויושרה, בזה אין ספק.

הם מבוגרים ממני בעשור ומשהו אני חושבת,

מה שאומר שגדלתי והתבגרתי בערך בסביבת הזמנים שלהם ואני יכולהלהעיז ולנחש שהם דומים

בסהכ לבחורים המבוגרים שהסתובבו בבסיס שלי, בחצרים פחות או יותר, רק ירוקים.

.

אין אדם מאלה שאני מכירה מזמן שרותי הצבאי, ואני מוכנה להעמיד את זה למבחן,

שיכול היה לנהוג כפי ששני אלה נהגו היום בכנסת, פשוט אין.

זה כל כך לא יאומן, זה כל כך הזוי שבאמת, אני מתקשה למצוא מילים לכמה זה מבזה.

אותם. וגם אותנו שאלה הם מנהיגנו. פלוס אביגדור כמובן, אבל זה סיפור אחר.

שני חוקים דרמטיים, המסעירים את המדינה, העשויים לשנות את אופיה הדמוקרטי מזהירים רבים

ומזהיר העולם המערבי ושניהם, שני לוחמי היחידה ההיא, אחינו גיבורי התהילה, אלה שסיכנו את גופם

וחייהם למעננו, אבל לא יסכנו את עתידם הפוליטי עבור כ ל ו ם, התחמקו.

נעלמו והתחמקו מלעמוד שם ולעשות מעשה.

לכאן או לכאן, לנקוט עמדה ולעמוד מאחוריה. אני בעד או אני נגד. אני נגד ונאלץ להצביע בעד.

אני כאן, עומד מולכם ואומר לכם, לכולכם את החלטתי,

ולא שני פחדנים, חסרי יושרה ואומץ שלא מעיזים לנקוט עמדה כי יתכן ותחזור אליהם כבומרנג

בקמפיין הבחירות הבא.

ץ

ואני חושבת לעצמי איך הם שני אלה מתחת למסכה הציבורית שלהם?

מתחת למייקאפ ולאפור הפוליטים, מה הם שני הגברים האלה,

מה הם אומרים לעצמם, לנשים שלהם הערב, אחרי הטלפונים, הזפזופ בין הערוצים לדעת מה

קורה, מה הם אומרים, הצלחתי שלא יתפסו אותי בהקשר הזה?

וואלה, התחמקתי מלהגיד מה אני ב א מ ת חושב.

אתם בושה.

.

הנה אני מורידה איפור, נראה אתכם גיבורים.

נ.ב. "חוק גרוניס" עבר בקריאה ראשונה. 52 חברי כנסת הצביעו בעד, 35 התנגדו.

.

.

יופיים אינו חולף

.

.

כבר זמן שאני מנסה להחליט אם הוינטאג' הוא הערכה אמיתית ליפי דברים מסויימים או הייפ שיעבור.

לצורך מחקר מקיף עברתי וחטטתי בארונות נשים הקרובות אלי ואל ליבי

הלא הן העלמות עליזה ואסתר לבית וייספיש / ברי'ל שמניין שנותיהן עולה על מאה שישים אבל מי סופר,

שפעם אקדיש פוסט לצילומים שלהן מאז כדי שתבינו את כחה האמיתי של הגנטיקה.

זה השלל- תיק שחור מכל אחת מהן:

סבתא שלי הביאה אותו איתה כשעשתה עליה בשנות השישים מארה'ב

הוא נוצץ, הידית שלו קפיצית ואני מקווה שאצליח למצוא לו שימוש/ארוע הולם למידותיו

חלק מעוד אחד שחור ורקום והקדמה לאחד יוצא דופן

רקום, מספר סיפור, קלאצי  והורס

ולסיום הגיע אחד שהשאיר אותי חסרת מילים וזה, כידוע למכרי האמיתיים והוירטואלים, לא קורה הרבה. תראו, תראו יצירה:

וכיוון שתכף מגיעות ברכות,

אז שיתמלאו הארנקים בהפתעות טובות, כרטיסי אשראי, פתקים מפתיעים, מתנות מדוייקות, פתקים,

מפתחות למקומות משמחים, מצלמה, ובכלל…..

.

ארבע נשים וחתונה אחת

.

.

אני מתבוננת בצילום הזה כבר חודשים ארוכים.

שוקלת לסרוק אותו ולהגדיל לגודל אמיתי. מטר על שמונים או משהו.

יש בו משהו מקפיא זמן, תקופה, אופנה ואותנו ואני  לא מצליחה – גם לא רוצה כמובן – להרפות.

היום נתקלתי, שוב, בבלוג אופנה כל כל מיוחד ומקסים. יש בו טוויסט יחודי וזכרון קולקטיבי כל כך רחב

שאיפשר לי  להפסיק לחייך אל עצמי מול הצילום –  מבחינתי, מונומנטלי, בחיי –

ולנסות לספר אותו, לפרק אותו לגורמי  זמן, משפחה, אופנה ובכלל. הנה אנחנו. במלוא תפארתנו.

.

השנה: כנראה 69'. הסנדלים הלבנים שלי מסגירים את עצמם. הם נקנו ביום האחרון של הלימודים

בכיתה ח', ובגללם זרקו אותי, ואת זה קשה לשכוח. שנתיים לאחר המלחמה הכובשת. המיתון שהגיע

בעקבותיה נתן אותותיו גם בחיים שלנו. התוצרת של בתי חרושת לטכסטיל לא הייתה בעדיפות ראשונה

אצל אזרחי המדינה. אח שלי היה חייל, אבא במילואים הרבה, החתול שלנו חזר הבייתה אחרי חצי שנה

העלמות וצער גדול. ולי, אמא הסכימה סוף סוף לקנות חזיה. וגם צפרדעים, יו נואו.

הארוע: ארוע משפחתי כמובן. כזה שאמא תפרה לנו ולה שמלות חדשות לכבודו.

צלם: אבא שלי כמובן

הנוכחות בצילום: סבתא שלי. היפה, הזקופה, החזקה בנשים. עקשנית ודעתנית כמו לא נולדה בתחילת

האלף הקודם. פמיניסטית מבלי דעת. תספורתה הרגילה והנוחה. שיבה קלה בשערה וליפסטיק – בטח

ליפסטיק אלא מה? שפתון? אודם? לא ולא. ליפטיק אדום בשפתיה. אני תוהה האם השרוולים השקופים

המכסים את זרועותיה נתפרו כדי לא לחשוף זרועות, בכל זאת בת שישים וקצת, או שזו שמלה קצת

פחות קייצית. השמלה עוברת את אורך הברכיים והגיעה איתה כנראה מאר'הב כששבה מגלות ממושכת

כשנתיים לפני הצילום יחד עם התיק הלבן שבידה, מעיל פרווה ושאר דברים שהריחו חו'ל.

אמא שלי: היפה. תמה וחייכנית. בתחילת שנות הארבעים שלה. רואים שהייתה במספרה. רולים. ניפוח

קל במספרה השכונתית, וספריי. סיבוב נוסף לפני שעוזבים את הבית. אמא אוהבת בגדים. מאהבתה

לבגדים למדה לתפור. אני מנסה להזכר באיזו שנה פתחה בוטיק –  ב ו ט י ק – ברחוב אשתורי הפרחי

בנסיון לחבר בין אהבתה, מקצועה וכל היתר. עגילי הפנינה התלויים שלה….אני חייבת לחפש אותם

בשישי הבא ואת העדי על צווארה אני מכירה גם. את השמלה תפרה בעצמה, והיא נוגעת בקו הברך,

ממש נוגעת והצוארון חתוך בחתך קלאסי שמחזיק מעמד עד היום בכל קולקציה ראויה. הנעלים שלה

תואמות כ מ ו ב ן את התיק שאני לא מעוניינת לפרט מה הייתי מוכנה לעשות כדי שיהיה שלי היום,

והיא לא מאופרת. כמו תמיד. ליפסטיק – כן, שוב – ורדרד וזהו.

הקטנה: שקטה מבחוץ וסוערת מפנים הייתה כל כך רזה שיום אחד אני אגלה לעולם את הכינוי שקיבלה

בגלל דקותה, היא גם מעולם לא עשתה עניין מבגדים, עד היום. היה איזה עשור שהעובדה שאחותה

הגדולה הייתה דוגמניה מצליחה והביאה הבייתה ערימות בגדים מצא חן בעיניה, וגם גרם למריבות לא

פשוטות של תחזירי-מיד-מה-שנתתי-לך-אבל-נתת-לי -לא-אכפת-לי וכדומה. השער שלה קצוץ.

לקח לה הרבה שנים ללמוד להשתלט על החלק הכי מרדני  בה.. והדרך הייתה פשוטה: שלא יהיה הרבה

ממנו, אולי נצליח להשתלט עליו. היא משום מה לובשת שמלה שאין בה מהטורכיז שכבש כל חלקה טובה

במשפחה ביום ההוא, וגם את השמלה שלה אמא תפרה. היא בת …אולי אחת עשרה ולכן, אני משערת,

ננעלה בנעלים וגרביים-ילדה-טובה עד הברך ממחלקת הילדות-עדיין-לא-נערות ,ועדיין לא עונדת את

השרשרת שסבתא נותנת לבת מצווה שלכולנו יש, והבת שלי קבלה כזו מסבתא שלה גם.

ואני: שאין לי מושג מי הנערונת הגבוהה הזו שמביטה במצלמה במבט לא מוכר ומורגש לי. אני  מזהה

את עצמי כדמות בצילום, כמובן, אבל בתחושה….. הנערונת ההיא, בדיוק בת גילה של השרך הגדל

בביתי, זרה לי. אני מביטה בפניה מתוך רצון עז לגלות בה את סימני האני  ונשארת מרוחקת ובו בזמן

מרותקת אל תווי הפנים שלה. השמלה שאמא תפרה לי ובטח התווכחנו על האורך שלה – קצר. קצר מדי.

ככה הולכים. מי? כולם. מי אלה כולם? אוף אמא – הסנדלים שכל כך שמחתי איתם  וגרמו לי כל כך הרבה

עוגמת נפש, השער שלא נראה כאן בהיר כפי שהיה מי יודע למה ואמא שלא מבינה למה אני מכסה את

העינים מה-זה-השער-הזה-על-הצד-ככה-אי-אפשר -לראות-כלום-את-תקלקלי-לך-את-הראיה והתיק

הלבן של אמאשיתאים לסנדלים למרות שלילדות בנות ארבע עשרה אין תיקים לערב. והברך הימנית שלי,

והיד,  מונחות כאילו הגוף יודע מעצמו איך לעמוד גם שנתיים לפני שזה מתחיל. ואולי בעצם גם המבט,

לכי דעי. . .

.

אני מביטה בצילום וחושבת שרואים שאנחנו משפחה. שיש ביננו דמיון.

דמיון ברבדים שונים, שאפשר לראות גם בימים שהשמלות שלנו לא –  ברובן הגדול –  באותו צבע.

ואהבה. כמה אהבה.

.

חוברת סריגה. הוראות ומסרגות מספר…..

.

ציטוט: לאישה בעלת הכרה אופנתית וטעם מקורי / אופנת "פולגת" / סריגת יד / 1973

.

צלמנו בקיץ שלפני  הגיוס – הייתי עדיין בבית ספר

לקראת סתוו / חורף 73.

קטלוג "פולגת" אחד מיני רבים מאד מאד:

בנאליות וקיטורי דוגמניות המבוססים על מציאות: ביולי אוגוסט מצלמים קולקצית חורף.

את חוברות הסריגה צילמו משום מה בחוץ. למה? אין לי מושג. מה רע  בלצלם צילומי סטודיו?

עדיין אין לי מושג, אבל זה כמעט לא קרה. מעמיסים בארבע  בבוקר שתים שלש דוגמניות, דוגמן

או שניים, צלם, עוזר צלם ו/או אשתו, במכונית אחרת מעמיסים ערמות בגדים, נעלים, כובעים

וכל מה שרק אספו כולם מהבית –

מי שמע חנויות, השאלות, השכרות, סטייליסטים, ויאללה, נסיעות ברחבי המדינה. כמה שיותר

רחוק, כמה שיותר חם. שנה אחר שנה אחר שנה.

צלם: מולה עשת

איפור ושער: נו מי? אני עם קצת עזרה של דליה אשתו

אביזרים: דליה, אני ואנשי פולגת בראשם רבקה שתכננה, עיצבה, סרגה וכל היתר.

הפקה: לא שקראו לזה ככה אבל בכל זאת.

לוקיישן: החוברת של "פולגת" 73 צולמה בראש הניקרה. גם בראש הנקרה. גם בנמל עכו.

גם בדרך, אם פתאום היה איזה נוף. חם מאד מאד. בגדי חורף, גרבי ניילון, מגפיים ועל הכל

הדגמים המצולמים. ח ם.

אני זוכרת את מולה צעקן עם לב חמאה צועק עלי שאני מטורפת, מי  מצלם דגמי חורף במים ואני

משכנעת אותו אחרי כמה קליקים יבשים שמה-אכפת-לך-מכסימום-לא-ישתמשו-בצילום-הזה.

נהיה שער :)

אני מדפדפת ורואה צילומים שלי עם איריס. איריס היפה. דווידסקו. איריס שכבר הייתה חברה של אורי, גלר, היפה והמבוגר שהיה מגיע לבקר אותה בצילומים או שהייתי פוגשת כשהיה מגיע אליה ואני הייתי שם במקום בבית הספר. איריס שניסתה לשדך לי את אחיה. איריס שהייתה בת גילי אבל התנהגה והתנהלה בבטחון ונונשלאנטיות שידעתי שלא יהיו לי לעולם. איריס שתכף תשחק בסרט, ותוציא ספר שירים, ותצייר ותהיה מוכשרת ויפה ועצובה ותמיד מעט מסתורית, תתרחק מתל אביב ותצליח להבריא ממלכודת לבנה ואכזרית ולחיות חיים פשוטים ובכל זאת תמות כל כך צעירה, מוות כל כך מיותר. אבל אז בימי הקיץ הלוהטים הצלחתי להצחיק אותה הרבה, את איריס היפה.

וכמה חודשים אחרי, הולכת ברחוב, בסופר, באוטובוס ורואה נשים, גברים וטף לבושים בדגמים שלבשתי  בצהרי יום קיץ, נוטפת זעה, מחייכת בשרידי אנרגיה אחרונים. האיפור נוזל, הצמר מגרד. חם. כמה חם, אבל החיוך הזה מוצא את מקומו עם כל קליק וקליק. ככה זה. כוחו של הקליק.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ולקוראי הבלוג המתמידים מוגשת מתנה בצורת הוראות הסריגה לדגם שבשער.

.

הייתי נערתו של קסטרו: פוסט נסיוני

.

.

או במילים אחרות: בת שש עשרה הייתי

או במילים אחרות: העיסוק שלי במה שיכול להיות ארכיון אם הייתה לי סבלנות למיין את הכל  – שזה

בערך מה שאני עושה בימים האחרונים, יעידו חברי לפייסבוק  – לצורך איזה פרוייקט ורעיון שעלה,

הדפדוף באלפי צילומים, אופנות, הלכי רוח, מגמות, נשים שהכרתי, חלק בנו חיים, חלק נעלמו מחיי

אין לי מושג לאן, סיפורים טרגיים – איריס דווידסקו. סיפורים טובים. חברויות, אכזבות, סיפורים,

בגדים מאז נראים בדיוק, אבל בדיוק כמו שחלונות הראוה נראים היום, כל זה מביא אותי לחשוב על

פתיחת בית צדדי / בלוג צדדי שעניינו האופנה, הפרסום, הצילום כל הנושקים לנושא בארץ ישראל

בשנות השבעים והשמונים מנקודת מבטה הצר של דוגמנית צילום עסוקה במיוחד. מאד עסוקה.

מאד במיוחד. נסיון חתשתייםשלש.

.

צלם: אין לי מושג

שנה: כנראה, לפי התסרוקת ההורסת שלי 1971

איפור: מה זאת אומרת? אנחנו את עצמנו כשאני מודה לאלוהים שקיטי יותר מבוגרת ומנוסה ויכולה

ללמד אותי. שער: לעבור אצל בתיה ועליזה לפני שמגיעים לסטודיו.

הגברת לצידי: קיטי ממן האנגליה שהגיעה בעקבות אהבת לישראל, עבדה כדוגמנית צילום ומסלול,

ילדה את מיקי ממן ההורסת ובן צעיר ומקסים ועכשיו מציירת.

האופנה: חנות קטנה באלנבי של משפחת קאסטרו – "קאסטרו מודל" – אין לי מושג מתי נפלה ה – א'

וקסטרו הפכה לקסטרו עם שלטי חוצות ונערות הכמהות להיות "נערת קסטרו"

.

נ.ב. עונת המלפפונים הגיעה גם לבלוגספירה.

נ.ב.ב. שווה בלוג נפרד? שווה טור קבוע באיזה עתון?

איך זה נראה מהצד השני

.

.

שוב הייתי בצוגת אופנה.

רק למי שעבד בצוגות. מותר להגיד צוגה.

פעם כבר כתבתי עליה ועל הבגדים שלה והצילומים שלי,

הפעם הגעתי בכוונה עם מצלמה וידעתי שאני לא רוצה לצלם, כמו פעם, מאחורי הקלעים.

אני כבר לא שייכת למאחורי הקלעים של התעשיה הזו.

אני כבר אורחת ככל-שזה-נשמע-מוזר.

אז התיישבתי, טוב, אני לא באמת מסוגלת להתיישב, אז הסתובבתי כמו אורחת אהובה,

שזה מה שאני שם וצילמתי.

.

אז היו כסאות מוכנים לעיתונאי אופנה וקצת אורחים.

.

שהתמלאו באנשים שאוהבים בגדים ובדרך כלל לובשים שחור. גם אני נכללת בין אלה.

.

ואז הבנות הלכו ובאו ובאו והלכו ואנשים הניעו ראשם ימין ושמאל, כמעט כמו במגרש טניס….אני יודעת שעדיין לא כתבתי ב א מ ת את מה שטוב- ויש טוב. ורע – ויש רע.  בעניין  ההליכה המוזרה הזו מול אנשים או מה מרגישים כשהעדשה מביטה עליך בחזרה …

.

וישבתי וניסיתי להזכר איך זה מרגיש ללכת ככה, ולא הצלחתי….למרות שאני מצליחה לעשות לבת שלי חקויים לא רעים במסדרון, עם היד על המותן והסיבוב הזה עם צואר זקוף..ובכל זאת, איך זה מרגיש בגוף אני כבר לא זוכרת.

.

.

.

.

ודורין, פרנקפורט, בטח פרנקפורט ומרגית, הצד השקט שלה, התחבקו כי באמת היה נעים, וקטן, ומוצלח והכי חשוב הבגדים היו פשוט נפלאים ואז התפנתי לזה – כשיש פוקוס אוטומטי במצלמה אפשר להרגע לפעמים..

אז כולם הלכו והחדר הלבן והשקט חזר להיות כזה.

.

.

את הבגדים לעונה הנוכחית הציגו בסוף החורף, אבל עכשיו הזמן המדוייק שלהם בחנויות :)

.

תצוגה. אופנה. צילומים.

.

.

אתמול, פב' 2008, הייתי בתצוגת אופנה של חברה שלי.

הרבה שנים הייתי מה שקוראים היום הפרזנטטורית – איזו מילה – שלה.

האשה, הדוגמנית שהיא בחרה שתייצג אותה בצילומי הקולקציה בעונה חדשה, במודעות.

כבוד ה דורין פרנקפורט.

מעצבת. יוצרת או בקיצור התופרת, ככה אני קוראת לה.

הבגדים שלה יושבים עלי כאילו היא תכננה אותם באופן אישי בשבילי.

בשבילי כאדם, לנפשי ורוחי, לא רק עבור המידות והפרופורציות של גופי.

לא ה 1.73 סמ וה  56/7/8 קג' שלי.

המרחב שאני לוקחת מהעולם סביבי, הדרך שבה אני מרגישה את החלל,

שאני חיה, זזה, מתקשרת.

הבגדים שלי, אלה שאני קונה / בוחרת / לובשת עוזרים לי לזוז/ לחיות בנוחות, או באי נוחות,

שלא נגיד נוחיות. גם במלאכותיות שלפעמים דווקא מועילה ומגוננת.

איך שאני בוחרת באותו יום, ארוע, זמן.

כשאני לומדת דמות חדשה אני עוזרת לעצמי ולבמאי, להכיר אותה דרך המימד הפיזי שלה.

דרך היציבה. הנוחות שלה עם גופה. בהרבה מקרים אני מקשה עליה, עלי. בוחרת בכוונה

בגדים שאני מרגישה בהם כלואה. צפודה ממש. מלאכותית. והיא, הדמות, דווקא מרגישה

בהם ממש ממש עצמה. מדוייקת.

דורין עושה בגדים שאני מרגישה בהם אני. ככה פשוט. מדוייקת.

הייתי אתמול בתצוגת אופנה. אביב / קיץ 2008.

ישבתי בשורה השלישית, בצד.

ראיתי אותן על המסלול, לובשות את הפנים ההן.

ראיתי אותן מאחורי הקלעים גם בזמן התצוגה עצמה, כי ישבתי בצד והצצתי.

מתכוננות ללבוש את הפנים ההן.

ראיתי את הפער בין הזקיפות קומה,השקט והקצב על המסלול וההפוך ממנו מאחוריו.

הכי קשה היה לזכור שפעם זה היה המקצוע שלי.

חלק מהמקצוע שלי.

דוגמנות מסלול לא היה חלק משמעותי בשנות העבודה ההן שלי.

צילום כן. בטח. להצטלם היה המקצוע שלי.

המקצוע האהוב שלי כנראה. פעם אולי נברר מה היה שם כל כך מרגיע.

בכל מקרה, בשנים האחרונות שלי בתוך המקצוע ההוא, הברכה והקללה של חיי,

נגעתי מעט גם בתצוגות אופנה.

לא אהבתי.

בדיוק כמו שאני לא יכולה לראות את עצמי על במה, משחקת בהצגה מול אנשים,

ומרגישה טוב ונוח וחזק מול מצלמות.

ככה זה היה תמיד כנראה.

מצלמות מחזקות אותי.

במה, אנשים, כאלה שרואים אותי מתחפשת מביכים אותי, מחלישים.

כמו ההבדל בין long shot ל close up

אתמול כשישבתי שם וראיתי בגדים מופלאים ודוגמניות בפנים חתומים,

זכרון החושים שלי נדלק מעצמו.

זכרתי איך זה מרגיש, ממש כאילו אני שם. על המסלול. זוקפת גו, מקפיאה פנים.

עינים מחפשות משהו להתמקד עליו. סנטר זקוף ומחשבות שמהלכות פרא כרצונן,

בלי קשר וחיבור למקום שעכשיו.

כשהייתי שם, בעולם העמלני של תצוגות אופנה קטנות, מחלטרות, עלובות משהו הייתי חייבת

להרגיש שיש להן צידוק נוסף מעבר לפרנסה. הניקון המצויינת שלי – מי מי חשב שפעם יהיה

אפשר לצלם שמונה מאות ואלף תמונות בלי להפסיק – הוכנסה לתיק הגדול עם עוד סרט

שניים 36 תמונות, נעליים, חגורות, כובעים, תיק איפור ואני מצאתי דרך לשרוד שם,

להסביר לעצמי שלשעות האלה, המקומות העלובים, החלטוריזם, השעות הריקות ובעיקר

לריק שבִּפְנים יש סיבה ומטרה. תילום. תיעוד. בדיקה עצמית. וזה עבד.

שנתיים של תיעוד אובססיבי ממש. למעלה מאלפיים צילומים מחכים, עדיין, למוציא לאור או

תערוכה עם סיבה. ה 80' מאחורי הקלעים –

רק תגידו.

ככה זה נראה אז, מהצד שלי, מאחורי הקלעים, בעבודה –

וככה זה נראה אתמול, מהצד של הקהל –

%d בלוגרים אהבו את זה: