ארכיון תג: אוסף

זה כמעט תמיד מתחיל באחד. על אוספים

.

.

את יודעת מה אני מחפשת לך?
סווטשירט אפור כמו שאני רוצה?
לאאא
פוסטר חתום של זאק אפרון?
תזהרי ממני….
אז תגידי….
אני מחפשת לך פיית עשרֶה.
א מ א… אני לא אוספת יותר פַיוֹת.
– מה זאת אומרת?
זאת אומרת שפֵיוֹת זה לילדות בנות ארבע.

*                                                     *                                                         *

זה לילדות קטנות, זה ילדותי היא אומרת לי ואני נשארת בלי מילים.
כשהתקרב יום ההולדת הראשון שלה רציתי לתת לה –
אפילו שלא תבין  -מעבר לדובי או בובה או מה שזה לא היה.
מעבר ליומולדת הקטן, המשפחתי, עם סבאים וסבתות וסבתא רבא ואפילו עוגת יומולדת שוקולד שניסיתי לראשונה
בחיילאפות.הסרט ההוא?
גם יפה גם אופה? זה לא באמת,

זה לא באמת עזר בנסיון הראשון שלי. העוגה היתה טעימה אך עקומה, או להיפך.
וצעדים ראשונים של ממש היא צעדה בחיוך ישר לזרועותיו של אבא שלי הנרגש עד דמעות,
אבל מעבר לכל המהומה והשמחה של יומולדת, איה בת שנה, רציתי לתת לה מתנה משמעותית.
מתנה לתמיד והחלטתי להתחיל לה אוסף.
אני אוהבת אוספים.
יש במלאכת האיסוף הרבה רגעים טובים, תחושות מספקות, סיפורים לספר, זכרונות, ואפילו משהו "חינוכי" –
לא שזו הסיבה כמובן, אבל בדיעבד יש עוד רווח צדדי –
דחיית סיפוקים, התמדה, משא ומתן, חיפוש, נבירה ושמחה יוצאת דופן בעומקה כשמשיגים משהו נדיר.
קלף כדורגל, בול, מלחיה נדירה או היפופוטם מסינגפור – כן, הכרתי אספן היפופוטמים :)

.
חשבתי מה יכול להיות אוסף מקסים ומשעשע שיהיה מושך ומתאים

גם לקטנה שהייתה אז, גם לילדה שתגדל להיות וגם, אם נכתוב תסריט אופטימי

ממש, לאשה שתהיה.

פילים?

ג'ירפות, החיה האהובה על אביה?

צבים? מפיות? בולים? גפרורים? היפופוטמים?

בובות עמים?

יש עוד בכלל כאלה? בובות כאלה שהיו מביאים מטיולים בחו'ל?

חייל סקוטי בחצאית משובצת עומד בויטרינה ליד נערה הולנדית בצמות זקורות

וכפכפים ולידם מחייך שרוליק בכובע טמבל וגבר עם שפם שחור וסומבררו זעוף לידם?

בולים?

אולי בולים?

אוסף בולים הוא לא דבר שהולך ונעלם מהעולם?

חשבתי אז שעד שהיא תגיע לגיל שבו תוכל לקחת חלק ממשי באיסוף,

האאוט לוק, והג'ימייל יעלימו את איסוף הבולים מהעולם –

.

אני זוכרת את המכתבים שהגיעו מסבתא שנסעה לאמריקה כשהייתי בת ארבע וחזרה רק כשהייתי בת חמש עשרה.

מכתבים במעטפות כחולות, מלבניות, עם בולים לפעמים מודפסים ולפעמים אמיתיים, וגם דודים שלחו מעטפות

עם כתב יד מוזר ובולים מרגשים. העולם נגע בי כשהגיע דואר מרחוק.

אן שרלי התקרבה אלי. איפה זה קנדה אמא?

גלויות ומכתבים מביאים מסתורין וקסם אל הבית הקטן ברמת החייל, דודה שנסעה לפריז וזכרה לשלוח לי, כן,

לי במיוחד גלויה –

מה עברה הגלויה עד שהגיעה אלי?

מי החזיק אותה בידיו?

הילדה שנשארה לבד בפריז והתחילה לעבוד בשוק הציפורים –

יש מהדורה מחודשת בחנויות –

אולי היא אמיתית, אולי הגלויה התגלגלה בדרך מסתורית אליה.

הכתם בפינה הימנית של הגלויה ממלא אותי אפשרויות.

והאלבום היה בחדר של אח שלי. על אחד ממדפי הספריה. ממתין.

שורות שקופות וריקות, מחכות לסימני דרך מצולמים או מצויירים שיובילו דמיון וסיפורים של ילדה בלונדינית שמאמינה

במה שכתוב בספרים ומחכה, כל כך מחכה.

לי אין סבלנות,אבל אבא מחכה איתי בסבלנות עד שהמים בקומקום ירתחו.

הוא מרים את הפיה ומשגיח עלי שאחזיק את המעטפה מספיק קרוב כדי שהאדים החמים ימיסו את הדבק של הבול,

ורחוק כדי לא להכוות. אחרי זמן אני מחזיקה את המעטפה בידי ובין אגודל לאצבע המורה אני מנסה להזיז את הבול.

בתחושה חלקלקה ודביקה הבול מחליק מעבר לגבולות הגלויה ואני אוחזת בו.

הוא דביק ורטוב מאדים. אבא מראה לי איך לשטוף אותו מתחת לזרם מים ולהניח ליבוש על מגבת ורק בבוקר אפשר

להחליט לאיזו מדינה שייך הבול ואולי בכל זאת למיין אותם על פי נושאים.

יש חיות, אפילו קנגורו על בול מאוסטרליה, ופרחים, והרבה אנשים מצויירים בארשת חגיגית על הבולים שלהם.

הבול הגלי מעט מונח בזהירות במקומו החדש ולא סופי, נראה, תמיד אפשר לעשות סדר מחדש,

רצועת הצלופן מחזיקה אותו במקומו,

האלבום נסגר וספר, כבד, מונח עליו כדי לישר את הבול החדש.

שורות שורות, בולים חובקי עולם סגורים בתוך אלבום הבולים הירוק שלי –

אולי הגיע הזמן לגשת כבר לדיזנגוף סנטר שיציצו עליהם, אני אומרת לעצמי כל כמה חודשים, וחוץ מזה,

יש שם גם חנות פיות מקסימה.

.

התלבטתי בין שני רעיונות, אז התחלתי את שניהם מתוך מחשבה שהחיים יחליטו.

קניתי לה פיה וקניתי לה כדור שלג עם שני גמדים בתוכו…והחיים החליטו,

אוסף הפיות הפך האוסף שלה –

הוא הפך לאוסף גדול במיוחד עם הרבה פיות שהפכו לסימני דרך אישיים –

עם הרבה שיטוטים למצוא פיה שתתאים למה שרוצים או מרגישים באותו יום, היא למדה למיין על פי צורה,

ולפעמים על פי האופי ויש גם אפשרות לסדר על המדף לפי הגודל או הגובה.

היא יודעת עד היום, גם אם תכחיש מאין הגיעה כל אחת, מי נתן לה ולמה. לחלקן הקטן יש שמות,

יש כמה ישנות ממש, חלק הגיעו ארוזות בזהירות במטוסים מארצות רחוקות,

יש לה פיה אחת אישית שעדיין לא הגיע הזמן לספר את סיפרה, אני במסע שיכנועים לאפשר לי לכתוב את ספור

האהבה של הילדה שלי ופי, הפיה שלה, עדיין אין אישור.

על המדפים אני מזהה את פיית האומץ שהגיעה אל מי שהצליח/ה להפסיק למצוץ אגודל…

את פיית הבריאות שבמפתיע הגיעה לבית החולים לפני ניתוח…

ופיית החלומות הטובים בתקופות של חלומות כהים ולילות לבנים…

והייתה פייה שאהבה לאסוף דמעות בתקופה של דמעות…ופית יום רביעי הגיעה….סתם כי היה יום רביעי.

היום כמעט אחת עשרה שנים אחרי,

עם השתתפות בפסטיבל האוספים של מוזיאון הילדים בחולון –

יש לה אוסף מרשים של כמעט מאתיים פיות.

יפייפיות, מצחיקות, עתיקות, ממדינות שונות, רובן בהירות, נדירות, פושטיות ומה לא, שהעניקו לה, ולי,

הרבה רגעים ושעות.

ועכשיו, הרגע ההוא, שידעתי שיגיע, הגיע.

.

הפיות שלה הפכו לדבר ילדותי,

והמדפים הצרים בחדרה עומדים צפופי פיות ואבק –כי אבק היא המטלה הכי אכזרית במלאכת האיסוף, כל איסוף –

ואני צריכה להחליט מה לעשות איתן.

אוהבת טכסים וסמלים שכמותי, מתלבטת איך ומה לעשות.

אני חושבת שהתסריט שבו אני מוצאת בכל זאת את זו האחרונה לסיבוב הזה, את פיית ההתבגרות, פיית העשרֶה –

איפה, איפה אני אמצא אותה, את זו המדוייקת.

ואחר כך, בחיוך –

אמיתי וגדול וקצת מגחך על עצמי, אבל נהנה, אני אורזת אותן,

את כולן ומניחה בקופסאות איקאה כסופות או משהו ו מ א ח ס נ ת.

ממש מאחסנת. להמון זמן מאחסנת. ל….עשרים שנה, הוא תסריט שנוח לי איתו.

לב ומחשבה.

.

אני לא זורקת אותן. לא יעזור לה.

לא מעבירה. לא תורמת. לא כלום.

הן מיועדות רק, אך ורק, כן כן לנכדות שלי. וזהו.

אני אשמור אותן עשרות שנים אם צריך, עד שיגיע זמנן.

פיות וינטאג' הן יהיו. הכי וינטאג'.

אלא אם, בגיל שש עשרה, מתיקותן והזכרונות שרובן מכילות ינצחו והיא תרצה אותן לעצמה שוב.

ואם לא, לא.

.

ובעוד שנים, הרבה שנים, אני רואה את עצמי, מוציאה אותן, בזהירות, אחת אחת מאריזתן,

חושפת את הוד קיטשיותן, עומק הזכרונות שהן עשויות מהם,

לעינים פעורות לרווחה מההוד וההדר שיגיחו מקופסאות מאובקות

מחייכת ומסבירה שנכון, אוסף מתחילים מאחד.

בול אחד. צפרדע אחת. חייל בדיל אחד.

מתחילים באחד, בצעד הראשון.

אחר כך…כבר הולכים ואוספים, הולכים ומלקטים.

אבל במקרה הזה, את האוסף פיות הזה, האוסף של אמא מפעם,

מתחילים מ……מאתיים.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: